השבר הסורי-אפריקני ומהפכת סדום

 מאת: אורן סעיד

ניתן לייחס את יצירת בקעת ים המלח - שהיא חלק מהבקע (=שבר) הסורי-אפריקני, וים המלח, למהפכת סדום, דבר שאירע ע"י אצבע אלוקים

סדום היא העיר הראשית באזור ים המלח ש-ה' המטיר עליה אש וגופרית בשל חטאי תושביה. הכתוב מציין את אופן הפיכת סדום ע"י הקב"ה: "ו-ה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם; וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (יט, כד-כה).

מבאר רש"י: "וַיַּהֲפֹךְ - ארבעתן יושבות בסלע אחד והפכן מלמעלה למטה, שנאמר 'בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים' (איוב כח, ט)  " (יט, כה). כלומר, שארבעת הערים[1]:  סדום, עמורה אַדְמָה וצְבֹיִם נהפכו בבת אחת, ששכנו על הר אחד וה' הפך אותן מלמעלה למטה. מבאר "מצודת דוד" על הפסוק באיוב שרש"י מצטט, שה' הופך את ההרים באמצעות רעידת אדמה: "בַּחַלָּמִישׁ - בבוא קץ הסלעים החזקים הגדלים בהרים, אז ישלח המקום את ידו בהם ומהפך את ההרים מן השורש, בסבת הרוח הנסגר בבטן הארץ[2]" (איוב, שם).

ים המלח (ליד עין בוקק)
נוצר בעקבות מהפכת סדום
מתוך ויקימדיה

המלבי"ם מרחיב את הפירוש: "וחוץ ממה שהמטיר מלמעלה גפרית ועליו אש, שזה לא היה רק על סדום ועמורה לבד, חוץ מזה נעשה רעש הארץ...והפך משורש ערים, ואז שקעה הארץ שהיה שם עמק השידים (ים המלח) לתחת, ומי הירדן שהיה דרכו להשקות את כל הככר...ירדו אל העמק ההוא שתחתיה אש בוערת מתחתיות ארץ, ונעשה ממנו ים המלח שהוא מלא זפת...". מפירוש זה אנו למדים שכתוצאה ממהפכת סדום נוצר ים המלח; וזאת מכך, שהמלבי"ם מציין שנוסף לאש ולגופרית שירדו מהשמיים ה' גרם שתהיה רעידת אדמה חזקה, וכך נוצר ים המלח.

כמו כן רש"י מפרש, לגבי היווצרות ים המלח: "הוא ים המלח - לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו" (יד, ג). את המדרש אגדה שמביא רש"י "שנתבקעו הצורים" סביב ים המלח, ניתן לבאר שההרים נבקעו כתוצאה מרעידת אדמה. לפי פירוש המלבי"ם יש להבין את המילים "לאחר זמן" שברש"י, שבמהפכת סדום נוצר ים המלח.

החוקר ז'אק פיניגאן מציין שבדיקת התעודות הספרותיות הגיאולוגיות והארכיאולוגיות, מצביעה על כך שבערך בשנת 1900 לפני הספירה (זמן התואם לזמנו של אברהם אבינו), אירע קטסטרופה גאולוגית באיזור ים המלח: רעידת אדמה גדולה, וככל הנראה גם התפוצצויות, ברקים, פריצת גזים והתלקחות אש כללית[3].

ים המלח הוא בקע

ים-המלח הינו אגם מוארך, צר (76 ק"מ אורכו כולל האגן הדרומי, ו-15 ק"מ רוחבו הממוצע) ועמוק (כ-320 מטרים במרכז האגן הצפוני). בחלקו הדרומי בולט לתוכו ממזרח למערב חצי-אי 'הלשון', המחלקו לשני אגנים : האגן הדרומי הרדוד, המצוי כיום מעל המפלס של הימה, ובו ממוקמות בריכות האידוי של מפעלי ים-המלח הישראליים ושל מפעלי האשלג הירדניים; והאגן הצפוני העמוק, המכיל את ים-המלח הנוכחי.

צורתו המוארכת של האגם, באה לו מהיותו ממוקם בתוך בקע מוארך הידוע כבקעת ים-המלח. הרי-יהודה המהווים את השוליים המערביים של הבקע באזור ים-המלח, מתרוממים לגובה של כ – 1,000 מטרים מעל לפני הים-התיכון בסביבת העיר חברון. הרי-אדום בונים את השוליים המזרחיים ומתרוממים לגובה של כ – 1,300 מטרים בסביבות העיר הירדנית כרך[4].

המצוקים משני צדי ים המלח שונים מאוד זה מזה. בצד המזרחי מצויים סלעי יסוד ומעליהם אבני חול מסוגים שונים. ואילו בצד המערבי מורכב החתך מסלעי משקע ימיים כמו: גיר ודולומיט. במרכז מלא השקע בחרסיות ובקירטון, בקונגלומרט ובמלח. כמו כן, המצוקים משני עברי ים המלח שונים גם בגילם: בצד המזרחי מצויים סלעים עתיקים הרבה יותר מאלה שבצד המערבי. דבר זה מעיד, שבאזור זה קיים שבר גיאולוגי. הסלע נסדק, ומשני צדי הסדק נעו שני גושים של סלע זה מול זה[5]. תנועת גושי הסלעים גרמה לרעידת אדמה. ים המלח שקוע בין שני אזורי שבירה - ממזרח וממערב. ים המלח הוא בקע[6].

כיום הדעה הרווחת בקרב מדענים לגבי היווצרות ים המלח היא[7]:

בקעת ים המלח היא חלק משקע צר ועמוק הנמשך לאורך כ-6000 ק"מ, הקשור לשבר הסורי אפריקני. כל האזור היה פעם חטיבה אחת, וכתוצאה מהשבר הסורי אפריקני נפרדה, והחלה תנועה של גושי יבשה (דבר הגורם לרעידת אדמה חזקה במיוחד). כתוצאה מכך נוצרה אף בקעת ים המלח (גם בקעת הירדן והערבה נוצרו בדרך זו) שהיא המקום הנמוך ביותר בעולם.

משנוצרה הבקעה החלו להיאסף לתוכה מים, ובתקופה מסוימת אף פרצו מהים התיכון דרך עמק יזרעאל אל הבקעה. המים שנאספו בבקעת ים המלח הם ממי-הכנרת, מי-הירדן והגשמים. המלבי"ם, כאמור, ציין לעיל שמי הירדן הציפו את בקעת ים המלח וע"פ רש"י שאמר "שלאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח", יתכן שהתייחס לפריצת מי הים התיכון לבקעת ים המלח, כיון שסתם ים הכוונה לים התיכון,  ויתכן שזה אירע במהפכת סדום.

אם כן, יש כנראה לייחס את יצירת בקעת ים המלח - שהיא חלק מהבקע (=שבר) הסורי-אפריקני, וים המלח, למהפכת סדום, דבר שאירע ע"י אצבע אלוקים. אפשר לומר שים המלח בהיותו המקום הנמוך ביותר בעולם, מסמל את שפל המדרגה מבחינה רוחנית שבה נמצא האדם החוטא כאנשי סדום[8].

---

[1]  אבל העיר 'בלע', שהיא 'צוער', ניצלה לבקשת לוט (יט, כ-כב).

[2] פילוסופי יוון סברו, שרעידת אדמה נגרמת, מלחץ של אדים ורוחות או מים הכלואים בחלל התת קרקעי. להרחבה ראה במאמר "רעש האדמה", פרשת יתרו, בבלוג זה.

[3] "התנ"ך כהסטוריה", מאת ד"ר ורנר קלר,תרגום: ישראל זמורה (מגרמנית), "חלק ראשון: תקופת האבות מאברהם ועד יעקב", [תל-אביב] : מחברות לספרות, 1961.

[4] "הגיאומורפולוגיה, הגיאולוגיה והלימנולוגיה של ים-המלח", מיכאל בייט, יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה, 1990.

[5] כלשון רש"י שהובא לעיל: "ארבעתן יושבות בסלע אחד והפכן מלמעלה למטה" (שם).

[6] "ים המלח : מזרח ומערב ומה שביניהם", סביר בילי והראל יאיר,      מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית; אוניברסיטת תל אביב, 2001.

[7] ע"פ המאמר "על כף ים מוות זה" מאת אבינועם דין, בספר "דרך ארץ – אדם וטבע", משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 150.

[8] במדרש תנחומא נדרש: "הוא ים המלח - שבעוונם נעשה אותו עמק למים מלוחים וכן הוא אומר (תהלים קז, לד) 'אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ' " (לך לך, ח).

© כל הזכויות שמורות למחבר

הפה של האדמה

 מאת: אורן סעיד

הפה של האדמה שבלע את קרח ורכושו, היה נס מיוחד בכך שהיה נפתח ונסגר ואף היה מתפשט ומתקצר לפי הצורך.

בפרשתנו מסופר שקורח בן יצהר בן קהת בן לוי, עם דתן ואבירם בני שבט ראובן, אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה רבנו ואהרן הכהן. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' " (טז, כ). ענשו של קרח היה, שהוא נבלע באדמה יחד עם כל רכושו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (טז ,לב).

מהות הנס של ה-"פה של האדמה"

נחלקו הפרשנים במהות הנס של ה-"פה של האדמה" שבלע את קרח:

האבן עזרא מבאר: "בריאה - יש אומרים שהיא תורה על הימצא מה שלא היה, וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת 'וּבָרֵא אוֹתְהֶן' (יחזקאל, כג, מז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה והנה פירושה כטעם הגזירה" (טז, ל). לפי האבן עזרא, נס בקיעת האדמה בפרשתנו, הוא כמו כל בקיעה אחרת של האדמה הנגרמת ע"י רעידת אדמה, אלא ש-ה' גזר שהאדמה תבקע במקום ובזמן המתאים ככתוב בפרשתנו[1].

הרמב"ן חולק על האבן עזרא: "אבל העניין - כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת. אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש (אשר) לא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה, כמו שנעשה פעמים רבות ברעש הנקרא 'זלזלה', תשאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותיסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין, וזה הטעם 'וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ' (טז, לג)- ולכך אמר הכתוב אחרי - 'וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה' (טז, לא), 'וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם' (טז, לב) " (טז, ל). לפי הרמב"ן, היה הנס של בקיעת האדמה, נס מיוחד. כיוון שלא כמו הבקע שנוצר כתוצאה מרעידת אדמה, לאחר שפתחה האדמה את פיה, הבקע שנוצר, נסגר בחזרה; ואילו ברעידת אדמה רגילה הבקע נשאר.

גם המלבי"ם סובר שמדובר בנס מיוחד:

  המלבי"ם מקשה: " וידעתם כי נאצו... אולם איך היה המופת הזה דומה כבריאת יש מאין והלא יקרה בכל עת שתפתח הארץ את פיה ע"י רעש הארץ ותבלע ערים ויושביהם?" ומתרץ שזו לא היתה רעידת אדמה רגילה אלא הקב"ה ברא פה מיוחד לאדמה: "כי היה הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרוצה לבלוע ולפי רחוקו מן המקום ששם נפתח" (טז, ל), ולכן אף על פי שקרח היה רחוק ממקום פתיחת הפה אלפים אמה, האדמה האריכה את פיה אלפים אמה ובלעה אותו.

גם הרמב"ם סבור שמדובר בנס מיוחד, שאינו בדרך הטבע כלל: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות..."(איגרת תחיית המתים, פרק י', לקראת סוף האיגרת).

אכן ברעידת אדמה נוצרים בקיעים ופתחים באדמה שפעמים הם מאוד עמוקים. פתחים אלו נשארים פתוחים  ואינם "בולעים" בני אדם. רק לעיתים נדירות פתחים אלו רחבים מספיק כדי שבני אדם יוכלו ליפול לתוכם[2]. בנוסף, צריך לומר, שסדרה של רעשי משנה עוצמתיים נוספים גרמו ל"סגירת" הבקיעים ולהיעלמותה של עדת קורח. אם כן, פי האדמה שבלע את קרח היה נס  גיאולוגי ייחודי שלא בדרך הטבע.

בהקשר זה כדאי לציין שהשד"ל מבאר שבני ישראל פחדו כתוצאה מהרעש האדמה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם -  בשביל הקול היוצא מבקיעת הארץ ונפילת הבתים  (כדעת רש"י), לא מקול זעקתם (כדעת רשב"ם ורמב"ן ורבי אברהם אבן עזרא)" (טז, לד).

