מקום ברית בין הבתרים

 מאת: אורן סעיד

אחת הפסגות של הר דב, מרכסי הר חרמון, מכונה "הר הבתרים", היא בו לפי אחת מהמסורות, היה המקום בו נערכה ברית בין הבתרים

בפרשתנו אנו קוראים על "ברית בין הבתרים", ברית שכרת ה' עם אברהם והבטיח לו, כי לאחר שִעבוּד של זרעו במשך 400 שנה ב"ארץ לא להם" - בניו יזכו לקבל לנחלה את ארץ ישראל (טו, ח-כא). היכן נערכה ברית בין הבתרים?

אחת הפסגות של הר דב – שלוחה של הר החרמון בצדו המערבי,  מכונה "הר הבתרים", היא בו לפי אחת מהמסורות, היה המקום בו נערכה ברית בין הבתרים.  האתר נמצא על שלוחת שריון למרגלות הר הבתרים. האתר מקודש, כי לפי אחת מהמסורות היהודיות ולפי המסורת המוסלמית, מקובל להצביע על המקום כאתר שבו היתה הברית. בערבית נקרא המקום "משהד אל-טייר" (עדות הציפור), על שם הציפור שהשתתפה בברית בין הבתרים: "וְאֶת הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר" (טו, י)  או "מקאם אברהים אל חליל" (=מקום אברהם ידיד ה'). במקום מבנה בעל כיפות, מבני קברים ולידם מאגרי מים ועצי אלון עתיקים.

כאמור, האתר שוכן במורדות החרמון. אין פלא כי בהר החרמון קיים מקום מקודש, כי השם  "חרמון" וודאי בא מן השורש חרם, שמשמעו בשפות השמיות דבר מקודש ואסור בנגיעה. האמורים הקימו על הר החרמון מקדשים לבעל גד, הנקרא על שם ההר גם: "בעל חרמון" (שופטים ג, ג). מתעודות חתיות מוכח שההר קדוש הוא, וגם כמה מקראות מרמזים על כך[1] (תהילים פט, יג; קלג, א).

בדרך למקום ברית בין הבתרים,
בהר הבתרים
מתוך ויקימדיה

כשאברהם אבינו חזר לארץ, מאזור דמשק, אחרי מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, הוא עבר ליד הר חרמון: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, יד-טו). מעמד ברית בין הבתרים היתה אחרי מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים; וכפי שרש"י מציין, שיש קשר בין ברית בין הבתרים לבין האירוע שקדם לו -  מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס זה, שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך, אמר לו המקום: אַל תִּירָא אַבְרָם" (טו, א).

בספר "יחוס הצדיקים" , מאת הנוסע היהודי, גרשום איש שקרמילה, מהמאה ה-16, כותב כך[2]: "באניאס (היא דן)... ושם מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים, והוא על ראש ההר וקורין לו הגויים מעשעד אל טייר". גם ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) כותב דברים דומים[3]: "דן היא באניאס והיא מארץ ישראל וממנה יוצא הירדן...וגם שם המקום שעבר אברהם אבינו בברית בין הבתרים, והוא על ראש ההר וקורין לו הגויים מעשעד אל טייר".

בעל גלילות ארץ ישראל, גרשון בן אליעזר שביקר בארץ ישראל בשנת 1635 וככל הנראה שלא הגיע לאזור, תיאר האתר כך: "מעמד בין הבתרים – בית נאה ומשובח בראש ההר, ועליו ג' כוכים; והוא המקום אשר כרת ה' את אברהם ברית; והתוגרמים קורין משהד אל טייר, על שם וירד העיט על הפגרים".

הציון נבנה על כיפה גבוהה המתנשאת מעל סביבתה. מדובר במבנה אורך (13.5 מטרים על 5 מטרים) שבו שלושה חדרים מקומרים מקורים בכיפות. מול פתח המבנה, ניצב גוש סלע גדול ובראשו ספלול[4] האופייני לאתרי פולחן. סביב האתר נמצא בית קברות קטן ושני מאגרי מים גדולים מצויים בצדו הצפוני. סמוך לאתר שרדו עצי אלון העתיקים ביותר בארץ, המעידים על מסורות קדושתו[5].

ישנם יהודים המעפילים למקום זה -  בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים", על מנת להתפלל שם. יהודי צפת, נהגו לעלות להר הבתרים, בשבוע פרשת לך לך – בו מסופר על ברית בין הבתרים - ולקרוא במקום את פרשת ברית בין הבתרים.

ברם, עיקר המסורות והעדויות לגבי אתר בין הבתרים, כפי שהובאו לעיל,  הן משלהי ימי הביניים ןאינן קדומות למאה ה-16. כמו כן, למסורת זו אין כל תימוכין מהמקרא או ממקורות חז"ל, ועל פי העולה מן המקרא הייתה הברית במקום מושבו של אברהם באותה העת, בחברון. בספר היובלים[6] (פרק יד),  שנכתב בימי בית שני, ממוקם מעמד ברית בין הבתרים בחברון. על פי הכתובים וקורות חיים של אברהם אבינו, אלוני ממרא  הוא האתר המתאים ביותר למעמד ברית בין הבתרים[7].

---

[1] ע"פ האנצ' המקראית בערך "חרמון". ראה גם מאמר בפרשת ואתחנן "שבחי הר החרמון".

[2] ספר "יחוס הצדיקים – הנקברים בארץ ישראל ובירושלים תוב"ב" מאת גרשום איש שקרמילה, נדפס לראשונה בעיר מנטובה בשנת שכ"א (1560); נדפס בשנית עם הערות ע"י אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ו, עמ' 6

[3]  מובא בספר "המעמר -  כרך ג", אברהם משה, עמ' 217-218, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ. "אגרת יחוס אבות", מאת "אלמוני", יש מחלוקת מי חיבר את  האיגרת (ראה שם, עמ' 209).

[4] ספלול הוא גומה מעוגלת או סגלגלה שנחצבה בסלע ביד אדם מן התקופה הפרה היסטורית. ייעודם של הספלולים אינו ברור; יש חוקרים הסבורים ששימשו למטרות פולחניות.

[5] דר ש', תשל"ח, "סקר ישובים קדומים על כתף החרמון", בתוך: אפלבאום ש', דר ש', פלג י' ורות י', החרמון ומרגלותיו, תל אביב 1978, עמ' 52-120.

על פי מסורת ערבית אחרת, התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון. "אטלס ארץ ישראל לגבולותיה: על פי המקורות, יסודות וחקר", ישראל אריאל, 1988, עמ' 149.

[6] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל.

[7] להרחבה ראה במאמר  מאת  אבי ששון, "מסורת ופולחן ב'ברית בין הבתרים' בחרמון", אריאל, גיליון 195-196, 2011.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שרוך נעל

 מאת: אורן סעיד

בימי קדם, הסוליה של הנעל היתה נקשרת לרגל בחוטים או בחבלים או ברצועות עור.

