יתד חפירה

 מאת: אורן סעיד

מקלות חפירה היו אחד האמצעים הקדומים בעיקר לצורכי חקלאות, כגון חפירת בורות לזריעת זרעים והיו למעשה המחרשה הידנית הקדומה ביותר.

בפרשתנו אנו קוראים על מצווה, הקשורה לעשיית צרכים בעת יציאה למלחמה: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (כג, יד). מצווה זו מבאר "ספר החינוך": "מצוה להתקין יתד לחפור בו - להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה; ועל זה נאמר (דברים כג, יד) : 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' פירוש 'אֲזֵנֶך'- כלי זין (=כלי מלחמה)" (מצווה תקסז). מצווה שלכל אחד מהחיילים יהיה כלי חפירה, על מנת שיוכל לחפור בור לעשיית צרכיו. לאחר עשיית הצרכים יש לכסות את הצואה, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (שם).

הרלב"ג מציין, ש"עיפוש" (הריח והלכלוך) של הצואה מפריעה לקדושת המחנה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה… עם שבזה ישמר המחנה מהעיפוש ההוא. ולזה גם כן צוהו שתהיה לו יתד אצל כלי מלחמתו, שיחפור בו הארץ כשיפנה ויכסה בעפר את צואתו; ויהיה זה סבה שלא ירגישו בעיפוש ההוא במחנה הקדוש ההוא, ויהיה כבוד לשם יתעלה" (שם).

מהו היתד?

יתדות חפירה מעץ
של שבטי המאורי.
מתוך ויקימדיה

במשנה במסכת ביצה מוזכר ה'דֶקֶר', כלי המשמש לחפירת עפר לכיסוי הדם: "וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁיַּחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה" (ביצה פרק א, משנה ב). רבינו עובדיה מברטנורא מבאר, שהדקר הוא יתד: "דקר - יתד שנועצים בארץ" (שם). בפסקי הרי"ד על מסכת ביצה פירש, שדקר הוא יתד חד בראשו (דף ז, ב). מכאן שהיתד הוא מוט חד מברזל ששימש לחפירה.

רש"י במסכת ביצה על המשנה מבאר: "יחפור בדקר - פיל''א בלע''ז" (שם). ב"אוצר לעזי רש"י[1]" מבאר: "פיל''א - אֵת-חפירה". ב"מילון הלשון העברית הישנה והחדשה", הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, מאת אליעזר בן יהודה, בערך 'אֵת' מציין בהערה: "...והביא רבי יונה אבן ג'נאח בשם רב האי גאון אמר וזה לשונו: ומצאתי בפירושים לרבנו האי זכרונו לברכה, במשנת בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה (כי הדקר ברזל חופר דומה ליתד) והוא הנקרא אֵת".  לפי הזה, היתד הוא כלי המשמש לחפירה המכונה 'אֵת', ויתכן שהיה דומה לכלי הנקרא בימינו בשם זה.

יתד של מחרישה

היתד לא היתה רק כלי עצמאי ששימש לחפירה, אלא היה גם חלק מהמחרשה. במשנה במסכת שבת נאמר: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה" (פרק יז, משנה ד).  רש"י מבאר מהי "יתד של מחרשה":  "ויתד של מחרישה - הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה קולטר"א בלעז" (שבת קכג, ב). מבאר ב"אוצר לעזי רש"י": "קולטר"א - קנקן של מחרשה - היתד הפולחת את הקרקע".

השם המקראי ליתד המחרשה הוא 'אֵת'[2], בחז"ל הוזכרה היתד כלהב המחרשה, דמוי סכין, החלק שנכנס לאדמה והופך אותה[3].

מחרשה היא כלי החרישה שיש בראשו יתד ברזל. תפקידה של היתד להינעץ בקרקע לפוררה ולהפכה. בתחילה היו חודי-יתדות המחרשה עשויים צור, ולאחר מכן - נחושת וברונזה. בתקופת התנחלות שבטי ישראל בארץ החלו להשתמש בברזל ולהתקין ממנו כלים. גם היתדות של המחרשות נעשו - וכך עד היום – מברזל ופלדה.

י. פליקס מציין[4], שבחפירות שונות בארץ נתגלו יתדות מחרשה עשויות נחושת, ברונזה וברזל. בחפירות מגידו נתגלתה יתד עשויה ברזל, בחלקה העליון היא כפופה ויוצרת בית קיבול למוט. בשכבות עמוקות יותר נתגלו יתדות דומות עשויות נחושת. בתל אנצבה בסביבות מצפה נמצאה יתד עשויה ברונזה, שאר היתדות שנתגלו שם היו מברזל מגולל כצינור ולהן חוד שטוח. בתל בית מירשים בסביבות דביר בגבול הר חברון, נתגלו שתי יתדות מחרשה עשויות ברונזה. במקום זה נמצאו גם יתדות מחרשה עשויות ברזל בדמות צינור ההולך ומתחדד בקצהו. בחפירות במקומות אחרים בארץ נתגלו יתדות נוספות מטיפוסים אלו. נוסף על כך, נתגלו כלים דמויי יתדות אך בגלל מצב השתמרותן הגרוע, ספק אם אמנם היו אלה יתדות או שמא כלים אחרים.

כלי חפירה מעץ, אבן או עצם

כלי חפירה ששימשו את האדם הקדמון[5]:

מקלות חפירה – יתד חפירה או מקל חפירה הוא כלי פשוט ששימש בני אדם קדמונים, בעיקר לצורכי חקלאות, כגון חפירת בורות לזריעת זרעים וליקוט שורשים, פקעות וירקות תת-קרקעיים. מדובר בענף או מקל עץ מחודד בקצהו, ולעיתים מחוזק באבן כדי לשפר את יעילותו. מקלות חפירה נמצאים עדיין בשימוש תרבויות המבוססות על תרבות איסוף מזון תת קרקעי, כמו אצל שבטי המאורי בניו זילנד  והאבוריג'ינים באוסטרליה[6]. לפני המצאת המחרשה, מקלות חפירה מעוצבים עם ידיות למשיכה או דחיפה, שימשו למעשה כמחרשות ידניות פשוטות ביותר, ושימשו ליצירת חריצים בקרקע לצורך שתילת זרעים[7].

אבני יד  – כלים מאבן (בעיקר מצור או בזלת) בעלי קצה מחודד, ששימשו גם לחפירה וגם לחיתוך.

קרניים ועצמות בעלי חיים – שימשו ככלי חפירה בקרקע קשה יותר.

כלי חיתוך מצור – שברי אבנים חדים ששימשו לחפירה עדינה ולהכנת כלי עץ לחפירה.

לפי זה יתכן, שהיתד הקדומה ביותר, ששימשה לחפירה, היתה עשויה עץ, אבן או עצם בעלי חיים[8].

---

[1] מאת ד"ר משה קטן. ספריו יצאו לאור בירושלים, הספר על התלמוד בשנת תשמ"ד 1984, ועל התנ"ך יצא בשנת תשנ"א 1991.

[2] וכן תרגם יונתן שמואל א יג, כ: "וְאֶת אֵתוֹ -וְיָת סִכַּת פַּדָּנֵיהּ" סיכא מובנה בארמית יתד המחרשה, וכן הוראת סכה בערבית.

[3] אנצ' הלכתית-חקלאית, אתר "למעשה, אקטואליה הלכתית" מבית מכון התורה והארץ, בערך "מחרשה".

[4] "החקלאות בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", יהודה פליקס, ראובן מס,               תשכ"ג 1963, עמ' 69-73.

[5] ‪Farming Method History‏. Huxley Rivers, (2024). norway: ‪Publifye AS‏.

Chapter 4: "Tools of the trade: the evolution of  farming equipment"

[6] Oriol López-Bultó, Raquel Piqué, Ferran Antolín, Joan Antón Barceló, Antoni Palomo, Ignacio Clemente, Digging sticks and agriculture development at the ancient Neolithic site of la Draga (Banyoles, Spain), Journal of Archaeological Science: Reports, Volume 30,2020.

[7] אנצ' בריטניקה באנגלית המקוונת בערך "plow" [=מחרשה].

[8] והפרשנים שביארו לעיל שמדובר ביתד עשויה מברזל או מתכת אחרת, פירשו לפי סוג היתד חפירה שהיתה נפוצה בתקופתם.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מידות ומשקלות

 מאת: אורן סעיד

המשקלות בעבר היו עשויות על פי רוב מאבן, לפיכך קורא המקרא למשקולת בכלל בשם "אבן".

נאמר בפרשתנו: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כה, יג). רש"י מבאר: "גדולה וקטנה  - גדולה שהיא מכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה" (שם). כלומר, אסור לעשות מידה קטנה שיחשבוה כגדולה. והאיסור דווקא בגדולה המתחלפת בקטנה, ששתיהן שוות, וזאת כדי למנוע רמאות במסחר, דבר שהוא תועבה לפני ה'. כיום, המדידות הרבה יותר מדויקות[1], ולכן קשה יותר לרמות במדות ומשקלות.

המשקלות בעבר היו עשויות על פי רוב מאבן, לפיכך קורא המקרא למשקולת בכלל בשם "אבן". גם באוגרית משמשת מלת "אבן" בהוראת משקולת. המשקלות קרויות גם "אבני כיס" באכדית ABAN KISI הן אבנים שהיו נותנים אותן בכיס בד (ראה: מיכה ו, יא; משלי טז, יא), אבל נמצאו גם משקלות רבות יצוקות מתכת מתקופת המקרא[2].

