הונאה במדידת קרקע

 מאת: אורן סעיד

חבלי מדידה, עשויים מסיבים מן הצומח או משערות בעלי חיים, שימשו למדידות קרקע.

נאמר בפרשתנו, האיסור להונות במדידות: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (יט, לה). כאשר מכרו קרקע, סמנו את גבולותיה סביב, ומדדו את גבולות הקרקע בצורה מדויקת. הקרקעות היו נמדדות באמצעות חבל באורך מקובל[1]. בתלמוד בבלי מסכת עירובין (נח, א) למדים מפסוקים שמדידות של עירובי תחומין צריכה להיעשות באמצעות חבל מדידה. במצרים העתיקה השימוש בחבל מדידה למדידת קרקעות היה נפוץ. פעמים שבחבל היו קשרים במרווחים קבועים[2].

בתלמוד בבלי במסכת בבא מציעא דורשים: "במדה במשקל ובמשורה: תנו רבנן, במדה - זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים...". רש"י מבאר (רש"י בבא מציעא, סא, ב), שהאיסור הוא, למדוד את הקרקע לחלוקה בין שותפים או יורשים, לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים (כגון: במקרה שאח אחד לא כאן, והאח השני רוצה את חלקו עכשיו), מפני שהחבל מתקצר בימות החמה ומתארך בימות הגשמים[3]. החידוש הוא, שהייתי אומר שבגלל שהשינוי בחבל הוא מועט וכן הוא מתרחש באופן טבעי - בגלל שינויי מזג האוויר, אין כאן איסור גזל, לכן חז"ל למדו מהמילה "בַּמִּדָּה" שזה גם אסור משום איסור גזל[4]. במאמר זה נעסוק באיסורי הונאה במדידת קרקע, העולה מן הדרשה הנ"ל.

חבל. ישנם חבלים המתרחבים כתוצאה
מספיגת לחות או מים – תלוי
בחומר ממנו הם עשויים.
מתוך ויקימדיה

בפירוש "תורה תמימה" (אות רסב) התקשה בפירוש רש"י הנ"ל: "לשני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות או לשני אחין שחלקו, מפני שבימות הגשמים החבל לח ומתפשט כל צורכו ובימות החמה מתוך יובשו הוא נגמדו כויץ, כך פירש רש"י (בבא מציעא סא, ב) וצריך עיון במציאות זה הדבר". לפי רש"י: בימות הגשמים החבל סופג מים ומתארך, ובימות החמה הוא מתייבש ומתכווץ ולכן מתקצר. ה"תורה תמימה", התקשה במציאות בה החבל מתארך בימות הגשמים ומתקצר בימות החמה, והשאיר את רש"י  בצריך עיון. כנראה, ש"התורה תמימה" הבין כמו פירוש הר"י מיגאש[5], שביאר ההיפך מרש"י[6]: "מפני שהחבל של מדה בימות החמה נמתח ובימות הגשמים מתכווץ ומקטין, ונמצא מי שנמדד לו בימות הגשמים לוקח פחות ממה שלקח חבירו שנמדד לו בימות החמה". 

האם החבל אכן  מתארך בחורף כתוצאה מספיגת מים ולחות או מתקצר מחמת הקור? ומהי המחלוקת בין רש"י לר"י מיגאש?

תלוי מאילו חומרים עשוי החבל. חבלים מסיבים טבעיים יוצרו מחלקים שונים של צמחים: קליפה, עלים, קנוקנות וכו' או מחלקים שונים של בעלי חיים: גידים, רצועות עור או דפנות מעיים. אורך הסיבים תמיד מוגבל וקוטרם אינו אחיד ותלוי בשיטת הייצור וההפקה. 

חבלים בתקופת התלמוד היו עשויים מסיבי דקל, ערבה, גומא ופשתן; מפשתן היו עושים בעיקר חבלים לשם מדידה: "תָּנֵי רַב יוֹסֵף, שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים הֵם: שֶׁל מָגָג [רש"י - יונ"ק בלעז (גוֹמֶא, סוּף)], שֶׁל נֵצֶר [רש"י - ערבה קלופה; לישנא אחרינא: צורי דקל, והוא 'סיב'], וְשֶׁל פִּשְׁתָּן; שֶׁל מָגָג לְפָרָה...שֶׁל נְצָרִים לְסוֹטָה... שֶׁל פִּשְׁתָּן לִמְדִידָה" (ערובין נח, א).

מצינו בתלמוד שהיו עושים חבלים למדידה גם משערות בעלי חיים: "יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר 'שָׂק', מָה שַׂק טְוִוי וְאָרִיג אַף כֹּל טְוִוי וְאָרִיג" (שבת סד, א)' ומבאר רש"י: "יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות - לציא"ל [חוט] שעושין למדוד, וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה, ואינו טווי..." (שם).

לשערות בעלי חיים או אנשים ישנה תכונה היגרוסקופית, כלומר הן מתארכות כשהן סופגות לחות ומתקצרות כשהלחות יורדת והן מתייבשות - עקרון שהיה ידוע כבר בעולם העתיק (בתכונה זו משתמשים בהיגרומטר - מכשיר למדידת לחות). החבל, העשוי משערות בעלי חיים - סופג לחות ומים בימות הגשמים מתארך קצת לעומת ימות החמה. שערת אדם מתארכת[7] בשיעור של  2.5 - 2   אחוזים כשהלחות משתנה מ-0% ל-100%.

לעומת זאת, לסיבי צמחים ישנה תכונה בדרך כלל שונה והנראית הפוכה מהתגובה ללחות (או למים) של שערות בעלי חיים. אורכו של חבל העשוי מסיבי צמחים בדרך כלל יתקצר. זאת מאחר וכל סיב בפני עצמו מתרחב בקוטרו, דבר הגורם לחבל לדחוק החוצה את הסיבים. לפיכך, חבל כזה יתרחב (יתנפח) ואורכו יתקצר. בדרך כלל[8], כשהחבל מתייבש הוא מתכווץ והסיבים מתארכים[9].  כיום, ניתן לצפות את הסיבים של החבל בחומר דוחה מים, על מנת למנוע את הנזק הנגרם לחבל כתוצאה מספיגת לחות או מים.

יתכן שרש"י הכיר חבלים העשויים משערות בעלי חיים, המתרחבים כתוצאה מספיגת לחות או מים ואילו הר"י מיגאש וה"תורה תמימה"  הכירו חבלים העשויים סיבי צמחים, שאורכם מתקצר במגע עם מים או לחות.