בפרשתנו אנו קוראים, שאברהם אומר למלך סדום, לאחר מלחמת ארבעת המלכים מול החמישה: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (יד, כג).אברהם מסרב לקחת שום דבר משלל המלחמה.

ה"חזקוני" מבאר,  "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", מדבר גדול -  מחוט שקושרים על  הראש, ועד דבר קטן - השרוך המשמש תכשיט לרגל: "אם מחוט, תכשיט של ראש כמו ששנו רבותינו חוטין שבראשי הבנות, במסכת שבת (נז, א) הם חוטין של משי שקושרים בהן שערותיהן. שרוך נעל, תכשיט של רגל;  דבר אחר: אם מחוט, שממנו כל בגדים, כלומר הן דבר גדול או קטן" (שם). רבי יוסף בכור שור מבאר[1], שנקט אברהם שני דברים הרומזים ללבושו של החייל: החגורה – העשויה חוטי צמר או פשתן והשרוך שבנעליו, כלשון הפסוק בישעיה: "וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו" (ה, כז).

שרוכים – רצועות הסנדל

רבי סעדיה גאון ביאר: "שרוך – רצועת הנעל[2]".  רבי אברהם אבן עזרא מבאר: "שרוך – העור הקושר הנעל" (שם).  הכוונה לרצועות הסנדלים הקושרות את הסוליה לרגל. פעמים שהרצועות היו קבועות בסנדל, ופעמים שהאדם היה משחיל את הרצועות דרך לולאות, ובכך קושר את הסנדל לרגלו.

סנדל עור עם שרוכים שנמצא במערה ארמנית.
יוצר: Pinhasi R, Gasparian B, Areshian G,
Zardaryan D, Smith A, et al.
מתוך ויקימדיה

בתלמוד בבלי מסכת שבת (קיב, א)  מוזכרות שני האופנים הנ"ל,  של קשירת הרצועות לסנדל, ומציינת שהסנדלים אצל רוב בני האדם, הרצועות אינן קבועות בו:

א.      'בִּדְטַיָּיעֵי דְּקָטְרִי אוּשְׁכָּפֵי' – בסנדלים של סוחרים ישמעאלים, שהסנדלרים קושרים בהם את הרצועות עבור הישמעאלים בקשר קבוע וחזק.

ב.      'בִּדְחוּמַרְתָּא דְּקָטְרִי אִינְהוּ'-  במין קשר שקושרים הם עצמם, נועלי הסנדלים, היינו בסנדלי שאר בני אדם, שאין הסנדלרים קובעים בהם רצועות, אלא הם עצמם קושרים אותם ומתירים. במשך הסוגיא, התלמוד מספר,  שנפסקה רצועת סנדלו של רבי ירמיה בשבת. אז רבי אבהו הציע לרבי ירמיה, לקחת קנה סוף לח, ולכרוך אותו מסביב לסנדל במקום רצועה, עד שיגיע לביתו.

בתלמוד בבלי מסכת שבת (שם) מתואר מבנה הסנדל: דהיינו  בכל סנדל היו 'תרֵסִיּוֹת' – מעין לולאות הקבועות בו משני צדדיו, מימין ומשמאל, אחת שהיא לצד פנים הגוף ואחת חיצונית. בכל אחת מהלולאות, היתה עוברת רצועה. התלמוד מציין, שכאשר נקרעה הלולאה החיצונית, אין הסנדל ראוי לשימוש, אלא אם כן, האדם ינעל את סנדל ימין בשמאלו ואת של שמאל בימינו ובכך למעשה הוא יהפוך את מקום הרצועות, שהרצועה שהיתה קודם לכן פנימית נעשית עתה חיצונית[3].

בימי קדם היו הסנדלים עשויים עור שאינו מעובד, שנחתכו חתיכה אחת לפי צורת הרגל, ונקשרו אל הרגל בעשב יבש, בחוטים או בחבלים. בשונה מעט מן הדגם המוכר, נעשה שימוש בתרבויות קדומות כמו רומי ומצרים העתיקה. שרידים בני למעלה מ-2000 שנה התגלו בחפירות ארכאולוגיות במצדה. גילויים הוא רמז נוסף, היכול להצביע על שימוש קדום בהם, לרבות בתחומי ארץ ישראל והמזרח התיכון[4].

ברומי וביוון, רווחו סנדלים בהם הרצועות היו קבועות בסוליה, וכן סנדלים בהם הרצועות היו מושחלות דרך לולאות או חורים בסוליה. פעמים שבנוסף לרצועות, נוספו שניים או ארבעה שרוכים, לקשירת הסנדל לרגל[5].

במסופוטמיה[6] היה רווח, מן האלף השלישי לפני הספירה, סנדל מרוכס ברצועות, בדומה ל"סנדל אצבע" בימינו. בקברו של תּוּת עַנְחְ' אָמוֹן (1323-1341 לפני הספירה)  בעמק המלכים, נמצאו  סנדלים מרוכסים ברצועות^[7].

השרוך  שאנו מכירים כיום, הוא החוט העובר דרך לולאות בנעל והמהדק את הנעל לרגל. קשה לקבוע את ההיסטוריה המדויקת של שרוכי נעליים, מבחינה ארכיאולוגית, משום שהנעליים היו עשויות בדרך כלל מחומרים המתבלים ​​בקלות. במערה ארמנית, נמצאה נעל עשויה מחתיכה אחת של עור, עם שרוכי עור, המושחלים דרך חריצים בעור, המתוארכת לשנת 3500 שנה לפני הספירה. הנעל נמצאה במצב כמעט מושלם בשל התנאים הקרירים והיבשים במערה. בימי הביניים, נעלו נעליים שנקשרו בשרוכים דרך סדרת ווים או חורים.[8]

לעתים אף שובצו בשרוכי הנעל, זהב, כסף, ואבנים יקרות – מכאן מובן, מדוע שרוך הנעל על פי פירוש ה"חזקוני" (לעיל), יכול להיחשב כתכשיט הרגל.

צבע השרוכים

התלמוד בבלי מסכת סנהדרין (עד, א) אומר, שבשעת גזרת שמד יש למסור את הנפש, אפילו על מנהג כמו צבע השרוכים, ומכך לומדים שבתקופת התלמוד היהודים נבדלו מהגויים בצבע שרוכי הנעליים. לדעת רבינו תם (בתוספות ד"ה אפילו, שם) הכוונה היא על צבע השרוך, שדרך הגויים היה לשרוך עם שרוך בצבע שחור, ודרכם של היהודים היה בשרוך שצבעו לבן. בחידושי הרי"ף כותב: "שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות" (שם).  ע"פ פירוש הזה, גם כאן הכוונה לרצועות של הסנדל, קבועות או מושחלות עצמית לסוליה, שדרך הגויים היה ברצועות שצבען אדום, ודרכם של היהודים היה ברצועות שצבען שחור.