הביטוי "אבני כיס" מעיד שהמשקולות היו ברובן קטנות[3]: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (דברים, שם). המשקולות היו במגוון צורות: כיפה, גליל, קובייה, גרגר תבואה, בעלי-חיים ואפילו ראשי אנוש. חקר הצורות הללו מסייע במקרים רבים לתיארוך ולזיהוי יחידת המשקל. דומה כי הקריטריון הברור ביותר לצורתה של משקולת הוא בסיס ישר ויציב, שאם לא כן אי-אפשר להניחה על כף המאזניים. כשאנו מדברים על "תקן" למשל על מידת האורך מטר, אנו חושבים על המטר המקורי הגנוז למשמרת במכון הבינלאומי למידות ומשקלות בעיר סבר שליד פריס (ראה להלן).  בגלל היעדר דיוק לא היו בעולם העתיק תקני משקל שנקבעו בידי סמכות מרכזית, ולכן בדברנו על "תקן" בעולם העתיק אנו מתייחסים לממוצע המתקבל של משקולות שמצאנו. סטייה של עד כחמישה אחוזים היא דבר טבעי מכמה סיבות: היעדר דיוק בשקילה, שחיקה עקב שימוש, בלאי שאירע באלפי השנים עד לגילוי המשקולת, טעויות בייצור או בסימון ואף רמאות מכוונת.

הקילוגרם התיקני.
מתוך ויקימדיה

המקרא מלמד שבעיית הרמאות אינה המצאה חדשה בתולדות האנושות. סוחרים רימו בהחזיקם מערכות נפרדות, כבדים וקלים, של משקולות, לשימוש בקנייה או במכירה, כמצוין במשלי: "תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן, וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב" (כ, כג); וכן הנביא עמוס מוכיח את העם האומרים: "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (ח,ה). כן רימו על-ידי שיוף המשקולות, ולכן באה הדרישה לאבן 'שְׁלֵמָה': "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ" (דברים כה, טו), או ל'אַבְנֵי-צֶדֶק': "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם"  (ויקרא, יט, לה-לו).

בשנת 2021 נמצאה בחפירה ארכאולוגית משקולת מהמאה ה-7 לפנה"ס, שעל חלקה העליון מופיעים בחריטה עמוקה שני קוים ישרים, מקבילים ועבים המציינים משקל של שני גרה. לאחר שהתגלתה המשקולת, היא נשקלה, והחוקרים הופתעו לגלות כי היא שוקלת פי שלושה מכפי המצוין עליה. החוקרים משערים, שהמשקולת שימשה רמאים מתקופת בית המקדש הראשון[4].

איך נקבעו המידות והמשקלות המוכרים לנו כיום?

לפיסיקאים בכל רחבי העולם יש ועדות בינלאומיות הקובעות את הכללים למדידת משקלות ומידות. הוועידה הכללית למשקלות ומידות, אשר כל המדינות הראשיות מיוצגות בה, קובעת את הכללים למדידת גדלים מסוימים לא-מוגדרים במכניקה. אחד מתפקידיה העיקריים של הוועידה הוא להחליט על אב-מידה של כל אחד מן הגדלים השונים הלא-מוגדרים[5].

אב-המידה של האורך

            גוף חומרי אשר בו מגולם אחד מן הגדלים הלא-מוגדרים קרוי אב-מידה. אב-המידה הבינלאומי של האורך הוא המטר-התקני, שהוכן בשנת 1889. זהו מטיל העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום אשר לחתכו צורת X. אב-מידה זה גנוז למשמרת במכון הבינלאומי למידות ומשקלות בעיר סבר שליד פריס. סמוך לקצותיו של המטיל, על מילואות זהב המוטבעות בגופו, חרותים שני קווים. הרוחק שבין שני הקווים הללו כשהמטיל שרוי בטמפרטורה של קרח נמס[6] (=0 מעלות צלזיוס או 32 מעלות פרנהייט) הוא מטר אחד, ומאית הרוחק הזה היא סנטימטר אחד.

כדי להבטיח את שימורו של המטר לעד, החליטה הוועידה הכללית ב-14 באוקטובר 1960, לשנות את אב-המידה של האורך לקבוע אטומי; אב-המידה החדש הוא אורך גל של האור הכתום-אדום הקורן מן האטומים של קריפטון-86, בשפופרת מלאה בגז זה, כשהתפרקות חשמלית קיימת בתוכה:

מטר אחד = 1,650,763.73 אורכי-גל[7]  של האור הכתום-אדום של קריפטון-86. המכשיר שבאמצעותו ניתן למדוד אורכי-גל של אור הוא האינטרפרומטר האופטי (=שיטה של מדידה המסתמכת על תופעת ההתאבכות של קרני אור וסוגים אחרים של קרינה אלקטרומגנטית).

בשנת 1983 ניתנה הגדרה חדשה למטר המבוססת על מהירות האור[8]: המטר הוא הדרך שעושה האור ברִיק בזמן של: אחד חלקי 299,792,458 שנייה אחת[9].

אב-המידה של המסה

אב-המידה הבינלאומי של המסה הוא הקילוגרם[10] התקני, שהוכן בשנת 1889. תבנית גליל העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום, וגם הוא גנוז למשמרת במכון למדות ומשקלות בסבר שליד פריס (ראה תמונה מימין). לכתחילה נועד הקילוגרם להיות שווה למסת 1000 סנטימטרים מעוקבים של מים טהורים בטמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס.

ברם, בדומה לאשר קרה למטר התקני, הנה גם כאן הוכח לאחר זמן ע"י מדידות מדויקות כי אין הדבר נכון לחלוטין. נציין כי אין הקילוגרם התקני חייב להתאים לכמות מים איזו שהיא או לכל כמות אחרת. עליו להיות מקובל על מדעני כל העולם כמות שהוא, ובזה ערכו. ההתקן שבאמצעותו מודדים מסות, והמשמש גם לקביעת כפולות של הקילוגרם התקני או לחלוקתו למסות קטנות יותר, הוא המאזניים שווי-הזרועות.

הפיזיקאי ריצ'ארד דייויס מהמשרד הבינלאומי למידות ומשקלות בעיר סבר, שבדרום מערב לפריס, אומר[11] כי הדגם המשמש כאבטיפוס לקילוגרם איבד כ-50 מיקרוגרם בהשוואה לעשרות ההעתקים שלו.

מדענים מנסים להציע הגדרות אחרות לקילוגרם, שאינן מבוססות על הדגם השמור בלשכה הבינלאומית למידות ומשקלות בפריז. אחת ההצעות היא להגדיר את הקילו במונחים של מספר מסוים של אטומים של פחמן  12, שהוא איזוטופ של פחמן. על פי הגדרות מערכת היחידות הבינלאומית, מוֹל אחד הוא כמות המכילה את אותו מספר של אטומים שיש ב-0.012 קילוגרם של פחמן 12 טהור.  לפי זה, בקילוגרם יש 1000/12 (בערך 83.3) מולים[12]. מול אחד של החומר מכיל מספר אבוגדרו של חלקיקים. ערכו של מספר אבוגדרו הוא כ-6.022 כפול 10 בחזקת 23.

ההגדרה העדכנית של הקילוגרם משנת 2019, מתבססת על קבוע פלנק, שהוא קבוע יסודי במכניקת הקוונטים. קבוע פלנק קושר בין התדר של פוטון, לבין האנרגיה שלו, ואפשר לבטא אותו במונחי מסה על בסיס המשוואה שנסח אלברט איינשטיין,  הנותנת יחס המרה מדויק בין המסה (m) של עצם נתון לבין האנרגיה (E) שלו: האנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור (c) בריבוע.

השיטה החדשה מגדירה את יחידת הקילוגרם, באמצעות מתקן מסובך מאוד המכונה "מאזני ואט"  או "מאזני קִיבְּל[13]". באמצעות מאזניים אלו מדדו את קבוע פלאנק בצורה מספיק מדוייקת, כדי לסייע בהגדרה מחדש של הקילוגרם. מאזניים אלו מודדים את הכוח החשמלי הדרוש להתנגד לכוח הכבידה המופעל על מסה בשיעור של קילוגרם[14].

הקילוגרם הוגדר מחדש להיות בדיוק, הערך של הקבוע של פלאנק, חלקי הביטוי הבא: 6.62607015 כפול 10 בחזקת מינוס 34 מטר בריבוע לשנייה.

---

[1] למשל, מאזניים אנליטיים הם מכשירי מעבדה רגישים ביותר שנועדו למדוד במדויק מסה. למאזניים אנליטיים יש תא שקילה כדי למנוע מהדגימות הקטנות מאוד להיות מושפעות מזרמי אוויר. הם נועדו לזהות מרווחים עדינים מאוד, כך שהרעידות הקטנות ביותר או משב רוח יכולים להשפיע על התוצאות.

מאזני השקילה הקטנים ביותר, לפי אתר שיאי גינס, מורכבים מחיישן האלקטרוני המסוגל למדוד את לחץ זרימת האדים והגז עד ל-10 פיקומטר לשנייה [הפיקומטר מהווה אלפית של הנאנומטר, אחד חלקי מיליון של המיקרומטר (מיקרון)]. מאזניים אלו פותחו ע"י אונ' ברצלונה וEPFL MICROSYSTEMS בשנת 2009.

[2] ע"פ אנצ' מקראית, ערך "מידות ומשקלות", בחלק העוסק ב"משקלות", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[3] קטע זה, ע"פ המאמר "תשובת המשקל : שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה" מאת ,קלטר רז, כתב העת "עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל", גליון 3 (155), מרץ 2001, הוצאת יד יצחק בן צבי. vמאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.

[4] "משקולת של רמאים - מימי הבית הראשון התגלתה צפונית לעיר דוד", ספטמבר 2021, באתר באונ' העברית, ירושלים.