בנחל חמר התגלו חבלים ופיסות חבלים עתיקים, העשויים סיבים מן הצומח[10]. באתר מוֹאָה (עיר נבטית בערבה) התגלה חבל עשוי חוטי שיער עיזים בגווני חום וקרם השזורים יחדיו, מהתקופה הרומית[11].

רואים אנו עד כמה הקפידה התורה על איסור גזל; שהרי השינוי בחבל המדידה כתוצאה מספיגת מים או לחות הוא קטן ובקושי אפשר להבחין בו, וכן קשה מאוד למדוד את החבל במדויק, מאחר וגמישותו משתנה בימות החמה והגשמים בשל הלחות, וניתן למתוח את החבל, ממילא הגודל שלו משתנה. אף על פי כן, התורה אסרה הונאה זאת, במדידת הקרקע על ידי החבל.

סדקי בוץ

ישנו פירוש נוסף ל"מדידת קרקע" של רבינו חננאל, המובא ע"י רשב"ם: "ורבינו חננאל פירש: בימות הגשמים הקרקע כווץ ובימות החמה הקרקע מתבקע בפתיחיו ומוסיף במדתו" (בבא בתרא פט, ב). כלומר, הכוונה למידה של לקרקע עצמה (ולא לחבל בו מודדים את הקרקע).  בקיץ נפערים בקרקע סדקים גדולים (בסוגים מסויימים של קרקע) שאינם מופיעים בחורף בשל המים והבוץ.

סדקי בוץ הם מבנים משקעיים, בדרך כלל בצורת מצולעים, הנוצרים כשקרקע בוצית מתייבשת ומתכווצת.  היווצרות סדקים מתרחשת גם בקרקעות המכילות חרסית כתוצאה מירידה בתכולת המים. סדקי הבוץ נוצרים, בגלל שהשכבה העליונה של הקרקע מתייבשת ומתכווצת בעוד השכבה שמתחתיה נשארת באותו גודל. המתח בין שכבות הקרקע, גורם ליצירת הסדקים ועל ידי כך לשחרור המתח בין השכבות[12].

מפירוש רבינו חננאל נראה, שהאח היורש או השותף (כאמור לעיל, מדובר כאן ביורשים או שותפים) שמקבל חלק בקרקע בקיץ[13], מקבל למעשה מידת קרקע גדולה יותר בשל הסדקים המופיעים בקרקע - יחסית לאותו חלק בקרקע שקיבל האח או השותף האחר בחורף. ברם, לאור דברינו, לא מובן מהו ה"גזל" כאן, הרי שטח הקרקע לא משתנה, רק השכבה העליונה של הקרקע הופכת להיות סדוקה. לכן מובן, מדוע הרשב"א, התקשה בפירוש זה של רבינו חננאל[14]: "ודבר של תימא הוא" (בבא מציעא, סא, ב, ד"ה שלא ימדוד).

---

[1] המשנה במסכת עירובין מציינת, שיש למדוד עירובי תחומין בחבל שאורכו 50 אמה (פרק ה משנה ד).

[2] Joel F. PAULSON, "Surveying in Ancient Egypt,", FIG Working Week 2005 and GSDI-8, Cairo, Egypt April 16-21, 2005.

[3] וכן בפירוש המשניות לרמב"ם: "ומשוחות - ... שהחבל תקצר בקיץ ותאריך בסתיו" (כלים פרק יד משנה ג).

[4] חידושי הריטב"א, הישנים, בבא מציעא (סא, ב) ד"ה שלא ימדוד.

[5] חידושי הר"י מיגאש לבבא בתרא (פט, ב). רבי יוסף ב"ר מאיר הלוי אבן מיגאש (1077-1141) היה מגדולי הרבנים בספרד, ראש ישיבה ופוסק הלכה נודע. היה תלמידו הבולט של הרי"ף.

[6] ב"יד רמה" [רבי מאיר הלוי בן טודרוס אבולעפיה (הרמ"ה, 1170-1244) מטוליטולא], מסכת בבא בתרא (פט, ב), הביא את שני הפירושים.

[7] “Meteorology Today: An Introduction to Weather, Climate, and the Environment”,

by C. Donald Ahrens and Peter Lawrence Jackson and Christine E. J. Jackson and Christine E. O. Jackson,

Cengage Learning, 2012, pages 119-120.

[8] ישנם חומרים או אריגים שתופעת ההתרחבות אינה הפיכה.

[9] “Handbook of Fibre Rope Technology”, by Henry A. McKenna and J. W. S. Hearle and N. O'Hear, Woodhead Publishing, 2004, page 71.

[10] Schick T. 1988. Nahal Hemar Cave Cordage, Basketry and Fabrics. ATIQOT XVIII: 31-43, Pl. XIII, 1.

[11] Shamir O. 2005. Textiles, Basketry, Cordage and Whorls from Mo`a (Moje Awad). ATIQOT 50: Pp. 99-152, p. 124 no. 454..

[12] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Mudcrack" (=סדק בוץ).

[13] בניגוד לפירוש הערוך  (בערך "מד"), המבאר שדווקא מי שמקבל מידת קרקע בימות הגשמים מקבל מידה גדולה יותר: "בימות הגשמים מתדבקים הרגבים ומתקווץ שנמצא בימות הגשמים המידה מוספת". ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[14] וכן הר"ן (בבא מציעא, סא, ב, ד"ה שלא ימדוד) ובמאירי (שם) התקשו בהבנת דברי רבינו חננאל. אולי יתכן שסדקים גדולים לא היו נכללים במידת הקרקע, ולכן למעשה, מי שמקבל חלק בקיץ, מקבל שטח גדול יותר של קרקע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כושר על חושי במקרא

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על איסור מעשי כישוף או הגדת עתידות. התורה מפרטת צורות שונות של מעשי כישוף או הגדת עתידות.

בפרשתנו התורה אוסרת מעשי-כישוף: "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (יט, כו) וכן "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יט, לא). בחומש דברים מופיע פירוט רחב יותר של סוגי הכישוף האסורים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף; וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח, י-יא). נבאר כל אחד מסוגי הכישוף הנזכרים[1].