מהם הכוחות שבפנים כדור הארץ המשנים את פני הארץ[3]?

הגיאוספירה של כדור הארץ [=החומר הסלעי הבונה אותו על צורותיו השונות: מינרלים, סלעים, קרקעות, משקעים וסלע מותך] מורכבת משלושה חלקים עיקריים: קרום, מעטפת וגלעין. השכבה החיצונית של כדור הארץ, שעליו אנו יושבים, מכונה בשם קרום כדור הארץ. עובי קרום הוא כדור הארץ בחלקים היבשתיים הוא 20-60 ק"מ ובקרקעית האוקיאנוסים 6-12 ק"מ (קוטר כדור הארץ הוא כ- 13000 ק"מ). ככל שמעמיקים לרדת לתוך פנים כדור הארץ גדל החום בשיעור של 2-3 מעלות  צלזיוס אחת על כל 100 מטר עומק בממוצע. כך שהחל מעומק 50 ק"מ יהיה החום עצום מאד, ולכן חלק מהחומרים שבפנים כדור הארץ נמצא במצב לוהט-נוזל כמו הלבה הפורצת מהרי הגעש[4]. מקור החום בפנים כדור הארץ הוא בעיקר מהתפרקויות הרדיואקטיביות של מאגרי האורניום המצויים בעיקר בסלעי הגרניט; תוצר לוואי  של התפרקויות רדיואקטיביות אלו הוא פליטת חום. החום שבתוך גלעינו של כדור הארץ הוא 4300 מעלות צלזיוס בערך.

התאוריה המסבירה את הכוחות שבפנים כדור הארץ המשנים את פני הארץ מכונה טקטוניקת הלוחות. גושי יבשה גדולים המכונים לוחות, מהווים יחדיו את קליפתו החיצונית של כדור הארץ. החום שנוצר בפנים כדור הארץ גורם, כאמור, להתכת סלעים בפנים כדור הארץ, ואלה זורמים תחת קרום כדור הארץ ותוך כדי כך סוחפים את הלוחות. כתוצאה מהחום הרב, הסלע עולה, כיון שכל דבר חם הוא קל יותר, ולכן הסלעים הלוהטים צפים למעלה, והם נעים בפנים כדור הארץ כמו האוויר בחדר המחומם בתנור. תוך כדי תנועתם הם סוחפים את הלוחות. תנועת הלוחות היא זאת היוצרת הרים ועמקים וצורות יבשה נוספות וכן היא הגורמת לרעידות אדמה[5]. תנועת לוחות ייחודית, שלא בדרך הטבע[6] גרמה ליצירת פה האדמה שבלע את קרח ורכושו.

התנזלות קרקע

התנזלות קרקע מתרחשת כאשר משקע חולי, לא מלוכד, רווי במי תהום רדודים, מאבד את חוזקו המכאני בזמן רעידת אדמה חזקה ומתנהג כנוזל. התנזלות מתבטאת במגוון רחב של אופנים, כגון: בעבוע אל פני השטח בצורת משפכי בוץ בודדים ולאורך סדקים, הזרקת חול ומים אל בין השכבות בתת הקרקע, סידוק והסטה אופקית של גושי קרקע גדולים, שקיעה של פני הקרקע, וכדומה. כל אלה עלולים לגרום לשקיעה או ציפה של מבנים וקריעת תשתיות בפני השטח ובתת הקרקע[7].

ד"ר שחר בן זאב מהאוניברסיטה העברית הדגים במחקרו, ש"התנזלות קרקע" יכולה להתקיים גם כאשר ישנה זרימה של מים מהקרקע המנוזלת לכיוון פני השטח בזמן רעש האדמה. התנזלות ״מנוקזת״ כזו יכולה לקרות גם רחוק ממוקד רעידת האדמה, היכן שעוצמת הרעידה חלשה יחסית. ממצא חשוב זה מסביר מקרי התנזלות מתועדים רבים הרחק ממוקד הרעידה[8].

רש"י מביא את דברי רבי יהודה, שבכל מקום שבו היו אנשי קרח, האדמה נבקעה תחתיהם ובלעה אותם: "בקרב כל ישראל - כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה"  (דברים יא, ו). יתכן שבכל מקום שבו היו אנשי קרח, גם במקומות רחוקים מהמקום  המרכזי של בקיעת האדמה, התרחשה באופן ניסי התנזלות קרקע בעוצמה, והם שקעו אל תוך האדמה.

---

[1] האבן עזרא מבאר, המילה 'בריאה' כאן אין כוונתה 'יצירה חדשה' אלא לחתוך לשתיים, כמו 'וברא אותהן' (יחזקאל, כג, מז). כמו כן אין קושי, על המשנה במסכת אבות, שפי הארץ, הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ברגע האחרון של סיום בריאת העולם, בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ..." (אבות פרק ה, משנה ו). ה' קבע את העיתוי והמיקום של פי הארץ, בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה.

[2] Can Lightning Strike the Same Place Twice” , by Joanne Mattern ,Lerner Publications,2010, page 13."

[3] "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזור, הוצאת האונ' הפתוחה בישראל, 1980, עמ' 13-15; על טקטוניקת הלוחות החל מעמ' 485. ראה גם בספר "גיאולוגיה יסודות ותהליכים", מאת פרופ' פלכסר עקיבא,  הוצאת אקדמון, תשנ"ב -  למאמר המקוון מתוך הספר, "כדור - הארץ והמנוע הטקטוני הפנימי", בספריה הוירטואלית של מט"ח. 

[4] הרי-געש הם ארובות חבור בין פנים האדמה לבין קליפתה. ארובות אלה עוברות במעמקי האדמה ומסתימות כלפי מעלה בצורת משפכים המקיאים את הסלעים המותכים (לבה), העולים מפנים כדור הארץ לחוץ. החומרים הנפלטים מהרי געש הם: אדים וגזים, לבה זורמת וחומרים מוצקים מפוררים כגון: אפר, אבק ואבנים.

[5] ראה גם מאמר "רעש האדמה", פרשת יתרו, בבלוג זה.

[6]  נס שלא בדרך הטבע, כלומר, הפעלת כוחות הטבע, בדרך מואצת מסויימת, כפי שכותב הרמח"ל (רבנו משה חיים לוצאטו) בספרו דרך ה': "ואמנם עוד עניין אחד חקק הבורא יתברך שמו על זה הדרך, הוא, כי הנה המלאכים כולם בכל מדרגותיהם, הנה נמסר בידם כח לפעול פעולות שנמסרו להם, והנה אינם פועלים בתמידות, אלא כפי הסדר שהוסדר להנהגה הטבעית התמידית של העולם; אמנם יש בכוחם, שיכולים לפעול ממין הפעולה ההיא יותר ממה שפועלים בתמידות, וביותר כח וחוזק, שלא כסדר התמידי; ובזה הדרך יפעלו פעמים רבות במעשה הניסים והנפלאות, שיחודשו בעולם כפי רצונו יתברך שמו בעת שירצה" (פרק ב סעיף ז). ה' מבצע את הניסים דרך המלאכים. המלאכים אינם יכולים ליצור עולם חדש. הם רק מפעילים את חוקי הטבע הקיימים בתאוצה מסויימת. למשל מכת דם במצרים: לא נוצר לפתע דם, אלא התרכובת הכימיקלית של המים נהפכה לתרכובת של דם. במכת צפרדע: לא נוצרו לפתע צפרדעים רבות, אלא צפרדע אחת עלתה מן היאור, פרתה ורבתה בתאוצה מרובה ביותר, למיליונים. וכן בכל המכות (ע"פ הסברו של הרב אברהם יעקב כץ בספר "מסילות אל דרך ה' ").

[7] "כאשר אדמה הופכת לנוזל", אור אליאסון, אוקטובר 2018, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

ראה גם באתר המכון הגיאולוגי לישראל בערך "התנזלות (Liquefaction)".

[8] "מחקר חדש שופך אור על התנזלות קרקע הרחק ממוקדי רעידת אדמה"', המכון למדעי כדור הארץ, אונ' העברית ירושלים, נובמבר 2023.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

אבק ועבודה זרה

 מאת: אורן סעיד

הערבים השתחוו לאבק שברגליהם. עבודה זרה תמוהה זו, מקבלת כביכול, הסבר מיוחד לאור המחקר המודרני.

בפרשתנו אנו קוראים כיצד אברהם אבינו הכניס אורחים. אברהם מזמין את האורחים לביתו ומבקש מהם לרחוץ את רגליהם: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (יח, ד). רש"י מבאר, מדוע אברהם אבינו ביקש מהאורחים, לרחוץ את רגליהם בטרם יאכלו: "ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה שנאמר 'וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם' (יט, ב) " (שם). רש"י מבאר, על פי הנאמר בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא (פו, ב), שהערבים משתחווים לאבק שברגליהם לכן הקפיד שהאורחים קודם ירחצו את רגליהם. לעומת זאת, לוט שלא הקפיד על כך, הכניס את האורחים לביתו לפני שרחצו רגליהם[1].

מה הטעם, שהערבים היו משתחווים לאבק שברגליהם?

בפירוש "יפה תואר", על מדרש רבה מבאר, שמאחר ועיקר ההשתדלות האנושית היא על ידי הליכה ברגליים, לכן יחסו הצלחתם לאבק העולה ברגליהם: "...ובאמת אין לנו לבקש טעם ודעת במעשה הכסילים. אבל אפשר לומר שהמה חשבו אשר הצלחיות הזמניות אינן אלא מהשתדלות האנושי על דרך כחי ועוצם ידי וגו'. ולפי שעיקר ההשתדלות ברגלים ללכת בימים ומדברות ממוצא וממערב, לכן היו משתחוים לאבק שברגליהם, שהיו מיחסים כל הצלחתם לאבק העולה ברגליהם ממרוצתם ומהשתדלותם, אבל באמת זה כפירה גמורה כי הכל בידי שמים. ומה' מצעדי גבר כוננו" (בראשית רבה, פרשה נ, אות ד).

שכבה עבה של אבק מעל כווית
והקצה הצפון מערבי של המפרץ הפרסי
מתוך ויקימדיה

השל"ה מבאר, שהאבק מתרבה באמצעות חום השמש, וערבים עבדו  את השמש, לכן השתחוו גם לאבק: "ולכאורה הוא שגעון מהם להשתחוות לאבק שברגלים. אמנם הוא הענין שהיו עובדי החמה, על כן הם מכבדים מה שהוא זכר לחמה, כי בסיבת החמימות מתרבה האבק בעולם כנודע, כך שפט אברהם בשכלו שהם או זה או זה ואינם בני אדם אחרים, דלא היו מוסרים עצמם לסכנה בחמימות הזה, אבל ערביים עובדי החמה הערו נפשם למות כי החמה אלהיהם" (שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וירא, תורה אור ט).

חשיבות האבק על פי המחקר המודרני[2]

האבק עליו מדובר, הוא ענן של חלקיקים זעירים, בגודל אופייני של אלפית המילימטר[3], אשר מקיף אותנו בכל רגע נתון בכמויות עצומות. באוויר נקי יחסית, יש כמאה חלקיקים כאלו בכל סנטימטר מעוקב ואילו באוויר מאובק או מזוהם, מספרם עולה לאלפים. יש כמה מקורות לחלקיקים אלו: שריפת צמחיה (חלקיקי פחמן), שריפה תעשייתית (חלקיקי גפרית), אבקנים מן הצומח, חלקיקי מלח מן הים וחלקיקי אבק מדברי (המכילים מינרלים שונים כמו סידן אשלגן).

הפיטו-פלנקטון, צמח זעיר המרחף מתחת לפני המים, משמש מקור מזונם העיקרי של הדגים ומהווה את בסים החיים באוקיינוסים. בנוכחות ברזל, הפיטו-פלנקטון גדל בקצב גבוה יותר. כתוצאה מכך מתרבה הכלורופיל, הצבע הירוק של הצמח. תמונות לווין ראשונות משנת אלפיים, אישרו קיומו של קשר הדוק בין תפרוסת הברזל מענני אבק לבין תפרוסת כלורופיל על פני האוקיינוסים בעולם. מעבר לכך, אספקת הברזל על ידי האבק, גורמת לגידול בכלורופיל וכתוצאה מכך לקליטה מוגברת של פחמן דו חמצני מן האטמוספירה. תהליך זה של שאיבת הפחמן הדו החמצני מן האטמוספירה באמצעות הפיטו-פלנקטון, גורמת לקירור יחסי של האטמוספירה, מאחר ועלייה בריכוז פחמן דו חמצני תורמת להתחממות העולם[4].

