תולעת שני

 מאת: אורן סעיד

צבע בגוונים של אדום וצהוב-אדום, לצביעת צמר ואריגים יקרים במשכן, הפיקו מביצי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן), השוכנת על ענפי עצי האלונים.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שבני ישראל נצטוו לתרום למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו לתרום: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" (כה, ד); והכוונה לצמר צבוע במיני צבעים אלו. במאמר זה נדון ב"תולעת השני" ובצבע שהפיקו ממנה[1].

מפרשי ימי הביניים זיהו את צבע השני עם "כרמיז", שמה הערבי של תולעת השני. רש"י בפרושו לישעיה (א, יח) פירש: "תולע, צבע שצובעין בו אדום. גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד".  בימי הביניים סברו כי צבע הכרמיז מקורו בגרעינים. רק בראשית המאה ה-18 גילה החוקר ון-לוונהוק בעזרת המיקרוסקופ, כי "גרגירי הכרמיז" אינם אלא חרקים, כנימות מָגֵן, המלאות ביצים אדומות.

אלון מצוי. את צבע השני
הפיקו מביצי כנימת מגן
הטפילה על עצי האלון בארץ.
יוצר: Matanya
מתוך ויקימדיה

בימינו נחקר אורח חייה של תולעת השני. זוהי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן) טפילה בייחוד על ענפי עצי האלונים. החרק הזכר הוא בעל כנפים ומוכשר לעוף, אך הנקבה חסרת כנפים ותנועתה מוגבלת מאד. גופה עוטה קרום מגן. אלפי כנימות דבוקות על ענפי האלון ומוצצות את מיצם. הן נצמדות לצמח בעזרת גפי הפה, המותאמות לדקירה ומציצה, וע"י הפרשה דונגית בגחונן. הן אינן גורמות נזקים לצמחים הפונדקאים, במוצצן את לשדם.

הכנימות מתרבות ע"י השרצה, כלומר הזחלים בוקעים מביצים שבקרב הכנימה. באביב מתמלאת בטנה של הנקבה אלפי ביצים אדומות ומקבלת צורת אפונה. בשעה זו נהגו ללקוט את הכנימות ולסחוט מהן את הביצים המכילות את צבע השָני. תולעת השני קרויה גם בשם כרמיל[2], לפיכך כנימה זו קרויה כנימת הכרמיל, והכנימה החיה על עצי האלון קרויה כרמיל האלון.

במדרש הגדול מציין (שמות כח, א), שתולעת השני דומה בצבעה ובגודלה לזרעי האוג והחרוב, צמחים שגדלים בארץ ישראל. גם הרמב"ם מתאר  כך ב"משנה תורה" את הכנימה והזחלים שבוקעים מגופה: "והתולעת היא הגרגירים האדומים ביותר הדומין לגרעיני החרובים והן כמו האוג" (הלכות פרה אדומה, פרק ג, הלכה ב). תיאורו של הרמב"ם מתייחס לפירותיו של אוג הבורסקאים (Rhus coriaria), שדומים בצורתם לכנימת האלון[3]. הדימיון לזרעי האוג והחרוב  הוא בצבע האדום המבריק, ובקוטר הגרגרים  הממוצע  6 מילימטר[4], כגודל אפונה.

הצבע המופק מכנימת הכרמיל, הוא בעל תכונות צביעה טובות, יפה, אינו דהה ואינו נמס במים. השימוש בצבעי הכרמיל היה נפוץ עד סוף המאה ה-19. הירידה בתפוקת כרמיל האלון החלה למעשה במאה ה-17 עקב ההתחרות של הכרמיל המופק מכנימת הכרמיל הטפילה על הקקטוס. היא זולה יותר וצבעה טוב יותר מכרמיל האלון. עם המצאת צבעי האנילין הסינטטיים, שהם זולים בהרבה מצבע הכרמיל ואינם נופלים מהם בטיבם, נפסק השימוש בצבעי הכרמיל שהפקתם יקרה מאד.  

