הדגה במצרים

 מאת: אורן סעיד

הדגה במצרים נחשבה כברכת היאור, ועל כן הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים.

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (יא, ה). הרמב"ן מבאר, כשבני ישראל שעבדו במצרים ודגו דגים עבור המצרים, הם קיבלו חלק מהדגים כשכר עבודתם: "וטעם אשר נאכל במצרים חִנָּם - כפי פשוטו: כי היו הדייגים המצרים מעבידים אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שהדגים במצרים היו זולים, כמעט בחינם: "הדגה - שם המין; חִנָּם - בזול, כאילו הוא חנם" (שם); וכן מבאר  הרלב"ג: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם - יתכן לפי הפשט, שלרבוי הדגים שם היו בזול גדול, ולזה אמר חנם" (שם).

בני ישראל זכרו בגעגועים את הדגה, שבאה להם "חנם" ובשפע מן הנילוס. הדגה, שהיתה מזון זול ונפוץ במצרים[1], נחשבה כברכת היאור, ועל כן אין תמה כי מלאכת הדיג הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים. באחד התבליטים מקבר מררוכא שבסקארה (הרבע האחרון של האלף השלישי לפני הספירה) נראית תמונת דַּיִג אופיינית[2]. בציור מצרי אחר מקבר אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מתואר דייג באמצעות רשת הקפה ארוכה המופעלת ע"י שתי סירות דיג. על חרטום אחת הסירות עומד דייג החובט במקל במים על מנת למנוע את בריחת הדגים מן השטח המוקף ולהפנותם פנימה.

נסיכת הנילוס

במצרים העתיקה היו נהוגות שיטות שונות של דיג, בעיקר בנהרות ובאגמים, והן מתוארות בפרוטרוט בציורי-קיר רבים.  דיגה באמצעות "רשת חֵרֶם^[3]" מן האלף השני לפני הספירה לא היה שונה בהרבה מן השיטה הנהוגה היום במזרח הים־התיכון: גזרי-עץ מנוקבים שימשו בתור מצופים, והחבל התחתון היה מצוייד במשקלות עדויות עופרת; הרשת הארוכה היתה נגררת ע״י אנשים העומדים על החוף ומושכים בחבלי-גרירה. מאותה תקופה מתוארות גם מלכודות עשויות רשת או קלועות מגומא, בעלות צורות שונות וגדלים שונים. לפשוטות שבהן היתה צורת סל בעל פתח גלילי; אחרות נבנו כקיר רשתי, הסוגר על קטע של הנהר או האגם. דיג באמצעות חכות היה נהוג גם כספורט. מצויים גם ציורים המתארים דיג בעזרת צִלְצָל^[4], המבוצע ע״י אצילים מצריים. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש להניח שמשם הועבר לשאר ארצות הים-התיכון, שבהן הוא נהוג עד היום^[5].

על אף השפע בדגה, לא שפר חלקם של דייגי מצרים ולא זכו לא ברווחה ולא בכבוד, והגיעו לכך בגלל עול המסים הכבד שהטילו עליהם אוצרו של פרעה וכן מנהלי המקדשים ובעלי האחוזות, וכן גם בגלל מצבם החברתי הנחות של דייגי מצרים[6].

החקלאות במצרים מבוססת על תעלות שנכרו מהנילוס לשטחים החקלאים. בזמן גיאות הנילוס[7] הנגרמת מגשמי המונסון, המים זורמים בתעלות, אל השטחים החקלאים. שטחים אלו הוקפו בסוללות עפר כך ששטחי החקלאות הוצפו במים. לאחר שהמים שקעו והאדמה ספגה את המים והטין, זרעו את הגידולים באדמה הלחה שהספיקה לגידולים השונים. בנוסף לכך, גיאות הנילוס הביאה עימה דגים לאותן תעלות. גם לאחר תקופת הגיאות, התעלות היו עדיין מלאות בדגים, כי מנעו את חזרתם לנילוס ע"י סגירת פתחי התעלות[8].