קוסם קסמים

רש"י מבאר: "איזהו קוסם ? האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך וכן הוא אומר (הושע ד, יב) 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' " (דברים יח, י). לדעת רש"י, הקוסם הוא זה המפיל גורל, כדי לדעת את העתיד לבוא. הקוסם מחזיק במקל (בקיסם) בהציגו את שאלתו, ולפי אופן נפילת המקל, או שבירתו, הוא קובע את תשובתו. כך לפי פירוש חז"ל[2]: "איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר: אם אלך, אם לא אלך". לפי פירוש זה נגזרת המילה קסם מ"קיסם", או מהמילה הערבית הדומה שמשמעותה גזירה וחתיכה ואף שבירה. אף הרמב"ן מפרש כי הקסם הוא "מחשבה בעתידות", ולדעת רבי אברהם אבן עזרא (שם)  ייתכן שמשמעו "הֹבְרֵי שָׁמַיִם" (ישעיה מז, יג) - מגידי עתידות לפי מצב הכוכבים בשמים. הרמב"ם פוסק[3], כי אסור לקסום וכן אסור לשאול בקוסם. קוסם שעשה מעשה-דינו מלקות, ואילו מי שנשאל בקוסם, מכין אותו מכת מרדות.

מעונן

במסכת סנהדרין (סה, ב) פירש רבי עקיבא, כי המעוננים "אלו נותני עונות, שאומרים: עונה פלונית יפה להתחיל[4]". הרמב"ם מציין ש"נותני העונות" הם מגידי עתידות על פי הכוכבים, אסטרולוגים: "איזהו מעונן, אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות (=אסטרולוגיה) יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ט). לדעת חכמים (שפתי חכמים, שם) הכוונה לאוחזי-עיניים: "שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום". לדעה זו נגזרה אפוא המילה מעונן מהמילה "עין" (ראה גם פירוש המלבי"ם, שם). דינו של מעונן בסקילה, אף אם לא עשה מעשה (רמב"ם, שם ט).

האבן עזרא פירש (שם) כי המילה היא מגזרת "ענן", שכן יש החוזים עתידות לפי דמות העננים ותנועתם. אווירומנסיה היא ניחוש המתנהל על ידי פרשנות של צורות העננים, זרמי רוח ואירועים קוסמולוגיים כגון שביטים, כדי לנסות לחזות את העבר, ההווה או העתיד. סבורים כי כהני דת בבלים קדומים השתמשו בצורת ניחוש זו[5]. לפי פירוש רבי אברהם אבן עזרא, כי "מעונן" – המוזכר בפרשתנו ובחומש דברים - הוא ניחוש על פי צורות העננים, אזי זהו האזכור הקדום ביותר של צורת ניחוש זו.

להקת יונים בתעופה.
בעולם הקדום, היה נוהג מקובל
של ניחוש ע"פ מעוף הציפורים.
יוצר:Toby Hudson
מתוך ויקיפדיה

מנחש

לדעת חז"ל המנחש הוא זה הקובע עתידות, לפי מאורעות מיקריים שאירעו לו: "עורב קרא לו, כלב נבח לו, צבי הפסיקו בדרך" (סנהדרין סה, ב); וכן: "תנו רבנן 'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' (ויקרא יט, כו) כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" (סנהדרין סו, א), ומבאר רש"י: "המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר" (שם). לא מקרה הוא, שכל המאורעות המפורטים כאן אירעו בבעלי-חיים. מסתבר כי הניחוש הוא קביעת עתידות בעיקר על פי תנועת בעל חיים, ושורש המילה נובע כנראה מהשימוש המרובה בנחשים (או לחשים?) שעשו המכשפים לשם הגדת העתיד.

בעולם הקדום, היה נוהג מקובל של ניחוש על פי מעוף הציפורים. למשל, בדת הרומית העתיקה, נהגו לפרש סימנים על פי התנהגותם הנצפית של ציפורים[6]. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יח, ט) מזכיר את חכמי העופות וטוען כי הניחוש על פי העופות הוא אמיתי, כי אין טעם להתכחש לעובדות מובהקות, הגלויות לפני הכל, בדבר כושר על חושי זה; ומסמיך את דברי הפסוק "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ) לאומנות זו של ניחוש בעופות (וכן בויקרא רבה לב, ב).

מכשף

המונח מכשף בא מהשורש "חשף" (בערבית גם בכ"ף), היינו: חישופו וגילויו של הנסתר. נראה שביטוי זה הוא שם כללי לכל סוגי הכישוף, שעניינם מגע עם העולם הנסתר וחשיפת סודות הזמן והמקום. כנראה כולל המונח אף פעולות המאגיה למיניהן, כלומר ההשפעה באמצעות כוחות נסתרים על כוחות הטבע (ראה טור יורה דעה, קעט). מכשף שעשה מעשה-כשפים חייב סקילה, אך אם רק אחז את העיניים כאילו עשה מעשה, והוא לא עשה-לוקה מכת מרדות (רמב"ם, שם טו).

חֹבֵר חָבֶר[7]

חובר חבר הוא קוסם המסוגל להרגיע ולהשקיט בעלי חיים ולהביאם למצב של קיפאון וחוסר-תנועה, כאילו חיבר וקישר יחד את כל איבריהם. כושר זה ידוע כיום מן המחקרים בהיפנוזה של חיות, כתופעה טבעית שאין בה כל כוח מיסטי או מאגי, ואכן הרש"ר הירש בפירושו על התורה (דברים יח, יא), מסביר את התופעה של 'חֹבֵר חָבֶר' כהיפנוזה של חיות. וייטצהופר, המסכם ומנתח את עשרות המחקרים על היפנוזה של חיות, קובע כי אפשר לומר שכל בעל-חיים, למן האדם ועד לחרקים, ניתן ל"היפנוט" ואף אריות בכלל זה.

  רש"י פירש: "וחובר חבר-שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד" (דברים, שם). אולם לא מצאנו עדות על כושרו של החובר לאסוף חיות אל מקום אחד.

מסתבר כי בימי קדם, כאשר היוו חיות רעות אחד האיומים הנוראים ביותר לשלומו ולחייו של האדם-באשר כלי הנשק שהיו בידיו עוד לא הספיקו להגנה מפני פורענות קשה זו-ייחסו חשיבות רבה לאנשים שניחנו בכושר זה של הרגעת חיות ושליטה עליהן. בהשפעת ההשקפות ששררו באותם ימים, תלו זאת בכוח כישוף ולחש; לפיכך ייחסו לאנשים אלו כוחות עליונים. התורה, שאסרה על כל דרכי הכישוף-באשר אלה היוו אמצעי השכנוע העיקרי של עבודת האלילים-אסרה מטעם זה עצמו אף על אותו כישוף הקרוי 'חֹבֵר חָבֶר', ואפילו תכליתו למנוע סכנה מבני-אדם. ברם, אין האיסור חל כאשר הסכנה ברורה ומיידית. יש עוד להוסיף, כי האיסור אף אינו חל על עריכת ניסויים מסוג 'חֹבֵר חָבֶר' שמגמתם "להבין ולהורות", שכן כך נקבע במסכת סנהדרין (סח, א) לגבי הכישוף בכלל:"...אבל אתה למד להבין ולהורות".