למעשה רוב החוקרים סברו שמקור צבע השני היה מכנימת הכרמיל שמקורה מחוץ לארץ -  הכנימה הארמנית שגדלה על צוואר השורשים של צמחים דגניים מסויימים שבהרי האררט שבתורכיה. פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, בסיוע תלמידו צבי תמרי  חקרו את מיני כנימות הכרמיל (Kermesidae) בארץ, דבר שהביא בסופו של דבר לזיהוי כנימת האלון המבוקשת ולהפיק ממנה את צבע השני. הצבע שהתקבל היה כתום-אדום ותואם את המתואר במקורות ההיסטוריים[5].

תולעת השני קרויה "זהורית" בלשון המשנה[6], בשל צבעה הזוהר - מבריק. היו גוונים שונים של השני, גוונים של אדום, צהוב-אדום וכתום-אדום. יוסף בן מתתיהו מתאר את גוון 'תולעת השני' בתור צבע 'אש', ולאש יש גוונים שונים – צהוב, כתום ואדום (מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ה, ד).

צבע השני היה יקר מאוד. בגד שני נחשב לתכשיט יקר (שמואל ב, א כד), זו היתה תלבושתן של בנות העשירים. לכן היו שהשתמשו בחוטי זהורית כתוספת בשולי הבגד: "אמריות של זהורית" (ספרא תזריע, פרק טו).

שני תולעת, שני, תולע, כרמיל בתנ"ך וזהורית במשנה, מובנם הצבע עצמו וגם האריג או החוטים שצובעו בו. ראשוני הפרשנים נחלקו בשאלה, איזה אריג צובע בשני, הצמר או המשי. הראב"ד (ספרא תזריע, שם) סובר, ששני מובנו צמר צבוע כרמיז, והרמב"ם (משנה כלים כז, יב) סובר, ששני מובנו משי צבוע כרמיז. כדעה הראשונה שנינו בספרא (שם).

גם מבחינה אחרת אין להניח ששני במקרא היה אריג של משי. המשי הוכנס לארצנו וסביבתה רק אחרי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון שהביא את תולעת המשי הסינית[7]. רק פעם אחת נזכר השם "משי" בתנ"ך בספר יחזקאל (טז, י, יג). במידה שהכירו בתקופה המקראית מין משי, היתה זו תוצרתו   של הפרפר "טואי המשי המזויף" המצוי בארץ על עצים שונים, אך המשי המופק מפקעות הגלמים שלו, הוא מטיב גרוע ואין להניח שצבעו אותו בצבע השני היקר.

במערת האגרות, בארכיונה של אשה בשם בבתא, שמצאה מקלט במערה זו, בזמן מרד בר כוכבא, נמצאה בין היתר, פקעת חוטי צמר, שנצבעה בצבע תולעת שני. כמו כן, נתגלה אריג מעין-בוקק, שבחופו המערבי של ים המלח, מהמאה השביעית לספירה, שעליו טלאי צבוע בצבע שני[8].

---

[1] ע"פ מאמרו של יהודה פליקס בכתב העת המדעי תורני "סיני" לח, תשי"ח, הוצאת מוסד הרב קוק.

[2] "וַיַּעַשׂ אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְכַרְמִיל וּבוּץ" (דברי הימים ב, ג, יד). המילה "קרם" בפרסית פירושה תולעת.

[3] "תולעת שני", הצומח והחי במשנת הרמב"ם, באתר מכון התורה והארץ.

[4] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", צבע זהורי במשכן ובמקדש, זכריה דורי, צפייה ו לחקר המקדש, 1996, קרית נטפים - אפרים בהר שומרון, עמוד יח. צפייה - סדרת כתבי עת העוסקים בצפייה למקדש לגאולה ולשלטון התורה בארץ ישראל, בהוצאת מכון המקדש.

[5] "כך גילינו את תולעת השני של ישראל", פרופ' זהר עמר,  אתר "קדמוניות הטבע והראליה בישראל".

ראה גם מאמר "מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין – כרמיל", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, זבחים (פח, ב). 

[6] במשנה (שקלים פרק ד, משנה ב), מוזכר  "לשון של זהורית" -  הוא חתיכת צמר צבועה אדום, שנקשרה בראשו של השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכיפורים וכן היתה נשרפת עם פרה אדומה.

[7] ראה גם במאמר "זיהוי השש", בפרשת תרומה.

[8] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", זכריה דורי, עמוד  נד. ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר