מאת: אורן סעיד
זמני גשמי היורה היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול.
בפרשה השנייה של קריאת שמע, המוזכרת בפרשתנו, נאמר בהקשר של ברכה, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (יא, יד). רש"י מבאר מהו היורה המוזכר בפסוק: "יורה - היא רביעה[1] הנופלת לאחר הזריעה, שמַרְוָה את הארץ ואת הזרעים" (שם).
ההסבר שרש"י מביא לשם 'יוֹרֶה', קושר את המילה לפועל הִרְוָה. היורה שבא בעיתו, מרווה את האדמה היבשה, ומאפשר את נביטת זרעי הבר, ואת זרעי התבואה בשדות.
בתלמוד בבלי מסכת תענית, מבואר שיורה מלשון הוראה, כלומר, היורה, הגשם הראשון, מלמד להתארגן לקראת החורף, לשים טיח בגגות, לסתום את נקודות התורפה הרטובות שדרכם יטפטפו הגשמים לבית - התראה ראשונה לקראת החורף: " תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן וּלְהַכְנִיס אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן וְלַעֲשׂוֹת כׇּל צׇרְכֵיהֶן" (ו, א).
|
|
שדה נוריות בישראל.
גשמי היורה והמלקוש היו גורם מכריע להצלחת היבול. מתוך ויקימדיה |
רש"י מבאר מהו המלקוש המוזכר בפסוק: "מלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקַשֶּׁיהָ. ולשון מלקוש - דבר המאוחר, כדמתרגמינן 'וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן' (בראשית ל , מב): 'לַקִּישַׁיָּא'. דבר אחר: לכך נקראת 'מַלְקוֹשׁ' , שיורדת על המלילות ועל הקשין" (שם). מקור דברי רש"י, הוא בתלמוד בבלי מסכת תענית: "דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ; בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין" (ו, א). המילה 'מלקוש' נוצרה מצירוף שתי מילים: 'מילוי' [או 'מלילות'[2] לפי הפירוש השני] ו-'קשין'. במילוי קשי התבואה - הגבעולים, יש יתרון לגשם האחרון לעומת הראשון. לאחר שעוררו הגשמים את הזרעים והביאום לידי צמיחת הגבעול, הרי המלקוש בא בסוף וממלא את ראש הגבעול. כלומר, גשם זה גורם לגרעיני התבואה להיות עתה מלאים וטובים, כשהם על הקש - הגבעול שלהם.
אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). ניסן זהן החודש בו יורד המלקוש (תענית, שם). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב). כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד[3].
יורה ומלקוש וחקלאות
בתלמוד בבלי מסכת תענית מוגדר הזמן של היורה ושל המלקוש: "תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה בִּמְרַחְשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן" (ו, א).
זמני גשמי חשוון וסדריהם היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול, כי בכסלו אין השעה כשרה ברוב השנים לזריעה בשל ירידת הטמפרטורה וריבוי הגשמים והסגריר. מחמת קוצר הימים וריבוי הרפש באזורים כבדי הקרקע אי אפשר להספיק לזרוע את כל שטחי המזרע. על האיכר היה להחיש ולגמור את הזרע לפני בוא תקופת הקור של כסלו טבת. חשוון היה אפוא עונת הזרע הנאותה ביותר.
טעם נוסף היה לזריעה המוקדמת בחשוון, או בראשית כסלו, זריעה מאוחרת עשויה לאחר גם את הבשלת היבול, היינו לדחות את צמיחת השיבולים והתמלאות גרעיניהם בעונה מאוחרת, כלומר בראשית עונת הקיץ, שעה שהלחות בקרקע מתמעטת מחמת השרב ונמצאת התבואה לוקה, בייחוד אם נעדר המלקוש, כפי שזה קורה לעיתים קרובות[4].