אוב וידעוני

חז"ל מבחינים בין אוב וידעוני, כשתי דרכים שונות להתקשרות עם המתים. המשנה, במסכת סנהדרין (פרק ז משנה ז) מפרשת: "בַּעַל אוֹב, זֶה פִּיתוֹם הַמְּדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי, זֶה הַמְּדַבֵּר בְּפִיו". התוספתא (סנהדרין י, ו) מוסרת תיאור יותר רחב: "בעל אוב-זה הפיתום המדבר בין פרקיו ומבין אצילי-ידיו, ידעוני-זה השם עצם של ידעוני בפיו". יוסיפוס פלביוס, בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר שישי, עמ' 330), מבאר כי "הקוסמים ממין האובות, מעלים את נשמות המתים, ומגידים על-ידם לשואלים את העתיד להתרחש".

פיתום, הוא כנראה ונטרילוקוויסט (VENTRILOQUIST) שבכוחו לדבר בלי הנעת שפתיים, כך שהדיבור נשמע כאילו יוצא מבטנו או ממקום אחר; אך האמת היא שהמילים מבוטאות כרגיל, אלא שהמדבר מוציא את האוויר באיטיות רבה, תוך כיווץ והרחבה של פי הקנה, הלשון מוכנסת פנימה ורק ראשה נע. הלחץ על מיתרי הקול משנה את הקול, וככל שגדל הלחץ-כן גדל הרושם כאילו בא הקול ממרחק. הוונטרילוקוויזם היה ידוע ביוון וברומא ובכל המזרח הקדמון, הוא רווח עד היום בחלקים שונים של העולם.

ההלכה אוסרת את ההתקשרות עם רוחות המתים בדרך של אוב או ידעוני. המכשף העובר על איסור זה באורח פעיל דינו בסקילה, ואילו הנשאל אל בעל אוב או ידעוני, העבריין הסביל, אינו אלא באזהרה ומכין אותו מכת מרדות (מדרבנן). אך אם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרם-לוקה (רמב"ם, שם יד).

דורש אל המתים

זהו סוג שלישי של אומנות ההתקשרות עם המתים. המכשף אינו עושה מעשה פולחני כלשהו, אלא צם והולך ללון בבית הקברות "ורואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו" (פירוש המשניות להרמב"ם, סנהדרין פרק ז משנה ז). התוספתא בסנהדרין (י, ז) מפרשת: "דורש אל המתים-זה  אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת". ברם, לא רק צורת התקשרות זו עם המתים אסורה אלא אסור לנסות ליצור כל קשר עם המתים במטרה לקבל מהם מידע וכפי שהכליל וכתב הרמב"ם: "איזה הוא דורש אל המתים - זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו; ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום.  כללו של דבר:  כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו - לוקה" (הלכות עבודה-זרה, פרק יא, הלכה יז). בהקשר זה יש לציין, שהרמב"ם עצמו בכלל לא הזכיר את כל "סיפורי המתים" המופיעים בתלמוד[8] ולא ניסה לתרצם ולהסביר איך הם מתיישבים עם האיסור "דורש אל המתים". הסיבה לכך ראויה לדיון נפרד[9].

השולחן ערוך פסק: "דורש אל המתים, זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה" (יורה דעה, סימן קעט, סעיף יג); ומוסיף הרמ"א (בסעיף יד): "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר. ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו[10]" . דעת המחבר [=מרן, רבי יוסף קארו]  היא, שאכן יש איסור מוחלט. אך הרמ"א מחלק בין פנייה לגוף שאסורה לבין פנייה לרוח שמותרת. דברי הרמ"א מסתמכים, על מה שכתבו הגהות מיימוניות שם (רמב"ם, שם, אות ח) בשם רא"ם (יראים סימן שלד-שלה), שמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוחו, והרוח אינו נקרא מת. אך הרב קוק כתב (שו"ת דעת כהן סימן סט) שמדובר כאן בספק לאיסורא. לכן יש לאסור לתקשר עם המתים בכל צורה שהיא, כולל ב"סיאנס"[11] ובמקרים מיוחדים (כגון: חולה מסוכן)  שיש צורך לתקשר עם המתים יש להיוועץ במורה הוראה מוסמך.

---

[1] רוב החומר לקוח מתוך הספר: "למעלה מן החושים - על תופעות על חושיות במקורות היהודיים ובמחקרי ימינו" מאת השופט בזק, הוצאת יבנה, תל אביב,1985,  להרחבה עיין שם.

[2] ילקוט שמעוני, פרשת שופטים, רמז תתקיח.

[3] הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ז.

[4] וכך פירש רש"י ויקרא יט, כו.

[5] ויקיפדיה האנגלית בערך "Aeromancy".

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Augury".

[7] ראה מאמרו של יעקב בזק על "חובר חבר", סיני סב, תשכח, באתר דעת.

[8] למשל, הסיפור עם המארחת שנפטרה שגילתה לו היכן הכסף (ברכות יח, ב) ועוד.

[9] להרחבה ראה מאמרו של אראל סגל "פנייה אל המתים לאורך הדורות".

[10] כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף.

[11] ראה למשל מה שפסק הרב יובל שרלו, על "סיאנס",  באתר מורשת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אדני השדה

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת מעשי-כישוף, ביניהם גם ע"י ידעוני - העושה כישוף באמצעות עצם חיה המכונה "אדני השדה".

נאמר בפרשתנו: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, לא). התורה אוסרת מעשה כישוף ע"י ידעוני. רש"י מפרש מהו ידעוני: "ידעוני - זה המניח עצם של חיה ששמו יָדוֹעַ בפיו והוא מדבר מאליו". מקורו של רש"י הוא במסכת סנהדרין: "ידעוני - זה המניח עצם יָדוֹעַ (שם חיה) בפיו והוא מדבר מאליו" (סה, ב).  כלומר, ידעוני נקרא על שם החיה, המכונה "יָדוֹעַ", שממנה נלקחת  העצם שבאמצעותה הידעוני עושה את הכישוף. מהו "יָדוֹעַ" ?

