דם על המזוזות

 מאת: אורן סעיד

גבעולי האזוב המצוי, סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השתמשו באגודת האזוב המצוי לצורך נתינת הדם של קרבן פסח על המזוזות והמשקוף.

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי הקרבת קרבן פסח במצרים. ה' מצווה את בני ישראל לסמן את פתחי הבתים ב-דם של קרבן פסח, כדי שחס וחלילה לא יכה הקב"ה בבכורי העברים ויכה אך ורק בבכורי מצרים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (יב, ז). המזוזות, הן שני העמודים הקורות מעץ או מאבן התוחמות את הדלת מימין ומשמאל (שאנו זזים בתוכם), והמשקוף הוא הנדבך העליון המקשר מלמעלה בין שתי המזוזות (המשקיף מלמעלה).

במכילתא נחלקו התנאים בשאלה היכן ניתן הדם - בפנים או בחוץ: "וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף - מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם' (יב, יג) –הנראה לי ולא הנראה לאחרים, דברי רבי שמעון… רבי יצחק אומר, לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואין ומעיהן מתחתכין" (מכילתא שמות יב, ז). לדעת רבי יצחק, מרחו את הדף על המזוזות והמשקוף מבחוץ, על מנת להראות למצרים שאין ממש בעבודה זרה שלהם[1]. 

המצרים ייחסו לבעלי חיים קדושה ועבדו להם. לפיכך, שחיטת השה שהוא אלוהי מצרים ומריחת דמו על המזוזות והמשקוף היא מעשה מסוכן מאד, וכפי שהגיב משה להצעת פרעה אחרי מכת הערוב "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח, כא): "וַיֹּאמֶר משֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח ל-ה' אלוקינו. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!" (ח, כב). כלומר, המצרים מייחסים קדושה לבעלי החיים שבני ישראל מקריבים, ולכן לא יאפשרו לבני ישראל להקריב קרבנות[2].

אזוב מצוי. משמש להזאה ולנתינת
הדם על המזוזות והמשקוף.
מתוך ויקיפדיה

האברבנאל מציין, שה' ציווה לתת את הדם דווקא על המזוזות והמשקוף בפתחי הבתים,  משום שבעולם העתיק היה מקובל לציין שם אותות וסימנים למיניהם, והמצרים היו שמים שם  סמלים של עבודת אלילים: "צווה שייקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות, לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה, היו שמים זיכרון העבודת אלילים ההיא בהיותם עובדים אותה, לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו... והיה הדם הזה לכם, כי להם יהיה לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים, ושהם יצאו ממצרים, כי יד ה' הטובה היא סמכתם בבטול כח מזל טלה" (שמות יב ,ג ד"ה ואומר שכבר אמרו חכמים). בחותמות מסופוטמיים, מהתקופות הקדומות ביותר, רשומים סמלי האלים ליד המזוזות של מבני הפולחן[3].

פעם נוספת בה מוזכר במקרא, נתינת דם על המזוזות, היא בספר יחזקאל: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, לַמִּזְבֵּחַ; וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר  הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" (יחזקאל מה, יט). לעתיד לבוא, לצורך טיהור בית המקדש וכפרת המזבח, ישחטו פר ואת דמו יזו לא רק על המזבח כי אם גם על מזוזת הבית ועל מזוזת שער החצר הפנימית.

צביעת המזוזות בבית פוריך[4]

במקום אחד בארץ ישראל המשיכו עד ימינו לצבוע המזוזות והמשקוף בדם בחודש האביב. רבה היתה ההפתעה למראה שהתגלה לעיני המבקרים לאחר מלחמת ששת הימים בכפר בית פוריך אשר בקרבת שכם, בה נותרה מסורת צביעת המזוזות והמשקוף.

הכפר בית פוריך שוכן בשוליו הדרומיים המזרחיים של עמק בית דגן שהינו הגדול בעמקי שכם. תושבי בית פוריך מוסלמים ובעבר שכנה בה קהילה שומרונית גדולה.

אולי כאן, שכן הישוב הקדום שהתפרסם באגוזיו ונזכר במשנה "אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ" (ערלה ג, ז). אגוזי פרך הם זן של אגוזי המלך. לפי המדרש הם נקראו כך בשל קליפתם הנפרכת ונשברת בקלות[5]: "שלושה מינים: אגוזי פרך… של פרך שנפרך מעצמו" (ילקוט שמעוני שיר השירים, ו, רמז תתקצב). במסורת השומרונית נזכר הישוב כמקום מושבו של מנהיג השומרונים במאה הרביעית, בבא רבא, אשר הביא לנצחון גדול של השומרונים נגד רודפיהם הביזנטים. מסורת הדם על המזוזות אולי הוטמעה ע"י השומרונים במורשת הכפר והיתה למסורת מקומית שנמשכה עד ימינו.

האזוב סופג נוזלים היטב

בהמשך התורה מציינת, שאת צביעת המזוזות והמשקוף בדם יש לבצע באמצעות צמח האזוב: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (שמות יבף כב). האזוב שימש גם כאמצעי להזאת מי חטאת (=מים שהתקדשו, או שעומדים להתקדש, באפרה של פרה אדומה) לצורך טהרה מטומאת מת: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים, וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם" (במדבר יט, יח).

האזוב מזוהה עם הצמח אזוב המצוי המכונה בערבית זעתר. אזוב המצוי הוא שיח רב שנתי מעוצה בבסיסו. לצורך נתינת הדם על המזוזות והמשקוף וכן לצורך ההזאה של מי חטאת יש לקחת "אֲגֻדַּת אֵזוֹב" (שם) והכוונה, על פי המשנה, ל"שלשה[6] קלחים, ובכל קלח גבעול אחד" (פרה יא, ט). בסיסו המעוצה של הצמח האזוב המצוי נקרא "גזע". מהגזע מסתעפים הענפים הצדדיים הנקראים בלשון המשנה "קלחים" ומהם עולים עמודי הפריחה ה"גבעולים".

היתרון בגבעולי האזוב הוא בכך, שהם סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השומרונים משתמשים בו עד היום להזאה בעת שחיטת קרבן הפסח.

 האזוב המצוי מצטיין בדו-פרצופיות עונתית : בחורף עליו רחבים וצמריים ובקיץ -  קטנים יותר וצומחות עליהם שערות צפופות. יתכן ששערות אלו, על פני עלי האזוב המצוי, יעילות גם כ"מברשת", לצורך נתינת הדם על  המזוזות והמשקוף. לכן האזוב המצוי מתאים להזאה וכן לנתינת הדם על המזוזות המשקוף[7].

---

[1] לעומת זאת, רבי אברהם אבן עזרא, סבור שמריחת הדם על המשקוף והמזוזות היתה מבפנים: "...ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר" (שם).

[2] ראה גם מאמר על "המצרים – הצמחוניים המקראיים", בפרשת וארא.

[3] שמואל יבין, "מזוזה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ירושלים תש"ל, עמ' 780-782. ראה גם מאמרו של  יאיר ברקאי "מהותן הסמלית של מזוזות הבתים", בדף השבועי של אונ' בר אילן, הפקולטה למדעי היהדות, מספר 1153, פרשת בא, תשע"ו.

[4] מתוך: עלון "פרשה ארץ ישראלית" לפרשת בא, מאמרו של מאיר כהן; יצא כספר "פרשה ארץ ישראלית", מאיר כהן, מקום ערכים ויוזמות אדם בנוף בע״מ, 2006, עמ' 110.

[5] אנצ' הלכתית חקלאית, בערך "אגוז מלך", אתר "למעשה! אקטואליה הלכתית", מבית מכון התורה והארץ.[6] ראה תוספות סוכה יג א ד"ה בשלש, שכל אגודה היא שלושה; ובגזרה שווה של "לקיחה לקיחה" למדים אף להזאת טמא מת שצריך שלשה (ספרי חוקת).

[7] להרחבה ראה במאמרו של ד"ר משה רענן "הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – אזוב מצוי" בפורטל הדף היומי, נידה נא, א. ראה גם בספר "צמחי המקרא", זהר עמר, , ירושלים תשע"ב, עמ' 129-131.

© כל הזכויות שמורות למחבר

גריסין של פול ועיקת הנפש

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין, שיוסף שלח לאביו דווקא גריסין של פול בגלל שהם 'עִיקַת נֶפֶשׁ'. נחלקו הפרשנים בביאור ביטוי זה.

בפרשתנו אנו קוראים על הדברים שיוסף שולח לאביו עם אחיו לארץ ישראל: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (מה, כג). רש"י מבאר את הביטוי "טּוּב מִצְרָיִם": "מטוב מצרים - מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו[1] ומדרש אגדה גריסין של פול" (שם).

מקור דברי המדרש אגדה המובאים ברש"י הוא  במדרש בראשית רבה: "אֶת טוּב  -  זֶה גְּרִיס שֶׁל פּוֹל שֶׁהוּא עַל עִיקַת נֶפֶשׁ" (פרשה צד, אות ב). המדרש מציין, שיוסף שלח לאביו דווקא גריסין של פול בגלל שהם 'עִיקַת נֶפֶשׁ'. בטרם נבאר מהי 'עִיקַת נֶפֶשׁ', נבאר מהו הפול.

פול הגינה

פול הגינה.
יוצר: Vinayaraj
מתוך ויקימדיה

הפוֹל נזכר במקרא פעמיים לצד עדשים' ומרכיבי מזון בסיסיים אחרים (שמואל ב, יז, כח; יחזקאל ד, ט) וכשם פרטי של מלך אשור (מלכים ב, טו, יט). הזיהוי של הפול'  עם פול הגינה (Vicia faba) הוא חד משמעי בכל התרגומים והפירושים. פול הגינה הוא מגידולי הקטניות החשובים ביותר[2].  מעדויות ארכיאולוגיות עולה, ללא ספק, שהפול יחד עם עדשים, אפונה וחימצה שייכים לגידולי הקטנית העיקריים של העולם העתיק. עד היום משמשים זרעי פול מיובשים, בארצות שונות ובמיוחד במצרים, כמקור העיקרי לחלבונים עבור דלת העם[3].

'עיקת הנפש' - גריסין של פול קלים לבליעה

בחידושי הרד"ל מבאר שעקת נֶפֶשׁ' היא בית הבליעה, וגריסין של פול קלים לבליעה: "...גריסין של פול שהם קלין ללועסו לזקנים שבטלו הטוחנות שלהם ויורדין בקל לעיקת נפש לבית הבליעה" (שם).

ה"גריסים" הם גרגירי פול טחונים. לצורך הטחינה נהגו לשרות את הפולים במים: "בראשונה היה גריס של פול ושל טופיח ושל צפורי טמא מפני ששורין אותו במים בשעה שגורסין אותו" (תוספתא, מכשירין, פרק ג הלכה ו)". במשנה בפאה (פרק ח משנה ג) נאמר: "נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין", ומפרש הרמב"ם: "ופירוש גריסין — פולים טחונין ומקולפים" (שם).