האבק מספק מינרלים חשובים ומדשן חלקים נרחבים מאדמות כדור הארץ. אחד המדענים החוקר תופעה זו, קמל סעידם מטורקיה, טען כי ההצלחה הבלתי רגילה של הקפה בקובה שבאיים הקריביים נובעת מהסעה של האבק מן הסהרה. קובה מצויה בדיוק במסלול ההסעה של האבק מצפון אפריקה אל אמריקה.

במחקר אחר נמצא, שלאבק יש תפקיד אקולוגי חשוב: כשהאבק שוקע, הוא משמש מקור חשוב מאוד של מינראלים לצמחים הגדלים ביערות-העד של ברזיל, שכן האבק מכיל ברזל, מגנזיום, אשלגן ומינראלים נוספים[5].

פנחס אלברט כותב[6]: "ככל הנראה, הקדמונים לא ידעו על החשיבות העצומה של האבק לחיים על פני האדמה, כפי שעולה מן הממצאים במחקר המודרני. אילו ידעו אותם עובדי עבודה זרה את הממצאים המודרניים, הייתה להם, כביכול, הצדקה לעבוד את האבק לפחות באותה מידה שבה עבדו לשמש, שהיא כידוע ספק החיים לכדור הארץ. יחד עם זאת, ייתכן שהקדמונים הבחינו בתרומה החשובה של האבק לצומח. נמסר לי, למשל, כי הבדואים בסיני אוספים את האבק מבין קפלי הסלעים ומדשנים בו את גידוליהם גם בימים אלו".

---

[1] רש"י מציין דעה שניה, המובאת בבראשית רבה (פרשה נ אות ד) שלוט עשה כהוגן על מנת שאנשי סדום לא ידעו שהכניס אורחים: "ולינו ורחצו רגליכם - וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואח"כ לרחוץ ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו לפיכך אמר לינו תחלה ואח"כ רחצו" (יט, ב).

[2] "גשם ורוח מטאורולוגיה ומזג האוויר לאור היהדות" פנחס אלפרט, הוצאת ראובן מס, 2009,עמ' 41-49

[3] ההבדל בין חול ואבק הוא בגודל הגרגרים.  גרגירי החול הכבדים שוהים רק מספר שניות באוויר ונישאים למרחק של קילומטרים ספורים  ואילו גרגרי האבק  נישאים לגובה של קילומטרים אחדים ונסחפים למרחקים של מאות ואף אלפי קילומטרים.

[4] עלייה בריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה צריכה לגרום לעליית הטמפרטורה שכן הפחמן הדו-חמצני חדיר אמנם לקרינת שמש באורך גל קצר אך בולע קרינה המוחזרת מפני כדור הארץ. מקובל לדמות את האפקט של הפחמן הדו-חמצני לתפקיד חלון זכוכית אטום בחממה ומכאן הביטוי "אפקט החממה".

[5] ראה במאמר "אבק ועפר מן השמים", פרשת כי תבוא, בבלוג זה.

[6] "גשם ורוח מטאורולוגיה ומזג האוויר לאור היהדות", ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

המבול וסיבוב כדור הארץ סביב צירו

 מאת: אורן סעיד

האם המבול השפיע על סיבוב כדור הארץ סביב צירו?

נאמר בפרשתנו: על הפסוק "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב), מבאר רש"י: "ויום ולילה לא ישבתו - מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות, ולא ניכר בין יום ובין לילה".  מבאר בפירוש "שפתי חכמים", שכדור הארץ לא הסתובב סביב צירו כתוצאה מהמבול: "ולי נראה שמה שאמרו שלא שמשו המזלות היינו, שלא היתה תנועת הגלגלים אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל 12 חודש ולא היה יום ולילה כשאר ימים שהוא 12 שעות יום ו-12 שעות לילה אלא חצי הכדור (=כדור הארץ) היה אור וחצי הכדור היה חושך כל 12 חודש..." (ח, כב). שינוי זה היה רק בתקופת המבול, ולאחר מכן שב כדור הארץ להסתובב כרגיל[1].

בעבר פירשו את תנועת כיפת השמים היומית כתנועה אמיתית, ממזרח למערב, סביב כדור הארץ הנייח. אולם כבר במאה ה-16 טען קופרניקוס את ההיפך, כאשר פירש את התנועה היומית של כיפת השמים כ"תנועה מדומה", המשקפת למעשה את סיבוב כדור הארץ ממערב למזרח. המהירות הממוצעת של סיבוב כדור הארץ היא כ-460 מטר בשנייה, כאשר היא נמדדת בנקודה כלשהי על קו המשווה.

אנימציה של סיבוב כדור הארץ סביב צירו.
יוצר: Maulor
מתוך ויקימדיה

מה יקרה אם כדור הארץ יפסיק להסתובב

במצב שבו הארץ הייתה מפסיקה לפתע להסתובב באופן מיידי, עקב שימור התנע, כל הגופים שאינם מחוברים לארץ ימשיכו להסתובב באותה מהירות שבה סבבה הארץ מלכתחילה. לנו זה יראה כאילו רעידת אדמה ענקית שבה הארץ כאילו נעה לפתע בכיוון ההפוך לסיבובה. בניינים יתמוטטו, האוקיינוסים יתפשטו על היבשות עם גלי גאות גדולים ואף תהיה רוח אטמוספרית גדולה וכל דבר למעשה יסחף לאטמוספירה. בנוסף, מכיוון שאנו נעים במהירות של כ 460 מטר לשנייה בקו המשווה, אנו ניזרק די רחוק אולם אנו לא נתנתק מכדור הארץ משום שמהירות ההימלטות מהארץ הינה גבוהה יותר. מצב היפותטי שכזה, יהיה אכן קטסטרופלי: הדבר יהיה דומה כאילו אנחנו כאילו נזרקים לקיר במהירות העולה פי 1.5 ממהירות הקול. כל הנאמר כאן, למעשה יגרום להכחדת חלק ניכר מהחיים על פני הארץ.

במצב היפותטי שכזה, שבו הארץ לא מסתובבת בכלל, אנו נקבל חצי שנה של אור-יום וחצי שנה של לילה. יהיה חם מאוד בצד שטוף השמש, וקר מאוד בצד המוצל, דבר שהוא הרסני לצמחים ובעלי החיים.

בנוסף, אי סיבוב הארץ סביב עצמה יגרום לכך שלא נהיה מוגנים מפני קרינה קוסמית וחלקיקים אנרגטיים אחרים, כתוצאה מדעיכת השדה המגנטי של כדור הארץ הנוצר כתוצאה מהסיבוב סביב צירו[2].

לפיכך, צריך לומר, שהפסקת סיבוב כדור הארץ סביב צירו, בתקופת המבול, היא תופעה ניסית, שכן היא גורמת להכחדת חלק ניכר מכדור הארץ[3].

שינויים העשויים לגרום האטה בסיבוב כדור הארץ

1. תנודות הגאות והשפל גורמות לתזוזות במי האוקינוסים, וע"י כך לחיכוך, שכתוצאה ממנו נגרמת האטה קבועה בסיבוב כדור הארץ. מודלים המתחשבים בגורם זה בלבד, מצביעים על כך שסיבוב כדור הארץ אמור להאט  את סיבובו, בכ-2.3 מילישניות (=אלפיות השניה) ליום בכל מאה[4].

2. תזוזות בקרום כדור הארץ (תזוזות של יבשות ובקרקעית הים) ובחלקים הפנימיים של כדור הארץ. שינויים אלה אינם סדירים, אך הם עשויים לגרום האטה או האצה בסיבוב כדור הארץ. כך למשל, אירועים בקנה מידה גדול בדורנו, כגון רעידת האדמה באוקיינוס ההודי ב-2004, גרמו לאורך היממה להתקצר ב-3 מיקרו-שניות[5].

למרות שניתן לומר, שכל הגורמים הנ"ל, גם היו כתוצאה מהמבול, עדיין אינם מספיקים כדי לעצור את הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו.

מה יכול לגרום לעצירת סיבוב כדור הארץ סביב צירו?

הדבר היחיד שיכול לעצור את הסיבוב של כדור הארץ יהיה אם כוכב לכת אחר יתרסק לתוכו. גם אם זה יקרה, סביר יותר שזה ישנה את הדרך שבה כדור הארץ מסתובב, לא יעצור אותו לגמרי[6].

הגורם שהביא את המבול ועימו את כל השינויים שהוא גרם, נאמר במסכת ברכות: "שבשעה שהקב"ה בקש להביא מבול לעולם, נטל שני כוכבים מכימה (=אחת מקבוצות כוכבים) והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה (=להפסיק את המבול) - נטל שני כוכבים מעיש (=אחת מקבוצות הכוכבים) וסתמה" (נט, א). עדות אסטרונומית לפעולות הנ"ל, היא שעיש נראה בכפת השמים נמשך לכימה, כדברי הגמרא שם. ה' השתמש בשני כוכבים כדי להביא את המבול, וזה מה שגרם למבול ולתוצאותיו. רמז לכך במקרא מצא בעל הטורים[7]: "וארובת השמים" (ז, יא) בגימטריא שלקח שני ככבים מכימה". וכך גם מבאר בספר "חזיוני אמציהו"[8]:

"ועל פי האופן שאמרנו יש להבין מאמרם ז"ל שלקח הקב"ה שני כוכבים ממזל כימה והבא מבול לעולם ועתיד להחזירן וכו', שהמבול היה בלי ספק ע"י אחת הפרעות המצויות בצבא השמים (רבולוציה [מהפכה] טבעית) שיולדו על ידי פעולת כח מושך של עולם, וכוכב אחד בהיפגשו בגבול עולם אחר. וע"י שני כוכבים שעברו בקרבת הארץ ופעלו עליה להעתיקה מעט ממקומה או ממצבה, בהכרח נעשתה רבולוציה על הארץ. ונחרב כל היקום אשר על פני האדמה… ומספורי התורה, כי נשתנו חוקי הטבע אחר המבול ונתמעטו השנים ונעשה אז לחוק: כי זרע וקציר קיץ וחורף לא ישבותו… עתה זה לא כבר (שנת 1926) יצא לאור ספר אחד ממלומד זמני בן רוסיא: (אוראל אי ביבליא) שמראה שהמבול היה על ידי סיבה אסטרונומית. וכן משמע כוונתם ז"ל (סנהדרין קח) שאמרו שנשתנה עליהם סדרי בראשית שהשמש זרחה ממערב, כלומר שהארץ חזרה מעט לאחוריה (ועיין חידושי אגדות שם) וזה אפשר על ידי פעולת שני כדורים [כוכבים]".

גם לפי הסבר זה, הפסקת סיבוב כדור הארץ סביב צירו באמצעות הכוכבים בתקופת המבול, היא תופעה ניסית, שכן גם התנגשות של כוכב בכדור הארץ, בעוצמה כזו שתשפיע על סיבוב צירו, עשויה לגרום להכחדת חלק ניכר מכדור הארץ.

לא שמשו המזלות – אורן לא היה ניכר

במדרש בראשית רבה מובאת דעה, שהמזלות (וכן השמש והירח) שמשו בתקופת המבול, אלא שאור הכוכבים לא היה ניכר: "רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר" (בראשית רבה כה, ב).

ה"חזקוני" מבאר, שהמאורות שימשו בתקופת המבול, אלא שאורן לא היה ניכר: "וישלח את הערב – ...אין לפרך: היאך שלחו, הרי אין אורה בעולם? הא ליתא, דאף על גב שלא שימשו המזלות דהיינו חמה ולבנה וכוכבים, ולא ניכר בין יום ובין לילה, מיהו אורה הוה. וראיה לדבר: 'נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים' (בראשית ח, ה). ועוד איכא דאמרי בבראשית רבה, ששימשו, אלא שלא היה רישומן ניכר.. " (ח, ז).

רבי אברהם אבן עזרא סבור, שבעקבות הגשמים בני האדם לא יכלו להבחין בין יום ללילה: "תהום —... וכאשר נבקעו עליו המים, ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים, ונתבלבלה הארץ, ואין מבדיל בין יום ובין לילה. והעד, שאמר: 'וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' (בראשית ח, כב). וכאשר נפסקו מימי השמים, אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה, כי השם גילה לו זה הסוד" (ז, יא).