---

[1] פירושי רבי יוסף בכור שור על התורה, מהדורת י' נבו, ירושלים, תשנ"ד.

[2] בפירוש מצודת ציון על ירמיה (ב, כג) מבאר, שהשרוך הוא רצועה: "משרכת - ענין קשירה והוא מלשון שרוך נעל (בראשית יד) שהוא הרצועה שקושרין בו הנעל.

[3] בזמן חז"ל היו כפי הנראה שני הסנדלים, של ימיו ושל שמאל, עשויים בצורה שווה, והיתה אפשרות להחליפם מרגל לרגל, ולא כפי שמקובל בימינו, שצורתם שונה.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "סנדלים תנ"כיים".

[5] "The Life of the Greeks and Romans Described from Antique Monuments"

Ernst Karl Guhl and  W. Koner, Appleton, 1896, pages 178-179.

[6] אזור גאוגרפי-היסטורי שהשתרע בין נהרות הפרת והחידקל, בחלק המזרחי של האזור המכונה כיום "הסהר הפורה".

[7] אנצ' מקראית בערך "נעל", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.

[8] ויקיפדיה האנגלית בערך "shoelaces" (=שרוכי נעליים).

© כל הזכויות שמורות למחבר

עמק השידים - ים האספלט

 מאת: אורן סעיד

העובדה שניתן למצוא גושי אספלט באזור ים המלח, ידועה מימי קדם והיא מוזכרת בפרשתנו, בה נאמר שבים המלח היה מצוי החֵמָר, הוא האספלט.

בפרשתנו מתוארת תבוסתם של מלכי הככר (=הירדן, 5 המלכים) במלחמה נגד כדרלעומר ומלכי הצפון[1]. בתום הקרב בעמק השידים[2] הוא ים המלח (יד, ג), נאמר: "וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (יד, י). מכאן, שבזכות החֵמָר שהיה שם, ניצחו ארבעת המלכים את החמישה.  הרמב"ן מציין שהחמר שימש לבנייה: "בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר  - בארות הרבה היו שם, שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין" (שם). מהו החֵמָר?

רבי אברהם אבן עזרא פירש, שהחֵמָר הוא אדמה דביקה בעלת צבע אדום: "והוא הטיט אדום מדבק, ימצא בארץ ישראל; וכמהו 'בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר' (שם) , ובלשון ישמעאל יקרא 'אלחמר' " (שמות ב, ג, בפירושו הארוך) ; והכוונה ל'חַמְרַה' - אדמה העשירה בתחמוצות ברזל, שצבעה אדום-חום. מקור השם הוא מהמילה הערבית חמרה - "אדומה". החמרה נפוצה לכל אורך מישור החוף מראש הנקרה ועד אשקלון[3]. 

יש הסבורים[4], שהחמר הוא "סיד חי" - הסיד כפי שהוא מופק משריפת אבני הגיר או "סיד כבוי" - אבקת סיד הנוצרת מ"סיד חי" שערבבו אותו במים.  תערובת של סיד כבוי, חול ומים יוצרת טיח.

גושי אספלט נוצרים באופן טבעי בים המלח
מתוך ויקיפדיה

הפירוש המקובל הוא, שהחֵמָר הוא האספלט[5], "זפת האדמה", ועדות מסייעת לכך אנו מוצאים בפרשת מגדל בבל, בו נאמר כי החֵמָר שימש לבניין המגדל כמלט לחיבור הלבנים: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג). מחפירות ארכיאולוגיות בארץ שנער (עירק של ימינו), התברר כי עוד בימי השוּמֵרים [שמו של עם קדום (באלף השלישי לפני הספירה)  ששכן בדרומה של מסופוטמיה, בין הנהרות פרת וחידקל] נעשה שימוש נרחב באספלט כמלט לבניית מבנים וחומות. כמו כן ידוע שפרעוני מצרים ניצלוהו כחומר לחניטה; כן נוצל לבניית סירות וספינות ולתרופות ועל שמו כינו את ים המלח בתקופה הרומית "ים האספלט[6]".

האספלט במקרא מכונה גם בשמות "כֹּפֶר" (בראשית ו, יד), ו-"זֶפֶת[7]" (ישעיה לד, ט). האספלט שימש לאיטום תיבת נח (בראשית ו, יד). את תיבת משה רבינו, יוכבד אטמה עם חמר וזפת "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" (שמות ב, ג), כנראה הכוונה[8], שהיא השתמשה בתערובת של אספלט מוצק ('חֵמָר') ואספלט מותך - במצב נוזלי ('זפת').

בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה[9]‏.

המלבי"ם מציין, שישנם מספר סוגי אספלט ("זפת"), אספלט מוצק, אספלט נוזלי ואספלט הצף על פני המים: "יש שני מיני זפת, זפת נקפא, והוא זפת ההר, והוא שחור מוצק ונקפא...זפת זב ונגר וימצא ממינו גם כן הצף על פני המים מראהו שחור ומתדבק" (ישעיה לד, ט).

יוסף בן מתתיהו מציין את השימושים בגושי האספלט הצפים על פני ים המלח: "במקומות רבים הוא (=ים המלח) מקיא גושי מלח שחורים והם נישאים על פני המים ודומים במראם ובגודלם לשוורים כרותי ראש. עושי המלאכה על פני הים ניגשים אל הגושים האלה ואוספים את הרגבים המדבקים אל תוך ספינותיהם וכאשר הם ממלאים את הסירות לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכופר הנטפל אליה, ורק מי נידה או מי רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכופר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האוניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים" (מלחמות ד, ח, ד).

בהקשר זה יש להזכיר את נחל חֵימָר  הקרוי כך על שם נביעות האספלט שבו. נחל זה הוא הדרומי בנחלי מדבר יהודה, נשפך לעמק זוֹהַר, ומשם לים המלח. בין הממצאים שהתגלו במערת נחל חימר: מגל שלם ששובצו בו 4 להבים שהודבקו בעזרת אספלט, גולגולות אדם מצופות אספלט, מחצלות אטומות באספלט וכלים העשויים מהן[10].

האספלט

האספלט הינו חומר אורגני מוצק שצבעו שחור עמוק, המורכב ברובו מחומרים פחמימניים הקשורים ביניהם ע"י אטומי גופרית. האספלט נוצר כתוצאה מקבורה עמוקה של סלעי המקור המשוערים-פצלי שמן. כמו כן האספלט מתקבל כאחד השיירים בתהליך  זיקוק הנפט[11].

האספלט באזור ים המלח מתגלה בשלוש צורות[12]:

א.      במצב נוזל צמיגי, בסלעים היבשתיים.