כנראה בגלל שגריסין של פול הם גרגירי פול טחונין, לכן קל לזקנים לבלוע אותם, כפי שציין בפירוש חידושי הרד"ל.

'חלוקת הנפש' -קליפת הפול

בפירוש "עץ יוסף" על מדרש בראשית רבה, מבאר שיש לגרוס 'חלוקת הנפש', הכוונה לקליפת הפול הנפרדת מגרגירי הפול על ידי הבישול או שהגרגיר עצמו נחלק לשניים על ידי הבישול: "נראה שמלת על עיקת נפש הוא טעות סופר וצריך לומר שהן חלוקת נפש. כדאיתא בנדה פרק האשה (פרק ט, משנה ז), גריסין של פול חלוקת נפש ופירש רש"י שנחלק האוכל מן הקליפה. שהקליפה היינו נפש שלו. והערוך כתב פול שנתבשל כל כך עד שנחלק מאליו לשנים" (שם).

פרחי פול הגינה לבנים ויש להם כתם ארגמני. התרמיל גדול ועבה. יש כמה זנים: בעלי זרעים גדולים ופחוסים או כדוריים וקטנים[4]. את גרגירי הפול היו אוכלים לא רק כשהם מבושלים, אלא גם כשהם חיים[5]: "לְעִסַּת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, חֲלוּקַת נָפֶשׁ" (נדה, פרק ט, משנה ז), והכוונה ללעיסת גרגירי הפול כשהן חיין ועל ידי הלעיסה נפרדת הקליפה מהם (ראה פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, שם).

לפני הבישול יש להפריד את הזרעים מהתרמילים. בישול גרגירי הפול או טיגונם גורמת לקליפה העוטפת אותם להתפצל. כאמור, את גרגירי הפול היו טוחנין לאחר שהסירו מהם את קליפתם. בישול רב עשוי לגרום לגרגירי הפול להתחלק לשניים.

'עיקת הנפש' - גריסין של פול משרים שינה

בפירוש "מתנות כהונה" על מדרש בראשית רבה, מבאר ש'עִיקַת נֶפֶשׁ' היא צרת הנפש, והאוכל גריסין של פול, נופלת עליו שינה: "על עיקת נפש - על צרות נפש מלשון עקא כלומר, מיישב הדעה ומעביר הדאגה וכן כתבו ספרי הרופאים, שהגריסים של פול מפילין שינה על אדם וכן מצאתי בירושלמי פרק קמא דיומא, שבשביל כך היו מונעין מן כהן גדול גריסין של פול, מפני שמפיל את השינה על האדם" (שם).

פול הגינה עשיר בסיבים תזונתיים[6], הגורמים למערכת העיכול לעבוד קשה על מנת לעכל אותם. בנוסף, פול הגינה נחשב למזון הקשה לעיכול (כמו חומוס ושעועית) גם בגלל שהוא עשיר בפחמימות מסוג אוליגו-סוכרים (מיוונית – אוליגו=מעט). אלה שרשראות שמכילות שלוש עד תשע מולקולות של חד-סוכרים (למשל, גלוקוז), בניגוד לרב-סוכרים כמו עמילן שיש בהם הרבה יותר חד-סוכרים.

הפחמימות הללו עמידות בתהליך העיכול, מכיוון שלבני האדם חסר האנזים שמפרק אותן באופן טבעי. כתוצאה מכך הן עוברות את המעי הדק ללא שינוי, מגיעות למעי הגס, ושם מפורקות על ידי חיידקים שחיים במעיים. תוצרי הלוואי של תהליך התסיסה הזה הם גזים שונים, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני אך גם מימן, מתאן ומימן גפריתי[7].

יתכן גם שמאחר ובעבר הפול היה אחד המזונות העיקריים ואכלו הרבה פולים, זה גרם למערכת העיכול לעבוד קשה על מנת לעכל אותם. כאשר תהליך העיכול שלהן גוזל מהגוף הרבה אנרגיה, זרימת הדם ואספקת החמצן למוח יורדות ואנחנו מרגישים תחושת נמנום[8].

---

[1] ראה מאמר "יין ישן" בפרשה זו, בבלוג זה.

[2] צמחי המקרא, זהר עמר, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2012, עמ' 105.

[3] "אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהיא סולדת לאחוריה – פול הגינה", ד"ק משה רענן, פורטל הדף היומי, נזיר (נ, ב).

[4] ראה גם באתר מכון התורה והארץ "למעשה", זיהוי צמחים - מקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם , פול.

[5] צמחי המשנה, אוריה פלדמן, הוצאת דביר תל אביב,  עמ' 81-85.

[6] Giczewska A, Borowska J. Nutritional value of broad bean seeds. Part 1: Starch and fibre. Nahrung. 2003 Apr;47(2):95-7.

[7] "מדוע שעועית יוצרת גזים במערכת העיכול", מאיר ברק, ספטמבר 2015. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע. 

[8] "מדוע ארוחה גדולה מרדימה?", בת חן וולף, אפריל 2017. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תחת האלון

 מאת: אורן סעיד

האלון נקרא בלשון חז"ל בלוט, על שם פרי האלון. גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו.

בפרשתנו אנו קוראים על מותה וקבורתה של דבורה מינקת רבקה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (לה, ח). רש"י מסביר היכן היה מקום קבורתה: "תַּחַת הָאַלּוֹן - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון". לפי רש"י (ופרשנים נוספים) 'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק, פירושו מישור גיאוגרפי ודבורה נקברה בשטח מישורי שהיה בהר.

הרד"ק מביא פירוש ש'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק הכוונה לעץ האלון: "תחת האלון - כמו 'תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה' (הושע ד, יג); 'אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן' (יחזקאל כז, ו) ותרגם אותם יונתן: 'בְּלוּטִין' והוא הנקרא קשטנייס בלע"ז" (שם). לדעתו של ד"ר משה קטן המילה קשטני"א היא שיבוש וצריך לומר קישנ"א (chesne) כלומר אלון[1].

בלוטים בגדלים שונים.
יוצר: David Hill
מתוך ויקימדיה

פרי עץ האלון נקרא בָּלוּט, והוא  מכיל זרע בודד (לעיתים רחוקות שני זרעים), והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת סַפְלוּל. למינים השונים של האלונים יש בלוטים וספלולים בגדלים ובצורות שונים מעט זה מזה. מקור שמו של הבלוט הוא מהשורש העברי ב-ל-ט, כנראה מפני שזרעו של הבלוט בולט החוצה מהספלול שלו[2].  'בָּלוּט'  - כך נקרא האלון בלשון חז"ל ולכן תרגום יונתן תרגם ''אַלּוֹנִים' כך: 'בְּלוּטִין' (יחזקאל, כז, ו) וכן מתרגם 'וְכָאַלּוֹן' (ישעיה ו, יג): 'וְכִבְלוֹטָא'. השם 'בלוט' מציין באכדית ובאשורית "אלון" ו"בלוט" (= פרי האלון) כאחד ומכאן גם השם הארמי "בַּלוּטָא"[3].

גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו. למשל, המשנה במסכת כלים מציינת: "הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז, שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם, טָמֵא" (פרק יז, משנה טו). הבלוטים בדומה לאגוזים בנויים מקליפה קשה ותוכם רך יחסית וניתן לסילוק. היו מוציאים מתוך הבלוט את תוכו הרך, לשם הכנת כלי למשחק ילדים.

הבלוטים משמשים כמזון חשוב של חיות בר בחורשים או ביערות אלונים. צרכני בלוטים מפורסמים בארץ הם עורבנים ויערונים. יונקים גדולים הצורכים כמויות גדולות של בלוטים הם חזירי בר, דובים וצבאים[4].

בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה (כג, א) נזכר המין 'בלוטי' כאחד ממיני הארזים. מפרש רש"י במקום: "בלוטי - צירקוו"ה בלעז, שגדילין בו פירי שקורין גליאנד"ה". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את המילה האיטלקית צירקוו"ה cerqua לאלון. שם זה דומה לשם הלטיני של האלון – Quercus.

שלושה מבין עשרות מיניו של האלון נפוצים בארץ ישראל: אלון מצוי, אלון התבור ואלון התולע. ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון הלבנון. אלון המצוי ואלון התבור, נבדלים זה מזה, בין השאר, באופי קצות העלים: העלים של האלון המצוי הם דוקרניים, בניגוד לעלי אלון התבור[5].

בספרו של חוקר ארץ ישראל ישעיהו פרס: ארץ-ישראל: ספר-המסעות, הוא נקב בשם 'אַלּוֹן בָּכוּת' באשר למין אלון מצוי בארץ ישראל[6].

עץ האלון (=Quercus) היה עץ מקודש בפולחן: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד, יג).  השם 'אַלּוֹן', מלשון אל, כוח ועוצמה, מבטא את שימושו כפולחן. פרופ' זהר עמר משייך את 'אַלּוֹן בָּכוּת' אל תופעה שכיחה של קידוש עצים, אחת ממערך של פולחן וסגידה לכוחות הטבע, באזור הסהר הפורה ובארץ ישראל בכלל זה, מאז העת העתיקה[7].  על רקע זה, מובנים דברי חז"ל, המושמים בפיו של עץ קדוש זה, כאשר הוא מבקש להימנע מכך שהמן הרשע יתלה עליו: "צווח האלון ואמר: איני יכול שיתלה על ראשי, שדבורה מינקת רבקה קבורה תחתי" (תרגום שני למגילת אסתר, פרק ז, ט-י).

---

[1] אוצר לעזי רש"י, ערך 931 [ראש השנה כג, א]] ו-ערך 2009 [מנחות סג, א] בד"ה בלוטי.

[2] אתר "צמח השדה" בערך "אלון מצוי".

7[3] ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורת צמחי המשנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן, תשע"ג (עמ' 56-57).

א. דפני, 'על שמות האלון ופתגמיו'.

[4] "התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז – אלון מצוי" (קידושין מז, א), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[5] אנצ' אביב חדש, בערך "אלון", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[6] ישעיהו פרס, ארץ-ישראל ספר-המסעות, ירושלים-ברלין-וינה: הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921, עמ' 63.

[7] "על העצים הקדושים בספרות היהדות", פרופ' זהר עמר, הדף שבועי, מס' 160, אונ' בר אילן.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

"וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ"

 מאת: אורן סעיד

עוצמת החום והאור מהשמש, משפיעות ישירות על מהירות הנביטה, על קצב הגדילה, על הפריחה ועל הבשלת הפרי.

בברכת משה ליוסף, נאמר בפרשתנו: "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" (לג, יג-יד). במאמר זה נעסוק בביאור הברכה "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ".

מבאר רש"י: "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ - שהייתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות". האבן עזרא מבאר: "תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ - כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש" (לג, יד). כיצד השמש מסייעת לגידול הצמחים ולהבשלת הפירות?