לפי פירושים אלו[9], אין הכוונה שכדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו בתקופת המבול באופן ניסי, אלא שבעקבות הגשמים המרובים של המבול, האור של המאורות והכוכבים לא היה ניכר, כבדרך הטבע.

---

[1] להבדיל משינוי הנטייה של כדור הארץ למילקה שהוא עד ימינו. ראה במאמר על "המבול ונטיית ציר כדור הארץ"  למישור למילקה.

[2] "מה יקרה אם כדור הארץ יפסיק להסתובב", חיים ברק, יולי 2010, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[3] על הפסוק "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" (ז, י), דורשים בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, שסיבוב  כדור הארץ סביב צירו השתנה כתוצאה מהמבול: "דבר אחר,  'לְשִׁבְעַת', ששנה הקב"ה סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת מערב ושוקעת במזרח" (קח, ב).  המשמעות של שינוי זה הוא, שכדור הארץ הסתובב סביב צירו הפוך מהכיוון הרגיל. כמובן שמדובר בתופעה ניסית, וכפי שמבאר המלבי"ם: "ויהי לשבעת הימים - ... ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע"י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה' את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית" (שם).

[4] Ancient eclipses show Earth's rotation is slowing, Sid Perkins, Science, 6 December 2016.

[5] NASA Details Earthquake Effects on the Earth, NASA Jet Propulsion Laboratory (JPL), January 2005.

[6] , Jacco van Loon, January 2022, space.com " Could the Earth ever stop spinning, and what would happen if it did?"

[7] ר' יעקב ב"ר אשר (1343-1270). חי בצרפת. בנו של הרא"ש, וחיבר את ארבעת הטורים.

[8] חזיון ח; פרק מ"שני מאורות הגדולים" מאת אליהו מרדכי.

[9] נראה שגם הרא"ם סבור כך: "ויום ולילה לא ישבותו – מכלל ששבתו כל ימי המבול, שלא שמשו המזלות,  אף על פי שהיו סובבים סביב הארץ כמנהגם. ואף על פי שגדר היום הוא עליית השמש על הארץ, והלילה הוא שקיעתו תחתיה, הני מילי בהיותו מאיר, אבל כשאינו מאיר הרי הוא כשאר חלקי הגלגל, ולא יהיה אז לא יום ולא לילה,  אף על פי שבשאר ימות הגשמים איכא היכר בין היום והלילה" (ח, כב).

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנהר הגדול - נהר פרת

 מאת: אורן סעיד

נהר הפרת מכונה "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר מדוע התורה מכנה את נהר פרת בשם "הנהר הגדול": "עד הנהר הגדול -  מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך. 'הִדַּבֵּק לְשַׁחוָר וְיִשְׁתַּחווּ לָךְ' (= התקרב לשֹר - ויכבדוך) 'קרב לגבי דהינא ואידהן[1]' (=אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו)". התורה מכנה את נהר פרת בתואר "הנהר הגדול", בגלל שהוא נזכר כאן כגבול של ארץ ישראל; ומאחר וארץ ישראל היא חשובה וקדושה, לכן התורה נותנת חשיבות גם לנהר פרת.

נהר פרת מוזכר כגבולה של ארץ ישראל, גם בהבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים, וגם שם התורה מכנה את הנהר בתואר "גדול": "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח); וכן בספר יהושע: "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת..." (יהושע א, ד).

מסופוטמיה.
יוצר: Goran tek-en
מתוך ויקימדיה

יש שפירשו[2] שנהר פרת הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל, למשל, האבן עזרא: "גם פרת כן, והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח" (בראשית ב, יא) ויש שפירשו שהכוונה לגבול הצפוני, למשל, בספר הכוזרי כותב: "הנהר - הוא נהר פרת גבולה הצפוני" (מאמר שני, יד). למעשה הפרת זורם צפונית מזרחית לארץ ישראל (באלכסון, כפי שניתן לראות בתמונה): הפרת נוצר משני נחלים גדולים, שראשיתם בהרי ארמניה, דרך סוריה ומשם דרומה לעיראק ומתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי ונשפך למפרץ הפרסי.

בעיר מסכנה, 85 ק"מ דרום מזרח לעיר חלב, פונה הפרת לכיוון דרום-מזרח, ובקרבת חורבות תפסח הוא נכנס לעירק במרחק 250 ק"מ מזרחה לעיר תדמור. מסתבר, כי קטע זה של הנהר, הפרת התיכון, המפריד בין צפון מזרח סוריה לבין ארם נהרים, הוא המסמן במקרא את גבול היעוד של ארץ ישראל, שהובטח לאברהם למשה וליהושע[3].

פרת – הארוך ביותר במערב אסיה

הפרת נזכר בתורה כנהר רביעי מארבעת הראשים של "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים... וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית ב, י, יד). לדעת חז"ל, "הוא פרת דמעיקרא", הוא הוא הנהר העיקרי היוצא מעדן[4] "שהשלשה נפרדין ממנו" (בכורות נה, ב, ובפירוש רש"י שם). בגלל גדלו וחשיבותו, מכנהו המקרא בשם "הנהר הגדול".

נהר הפרת הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה (מזרח התיכון). אורכו של נהר פרת הוא כ-3,000 ק"מ, עד לחיבור עם נהר חידקל, מתוכם 1,230 ק"מ בטורקיה, 710 ק"מ בסוריה ו- 1,060 ק"מ בעיראק[5].

נהר פרת – סימן לריבוי גשמים בארץ ישראל

כאמור, הפרת מתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי. 450 ק"מ מצפון למקום ההתחברות, ליד ימת הבניה (75 ק"מ צפון מערב לבגדד) מתקרב הפרת אל החדקל עד כדי יצירת "מיצר" ברוחב 50 ק"מ. ב"מיצר" זה, הנמשך לאורך 100 ק"מ מבגדד עד חורבות בבל הקדומה, עמדו לפנים מרכזי התורה המפוארים של יהודי בבל, נהרדעא וסורא ופומבדיתא, מקום מושבם של ראשי הגולה והישיבות הגדולות שבהן נוצר התלמוד ומהן יצאה תורה לכל תפוצות ישראל[6]. שמו העתיק של אזור זה, נקרא מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו, ארץ בין נהרות, והכוונה לנהרות פרת וחידקל. זהו שטח פורה מאוד ומישורי.  האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. הסהר הפורה הוא אזור במזרח התיכון, המצוי כיום בשטחי ישראל, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח טורקיה ומצרים. אזור הסהר הפורה הוא אזור פורה המוקף מדבריות. צורתו - צורת סהר, והוא מוזן על ידי נהרות הנילוס, הפרת והחידקל ובמידה סמלית הירדן[7].

נהר פרת זורם מכיוון צפון-מערב לדרום-מזרח. הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו כאמור, גם את נהר הפרת,  אזורים מיושבים ופוריים בהם יש מים. לכן במסע מבבל לארץ ישראל היו צריכים לעלות לכיוון צפון מערב, ולהיכנס לארץ ישראל מכיוון צפון ארץ ישראל, כדי לעקוף את המדבריות[8]. 

נהר הפרת מקבל את רוב מימיו בצורת גשמים והפשרת שלגים, וכתוצאה מכך, כמויות שיא של מים הם בחודשים אפריל עד מאי. בבבל השתמשו במי הפרת (והחידקל), שהגיעו מכיוון הדרך לארץ ישראל, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל, לכן אמרו בגמרא, ש"מִטרָא במַערָבָא סַהֲדָא רַבָּה פּּרָת" (בכורות נה, ב), כלומר, כשיורד הרבה גשם בארץ ישראל, רואים זאת בכמות המים הזורמת בנהר פרת המגיעה לבבל; וכך מסביר רש"י: "סהדא רבה פרת - פרת יורד מארץ ישראל לבבל וכשהגשמים יורדין בארץ ישראל, סהדא רבה הוי פרת בבבל, שירדו גשמים במערבא, לפי שגדל מחמת הגשמים" (שם).

בביאור הרב שטיינזלץ – אבן ישראל כותב: נראה כי מקורה של אמרה זו, הוא בהקבלה הקרובה בין מזג האוויר בצפון-מערב בבל, בהרי ארמניה וסביבתם - מקורות נהר הפרת, עם מזג האוויר שבארץ ישראל. משום כך, כאשר היו מי הפרת גואים כתוצאה משפע הגשמים בהרי ארמניה וסביבתם (שהרי בבבל עצמה מועטים הגשמים יחסית), הרי זה סימן שגם בארץ ישראל יורדים גשמים עזים[9]. באופן דומה, פרופ' מיכה קלייו מציע[10], שהזיקה בין גשמי ארץ ישראל למאפיין הזרימה בפרת הוא שארץ ישראל (בעיקר בצפונה) ומזרח טורקיה (אגן ההיקוות העילי של הפרת) ניזונים בעיקר ממשקעים שמקורם בשקע הקפריסאי. שקע קפריסאי הוא שקע ברומטרי הקשור למוקד לחץ נמוך, לרוב בעל מאפיינים חזיתיים המביאים לירידת משקעים. לכן המתאם בזמן בין גשמי ארץ ישראל לגשמי מזרח טורקיה הוא גבוה.

לסיכום, נהר הפרת מכונה  "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה. כמו כן, התואר "גדול", מראה על חשיבות הנהר, בגלל שהוא אחד מגבולות של ארץ ישראל המובטחת, החשובה והקדושה. בנוסף, הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו גם את נהר הפרת, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל.

---

[1] על פי תלמוד בבלי שבועות מז, ב.

[2] להרחבה ראה במאמר "מיקום נהר פרת" מאת הרה"ג חיים שטיינר, באתר "ישיבה".

[3] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[4] הלשון שבה נמנה הפרת שונה מהלשון שבה נמנו שלושת הנהרות האחרים. הלשון שבה נמנו האחרים: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל..." (בראשית ב, י-יד). לעומתם הפרת מנוי בלשון: "...וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (שם, פסוק יד). הלשון השונה בפרת נדרשת כמתייחסת לנהר שהוזכר לפני כן (פסוק י) בלא שם שיוצא מעדן: "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (שם, פסוק י). הכתוב "הוּא פְרָת" מבאר שנהר זה היוצא מעדן הוא פרת (ראה רש"י, ורבינו גרשום ותוספות ד"ה הוא פרת דמעיקרא, בכורת נה, ב).

[5] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Euphrates" (=פרת).

[6] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[7] "המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "הסהר הפורה".

[8] להרחבה ראה במאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" בפרשה זו.

[9] ע"פ שטיינזלץ, מסכת שבת (סה, ב), במדור "העולם". ראה גם ירחון "האוצר" - גיליון טו: אייר תשע"ח, עמודים קעא-קעג, במאמר "האם אפשר הטביל כלים בירדן" מאת הרב יואל שילה. 

[10] "נשאו נהרות קולם – סוגיות בהידרולוגיה תלמודית", פרופ' מיכה קליין, מכללת שאנן, חיפה, תשע"ח – 2018, עמ' 28.

ראה גם בספר "גשם ורוח – מטאורולוגיה ומזג האוויר לאור היהדות", פרופ'  פנחס אלפרט, הוצאת ראובן מס, תש"ע, ירושלים, עמ' 19-21 בנושא "קורלציה עתיקה בין זרימת הפרת וגשמי ישראל".

© כל הזכויות שמורות למחבר

זמן הקרבת קרבן התמיד

 מאת: אורן סעיד

זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, מתחיל בשעה שהשמש מתחילה לנטות למערב. בזמן זה, הצל שנוצר מאור השמש נוטה לצדדים.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להקריב את קרבן התמיד במשכן (ויותר מאוחר בבית המקדש), פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים: "...כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.  אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (כח, ג-ד). 