 לפי רש"י (שם) "יָדוֹעַ" הוא שם חיה ולפי הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה ט) הוא עוף. בפירוש "שפתי חכמים" על רש"י  הנ"ל בפרשתנו  מביא פירוש מעניין: "כתב רבינו שמשון  בשם רבי מאיר בר קלונימוס מאישפירא: שהוא חיה ששמה ידוע, והוא ידעוני דקרא, ומעצם שלה עושי כמין כשפים, וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ, שבו גדלה אותה החיה בכל דבר, בצורת פנים בגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש,  ואין כל בריה רשאי לקרב כמלוא החבל שטורפת והורגת, וכמלוא החבל רועה על כל סביבותיה, וכשבאין לצודה אין אדם רשאי לקרב אצלה אלא מורים בה בחץ אל החבל, עד שהוא נפסק, והיא מיד מתה". השפתי חכמים הביא כאן את פירושו של רבינו שמשון משאנץ        (1216 -1150 או 1230)  למשנה במסכת כלאים על המושג "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה". במשנה נאמר:  " ... וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה - חיה; רבי יוסי אומר - מטמאות באוהל כאדם" (כלאיים פרק ח, משנה ה). רבי יוסי סובר, ש"אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" שמת, דינו כאדם ומטמא באוהל, ולומד זאת מהפסוק: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (במדבר יט, טז) -  באדם שגדל בשדה, כלומר, מין אדם הוא (רבינו שמשון משאנץ בשם הירושלמי, שם). אם כן, לפי פירוש זה, "יָדוֹעַ" זהה עם "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה".

הקוף אוראנג-אוטאנג.
אחד הזיהויים ל"אדני השדה".
מתוך ויקימדיה

החיה המתוארת בפירוש רבינו שמשון משאנץ הנ"ל-  חיה המחוברת לאדמה כצמח ודומה לאדם - אינה מוכרת למדע. כנראה שחיה זו שייכת לקבוצה של חיות שלא ידועות למדע המודרני כמו: "יטי" (yeti, "איש השלג") או "ביגפוט" (Sasquatche, Bigfoot), שהסיפורים אודותיהם מיוחסות לפולקלור או למיתולוגיה, או לטעות בזיהוי של החיות שנראו.

רש"י על הפסוק בספר איוב: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ; וְחַיַּת הַשָּׂדֶה  הָשְׁלְמָה לָּך" (ה, כג) כותב:  "אבני השדה -  מין אדם הן. וחית השדה, היא שנקראת גרושה בלע''ז. וזו היא חית השדה ממש; ובלשון המשנה תורת כהנים (כנראה צריך לומר: כלאיים) נקראים אדני השדה". רש"י מסביר ש"חית השדה" זהה  ל-"אדני השדה"^[1]. בספר אוצר לעזי רש"י^[2] הביא את הגירסא גרובה, garove – זאב ערבות; והוסיף: "המלה הצרפתית ממוצא גרמני 'אדם-זאב' מתיחסת לאגדות עם על בני אדם שהפכו לזאבים". אם כן, גם לפי פירוש זה, "אדני השדה" הוא יצור המבוסס על אגדות ואמונות, שנפוצו בתרבויות שונות, שאדם יכול להפוך לזאב, הקרוי "אדם זאב".

למושג "אדני השדה" מצאנו פירושים נוספים:

         א.  בפירוש "תפארת ישראל"^[3] על המשנה בכלאים (שם) מזהה את "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" עם הקוף אוראנג-אוטאנג. המלבי"ם (ויקרא יא, כז) מזהה אותו עם השימפנזה ועם האוראנג-אוטאנג. פירוש השם "אוראנג – אוטאנג" ע"פ שפת מלזיה ושפת אינדונזיה הוא "איש היער". אכן האוראנג אוטאנג חי בעיקר על עצים והוא היונק הכי גדול בעולם שחי על עצים.

הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) מפרש: "ואדני השדה - הם חיות הדומות לבני אדם; ואומרים המספרים חידושי העולם, שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים, ודבורו דומה לדבור אדם, ושמו "אלנאנאס" בלשון ערב, ומגידים מענייניו בספרים דברים רבים"; וכן אחד הפירושים שמביא "הערוך"^[4] (בערך "אדן"): "חיה דומה לבני אדם".

פרופ' יהודה פליקס בספרו "הצומח והחי במשנה"^[5]  מזהה את "אדני השדה"  על פי פירוש זה,  כקוף חסר זנב. הוא מציין את המדרש בקהלת רבה: "כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל מַה יֹּתֵר לָאָדָם (קהלת ו, יא)  -  כגון: מגדלי קופות (=קופים) וחתולות וחולדות, הסנאין ואדני השדה וכלב הים^[6]. מה אית להון הניה מניהון? או חד אמכותי או חד מעקוצי (=איזו הנאה לבעליהם מגידולם? או מכה אחת! או עקיצה אחת!) - מה הניה? או חד פלקא (עניי בית האסורים), או חד פדעא (פצע וחבורה)" (פרשה ו, יא). כלומר אלו חיות שעשועים שאינן למאכל ואינן שומרות על הבית ואינן חיות עבודה וההנאה היחידה שהמגדל אותם יכול לקבל מהם היא מכות או עקיצות ובכל זאת בני אדם מרבים הבל ומגדלים אותן.

         ב.  פירוש נוסף שמביא "הערוך" הוא: "בני אדם הגדלים ביערים" (שם). פרופ' מרדכי כסלו^[7] מסביר שמשמעות 'השדה' במונח "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" היא בר, פרא, שאינו מן הישוב, כמו עולשי שדה, כרישי שדה (משנה, כלאיים א,ב) או עשב השדה, חית השדה (בראשית ג,יד, יח). ולכן "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" מתייחס לעמים ושבטים שאינם בונים ערים, ושפתם אינה כתובה. מסתבר שהמונח "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" כולל גם שבטים של ציידים-לקטים אנאלפבתים.

במאות השנים האחרונות ואף במאה הנוכחית התקינו כתבים על בסיס האלפבית הלטיני לעשרות עמים ושבטים שהתפרנסו מחקלאות באפריקה ובאמריקה ודיברו בלשונות לא-ספרותיות. היום נשארו רק מעט מאוד שבטים שחיים על ציד ולקט, כגון הילידים באוסטרליה. אולם, בתקופת חז"ל מספרם של כל אלה היה רב יותר, וככל שאנו חוזרים אחורה בזמן כך עולה מספר השבטים - עד אדם הראשון.

---

[1] יש לציין, שהרא''ש במסכת כלאיים פירש את אבני השדה כזהה עם אדני השדה ודלא כרש''י שפירש שזהה עם חית השדה.

[2] מאת ד"ר משה קטן, ירושלים, תשס"ו.

[3] הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה  נכתב ע"י הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנציג ה'תר"כ 1861). היה מגדולי חכמי אשכנז ורב בגרמניה.

[4] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי (1035 - 1110), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[5] מכון לחקר המשנה, ירושלים, 1982, עמוד 291.