בתהליך הפוטוסינתזה (=ההטמעה; פוטו = אור, סינתזה = בנייה) הצמח משתמש באנרגיית השמש, מים ופחמן דו חמצני (חומרים שאינם אורגאניים) כדי ליצור סוכרים (חומר אורגאני); תוצר הלוואי לפעילות זו הוא החמצן הנפלט לסביבה החיצונית. תהליך הפוטוסינתזה מתרחש רק כשיש אור שמש או מקור אור בעל אורכי גל ועוצמה דומים. אנרגיית האור נקלטת על ידי חומר צבע ירוק – הכלורופיל, הנמצא בעלים ובדרך כלל גם בגבעולים. הכלורופיל מעניק לחלקיו הירוקים של הצמח את צבעם.

תהליך הפוטוסינתזה מתקיים בעלים של צמחים
ובחלקים ירוקים אחרים של הצמח.
יוצר: Chenspec
מתוך ויקימדיה

הסוכרים הנוצרים בפוטוסינתזה מועברים ברובם לחלקי הצמח השונים, שם הם משמשים לבניית החומרים האורגניים האחרים. חלק מהסוכרים נשאר בעלים. תאי העלים משתמשים בהם לצורכיהם והחלק העודף שנשאר בעלים הופך לעמילן.

השמש נותנת אנרגיית אור המניעה את תהליך הפוטוסינתזה. עלייה בעוצמת האור מגבירה את הפוטוסינתזה.  כמו כן השמש גורמת  לעליית הטמפרטורה, דבר המזרז תהליכים כימיים, ובכלל זה את התהליכים הקשורים בפוטוסינתזה. ואולם, עלייה רבה מדי בטמפרטורה עלולה לגרום להרס החלבונים בתאים ולעיכוב התהליכים. הפרי גדל בנפחו ובמשקלו כתוצאה מזרימה מוגברת של מים ותוצרי פוטוסינתזה אליו[1]. עוצמת החום והאור משפיעות ישירות על מהירות הנביטה, על קצב הגדילה, על הפריחה ועל הבשלת הפרי.

תהליך הפוטוסינתזה הוא הבסיס לקיומם של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ. זאת מכיוון שהיצרנים וביניהם הצמחים, הם היחידיים שמיצרים חומרים אורגניים (סוכרים) מחומרים אי-אורגנים (מים, פחמן דו-חמצני). החומרים האורגניים שיוצר הצמח, אם כן, הם מקור המזון עבור כל היצורים החיים שאינם מסוגלים ליצר חומרים אורגניים.

מזרחה של תאנה

יש שלמדו מפסוק זה, שההבשלה מתחילה בצד המזרחי של העץ: "אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה. דתני רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה - יפנה למזרחה, שנאמר 'וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ' " (יומא פג, ב). הריצה למזרחה של התאנה מעלה את הסיכוי למצוא תאנים מתוקות ובמיוחד בשעות הבוקר משום שתהליך הפוטוסינתזה תלוי באור וחלקה המזרחי והדרום מזרחי של התאנה קולט את אור השמש כבר עם התחלת הזריחה. בלשון רש"י: "למזרחה של תאנה - שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום, והשמש ממתק את הפרי" (שם). ביצוע הפוטוסינתזה מאפשר לתאנה לשלוח סוכרים אל הפירות ובכך לגרום להבשלתם המהירה ולהצטברות כמויות סוכר גבוהות בצד זה של העץ[2].

בתאי העלים קיים חלבון קולט אור (פוטורצפטור) בשם פוטוטרופין, שרגיש לאור כחול. אותו קולטן גם מסייע לצמחים לצמוח לכיוון האור. כשחלבוני פוטוטרופין בחלקו העליון של הצמח קולטים אור כחול המגיע מכיוון מסוים, הם מניעים שרשרת של תגובות שמובילות להרחבה מוגברת של התאים בצד הנגדי של הגבעול. בעקבות זאת הגבעול מתעקם וצומח לעבר האור[3].

אם כן, השמש מסייעת בגידול הצמחים והבשלת הפירות, ע"י כך שהצמח משתמש באור השמש בתהליך הפוטוסינתזה ליצירת סוכרים, וכן על ידי  העלאת הטמפרטורה המזרזת את תהליך הפוטוסינתזה[4].

---

[1] ראה "צומח וצמחים", יחידות 9-10, האונ' הפתוחה בישראל, 1992, עמ' 52.

[2] מתוך המאמר "ורצתי למזרחה של תאנה – תאנה", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, יומא (פג, ב).

[3] "הכישורים של הצמחים", יעל וגנר, אוקטובר 2022, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] ראה בספר "אחידות ושוני בעולם החי : פרקים בהזנה באדם בבעלי חיים ובצמחים - לחטיבת הביניים", במאמר "תהליכי הזנה בצמחים", משרד החינוך, האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים, 1992. המאמר המקוון בספריה הויטואלית של מטח.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תפוח בדבש

 מאת: אורן סעיד

מספר תשובות ניתנו לשאלה, מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה.

בליל ראש השנה נהוג לטבול תפוח מתוק בדבש. לאחר טבילת הפרי בדבש נהוג לומר "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מנהג זה מבטא את התקווה שהשנה החדשה תהיה מתוקה. המנהג נזכר לראשונה בכתבי המהרי"ל[1], שבהם נאמר: "מנהגא הוא לאכול אחר הקידוש בליל ראש השנה תפוחים מתוקים בדבש והוא היה מברך בורא פרי העץ על התפוח ולא יותר" (הלכות ראש השנה סימן ו). המנהג מובא בהגהת הרמ"א על השולחן ערוך : "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים 'שתחדש עלינו שנה מתוקה' (אבודרהם). וכן נוהגין" (אורח חיים, תקפג, א). מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה?

פריו קודם לעליו

בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר שבני ישראל נמשלו לתפוח, כי הקדימו "נעשה" ל"נשמע", כמו שעץ התפוח מקדים את העלווה ("הנשמע") לפריו (שהוא העיקר, המעשה): "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב 'כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר' (שיר השירים ב, ג)– למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע[2]" (פח, א).

תפוחים בצבעים שונים.
מתוך ויקימדיה

תיאור זה הולם היטב את הזנים הקיימים באזורנו, משום שבארץ ישראל התפוחים נמצאים בחורף בשלכת ולאחריה הראשונים להתעורר הם הפרחים. העלווה מתחילה ללבלב רק לאחר שחלה עיקר הפריחה, ההפריה וחנטת הפרחים. כאשר העץ עומד עם מלוא כסות העלווה, הפירות כבר ניכרים היטב[3].

המחקרים האחרונים מורים שהתפוח כן גדל בארץ ישראל הקדומה. בתקופת המקרא גידולו היה מוגבל, והוא הפך לנרחב יותר בתרבות החקלאית באגן הים התיכון רק בתקופות הקלאסיות. בימי הביניים הייתה ארץ ישראל מפורסמת בתפוחיה המשובחים[4].

טעם ומראה וריח

רבינו יוסף חיים בספרו ה"בן איש חי" כותב טעם אחר לאכילת התפוח בראש השנה: "ונראה לי בסיעתא דשמיא, טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות: טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתנו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה" (בן איש חי, הלכות שנה א, נצבים ד). אנו אוכלים תפוח שנשתבח בטעם ערב, צבעים שונים, וריח טוב, ומבקשים שבאכילתנו את התפוח, נזכה לשפע כללי כמו התפוח. גם בזוהר מצוינת העובדה שהתפוח משובח בטעם, מראה וריח: "אֲבָל הוֹאִיל וּכְתִיב תַּפּוּחַ, בְּכֹלָּא הִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ, בִּגְוָונִין, בְּרֵיחָא, וּבְטַעְמָא" (ספר הזהר, אחרי מות עד, א).

התפוח הוא עץ פרי חשוב ביותר באזורים הקרים והממוזגים של העולם בעבר ובהווה, הגדל היטב בהרים ובאזורים קרים. פריו חמוץ עד מתוק וצבעו ירוק עד אדום.

ריחו של התפוח היה טוב ומיוחד מן האילנות האחרים, על הפסוק: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" (בראשית כז, כז), מפרש רב בתלמוד בבלי: "כריח שדה של תפוחים" (תענית כט, ב). בהשוואה לזני תפוח התרבות המצויים בהווה אין ריחם ייחודי ומיוחד, אך ככל הנראה זני העבר שהיו קרובים יותר לתפוח הבר  שבו ריח הפריחה הוא מתקתק ומושך. בתקופה המוסלמית הראשונה הסופר הערבי ת'עאלבי (961 – 1038 לספירה) ציין את תפוחי 'אלשאם'; הוא ציין במיוחד את הזן שאמי שהיה נפוץ, והיה ידוע במעלותיו השונות. מין זה היה ריחני במיוחד ובעל גוונים שונים כגון: אדום, חום, צהוב, ורוד עם זהוב.

תפוחי הבר וזני התפוחים המבויתים הראשונים היו ירוקים וקטנים (כגודל דובדבן). עם השנים, טעמם של התפוחים הפך מחמוץ לחמצמץ ולמתוק, ובמקביל לתהליך זה גודל זני התפוחים גדלו בהתמדה. בחלק מהזנים המתוקים גם צבעם הפך מירוק לאדמדם ואף אדום.

כיום, קיימים בעולם אלפי זנים של תפוחים מתורבתים, השונים זה מזה בצבע, בטעם, במרקם, בצורה, בעמידותם למחלות ובאורך חיי המדף, ובאקלים אליו הם מותאמים. בצפון אמריקה נפוצים תפוחים מתוקים-חמצמצים, בעוד שבאסיה התפוחים המועדפים הם  מתוקים במיוחד[5].

סגולות רפואיות

תפוחים עשירים במגוון רב של פיטוכימיקלים (תרכובות אורגניות שמקורן בצמחים) שלחלקם יש השפעות אנטי-דלקתיות ואנטי-סרטניות. השפעות אלה נמצאו הן במחקרים ביולוגיים על תרביות תאים והן במחקרים אפידמיולוגיים שמצאו קשר בין תזונה עשירה בתפוחים ובין הפחתת הסיכוי לחלות בסוגים מסוימים של סרטן. אחד הפיטוכימיקלים שמעורב בתהליכים האלה הוא קוורסטין (quercetin) השייך למשפחת הפלאבונואידים. זהו נוגד חמצון שעשוי למנוע נזקים שנגרמים לתאים על ידי רדיקלים חופשיים, דרך מסלולי אותות תאיים שיוצרים תהליכים דלקתיים ותהליכים סרטניים. הקוורסטין אף הוא מפחית תגובות אלרגיות[6].

---

[1] רבי יעקב הלוי בן משה מולין (1355 - 1427). היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'.

[2] ראה פירוש על התורה של ר' צדוק הכהן מלובלין ,"פרי צדיק", ראש השנה, ב, שמביא מדרש זה לביאור הטעם שאוכלים תפוח בדבש בראש השנה.

[3] אמנם ר"ת הקשה "שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות" (שבת, שם, תוספות ד"ה פריו קודם לעליו) ולכן טוען שהתפוח כאן הוא האתרוג. שאלתו של ר"ת עשוייה לנבוע מכך שאולי הכיר זנים שונים שבהם הלבלוב והפריחה מתרחשים בו זמנית או שהתיחס לפרי המפותח ולא לחנטה.