מחקירות של שלדי דגים באגם קָארוּן  - שבעמק הנילוס, הנמצא בחלקו הצפוני מערבי של נווה המדבר פיום (80 ק"מ מדרום מערב לקהיר) וכן מעדויות מהעיר נֶכֶן (Nekhen) שבמצרים העתיקה, עולה שמלאכת הדייג היתה נפוצה לפחות בעונות מסויימות בשנה באזורים אלו ; כמו כן, הדגים היוו מקור חלבון עיקרי לתושבים באזורים אלו. דגים היו ניתנים כשכר לעובדים במצרים העתיקה[9].

הטכניקות הקדומות לשימור דגים היו ייבוש והמלחה. מאגר של דגים מלוחים התגלה ליד אחד מ"מקדשי השמש[10]" (=מקדש שנבנה לאל השמש במצרים העתיקה).

במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר[11].

---

[1] הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, מספר כי יש מצרים החיים על דגים בלבד (ב, 92).

[2] "עולם התנ"ך – במדבר", רעננה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1997, עמודים 73-74.

[3] רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה. ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים.

[4] צִלְצָל (בלעז: הַרְפּוּן) הוא מכשיר דמוי-חנית המשמש לדיג, ולציד בעלי חיים ימיים גדולים כדוגמת לווייתנאים. הוא ממלא את תפקידו בכך שהוא ננעץ בחיה הניצודה, ומאפשר לדייג למשוך אותה אליו באמצעות חבל או שרשרת המחוברים אליו.

[5] אנצ' העברית בערך "דייג", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

[6] "הדיג במצרים הקדומה", מ. נון, מחניים ק"ה, תשכ"ו.

[7] ראה מאמר "גיאות הנילוס", פרשת ויגש, בבלוג זה.

[8] "‪A Popular Account of the Ancient Egyptians", John Gardner Wilkinson, John Murray, britain, 1890, page 193.

[9] ‪"Encyclopedia of the Archaeology of Ancient Egypt‏", ‪Taylor & Francis‏, Britain, 2005, page 307 .

[10] ‪Environmental Effects on Seafood Availability, Safety, and Quality", Bonnie Sun Pan, E. Grazyna Daczkowska-Kozon

CRC Press,USA, 2016, page 357.‏‏". 

[11] באתר אנצ' בריטניקה בערך " Plant and animal life".

© כל הזכויות שמורות למחבר

השליו

 מאת: אורן סעיד

אף על פי שהפעת השליו היא תופעה טבעית, ה' הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים.

בפרשתנו אנו קוראים, שבני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר וה' נתן לבני ישראל את השְׂלָיו. השליו (Coturnix) הוא עוף הקרקע הקטן ביותר בסדרת התרנגולאים שממשפחת הפסיוניים. זהו עוף המגיע לאורך של 18 עד 21 ס"מ ומשקלו כ –100 גרם. הוא שוכן בשדות וניזון בעיקר מזרעים, מעשב ומחרקים. השליו משקלו כמחצית משקלה של היונה. בצורתו הוא דומה לדרור הבית, עובדה שצוינה בתלמוד בבלי[1] (יומא עח, ב).

זיהוי השליו המקראי כמעט ואיננו נתון למחלוקת והוא מזוהה בשם זה על ידי כל התרגומים הארמיים והוולגטה. בעם ישראל השתמרה מסורת אכילה לאורך הדורות עד ימינו ומכוחה עוף זה מותר באכילה[2].

ציד שלווים באזור המזרח התיכון היה ידוע עוד מתקופות קדומות. העדויות הראשונות מופיעות על גבי תמשיחי קיר ממצרים העתיקה, שם נראים ציד שלווים באמצעות רשתות.

בפעם הראשונה בתורה שמוזכרת הופעת השליו,   נאמר שהשליו הופיע במדבר סין, בין אלים ובין סיני, בט"ו אייר, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מצרים:"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (שמות טז, א; טז, יג).