ב.       כמילוי סדקים בשכבות הסלעים.

ג.         כגושים הצפים על פני הים.

באזור שמסביב לחלקו הדרומי של ים המלח מצוי אספלט במצב נוזל צמיגי, הנוזל מן סדקי הסלעים. האספלט המוצק, אין בו כדי לעמוס בחום השמש זמן רב, והוא מתרכך ונמס כתוצאה מכך[13].

המטייל כיום לאורך שפת ים המלח יכול למצוא גושי אספלט בגדלים שונים, בד"כ החל ממספר ס"מ עד כמה עשרות ס"מ. יש מקרים בהם נפלטו גושי אספלט גדולים במיוחד; גושים אלה ניתקים מקרקעית ים המלח, בעיקר בעת רעידות אדמה, וצפים על פני הים. לעתים הם נסחפים ונפלטים אל חופי ים המלח. כך למשל, רעידות האדמה שהתרחשו בתאריך 11.7.1927 ובתאריך 1.1.1837, גרמו לגוש גדול של אספלט להינתק מקרקעית ים המלח ולצוף על פני ים המלח[14]. באוקטובר 1970, נפלטו לחוף ים המלח, גושי אספלט אחדים, בהם גוש בגובה של מטר בערך, בפתח נחל חבר וגוש בגובה של למעלה מ-3 מטר בשפך נחל דרגות. הגושים עולים, כנראה, באזור האגן הצפוני של ים המלח. אין עדויות על הופעת גושי אספלט באגן הדרומי של הים[15].

יש ששמים את האספלט שבים המלח על הגוף, בשל תכונותיו הרפואיות.

---

[1] להרחבה על  מלחמה זו, ראה במאמר "מלחמת העולם הראשונה" בבלוג זה.

[2] ע"פ תרגום אונקלוס, הכינוי "עמק השידים" רומז אולי לשדותיו הפוריים שהיו מעובדים יפה.

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "חמרה".

[4] דעת מקרא, בראשית (יד, י) בהערה.

[5] דעת מקרא, בראשית (יד, י) בהערה.

[6] אנצ' מקראית בערך "חמר", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.

[7] ואין לבלבל בין האספלט – על אף שמכונה גם "זפת", לבין מה שאנו מכנים היום בשם זפת, נוזל מעובה וצמיגי שצבעו נע בין חום-צהבהב לשחור, המופק באמצעות זיקוק יבש של חומר אורגני.

[8] דעת מקרא, שמות (ב, ג).

[9] רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, מאת זהר עמר ואפרים לב, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס, עמ' 137- 136.

[10] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית  בערך "נחל חימר".

[11] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Asphalt" (אספלט).

[12] "ים המלח וחופיו", צבי אילן, הוצאת עם עובד, 1971, עמ' 31.

[13] אנצ' מקראית בערך "חמר", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.

[14] "צפונות כדור הארץ", מאת שלמה שובאל, הוצאת האונ' הפתוחה בישראל, 2006,  עמ' 56 ועמ' 626.

[15] "ים המלח וחופיו", צבי אילן, הוצאת עם עובד, 1971, עמ' 32-33.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מלחמת העולם הראשונה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מסופר על מלחמת העולם הראשונה, בין ארבעת מלכי עבר הנהר לחמשת מלכי כיכר הירדן.

 אין הכוונה למלחמה שנטשה בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה, בולגריה ותורכיה) לבין 24 מעצמות מרחבי העולם (מעצמות ההסכמה) בשנים 1918-1914, אלא למלחמה הגדולה הראשונה בין מלכים שהיתה בעולם, כפי שמסופר בפרשתנו, מלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה, שהתרחשה בסביבות שנת 2000 ליצירה.

הרקע למלחמה

בימי אברהם אבינו התאחדו ארבעה מלכים – מלכי עבר הנהר וכבשו יחד את כל עבר הירדן, שבו שלטו חמשת מלכי כיכר הירדן[1]: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (יד, א-ב). לאחר שארבעת המלכים כבשו את אזור הירדן, הם שיעבדו אותו במשך שתים עשרה שנה, עד שבשנת השלוש עשרה מרדו חמשת מלכי כיכר הירדן ונלחמו בהם (יד, ד). יש שפירשו כי דברי הפסוק "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ" (יד, ד) לא מתאר רק את העובדה שמרדו לאחר שתים עשרה שנות שיעבוד אלא גם כי הם מרדו שלוש עשרה שנה[2].

אברהם מביס את ארבעת המלכים,
איור מאת אנטוניו טמפסטה משנת 1613
מתוך ויקימדיה

מהלך המלחמה[3]

בשנה הארבע עשרה למלחמה, עלה כדרלעומר והמלכים שאיתו להחזיר את השליטה על חמשת המלכים המורדים - "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר" (יד, ה-ו). המלכים נערכו למלחמה ב"עֵמֶק הַשִּׂדִּים" – הוא ים המלח[4] (יד, ג), שהיה מלא ב"בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר" (יד, י). חמשת המלכים הפסידו את המלחמה, וברחו מפני האויב, ובעת מנוסתם - חלקם נפלו לתוך בורות, וחלקם נמלטו להרים. מלכי סדום ועמורה וכל תושביה, נלקחו לשבי, ובין השבויים היה בן אחיו של אברהם אבינו: לוט.

אברם - דודו של לוט, ששמע על צרתו מיהר וגייס את כל אנשי ביתו שהיו 318 איש, ולימד אותם להשתמש בכלי מלחמה (חרב, מגן וכדומה), והלכו עימו לקרב נגד ארבעת המלכים. הקרב נמשך עד חצי הלילה ובו הרג אברם את המלכים והציל את לוט ואנשי סדום ורכושם.

אַמְרָפֶל

התורה מצינת שהמלחמה התרחשה בתקופת "אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר" (יד, א). רש"י מציין (יד, א) על פי המדרש[5] שאַמְרָפֶל הוא נמרוד, שמלך על שִׁנְעָר – היא בבל, כפי שהתורה מציינת במקום אחר: "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד... וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (בראשית י, ח-י). יש המזהים את אמרפל עם המלך הבבלי הנודע חַמוּרָבִּי, בן דורו של אברהם אבינו, שמלך בשנים 1792 - 1750 לפני הספירה[6]. השם אמרפל נזכר גם בטקסטים באוגרית בתעתיק עמרפ, כאשר האות ל' חסרה. חמורבי עצמו, נודע גם  בשם עַמוּרָפִּי[7].