"למה נמשלו ישראל לתפוח – תפוח תרבותי", ד"ר משה רענן, פוקטל הדף היומי, שבת (פח, א).

[4] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב. עמ' 123 – 122.

[5] אנצ' הלכתית-חקלאית, בערך "תפוח-עץ", מכון התורה והארץ.

[6] "אוכלים תפוח ביום ונפרדים מהרופא לשלום?", ד"ר שקד אשכנזי, פברואר 2017, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הראש והלענה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו נזכר צמח הראש שהוא רעיל וצמח הלענה שהוא מר. נחלקו החוקרים בזיהוי צמחים אלו.

בפרשתנו אנו קוראים על התוכחה שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל בערבות מואב.  בתוכחה זו מזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אלוקינו  לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט, יז). מבאר רש"י: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה – שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם". "ראש" ו"לענה" הם צמחים מרים מאד. הרמב"ן מציין שהם ממיתים (ע"י אכילתם): "ראש ולענה - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש" (שם). הראש (או הרוש) הוא צמח ממנו הפיקו חומרים מרעילים. משה המשיל את האנשים שעתידים לחטוא, לצמח הראש שהוא רעיל ולצמח לענה שהוא מר ולכן צמחים אלו מסמלים דבר רע. במאמר זה נדון בזיהוי צמחים אלו.

צמח הראש

בפרשת האזינו מוזכר צמח הרוֹש (או ראש): "עֲנָבֵמוֹ עִנְבֵי רוֹש אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (לב, לב). רש"י מסביר: "עִנְבֵי רוֹש - עשב מר". הראש הוא צמח ממנו הפיקו חומרים מרעילים. הוא נזכר בתנ"ך אחת עשרה פעם, מתוכן חוזרת התקבולת ראש-ולענה חמש פעמים. הכתיב תמיד 'ראש'-חוץ מפרשת האזינו (שם) בה הוא מופיע בכתיב 'רוש'. מכאן, שהרוש הוא צמח[1] ; כשם ש'לענה' היא צמח; כנאמר בפרשתנו:  "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (שם).

רוש עקוד.
מתוך ויקימדיה

בארץ גדלים צמחי רעל רבים, שאחדים מהם הוצעו לזיהוי הראש המקראי. אך מתוכם קשה לקבוע את זיהויו המדויק. אפשר שבשם 'רֹאשׁ' נכללו צמחי רעל שונים. מהם נציין שלושה צמחים שהוצעו לזיהויו[2]:

א. פָּרָג- (Papaver somniferum) - הזיהוי מתאים הן לפרג התרבותי והן לפרג הבר. בארצות המזרח נודעת לצמח זה חשיבות רבה, מכיוון שמהפרג התרבותי מפיקים את החומר הנרקוטי והמרעיל-האופיום. בספרות חז"ל לא נזכר הצמח.

ב. רוש עקוד- (Conium maculatum) - עשב ממשפחת הסוככיים, בעל תפרחת גדולה לבנה כעין 'ראש', הגדל בר בארץ. הוא מכיל רעל חריף שנתפרסם במסורת כי על ידיו מצא סוקרטס את מותו. כל חלקי הצמח מכילים רעל חזק[3]. גם כמות קטנה ממנו בכוחה להמית. סימן להרעלה-הופעת כתמים על העור.

ג. השִׁכָּרוֹן - (Hyoscyamus) - צמח ממשפחת הסולניים, הנפוץ בקירות הבתים ובגדרות. בשכרון מצויים חומרים רעילים בזרעים ובעלים וגורמים שכרון עז ואובדן חושים לכל האוכל מן הצמח, ומכאן שמו. תופעה זו היתה מוכרת גם בעולם העתיק. הוא מכיל חומרים רעלים. בכמויות גדולות חומרים אלו עלולים להמית. בכמויות קטנות חומרים אלו משמשים כחומרים מעוררים, שחשיבותם ברפואה רבה[4].

צמח הלענה

הלענה נזכרת בתנ"ך שמונה פעמים, מתוכן חוזרת התקבולת ראש-ולענה חמש פעמים. הלענה ידועה בטעם העלים המריר שלה, ולכן היא משמשת סמל למרירות, למשל: "וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, ד).

נציין שני צמחים שהוצעו לזיהוי הלענה[5]:

א.      בוולגטה, בתרגום עקילס וכמה מנוסחאות תרגום השבעים פירשו "לענה" absinthium - וכוונתם לצמח לענת האבסינטתArtemisia absinthium) ) שהיא מין לענה שאינו גדל בארץ אך לבני הסוג הגדלים בארץ תכונות דומות. כמעט כל החוקרים מזהים את ה"לענה" המקראית על פי תרגומים אלו ולדעתם מדובר באחד מבני הסוג Artemisia הנקרא בשם 'לַעֲנָה' גם בעברית המודרנית, אולי לענת המדבר (Artemisia herba-alba), המכילה מיץ מר  מאוד. סוג זה של צמחים (Artemisia) הוא ממשפחת המורכבים הכולל כ-180 מינים.

ב.      בתרגום יונתן מתרגם: "שרש פרה ראש ולענה -   מְרִיר כְּאַגְרָנַיָא דְמוֹתָא" (בנוסחים אחרים נכתב אגדניא או אגדנא, שם). מופיעות גם הנגזרות: גידא, גידין, גדדא. על בסיס תרגומים אלו מפרש רש"י: "שרש פרה ראש ולענה - שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים". בתלמוד בבלי מסכת שבת  פירש רש"י: "כגידין  - ירק מר" (פז, א). הגידין הוא עשב מר כלשהו[6]. בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מזהה רש"י את הגידין עם צמח המורביון ממשפחת השפתניים: "אגדנא - עשב מר הוא והוא מרובי"א לבן לענה מתרגמינן גידין" (כט, א). פרופ' זוהר עמר מוצא[7] את התרגום הסורי לערבית: "גדדא – עלקם". על פי הרמב"ם "עלקם" הוא הצמח יריקת (ירוקת) החמור או אבטיח הפקועה[8]. צמחים אלו מרים מאד ואף רעילים.

מחקרים על לענה

לענה שיחנית ((Artemisia arborescens הידועה גם בעברית (מתעתיק ערבי) כשיבא או שיבה, הוא מין של לענה, הגדל בר באזורי המזרח התיכון ובכלל זה ארץ ישראל, ועליו משמשים כתבלין מוסף לחליטות תה. הלענה השיחנית גדלה בר בצפון הארץ, ויש מחקרים הטוענים,  שזהו כנראה מין שהוכנס מאירופה למזרח הים תיכוני על-ידי האדם; בעקבות כיבושה של ארץ-ישראל (בשנת 1099) בידי הצלבנים, שמוצאם ממערב אירופה, הובאו לארץ מיני צמחים חדשים וביניהם הלענה השיחנית[9].

 במחקר אחר התגלה, שציפורי דרור הקינמון (Passer cinnamomeus) בסין, דואגים לשלב בקינים שלהם עלי לענה מהמין Artemisia verlotiorum, שמרחיקים מהם טפילים, באמצעות  חומר פעיל דוחה טפילים הקיים בעלי הלענה. כתוצאה מכך, הגוזלים שלהן בריאים ושמנים יותר[10].

---

[1] להבדיל מפירושו של תרגום יונתן שפירש, בפרשת האזינו, ראש-"כְּרֵישֵׁי חִיוְנַיָא חוּרְמְנַיָא" - ארס הנחשים (דברים לב, לב).

[2] "עולם הצומח המקראי", פרופ' יהודה פליכס, בערך "ראש. רוש" עמ' 97, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, 1968.

[3] ראה גם באנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, בערך "ראש", הוצאת הקדש רוח יעקב, 1996.

[4] אנצ' אביב חדש, בערך "שכרון", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[5] ע"פ מאמרו של ד"ר משה רענן "כמונא כרוייא, וניניא, ואגדנא – לענת המדבר", עבודה זרה כט, א, פורטל הדף היומי.

[6] יש להעיר, לעניות דעתי, כי בספר "הערות על פירוש רש"י לתורה", מאת אשר וייזר (הוצאת דון, 1979, עמוד 198) מבאר את רש"י כך: "אולי מעיקרו עשר מר וקשה כגידין, שהרי אין בגידין בנותן טעם (חולין צט, ב)". כלומר, "גידין" הכוונה ל"גיד"  - רקמת חיבור סיבית המחברת בדרך כלל שריר ועצם; וכוונת רש"י שהלענה היא עשב מר וקשה כמו הגיד שהוא קשה. ברם, לעניות דעתי, כפי שהבאנו לעיל, רש"י פירש במסכת שבת : "כגידין  - ירק מר" (פז, א). ולכן "כגידין" מתייחס לשם הצמח ולא לתיאור הצמח שהוא קשה כגידין.

[7]  ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 163-165).

[8] הרס"ג בפרשתנו מבאר: "לענה – פקועות" (שם), והכוונה כנראה לאבטיח הפקועה, שהוא מר ומכיל תרכובות רעילות.

[9]  "לענה שיחנית  צמח רפואה שהובא לארץ-ישראל מאירופה בתקופה הצלבנית?", נתיב דודאי, זהר עמר,  יער - כתב עת לניהול יערות ושטחים פתוחים, גיליון 7, 35-40, הקרן הקימת לישראל, 2005.

[10] "עשבי המרפא של הדרורים", ד"ר יונת אשחר, דצמבר 2020, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן

 מאת: אורן סעיד

בתיאור הזית של שבעת המינים, חז"ל פירשו שמדובר ב- "זית אֲגוֹרִי". נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי זית זה.

פרשתנו פותחת במצוות ביכורים אשר בני ישראל התחייבו לקיימה לאחר כיבוש וחלוקת הארץ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ...  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... " (כו, א-ב).  רש"י מבאר בד"ה "מראשית" שהאות מ"ם במילה "מראשית" באה למעט ולומר, שביכורים מביאים רק מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעה מינים בלבד; נאמר כאן 'אֶרֶץ' ['אַרְצְךָ'] ונאמר להלן 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה...', מה להלן משבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינים".

זית אגורי

רש"י מוסיף ומבאר (ע"פ מסכת ברכות לט, ב) מהו הדבש והזית המוזכרים בפסוק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח): " זית שמן - זית אֲגוֹרִי, ששמנו אגור בתוכו; ודבש - הוא דבש תמרים" (שם). מהו זית אֲגוֹרִי?

פירושים שונים[1] ניתנו לזיהוי 'זית אֲגוֹרִי':

1.    ע"פ המשנה במסכת כלים, במילה 'אֲגוֹרִי' הכוונה לזית בינוני: " 'כַּזַּיִת' שֶׁאָמָרוּ - לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטֹן, אֶלָּא בֵינוֹנִי, זֶה אֲגוֹרִי" (פרק יז, משנה ח).