[5] ראה גם אנצ' העברית, הוצאת חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תש"ח - תש"מ (1948 - 1980), ירושלים ותל אביב, בערך "מדות ומשקלות" בפסקה "השיטה המטרית" וכן בערך "מדידה וכיול".

[6] הכוונה לנקודת ההתכה של קרח – כלומר הטמפרטורה שבה עובר חומר ממצב צבירה מוצק למצב צבירה נוזל. יש המכנים טמפרטורה זו בטעות בשם "נקודת המסה".

[7] לביאור המושג אורך גל, ראה בפרשת יתרו במאמר "כיצד ניתן לראות קולות?".

[8] מהירות האור בריק היא: 299,792,458 מטר בשנייה. מסומנת באות c.

[9] להרחבה ראה "ההיסטוריה הסודית של יחידות המידה", עידו קמינסקי, המחלקה לכימיה ביולוגית מכון ויצמן למדע, פברואר 2013, באתר של מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[10]   הקילוגרם מבחינה מדעית, הינו יחידת מסה בסיסית, המציינת כמות של חומר, ולא משקל, המשתנה ממקום למקום בהתאם לכוח הכובד הפועל על גוף מסויים. למשל,  אדם השוקל 60 ק"ג על פני כדור הארץ, בירח משקלו יהיה 10 ק"ג, מאחר וכוח המשיכה על הירח הוא שישית מזה שעל פני כדור הארץ. אבל ברור שכמות החומר של אותו אדם לא השתנתה בשתי המדידות.

[11]  national geographic, "The kilogram is forever changed. Here's why that matters" by MAYA WEI-HAAS, may 2020

[12] להרחבה ראה "מהו מול", מיכל קם, ינואר 2013, באתר של מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[13] "The watt or Kibble balance: A technique for implementing the new SI definition of the unit of mass",Robinson, Ian A.; Schlamminger, Stephan (2016). . Metrologia. 53 (5): A46–A74.

[14] "כמה שוקל הקילוגרם", טים פולגר, אפריל 2017, באתר של מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

החרמש והמגל

 מאת: אורן סעיד

הכלי המכונה בימינו חרמש, ככלי המשמש לקצירת היבול, לא היה מוכר בארץ לפני התקופה הרומית העתיקה.

נאמר בפרשתנו: "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כד). רש"י מבאר, על פי התלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, ש"בפועל הכתוב מדבר", כלומר,  שהפסוק עוסק בהלכה, מתי מותר לפועל לאכול מן היבול, בשעה שהוא עובד את בשדה[1]. בתלמוד בבלי לומדים  מן הנאמר "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ"  ש"בשעת חרמש - אכול, שלא בשעת חרמש - לא תיכול" (בבא מציעא פז, ב). כלומר, היתר אכילת הפועל, הוא רק בצמוד לפעולות איסוף היבול החקלאי, כאשר נגמרה מלאכת הגידול (הוא שעת ה "חֶרְמֵשׁ"), והיבול עדיין במחובר לקרקע.

בתלמוד ירושלמי, מובאת דעתו של רב איסי בן עקביה, הסובר שהפסוק עוסק בכל אדם, ובעוברי אורח מזדמנים: "איסי בן עקביה אומר: בשאר כל אדם הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר: "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף"? מיכן שאין לו רשות לאכול, אלא בשעת הנפת מגל" (מעשרות פרק ב, הלכה ד). מהו החרמש? האם ישנו הבדל  בין"חֶרְמֵשׁ" כנאמר בלשון התורה לבין "מגל" בדברי הירושלמי?

השוואה בין מגל לחרמש.
מתוך ויקימדיה

החרמש הוא כלי חקלאי המשמש לכיסוח של דשא או קצירה של יבול. הוא מורכב מלהב מעוקל המותקן על מוט ארוך, על מנת שהאיכר יוכל לעבוד בעמידה. השימוש בחרמש נעשה באחיזת ידיותיו כך שהלהב בערך מקביל לקרקע, והזזת הזרועות מצד לצד.

החרמש הופיע באירופה במהלך המאות ה-12 וה-13. בתחילה שימש בעיקר לכיסוח דשא אולם במאה ה-16 החליף את המגל בקצירת יבול. בעולם המודרני, הוחלף החרמש במכסחות דשא ממונעות וקומביין אוטומטי (=מכונה המשלבת את משימות הקצירה, הדישה וניפוי התבואה), אך החרמש עדיין הכרחי עבור חקלאים במדינות העולם השלישי ובשטחים הרריים[2].  לפי "המילון לעתיקות יווניות ורומיות" מאת סר ויליאם סמית', החרמש, היה בשימוש החקלאים ברומא העתיקה. אם כן, הכלי המכונה בימינו חרמש, ככלי המשמש לקצירת היבול, לא היה מוכר בארץ לפני התקופה הרומית העתיקה (המאה השמינית לפני הספירה ועד המאה החמישית לספירה).

הביטוי 'חֶרְמֵשׁ' הוזכר רק בתורה ולא בנביאים. בתורה נזכר ה'חֶרְמֵשׁ' עוד פעם אחת בלבד לגבי ספירת העומר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט). הביטוי 'מגל' הוזכר רק בנביאים ולא בתורה, עם זאת שני כלים אלו הוזכרו בדברי חז"ל.

בתרגום אונקלוס תרגם: "חרמש – מַגְלָא [=מגל]" (שם). הרד"ק בספר השורשים בערך "חרמש" כותב: " 'וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף' (שם) - פירוש מגל". גם הרמב"ם בפירושו למשנה ביאר: "מגלות - הם חרמשים[3]" (פאה פרק ד, משנה ד). אם כן, חרמש ומגל משמשים לאותו כלי. מכאן מובן, שאין הבדל בין 'מגל' שהוזכר בדברי הירושלמי (שם) כפירוש ל'חֶרְמֵשׁ' שנאמר בלשון התורה, מאחר ומדובר באותו כלי.

המגל מורכב מלהב מעוקל וידית קצרה. פנים העיקול הוא הצד החד, כך שהמשתמש יוכל להניף את הלהב אל בסיס היבול תוך כדי שהוא לוכד אותו בעיקול וחותך אותו באותו הזמן. בחז"ל הוזכרו שני סוגי מגלים, מגל יד ומגל קציר: מגל היד היה מגל קטן (רמב"ם פירוש המשניות כלים יג, א), שאינו קוצר אלא "מלוא היד בלבד" (רמב"ם פירוש המשניות שביעית ה), ומדובר במגל שהסכין הוא חלק מצדו הפנימי ומחוספס מצידו החיצוני. מגל הקציר לעומת זאת היה "מלא פגימות ותלמים[4]" (רש"י חולין טו, ב).

ממצאים ארכיאולוגיים שונים עולה כי המגל הוא מכלי העבודה הקדומים ביותר, ישנם להבי מגלים שנמצאו באתרים שנחשבים לראשית האנושות. כפי שכותב ד"ר דוד עמית[5]:"בתקופות הקדומות, גילה האדם את סגולתן של חיטת הבר ושעורת הבר שהן ראויות למאכל. הדבר הביא אותו להמצאת כלי הקציר ששמו במקרא חרמש או מגל".

המגלים הראשונים היו עשויים לסת של בהמה או ענף עץ כפוף, שהחקלאים נעצו לתוכם להבי צור והתקינו להם ידית מגולפת, לצורך אחיזה נוחה ביד הקוצר. השימוש במגלי מתכת, מיעוטם מברונזה ורובם מברזל, החל בארץ באמצע האלף השני לפנה"ס, בתקופת הברונזה, והלך והתגבר בתקופת הברזל היא תקופת הבית הראשון.

מתקופת הבית השני וימי המשנה והתלמוד (התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית) ואף מתקופות מאוחרות יותר נמצאו מגלי ברזל באתרים רבים ברחבי הארץ. ראוי לציון, מגל בעל ידית עץ ולהב משונן, שהתגלה בין הממצאים מימי מרד בר-כוכבא במערת האיגרות שבנחל חבר במדבר יהודה, במצב השתמרות כה טוב, המאפשר שימוש בו אף כיום.

המגל מופיע ברצפות פסיפס בוילות רומיות, בבתי הכנסת ובכנסיות מהתקופה הביזנטית[6].

---

[1] וגם הפסוק הקודם, עוסק בפועל העובד בכרם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (שם, כה).

[2] המכלול – האנצ' היהודית בערך "חרמש".

[3] וכן בפירושו למשנה במסכת שביעית: "מגל יד - חרמש קטן שיקטף כמלא היד, ומפני זה נקרא מגל יד" (פרק ה, משנה ו).

[4] המגל לא שימש רק לקצירה אלא גם לשחיטת בעלי חיים (חולין טו, ב).

[5] במאמרו "שלחו מגל כי בשל קציר" (יואל ד, יג), באתר רשות העתיקות.

[6] אנצ' הלכתית חקלאית, מכון התורה והארץ, בערך "מגל".

© כל הזכויות שמורות למחבר

עוף הקורא

 מאת: אורן סעיד

במצוות שילוח הקן התורה מצווה לשלח את האם הדוגרת על הביצים. חז"ל דנו מה יהיה הדין בעוף הקורא, שהזכר משתתף בדגירה באופן מיוחד.

בפרשתנו מוזכרת מצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו-ז). אדם שמוצא קן ציפור, אסור לו ליטול את האפרוחים או את הביצים ללא שילוח האם תחילה. ומצות עשה לשלח את האם ולאחר מכן ליטול את האפרוחים או את הביצים[1].

