האפוד והסינר

 מאת: אורן סעיד

הסינר המוכר כיום, נחגר מלפנים ונקשר מאחור. ברם, האפוד של הכהן הגדול, היה נחגר מאחור ונקשר מלפנים.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי לעשות את בגדי הכהונה: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (כח, ד). רש"י מבאר מהו האפוד: "ואפוד - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורצני"ט (חגורה) שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים…" (כח, ד). רש"י מבאר, שהאפוד הוא כמין סינר שחוגרים אותו מאחור מן המותנים ולמטה, כפי שלובשות השרות הרוכבות על הסוס את הסינר. בשפתו העליונה של האפוד, על כל רוחבו, נארגה חגורה, ששני קצותיה נמשכות מהאפוד ולחוץ, ובה נקשר האפוד אל הגוף מלפנים.

הרשב"ם מבאר, שהאפוד היה כמין חצאית, המכסה את הכהן הגדול בין מלפניו ובין מאחוריו: "האפוד עשוי לפי דעתי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו" (כח, ז).

סינר לצניעות

התורה מספרת לגבי אדם וחווה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). ומבאר רבי אברהם אבן עזרא: "חגורות - להסתיר ערוותם" (שם, בפירושו הארוך). אם כן, החגורות שתפרו להם אדם וחווה מעלי תאנה לשם צניעות, היו כנראה הסינרים הראשונים.

האפוד - סינר הנחגר מאחור ונקשר מלפנים.
יוצר: Ben P L
מתוך ויקימדיה

המילה סינר נזכרת במשנה: "הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ" (שבת י, ד), ופירש רש"י (וכן רבינו עובדיה מברטנורא על המשנה) שהסינר הוא בגד פנימי, מכנסיים קטנים (כעין תחתונים) לשם צניעות: "סינר - כעין מכנסים קטנים חוגרות אותן לצניעות" (שבת צב, ב). וכן פירש רש"י במסכת יבמות: "סינר - הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות" (כד, ב); וכן במסכת בבא קמא: "סינר - דוגמת מכנסים קטנים" (פב, א). ברם לגבי האפוד, משתמע מפירוש רש"י (שמות כח, ד) שהובא לעיל, שהסינר הוא בגד חיצוני^[1].

סינר לקישוט וליופי

רש"י ציין שהאפוד הוא כמין סינר. הסינר שאנו מכירים כיום, נועד לשמור על בגדים נקיים, בפרט בעבודה העשויה ללכלך את הבגדים. הסינר המוכר כיום, נחגר מלפנים ונקשר מאחור. ברם, האפוד של הכהן הגדול, היה נחגר מאחור ונקשר מלפנים. את האפוד היה לובש הכהן הגדול מעל המעיל.

הרמב"ן מבאר שבגדי הגהן הגדול הם בגדי מלכות לעבודת ה' בבית המקדש: "לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר' (ישעיה סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" (כח, ב). לפי זה, גם האפוד הנלבש מעל המעיל, מטרתו ליופי וכבוד כמלבושי מלכים. לפי זה מובן, מדוע מצוה לארוג את האפוד 'מעשה-חושב', כלומר, שעל האריג ייראה ציור הנראה משני צידי האריג (רש"י כח, ו), על מנת שהיופי  של אריגת האפוד ייראה כלפי חוץ, כראוי לבגד של מלך.

לאפוד היה תפקיד נוסף, לחבר ולהדק את החושן, באמצעות שרשראות זהב ופתיל תכלת שנקשרו אל האפוד (כח, כה-כח). בחושן היו אבנים יקרות והוא הונח על לבו של הכהן הגדול.

שבטים קדומים באפריקה חגרו מעין "סינר", חגורה על המתניים, שלא רק שימשה לצניעות אלא גם ליופי. על חגורה זו תלו תכשיטים,  נוצות, קונכיות, עורות של חיות וזנבות של חיות, הקשורות לחגורה הן מלפנים והן מאחור[2].

במצרים העתיקה לבשו סינרים פשוטים שנקשרו מלפנים באמצעות חגורה. המלכים לבשו סינר מלכותי צבעוני, המעוטר מלפנים בעיטורים וסמלים מלכותיים ומקושט בנוצות. מלפנים השתלשלו ממרכז הסינר  רצועות בד או עור שהיו קשורות לחגורה[3].

סינר לרכיבת אישה חשובה

רש"י ציין שהאפוד הוא כמין סינר הנחגר מאחור, כפי שלובשת אשה חשובה הרוכבת על סוס. מה מטרת הסינר ברכיבה על הסוס?

בתלמוד בבלי מסכת פסחים (ג, א) מבואר שמשום צניעות, אשה אינה רגילה לרכוב על החמור בפיסוק רגליים, אלא לשבת עליו, כלומר ששני רגליה לאותו צד הבהמה[4].

אוכף צד, זהו אוכף המאפשר רכיבה כאשר שני הרגליים באותו צד של הסוס. הדעה המקובלת, שאוכף הצד הפך לסגנון הרכיבה המקובל לנשים רק החל משנת 1382. בשנת 1382, הנסיכה אן רכבה על אוכף צד כדי להתחתן עם המלך ריצ'רד השני. לפני כן, סביר להניח, שנשים רכבו על סוסים על אותו אוכף רגיל כמו לגברים, אלא כשהן יושבות על הסוס כאשר שתי רגליהן בצד אחד, בעיקר כאשר הן רכובות מאחור יחד עם גברים. דוגמאות לנשים רוכבות עם שתי רגליים בצד אחד נמצאו על חפצים מזרחיים מהמאה ה-5 וחפצים מהמאה ה-9 מיוון[5]. לפי זה, בתקופתו של רש"י (1040-1105 לספירה), נשים חשובות נהגו לרכוב עם שתי רגליים מצד אחד כמו שיושבים על כסא.