השליו.
מתוך ויקימדיה

בפעם השנייה בתורה מתוארת הופעת השליו בפרשתנו, במדבר פארן (במדבר י, יב), ב-כ' אייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מצרים (במדבר י, יא). בני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר (יא, ד). בעקבות כך, הקב"ה סיפק להם להקות גדולות של שליו כמזון במדבר (יא, לא). להקות אלה הועפו על ידי הרוח מן הים, ובני ישראל אספום ואכלום או שטחום על הארץ לשם ייבושם בשמש: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה, כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (יא, לא-לב). יוסף בן מתתיהו כותב, כי להקות השליו הגיעו למדבר ממפרץ ערב-'הם עפו על פני המים באמצעו, ועקב עייפות מחמת התעופה, ומתוך שדרכם לרחף סמוך לקרקע הם צנחו אל העברים' (קדמוניות ג, א, ה).

לתיאורים אלה ניתן למצוא הקבלה במציאות של ימינו. להקות גדולות של שלווים חולפות על פני מדבר סיני, פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב. בסתיו עוברים השלווים בתעופה על פני הים התיכון במסעם לאפריקה הטרופית. עייפים ממסעם הארוך הם צונחים לאדמה-מיד עם הגיעם בחופי אל עריש וצפון סיני.  השלווים נצפים לאורך קו החוף של צפון סיני עם עלות השחר ועד שלוש שעות לאחר הזריחה. הבדואים פורשים להם, מבעוד מועד, רשתות-חבלים, כמין גדרות גבוהות, בתוכן מסתבכים השלווים וניצודים. פעם הם היו ניצודים ונמכרים ברבבותיהם בשוקי הערים. בסתיו נחשב השליו למאכל משובח. לעומת זאת בנדידת האביב, השליו נודד בלהקות קטנות ובשרו כחוש ולא טעים ולכן גם אינו נדרש.

יש לציין, שאף על פי שהשלווים צונחים מחמת עייפות, במקרה של בני ישראל, הקב"ה הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים, כפי שמבאר הרמב"ן: "וכן היה, שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם, לא 'רוח ים חזק מאד' ולא 'רוח קדים עזה' כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן, ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר יא,  כב).

יהודה פליכס מציין[3], שמניתוח הפסוקים עולה שאכן היה כאן שינוי מ"מנהגו של עולם"; על פי התיאור המקראי הופיע שליו בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד נדידת הסתיו המוכרת. יתירה מזאת, הוא הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן. זיהויים המדוייק של אתרים אלה אינו חד משמעי, אך מקובל שהוא באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בחופי צפון סיני. יוצא אפוא שנס השליו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלווים, לפחות בתיאור ספר שמות, הגיעו בערב (טז, יג) ולא עם בוקר.

בסיציליה אירע שצנחה להקה גדולה של שלווים שניצודו ברשתות החוף. כרגיל היו צדים אותם ושולחים לשוקי רומא, ברם בגלל השפע הרב של אותה שנה לא הספיקו לשלוח הכל, ועוד ביום הציד בשלו תושבי המקום את השלווים. והנה פרצה אצלם מגיפה, ומספר ניכר של אוכלי הבשר מתו. מחקר הוכיח כי בשר השלווים הטרי הכיל חומרי רעל, שהצטברו בגוף העופות במשך מסעם הארוך. אלה מופרשים כרגיל תוך יממה. ברם, סמוך לציד בשר זה מסוכן למאכל[4]. כנראה זו היתה המגיפה שהתרחשה במדבר אצל בני ישראל, שעטו על בשר השלווים, כנאמר בפרשתנו[5]: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (יא, לג).

---

[1] ע"פ הספר "טבע וארץ בתנ"ך" מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1992, עמ' 44-45.

[2] על מסורת זו ראה את ספרו של זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף, ה'תשס"ד, "נס השליו וכשרותו", עמ' 88-102. 

[3] בספרו "מסורת העוף". ראה הערה קודמת.