כְדָרְלָעֹמֶר

התורה מציינת שכְּדָרְלָעֹמֶר היה מלך עֵילָם (יד, א). עילם נמנה בראש בני שם (בראשית י, כב) וארצו השתרעה מדרום מזרח לחידקל. השם כְּדָרְלָעֹמֶר מתפרש משפת בני עילם: הרכיב 'כְּדָר', עניינו ככל הנראה הבן-הבכור והרכיב 'לָעֹמֶר' הוא שם אליל עֵילָמִי (Lagamar). לפי זה 'כְּדָרְלָעֹמֶר' פירושו, הבן הבכור של 'לָעֹמֶר'. כמה מן החוקרים הציעו לזהות את כְּדָרְלָעֹמֶר עם kutin-nahunte, אחד ממלכי עילם הנודעים, שמלך בתקופה הנידונה[8].

---

[1] ארבעת הפסוקים הראשונים מדברים במסע המלחמה הראשון, ואילו מפסוק ה' ואילך מדובר במסע המלחמה השני. כן פירשו: רלב"ג, האברבנאל, שד"ל והמלבי"ם.

[2]  נחלקו הפרשנים בביאור הפסוק "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ" (יד, ד). ע"פ רש"י, המלכים מרדו במשך שלוש עשרה שנה. ע"פ פרשנים אחרים (אבן עזרא, רס"ג ואחרים), המלכים מרדו בשנה השלוש עשרה לשעבודם לכדרלעומר. מחלוקת זו מופיעה גם בבראשית רבה (פרשה מב, אות ו).

[3] מתוך ויקישיבה בערך "מלחמת ארבעת המלכים את החמישה".

[4] לביאור מדוע ים המלח מכונה "עמק השידים", ראה מאמר "עמק השידים – ים האספלט" בפרשה זו.

[5] תלמוד בבלי עירובין נג, א.

[6] שהשתלט על כל ארצות עבר הנהר, וכפה עליהן את חוקי בבל הקרויים גם 'חוקי חמורבי' – נמצאו לפני למעלה ממאה שנים בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר בבל.

[7] פנחס ארצי, עולם התנ"ך: בראשית, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 103.

[8] על פי פירוש דעת מקרא, בראשית יד, א.

© כל הזכויות שמורות למחבר

חצצון תמר - עין גדי

 מאת: אורן סעיד

עין גדי היתה עשירה בעבר בעצי תמר (דקל). עדות לכך הוא בשמה המקראי המוזכר בפרשתנו "חצצון תמר".

נאמר בפרשתנו, שכדרלעומר והמלכים שחברו אליו עשו "סיבוב שליטה" בארץ, להודיע ולהיוודע לכל התושבים מי הם אדוני הארץ;  בתחילה הם מכים את עשתרות קרניים שהיא בצפון וכך הולכים ושוטפים עד איל פארן אשר על המדבר, הנמצא לדרומה של ארץ ישראל.  המלכים עושים מעין סיבוב 'פרסה' לאחר שהגיעו למדבר פארן ומכים את עמלק ואת האמורי שישב ב"חצצון תמר": "וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ, אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי, הַיֹּשֵׁב בְּ חַצְצֹן תָּמָר" (יד, ז). רש"י מזהה את חצצון תמר עם עין גדי: בחצצון תמר – הוא עין גדי, מקרא מלא (דברי הימים ב' כ, ב) ביהושפט" (שם). מקורו של רש"י הוא פסוק מפורש בדברי הימים ב' (כ, ב) המציין את המקום בו התרכזו צבאות זרים ללחימה בממלכת יהודה: "וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי". מדוע עין גדי כונתה בשם חצצון תמר?

השם חצצון מקורו כנראה בשם "ואדי חצאצה" בערבית, שפירושו נחל החצץ [1], הנחל היורד מאזור תקוע ונשפך לים המלח כ-6 ק"מ מצפון לעין גדי.

עין גדי.
יוצר: דניאל באראנק.
מתוך ויקימדיה

השם תמר, מעיד על הדקלים הרבים שגידלו בעבר בעין גדי וכפי הנאמר במדרש בראשית רבה: "וגם את האמורי היושב בחצצון תמר - ובעין גדי דתמרייה [=של עצי תמר]" (פרשה מב, אות ז). עין גדי הצטיינה באדמתה הדשנה, והייתה מהוללת בעצי התמר היפים ביותר, כפי שיוסף בן מתתיהו כתב: "בעין גדי גדל עץ התמר היפה ביותר ושם הצרי" (קדמוניות ט, א, ב). החכם והסופר בן סירא (ראשית המאה השניה לפני הספירה), מזכיר את עין גדי בהקשר של התמר: "כְּתָמָר הִתְרוֹמַמְתִּי בְּעֵין גֶדִי" (בן סירא  כד,  ד).

חשיבותו של פרי הדקל, התמר, נובעת מהיותו עשיר באנרגיה (הוא מכיל עד 85 אחוז סוכרים), מוכן לאכילה כמות שהוא ללא כל הכנה, בעל חיי מדף ארוכים וקל לאחסון ללא צורך בתנאים מיוחדים. חשיבותו הכלכלית של דקל התמר נזכרת במדרש: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית, כך הם ישראל: אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי אגדה" (בראשית רבה פרשה מא, אות א); כלומר כל חלקי העץ משמשים את האדם, החל מן הפרי למאכל וכלה בגזעים לבנייה. בחפירות ארכיאולוגיות בעין גדי, נמצא כי גם שאריותיהן של כפות התמרים שימשו להסקה בתנורים שבבתי התושבים [2].

גלעיני תמרים ופירות שלמים, נתגלו בחפירות שנערכו 'במערת הבריכה' אשר בעין גדי שנחפרה על ידי נ' אביגד [3]. בחפירות עין גדי נמצאו שרידים של קורות גזעי דקלים ששמשו לבניה, כך למשל גג בית הכנסת שנהרס במהלך המאה השישית נישא על גבי קורות תמרים [4].

ע"פ שיר השירים עין גדי בעבר היתה מפורסמת גם בכרמיה; בתרגום יונתן לשיר השירים על הפסוק "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (א, יד): "וּמְנַיִן הֲוָה לְהוֹן חַמְרָא לְנַסָּכָא [=מנין היה לבני ישראל במדבר יין לנסך על המזבח]...? אֶלָא הֲווֹ אָזְלִין לְכַרְמֵי עֵין גֶּדִי וְנָסְבִין מִתַּמָּן אַתְכָּלִין דְּעִנְבִּין וְעָצְרִין מִנְּהוֹן חַמְרָא וּמְנַסְּכִין יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא רַבְעוּת הִינָא לְאִמְּרָא חַד [5]" [=היו הולכים לכרמי עין גדי, ולוקחים משם אשכולות ענבים וסוחטים מהן יין ומנסכים אותו על המזבח, רבע ההין לכבש האחד].

בשנת תשי"ג (1952-1953) עלתה על אדמת עין גדי שהיא כיום על גבול ישראל-ירדן, קבוצת נח"ל והקימה שם משק מעורב של ירקות בכירים ומטעי תמרים וגפנים [6].