כאמור, החל משנת 1382, הרוכבת ישבה עם שתי רגליים מצד אחד על אוכף בעל מבנה מיוחד הנקרא אוכף צד. אוכף זה, איפשר לנשים לשמור על ברכיהן יחד כל הזמן, דבר שנחשב לצנוע יותר, מה שהיה חשוב גם בזמן הרכיבה. הדבר נבע גם מהאופנה באותה תקופה, נשים לבשו שמלות ארוכות וכבידות, ואי אפשר היה לרכוב בפיסוק רגליים ולשמור על צניעותן תוך כדי רכיבה[6].

ניתן לשער, שנשים חשובות שרכבו על סוסים, לבשו סינר, בשל אחת (או יותר) מהסיבות הבאות:

א.      נשים חשובות לבשו סינר יוקרתי מקושט ומעוטר, המכסה את אחוריהן בעת רכיבה, לשם יופי וכבוד; פשוט כדי שיראו גם מאחור יפות, כשהן רוכבות על הסוס.

ב.      מאחר והשמלה בעת הרכיבה עפה ברוח, הרוכבת לבשה סינר מאחור, על מנת לקשור ולהדק לגופה מאחור, את החלק התחתון של השמלה שלא תעוף ברוח[7].

ג.        כשהרוכבת ירדה מהסוס, פעמים שהשמלה מאחור – החלק שבא במגע עם גוף הסוס או האוכף -  היתה נתקעת באוכף או בחלקים אחרים שעל הסוס, דבר שגרם לרוכבת להיות במצב לא צנוע. לפיכך, הם לבשו סינר מאחור, מעל השמלה, על מנת למנוע מצב לא נעים זה.

הסינר כיום

לבישת סינר נועדה לשמור על בגדים נקיים, בפרט בעבודה העשויה ללכלך את הבגדים. המקרה המתועד הקדום ביותר של סינרים ניתן למצוא בציורים מימי הביניים החל מ-1300. בסוף המאה ה-16 הפכו הסינרים להיות מקושטים מאוד עם רקמה הן על גוף הסינר והן על הרצועות. עם זאת, הסגנון הכללי נשאר אך ורק מתחת למותניים. במאה ה-18 הפכו הסינרים בעלי סגנון הנקשר במותניים, בעוד החלק העליון נצמד ליד הכתפיים לפופולריים[8].

---

[1] וכן המאירי על מסכת בבא קמא, ביאר שהסינר הוא בגד עליון, וכן ביאר בפירוש "ידי אליהו" על הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה יג).

[2] תולדות השלמת האדם, יוליוס ליפפערט,  אחיאסף, 1894, כרך שני, עמ' 62-64.

[3] “A Popular Account of the Ancient Egyptians”, John Gardner Wilkinson, John Murray, Princeton University, 2009, volume 2,  pages 320-323.

[4] בדברי התלמוד שם, שדווקא בגמל שהוא גבוה, האשה פוחדת ולכן רוכבת בפיסוק רגליים. ראה רש"י ד"ה "משום ביעתותא דגמלים" (שם).

[5] “Well-Behaved Women Rarely Make History: Riding Sidesaddle”, Coree Reuter, June 9, 2010.

[6] , Ben Johnson, historic-uk "Riding Side-Saddle"

Horse, by Juliet Clutton-Brock Dorling Kindersley Limited, 2008, page 31

 יתכן שעדות רש"י (1040-1105 לספירה), על הרוכבת הלובשת סינר, מהמאה ה-11, היא אולי העדות הראשונה המרמזת על שימוש באוכף צד.

[7] בהקשר זה יש לציין, שבמאה ה-19 הומצאה 'חצאית הבטיחות' הראשונה, כדי לסייע במניעת תאונות איומות שבהן נשים נתפסו בחצאיותיהן ונגררו על ידי סוסיהן אם הן נפלו. הרוכבת לבשה מעין סינר, חצאית החתוכה לגמרי מהצד הנוגע בסוס (כלומר האחורי), לכל אורכה, בצורה כזו, שהרגליים של הרוכבת נמצאות במגע ישיר עם האוכף. הצד הימני של סינר זה, היה מתוח על הרגל עד הברך באמצעות כפתורים. כמו כן היו לסינר זה, רצועות שעברו מתחת כפות הרגליים שהחזיקו את אותו במקומו בזמן הרכיבה, על מנת שהוא לא יעוף ברוח או יתקל וייתפס בחפץ מסויים תוך כדי רכיבה, דבר העלול להפיל את הרוכבת מהסוס. סינר זה איפשר רכיבה בטוחה לרוכבות על הסוס עם אוכף צד.

ברם, כשהרוכבות ירדו מהסוס, הן היו במצב לא צנוע מאחור. לפיכך יתכן שהן לבשו סינר נוסף מאחוריהן, המכסה את הפתח האחורי של הבגד.

Beach‏ B., ‪ 2009. ‪Riding and Driving for Women‏. USA: ‪Applewood Books‏. pages 108-111

[8] , portlibrary.org"A Quick History of Aprons"

© כל הזכויות שמורות למחבר