זמן הקרבת קרבן תמיד של שחר

המשנה מלמדת אותנו מהו זמן הקרבת קרבן התמיד של שחר: "אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי! [= הבריק והאיר השחר] ; מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח! [=אין מספיק שיאיר השחר בנקודה בשמים - "ברקאי", אלא כל פני המזרח] עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן? [=כלומר, האם הגיע האור עד חברון] וְהוּא אוֹמֵר: הֵן [=הרואה אומר כן]" (תמיד, פרק ג משנה ב; יומא, פרק ג משנה א). לדעת מתיא בן שמואל, שנפסקה ההלכה כמותו, קרבן התמיד של שחר היה קרב לאחר ש"האיר פני כל המזרח עד שהוא מגיע בחברון" (שם). כך פסק הרמב"ם: "ואימתי זמן שחיטתן:  של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח" (הלכות תמידין ומוספין, פרק א הלכה א). קרבן תמיד של שחר הוקרב על גבי המזבח כאשר השמש האירה את צד מזרח, קודם הזריחה, שהשמש עצמה איננה נראית ועודנה מתחת לאופק[1].

בעלות השחר וכן בעת הזריחה השמים אדומים או כתומים, כי קרני השמש עוברות דרך ארוכה יותר באטמוספירה, ומתפזרות במהלכה, ולכן מגיעים אלינו רק הצבעים האדום והכתום; כל שאר הצבעים התפזרו והסתננו בדרך[2].

התמיד קרב עד ארבע שעות זמניות[3]. מקור דין זה ממשנה בעדויות: "רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: ... וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת" (פרק ו משנה א).

זמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים

המשנה במסכת פסחים מלמדת אותנו מהו זמן שחיטת תמיד של בין הערבים: "תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו" (פרק ה משנה א). מבואר שם בגמרא (פסחים דף נח), שמעיקר הדין זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים הוא משעה שש ומחצה, (זמניות) שאז נקרא "בין הערבים" אלא שבדרך כלל מאחרים את הקרבתו, כדי שיוכלו להקריב עוד קורבנות, כי אחרי התמיד אין להקריב כלום. בערב פסח מקדימים כדי שיוכלו לשחוט אח"כ את הפסח ואם חל בערב שבת מקדימים עוד כדי שיוכלו גם לצלותו[4].

גבול חוג הסרטן
בקו רוחב 23.5 מעלות (באדום).
מתוך ויקימדיה

רבינו עובדיה מברטנורא מבאר, כיצד יודעים מתי מתחיל זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים: "תמיד נשחט - תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמנה ומחצה. דזמן שחיטת התמיד מ'כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' (ירמיה ו, ד) שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה, שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע, ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו" (שם). זמנו של בין הערבים מתחיל מחצי שעה אחר חצות היום, היינו מזמן שהשמש מתחילה לנטות למערב. בזמן זה, הצל שנוצר מאור השמש נוטה לצדדים.  לעומת זאת, בחצי שעה קודם חצות היום וחצי שעה לאחר חצות היום – השמש נמצאת מעל לראשינו, ולכן הצל שנוצר מאור השמש, אינו נוטה לצדדים אלא נוצר רק מתחת האדם. גם רש"י מציין במספר מקומות בתלמוד בבלי[5], שבחצות היום, הצל שנוצר אינו  נוטה לצדדים אלא רק מתחת האדם: "אלא אמר רבא  - כולה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מ'כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' (ירמיה ו, ד), דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח, חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו" (פסחים נח, א). חז"ל מביאים אסמכתא לדבר[6], שזמן של "עֶרֶב" מתחיל כאשר מתחיל הצל לנטות, מהפסוק בספר ירמיה: "קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיה ו, ד).

 בפירוש "תוספות יום טוב" מקשה על פירוש הרב מברטנורא, שבחצות היום הצל נוצר מתחת האדם: "תמיד נשחט - כתב הרב ברטנורא דזמן שחיטת תמיד מכי ינטו צללי ערב וכו' ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. רוצה לומר ואין לו נטייה לא למזרח ולא למערב אבל שיהיה תחתיו ממש, זהו דבר שהחוש מכחישו בכל אלו הארצות ואף בארץ ישראל. לפי שאין צל כל אדם תחתיו אף באמצע היום. אלא להשוכנים בין עגול סרטן לעגול גדי. ואחת בשנה תבא השמש נוכח הראש לקצתם, קצתם איש איש ביומו, לפי מספר עגולי השמש שתעשה מראשית השנה עד אחרית השנה, אבל לשוכנים חוצה לעגולים האמורים לעולם השמש דרומית או צפונית להם ועושה צל בהכרח הנוטה לצפון או לדרום אפילו בצהרים; והנה ארץ ישראל ידענו, כי היא כמו שמנה מעלות לצפון עגול סרטן" (שם). ה"תוספות יום טוב" מקשה, כיצד הרב מברטנורא כותב שבחצות היום, הצל לא נוטה לצדדים, הרי בארץ ישראל (וכן בארצות בהן הוא והרב מברטנורא חיו) רואים במציאות, שבחצות היום הצל נוטה לצדדים; רק במקומות השוכנים בין  "עגול הסרטן" ל"עגול הגדי" הצל בחצות היום אינו נוטה לצדדים; וגם במקומות אלו, התופעה מתרחשת רק פעם או פעמיים בשנה. להבנת קושיית ה"תוספות יום טוב", נקדים ונבאר מספר מושגים.

מהו אורך הצל שיוצר גוף מסויים?

הצל הינו אזור אליו אור ישיר ממקור אור כלשהו לא מגיע, בגלל עצם החוסם את המעבר. צורת הצל היא במדוייק כצורת החפץ המואר, מפני שהאור נע בקווים ישרים. במהלך היום אורך הצל משתנה, בתחילה השמש נמצאת בגובה נמוך ולכן הצללים ארוכים. ככל שמתקרבים לאמצע היום השמש מתקרבת לשיא הגובה והצללים מתקצרים. כאשר השמש נמצאת בדיוק מעלינו אין לנו צל. לאחר אמצע היום השמש מתחילה להנמיך שוב והצללים מתארכים.

אורך הצל תלוי בזווית הגבוה של השמש יחסית לאופק[7]. כאשר זווית הגובה של השמש, היא 45 מעלות אורך הצל שווה לגובה העצם היוצר את הצל.  ככל שהזווית קרובה יותר לאפס, הצל ארוך יותר ולכן בסמוך לזריחה ולשקיעה השמש מאוד נמוכה בשמיים ולכן זווית הגבוה שלה מתקרבת לאפס ואז הצל מתארך (עד אינסוף). ככל שהזווית קרובה ל-90 מעלות אורך הצל קצר יותר ולכן בצהרים אורך הצללים קצרים וכאשר השמש נמצאת ממש מעל ראשינו (נקודת הזֵנִית, או בעברית "נדיר"), זווית הגבוה שלה היא 90 מעלות ואז אין לנו צל[8].

בארץ ישראל השמש לעולם לא תופיע מעל לראשינו (בנקודת הזֵנִית), ב-90 מעלות, מאחר וארץ ישראל נמצאת בקו רוחב 32 מעלות, ואילו השמש מגיעה עד לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני המכונה "חוג הסרטן" (או "עגול הסרטן") או לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הדרומי המכונה "חוג הגדי" (או "עגול הגדי"). בכל קווי הרוחב שבין חוג הגדי לחוג הסרטן השמש נמצאת בזֵנִית פעמיים בשנה[9], ולכן העומד על פני כדור הארץ בין חוג הסרטן לחוג הגדי יראה את השמש ישירות מעליו פעמיים בשנה.  העומד על פני כדור הארץ בחוג הסרטן (=קו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני) יראה את השמש ישירות מעליו רק ביום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני (ב-21 ביוני). הגורם לכך, שהשמש נמצאת בזנית, רק בתחום קווי הרוחב שבין חוג הגדי לחוג הסרטן, הוא נטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ למישור בו מקיף כדור הארץ את השמש, המכונה מישור המילְקֶה. שיעור הנטייה של ציר הסיבוב לאנך למישור המילקה  הוא של 23.5 מעלות[10].

במאמר המוסגר יש לציין, שמאות שנים לפני המצאת השעון השתמשו בשעוני שמש למדידת הזמן. חישוב הזמן נעשה על ידי מעקב אחר כיוון הצל שמטיל מוט שניצב במרכז השעון.  גם אורך הצל שהלך והשתנה במשך היום סימן את מספר השעות. בבוקר ובערב צל זה היה ארוך יותר וקצר יותר באמצע היום[11].

קושיית ה"תוספות יום טוב"

לפי זה, מובנת קושיית ה"תוספות יום טוב": איך הרב מברטנורא (וכן רש"י) כותב, שבחצות היום הצל נמצא תחת האדם (או כל עצם אחר שהשמש מאירה), הרי ארץ ישראל נמצאת בקו רוחב 32 מעלות, ואילו השמש מגיעה עד לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני; ואם כן, השמש לא נמצאת לעולם בארץ ישראל מעל לראשינו, ואז ממילא, הצל גם בחצות היום נוטה לצדדים. בנוסף, גם במקומות שהשמש נמצאת בזֵנִית מעל לראשינו, זה מתרחש רק פעם או פעמיים בשנה[12]. אז קשה, כיצד כתב הרב מברטנורא (וכן רש"י), שבחצות היום, בדרך הכלל הצל אינו נוטה לצדדים?

לעניות דעתי ניתן לתרץ כך[13]:

הרמב"ם פוסק כך: "תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש שעות ומחצה ומעלה, עד סוף היום" (הלכות תמידין ומוספין פרק א, הלכה ג). חצי שעה אחרי חצות היום, הצל מאריך וניכר ונראה לכל[14]. מכאן, ניתן לבאר, מה שפירשו הרב מברטנורא ורש"י, שהצל בחצות לא נוטה לצדדים אלא נוצר מתחת האדם, כוונתם, שאורך הצל הוא קטן וקצר ולא ניכר, ונראה כאילו הצל נמצא תחת האדם (או כל עצם אחר שהשמש מאירה). בנוסף, כאמור, צורת הצל היא במדוייק כצורת החפץ המואר, מפני שהאור נע בקווים ישרים. בחצות היום, מאחר והצל הוא קצר, לא ניכרת היטיב צורת האדם בצל ולכן זה לא נחשב כצל של האדם הניכר. לכן נראה, שהרב מברטנורא ורש"י, התכוונו שהצל בחצות היום, בדרך כלל, הוא צל בצורת אדם, אלא שהוא נראה כאילו הוא "תחת האדם" כי הוא קטן וקצר ונטייתו לצדדים אינה ניכרת[15].

---

[1] לביאור מהו הזמן משיאיר פני המזרח, ראה בתשובות "משנה הלכות", חלק יג, סימן ק.

[2] ראה גם במאמר "מדוע בשקיעה ובזריחה השמיים משנים גוון?", ד"ר מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע. 

[3] שעה זמנית היא חלק משנים עשר חלקים שווים שמחלקים אליהם את היום. ישנה מחלוקת מפורסמת בין הגר"א והמג"א האם היום לענין זה מתחיל מזריחה ומסתיים בשקיעה או מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. על פי "ויקישיבה" בערך "שעה זמנית".

[4] על פי "ויקישיבה" בערך "קרבן התמיד".

[5] רש"י בפסחים כותב: "אי הכי בשש נמי ניכול - דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו" (יב ,ב). משמע שיש צל מועט וקצר, שאינו נוטה לצדדים; וכן רש"י בפסחים: "עד שעה שהסוס רץ ומציל - כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום ולשון מציל שצילו תחתיו שכל שעות היום חמה נוטה לצדדין וצל האדם וצל הבהמה נוטה לצידו כשחמה במזרח צל האדם למערב אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל האדם וצל הסוס תחתיו בפי' ר' מכיר זצ"ל מצאתי" (נ, א); וכן במקומות נוספים.

[6] מכילתא בא פרשת ה; תורת כהנים אמור פרשה ט פרק יא; ירושלמי פסחים ה א.

[7] למעשה, נוסחת החישוב של אורך הצל היא: גובה העצם היוצר את הצל כפול הקוטנגנס (cot) של הזווית הגובה של השמש יחסית לאופק.  כאשר השמש נמצאת ממש מעל ראשינו (נקודת הזנית), זווית ההגבהה שלה היא 90 מעלות והקוטנגנס שווה לאפס (ואכן, אז אין לנו צל). "מתי הצל ארוך יותר בזריחה או בשקיעה?", מאיר ברק, ספטמבר 2009, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[8]  ראה גם

"Astronomy: The Evolving Universe", by Michael Zeilik‏,  Cambridge University Press, 2002, page 8.