עין גדי הקדומה

"עין גדי" קרויה כך על שם המעיין המצוי בתחומה והקרוי "עין ג'ידי" בפי יושבי הסביבה או על שם העיזים והיעלים שרעו בסביבתה עם גדייהן.

בחפירות שנערכו בעין גדי הקדומה, נמצאו שרידי בתים חביות ותנורים; בקצה הישוב מעט יותר מזרחה התגלו שרידי בית הכנסת העתיק של הישוב עין גדי. בבית הכנסת נמצאו כתובות פסיפס מרהיבות בעברית ובארמית.  אחת הכתובות היא של רשימת השמות של אבות האנושות (מאדם ועד אברהם) והשניה היא כתובת מעניינת שאומרת (בתרגום חופשי מארמית) יקולל מי שיגלה את סוד העיירה. כנראה [7] הכוונה היא לסוד גידול האפרסמון (הכוונה לצמח ממנו היו מפיקים בושם בצורת שמן [8] ולא לפרי הקרוי בימינו אפרסמון) שהיה הסוד המקצועי של העיירה ואם הוא היה מתגלה, מקור פרנסתה העיקרי היא אובד. כיום קיים קיבוץ הנושא את השם "עין גדי" והוא שוכן כקילומטר דרומה למיקומה של עין גדי העתיקה.

---

[1] דעת מקרא, בראשית (יד, ז) בהערה.

[2] על פי מאמרו של ד"ר גדעון הדס - מנהל משלחת החפירות בנווה עין גדי, "עין גדי שם גדלים התמרים הטובים ביותר ומוהל האפרסמון", קובץ "מלח הארץ – סדרה למחקרי ים המלח", כרך 3, 2008, עמ' 87. יצא לאור בשיתוף המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מכון ים המלח למחקר ופיתוח ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי.

[3] א' דנין, "הצומח בחוף ים המלח", טבע וארץ, יג (1971), עמ' 79-81; א' דנין, "קווים להכרת הצומח של מדבר בסיני", טבע וארץ, ט (1967), עמ' 343-351.

[4] א' פורת, "חקלאות שלחין קדומה ומתקניה באזורים שחונים של ארץ ישראל", עבודת דוקטור, אוניברסיטת  תל-אביב, תשמ"ה, עמ' 137.

[5] השווה למדרש אגדה, שיר השירים, טו: "יש מקום בארץ ישראל ושמו עין גדי... ועושין שם יין בטהרה לנסכים ולקרבן, שאותם כרמים עושין פירות ארבע או חמש פעמים בשנה".

[6] ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "עין גדי".

[7] ע"פ פרופ' שאול ליברמן במאמר "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", בכתב העת תרביץ, שנה מ, חוברת א, 2003, האונ' העברית בירושלים.  ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "בית הכנסת העתיק בעין גדי".

[8] להרחבה על שמן האפרסמון ראה במאמר "שמן המשחה ושמן אפרסמון" בפרשת צו.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה"

 מאת: אורן סעיד

ה' מראה לאברהם את הכוכבים ומבטיח לו שזרעו יהיה רב ככוכבי השמים. נחלקו המפרשים באיזה אופן אברהם ראה את הכוכבים.

בפרשתנו אנו קוראים, שה' מתגלה לאברהם אבינו ומבטיח לו שזרעו יהיה רב ככוכבי השמים: " וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (טו, ה). רש"י מפרש, לפי פשט הפסוק, שהקב"ה הוציא את אברהם מחוץ לאוהלו כדי לראות את הכוכבים. ומביא גם פירוש אחר לפי הדרש: "דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וזהו לשון הבטה". מדרש זה מובא גם בביאור "רבינו בחיי [1]": "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה - אין לשון הבטה אלא מלמעלה למטה שכתוב: 'הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה' (ישעיהו סג, טו; תהלים פ, טו) וכתיב: 'ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט' (תהלים קב, כ). דרשו רבותינו ז"ל שהגביהו למעלה מן הכוכבים והמזלות, והיו הכוכבים והמזלות מדרס לרגלו". הפרשנים מציינים, שבפסוק נאמר לשון הבטה ("הַבֶּט") שמשמעותו על פי המקבילות בתנ"ך, הסתכלות מלמעלה למטה.  מכאן, אומר המדרש, שאברהם אבינו הסתכל על הכוכבים מלמעלה למטה וזה יכול להיות רק בדרך ניסית  -   שה' הוציא את אברהם אבינו לחלל שמחוץ לכדור הארץ.  בספר "חמדת ימים [2]" נותן אף טעם לדבר: "למה העלהו? להודיעו שמעלת בניו למעלה מן הגלגלים והמלאכים"; כלומר, שבני ישראל הם למעלה מן המזל ואינם נתונים להשפעות הכוכבים שעל פי תורת האסטרולוגיה.

כיפת השמים.
ה' הראה לאברהם את הכוכבים.
יוצר: ChristianReady
מתוך ויקימדיה

המקור של דברי רש"י הוא במדרש בבראשית רבה (מד, יב): "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה: ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, וכי מחוץ לעולם הוציאו שאמר הכתוב 'וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה'? אלא אחוי ליה שקקי שמיא [=הראה לו שווקים ורחובות השמים, סדר הכוכבים והמזלות ודרך הילוכם, מכל מקום היה עומד על הארץ. יפה תואר [3]], היך מה דאת אמר 'עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת' [= (משלי ח, כו), כמאמר הכתוב: 'וְחוּצוֹת' היינו השמים שנבראו בסדרים של כוכבים כמו חוצות. מהרז"ו [4]]. א"ר יהודה בשם ר' יוחנן העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה' - אין הבטה אלא מלמעלה למטה".

הפלנטריום הראשון

לפי ר' לוי, הקב"ה הראה לאברהם את סדר הכוכבים והילוכם בשמים, אך אברהם היה עומד על הארץ. החזקוני מפרש, שכך נראה לו בחלום כאילו הוציא אותו החוצה, והרד"ק [5] מוכיח שזה היה במראה הנבואה. ניתן להסביר, שה' הראה לאברהם אבינו את כיפת השמים ואת כל הכוכבים שבו ב"מציאות מדומה" במעין פלנטריום. פלנטריום הוא מכשיר שבאמצעותו מקרינים תמונה מדומה של כיפת השמים, כפי שהיא משתקפת לעינו של הצופה בה מכדור הארץ. המכשיר מופעל על ידי מפעיל אנושי או על ידי תוכנת מחשב. הוא מורכב ממנוע חשמלי אשר מפעיל מערכות גלגלי שיניים, וכן פנסים אשר יוצרים אשליה של נקודות אור המייצגות כוכבים, כוכבי לכת וירחים. הפלנטריום הראשון נבנה בתחילת המאה העשרים, ואט אט הוא הפך לכלי הדגמה מקובל להסבר תופעות אסטרונומיות [6]. לפי פירוש זה, הפלנטריום הראשון, היה בדרך ניסית - שהקב"ה הראה לאברהם את סדר הכוכבים והילוכם בשמים [7].