פרק יב במסכת חולין עוסק בפרטי מצווה זו. אחד הדינים המובאים שם: "קוֹרֵא זכר, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין" (שם, משנה ב).  עוף הקורא, שדרכו להיות רובץ על הביצים כמו הנקבה, רבי אליעזר מחייב בשילוחו, מפני שטבעו בכך, והרי הוא לעניין זה כאם. וחכמים פוטרין משילוח, שכתוב: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם"-ולא את האב. הגמרא (חולין קמ, ב) על משנה זו, לגבי מצוות שילוח הקן בעוף הקורא, אומרת שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק לגבי הזכר בעוף הקורא, אבל לגבי זכרים מעופות אחרים, אין חיוב כלל לשלחם: "מחלוקת בקורא זכר, בזכר דעלמא דברי הכל פטור".

חוגלת הסלעים (Alectoris Chukar) -
אחד מהזיהויים המוצעים לקורא.
מתוך ויקימדיה

רש"י במסכת חולין מציין, שהקורא הוא עוף טהור ולכן הקוקיה, שהיא עוף טמא,  אינה מתאימה לזיהוי עם עוף הקורא: "רבי אליעזר מחייב לשלח - אע"פ שאין הביצים שלו הואיל ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים;  ועוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א [=קוקיה]" (חולין קמ, א). מאותה סיבה גם התוספות שוללים את זיהוי זה:  "... וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז [=קוקיה], ואינו, דאותו קוק"ו [=קוקיה] בחזקת טמא מחזקינן, וקורא טהור הוא..."(חולין, סג, א ד"ה "נץ"). סיבה נוספת לכך, שהקוקיה אינה מתאימה לזיהוי עם הקורא היא, כי במשנה מתואר עוף הקורא כדוגר על הביצים, ואילו הקוקיה, מטילה את ביציה בקינים של עופות אחרים ואינה דוגרת על הביצים שהטילה בעצמה, ואף אינה נוטלת ביצים מקינים אחרים[2].

לגבי עוף הקורא, אומר ירמיהו הנביא: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא), ועל פסוק זה נדרש במדרש תנחומא בפרשתנו (אות ג):  "ללמדך, שהקורא הזה מביא עצים אחרים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפהן ויצאו אפרוחים, והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו (ואוכלים אותו). כשהוא רוצה לפרוח (=לעוף), אינו יכול, (כי) נמרטו כנפיו, ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו. ומי גרם לו? על שגזל ביצים שאינן שלו. כך יהיו אומות העולם ומואבים ועמונים שפשטו ידיהם בכסא כבודו והחריבו מקדשו ושרפו היכלו והגלו את ישראל, הקב"ה יאבד את זכרם". א"כ, מדרש זה מציג את הקורא כעוף אכזרי.

בזיהוי הקורא נחלקו חוקרי זמנינו:

עוף הקורא (Ammoperdix heyi) מוזכר בדברי דוד אל שאול במדבר זיף: "כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים" (שמואל א  כו, ו). הוא העוף היחיד ממשפחת הפסיוניים המצוי באזור זה. בעונת הדגירה הזכרים קוראים, ומכאן כנראה השם קורא. הנקבה מטילה את הביצים על הקרקע, במקום מוסתר לרגלי שיח או עץ. יש שנקבות מספר מטילות את ביציהן בקן אחד, אבל רק אחת מהן משתלטת ודוגרת על הביצים, ולפי זה מתפרש הכתוב: "קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד" (ירמיה, יז יא), היינו קורא דוגר על הביצים שלא הוא ילדן. אבל יש מפרשים ""קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד", שאין הקורא יכול לחמם את כל הביצים שבקן, ויש ביצים שלא יוולדו מהן אפרוחים. 

פרוש זה, הוא פרושם של החוקרים אהרוני ופליקס. אך החוקר מנחם דור[3] בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד" דוחה את פרושם, בכך שפירושם אינו תואם את דברי הפסוק בירמיה: "בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ" (שם), פירושו כל העושר ולא רק חלק. "וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (שם), פירושו שהוא יעשה מעשה נבלה.

הטלת שתי נקבות בקן אחד אינה מיוחדת לקורא. זה שכיח גם בעופות אחרים. אצל עופות רבים חלק מהביצים אינן בוקעות מחוסר אפשרות לכסות את כולן. זה רחוק מלהיות נבָלה. לכן הוא מפרש שהכוונה ל"חוגלה" (Alectoris chukar) שהוא עוף גדול מן הקורא.  צבעו חום עם כתמים שחורים ומכסיפים. מקורו ורגליו אדומים. הוא שוכן קרקע בנוף פתוח, באזורים ההרריים והסלעיים של ארץ ישראל, וניזון מזרעים וירק.

הפסוק בירמיה "קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד", שכולו נאמר בלשון זכר, ודברי הגמרא בחולין המובאים לעיל, שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק לגבי הקורא, מתאימים להפליא לחוגלה. צורת הדגירה והשתתפות הזכר הוא מקרה יחיד בעופות. הנקבה מטילה שתי הטלות, מוסרת הטלה ראשונה לזכר והוא דוגר, אח"כ היא מטילה הטלה שנייה והיא דוגרת. כאשר בוקעים האפרוחים, מתחברים שניהם עם האפרוחים ומגדלים אותם בהצלחה. ביאור זה מתאים לפירוש הרמב"ם למשנה בחולין: "ומין זה (הקורא) דוגרים ממנו הזכרים כדרך שדוגרות הנקבות" (חולין, פרק יב, משנה ב). לא בדיוק כך האמינו הקדמונים: "החוגלות בונות להן קן המחולק לשני אגפים, הזכר דוגר באחד והנקבה בשני. לאחר בקיעת האפרוחים, כל אחד מן ההורים מגדל את האפרוחים שדגר עליהם, ואולם הזכר, בשעה שהוא מוציא את אפרוחיו לראשונה מן הקן, דורס אותם" (אריסטו 21, 564).

בארץ היו כבר כמה מקרים שהנקבה הטילה שתי הטלות, ועל אחת מהן דגר הזכר. רק בסוף דבריו אריסטו לא צדק, הזכר אינו הורג את האפרוחים. הקדמונים האמינו מאד בדברים כעין אלה כמו אריסטו, ואפשר ללמוד זאת מהמדרש לעיל.

---

[1] להרחבה ראה בויקישיבה בערך "שילוח הקן". 

 [2] ראה בפורטל הדף היומי במאמר "קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין – חוגלה", חולין (קמ, ב), מאת ד"ר משה רענן.

[3] "החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד", מנחם דור, הוצאת  גרפאור־דפטל,  1997, בערך "חגלה, קורא" עמ' 128.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הלטרינה הרומית ובית הכסא

 מאת: אורן סעיד

בית הכסא של העיר היהודית היו מבנים פונקציונאליים וצנועים שמטרתם היתה השמירה על היגיינה אישית ללא כל הפאר והשכלול שאפיין את הלטרינה הרומית.

בפרשתנו התורה מצווה שתי מצוות, הקשורות לעשיית צרכים בעת יציאה למלחמה: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ; וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (כג, יג-יד). ב"ספר החינוך" מבאר מצוות אלו: "מצוה להתקין מקום להפנות בו - שנצטווינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות (סנהדרין קד, ב) ; ועל זה נאמר (דברים כג, יג): 'וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ' " (מצווה תקסו). אם כן, המצווה הראשונה היא להתקין מקום לעשיית הצרכים בעת מלחמה.

מצווה נוספת, המוזכרת בפרשתנו בסמיכות למצווה הנ"ל והקשורה לעשיית צרכים בעת מלחמה, כפי שמבואר ב"ספר החינוך": "מצוה להתקין יתד לחפור בו - להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה; ועל זה נאמר (דברים כג, יד) : 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' פירוש 'אֲזֵנֶך'- כלי זין (=כלי מלחמה)" (מצווה תקסז). המצווה השנייה, שלכל אחד מהחיילים יהיה כלי חפירה, על מנת שיוכל לחפור בור לעשיית צרכיו. לאחר עשיית הצרכים יש לכסות את הצואה, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (שם).

בהקשר של מצוות אלו, נעסוק ב"בית הכסא" (=בית שימוש) המוזכר רבות בדברי חז"ל, ובפרט ב"לטרינה" – מבנה לעשיית צרכים, שהיה נפוץ בערים הגדולות ברחבי האמפריה הרומית, כולל ארץ ישראל, החל מהמאה השנייה לפני הספירה.

הדמיית לטרינה.
יוצר: תמר הירדני.
מתוך ויקיפדיה

בימי קדם היה רק לעשירים חדר שירותים פרטי בביתם, כפי שמצויין בתלמוד הבבלי, שבית הכסא הוא כסמל למעמד חברתי גבוה: "איזהו עשיר?... ר' יוסי אומר: כל שיש לו בית כסא סמוך על שולחנו" (שבת כה, ב). רוב הציבור עשה את צרכיו במקומות מסתור בשדה, או בבורות ספיגה פשוטים, והשתמש באבנים או בעלים לניגוב. הרומאים פיתחו מאוד את תרבות הפנאי והשעשועים ברחבי האימפריה, והשקיעו ממון רב בהקמת מבני ציבור, ובהם בתי מרחץ. המרחץ הרומי הלך והשתכלל, ובחלק מהמקרים נבנה בו חדר מיוחד ששימש לעשיית צרכים - הלטרינה, לנוחותם של המבקרים במרחץ. נראה כי הישיבה המשותפת בלטרינה ללא מחיצות הייתה המשך ישיר לשהייה המשותפת בעירום במרחץ הסמוך. בהמשך נותק מבנה הלטרינה מהמרחץ, והחל להופיע במרכזי הערים הגדולות בפני עצמו, ובכך אפשר עשיית צרכים באופן היגייני ומסודר, במקום בו לא היו מקומות מסתור או שדות בקרבת מקום.