[6] ראה גם ספרא (ויקרא יא,כז): "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם וכו' - כל הולך על כפיו - זה הקוף. כל הולך - להביא את הקפוד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים".

[7]  דברי פרופ' כסלו לקוחים מאתר "דעת" ממאמרו "גיל האדם – התש''ס או מיליון שנה".

© כל הזכויות שמורות למחבר

"שלא יטמין משקלותיו במלח"

 מאת: אורן סעיד

התורה מזהירה על איסור הונאה במדידות. נחלקו המפרשים מהי ההונאה בהטמנת משקלות במלח.

נאמר בפרשתנו, האיסור להונות במדידות: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (יט, לה). דורשת הגמרא במסכת בבא מציעא: "במדה במשקל ובמשורה: תנו רבנן, במדה - זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, במשקל - שלא יטמין משקלותיו במלח , ובמשורה - שלא ירתיח" (סא, ב). במאמר זה נעסוק באיסור הונאה כתוצאה מהטמנת משקלות במלח.

מדוע אסור להטמין משקלות במלח?

רש"י מפרש, שהמלח מכביד את המשקולת: "לטומן משקלותיו - המנה או הפרס, טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו" (בבא מציעא סא, ב). כך גם פירש הרשב"ם: "במלח – שמכבידן" (בבא בתרא פט, ב).  לעומת זאת, רבנו תם מפרש, שהמלח מפחית את המשקל של המשקולת: "שלא יטמין משקלותיו במלח  - ...ומפרש רבינו תם לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב" (בבא בתרא, שם, בדברי התוספות).

כיצד מלח משפיע על המשקולת הטמונה בו ? ובמה נחלקו רש"י, רשב"ם ורבנו תם?

המלח נכלל בקבוצת החומרים המכונים היגרוסקופיים. גבישים מסוימים, יש להם זיקה כה חזקה למים, עד כי הם מסוגלים, בהיותם יבשים, לספוג רטיבות מן האוויר הלח, ולהיעשות לחים בצורה הנראית לעין ואף להתמוסס. חומרים כגון אלו, הסופגים רטיבות מן האוויר או מחומרים אחרים, מכונים חומרים היגרוסקופיים[1].

גביש מלח.
המלח הוא חומר היגרוסקופי
ולכן הוא עשוי להקטין את משקל
המשקולת הטמונה בו.
מתוך ויקימדיה

מלח הבישול המצוי סופג מים, כידוע בימי החורף הלחים[2]. בתכונה הזאת של המלח לספוג לחות אנו משתמשים בהכשר הבשר לאכילה; אנו מולחים את הבשר במלח, כדי שהמלח ימשוך ויספוג את הדם הבלוע בבשר.

יש גם נוזלים היגרוסקופיים, כגון: חומצה גופרתית מרוכזת, כוהל מרוכז וגליצרין. הכימאים מנצלים חומרים היגרוסקופייים לשם ייבוש חומרים אחרים. גז העומד לייבוש, מועבר דרך כלי סגור המלא חומר היגרוסקופי. נוזל או מוצק נוהגים לייבש ע"י הכנסתם לתוך כלי סגור הנקרא דאסיקאטור, המכיל בתחתיתו חומר היגרוסקופי.

רוב המשקלות בעבר היו עשויות מאבן [3]; כפי  שהרשב"ם מפרש: "משקלותיו - אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר" (בבא בתרא פח, א). יש אבנים שסופגות לחות. מלח כחומר היגרוסקופי, שואב את הלחות מהמשקולת, וממילא מקטין את משקלה. זוהי דעת רבנו תם.

המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ה, משניות י-יא), דנה אחת לכמה זמן צריכים לנקות את המשקלות, מן השיירים הנדבקים בדפנותיהן ובשוליהן. רבן שמעון בן גמליאל מציין: "במה דברים אמורים בלח, אבל ביבש אינו צריך" (שם, משנה יא). כלומר, במודד ובשוקל דברים יבשים, אינו צריך לנקות את המשקלות, שלא נדבק מהם מאומה אלא רק במודד ובשוקל דברים לחים. רש"י כנראה הבין, מאחר ומלח נחשב כחומר היגרוסקופי, השואב נוזלים, הדין שלו כמו בשקילת דבר לח, שנדבק לדפנות ולשוליים של המשקלות, ולכן מכביד על המשקלות [4]. לעומת זאת, רבנו תם סובר שמסתכלים על המשקולת עצמה – אחרי שמלח שנדבק עליה התייבש והתפורר -  שמשקלה נפחת ע"י המלח השואב את הלחות מתוכה. כעין זה תירץ בפירוש "תורה תמימה" [5]: "...וצריך עיון שיחלקו במציאות [רש"י, רשב"ם ורבנו תם]. ואפשר לומר דאיתא להא ולהא, דבתחילת הטמנתה במלח מתוך שדבק המלח בה נעשית כבידה, ואח"כ לכשתתייבש מפחית אותה ארס המלח" (ויקרא יט, אות רסג).

בקטע הבא, נבאר בדרך נוספת את המחלוקת בין רש"י לרבנו תם.

ה"חלודה" של משקלות מתכת

התוספות במסכת בבא בתרא (פט, ב, ד"ה "ולא של בעץ"), מבאר לנו, מתי המשקלות היו עשויות ממיני מתכות:

א. לשקילת דבר לח או דבר יבש שיש עליו לחלוחית או שומן, אסור להשתמש במשקלות העשויות ממיני מתכות,  משום שהלחלוחית נדבקת ומתייבשת על המשקלות ולכן הן נעשות כבדות יותר[6].

ב. לשקילת דבר יבש שאין עליו לחלוחית, מותר להשתמש במשקלות העשויות ממיני מתכות.  התוספות מוכיח ממספר מקורות שאכן השתמשו במשקלות  העשויות ממיני מתכות.

ג. במשקלות קטנות העשויים ממיני מתכות לצורך שקילת כסף וזהב, צריך לחופן בעור, משום ששחיקה מועטת בהן מביאה להפסד גדול. רש"י מציין, שמשקולת של עופרת, יש לחופה בעור, כי השחיקה בה גדולה: "משקולת של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת" (גיטין כב, א ד"ה משקולת).

אם כן, השתמשו בעבר במשקלות העשויות ממיני מתכות.

בפירוש ה"יד רמה [7]" מסביר, שהטעם לדין "שלא יטמין משקלותיו במלח" הוא: "שלא יטמין משקלותיו במלח כדי שיעלו חלודה ויכבידו" (בבא בתרא, פרק חמישי, סימן קמא). יתכן שזו כוונת רש"י ורשב"ם, שבגלל שהמשקלות מחלידים, לכן הם מכבידים. כלומר, מדובר במשקלות העשויים ממיני מתכות המחלידים.