האדם הראשון בחלל

בדעת ר' יוחנן, נחלקו המפרשים האם הקב"ה הוציא את אברהם אבינו ממש מחוץ לכיפת הרקיע או לא:

המהרז"ו מפרש: "אין פירושו שהעלה את אברהם בגופו למעלה מן השמים, שהרי אמרו ריש סוכה: מעולם לא עלו משה ואליהו למרום (סוכה ה, א), אלא פירושו שהעלה הנהגתו ומדרגתו, שלא יהיה תחת ממשלתם אלא תחת השגחת השם יתברך". כלומר, שבני ישראל הם למעלה מן המזל ואינם נתונים להשפעות הכוכבים שעל פי תורת האסטרולוגיה.

לפי פירוש "יפה תואר", הוא העלה אותו ממש מעל השמים: "ור'  יוחנן מפרש באמת החוצה מחוץ לעולם, שהעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע".

מכאן גם שאברהם אבינו, היה בקי באסטרונומיה, אחרי שהקב"ה הראה לו את סדרי הכוכבים ודרך הילוכם. בחדושי הרד"ל[8] מביא מספר 'אמונת חכמים', שאברהם ראה שבשביל החלב אין מספר לכוכבים, מה שאין כן מספר הכוכבים הנראים לנו מכדור הארץ שיש להם מספר.

העניין הזה ש"העלה אותו למעלה מכפת הרקיע", מופיע במקום נוסף:

במכת הברד כתוב: "וַיֹּאמֶר  ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ט, כב). ומפרש רש"י בד"ה על השמים: "לצד השמים, ומדרש אגדה הגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים". במדרשים שלנו אין מקור מפורש לאגדה זו. ואולי כוונתו של רש"י, כמו בתנחומא ובשמות רבה (יב, ד), שנתן לו רשות במעשה שמים (תורה שלימה, אות סג); ובדרך זו מסביר ה"שפתי חכמים" במקום.

ביום 12 באפריל 1961 המריא יורי גגרין לחלל בתוך הקפסולה ווסטוק-1, והפך לאדם הראשון בהיסטוריה שהגיע לחלל. גגרין ביצע הקפה שלמה סביב כדור-הארץ ונחת בשלום על אדמת ברית-המועצות. הטיסה הפכה את גגרין לגיבור לאומי במדינתו והביאה יוקרה רבה לברית-המועצות על ההישג הטכנולוגיה.

מדינות המערב הביטו בקנאות על הקידמה הטכנולוגית של ברית-המועצות, תחילה היה זה הלוויין הראשון בחלל ה"ספוטניק", ועתה האדם הראשון בחלל. ב-5 במאי 1961, פחות מחודש מאז הטיסה של יורי גגרין, ביצע האמריקאי אלן שפרד טיסה דומה לחלל בקפסולת פרידום-7, נכנס למסלול וחזרה לכדור הארץ תוך שהוא נוחת באוקיינוס.

על פי הגדרות הפדרציה לאווירונאוטיקה, על הטייס להמריא ולנחות בכלי הטייס. יורי גגרין, לא עמד בתנאים, כי בזמן הנחיתה גגרין נפלט בגובה 20,000 רגל. על פי זה, האדם הראשון בחלל היה האמריקאי אלן שפרד [9].

על פי מה שהובא לעיל, לפי פירוש "יפה תואר" בדברי ר' יוחנן במדרש וכן לפי המדרש המובא בפירוש רש"י על מכת הברד, אברהם אבינו ומשה רבינו, היו בני האדם הראשונים שביקרו בחלל, אמנם לא בכלי טייס אלא בדרך ניסית.

---

[1] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[2] ספר "חמדת ימים",  על התורה, בפרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד, על דרך הקבלה, לרבי שלום שבזי זצ"ל (1619-1686?) מעיר תעיז מארץ תימן.

[3] יפה תואר. ר' שמואל יפה אשכנזי. אחד הפרשנים על המדרש רבה.

[4] אחד המפרשים על מדרש רבה. מוהר"ר זאב וולף בן מוהר"ר ישראל איסר איינהארן ז"ל מהוראדנא.

[5] בפסוק יב. עיין בהרחבה, תורה שלימה (שם), אותיות מח-מט.

[6] מתוך "המכלול – אנציקלופדיה יהודית" בערך "פלנטריום".

[7] הרעיון של הפלנטריום, לקוח מהבלוג "AstroRav: Torah & Astronomy", במאמר " Abraham and the First Planetarium".

[8] על בראשית רבה (שם), בד"ה למעלה מכיפת הרקיע.

[9]  המכלול - האנצ' היהודית בערך "אלן שפרד".

© כל הזכויות שמורות למחבר

סילוק בעלי כנף בפרשה וכיום

 מאת: אורן סעיד

כהכנה לברית בין הבתרים, אברהם מבתר את בעלי חיים, ואברהם מסלק את העיט מפגרי בעלי החיים המבותרים. הפרשנים ביארו כיצד אברהם סילק את העיט מהפגרים.

בטרם כרת ה' ברית עם אברהם, אברהם לוקח שלושה עגלים, שלוש עזים, שלושה עגלים תור וגוזל, ע"פ ציווי ה' ומבתר אותם, כל אחד לשני חלקים. ואז מספרת התורה: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם" (טו, יא). רש"י במקום מפרש, שהעיט ירד על פגרי בעלי החיים, ואברהם הפריח את העיט מהפגרים. כיצד אברהם הפריח את העיט מהפגרים?

מסוק "ינשוף" לאחר פגיעת חסידה.
מתוך ויקיפדיה

א.      האבן עזרא מפרש, שאברהם סילק את  העיט  מהפגרים ע"י יצירת רוח נושבת, או השיב רוח מעל הפגרים להבריח את העיט[1].

ב.      בפירוש ה"חזקוני" מבאר שאברהם הבריח את העיט באמצעות הנפת הסודר (מטפחת) שלו; וכן מובא בפירוש "דעת זקנים": "וישב אותם אברם -  שהיה מניף בסודרו שלא ישלוט בהם העיט עד הערב" (טו, יג).

ג.      במדרש רבה מבואר: "וישב אותם אברם -  נסב אברהם מכישה והוה מכיש להון[2]" (פרשת מד, אות טז), כלומר אברהם הפריח את העיט בעזרת מעדר או מקל.

כיצד בימינו מסלקים בעלי כנף ?