[9] בימי השוויון - הסתווי והאביבי - היא נמצאת בזֵנִית בקו המשווה.

[10] מישור המִילְקֶה הוא המישור הגאומטרי המכיל את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש. להרחבה ראה במאמר "המבול ונטיית ציר כדור הארץ" בפרשת נח.

ראה גם בספר "כדור הארץ והסביבה", בהוצאת מטח, ירושלים, 2010, עמודים 180-181.

[11] כלי זכוכית בספרות התלמוד", יהושע בראנד, מוסד הרב קוק, 1978, עמ' 370.

"כדור הארץ : סביבה, אדם - פרקים בגאוגרפיה פיזית לחטיבת הביניים", מחבר/ים: בילי סביר, מאירה שגב ואיריס שילוני, מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2011, תל אביב, עמ' 38.

[12] במאמר המוסגר, יש לציין, שבקושיא זו, אנו רואים את בקיאותו  הנרחבת של רבי יום טוב  ליפמן הלוי הלר (1579-1654), בעל ה"תוספות יום טוב", באסטרונומיה ובמדעי הטבע. רבי יום טוב  ליפמן הלוי הלר רכש השכלה נרחבת גם בפילוסופיה, דקדוק, מתמטיקה  ובמדעי הטבע.

[13] קשה לומר, שהרב מברטנורא ורש"י, כתבו עובדה מדעית לא נכונה, בדבר שהוא בבחינת "מעשים בכל יום" ונתקלים בזה מידי יום.

[14] ראה גם במיקרופדיה תלמודית בערך "בין הערביים".

[15] במדרש בראשית רבה, דורשים לגבי מה שנאמר, שאברהם אבינו ישב באלוני ממרא "כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א): "כחום היום -... אמר רבי תנחומא בשעה שאין לבריות צל תחתיו" (וירא, פרשה מח). מבאר בפירוש "מתנות כהונה" על המדרש: "ולא גרסינן 'תחתיו' וזהו בשש שעות בחצי היום ממש" (שם). דברי רבי תנחומא, סותרים את דברי הרב מברטנורא ורש"י שהובאו לעיל, שבחצות היום יש צל תחת האדם תחתיו. לפי פירוש ה"מתנות כהונה" לא גורסים "תחתיו", ואז יוצא כדברינו, שבחצות היום אין צל בצורה של אדם שניכר; שהרי אברהם אבינו ישב בחברון, בארץ ישראל, וכאמור, בארץ ישראל אין השמש מגיעה לנקודת הזֵנִית. בפירוש המהרז"ו על המדרש, גורס בדברי רבי תנחומא: "בשעה שאין לבריות צל  אלא תחתיו". גם לפי גירסא זו, הפירוש הוא לפי דרכנו, שבחצות היום הצל הוא קטן וקצר ונטייתו לצדדים אינה ניכרת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

המצפן המקראי

 מאת: אורן סעיד

בניגוד לנהוג בימינו, שהכיוון המנחה במפה הוא הצפון (מאחר ואת הצפון אפשר לגלות ע"י מצפן), הרי במקרא הכיוון שעל פיו קבעו את שאר הכיוונים הוא המזרח, מקום זריחת השמש.

בפרשתנו אנו קוראים על סדר חניית השבטים. מחנה יהודה חנה בחזית המחנה בצד מזרח: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב" (ב, ג). ומסביר רש"י: "קדמה – לפנים הקרויה קדם ואיזו, זו רוח מזרחית והמערב קרוי אחור".  לפי האברבנאל הסיבה לכך שמחנה יהודה חנה בצד מזרח היא אסטרטגית. בצד מזרח, שהוא חזית המחנה, חנה יהודה שהיו בו יחד עם אחיו 186,400 איש. זהו המחנה הגדול ביותר, והוא טוב לבלימת התקפה מן החזית. הרלב"ג סבור, שצד מזרח הוא המקום החשוב ביותר (מול פתח אהל מועד וקדש הקדשים) ולכן חנו שם משה ואהרון ובניו וכן שבט יהודה, שהוא שבט המלוכה. א"כ צד מזרח, הוא הצד הראשי והחשוב ביותר בסדר חניית השבטים.

בניגוד לנהוג בימינו, שהכיוון המנחה במפה הוא הצפון (מאחר ואת הצפון אפשר לגלות ע"י מצפן), הרי במקרא הכיוון שעל פיו קבעו את שאר הכיוונים הוא המזרח, מקום זריחת השמש.

"הצפון" של המפות הקדומות[1]

שושנת הרוחות.
בעוד שבשושנת הרוחות המקובלת כיום
הצפון מראה את הכיוון קדימה,
הרי שבתנ"ך הכיוון "קדימה" הוא מזרח.
יוצר: MT0.
מתוך ויקיפדיה

דומה שהאוריינטאציה במפות הראשונות, שצויירו כנראה בארץ בימי המקרא, היתה כלפי מזרח. שירטוט המפה מכונה במקרא "כתיבת הארץ", כמאמר יהושע לבני ישראל: "וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִיםוַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה" (יהושע יח, ו, ח; יהושע יט, יב-יג). ואכן בשירטוט מפה זו של נחלות שבעת-השבטים : בנימין, שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן, הנזכרים בספר יהושע בפרקים יח-יט, מתוארים גבולות השבטים בתחילה בצד מזרח והם מסתיימים במערב - ימה. כן גם המצב ברישום נחלות שלושת השבטים: יהודה, אפרים ומנשה, הנסקרות בפרקים טו-יז, שתחילתן במזרח והמשכן כלפי מערב. ואפילו מפות נחלות ראובן וגד שבעבר-הירדן המזרחי, הנזכרות בפרק יג נכתבו מכיוון מזרח, מגבול המדבר מערבה, כשסיומן הוא בירדן ובכנרת.

יש הסבורים[2], כי ההסבר לבחירת המזרח ככיוון ראשי מכל ארבע רוחות השמים – נבע מהצורך  למצוא אמצעי-התמצאות ברור במרחב. לשמש הייתה חשיבות רבה בעולם העתיק – הן כמקור-אור, והן כמקור-חום. זריחתה בכיוון ברור ומוכר לכולם, היתה נקודת-ההתמצאות הטבעית לכיוון מזרח (מלשון זריחה), והביאה את האדם להפנות את פניו לכיוון זה. לכן נקרא כיוון מזרח – 'קֶדֶם', כי פני- האדם מופנות לשם[3].

מפת מידבא היא מפת ארץ-ישראל מימי הביזאנטים, מהמאה ה-6 לפנה"ס. המפה נחשפה ברצפת פסיפס של כנסייה בהר נבו שבצפון מואב, מצפון-מזרח לים-המלח. ראשה של המפה הזאת פונה כלפי מזרח, קדימה או קדמה, האחור הוא בים התיכון, הימין בדרום והשמאל בצפון. גם מפות העולם מימי הרומאים ומימי הביניים מכוונות כלפי מזרח וירושלים במרכזן. אולי יש במפות מאוחרות אלו רמז וזכר לכך שהמפות הקדומות כוונו בראשן כלפי המזרח, מקום מוצא השמש.

מערב - אחור

השם מערב מלשון ערב, הכיוון בו השמש שוקעת בערב. ה"מערב" קרוי גם "אחור", כי הפנים פונות "קדמה" אל כיוון זריחת השמש ואז המערב הוא מאחור: "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר" (ישעיה ט, יא), ולכן הים הגדול נקרא הים האחרון (דברים יא, כד) כלומר "האחורי" שעה שפנינו קדמה. כך גם ים המלח הנמצא בצד מזרח נקרא "הים הקדמוני" (זכריה יד, ח). הרמב"ן כותב  שהמערב קרוי גם "ים" על שם ים התיכון[4] הנמצא בצד מערב של ארץ ישראל: "והמערב יזכרנו בכינוי ים (למשל שמות כו, כב: "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה, תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים"), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי" (שמות כו, יח).

דרום- ימין

מקור המילה דרום בעברית הוא מהצירוף של המילה דר (=גר, נמצא) עם המילה רום (=מרום, שמיים). כך מתקבלת המשמעות המלאה של המילה שהיא: המקום בשמיים שבו נמצאת השמש בצהריים; וכך כותב הרמב"ן: "והיא מלה כפולה, תחסר רי"ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר-רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא" (שם). בחצי הכדור שלנו (הצפוני) השמש נמצאת תמיד ברום השמים בצד דרום. ה"דרום" קרוי "ימין" שהרי הוא בצד ימין של הפונה למזרח: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט, יג). כך גם מפרש רש"י: "קדמה מזרחה – אל פני העולם שהם במזרח, שרוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל" (במדבר לד, טו). מהשורש י.מ.ן. גזורה גם המילה תימן שעיקר הוראתה בתנ"ך הוא צד דרום, למשל, כמו שנאמר בפרשתנו: "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם" (ב, י).

הדרום קרוי גם בשם "נגב" (למשל שמות מ, כד: "וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה"), מאחר וצד זה מנוגב  (=יבש)  ממים; וכן כותב הרמב"ן: "ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום" (שם). כך גם כותב "רבינו בחיי": "ו'נגב' שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה: 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן' (קהלת א, ו), הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב[5], וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות, וזה שכתוב 'כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי' (שופטים א, טו) ומתרגמין: 'אֲרַע דָרוֹמָא' " (ואתחנן ג, כז).

צפון - שמאל

הצפון נקרא כן מלשון צָפוּן (מוסתר), הצד שאליו השמש אינה מגיעה, וכך כותב הרמב"ן: "ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם" (שם). בצד שלנו של כדור הארץ, חצי הכדור הצפוני, בכל המדינות הנמצאות צפונית לקו רוחב 23.5 (למשל, ישראל הנמצאת בקו רוחב 32) השמש לעולם לא תיראה בצד צפון, כי השמש זורחת במזרח ועולה על פני שמי הדרום ושוקעת במערב[6]. אם הבית שלך ממוקם צפונית לקו רוחב 23.5, לעולם לא תקבל אור שמש ישיר מחלון צפוני. לפיכך צד  צפון, הוא הצד שבו השמש "מוצפנת". "הצפון" נקרא "שמאל" (ובערבית הצפון קרוי "שִמַאל") שהרי הוא בצד שמאל של הפונה למזרח וכמו שמצאנו "אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, טו).

---

[1] מתוך המאמר של מנשה הראל  "קדמה" – דרומה או מזרחה?, מדע – עיתון מדעי לכל, כ"ה 1 שבט תשמ"א ינואר 1981, ירושלים, בהוצאת מוסד ויצמן לפירסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

[2]  מ' הראל, 'האוריינטציה הגיאוגרפית ושימוש המפה בארצות המקרא', ישראל - עם וארץ, א (תשמ"ד), עמ' 163.

[3] אפשר למצוא גישה דתית, התואמת את האמונה היהודית למושג 'קֶּדֶם' (מזרח): הקב"ה הוא קדמונו, כלומר יוצרו של העולם. ע"פ מדרש רבה שמביא רש"י לפסוק "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, יא), המילה "מִקֶּדֶם" אין משמעה "ממזרח" אלא "מה', מקדמונו של עולם": "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו" (בראשית רבה מא, יז). להרחבה ראה במאמר "ארבע רוחות השמים במקרא ובפירוש רש"י", דוד שניאור, שנתון "שאנן"– תשע"ג – כרך יח.

[4] על "רוח ים" ראה גם במאמר "ים התיכון – הים הגדול" בפרשת בא.

[5]  כי אין השמש נראה בו לעולם, מה שאין כן בדרום ששם הולך השמש בתוקף חמימותו.

[6]  כאמור, כל זאת בצד שלנו של כדור הארץ (הצפוני), מקו רוחב 23.5 המכונה "חוג הסרטן" - הנקודה הצפונית ביותר לרוחב כדור הארץ בה יכולה השמש להיראות ברום השמים או בצהרים  ישירות מעל ראשינו. ראה במאמר "The Sun's Path Through the Local Sky" באתר "study.com".

© כל הזכויות שמורות למחבר

תכונות האבנים והסלעים

 מאת: אורן סעיד

תכונות מסויימות מסייעות לזהות את סוגי הסלעים הבונים את קרום כדור הארץ.