הרמב"ם פוסק: "אין עושין משקלות לא של בדיל ולא של עופרת ולא של שאר מיני מתכות כאלו מפני שהן מעלין חלודה ומתחסרין . אבל עושין של צחיח סלע ושל זכוכית ושל אבן שוהם וכיוצא בהן [8]" (הלכות גניבה, פרק ח הלכה ד). כלומר, לפי הרמב"ם אסור לעשות משקלות ממיני מתכות, מפני שהן מעלין חלודה ומשקלן פוחת.

א"כ, לכאורה יש  מחלוקת במציאות, בין ה"יד רמה" לרמב"ם: שלפי ה"יד רמה", החלודה גורמת למשקולת להיות כבידה יותר ואילו לפי הרמב"ם החלודה גורמת למשקולת להיות קלה יותר. על מנת לבאר את המחלוקת בין ה"יד רמה" לרמב"ם, האם חלודה מעלה את משקל המתכת או מפחיתה, עלינו להתעמק במהות החלודה.

חלודת הברזל לעומת "חלודת" שאר המתכות

הגמרא במסכת תענית (ח, א) אומרת: "אם ראית דור, שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר, בשביל לוחשי לחישות שאין בדור (=שאין מתפללין תפילה בלחש)". רש"י מסביר: " משתכין  - מאדימין פנים כעין רודיל"א (חלודה), כדאמרינן בבבא מציעא (כו, א) דשתיך טפי, שהעלה חלודה, שנעצרין מלהוריד טל ומטר";  וכן  רש"י במסכת שבת (סה, א)  מסביר: " שוכתא  - ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (חלודה) ויפה למכה. שוכתא כמו דשתך טפי דאילו מציאות (בבא מציעא כו ,א) ומשתכין כנחושת דתענית (ח, א)". ע"פ רש"י, נחושת וכסף מעלים חלודה. כפי שנראה להלן, קיים הבדל מהותי בין חלודת הברזל ל"חלודת" שאר המתכות [9].

הברזל, מתאפיין בעמידות רבה ובחוזק מכני גבוה מאוד שהפכו אותו לאמצעי פופולרי מאוד לבניית גשרים, בניינים, ספינות, מכונות, כלי רכב ועוד. ברם, הברזל באוויר, נוטה לחימצון (להתרכב עם החמצן) גם בטמפ' מצויה, ונוצרת תחמוצת הברזל, היא החלודה. ברזל נקי אינו נתקף ע"י אוויר יבש או ע"י מים נקיים בתכלית בטמפ' מצויה; אך מאחר שהברזל הרגיל אינו נקי בתכלית והאוויר מכיל תמיד פחמן דו חמצני ומים, מעלים כלי ברזל תמיד חלודה.

תחמוצת הברזל (החלודה) פריכה ושבירה ולכן מתקלפת אחרי היווצרותה וחושפת אזורים חדשים של ברזל שמוכן להתחמצן. בנוסף, ההתקלפות מגדילה את שטח הפנים של הברזל ולכן מאיצה עוד יותר את תהליך ההתחמצנות. ניתן לכן לומר שהחלדת הברזל היא תהליך שמחזק את עצמו, כך שמרגע שהחל קצב יצירת החלודה ילך ויגדל. לכן האיכול מתפשט על פני הגוף וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת הזמן לידי התפוררותו של כל הגוף.

תהליך חמצון דומה לברזל עוברות גם מתכות אחרות, למשל, נחושת. מדוע איננו רואים חלודה, סימני התקלפות במקרים אחרים?

הנחושת, בדומה לזהב וכסף היא יסוד יציב מבחינה כימית. כלומר, אינה מתרכבת בקלות עם החמצן שבאוויר ועמידה במים. במצבה הטהור צבעה חום-אדמדם ויש לה ברק מתכתי. אך כשהיא נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן. דוגמה נודעת לכיסוי פטינה הוא פסל החירות של ארצות הברית, שגונו הירקרק בא לו מהפטינה שציפתה אותו במהלך הזמן. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת. תחמוצת הנחושת הרבה יותר קשיחה מתחמוצת הברזל ולכן איננה מתקלפת. בשל כך, היא בעצם יוצרת מעל הנחושת שכבת מגן שמונעת מהחמצן והמים שבאוויר להגיע למתכת שמתחתיה וכך תהליך החמצון נעצר בשלב מוקדם [10].

על פי זה, ניתץ לתרץ שה"יד רמה" והרמב"ם דברו על שני סוגי משקלות. הרמב"ם דבר על משקלות מברזל; תהליך ההחלדה בברזל גורם לאיכול המתכת ולהתפוררותה, ולכן פוחת המשקל של המשקולת באופן כללי. לכן הרמב"ם כתב, שמשקלות העשויות ממיני מתכות,  "מעלין חלודה ומתחסרין", כי התכוון לחלודה של ברזל לאחר התפוררותה ונשירתה מהברזל. בנוסף, מאחר והמלח הוא חומר ששואב לחות, אזי הנוכחות של לחות ומלח מזרזת את תהליך ההחלדה [11], כפי שציין רבינו תם: "לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב" (בבא בתרא, שם) ומשום כך הזהירה התורה על הטמנת משקלות במלח.   לעומת זאת, ה"יד רמה" דבר על משקולת העשויה מנחושת (או מתכת אחרת שאינה ברזל);  מאחר  שה"חלודה" שמעלה הנחושת היא שכבת מגן, שלא גורמת לאכול המתכת, לכן משקלה גדל [12]. על "חלודה" מסוג זה - שאינה מאכלת את  המתכת [13],  דיבר ה"יד רמה", ולכן כתב: "שמתוך שמעלין חלודה מכבידין". יתכן שעל משקלות כאלו, התכוונו רש"י ורשב"ם שכתבו שמי שמטמין את משקלותיו במלח גורם להכבדת המשקל.

---

[1] ראה גם ב"המכלול – אנצקלופדיה יהודית" בערך "היגרוסקופיות"  ובויקיפדיה האנגלית בערך "Hygroscopy".

[2] צריכה מוגזמת של מלח בישול, הנפוצה בתזונה המערבית, עלולה להוביל לבעיות כמו יתר לחץ דם, היווצרות אבנים בכליות ועוד. מסיבה זו יש המשתמשים במלח דל נתרן - בו מוחלף חלק מהנתרן במגנזיום - כתחליף. המגנזיום-כלורי, שהוא בן-לוואי למלח הבישול המופק מן הים, אף הוא בעל תכונה היגרוסקופית.