הלטרינה הרומית הייתה מבנה מפואר, שכלל בדרך כלל חצר עמודים מסוגננת ורצפת שיש או פסיפס. גודל הלטרינה היה שונה ממקום למקום, בהתאם למיקומה ולגודל העיר. המבנה היה מקורה באופן חלקי על מנת אפשר לריח הרע להתפוגג. בצמוד לקירות נמתח ספסל אבן או שיש (לעיתים נדירות - מעץ), ובו חורים מעוגלים או מוארכים בצורת חור מנעול במרחקים קצובים, ששימשו כפתחי אסלה. בחלק מהלטרינות הונחו מושבי עץ על כל פתח לנוחות המשתמשים. פנים הספסל היה חלול, ובתחתיתו עברה תעלת ניקוז, ששטפה את השפכים אל מערכת הביוב העירונית[1].

ייחודה העיצובי של הלטרינה ביחס למבני ציבור רומיים אחרים היה בהיעדר פסלים ואיקונות[2] של השליט, כמובא במדרש: "אדריינוס שחיק טמיא (=שישחקו עצמותיו) שאל את רבי יהושע בן חנניא... ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו (אדריאנוס) היה רואה איקונים שלו קבועה... עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט (שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה) ובמקום הזה אינה קבועה. אמר לו... כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף?" (פסיקתא רבתי פרשה כא).

בארץ ישראל נתגלו עד כה שמונה לטרינות מן התקופה הרומית והביזנטית: בבית שאן, בירושלים, בקיסריה, בהר גריזים, בבית גוברין, באשקלון בציפורי ובטבריה. חלק מהלטרינות היו חלק ממכלול בית המרחץ (למשל: באשקלון ובקסריה) וחלק היו לטרינה ציבורית העומדת בפני עצמה (למשל: בבית גוברין ובהר גריזים). בירושלים נמצאו לטרינות ציבוריות מדרום להר הבית, מערבית לחלקו הדרומי של הכותל המערבי. מן הלטרינות, שהיו סמוכות לבית מרחץ, השתמרו רק התעלות ללא המושבים ומבנה העל. סביר להניח שהציבור היהודי כן השתמש בלטרינות, בייחוד באלו הנמצאות במתחמים של בתי המרחץ, שאותם פקד ללא ספק הציבור היהודי[3].

במקורות חז"ל מכונה בית הכסא לעתים בשם "בית המים" (למשל: מגילה, פרק ג, משנה ב) ונראה שמונח זה מתייחס בדרך כלל למתקנים שהיו בערים הגדולות או בבתים הפרטיים של אנשים אמידים במיוחד ולא בכפרים, שכן שם לא היתה מערכת משוכללת של שטיפה וניקוז. חז"ל קבעו שעיר מתוקנת היא עיר שיש בה בית הכסא: "תַּנְיָא: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּה עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ: וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאֻמָּן..." (סנהדרין יז, ב).

על ההבדל הבולט בין מבנה הלטרינה בעולם הרומי לבין בית הכסא שהיה בשימוש אצל היהודים ניתן ללמוד מתיאור בית הכסא הציבורי שהיה במתחם הר המקדש בירושלים: "בית כסא של כבוד, וזה כבודו: מצאו נעול ידע שיש בו אדם, פתוח יודע שאין שם אדם" (תמיד פרק א, משנה א), כלומר, מדובר בתא בודד ולא במספר מושבים ללא הפרדה ביניהם כמו בלטרינה הרומית. כמו  כן, חז"ל דנו כיצד יש להתפנות במקום שאין בו שירותים או לטרינה, למשל: "הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִים... יוֹצְאִין חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד, וּפוֹנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר" (טהרות פרק י, משנה ב).

הלטרינות נועדו לשימושם של נשים וגברים כאחד, וכנראה שהיו שעות או ימים נפרדים לבני המינים השונים, ולא היה שימוש משותף בפרהסיה; למרות לא ניתן להוכיח זאת, סביר להניח, שאם אכן היה מקובל שימוש משותף בפרהסיה לגברים ונשים, הדעת נותנת שהיינו מוצאים לכך הד בדברי חז"ל. ברייתא ארצישראלית מלמדת על לטרינות מיוחדות לנשים בארץ ישראל, בהקשר למצוות מזוזה: "בית הכיסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, ושהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה" (בבלי יומא יא, א).

---

[1]  האנצ' היהודית בערך "לטרינה".

[2] בנצרות, איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוקי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

[3] להרחבה ראה מאמרם של אייל ברוך זוהר עמר: "בית הכסא בארץ ישראל בתקופת הרומית והביזנטית". כתב העת ירושלים וארץ ישראל, כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, 2, תשס"ה, אונ' בר אילן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הפרד

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו נאמר האיסור לחרוש בשור ובחמור ביחד. אחד הטעמים לאיסור זה, שדרך עובד האדמה לאחר שבהמותיו גומרות עבודתו מביאם לרפת, ושמא יבוא להרביעם וייצאו ולדות משונים, שאינם יכולים להוליד כמו הפרד.

בפרשתנו התורה מצווה על איסור כלאי-בהמה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב ,י). האיסור הוא לא רק בחרישה בלבד, אלא כל מלאכה, כגון שלוקח שני מינים ורותם אותם לעגלתו שימשכו יחדיו.  כמו כן, האיסור חל על שור וחמור, וכמוהם גם על כל שני מינים: בבהמה ובחיה, עוף ודגים, בבעלי חיים בטהורים וטמאים. לא דיברה תורה בשור ובחמור, אלא מפני שהרגילות היא לערבב שור וחמור (בבא קמא פרק ה, משנה ז).

האבן עזרא כותב, שהטעם לאיסור זה, הוא לפי שאין כח החמור ככח השור, והחמור מתענה למשוך יחד עם השור שרב כוחו (שם).  הרמב"ן מבאר, שהטעם לאיסור זה, הוא שמא יבוא להרביע את בהמותיו לאחר העבודה, ויעבור על איסור "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא יט, יט): "ואמר לא תחרש בשור ובחמר - והוא הדין לכל מיני הכלאים; והיא מצווה מבוארת 'בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם' (ויקרא יט יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן" (שם). "רבינו בחיי [1]" מציין את דברי הרמב"ן, ומוסיף שעל ידי הרבעת שני מינים שונים, נוצרים וולדות משונים: "אבל עיקר הטעם במצווה זו, משום חשש כלאים, כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו" (שם). על מנת להבין מדוע הכלאת שני מיני בעלי חיים גורמת ל"וולדות משונים", אתייחס במאמר זה, לפרד, כדוגמא לבן-כלאיים.

הפרד הוא בן-כלאיים, שנולד כתוצאה מהכלאת חמור וסוסה או סוס ואתון [2]. גדלו של הפרד, שאביו היה חמור ואמו סוסה הוא כשל סוס, אך את רוב תכונותיו ירש מן החמור: ראשו ואוזניו גדולים, רעמתו קצרה, ורק בקצה זנבו יש לו ציצת שער ארוכה. רגליו דומות גם הן לרגלי החמור, והוא ניחן כמוהו כחמור, בכח סבל רב ובהסתפקות במועט, אך הוא חזק מן החמור ומסוגל לשאת משאות כבדים יותר. הפרד שאביו היה סוס ואימו אתון קטן וחלש יותר, ואין מרבים לגדל אותו. בתלמוד [3]  נתנו בהם סימנים שלפיהם אפשר להבחין איזהו פרד שהוא בן-כלאיים של חמור וסוסה ואיזהו של סוס ואתון: "קולו עבה-בן חמורה, קולו צנוף (צלול)-בן סוסה...אוזניו גדולות וזנבו קטן-בן חמורה; אוזניו קטנות וזנבו גדול-בן סוסה [4]".

פרד נושא מטען.
מתוך ויקיפדיה

לא קל להצליח בהזדווגות חמור וסוסה. גידול פרדות הוא אמנות ומחוזות מסוימים התמחו בכך והתפרסמו ע"י זה בעולם העתיק. לכן הפרד נחשב יוקרתי. על היוקרה אפשר לדון מכך, שכאשר דוד מצווה להמליך את שלמה הוא אומר: "וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי  … וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א, א לג-לד).

בהיותו בן-כלאיים הפרד הוא עקר בדרך כלל ואינו יכול להעמיד וולדות. הסיבה לכך היא, שמספר הכרומוזומים [5] האי-זוגי בגופו, לא מאפשרים תהליך מיוזה - תהליך של חלוקת גרעין התא שבו נוצרים תאי הרבייה, ביציות אצל נקבות ותאי זרע אצל זכרים. תאים מיוחדים אלה מכילים רק מחצית מהחומר התורשתי המצוי בכל תא אחר. לסוס 64 כרומוזומים, לחמור 62 ולפרד 63. תכונה זו של עקרות, נוצרה כאמור, כתוצאה מכלאיים, וכפי שכותב הרמב"ן, שזהו הטעם שהתורה אסרה  ליצור את הפרד ע"י הכלאה: "והטעם בכלאים - כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות, בצומחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדות שיתקיימו המינים ההם לעד, כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם; וצווה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם 'למינהו' (בראשית א , יב , כא , כה); והנה סבת המשכב שנרביע הבהמות זו עם זו היא לקיום המינים, כאשר יבאו האנשים על הנשים לפריה ורביה, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאלו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם, להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי החיים לא יולידו מין משאינו מינו ; וגם הקרובים בטבע, שיִוָּלדו מהם, כגון הפרדים - יִכרת זרעם, כי הם לא יולידו " (ויקרא יט, יט). לפי רמב"ן, העובר על איסור כלאי בהמה,  "מכחיש במעשה בראשית" ויוצר "וולדות משונים [6]" מאחר ואינם יכולים להוליד בדרך כלל [7].