פרי עץ הזית כשהוא בשל.
יוצר: Rainer Deml
מתוך ויקימדיה

2.    רבי אבהו במסכת ברכות (לט, ב), מפרש שזית זה נקרא בשם 'אֲגוֹרִי' משום "ששמנו אגור בתוכו" (רש"י: ששמנו מזומן לצאת, ואינו נבלע בתוכו). בפירוש "תפארת ישראל" למשנה במסכת כלים (שם), ביאר שהכוונה לזית בשל: "אולם מרש"י ברכות (לט, א) משמע דפירוש אגורי היינו, שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו" (שם). רבי אבהו מציין שמות נוספים לזית האגורי: "ואמר רבי אבהו: לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי לה: סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי - ששמנו אגור בתוכו". בפרסית וביונית, יש מילים דומות שמשמעותן הוא "בשל"[2].

3.    בתלמוד ירושלמי (ביכורים פרק א, הלכה ג) אמרו: "כל הזיתים - הגשמים יורדין עליהן, והן פולטין את שמנן; וזה (זית 'אֲגוֹרִי') - הגשמים יורדין עליו, והוא אוגר את שמנו לתוכו". ככל שהטמפרטורות יורדות והגשמים מתרבים, אחוז השמן בזיתים יורד ואיכותו נפגעת בגלל עליית החומציות. לעומת זאת בזן ה'אֲגוֹרִי', גם כאשר נמשכה עונת הגשמים, איכותו וכמות שמנו לא נפגעו. ע. לונדון סבור[3], שזן ה'אֲגוֹרִי' היה מוכר היטב בתקופת המשנה, אך נשכח במהלך השנים בעטיין של מלחמות החורבן או בגלל איבוד התכונות הראשוניות של הזן, כתוצאה מריבוי על ידי זרעים ולא על ידי גרופיות (חוטרים).

4.    הרב ש. י. ל. רפפורט בספר "ערך מילין" (ערך "איגר"), סבור שהזית ה'אֲגוֹרִי' נקרא על שם מקום מפורסם שממנו הוא הגיע. הוא מזהה את המקום כתחנת מסחר נבטית שנקראה Eger הנמצאת על חופי מפרץ אילת[4].

זית אגורי – הזן הסורי

כאמור, רבי אבהו ציין שאחת הכינויים לזית האגורי הוא 'אברוטי' (ברכות, שם). מסתבר שבמאה העשירית עדיין היה ידוע הזית השכיח באזור ירושלים בשם 'אברוטי'[5]. פרופ' מרדכי כסלו הציע שמדובר בזן הסורי, השכיח ביותר בעבר ובהווה במסורת החקלאית הארץ-ישראלית. במחקר בוטנו-ארכאולוגי שבחן את זני הזיתים שהיו שכיחים בארץ ישראל, הסתבר על פי בדיקה של אלפי גלעינים, שבתקופת המשנה והתלמוד היו שכיחים כמה זנים הדומים לאלה המקובלים בימינו במשק המסורתי. שלושת הזנים העיקרים הם, מהגדול לקטן: נבאלי, סורי ומאליסי. ייתכן שהזן ה'בינוני' הנזכר בספרות חז"ל בגודל ובנפח הממוצע (כ-3 סמ"ק) מקרב הזנים המקומיים של ארץ-ישראל והשכיח ביותר ועתיר שמן – הוא הזן הסורי[6].

הזן סורי נחשב לאחד מזני הזית העמידים ביותר בעולם ליובש ולקבוצת הזנים עם תכולת השמן הגבוהה ביותר בפרי. תכולת השמן הגבוהה בזן סורי רומזת על כך שהוא הזית האגורי. כאמור, בתלמוד ירושלמי אנו מוצאים תאור של "אגירת" השמן בזית האגורי: "זית שמן - זה אגורי.  רבי אמי בשם רבי יוחנן זה אווריסי ולמה נקרא שמו איגורי שהוא אוגר שמנו לתוכו. וכל הזתים מאבדין שמנן. אמר רבי חנינא כל הזתים הגשמים יורדין עליהן והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו" (ביכורים פרק א, הלכה ג).

שיעור "כזית"

בתלמוד בבלי מסכת ברכות דורש רבי יוסי בן רבי חנינא את הביטוי 'אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן' לעניין שִׁיעוּר כַּזַּיִת: "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן - אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כׇּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ [=עולה על דעתך] ?! וְהָא אִיכָּא הָנָךְ דַּאֲמַרַן [=הרי יש אותם שאמרנו - שאין שיעורם כזית] ! אֶלָּא אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים" (מא, ב). שִׁיעוּר כַּזַּיִת הוא שיעור מפתח בהלכות רבות.

שִׁיעוּר כַּזַּיִת הוא אחד משיעורי תורה, המגדיר נפח מינימלי של דבר מאכל בתחומים הלכתיים רבים. על פי המובן המקורי שיעור כזית שווה לנפח פרי הזית. כאמור, ראינו שהזית הבינוני, הזן הסורי, נפחו הממוצע 3 סמ"ק. ישנן שיטות הסוברות כך[7], ששיעור 'כזית', הוא נפח ממוצע של זית, בימינו הוא נפח של 3 סמ"ק. ברם, כיום מקובל לחשב שיעור 'כזית' על פי שתי שיטות עיקריות[8]: לפי הרב חיים  נאה – כ-27 סמ"ק, ולפי ה'חזון איש' – כ-50 סמ"ק. יוצא אפוא שקיימים פערים גדולים בחישוב שיעור הנפח בין הזיתים שהיו בארץ ישראל ובין החישובים המקובלים בהלכה.

פרופ' זוהר עמר מספר[9]:

"בסיור שערכתי באי רודוס בעונת המסיק בחודש מרחשוון תשע"ז, התוודעתי לזן זיתים מקומי, גדול במיוחד. מדובר בזן יווני הנקרא מאמוט (mammoth). להלן הנתונים שעולים מתוך מדגם שערכתי לחמישים פירות: אורך הפירות נע בין 51–38 מ"מ; הרוחב נע בין 28–23 מ"מ; המשקל נע בין 19–16 גרם; הנפח נע בין 20–14 סמ"ק, הממוצע 17 סמ"ק. גודלו של הפרי הגדול ביותר שדגמנו הוא 27 X 51 מ"מ, משקלו 18.8 גרם ונפחו 20 סמ"ק. מידות הגלעין 12 X 33 מ"מ. ייתכן כמובן שישנם אף פרטים גדולים יותר".

יתכן שחז"ל ידעו על שיעורם של זיתים גדולים במיוחד, כמו של זן המאמוט, ועל פיהם הם אפשרו להעריך את השיעור הבינוני. נתון זה יכול לצמצם את הפער בין המציאות לחישוב ההלכתי המקובל כיום, וכן להתאים לשיטת הרמב"ם  הסובר ששיעור 'כזית' הוא 16 סמ"ק[10] או קרוב לשיטת הרשב"א הסובר ששיעור 'כזית' הוא 12.5 סמ"ק[11].

---

[1] להרחבה ראה מאמרו של  פרופ' אברהם גרינפלד "הקשר בין שיעורי כזית וכביצה", תחומין כרך יד עמ' 396.

[2] ראה מהדורת הרב עדין אבן ישראל - שטייזלץ, ברכות, שם.

[3] ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק הזית. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

[4] "לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו – זית אירופי", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, ברכות (לט, א).

[5] מוקדסי, אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, ליידן 1906, עמ' 188.

[6] מ' כסלו, 'כזית – פרי הזית כמידת נפח', תחומין, י (תשמ"ט), עמ' 437–427, על זנים אלה ראו א' גור, פ' שפיגל וח' גרטש, הזית, תל אביב תש"ך, עמ' 44–41.

[7] הגר"ח מוואלז'ין ובעל אבני-נזר.

[8] ראו בהרחבה ר' חיים בניש, מדות ושעורי תורה, בני ברק תשמ"ז, עמ' רמו, רנז.

[9] במאמר "שיעור הזית הגדול; בין מציאות לחישוב הלכתי", כתב העת "אֱמוּנַת עִתֶּיךָ", 114, תשעו, מכון התורה והארץ. המאמר המקוון באתר "למעשה – מכון התורה והארץ". 

[10] למעשה הרמב"ם לא התייחס במפורש לשיעור 'כזית' והוא על פי הלימוד של מגן אברהם ומשנה ברורה לשו"ע, שם. לפי הר"י קאפח שיעור 'כזית' על פי חכמי תימן נע בין רבע לשליש ביצה ועומד על כ-15 גרם, ראו הרב אביעד אשואל, ברכת משה, קריית אונו תשס"ז, עמ' כז-כח.

[11] משמרת הבית, בית ד, שער א.

© כל הזכויות שמורות למחבר

קולות של צמחים

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין שעץ פולט קול כאשר כורתים אותו. על פי מחקרים מדעיים, צמחים משמיעים קול, בפרט כאשר הם במצוקה.

בפרשתנו אנו קוראים על איסור כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה, עת מטילים מצור על עיר האויב[1]: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.  רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע, כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (כ, יט-כ). מבואר בתלמוד בבלי (בבא קמא צא, ב), שהשחתה הנעשית לצורך שימוש יעיל יותר בעץ מותרת, ואינה בכלל איסור 'בל תשחית'[2].

ב"פרקי רבי אליעזר" נאמר, שעץ פרי משמיע קול בשעה שכורתים אותו: "בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרק לד).

האם צמחים משמיעים קולות?

נר-הלילה החופי.
יוצר: Ariesaada
מתוך ויקימדיה

חוקרים באוניברסיטת תל אביב הצליחו לראשונה בעולם, להקליט ולנתח קולות ברורים המושמעים על ידי צמחים, בתדרים גבוהים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט.

החוקרים הכניסו את הצמחים לקופסה אקוסטית במרתף מבודד ונטול רעשי רקע, ולצידם, במרחק של כ-10 ס"מ, הציבו מיקרופונים אולטרה-סוניים שקולטים צלילים בתדרים שבין 80-40 קילוהרץ (אוזן  של אדם בוגר קולטת עד כ-16 קילוהרץ). הממצאים היו מרתקים: צמחים שלא היו במצוקה השמיעו בערך צליל אחד בשעה, ואילו הצמחים שיובשו או נחתכו השמיעו בממוצע עשרות צלילים בשעה.

החוקרים מצאו, שצמחים משמיעים קולות בעיקר כשהם נמצאים במצוקה, ולכל צמח ולכל סוג של מצוקה יש צליל אופייני הניתן לזיהוי. קולות הצמחים נשמעים כמעין קליקים, כמו פופקורן, בווליום דומה לדיבור אנושי אבל בתדרים שמעל טווח השמיעה האנושי, והם עשויים להיקלט על ידי בעלי חיים שונים, כמו עטלפים, עכברים וחרקים. ככל הנראה, שדה אידיאלי של פרחים יכול להיות מקום רועש למדי, רק שאנחנו לא שומעים את הקולות[3].

