מאת: אורן סעיד
שריפת הלבנים בכבשן בבניית מגדל בבל, יצרה לבנים קשות, עמידות ולא מסיסות במים
בפרשתנו אנו קוראים על בניית מגדל בבל. התורה מציינת כיצד הם הוא נבנה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (יא, ג). רש"י מבאר: "ונשרפה לשרפה - כך עושין הלְבֵנִים שקורין 'טיולש' בלעז [רעפים], ששורפים אותן בכבשן" (שם). רש"י מציין שבאמצעות שריפה באש מייצרים לבנים המכונים רעפים. בספר ה"ערוך[1]", פירש שהרעפים עשויים מחרס ושימשו לקירוי הגג: "רעף - כלי חֶרֶשׂ שעל התקרה".
במשנה במסכת ביצה, מוזכר שנהגו לחמם את הרעפים ולצלות על גביהן: "וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן" (ביצה פרק ד, משנה ז). הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר שהרעפים הם לבנים ששרפו אותם בכבשן: "רעפים - לבנים שרופים בכבשן. ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם, לפי שהם נשרפים ומתחזקות ונראה כמתקן כלי ביום טוב, אבל האבנים והרעפים הישנים (והחדשים) מותר ללבנן ולבשל ולצלות עליהם" (שם). בהקשר זה יש לציין, שבמשנה במסכת מנחות מוזכר הביטוי "מַאֲפֵה רְעָפִים" (פרק ה, משנה ט), והכוונה לבצק שהונח על רעפים, שאש הובערה תחתיהם ועל ידי כך הבצק נאפה עליהם[2].
|
|
יסוד של כבשן לכלי חרס מחורבת עוצה. יוצר: הווארד סמיטליין מתוך ויקימדיה |
הרד"ק מבאר, שהיו שורפים בכבשן את הלבנים שיצרו מטיט: "והלבנים - עושים אותם מן הטיט, ואחר כן שורפים אותם בכבשן" (שם).
מדוע היה צורך לשרוף את הלבנים?
כשקרקעות מסוימות, למשל חרסית - חומר גרגירי או מינרלי ששימש עוד בימי קדם ליצירת כלי חרס, נרטבות במים, נוצרת לפעמים על פני השטח שכבה בוצית אטומה שקל לעצב ממנה צורות ולכייר בה. כשהעיסה הבוצית מתייבשת – היא מתקשה ושומרת על הצורה שבה עיצבו אותה קודם, אבל אם היא נרטבת מחדש היא מתרככת.
"חוֹמֶר"[3] (המכונה בטעות חֵמָר) הוא סוג של אדמה ששימשה לעשיית כלים. בשלב זה או אחר בהיסטוריה גילו בני האדם שאם זורקים את החומר היבש לאש ומחממים אותו במשך זמן רב, הוא משתנה ונהיה קשה, עמיד במיוחד ולא מסיס במים.
תהליך הקיבוע הזה של החומר אפשר לבני האדם לייצר צלחות, כדים, רעפים, לוחות ואפילו מסמכים כתובים שעליהם חרתו מילים בקלות, כשהחומר היה עדיין רטוב ורך, והאפייה שלהם באש אפשרה להם להישמר מאות ואלפי שנים.
אדמת חרסית מורכבת בעיקר מגרגירים קטנים של תחמוצת של צורן (סיליקון) ואלומיניום, משולבים עם מולקולות של מים, בתערובת שנקראת אלומיניום סיליקט הידראט. לעיתים נוספות לקרקע גם תחמוצות אשלגן. כשמחממים את החומר, מולקולות המים אכן מתאדות ממנו. כשהטמפרטורה ממשיכה לעלות, הגרגירים מתאחדים יחד לחומר אחיד המורכב ממשטחים צפופים של אלומיניום, צורן וחמצן.
גם בימינו בני אדם מפיקים מגוון עצום של כלי חרס וקרמיקה על ידי הרטבה של תערובות קרקע חרסיתיות, עיצובן לצורה הרצויה, ייבושן וקלייתן בתנור, כפי שעשו בעת העתיקה. עם השנים התפתחו שיטות לציפוי כלי החומר בשכבה זגוגיתית אטומה יותר (גלזורה) והתגלו חומרים שמאפשרים ליצור כלים עדינים יותר – קרמיקה לבנה[4].
אם כן, שריפת הלבנים בכבשן בבניית מגדל בבל, יצרה לבנים קשות, עמידות ולא מסיסות במים[5].
"וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר"
הפירוש המקובל הוא, שהחֵמָר הוא האספלט, "זפת האדמה", ועדות מסייעת לכך אנו מוצאים בפרשת מגדל בבל, בו נאמר כי החֵמָר שימש לבניין המגדל כמלט לחיבור הלבנים: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג). מחפירות ארכיאולוגיות בארץ שנער (עירק של ימינו), התברר כי עוד בימי השוּמֵרים [שמו של עם קדום (באלף השלישי לפני הספירה) ששכן בדרומה של מסופוטמיה, בין הנהרות פרת וחידקל] נעשה שימוש נרחב באספלט כמלט לבניית מבנים וחומות[6].
שריפת סיד
יש הסבורים[7], שהחֵמָר הוא "סיד חי" - הסיד כפי שהוא מופק משריפת אבני הגיר או "סיד כבוי" - אבקת סיד הנוצרת מ"סיד חי" שערבבו אותו במים. תערובת של סיד כבוי, חול ומים יוצרת טיח. לפי זה, יש שפירשו[8] ש"וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" – שהכינו סיד על ידי שריפת אבני גיר. לפי פירוש זה, השריפה לא היתה לצורך הלבנים אלא לצורך הכנת החֵמָר.
[1] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.
[2] להרחבה ראה "מתקני אפייה בראי הספרות התלמודית". רפאל פרנקל. קתדרה גיליון 139. הוצאת יד יצחק בן צבי, ניסן תשע"א.
[3] סוג
של אדמה המשמשת לעשיית כלים. על ההבדל בין חומר לחימר ראה במאמר "חֵמָר וחֹמֶר" באתר האקדמיה ללשון העברית.
[4] "הכימיה המסובכת של הקדמונים", ד"ר אבי סאייג, יוני 2022, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.
[5] על ייצור לבנים, ראה גם מאמר "אבן משכית", פרשת בהר, בבלוג זה.
[6] להרחבה ראה במאמר "עמק השידים – ים האספלט", פרשת לך לך, בבלוג זה.
[7] דעת מקרא, בראשית (יד, י) בהערה.
[8] פרידנברג, ב. (1929). מקור ברוך: פרושים וחדושים בתנ"ך ובש"ס. ישראל: דפוס ציון, עמ' 159.
© כל הזכויות שמורות למחבר