אף על פי שפרדים עקרים, נרשמו כמה מקרים של פרדות שהמליטו. מאז 1527 נרשמו מעל 98 מקרים של פרדות שהמליטו. נכון ל-2018 בכל המקרים פרט לאחד הפרדה הייתה צאצא של חמור וסוסה [8].

למרות האיסור  של כלאי בהמה, השימוש בפרד מותר לישראל (תוספתא כלאיים פרק ה, ד). הפרד משמש את האדם זה כ-3000 שנה להובלת משאות וכבהמת עבודה בעלת הספק רב [9]. הפרד נזכר בתנ"ך כמה פעמים. גם בתקופת המשנה והתלמוד גדלו פרדים בארץ ישראל; בתלמוד הפרד מוזכר 40 פעמים. ראשיתו המדוייקת לא ידועה. במקרא הוא מופיע פעם ראשונה אצל דוד המלך (שמואל ב, שם) ב-1000 לפנה"ס, אבל ממסופוטמיה ומצרים ידוע פרד ב- 1500-1800 לפנה"ס.

הפרד מסוגל כחמור לצעוד בביטחה, במשעולים הצרים והמפותלים בהרים סלעיים. לכן אנו מוצאים שדוד המלך וכל בניו רכבו על פרדים: "וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ" (שמואל ב, יג, כט). ישראל היא ארץ הרים וגבעות. יותר נח לרכב על פרד מאשר על סוס.  המסורת העממית רואה בפרד יצור עקשני במיוחד, ומכאן המימרה "עקשן כפרד" [10].

 

---

[1] רבינו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340) ורמב"ן, שם.

[2] בעברית אין אנו מפרידים בין הצאצאים השונים והם נקראים בפינו פרד או פרדה אך בשפה האנגלית מבחינים בין שני טיפוסים על פי זוויג ההורים. הצאצא של סוס זכר ואתון (חמור נקבה)  נקרא "היני" (hinny) ואילו הטיפוס השני הנפוץ יותר הוא צאצא של חמור וסוסה ונקרא "פרד". ה"היני" קטן יותר, בממוצע, מאשר הפרד ופחות מתאים לעבודה.

[3]   תלמוד בבלי חולין עט, א. וכן בתלמוד ירושלמי ברכות פרק יח הלכה ה; ירושלמי כלאים פרק ח הלכה ג.

[4] לכאורה משמע מהתלמוד,  שחז"ל סברו שתכונות הפרד כמו אורך אזניו, צורת זנבו וקולו נקבעים על ידי ההורה הנקבי ואילו על פי הספרות המדעית (על פי מה שכתבתנו לעיל) תכונות אלו נקבעות על ידי ההורה הזכרי. התייחסות לסתירה זו, ראה מאמר בפורטל הדף היומי "עבי קליה בר חמרא – פרד" (חולין עט, א) מאת ד"ר משה רענן.

[5] על הכרומוזומים ראה במאמר "נישואי קרובים וגנטיקה" בפרשת אמור.

[6] ע"פ מדרשי חז"ל הפרד נחשב גם כיצור מזיק – ראה בפרשת וישלח מאמר "מדוע יש נחשים ארסיים?".

[7] בספר "אמרי שמאי" (בראשית חלק ג סעיף יב) מציין בשם פירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות", שרק הנבראים בששת ימי בראשית היו פרים ורבים. וזה לשונו: "כתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, משום דפרדות לא נבראו בששת ימי בראשית (פסחים נד, א), הן לא היו בכלל ברכה של פרו ורבו, לכן אין הם פרים ורבים".  לשון דעת זקנים מבעלי התוספות: "פרו ורבו - ופרדות, לא היו בכלל ברכה, כדאמרינן (פסחים נד, א), הוא ענה, אשר מצא את הימים במדבר, ולפיכך, אינם פרות ורבות בעולם, ואפילו לרבי יוסי, דמסיק בפרק מקום שנהגו (שם), דלמוצאי שבת בראשית, הביא אדם שתי בהמות, והרכיבן זה על זה, ויצא מהן פרד, לא קשה מידי, דפרו ורבו נאמר קודם" (בראשית א, כב).

[8] על פי המכלול – האנצ' היהודית, בערך "פרד".

[9] בשנת 1961 היה מספר הפרדים בעולם 16 מיליון, בארץ 9000.

[10] מתוך "החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד", מנחם דור, הוצאת גרפאור־דפטל,  1997, בערך "פרד" עמ' 55-56.

© כל הזכויות שמורות למחבר

צער בעלי חיים

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מספר מצוות הקשורות באיסור ליצור סבל ורגשות שליליות אצל בעלי חיים. הקהילה המדעית הפכה יותר ויותר תומכת ברעיון של רגשות אצל בעלי חיים.

בפרשתנו אנו קוראים על מספר מצוות שבהם הטעם העיקרי או לפחות אחד מהטעמים שלהן, הוא צער בעלי חיים, או המגמה למנוע את מידת האכזריות כלפיהם:

א. מצוות שילוח הקן – "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם, עַל הַבָּנִים.  שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"(כב, ו-ז). אדם המוצא קן של ציפור, ובקן אפרוחים או ביצים, ואימם רובצת עליהם, אסור לו ליטול את האם מעל גוזליה או ביציה, וכן אסור לו ליטול את הציפור עם אפרוחיה או ביציה אלא עליו קודם לשלח את האם. הרמב"ן מבאר את טעם האיסור: "גם זו מצווה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם... וכתב הרב [הרמב"ם] במורה הנבוכים (ג מח): כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם , כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר".  א"כ, אחד הטעמים לאיסור לקחת את הציפור (האם) וגם את ביציה, או רק את ביציה כשהציפור עדיין נוכחת במקום, הוא משום צער בעלי חיים (צערה של הציפור – האם).

ב. כלאים בעבודת החיות –  "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). רבי אברהם אבן עזרא פירש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". ע"פ האבן עזרא, טעם האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא משום צער בעלי חיים, מפני שכוחם אינו שקול, והשיתוף בין שניהם מפריע לשניהם.

ג. חסימת חיה בעבודתה -  "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (כה, ד).  התורה מצווה על בעל השור לא לחסום את פיו בעת הדיש, משום שהדבר גורם לו צער רב כשאינו אוכל בשעת עבודתו.

הפיל הוא אחד המינים הבודדים מבין בעלי החיים היונקים
המתאבל על מוות של אחד הפרטים בעדר.
מתוך ויקימדיה

איסור צער בעלי חיים [1]

בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא (לב, ב) ישנו דיון האם האיסור לגרום צער לבעלי חיים הוא מהתורה או מדברי חכמים. גם הפוסקים נחלקו בדבר זה. לדעת הסוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה, מצינו שנחלקו מהו המקור בתורה לכך. לדעת רש"י (שבת קכח, ב), האיסור נלמד מדיני פריקה, היינו ממה שחייבה התורה לסייע בפריקת משא מעל בעלי חיים, והיא מצות "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), למדנו שצריך למנוע מהם צער. לדעת המאירי (בבא מציעא לב, ב), האיסור ש"לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד) הוא אחד מן המקורות לאיסור צער בעלי חיים מן התורה.

הגדרת צער בעלי חיים היא לצער את בעלי החיים בלא צורך. אבל ברור שכאשר הצער נועד לטובת בני אדם ולתועלתם, אין בכך איסור. לפי השקפת תורת ישראל האדם הוא נזר הבריאה, וכל היקום, כולל בעלי החיים, ניתנו תחתיו לשמשו ולסייע לו [2] (בראשית א, כח; תהילים ח, ז-ט). לדוגמא, שחיטת הפרה לאכילה מותרת מן התורה, כיוון שזה לטובת האדם, וכן מותר לדוג דגים לאכילה, למרות הצער שבדבר; אולם אסור להשתתף בציד בעלי חיים להנאה. כמו כן, מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות או להרוג חיות המזיקות לבני האדם במקומות יישוב, כגון: נחש או עקרב, כיוון שזה לצורך האדם [3].

איסור "צער בעלי חיים",  מתייחס הן לרגשות הגורמות צער לבעלי החיים, כמו במצוות שנזכרו בפרשתנו (לעיל) או לכאב פיזי שחשים בעלי החיים, כגון: כשפוצעים בעלי חיים שלא לצורך.

רגשות של בעלי חיים

באופן כללי, לבעלי חיים ישנן רגשות של שמחה, צער ופחד והן שונות מבעל חיים אחד למשנהו. גם אדם שמנסה לתאר את רגשותיו אינו יכול לאמת או לרמות אחרים ביחס לשפת גופו או התנהגותו. אנו סבורים שכך זה גם אצל בעלי חיים. ניתן לראות שקיים קשר חזק בין מה שהם מרגישים – משינויים במצב השרירים, אופן העמידה, צורת ההליכה, העוויות הפנים, אישוני העין המצטמצמים או מתרחבים חליפות, צורת המבט והקולות המשתנים, שינויי הריח ועוד, לבין מה שאנו סבורים שראינו אצלם.

ישנם חוקרים הסבורים, שהרגשות של בעלי החיים נובעים מהפרשנות שלנו בני האדם להתנהגות בעלי החיים, כלומר, אנחנו רואים פעילויות אינסטינקטיביות של בעלי חיים ומנסים לתרגם זאת למצבים אותם אנחנו מכירים מחיי היום-יום שלנו. עם זאת, בשנים האחרונות, הקהילה המדעית הפכה יותר ויותר תומכת ברעיון, שישנן רגשות לבעלי חיים. המחקר המדעי סיפק תובנה לדמיון בין שינויים פיזיולוגיים בין בני אדם לבעלי חיים, כאשר חווים רגש. המדענים מעדיפים להתמקד בהתנהגות שניתן לתעדה במדויק  ובמצבים גופניים שניתן למדוד אותם[4] (כגון ע"י מדידת הפעילות החשמלית שבמוח בעלי החיים).