צמחים פולטים גלי קול, בקצה התחתון של טווח תדירויות הקול, בין 10-240 הרץ (אוזן האדם יכולה לשמוע החל מתדירות 20 הרץ) וכן  בטווח תדירויות הקול העל-שמעיים (אולטרא סאונד), שאוזן האדם אינה חשה בהם, בטווח בין 20 ל-300 קילו-הרץ. במהלך השנים האחרונות, פליטות אקוסטיות אלו, נמדדו ותוארו מספר פעמים. המכניקה של איך צמחים מפיקים צלילים עדיין לא ידועה. אחת ההשערות היא, שצמחים מפיקים קול כתוצאה מתנועה פעילה של אברונים מסוימים בתוך התא. תנועה זו גורמת לגל רטט, המועבר כגלי קול לתאים השכנים[4].

האם צמחים שומעים קולות?

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב מצאה, שריכוז הסוכר בצוף של פרח נר הלילה (Oenothera drummondii) עולה כאשר הוא "שומע" דבורה מתקרבת. החוקרים מצאו, שעלי הכותרת של פרחי נר הלילה רוטטים כאשר משמיעים להם הקלטה של צלילי דבורה.

כאשר איכות המזון או כמותו גבוהה יותר, ישנו סיכוי גבוה יותר שמאביק, דבורה במקרה הזה, יאריך את ביקורו בפרח או יחזור לפרח מסוג דומה בעתיד הקרוב. על ידי העלאת ריכוז הסוכר בצוף, אם כך, הפרח יכול לפתות דבורים ומאביקים אחרים, וכך להגדיל את סיכויי ההאבקה שלו ואת סיכוייו להתרבות[5].

כמו כן, ידוע על צמחים בעלי מנגנוני הגנה כימיים, המופעלים כתוצאה מתנודות בעלים, שמתחוללות כאשר חרקים לועסים אותם[6].

---

[1] הרמב"ן מציין, על פי חז"ל (בבא קמא צא, ב), שמותר לכרות עץ לצורך המצור, אלא שיש להשתמש בעצי סרק קודם לעצי מאכל, והאיסור הוא לעשות זאת דרך השחתה ושלא לצורך המצור: "...פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות" (שם). לפי זה, ברור שהאיסור להשחית עצי מאכל, הוא בעת מלחמה, וכל שכן בעתות שלום.

[2] הרא"ש מרחיב את ההיתר אף במקום שהתועלת בקציצת העץ אינה בגוף העץ: "אם היה מעולה בדמים מותר... וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר" (רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו).

[3] "פריצת דרך עולמית קובעת: צמחים משמיעים קולות", אתר אונ' תל אביב, מרץ 2023.

[4] “Green symphonies: a call for studies on acoustic communication in plants” by Gagliano M., Behav Ecol. 2013 Jul-Aug; 24(4): 789–796.

[5] "פרחים קשובים", יפתח דיבון, אוגוסט 2019. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] “Plants respond to leaf vibrations caused by insect herbivore chewing” by Appel HM and Cocroft RB, Oecologia. 2014; 175(4): 1257–1266.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב

 מאת: אורן סעיד

הבשלה מלאה של הענבים לפני הבציר או הזיתים לפני המסיק, היא אחד המדדים החיוניים לאיכות היין או השמן.

נאמר בפרשתנו: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן-הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב" (יח, כז). פשט הפסוק הוא, שהתרומה שמפרישים הלויים לכהנים, המכונה "תרומת מעשר", נחשבת  מבחינה הלכתית כמו התרומה שבני ישראל מפרישים לכהנים מן הדגן שבגורן ומן  היין שביקב; תרומה זו אסורה לזרים ולטמאים. העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר במזיד - הינו מיתה בידי שמיים ובשוגג צריך לשלם קרן ו"חומש" - יש להוסיף על תשלום הקרן עוד חמישית משוויו  כקנס (רש"י, שם). מה הפירוש "וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב"?

הבשלה מלאה של הענבים והזיתים

רש"י מבאר: "מְלֵאָה - לשון בישול תבואה שנתמלאת" (שם).  המונח 'מְלֵאָה' נזכר גם  בציווי "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, ח), ומבאר שם רש"י: "מלאתך - חובה שמוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים" (שמות כב, ח). מכאן, שגם פירות משבעת המינים מכללים במונח 'מְלֵאָה'. הרד"ק מבאר (ספר השרשים לרד"ק ערך 'מְלֵאָה') ש'מְלֵאָה' הוא לשון בישול, וכאן נקראים היין והשמן 'מְלֵאָה'  כי הדרך לסוחטן כשהענבים והזיתים מבושלים. אמנם רש"י מציין שעיקר לשון 'מְלֵאָה' הוא בתבואה שנתמלאת בגרעיניה בבישולה, אלא שמתוך כך קורא כן הכותב לשאר הדברים המבושלים.

ענבים שנבצרו.
יוצר: Hamisj
מתוך ויקימדיה

הבשלת התבואה - כאמור, רש"י ציין שעיקר  לשון 'מְלֵאָה' הוא בתבואה שנתמלאת בגרעיניה בבישולה. בתחילת תהליך הבשלת גרגירי הדגן, צבע הגרגירים ירוק וכך גם הגבעולים והעלים. האנדוספרם (=רקמת מזון המצויה סביב העובר בזרע)  במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן. תכולת המים היא כ-70% - 60%. ככל שמתקדמים בתהליך הבשלת גרגרי הדגן, כמות הנוזלים בגרעין יורדת והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה,  עם מלוא התכולה של החומר היבש[1] (פחמימות, חלבונים, שומנים ומינרלים).

הבשלת ענבים ואיכות היין - הבשלה מלאה של הענבים וצבע הענבים הוא אחד המדדים החיוניים לפני בציר, המשפיע על איכות היין. בנוסף, יש לבדוק את צבע הזרע המצוי בענבים: במידה והוא ירוק או נוטה לירוק הענב לא בשל, במידה והוא חום על גווניו השונים, הענב בשל וניתן להתחיל בבציר. במידה והבציר יעשה כאשר הזרעים עדיין ירוקים, השפעת הטננים (תרכובות הנמצאות בקליפות הענבים ובחרצניהם) תהיה משמעותית יתר על המידה על טעמו של היין והוא עלול להיות פחות טוב[2].

הרס"ג מבאר "וכמלאה – אלסלאפה" (שם) – והכוונה למשקה הראשון הניגר בתחילת סחיטתן והוא מבחר היין ומיטבו[3]. בעבר היה מופק יין בשלושה שלבים. בשלב הראשון דרכו את הענבים בגת, אספו את המיץ וממנו הפיקו את היינות האיכותיים יותר. בשלב השני סחטו את הענבים פעם נוספת או שהעבירו עליהם אבן רחיים לשם סחיטת כמות מיץ נוספת. תהליך זה שבר לרוב את הגרעינים ולכן התקבלו יינות בעלי טעם מריר עד מר. היו מקומות בהם מיצו מהזגים (קליפות הענבים) מיץ בפעם שלישית, לעיתים על ידי חימום, מיץ זה נתן יין בעל איכות ירודה, שלרוב לא נשמר זמן רב וניתן לעבדי הבית או נרכש על ידי העניים[4].

הבשלת הזיתים ואיכות השמן - זיתים שעדיין לא הבשילו ושלא הגיעו למלוא תכולת השמן, יניבו שמן מריר וחריף, בעל צבע ירוק. לכן מובן מדוע להפקת שמן זית זך למנורה לקחו את הזיתים שהבשילו בצורה מיטבית[5]: "הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן [זיתים שלקטן בראשונה – רש"י]  מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת [מלקטן בראש הזית בגובה שבאילן במקום שהזיתים קודמין להתבשל תחילה מפני שהחמה זורחת שם תדיר, מפי רבי ז"ל; ענין אחר: מניחו להתבשל, דנעשה גרגרין בראש הזית באילן – רש"י] וְכוֹתֵשׁ" (מנחות פרק ח משנה ד, מנחות דף פו, א).

גודש בכלי המכיל יין ושמן

בפירוש ה"חזקוני", מבאר, שהתורה מכנה את השמן והיין מהם יש להפריש תרומות ומעשרות בשם "מְלֵאָה", כי הכלי שמחזיק אותם יכול להכיל את הנוזלים רק עד שהוא מתמלא: "וכמלאה מן היקב -  לשמן ויין קורא מלאה לפי שאין הכלי מחזיק מהם אלא כדי מלואו" (במדבר יח, כז). כך גם מבאר

ר' יוסף בכור שור: "וכמלאה - שמן ויין קורא מלאה, לפי שאין הכלי מחזיק מהם אלא כדי מלואו; אין אדם יכול לגודשו מהם" (שם).  זה רומז לתכונה של הנוזלים, ליפול מחוץ לכלי, לאחר שהכלי מתמלא.

במצב צבירה של נוזל,  צפופות המולקולות כמעט באותה מידה, אולם הן מחליקות זו לגבי זו, נעות בכל הכיוונים וגולשות כלפי מטה בהשפעת כוח הכובד. כוחות המשיכה בין מולקולות הנוזלים קטנים במידה ניכרת מאלו שבמוצקים. אם כדי להפריד מולקולות מהמוצק, למשל, לשבור מוט ברזל, דרוש מאמץ ניכר, הרי כדי להפריד מולקולות מהמים, מספיק רק לשפוך אותם מהכלי, והנוזל מתחלק לכמויות שונות כרצוננו.

לפיכך, הנוזלים ובניהם השמן והיין,  נשפכים מהכלי, כאשר הוא מלא עד סופו[6]. לעומת זאת, במוצקים, המולקולות  דבוקות זו לזו, אינן נעות זו לעומת זו, אלא מתנודדות תוך שמירה על המבנה הקבוע שלהן. לכן ניתן להוסיף לכלי, המכיל חומר מוצק, גם כאשר הוא מלא, חומר מוצק נוסף, עד לגובה מסוים[7], מבלי שהוא ייפול.

פירושים נוספים

הרמב"ן על הציווי "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, ח) מבאר שהענבים והזיתים נקראים ''מְלֵאָה'  כי הדרך לאסוף אותם אל הבתים: "מלאתך ודמעך לא תאחר - מצינו 'מלאה' בזרע: 'פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע' (דברים כב , ט), ועוד: 'וְכַמֲלֵאָה מִן־הַיָּקֶב' (במדבר יח , כז) - התירוש והיצהר , כענין שנאמר 'וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר' (יואל ב , כד). והנראה לי בלשון הזה, כי יקָרא פרי השדה והכרם 'תבואה' בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים, ותקָרא גם כן 'אסיף': 'אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא' (ישעיה לב , י); 'וְחַג הָאָסִף' (שמות כג , טז). ולכך תקרא 'מְלֵאָה', כי לאוסף הדבר וקבוצו יקראו 'מילוי'..." (שמות כב, ח).

רבי אברהם  אבן עזרא בפירושו הקצר  מבאר[8] ש'מְלֵאָה' הוא כינוי לתירוש (יין) והוא נקרא כן, על שם מילוי הכלי, מיד לאחר דריכת היין ביקב: "מלאתך - כינוי לתירוש. ודמעך - כינוי ליצהר. ונקרא התירוש כן - בעבור רוב לֵחַת התירוש, כי מיד ימָלא הכלי כאשר ידרוך הדורך (על פי ישעיה טז , י); והעד: 'וְכַמֲלֵאָה מִן־הַיָּקֶב' (במ' יח , כז)..." (שמות, שם).