[4] הגורם לרעילות השליו איננו מוסכם. אריסטו הציע שמקור הרעל הוא בזרעי רוש עקוד (Conium maculatum) שאותם אוכל השליו. צמח זה השייך למשפחת הסוככיים מכיל בזרעיו אלקלואידים רעילים. רעל זה המצטבר בשרירי השליו איננו פוגע בו, ולכן לא ניתן להבחין בשליו נגוע, אך הוא רעיל לאדם. המחקר שצויין במאמר, מציע לחלופין שמקור הרעל הוא תוצרי חילוף החומרים הנמרץ של השלווים, בעת הנדידה הממושכת, שתוצרי הלוואי שלהם רעילים לאדם.

[5] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "ויאספו את השליו – שליו", פורטל הדף היומי,  חולין כז, ב.

© כל הזכויות שמורות למחבר

השמש וצבע העור

 מאת: אורן סעיד

ישנה התאמה חשובה בין האקלים לבין צבע העור, השומרת על הבריאות.

בפרשתנו אנו קוראים, שאהרן ומרים דיברו סרה באישה הכושית שמשה נשא לאישה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (יב, א). מבאר האבן עזרא מי היא 'הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית' ומדוע מכונה כך: "...והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדיינית ומדיינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים. וכן כתוב: 'יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן' (חבקוק ג, ז) ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית[1]". האבן עזרא מבאר שציפורה, אשתו של משה רבינו, היתה כושית – כהת עור,  כי ארץ מוצאה הוא מדיין[2], ובגלל חום השמש השורר שם, האנשים הדרים שם הם כהי עור.

המלנין מופרש מתאים הנקראים מלנוציטים
מתוך ויקימדיה

האקלים, המלנין וצבע העור

קיים קשר הדוק בין צבע העור לבין כמות הקרינה בסביבת המחייה הטבעית. במדינות חמות (כלומר אלה הסמוכות לקו המשווה), יש יותר קרינה על-סגולה מסוג UVB, שאמנם חיונית ליצירת ויטמין D אך מסוכנת מאוד לעור האנושי. במדינות קרות (הסמוכות יותר לקטבים), לעומת זאת, יש הרבה פחות קרינה על-סגולה, כך שהגוף מייצר פחות ויטמין D אך גם חשוף פחות להשפעה המזיקה של הקרינה.

ויטמין D הוא קבוצה של חמש תרכובות שומניות, שממלאות תפקיד חשוב בשמירה על רמות הסידן והזרחן בדם. הגוף האנושי, כאמור, מסוגל לייצר ויטמין D כשהוא נחשף לקרינה העל סגולה מהשמש. עם זאת, חשיפת יתר לקרניים הללו יכולה לגרום לסרטן ולבעיות אחרות. הפתרון לכך הוא חלבון בשם מֶלָנִין – פיגמנט שבולע אור באורכי גל קצרים – כלומר אותן קרניים על-סגולות.

המלנין מצוי בעיקר בעור, אך קיים גם בעיניים ובשיער. המלנין מופרש מתאים באפידרמיס (=שכבת העור החיצונית) הנקראים מֶלָנוֹצִיטִים[3]. במדינות חמות, בגלל שפע הקרינה העל-סגולה הגוף יכול להרשות לעצמו לוותר על חלק ניכר מהקרינה ולכן המלנוציטים שבעור מייצרים כמויות גבוהות של מלנין, שבאות לידי ביטוי בעור כהה, עיניים כהות ושיער כהה. כך הוא מגן על עצמו מההשפעות המזיקות של הקרינה.

במדינות קרות, לעומת זאת, רמות הקרינה הרבה יותר נמוכות ולכן הנזק הצפוי להיגרם לעור בעת חשיפה לשמש נמוך יחסית. מצד שני, בגלל רמת הקרינה הנמוכה הגוף מייצר פחות ויטמין D. כדי לאזן בין שתי המגמות הללו הגוף מפחית באופן משמעותי את ייצור המלנין, דבר שבא לידי ביטוי בצבע עור ובצבעי עיניים ושיער בהירים יותר[4].