דוגמאות לרגשות של בעלי חיים:

1. ידועים מיקרים רבים על כלבים, המסרבים לפעמים לקבל מזון - מתוך געגועים על בעליהם שהלכו מהם לבלי שוב; וידועים מקרים בודדים, שבהם אף גוועו כלבים מרעב-שברצון אחרי מות בעליהם[5].

2. הפיל הוא אחד המינים הבודדים מבין בעלי החיים היונקים, המתאבל על מוות של אחד הפרטים בעדר: כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם לא מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה[6].

3. תחש המשכן (dugong), הוא יונק הקרוב לפרת הים, המתגורר בעיקר בקרבת חופי הים הטרופיים. בשעת פחד מייצרים הבוגרים קולות שריקה עזים, הגורים מייצרים קולות בכי המזכירים פעיות. תקשורת זו היא למרחקים קצרים בלבד ובתדרים הקרובים לאוזן האנושית[7].

כאב בבעלי חיים

כאב בבעלי חיים הוא נושא שנוי במחלוקת. המדד הסטנדרטי של כאב בבני האדם הוא איך האדם מדווח את הכאב (לדוגמא, עוצמת הכאב). רק האדם שחווה את הכאב יכול לדעת את האיכות והעוצמה של הכאב, ואת מידת הסבל. עם זאת, אצל בעלי חיים שאינם בני אדם, זה יותר קשה, אם בכלל אפשרי, לדעת אם חוויה רגשית התרחשה. בעלי חיים שאינם בני אדם לא יכול לדווח את רגשותיהם בשפה שתובן לבני האדם באותו אופן שמתקשרים בני האדם ביניהם, אבל תצפית על ההתנהגות שלהם מספקת אינדיקציה סבירה ביחס להיקף של הכאב שלהם.

את היכולת של בעלי החיים לחוות כאב, לא ניתן לקבוע באופן ישיר, אך ניתן להסיק על קיומו באמצעות תגובות פיסיולוגיות והתנהגותיות דומות. בעלי חיים רבים מראים שינויים התנהגותיים ופיסיולוגיים מורכבים המעידים על היכולת לחוות כאב: הם אוכלים פחות מזון, ההתנהגות הנורמלית שלהם מופרת, ההתנהגות החברתית שלהם מדוכאת, הם עשויים לאמץ דפוסי התנהגות לא רגילים, הם עלולים לפלוט קריאות מצוקה אופייניות, שינויים בדרכי הנשימה והלב וכלי דם, וכן  הופעת דלקת ושחרורם של הורמוני לחץ.

למרות שבעלי חיים רבים חולקים מנגנונים דומים של זיהוי כאב לאלה של בני אדם: יש להם אזורים  במוח המעורבים בעיבוד הכאב, המקבילים לזה של בני האדם, והם מגיבים לכאב בהתנהגויות דומות לאלו של בני האדם שחווים כאב - עדיין מאד קשה להעריך עד כמה למעשה בעלי חיים חווים כאב. לכן החוקרים חלוקים בדעתם, האם תחושת הכאב אצל בעלי החיים  מבטאת מצוקה בעלת ממד רגשי או תודעתי כמו בבני האדם  או שתחושת הכאב אצל בעלי החיים היא רק תגובה של רפלקסים, כמו למשל, הרפלקס בבני אדם כאשר אצבע נוגעת במשהו חם, היא נסוגה במהירות והנסיגה מתרחשת לפני כל תחושת כאב שהאצבע חוותה בפועל[8].

---

[1] להרחבה ראה באנצ' הלכתית רפואית בעריכת פרופ' אברהם שטינברג, ירושלים, תשנ"ו-1996, כרך חמישי, ערך "צער בעלי חיים",  עמ' 431 ואילך. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

ראה גם מאמר בפרשת ראה "האם יש צער בעלי חיים בפעולת השחיטה".

[2] ראה גם במאמר "אכילת בשר וצמחוניות" בבלוג זה, פרשת ראה.

[3] תוספות בבא קמא טז, ב, ד"ה רבי, ע"פ פירוש ר"ת; שו"ת רדב"ז חלק ה י"ד; שו"ת הרמ"א קיג, ג.

 [4] ראה בויקיפדיה האנגלית  בערך "Emotion in animals".

ראה גם במאמר "על נפשות זהות- נשמות דומות- האם יש לבעלי חיים רגשות", מאת נדב לוי, כתב העת "חיות וחברה", גיליון 18, אביב 2002,  היחידה לחקר יחסי הגומלין בין אנשים לבעלי חיים, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס. וייז, המחלקה לזואולוגיה.

[5] ראה עוד בויקיפדיה האנגלית  בערך "Emotion in animals" בפיסקה "Examples - Dogs". ראה גם  מאמר  "כשבעלי חיים מתאבלים", מאת ברברה ג' קינג, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר 2013.

[6] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Elephant cognition" בפיסקה " Death ritual" (טכס מוות).

[7] ע"פ ויקיפדיה בערך "תחש המשכן".

[8] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Pain in animals".  גם לגבי דגים בפרט, יש מחלוקת בין החוקרים האם מרגישים בכאב, ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Pain in fish" (כאב בדגים).

ראה גם במאמר "האם בעלי חיים חשים כאב", ד"ר ענת לונדון, המחלקה לנוירוביולוגיה, מכון ויצמן למדע, אפריל 2015, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

על הריחיים

 מאת: אורן סעיד

מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים.

בפרשתנו נאמר: " לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב , כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (כד, ו). התורה מצווה, שאסור למלווה לקחת הרחיים כמשכון מן הלווה, כי בהם תלויה הנפש – שבהם נעשה מזון לכל נפש. אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח. האבן העליונה, הנקראת "רֶכֶב", סובבת על פני האבן התחתונה - ה"שֶכֶב", והגרעינים נטחנים ביניהן.  מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים [1]. שכן היו נוהגים לטחון את הדגנים סמוך לאפיית הלחם, הוא המאכל המקובל והעיקרי של המון העם. על כן אסרה התורה על הנושה לקחת את הרחיים כמשכון. הרחיים שנתגלו בארץ (בשכם, גזר, ירושלים ועוד) עשויות בזלת.

השד"ל [2] מבאר שהתורה הזכירה דווקא את ה"רכב" כי הוא מיטלטל ולכן נוח ליטול אותו, אך הוא הדין ל"שכב" שמוזהר מלמשכנו: "לא יחבול רחים ורכב - לא הרחיים בכללם, ולא הרכב לבדו, והזכיר הרכב ולא השכב, כי השכב קבוע, והרכב מיטלטל ונקל לקחתו יותר מן השכב". רש"י לעומת זאת מבאר שבמילה "רחים" הכוונה לאבן התחתונה: "רֵחַיִם - היא התחתונה; וָרָכֶב - היא העליונה". האבן עזרא מבאר: "רֵחַיִם -שם שנים, ולא יתכן להיותם נפרדים; וָרָכֶב - היא ההוה במים". לדעת האבן עזרא במונח "רחיים" התורה התכוונה לאבן הרכב והשכב; ובמונח ה"רָכֶב" – התורה התכוונה לגלגל המים שהיה חלק עיקרי מ"רחיים של מים", רחיים שאבן הרכב שלהם הסתובבה באמצעות כוח המים (ראה להלן).

אבן רכב של רחיים של דחף
עשויים מבזלת מיבנה ים.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

ברצוני להתייחס בקצרה, למספר סוגים של רחיים, שהיו נפוצות בתקופות שונות והוזכרו במקרא ובדברי חז"ל[3].

רחיים פשוטות

נקראות באנגלית רחיים דמויות אוכף .(quern saddle) רחיים אלה מורכבות מאבן תחתונה, שכב, בצורת לוח שטוח, ומאבן עליונה, רכב, שצורתה צרה ומוארכת, ושפניה התחתונות שטוחות ופניה העליונות מעוגלות. הטוחן, שבדרך כלל כרע ברך, אחז ברכב בשתי ידיים והזיז אותו הלוך ושוב על פני השכב. מתקן זה היה הסוג היחיד ששימש בארץ -ישראל עד לתקופה הפרסית. אין ספק שהמונח רחיים במקרא מכוון לרחיים פשוטות[4].

רחיים סיבוביות של יד

במתקן זה גם הרכב וגם השכב הם אבנים עגולות שטוחות או כמעט שטוחות. הרכב מסתובב על השכב בדרך כלל על ציר הקבוע במרכז השכב, והחודר דרך העין שברכב, שדרכה גם שפכו את הגרעינים לטחינה. אולם לפעמים הרכב מסתובב על בליטה - שבמרכז השכב, הבולטת דרך העין. רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות שהיה הנפוץ בתקופה הביזנטית. סביר להניח, ש"רחיים של יד" הנזכר בתלמודים  מכוון לרחיים אלו; למשל: "ואיבעית אימא בריחיא דידא [=רחיים של יד]" (תלמוד בבלי כתובות נט, ב).