[3] ראה פרשת "כי תצא" במאמר על מידות ומשקלות.

[4] ולכן  הדין יהיה, שצריך לנקות גם משקלות שנטמנו במלח או משקלות שמדדו ושקלו בהם מלח.

[5] חומש תורה תמימה, הוא לקט של מאמרי חז"ל על פסוקי התורה, בעריכת הרב ברוך הלוי אפשטיין מפינסק (1860-1941), עם פירוש פרי יצירתו על מאמרי חז"ל שליקט על פסוקי החומש.

[6] חולק הרשב"ם, שפירש שהטעם שאין עושים משקלות של מתכת, משום שהן נשחקות.

[7] רבי מאיר הלוי בן טודרוס אבולעפיה (הרמ"ה, 1170-1244) מטוליטולא. מגדולי ישראל בתקופת הראשונים בספרד. חיבר פירוש "יד רמ"ה" על מסכתות סנהדרין, בבא בתרא וקידושין.

[8] השווה למה שנפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף י: "אין עושין משקלות ממיני מתכת אלא מצחיח סלע ; ויש מי שאומר שמשקלות של כסף וזהב ושל דבר יבש עושים אותם של מתכת אם ירצו; הגה: וכן נהגו. למשקלות קטנה ששוקלין בה כסף וזהב, יש לחפותה בעור, שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול (ב"י בשם תוספות)".

[9] ראה גם במאמר בפרשת בחוקותי "איך השמים מזיעים?".

[10] על פי המאמר "החלודה – התפתחותה והשלכותיה" מאת ד"ר רן טבעוני, מרץ 2013, ראה באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי-במכון ויצמן למדע.

[11] מי מלח מאיצים את תהליך ההחלדה. להרחבה ראה במאמר "מדוע בים תהליכי חלודה וקורוזיה הם מהירים יותר", מאת אוני צברי, פברואר 2011, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי-במכון ויצמן למדע:

[12] להרחבה על משקל הנחושת כתוצאה מחימצון ראה "Atmospheric Factors Affecting the Corrosion of Engineering Metals", By S. K. Coburn, ASTM International, 1978, pages 154-155.

[13] גם "חלודת האלומיניום" אינה גורמת לאיכול המתכת. לגבי כסף, כאמור, רש"י פירש (במסכת שבת, שם), שכסף מעלה ליחלוחית. כסף בהיחשפו לגזים  המכילים גופרית שנמצאים באוויר - למשל העשן העולה מאש גז או פחם - הוא משחיר, מפאת יצירת שכבה של כסף גופריתי שאינה גורמת לאיכול המתכת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כתובת קעקע

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו התורה אוסרת חקיקת כתובת קעקע בגוף האדם. הרמב"ם מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם.

בפרשתנו נאסרה כתובת קעקע: "...וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (יט, כח). לדעת רש"י פעולת כתיבת  כתובת קעקע היא, כתיבה בדיו על העור והקעקוע במחט כדי שיכנס הצבע לעור: "כתובת קעקע - כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פורפוינ"ט [=תקוע] ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב" (מכות כא, א). לדעת הרמב"ם הכתיבה היא שריטת העור, והקעקוע הוא המילוי בדיו: "כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה; ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה -  לוקה, כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע, במה דברים אמורים בכותב אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו אינו חייב אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה, אבל אם לא עשה כלום אינו לוקה" (הלכות עבודה זרה יב,יא).

כתובת קעקע על כף היד.
יוצר: Meena Kadri
מתוך ויקימדיה

לפי הפירוש המוסכם[1] הכוונה לחקיקת סימנים בגוף האדם, שהוא מנהג נפוץ בכל העולם ומקובל במיוחד על עמים פרימיטיביים. השיטה הטכנית של כתובת קעקע הנהוגה במיוחד אצל בני הגזעים בהירי-העור (בניגוד לשחורי-עור הנוהגים לפצוע את עורם לפי דגם ולהניח לפצעים להצטלק), היא חריטת סימנים בעור ומילוי החריצים בצבע (כשיטת הרמב"ם).

הפרשנים מציינים שעשיית הקעקע היה מנהג רווח אצל הגויים. הרמב"ם מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם (הלכות עבודה זרה, שם). ר' אברהם אבן עזרא כותב שהיו עושים כתובת קעקע כזיכרון למתים ולכן איסור הקעקע מופיע באותו פסוק בו מופיע האיסור לעשות שריטה על המת; האבן עזרא מוסיף ש - "יש עוד היום רושמים בנערותם בפניהם להיות ניכרים" (ויקרא שם). ה"ראקנטי" מסביר שהיו עושים כתובת קעקע, כדי לחקוק על עורם שם כוחות הטומאה שהיו עובדים להם (קידושין סד).

בעולם המקרא ובמזרח הקדמון שימשו אותות שנקבעו בגוף האדם סימן לעבדותו [2]: האדון קבע בגוף עבדו אותות, לסימן שהוא קניינו. גם היוונים והרומיים היו נוהגים להטיל סימנים בגוף האדם לאות עבדות או לאות קלון. כנראה בהשפעת הנוהג הזה, שהיה מקובל, השתדלה התוספתא להמתיק את איסור התורה: "רושם על עבדו שלא יברח, פטור [3]" (מכות ד, א).

בעבר לא היה ניתן להסיר את כתובת הקעקע. כיום ניתן להסירה באמצעות  טיפול בלייזר או באמצעות ניתוח כירורגי. הסרת קעקוע מסובכת יותר מצריבתו. בממוצע רק ב-20% מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. ב-80% מהמקרים נותר סימן או צלקת [4]‏‏‏. מבחינה הלכתית, לאחר שחוקקה הכתובת בעור באיסור, אין איסור להשאירה [5]. עם זאת [6], נכון להשתדל ולהסיר כתובת קעקע זו, שלא תהא מזכרת עוון [7].

 

---

[1] אנצ' מקראית בערך "כתבת קעקע", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[2] אנצ' מקראית בערך "כתבת קעקע", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[3] וכן פסק השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ, סעיף ד, שהמקעקע על עבדו פטור, ומוסיף הרמ"א שנראה לו שמ"מ לכתחילה אסור.

[4] ע"פ ויקיפדיה בערך "כתובת קעקע".

[5] כל זאת, רק כשמדובר בקעקוע שאין בו דברי פריצות.

[6] הרב א. בקשי-דורון, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 387 ואילך.

[7] להרחבה ראה גם באנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך כתובת קעקע. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

© כל הזכויות שמורות למחבר