אחד האמצעים להברחת ציפורים הוא באמצעות דחליל, בובה שאמורה להבריח ציפורים משדות חקלאיים ומגינות. הדחליל נזכר בתלמוד בבלי: "בדַּחְלוּל סגי" (בבא בתרא כז, ב), ופירש שם רבינו חננאל, שהדחלול הוא דמות עץ בצורת אדם שנועדה להפחיד את הציפורים[3]. מילה זו גזורה מן הפועל הארמי דְּחֵל שפירושו פָּחַד. בעברית החדשה נוצרה על פי דַּחְלוּל הצורה דַּחְלִיל באותה משמעות.

מאחר שהציפורים נטו להתרגל לצלילים קבועים, נעשה שימוש באמצעים מגוונים יותר - החל מדחלילים שעושים רעש, וכלה בדמויות המחזיקות נפצי אבק שריפה שהתפוצצו באופן אקראי.

שיטה נפוצה אחרת להברחת ציפורים היא תליית ציפורים מתות על עמודים [4]. שיטה נפוצה נוספת להרחקת יונים היא השימוש בדוקרנים נגד יונים, שהם מחטים ארוכות ממתכת המוצבות בחזיתות מבנים, על גבי תאורות רחוב, על גבי שילוט מסחרי, ועל גבי גשרים, על מנת למנוע מציפורים בכלל, ויונים בפרט, לנחות עליהם, ללכלך אותם בצואה ו/או להקים עליהם קן. כך מאפשרים דוקרני היונים להרתיע ציפורים ממקומות מסוימים מבלי לגרום להן נזק [5].

אחד המקרים השכיחים בימינו בהם יש צורך בשימוש בטכניקות לסילוק עופות או ציפורים, הוא במסלולי המראה ונחיתה.  ציפור הפוגעת במטוס בעת המראה או נחיתה עשויה לגרום לו נזק רב ואף לסכנת התרסקות. קיימים מספר פתרונות להרחקת העופות או הציפורים[6]:

א.      השמעת קולות התרעה ב"שפת" הציפורים המסוימות אותם רוצים להבריח. אפשר להקליט קולות אלה ולהשמיעם במכשירים מיוחדים, הבעיה היא שהציפורים מתרגלות לרעשים ובנוסף, ההתרעה היא רק ב"שפה" אחת.

ב.      ירי כדורי נפץ מאקדחים ורובים המתפוצצים בגבהים שונים ועושים רעש רב שמבריח ציפורים.

ג.        שימוש בבזים מיומנים לשם הפחדת הציפורים.

ד.      שימוש באמצעים כימיים לקטילה או הרחקת ציפורים.

ה.      סירנות וצופרים למיניהם העושים רעש גדול העשויים להפחיד ציפורים.

 

---

[1] על פי פירושו של אשר וייזר על האבן עזרא.

[2] השווה לילקוט שמעוני, פרק טו, רמז עז.

[3] מובא שם בתוספות ד"ה "בדחלול סגי".

[4] על פי ויקיפדיה בערך "דחליל".

[5] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "bird control" (הרחקת ציפורים).

[6] ראה גם בויקיפדיה בערך "אסון תעופה" בקטע העוסק בנושא "פגיעת ציפורים". וכן

”Solutions to Prevent Bird Strikes: One Bird Strike and You're Out!”, by Dr Jerry Lemieux, , Trafford Publishing, 2009, pages 111-131.

© כל הזכויות שמורות למחבר

עלטה לאחר שקיעת החמה

 מאת: אורן סעיד

במעמד ברית בין הבתרים, היתה עלטה, חושך גדול, שבו אף בכוכבים בשמיים, לא ניתן היה לצפות.

לאחר שה' אמר לאברהם את הבטחתו במעמד ברית בין הבתרים, נאמר: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (טו, יז). הפרשנים מסבירים [1] שבביטוי "ויהי השמש באה" הכוונה כאשר שקעה החמה, אז היתה עלטה -  היה חושך. מהי עֲלָטָה [2] ?

הרד"ק מסביר שמדובר בחושך גדול "ואף אור הכוכבים לא נראה" (שם). האבן עזרא בפירושו הראשון מסביר, שהלילה היה מעונן, ולכן אף אור הכוכבים לא נראה. א"כ לפי פירושים אלו, הכוונה לעלטה של אור  הכוכבים. ישנן סיבות נוספות לכך שלא ראו את אור הכוכבים:

א. בבראשית רבה נאמר ש"אמיטתא הוות" – ערפל היה (פרשה מד סימן כא).

ב. יתכן שהיה הרבה עשן ואובך שהסתיר את אור הכוכבים, כפי שנאמר בהמשך הפסוק "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן" (שם).

אור הנראה בעננים לאחר שקיעת השמש באופק.
חוף סמוראי, אוסטרליה.
יוצר: וורן לידביטר
מתוך ויקימדיה

אור ה"דמדומים"

האבן עזרא בפירושו השני מסביר שהעלטה היתה, "אחר בוא האור הנראה בעבים", וכוונתו, לאור השמש הנראה בעננים בזמן השקיעה. לאחר שקיעת השמש באופק, אור השמש לא נעלם בבת אחת, אלא במשך פרק זמן מסוים בו השמים מאדימים ואחר משחירים, עד העלמות כל אור השמש. פרק זמן זה מכונה בשם "דמדומים" על שם צבעם האדום של השמים. תופעת הדמדומים מתרחשת כתוצאה משכבת האטמוספירה של כדור הארץ הנמצאת מעלינו, ומחזירה את אור קרני השמש גם לאחר שהשמש נעלמה מעינינו[3]. א"כ, לפי פירוש זה הכוונה לעלטה של אור העננים בזמן ה"דמדומים".

"זיהום אור"

ציינו לעיל, שלפי חלק מהפרשנים, הכוונה לחושך שבו אף אור  הכוכבים לא נראה. בהקשר זה, יש לציין בדרך אגב, את התנאים, לביצוע תצפיות כוכבים בשמים - אותן  יש לבצע, כאשר אין דבר המפריע לראות את הכוכבים, כגון: עננים ואובך. כמו כן,  בקרבת אזורים עירונים, קיים "זיהום אור": השמיים בהירים יותר בגלל האור הנובע מתאורת רחוב וממקורות אור אחרים, וכמעט שלא ניתן להבחין בכוכבים ועצמים שמימיים אחרים[4]. כאמור, בברית ברית הבתרים, היה חושך גדול, שבו אף בכוכבים בשמיים, לא ניתן היה לצפות.

 

---

[1] רש"י, רס"ג, רד"ק ועוד (שם).

[2] יתכן שהקושי הוא מדוע כתוב בפסוק דווקא 'עלטה' ולא 'חושך' ; או מה החידוש, הרי ברור שלאחר שקיעת החמה יש חושך.

[3] ראה גם במאמר " מדוע בשקיעה ובזריחה השמיים משנים גוון?", ד"ר מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע.

[4] ראה בויקיפדיה בערך "זיהום אור".

© כל הזכויות שמורות למחבר