רחיים של דחף  

נקראות גם רחיים מסגרת. גם ברחיים אלה השכב הוא אבן מלבנית שטוחה. הרכב הוא בדרך כלל בצורת מלבן שבפניו העליונות שקע מוארך ; דפנותיו של השקע משופעים כלפי המרכז, ומסתיימים בחריץ מוארך החודר לתחתית הרכב. שקע זה שימש מרזב ובו הונחו הגרעינים לטחינה. בשפת הרכב שתי מגרעות זו מול זו, והורכב בהן מוט - קצהו האחד שימש עוגן  והקצה האחר שימש ידית. מוט זה היה מנוף, ובעזרתו הזיז הטוחן - שעבד בעמידה - את הרכב הלוך ושוב בקשת, וכך ביצע את הטחינה, והגרעינים נפלו דרך החריץ. האבן עזרא בפרשתנו מביא פירוש נוסף למונח "רָכֶב": "וָרָכֶב - ויש אומרים: העץ שהוא על הרחיים" (שם). כנראה שלמוט זה, שבעזרתו הזיז הטוחן את הרכב, מתייחס פירוש זה של האבן עזרא.

רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות בארץ בתקופה ההלניסטית והרומית, ושימש עדיין במידה מסוימת גם בתקופה הביזנטית. לכן מסתבר, שהביטוי "רחיים של יד" הנזכר מספר פעמים בתוספתא, מכוון לרחיים אלו; למשל: "מרחיקין את הרחיים של יד שלשה [טפחים] מן השכב שהן ארבעה מן הרכב" (תוספתא בבא בתרא, א, ג).

רחיים של מים – טחנת מים

אבני הרחיים של טחנות מים דומות לאלה של הרחיים הסיבוביות של יד אולם הן גדולות יותר. לטחנות מים יש גלגל מים, אופקי או אנכי; כאשר המים פוגעים בגלגל המים, הם מסובבים את הגלגל, וזה מסובב את אבן הרכב, המחובר אליה על ידי ציר. במרכז אבן הרכב יש חור שדרכו הוכנסו הגרעינים והקמח המיוצר נשפך בהיקף. כבר בעת העתיקה השתמשו ביוון וברומא העתיקה בטחנות מים. הרומאים הפיצו את טכניקת הקמת טחנות המים בכל רחבי האימפריה הרומית. טחנת מים מוזכרת כבר בתוספתא: "אין נותנין חטים לרחיים של מים אלא כדי שייטחנו" (מסכת שבת פרק א, הלכה כח); והיא מעידה בבירור שטחנות מים היו קיימות בארץ ישראל בתקופה הרומית.

---

[1] אנציקלופדיה מקראית, ערך "מלאכה", בקטע העוסק ב"מלאכות הבית", סעיף 1, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

[2] לוצאטו שמואל דוד (1865 - 1800), משורר, בלשן ופרשן; באיטליה.

[3] ע"פ מאמרו של רפאל פרנקל "רחיים ומתקני טחינה בפרות התלמודית", כתב העת "קתדרה" גיליון 110, הוצאת יד יצחק בן צבי, טבת תשס"ד.

[4] ש' ליברמן "רחים והמכודנין להן", כתב העת "תרביץ" גיליון תשמ"א, עמ' 128-135. תרביץ הוא כתב עת מדעי במדעי היהדות היוצא לאור בעברית, רבעון הרואה אור ארבע פעמים בשנה, על ידי המכון למדעי היהדות (כיום ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תפקידי הרוק

 מאת: אורן סעיד

כחלק מטקס החליצה, צריכה האשה לירוק לפני היבם על גבי הקרקע, רוק הנראה לעיני הדיינים. כאן מוזכר הרוק כסמל לביזיון, על זה שהיבם לא הקים את בית אחיו.

בפרשתנו מוזכר הרוק בעניין חליצה ויבום (כה, ט): לאחר חליצת הנעל, צריכה האשה לירוק לפני היבם על גבי הקרקע, רוק הנראה לעיני הדיינים (יבמות קו, ב ובספרי). כאן מוזכר הרוק כסמל לביזיון, על זה שהיבם לא הקים את בית אחיו. יש לציין, שכיום מצוות יבום אינה נוהגת, אלא חליצה בלבד[1].

הרוק הוא נוזל המופרש ע"י בלוטות הרוק שבחלל הפה או בסמוך לו. לאדם יש שלושה זוגות עיקריים של בלוטות רוק הנפתחות לחלל הפה, והן מצויות בלחיים, בלסת התחתונה ומתחת ללשון. תפקידו העיקרי של הרוק הוא בעיכול המזון: הוא מכיל תססים (אנזימים) המרככים את המזון, חומרים ריריים ומלחים. הוא גם שומר שהפה יישאר תמיד לח ולא יתייבש.

בלוטות הרוק בלחיים,
בלסת התחתונה ומתחת ללשון.
מתוך ויקימדיה

הפרשת הרוק מתנהלת אמנם ברציפות, גם בשעת השינה, אך היא מוגברת  ע"י רפלכס על נוכחות המזון בפה, גירויים של מגע וטעם, הרחת מזון, ראיית מזון ואפילו הרהורים על מזון[2]. הרפלכס המתעורר ע"י נוכחות מזון קרוי רפלכס בלתי-מותנה, בהיותו רפלכס טבעי או תורשתי, הקיים באדם מאז היוולדו ואיננו טעון לימוד. ואילו הרפלכס המתעורר ע"י הרחת מזון, ראייתו והמחשבה עליו קרוי רפלכס מותנה, בהיותו תלוי בניסיון שנרכש קודם-לכן.

הרפלכס המותנה גורם הפרשת רוק דליל ומימי. טיב הרוק המופרש בעקבות הרפלכס הטבעי, הבלתי-מותנה, תלוי במהות המזון. מזון יבש גורם הפרשת רוק דליל ומימי, ואילו הרוק המופרש כתגובה על חלב או מזון רך הוא מעובה וצמיגי.

כמות הרוק המופרשת ביממה יכולה להגיע  באדם בריא עד ל-1500 מ"ל (=ליטר וחצי). הרוק מכיל 98% מים והשאר מכיל חומרים המכילים יונים (=אטומים או מולקולות טעונות חשמלית), תרכובות אנטי-בקטריאליות ואנזימים[3].

הרוק שימש בימי קדם גם כחומר מנקה  (נדה פרק ט, משנה ו).

יובש בפה

במצבים מסוימים עלול להיווצר יובש בפה:

א. במצבי חרדה או פחד עשוי להיגרם יובש בפה כתוצאה מתפקוד לקוי של בלוטות הרוק במצבים אלו[4], תופעה המוזכרת גם ברש"י: "כשאדם מיצר [=שרוי בצער] אין רוק מצוי בפיו" (תהילים כב, טז).

ב. יובש בחלל הפה נפוץ גם לאחר טיפול כימותרפי או הקרנות לאזור הראש והצוואר.

ג. נטילת תרופות מסוימות עלולה לגרום ליובש בפה.

אנשים הסובלים מירידה בקצב הפרשת הרוק ומיובש פה מתלוננים לרוב על קושי בדיבור, באכילה ובבליעה. ישנם אמצעים שונים להגברת פעילות בלוטות הרוק [5]: אמצעים תרופתיים, רוק מלאכותי, סוכריות חמוצות או מסטיק [6].

וירקה מעצמה

בפרשתנו נאמר :"וירקה בפניו" (שם). על כך אומרת הגמרא: "אכלה תומא או גרגושתא ורקקה לא עשתה ולא כלום, מאי טעמא? וירקה מעצמה בעינן וליכא" (יבמות קו, ב). פירוש: אם האשה אכלה דברים המגבירים את הפרשת הרוק, כגון שום או "גרגישתא"-מין אדמה ששימשה לרפואה (רש"י), אינה יוצאה ידי חובת רקיקה, מאחר והיא צריכה להוציא את הרוק מעצמה, ולא ע"י דבר אחר שגורם לה להצטברות רוק בפה, כגון מציצת סוכריות חמוצות או לעיסת מסטיק.

ב"תורה תמימה" מוסיף: "והמנהג שביום החליצה מונעת החלוצה לאכול ולשתות עד אחר החליצה וממעטת בדיבור שלא יהא דבר גורם לה לרוק ולא תתקיים בה וירקה מעצמה"(אות קנד). האכילה והשתייה כאמור מגבירים את פעולת בלוטות הרוק. הניסיון מוכיח, שגם דיבור רב עשוי לגרום להצטברות רוק בפה. לכן מונעים מהחלוצה אכילה ושתייה ודיבור רב עד שעת החליצה.

 

---

[1] כנס רבנים ארצי שהתכנס בירושלים בשבט תש"י החליט: הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו מעתה והלאה לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליהם בית הדין, עד שיפטרו את יבמתם בחליצה." להרחבה ראה באנצ' יהודית דעת בערך "יבום, חליצה".

[2] Essential Medical Physiology", By Leonard R. Johnson, Academic Press, 2003, page 502"

[3] מתוך  האנצ' הרפואית למשפחה, בערכים "רוק" ו"בלוטות הרוק", הוצאת רביבים – הוצאה לאור, 1981.

[4] "Eve's Rib: The Groundbreaking Guide to Women's Health", Marianne J Legato MD, E-reads/E-rights, 2013, chapter 4.

[5] להרחבה ראה במאמר  "הגישה הקלינית לחולה עם יובש פה" מאת ד"ר סוהא ג'רג'ורה, ד"ר חניתה אלישוב, ד"ר נועם ירום , בכתב העת "Israeli Journal of Family Practice", גליון מס' 179, פברואר 2014, בהוצאת מדיקל מדיה.

[6]  מסטיקים ללא סוכר, מסייעים לשמירה על היגיינת הפה, כי הם מאפשרים הסרת שאריות האוכל מעל פני השיניים. פעולת הלעיסה מגרה את בלוטות הרוק להפרשה מוגברת של רוק, וכך נוצרת יכולת טובה לנטרל את ה-PH החומצי בפה.

© כל הזכויות שמורות למחבר