נאמר בפרשתנו שאבני שוֹהַם ואבני מִלּוּאִים שימשו לייצור החושן והאפוד: "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כח, ט). מבאר האבן עזרא לגבי זיהוי האבנים היקרות הנזכרות בפרשה: "ואבן השהם –לבנה. ובארמית בורלא. ולשון ישמעאל בלאור, ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים[1]...וחכם גדול ספרדי אמר:  כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח[2]...והוא אבן שכל מי שהאבן ההוא באצבעו לעולם יראה חלומות. ואין לתמוה על זה כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן. כי יש אבן המושכת את הברזל. והמעמדת את הדם. והבורחת מהחומץ. והנשברת לעולם על משולש" (כח, ט). רבי אברהם אבן עזרא מציין תכונות ומאפיינים שעל פיהם ניתן לזהות את האבנים היקרות. תכונות אלו מסייעות לזהות גם את סוגי הסלעים הבונים את קרום כדור הארץ[3].

אבן המושכת את הברזל

קלציט - דרגת קשיות 3 בסולם מוס.
יוצר: Jarno
מתוך ויקימדיה

המגנט נקרא על שם המקום בו נתגלה מחצב המושך אליו ברזל ביוון הקדומה - בקרבת מגנסיה שבאיוניה (דרום-מערב טורקיה של היום), וכונה, משום כך, ביוונית מגנס.

מתכות מסוימות (בעיקר ברזל, קובלט וניקל וסגסוגותיהן) יכולות להפוך למגנטיות כתוצאה מהשדה המגנטי של כדור הארץ, גם בצורתן הטבעית, כמחצבים, כגון עפרת ברזל (מגנטיט). חומרים אלה בצורתם המתכתית יכולים להיות ממוגנטים כתוצאה מתהליך החישול. מגנטים כגון אלה שימשו בניסויים הראשונים במגנטיות[4].

כמו כן, סלע שרוסק לאבקה ונמשכת למגנט מעידה על כך שזהו סלע המכיל מינראלים ברזיליים.

אבן המעמדת את הדם

אולי הכוונה לאבן המכילה מלח בישול, וכידוע המלח שואב לחות ולכן מייבש את הדם. בתכונה הזאת של המלח לספוג לחות אנו משתמשים בהכשר הבשר לאכילה; אנו מולחים את הבשר במלח, כדי שהמלח ימשוך ויספוג את הדם הבלוע בבשר[5]. דוגמת סלע שיש לה טעם מלוח, מעיד על מלח בישול הנמצא בו.

אבן הבורחת מהחומץ

החומצה המלחית %‏3‏ היא תרכובת העשויה ממימן ומכלור, אשר בבואה במגע עם המינראל קלציט, המכיל סידן, היא יוצרת תסיסה ובעבוע של בועות גז. הסלעים המכילים קלציט - הגיר והקירטון -תוססים במגע עם חומצה מלחית.

אבן הנשברת לעולם על משולש

המשולש זה כלי מסויים - אולי אבן בצורת משולש - שבאמצעותו בדקו את קשיות האבן. במילואים לספר "אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות" לרבי יהודה חסיד מביא את  האבן עזרא ומבאר[6]: "והחרס כאשר תעבור על המשולש תישבר", כלומר, חרס נשבר בקלות. כיום מקובל לקבוע את דרגת הקשיות של הסלע באמצעות חריצת הסלע בעזרת כלים שונים:

- סלע רך - ייחרץ על ידי ציפורן האצבע,  למשל: גבס וקירטון.

- סלע בדרגת קושי בינונית - ייחרץ על ידי מסמר רגיל, למשל: סוגים שונים של גיר או דולומיט.

- סלע קשה - יחרוץ את הזכוכית ואת הפטיש הגאולוגי, למשל: גרניט.

השיטה המקובלת לבדיקת רמת הקושי של מינראלים היא על פי סולם קשיות שנערך על ידי המינראלוג והגאולוג הגרמני פרידריך מוס. לפי סולם זה, רמת הקשיות של המינראל מתבטאת במידת ההתנגדות שלו לחריצה על ידי מינראל אחר. סולם מוס כולל ‏10 מינראלים, שהרך שבהם מסומן בדרגה ‏1,והקשה שבהם - בדרגה ‏10.על פי הסולם הזה הקלציט, למשל, יחרוץ את הגבס, שהוא רך ממנו, והגבס יחרוץ את המינראל טלק[7].

---

[1] בדרך כלל  יש לומר לגבי זיהוי האבנים הטובות המוזכרות בתורה ובחז"ל, ששמות האבנים היקרות משתנים מעם לעם ומדור לדור; וגם יש שמכנים אבנים שונות בשם אחד; ועל כן אין אנו יכולים לזהות בברור גמור את האבנים הטובות, הנזכרות בדברי הקדמונים, הן במקרא והן בתרגומים העתיקים והן בדברי חז"ל ואף בדברי סופרי העמים הקדמונים ("דעת מקרא" שמות כה ,ז). להרחבה ראה במאמר "אבנים יקרות בדברי חז"ל", פרשת במדבר בבלוג זה.

[2] להרחבה על היהלום ראה במאמר "היהלום שבחושן" בפרשת פקודי בבלוג זה.

[3] "כדור הארץ והסביבה : ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה", מאת: עקיבא פלכסר, חנן גינת, זאב שטסל, בילי סביר, יהודה דינר, מוסטפה עספור ויואב יאיר, משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים, תשע"א – 2010, עמ' 86-87. 

[4] ראה באנצ' אביב חדש – האנצ' הישראלית לנוער בערך "מגנט", הוצאת עם עובד בע"מ, 2004.

[5] להרחבה ראה במאמר "שלא יטמין משקלותיו במלח", פרשת קדושים, בבלוג זה.

[6] יעקב ישראל סטל, הוצאת יפה נוף ־ י. פוזן, 2006, עמ' 299. ראה ספר פרדס רמונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט ממגורשי ספרד דף לז.), שיש אבן שכאשר תעבור על משולש תישבר [ודלא כפירוש "מחוקקי יהודה" (לר' יהודה קרלינסקי) על האבן עזרא שמות שם, שפי' שאבן זו כל מה שתשבור אותה תעלה משולשת מג' רוחתיה, אפילו אם תשבור אותה לחתיכות קטנות].

[7] "כדור הארץ והסביבה",  ספר לימוד בגיאוגרפיה ופיתוח הסביבה לחטיבה העליונה, עמ' 86. ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אשת לוט - נציב מלח בהר סדום

 מאת: אורן סעיד

אשת לוט הביטה בעת התרחשות מהפכת סדום ועמורה ולכן גופה נהפך לנציב מלח. יש המאמינים כי גוש סלע מסויים של אבני מלח בהר סדום הוא נציב המלח של אשת לוט.

בפרשתנו אנו קוראים על מהפכת סדום ועמורה. כאשר הפך ה' את סדום ועמורה בשל חטאיהם, חנן את לוט ומשפחתו, ושלח אליהם שני מלאכים, שהזהירו אותם לפני הפורענות והוציאו אותם מהערים. אחד המלאכים ציווה את לוט והאנשים אשר עימו שכאשר הם נמלטים ממהפכת סדום, לא להביט לאחוריהם כדי לא לראות את הפורענות. אשתו של לוט הביטה כדי לראות את המהפכה, וגופה נהפך לנציב מלח: "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (יט, כו).

מדוע נענשה אשת לוט?

 רש"י מסביר, ע"פ מדרש בראשית רבה (נא, סימן ה), שאשת לוט נהפכה לנציב מלח כעונש על קמצנותה: "ותהי נציב מלח - במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה (לוט): תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה" (יט, כו).

ה"חזקוני" מבאר, שאשתו של לוט שהלכה אחרי לוט, לא האמינה לדברי המלאך שאמר "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (יט, יז), והביטה כדי לראות את המהפכה ולכן גופה נהפך לנציב מלח, כפי שהכתוב מעיד: "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (יט, כו).

יוסף בכור שור, פרשן התלמוד מהמאה ה-12, טוען שאשת לוט התעכבה בבריחתה מחורבן סדום וענן הגופרית והמלח כיסה אותה לחלוטין: "ותבט אשתו – הייתה מבטת, מתאחרת, שלא הייתה ממהרת לילך, מיש"א אלו"ט דגרדוט"א (=אלא הולכת ומבטת), עד שנשארה מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופלת גפרית נופל מלח עמו, שנאמר 'גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה' (דברים כט, כב) וגו'; ותהי נציב מלח – כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם הייתה שם אשה, שהייתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח - לפי פשוטו של הפסוק. אבל העולם אומרים כי גופה נהפך להיות מלח, ועדיין נראית בארץ ההיא" (בראשית יט, כו).

אשת לוט - גוש מלח בהר סדום
מתוך ויקימדיה

מדוע אשת לוט התעכבה? תשובה לכך ניתן למצוא בפרקי דרבי אליעזר: "נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה אחריה לראות, אם היו הולכות אחריה אם לאו" (פרק כה). על פי מדרש זה, אשת לוט חיפשה את בנותיה הנשואות שנותרו בסדום.

נציב מלח בהר סדום

על פי המדרש[1], אשת לוט היא תזכורת למהפכה הניסית שהקב"ה הביא על סדום ועמורה: "ואף כשהפך את סדום הניח זכרון: " 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח' (בראשית יט, כו), ועד עכשיו הוא עומד נציב מלח, למה? 'זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו' (תהלים קיא, ד), שהיו הדורות מרננין שבחו של בורא עולם".

רבי אליהו מזרחי (1435 - 1526) כותב, שנציב המלח של אשת לוט קיים עד היום: "אלמא נציב מלח דקרא פירושו, ששב גופה נציב מלח, והוא עומד עד היום" (בראשית יט, כו).

יש המאמינים כי גוש סלע מסויים של אבני מלח בהר סדום, בדרום-מערב ים המלח,  הוא נציב-המלח של אשת לוט. מכיוון שצורות הסלעים באיזור משתנות במשך הזמן, נודדת האגדה מגוש סלע אחד לאחר. לכן נוסעים ועולי רגל הצביעו על נציבי מלח שונים באזור הר סדום בתור אשת לוט. יוסף בן מתתיהו מעיד[2] שראה בעיניו  את נציב-המלח של אשת לוט: "ואשתו של לוט הייתה פונה תכופות בשעת הבריחה לצד העיר, תאבה לדעת, מה מתרחש מסביב לה, על אף האיסור שאסר אלוהים לעשות זאת, (ולפיכך) נהפכה לנציב מלח. אני ראיתי את זה והוא קיים עוד כיום". ר' רפאל מלכי, שעלה לארץ-ישראל בשנת ‎1677 והיה מפרנסי העיר ירושלים, כותב[3]: "שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח...".

סלעים של מלח מצויים בכמויות עצומות בהר סדום אשר בקצה חופו הדרומי של ים המלח. ההר ברובו בנוי סלעים ענקיים של מלח נקי. צבעם למעלה אפור-כחלחל. צבע זה בא לסלע עקב המים שניגרו עליו. את כמות המלחים בהר זה אומדים במיליארד טון מלח נקי. הרוחות, הסערות והגשמים ממוססים את האבן ומידי שנה נופלים גושים ענקיים של אבני מלח.

הרד"ל (1798 - 1855) בפירושו על פרקי דרבי אליעזר כותב, שהסיבה שבימינו  אין יודעים היכן הוא הנציב מלח, שכן הוא ראה שכתוב, שהיתה רעידת אדמה קשה בסביבת ים  המלח, וים המלח יצא מגבולו והציף את הבתים באזור וגם את הנציב המלח של אשת לוט (פרקי דרבי אליעזר, פרק כה, אות פ).

פרופ' עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית בירושלים טוען[4], שנציב המלח, שגובהו 20 מטרים, המוכר כיום בהר סדום והמכונה "אשת לוט", לא נוצר ע"י מי גשמים, אלא הינו שריד של דופן מערה עם ארובת מלח שהתמוטטה בעת חורבן סדום ועמורה[5].

ישנם חוקרים הסבורים[6], ש'ככר הירדן' (בראשית יג, י) המקראית –  בה ישבו חמש הערים סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער -  נמצאת צפונית לים המלח, בעוד שנציב המלח של אשת לוט המוכר כיום, נמצא בדרום-מערב ים המלח.

אשת לוט בהלכה

בתלמוד בבלי במסכת ברכות נאמר, שהרואה את אשתו של לוט צריך לברך ולהודות לה': "תנו רבנן: הרואה מעברות הים (רש"י - מקום שעברו ישראל בים סוף) ומעברות הירדן (רש"י - בימי יהושע) מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון (רש"י - בימי יהושע היה בספר יהושע), ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה - על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום... 'ואשתו של לוט' - שנאמר (בראשית יט,כו) 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח'..." (ברכות נד).

בהמשך הסוגיא מבואר מה בדיוק מברכים כשרואים את אשת לוט: "בשלמא כולהו ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא? דאמר 'ברוך דיין האמת'... והא 'הודאה ושבח' קתני? תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים: על אשתו - אומר 'ברוך דיין האמת', ועל לוט - אומר 'ברוך זוכר את הצדיקים' (רש"י - שזכר את אברהם)" (שם; שולחן ערוך, אורח חיים, ריח, ח). כאמור, מקום נציב המלח של אשת לוט לא ידוע לנו בוודאות, ולכן לא ניתן לברך את הברכות הנ"ל[7].

בתלמוד בבלי במסכת נידה נאמר, שאשתו של לוט אינה מטמאת, שמת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע, ב).

---

[1] ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ה.

[2] קדמוניות היהודים, א, 203.

[3] מ' בניהו, מאמרים ברפואה לרכי רפאל מרדכי מלכי, ירושלים, תשמ"ה, עמ' קמב-קמג.

[4] מתוך: תקצירי "הכנס ה-19, מחקרי יהודה ושומרון, כנס מדעי רב תחומי", יוני 2009, במאמר "גיל ופרופיל של אשה שהפכה נציב מלח" מאת עמוס פרומקין, במחלקה לגיאוגרפיה, האונ' העברית ירושלים.

ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "אשת לוט".

[5] בשל רעידת אדמה. המלבי"ם מציין (יט, כה) שנוסף לאש ולגופרית שירדו מהשמיים ה' גרם שתהיה רעידת אדמה חזקה. על התהליכים הגיאולוגיים בחורבן סדום ועמורה ראה במאמר "השבר הסורי אפריקני ומהפכת סדום".

[6] "מיקומה הגאוגרפי של כיכר הירדן המקראית", עמיחי סנה ויוסי יחיאלי, המכון הגאולוגי, ירושלים.

[7] בעל  "פסקי תשובות" (סימן ריח, הערה 31) מציין, כי מאחר שאין כל מקור מוסמך לכך שנציב מלח זה הוא אשת לוט, אין לברך מאומה על ראייתו, ואף לא ברכה נטולת שם ומלכות.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אבק ועפר מן השמים

 מאת: אורן סעיד

באחת הקללות שנאמרו בפרשתנו מתוארים "גשמי חול ואבק" היורדים מן השמים.

בפרשתנו נאמרה הקללה: "יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר,  מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָך" (כח, כד).  הפרשנים נחבטים בקושי , כיצד יתכן שהמטר יהפוך לאבק ועפר?

הרוח שאחרי המטר

רש"י ותרגום יונתן בן עוזיאל פירשו, ע"פ התלמוד בבלי (תענית ג, ב), שאין הכוונה שהמטר עצמו יהפוך לאבק ועפר, אלא  מדובר ברוח הבאה אחרי המטר, המעלה אבק מן האדמה על הצמחים, ובכך גורמת להם נזק.  רש"י מציין, שמדובר ברוח שבאה אחרי שירד גשם קל, באופן שהאדמה לא נעשתה בוצית, ולכן הרוח יכולה עדיין להעלות אבק מן האדמה על הצמחים: "מטר ארצך אבק ועפר - זיקא דבתר מיטרא (ראה תענית ג , ב); מטר יורד ולא כל צורכו , ואין בו כדי להרביץ העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסֶה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים ונדבק בהן, ונעשה טיט ומתייבש, ומרקיבן" (שם). הסיבה לריקבון היא, שהאבק ספח את המים שהיו על פני הצמח ונעשה בוצי, ומכסה את העלים, דבר המפריע לתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה) והנשימה של הצומח. בתנאים כאלה הצמחים צומחים פגועים וכמושים[1].

סופות חול ואבק

שכבת אבק עבה שהגיעה מערב הסעודית לאיראן,
שהתערבבה עם העננים.
מתוך ויקימדיה

הרשב"ם פירש: "הרוח במקום שרגיל להמטיר מטר, ימטיר לך מן השמים אבק ועפר, כלומר מגובהי הרים שהן יבשים מאין מטר, ירד אבק ועפר שינקרו עיניכם".  באופן דומה פירש החזקוני: "הרוח הרגיל להביא מטר השמים, יבוא בחוזק ויוריד אבק ועפר מעל ראשי הרים ויהפוך שרשי האילנות למעלה". הרשב"ם והחזקוני, מבארים שהקללה היא שבמקום גשמי מים יבואו "גשמי אבק ועפר". הרשב"ם והחזקוני מתארים "גשמי אבק" יבשים וסופות חול ואבק.

ההבדל בין חול ואבק הוא בגודל הגרגרים.  גרגירי החול הכבדים שוהים רק מספר שניות באוויר ונישאים למרחק של קילומטרים ספורים  ואילו גרגרי האבק  נישאים לגובה של קילומטרים אחדים ונסחפים למרחקים של מאות ואף אלפי קילומטרים.

האבק מורכב בד"כ מעפר או משחק סלעים, וכן חלקיקי חומר הנפלטים מהתפרצויות הרי געש.

הקטע בתורה בו מוזכר הפסוק  הנ"ל,  מתאר בין היתר מכת בצורת קשה. תקופות בצורת גרמו לאורך השנים בין היתר גם לסופות אבק וחול. מאחר ובתקופת בצורת האדמה יבשה מאד, וחשופה – בהעדר צמחיה, קל יותר לרוח להרים את גרגירי החול והאבק. הקשר בין האבק  לרוח והיובש מוזכר בפירוש רבי אברהם אבן עזרא: "אבק ועפר – ברוב החורב וכח הרוחות" (שם) וכן בפירוש השד"ל: "יתן ה׳ את מטר וגו׳ – על ידי החורב השרב והרוח" (שם).

לסופת חול יש מספר תנאים על מנת שהיא תיווצר, חלקם הוזכרו ע"י החזקוני והרשב"ם:

1. החול צריך להיות דק, כמו במדבריות,  על מנת שהרוח תוכל להסיע אותו.

2. החול חייב להיות יבש כדי שהרוח תוכל לשאת אותו. אם למשל, ירד גשם ואחר מכן נושבת רוח לא תתחולל סופת חול. 

3. הרוח צריכה להיות חזקה מספיק על מנת שתוכל להרים את גרגירי החול.

4. כאשר הקילומטרים התחתונים של האטמוספירה אינם יציבים, נוצרים זרמי אוויר אנכיים אשר מסיעים את החול והאבק כלפי מעלה.

בישראל נפוצות סופות חול ואבק, כשמקורותיהן מירדן, הנגב, או מדבר סהרה[2].

רוחות חזקות הנושאות גרגירי חול ואבק גורמות לשריטות בפני העלים של הצמחים, כתוצאה ממכות של גרגירי חול ואבק הנישאים ברוח. כאשר מדובר, בצמחים הגדלים עשרות מטרים מחוף הים, החשופים לרסס של טיפות מי ים מלוחים, חדירת מים מלוחים דרך העלים השרוטים עלולה לגרום להמלחה של העלים. צמחים אלו מתמודדים עם המלחים שכבר חדרו לתוכם, על ידי עלים בשרניים, בהם תאים המסוגלים לספוג כמות מים גדולה. בתאים אלו יימהלו המלחים שחדרו לצמח במים לרמה בלתי מזיקה[3].

במחקרים שונים נמצא, שלסופות החול והאבק יש תפקיד אקולוגי חשוב: כשהחול והאבק שוקעים, הם משמשים מקור חשוב מאוד של מינראלים לצמחים הגדלים ביערות-העד של ברזיל (שכן האבק מכיל ברזל, מגנזיום, אשלגן ומינראלים נוספים).במחקרים אחרים נמצא שהאבק השוקע באוקיינוסים משמש מקור של מזון ומינראלים לבעלי חיים ולצמחים זעירים (פלנקטון) החיים במי האוקיינוסים[4].

"גשמי אבק"

הרלב"ג  פירש: "וזכר עוד על צד הקללה, שיהיה מה שירד בארצם מהמטר, הויה תתהוה מהאד הקיטורי, הוא עשן עב, והוא כמו אבק ועפר, ניביי"ה בלע"ז. והיא רבת הפסד לבעל חי ולצמחים".  ככל הנראה הרלב"ג מתאר "גשמי אבק" היורדים עם גשמי מים.

באפריל 1955 ירד על תושבי אזור סטלינגרד ברוסיה "יום לבן", שנמשך שלוש יממות רצופות. בשמים נראו עננים לבנים וצפופים, וקרני השמש לא יכלו לחדור דרכם. העננים נפלו לאיטם על האדמה, וכעבור שעה קלה הלבין כל האזור. הרחובות כוסו אבק לבן שחדר לפה, לנחיריים ולעיניים. נתברר אח"כ שהאבק הרב הגיע מהרי גיר באסיה המרכזית ע"י רוחות. ב-11 במאי 1934 ירדו "גשמים לבנים" דומים במדינת אריזונה באמריקה הצפונית שמקורם מהרי גיר . באזורים הטרופיים על חוף אפריקה המערבית, שכיח "גשם אבק" הידוע בכינויו "גשם דם", המוסע ע"י הרוחות ועשוי גרגרים מינרליים, אפר וולקני וחומרים אורגניים.

באטליה, בדרום צרפת ובבלקאנים יורדים לעיתים גשמים אדומים, שצבעם בא להם מגרגירי חול. גרגירים אלה מקורם במדבר סהרה, השופע חולות מכל הצבעים – לבנים, צהובים וגם אדומים. רוח המדבר נושאת מטעני חות צבעוניים אלה אל אזורי הים התיכון. החול מתערבב עם רסיסי המים בעננים, וכך ממטירים הללו גשם אדום.

בחודש פברואר 1959 ירד שלג שחור על הרי הקוקז, שמקורו בחלקיקי פיח הנפלטים מארובות בתי החרושת או מהרי הגעש, התערבבו בעננים, וקפאו בין רסיסי המים[5]. שכונות הסמוכות לאזור תחנת הכח בחדרה, סובלות מגשם של "אבק פחם", כתוצאה מהעשן שחור שפולטות ארובות תחנות הכוח[6].

זיהום אוויר פוגע גם בצמחייה, בעיקר בעצים. האבק המרחף, המכיל ברובו חלקיקים של פיח ושל זיהום, שוקע על העלים ומפריע לתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה) והנשימה של הצומח. בתנאים כאלה הירקות והפירות צומחים פגועים וכמושים. גידולים חקלאיים גם עלולים לספוג לתוכם חומרים רעילים דרך האוויר, ואלה נכנסים לגופנו כאשר אנו אוכלים את הצמחים – ירקות ופירות[7].

בהקשר זה יש לציין, שגשם שמעורב בו חלקיקים מזוהמים קרוי "גשם חומצי" (בשל דרגת החומציות שלו), וגורם לפגיעה בצמחיה ובבעלי חיים[8].

---

[1] "זיהום אוויר -סכנה לבריאות", אתר "סבבה – שומרים על הסביבה", המשרד להגנת הסביבה.

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "סופת חול".

[3] "החי והצומח במישור החוף", גילה זוהר; רות פלג, תשנ"ח, ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים; יד יצחק בן צבי. המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה. היחידה לתכניות לימודים. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[4] "כדור הארץ והסביבה : ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה", עקיבא פלכסר, חנן גינת, זאב שטסל, בילי סביר, יהודה דינר, מוסטפה עספור ויואב יאיר; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים, תשע"א, 2010, עמ' 221.

[5] ע"פ הספר "מפלאי הטבע", י.רונאי, הוצאת א.זלקוביץ, תל אביב,1964, עמ' 50-53, 69-70.  על "גשמי אבק" ראה גם באנצ' העברית בערך "אבק".

[6] "דברים שרואים משם: מחקר חדש למדידת זיהום תחנות כוח באמצעות לוויינים", אוקטובר 2016, באתר סוכנות החלל הישראלית.

[7] "זיהום אוויר -סכנה לבריאות", אתר "סבבה – שומרים על הסביבה", המשרד להגנת הסביבה.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "גשם חומצי".

© כל הזכויות שמורות למחבר