---

[1] ראה במאמר "ביכורי קציר חיטים ושעורים" לחג השבועות, בבלוג זה.

[2] "שלבי הכנת היין", אנצ' הלכתית-חקלאית, אתר "למעשה – אקטואליה הלכתית", מבית מכון התורה והארץ.

[3] ע"פ חומש "תורת חיים", בהערות, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "יין".

[5] להרחבה ראה במאמר "שמן זית זך", פרשת תצווה, בבלוג זה.

[6] למעשה, גם שהכלי מלא, ניתן להוסיף עוד מעט מים, עד שהם מתקמרים מעל הכוס למעין כיפה. זאת תודות למתח פני הנוזל (הקרוי גם "מתח הפנים") - הוא הכוח, המחזיק את המים העודפים שבכוס בצורת כיפה ומונע אותם מלהישפך החוצה. כוח זה פועל מפני הנוזל פנימה אל מרכזו והוא אף מהדק זו אל זו את מולקולות המים. כל עוד שכוח מתח הפנים גדול מכוח הכובד של המים, הקמרון יגבה עוד ועוד. המים יפלו מהכוס רק לאחר שכוח הכובד יגבר על כוח מתח הפנים של המים. ראה גם במאמר "בירוצי המידות", פרשת פנחס, בבלוג זה.

[7] כל עוד מרכז הכובד הוא בתוך הכלי.

[8] רבי אברהם אבן עזרא בפרשתנו, מפנה אותנו לפירושו בחומש שמות, המובא כאן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אתרוג - טעם העץ כטעם הפרי

 מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו את הביטוי "פרי עץ הדר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג, בו טעם העץ זהה לטעם הפרי.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות ארבעת המינים שיש לקחת בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל..." (כג, מ). ומפרש רש"י: "פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שווה". מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת סוכה: "תנו רבנן, 'פְּרִי עֵץ הָדָר' -  עץ שטעם עצו ופריו שווה הוי אומר זה אתרוג" (לה, א). הגמרא דורשת את הביטוי "פְּרִי עֵץ הָדָר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג[1], מזה שהתורה הדגישה שמדובר ב'עֵץ' ולא רק ב'פְּרִי הָדָר': שטעם העץ שווה לטעם הפרי; וכן דרשו בתלמוד ירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחאי: ולקחתם לכם פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו, טעם עצו כטעם פריו, פריו דומה לעצו, עצו דומה לפריו; ואי זה זה? זה אתרוג" (סוכה, פרק ג, הלכה ה).

כיצד באתרוג טעם העץ שווה לטעם הפרי?

אתרוג. טעם העץ והפרי שווים.
מתוך ויקימדיה

א.         קליפת האתרוג מתחלקת לשכבה החיצונה ולקליפה פנימית עבה מאד, שהיא עיקרו של הפרי. הקליפה הפנימית היא החלק הנאכל באתרוג. זו עבה פי כמה מאשר בהדרים אחרים, עובדה זו ניכרת במיוחד באתרוג התימני, שהוא גדול יותר ובשרני יותר. אם כן, רוב הפרי הוא בקליפה העבה הפנימית, ומובן מדוע טעם העץ (=הקליפה הפנימית) שווה לטעם הפרי עצמו – חלקו הפנימי של האתרוג שהוא קטן מאד. כך כותב מהר"ם בן חביב בספרו "כפות תמרים": "...אבל אתרוג, חמוץ שבתוכו הוא מועט וזה לא נחשב לפרי ועיקר פריו הוא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם פריו וכן יראה האדם דהחמוץ של אתרוג הוא מועט[2]" (סוכה, לה, א).

ב.         פרופ' יהודה פליקס כותב[3]: "בזמן המשנה והתלמוד אכלו - לאחר המתקה במלח או בחומץ - לא רק את הפרי, גם את ה'תְמָרות', או ה'לולבים' - הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי".

טעם העץ כטעם הפרי - פלפל

בהמשך הסוגיא במסכת סוכה, התלמוד הבבלי מתלבט בהסבר זה, בגלל שישנו פרי נוסף שטעם העץ כטעם הפרי והוא הפלפל: "ואימא פלפלין ? כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר (ויקרא יט, כג) 'וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ' איני יודע שהוא עץ מאכל מה תלמוד לומר 'עֵץ מַאֲכָל' ? עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר (דברים ח, ט) 'לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ', התם משום דלא אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא, לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא, 'אחד' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר" (שם). הגמרא מתרצת, שפלפל לא יכול להיות אחד מארבעת המינים משום שפריו קטן מידי.  

כאן הכוונה לצמח ממנו מפיקים את התבלין פלפל שחור. הפלפל הוא צמח הגדל בשטחים נרחבים בדרום ומזרח אסיה ובאזורים טרופיים נוספים. מכמה ממקורות חז"ל עולה שגידלו עצי פלפלים בארץ ישראל[4].

פרי הפלפל הוא ענבה כדורית שקוטרה חמישה-שישה מילימטרים. את אשכולות הפירות אוספים בעודם ירוקים ומניחים אותם לייבוש בשמש לכמה ימים. פירות הבוסר מתכווצים ומשנים את צבעם לשחור. מפרידים את עוקצי האשכולות מהפירות, ומוכרים אותם בשלמותם. את הפירות כותשים לאבקה המכילה רכיבים מהקליפה השחורה ומהפנים הלבנבן. זהו התבלין המכונה בשווקים בשם "פלפל שחור".

פרופ' זהר עמר כותב[5], שגם לענפי הפלפל יש טעם חריף: "אף שהפלפל הוא צמח מטפס הוא מוגדר עץ משום שהוא רב שנתי וענפיו מעוצים. מתברר שלענפים יש טעם חריף כטעם הפירות".

מקורה של חריפות הפלפל היא בעיקר מתרכובת הפיפרין (piperine). מחקר[6] שבדק את תכולת הפיפרין בחלקי צמח הפלפל שגדל בחממה, מצא בעלים ובגבעולים צעירים רק עקבות של חומר זה והשורשים הכילו מעט יותר פיפרין.  לעומת זאת בגבעולים בוגרים ריכוז הפיפרין היה גבוה ושיעורו הגיע לריכוז של פלפל שחור ולבן מאיכות נמוכה. לאור מחקר זה, מובן, ש"טעם העץ" הכוונה לענפים של צמח הפלפל[7], המכילים אף הם את התרכובת הפיפרין, הנמצאת גם הפרי, ומקנה להם את הטעם החריף.

---

[1] להרחבה על האתרוג, ראה במאמר "פרי עץ הדר - האתרוג", חג הסוכות, בבלוג זה.

 [2] וכך גם מביא בשו"ת חתם סופר:

"נאמר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שווים, וכתב כפות תמרים הרי לימונים וכו' פירות חמוצים כאלו טעם עצו ופריו שוה, כי הרב המחבר ההוא היה בקי בהם ובשמותיהם, ותירץ כי כל אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה ועיקור הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעינים כמו בלימוניס ומאראנסיס וכדומה, ואם כן אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי ולא לפרי עצמו, משאין כן אתרוג שהתוך הוא הטפל והוא קצר ונזרק, וקליפתו הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא עיקר הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה, אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה, וזכינו לדין שאך רק זה הסימן הוא סימן מובהק דאורייתא, לומר, כל שלא נמצא כן איננו עצו ופריו שוה ופסול בודאי" (חלק אורח חיים תשובה רז).

[3] "עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, עמ' 152.

[4] למשל, קהלת רבה (ב, ח), קהלת רבה (ב, ה). ראה במאמר "הפלפל השחור בארץ־ישראל: על גידול צמחים אקזוטיים "מהודו ועד כוש" לאור מדרשי חז"ל", זהר עמר, ירושלים וארץ ישראל – כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ,12-13 תש״פ, עמ׳ 309-332

[5] שם, עמוד 314. ראה הערה קודמת.

[6] Semler, U. and G.G. Gross, 1988. Distribution of piperine in vegetative parts of Piper nigrum. Phytochemistry,Volume 27, Issue 5: 1566–1567

[7] ראה גם במאמר "כס פלפלי ביומי דכפורי פטור – פלפל שחור" (ברכות לו, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תולעת שני

 מאת: אורן סעיד

צבע בגוונים של אדום וצהוב-אדום, לצביעת צמר ואריגים יקרים במשכן, הפיקו מביצי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן), השוכנת על ענפי עצי האלונים.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שבני ישראל נצטוו לתרום למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו לתרום: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" (כה, ד); והכוונה לצמר צבוע במיני צבעים אלו. במאמר זה נדון ב"תולעת השני" ובצבע שהפיקו ממנה[1].

מפרשי ימי הביניים זיהו את צבע השני עם "כרמיז", שמה הערבי של תולעת השני. רש"י בפרושו לישעיה (א, יח) פירש: "תולע, צבע שצובעין בו אדום. גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד".  בימי הביניים סברו כי צבע הכרמיז מקורו בגרעינים. רק בראשית המאה ה-18 גילה החוקר ון-לוונהוק בעזרת המיקרוסקופ, כי "גרגירי הכרמיז" אינם אלא חרקים, כנימות מָגֵן, המלאות ביצים אדומות.

אלון מצוי. את צבע השני
הפיקו מביצי כנימת מגן
הטפילה על עצי האלון בארץ.
יוצר: Matanya
מתוך ויקימדיה

בימינו נחקר אורח חייה של תולעת השני. זוהי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן) טפילה בייחוד על ענפי עצי האלונים. החרק הזכר הוא בעל כנפים ומוכשר לעוף, אך הנקבה חסרת כנפים ותנועתה מוגבלת מאד. גופה עוטה קרום מגן. אלפי כנימות דבוקות על ענפי האלון ומוצצות את מיצם. הן נצמדות לצמח בעזרת גפי הפה, המותאמות לדקירה ומציצה, וע"י הפרשה דונגית בגחונן. הן אינן גורמות נזקים לצמחים הפונדקאים, במוצצן את לשדם.

הכנימות מתרבות ע"י השרצה, כלומר הזחלים בוקעים מביצים שבקרב הכנימה. באביב מתמלאת בטנה של הנקבה אלפי ביצים אדומות ומקבלת צורת אפונה. בשעה זו נהגו ללקוט את הכנימות ולסחוט מהן את הביצים המכילות את צבע השָני. תולעת השני קרויה גם בשם כרמיל[2], לפיכך כנימה זו קרויה כנימת הכרמיל, והכנימה החיה על עצי האלון קרויה כרמיל האלון.

במדרש הגדול מציין (שמות כח, א), שתולעת השני דומה בצבעה ובגודלה לזרעי האוג והחרוב, צמחים שגדלים בארץ ישראל. גם הרמב"ם מתאר  כך ב"משנה תורה" את הכנימה והזחלים שבוקעים מגופה: "והתולעת היא הגרגירים האדומים ביותר הדומין לגרעיני החרובים והן כמו האוג" (הלכות פרה אדומה, פרק ג, הלכה ב). תיאורו של הרמב"ם מתייחס לפירותיו של אוג הבורסקאים (Rhus coriaria), שדומים בצורתם לכנימת האלון[3]. הדימיון לזרעי האוג והחרוב  הוא בצבע האדום המבריק, ובקוטר הגרגרים  הממוצע  6 מילימטר[4], כגודל אפונה.