בנבואת הנביא עמוס נאמר: "וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ" (עמוס ז, א). המלבי"ם מבאר, שהתבואה הגדלה ע"י גשמי המלקוש מכונה 'לֶקֶשׁ': "בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש" (שם). מכאן, שגשמי המלקוש מועילים לתבואה הנזרעת במאוחר. באזורים מדבריים, כדוגמת הנגב, ישנה חשיבות רבה לגשמי המלקוש. ללא מלקוש טוב בסוף החורף אי אפשר לזרוע את תבואות־ הקיץ, שאף אותן זורעים הבדווים[5].
הפולקלור הפלחי בארץ ובארצות השכנות מגלה יחס רציני לגשמי המלקוש והם מציינים את המלקוש בשם מיוחד: "מטר ניסאן", על שם חודש ניסן בו יורד המלקוש.
כיום, נשתנו כידוע התנאים והחקלאות המודרנית שוב אינה תלויה כל כך בגשמי המלקוש כבימי קדם. אם נעדר המלקוש מספקים לשדות התבואה באזורים העשירים במי נהר או מעיין השקאה מלאכותית פעם או פעמיים ומצילים על ידי כך את היבול[6].
יורה ומלקוש – הגדרה מטאורולוגית
תופעת היורה ייחודית לאקלים ים-תיכוני, שרק בו אין גשמים במשך עונת הקיץ. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה, ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשם הראשון שמבשר את תחילת עונת גשמי הסתיו. ההגדרה המטאורולוגית ליורה בישראל היא הגשם הראשון היורד כתוצאה מהשפעת שקע ברומטרי (מסוג שקע חזיתי), לאחר עונת הקיץ (שנמשכת בדרך כלל בין החודשים יוני לספטמבר).
מבחינת הלוח העברי היורה המוקדם ביותר התרחש כבר בי"א אלול תרצ"ב (1932) ובשלהי אלול תשמ"ו (1986) אף הגיע שקע קפריסאי שהמטיר עשרות מילימטרים. היורה המאוחר ביותר נמדד ב-א' בטבת תשע"ד (2013) וכשבוע בלבד לאחריו ההרים כוסו שלג[7].
מלקוש הוא הגשם האחרון שיורד בעונת הגשמים, לקראת האביב. תופעת המלקוש ייחודית לאקלים הים תיכוני, שרק בו יש עצירת גשמים במשך עונת הקיץ[8]. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשמים האחרונים באביב[9].
[1] הכוונה לגשם, והוא מכונה בלשון חז"ל "רביעה", כי הגשם הוא שמפרה את האדמה ובועלה כבעל לאשה (תענית ו, ב).
[2] ראשי שיבולי תבואה שהבשילו וניתן להפריד את גרגריהן בידיים (רש"י, תענית, שם).
[3] ראה גם במאמר "התפתחות התבואה", פרשת ויקרא, בבלוג זה.
[4] "הטבע בחשוון", אמוץ כהן, מחניים נא, תשכ"א.
[5] "אדוני המדבר - תולדות הנבטים וממלכתם", אברהם נגב, הוצאת כתר, 1983, עמ' 203.
[6] "מראה הכוח בניסן", אמוץ כהן, מחניים, גיליון לח, 20 באפריל 1959, ערב חג הפסח התשי"ט, צה"ל, הרבנות הצבאית הראשית. החברה המאוחדת להדפסה, ת"א.
[7] "מתי יגיעו גשמי היורה", ד"ר נועם חלפון, אוקטובר 2022, אתר השירות המטאורולוגי הישראלי.
[8] להרחבה ראה מחקר שפורסם לניתוח אופן הופעת תחילת העונה הגשומה, סיומה ואורכה לאורך חתך אקלימי מהים התיכון לאזור הצחיח.
Yaakov Aviad, Haim Kutiel, Hanoch Lavee, Analysis of beginning, end, and length of the rainy season along a Mediterranean–arid climate transect for geomorphic purposes, Journal of Arid Environments, Volume 59, Issue 1, 2004,Pages 189-204,
[9] ראה גם "מיהו 'היורה' ופריחת סתוונית היורה", אבי שמידע, "כלנית", כתב עת מקוון לצמחי ישראל, מספר 8, דצמבר 2021.