הצבע המופק מכנימת הכרמיל, הוא בעל תכונות צביעה טובות, יפה, אינו דהה ואינו נמס במים. השימוש בצבעי הכרמיל היה נפוץ עד סוף המאה ה-19. הירידה בתפוקת כרמיל האלון החלה למעשה במאה ה-17 עקב ההתחרות של הכרמיל המופק מכנימת הכרמיל הטפילה על הקקטוס. היא זולה יותר וצבעה טוב יותר מכרמיל האלון. עם המצאת צבעי האנילין הסינטטיים, שהם זולים בהרבה מצבע הכרמיל ואינם נופלים מהם בטיבם, נפסק השימוש בצבעי הכרמיל שהפקתם יקרה מאד.  

למעשה רוב החוקרים סברו שמקור צבע השני היה מכנימת הכרמיל שמקורה מחוץ לארץ -  הכנימה הארמנית שגדלה על צוואר השורשים של צמחים דגניים מסויימים שבהרי האררט שבתורכיה. פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, בסיוע תלמידו צבי תמרי  חקרו את מיני כנימות הכרמיל (Kermesidae) בארץ, דבר שהביא בסופו של דבר לזיהוי כנימת האלון המבוקשת ולהפיק ממנה את צבע השני. הצבע שהתקבל היה כתום-אדום ותואם את המתואר במקורות ההיסטוריים[5].

תולעת השני קרויה "זהורית" בלשון המשנה[6], בשל צבעה הזוהר - מבריק. היו גוונים שונים של השני, גוונים של אדום, צהוב-אדום וכתום-אדום. יוסף בן מתתיהו מתאר את גוון 'תולעת השני' בתור צבע 'אש', ולאש יש גוונים שונים – צהוב, כתום ואדום (מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ה, ד).

צבע השני היה יקר מאוד. בגד שני נחשב לתכשיט יקר (שמואל ב, א כד), זו היתה תלבושתן של בנות העשירים. לכן היו שהשתמשו בחוטי זהורית כתוספת בשולי הבגד: "אמריות של זהורית" (ספרא תזריע, פרק טו).

שני תולעת, שני, תולע, כרמיל בתנ"ך וזהורית במשנה, מובנם הצבע עצמו וגם האריג או החוטים שצובעו בו. ראשוני הפרשנים נחלקו בשאלה, איזה אריג צובע בשני, הצמר או המשי. הראב"ד (ספרא תזריע, שם) סובר, ששני מובנו צמר צבוע כרמיז, והרמב"ם (משנה כלים כז, יב) סובר, ששני מובנו משי צבוע כרמיז. כדעה הראשונה שנינו בספרא (שם).

גם מבחינה אחרת אין להניח ששני במקרא היה אריג של משי. המשי הוכנס לארצנו וסביבתה רק אחרי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון שהביא את תולעת המשי הסינית[7]. רק פעם אחת נזכר השם "משי" בתנ"ך בספר יחזקאל (טז, י, יג). במידה שהכירו בתקופה המקראית מין משי, היתה זו תוצרתו   של הפרפר "טואי המשי המזויף" המצוי בארץ על עצים שונים, אך המשי המופק מפקעות הגלמים שלו, הוא מטיב גרוע ואין להניח שצבעו אותו בצבע השני היקר.

במערת האגרות, בארכיונה של אשה בשם בבתא, שמצאה מקלט במערה זו, בזמן מרד בר כוכבא, נמצאה בין היתר, פקעת חוטי צמר, שנצבעה בצבע תולעת שני. כמו כן, נתגלה אריג מעין-בוקק, שבחופו המערבי של ים המלח, מהמאה השביעית לספירה, שעליו טלאי צבוע בצבע שני[8].

---

[1] ע"פ מאמרו של יהודה פליקס בכתב העת המדעי תורני "סיני" לח, תשי"ח, הוצאת מוסד הרב קוק.

[2] "וַיַּעַשׂ אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְכַרְמִיל וּבוּץ" (דברי הימים ב, ג, יד). המילה "קרם" בפרסית פירושה תולעת.

[3] "תולעת שני", הצומח והחי במשנת הרמב"ם, באתר מכון התורה והארץ.

[4] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", צבע זהורי במשכן ובמקדש, זכריה דורי, צפייה ו לחקר המקדש, 1996, קרית נטפים - אפרים בהר שומרון, עמוד יח. צפייה - סדרת כתבי עת העוסקים בצפייה למקדש לגאולה ולשלטון התורה בארץ ישראל, בהוצאת מכון המקדש.

[5] "כך גילינו את תולעת השני של ישראל", פרופ' זהר עמר,  אתר "קדמוניות הטבע והראליה בישראל".

ראה גם מאמר "מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין – כרמיל", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, זבחים (פח, ב). 

[6] במשנה (שקלים פרק ד, משנה ב), מוזכר  "לשון של זהורית" -  הוא חתיכת צמר צבועה אדום, שנקשרה בראשו של השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכיפורים וכן היתה נשרפת עם פרה אדומה.

[7] ראה גם במאמר "זיהוי השש", בפרשת תרומה.

[8] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", זכריה דורי, עמוד  נד. ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

זיהויו של הסנה

 מאת: אורן סעיד

לזיהוי הסנה עם השיח הקיצוני המכונה "הפטל הקדוש" (Robus sanctus) יש סימוכין בספרות חז"ל.

בפרשתנו אנו קוראים על פגישת משה בהר האלוקים. הקב"ה התגלה למשה ודיבר עמו מתוך הסנה וכך תיאורו של הסנה להפתעתו של משה: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (ג, ב).

לסנה המקראי הוצעו זיהויים רבים, כגון העץ הקוצני הנפוץ בנחלי המדבר-השיזף המצוי, הקרוי בערבית כבמצרית "נבס". אחרים זיהו את הסנה עם ה"כסיה המידברית" הקרויה בערבית "סנא". צמח זה נמוך מאוד, וכבר העירו חז"ל שהשרה הקב"ה את שכינתו על הסנה משום שהוא נמוך משאר אילנות (שבת סז, א). ברם, פרופ' יהודה פליקס כותב[1] על זיהוי זה: "אך צמח נמוך זה אינו מתאים כמקום 'משכן' ולוּ אף הצנוע ביותר". לזיהויים אלו כמעט ואין סימוכין בחז"ל.

פטל קדוש (Rubus sanctus) בנחל אלכסנדר שבישראל.
מתוך ויקיפדיה

חלק מהחוקרים[2] הציעו שלל הצעות זיהוי, שברובן מסופקות מאוד. יש שסברו שמדובר בצמחים מדבריים בעלי פרחים בגוון זוהר, שיצרו אשליה של צמח בוער כמו: הרנוג השיטים, טופל אדום, יחנוק המדבר וקרקש צהוב. היה מי שסבר שמדובר בצמח מעלה עשן מדברי, שיש ברקמותיו תרכובות זרחניות דליקות כזיקוקים.  אך קשה לקבל את ההנחה, שרועה צאן ותיק שמכיר את צמחי המדבר, ישגה בחזיונות שווא. יתירה מזאת, כאשר הוא חש שמדובר בחזיון מוזר כתוב במפורש (שמות ג, ג) שהוא התקרב לראותו[3].

לזיהוי הסנה עם השיח הקיצוני המכונה "הפטל הקדוש"[4] (Robus sanctus) יש סימוכין בספרות חז"ל.

זהו שיח נמוך: "רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות ג, ח): 'וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם' " (שמות רבה ב, ה). הסנה גדל ליד נחלים ובמקומות לחים: "מה הסנה הזה, גדל על כל מים, כך ישראל אינן גדלים אלא בזכות התורה שנקראת מים, שנאמר (ישעיה נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' " (שם).

 שיח זה מצמיח ענפים דקים וארוכים בעלי קוצים דוקרניים כמאמרם: "מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנות-כך ישראל (גדר) לעולם" (שם). קוציו מיוחדים בכך "שכולן כפופין למטה" (שם). פירותיו השחורים מתוקים וטובים לאכילה, ברם, הבא לקטוף אותם, עשוי להישרט מקוציו: "אמר ר' פנחס הכהן בן ר' חמא: מה הסנה הזה כשאדם מכניס ידו אינו מרגיש וכשהוא מוציאה מסתרטת, כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה, כשיצאו יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה" (שם). גם העופות באים ליהנות מפירותיו ואולם: "רבי יהודה בר שלום אמר מה הסנה העוף נכנס לתוכו ואינו מרגיש וכשהוא יוצא כנפיו מתמרטות, כך כשירד אברהם אבינו למצרים לא הכיר בו בריה וכשיצא 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה' (בראשית יב, יז) " (שם).

פירות הסנה הם דמויי תות, אדומים בהיותם בוסר, אחר כך מתחילים להשחיר ולבסוף צבעם שחור (אדום כהה).  הפרחים, הורודים כמין ורדים קטנים הביאו לקביעה: "מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין, כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים" (שם). חז"ל קראו לצמח גם 'וַרְדִּינָא' (שבת סז, א), כי פרחיו דומים בצבעם וצורתם לורד.

"רבי נחמן בנו של ר' שמואל בר נחמן  אומר:  כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת ויש מהן שתיים או שלוש, הדס עושה שלוש שלוש שנקרא עץ עבות, אבל הסנה יש לו חמישה עלין" (שם). בכך ראו רמז לשלושת האבות ולמשה ואהרון. ברם, העלה של הפטל הקדוש מחולק רק לשלושה עלעלים. אמנם, במקרים מועטים, נראים שני העלעלים התחתונים כמחולקים לשניים ואפשר לחשוב את העלה בן חמישה עלעלים. בגליל העליון גדל Robus tomentosus שמספר עלעליו לעתים חמישה.

שימושי הצמח רבים: מהענפים הגמישים קולעים סלים; מן הפירות המתוקים רוקחים סירופ ומרקחות; משרה מהצמח משמשת לטיפול רפואי בכיבים, טחורים, דלקת ושיעול; טוב גם להמסת אבני-כליה, נגד כוויות, סכרת, שלשול והשתנת-יתר[5].

---

[1] עולם הצומח המקראי, בסעיף העוסק ב"סנה", עמ' 112, עיין שם להרחבה, מסדה, רמת גן, 1968.

[2] ראה למשל במאמר "פענוח נס הסנה הבוער ואיננו אוכל", ד"ר משה בלס, אתר דעת תשע"א.

[3] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 143-142. ראה גם באתר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל", זהר עמר, "מי הוא הסנה?".

[4] הפטל נקרא קדוש, כנראה בגלל זיהויו עם הסנה הבוער.

[5] אתר "צמח השדה" בערך "פטל קדוש".

© כל הזכויות שמורות למחבר