אנו רואים כאן את ההתאמה החשובה בין האקלים לבין צבע העור, השומרת על הבריאות[5]. התאמה זו מוזכרת בפירוש המלבי"ם, המבאר מה נצטוו המרגלים, ששלח משה רבינו לארץ ישראל, לבדוק שם: "וראיתם את הארץ  - שהוא לראות טבע האקלים ואוירו לעניין החיים והבריאות, וזה ישוער בהשקף על הארץ בצירוף יושביה, כי ידוע שיש ארץ שאוירה טוב לפני אנשים גיבורים ולא לפני אנשים חלושי מזג, למשל מדינת אפריקא יתקיימו בה הכושים שמזגם חם וינזקו בה הלבנים שמזגם רך ואין יכולים לסבול החום הגדול..." (במדבר יג, יח).

סרטן העור וצבע העור

סרטן העור נפוץ היום יותר מאשר בעבר, בשל תוחלת החיים הגבוהה יותר של אנשים, שגורמת לחשיפה מרובה יותר לשמש. אנשים שעובדים בחוץ חשופים הרבה יותר לקרינת השמש ונמצאים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן העור. לאנשים בהירי עור, במיוחד אדומי שיער וזהובי שיער, יש נטייה מוגברת לחלות בסרטן העור, מאחר ובעורם יש מעט מלנין, שמעבר לגוון שהוא נותן לעור, הוא גם מייצר הגנה מסוימת מפני קרינת השמש[6].

הגוף האנושי, כאמור, מסוגל לייצר ויטמין D כשהוא נחשף לקרינה העל סגולה מהשמש. כאמור, חשיפה לקרינת השמש יוצרת נזקים לעור ומגדילה את הסכנה לפתח סרטן עור, במיוחד אצל אנשים בעלי עור בהיר. לכן ממליצים לצרוך ויטמין D מתוספי מזון ולא מחשיפה לשמש[7].

---

[1] וכן פירש "רבינו בחיי": "על אודות האשה הכושית - היא צפורה שהיא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים, כדכתיב (חבקוק ג) ירגזו יריעות ארץ מדין, ואין ביניהם לבן מפני תוקף חמימות השמש" (במדבר יב, א).

[2] לזיהוי ארץ מדין, ראה במאמר "ארץ מדין", פרשת פנחס, בבלוג זה.

[3] המכלול-  האנצ' היהודית בערך "מלנין".

[4] "אבולוציה של  צבע העור", ד"ר ארז גרטי, פברואר 2011, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[5] ראה גם במאמר "האקלים והבריאות" בפרשת שלח, בבלוג זה.

[6] "מלנומה וסרטן העור", באתר האגודה למלחמה בסרטן.

[7] "הוויטמין של השמש", ד"ר שקד אשכנזי, יולי 2017, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

גד השדה

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שהמן היה דומה לזרע גד השדה, המזוהה עם הכוסבר ע"פ מסורת התרגומים ועל פי הבלשנות השמית.

המן שירד במדבר סיני מתואר כך: "וְהַמָּן, כִּזְרַע גַּד הוּא" (יא, ז). בפרשת בשלח מתואר המן כך: "וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (שמות טז, לא). מהו הגד ?

בתרגום הירושלמי מתורגם: "גד – כוסבר", וכן רס"ג פירש "גד - כוסברתא" (ראה גם אבן עזרא לשמות, שם). גם תרגום השבעים והוולגטה זיהו את צמח הגד עם הצמח הקרוי בלשון המשנה כוסבר, והידוע בשמו הערבי - כוסברה.

צבע זרע הכוסברה הוא חום. לכן רש"י פירש את הפסוק כך (ע"פ יומא עה, א): "כזרע גד לבן - עשב ששמו קוליינדרי (כוסבר) וזרע שלו עגול ואינו לבן והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לעניין העיגול". כלומר, המן היה דומה בצורתו לצורת זרע גד השדה שצורתו עיגול, אך לא היה דומה לצבע זרע גד השדה; שזרע גד השדה צבעו חום בעוד שצבע המן היה לבן.

זרעי גד השדה - כוסברה (Coriandrum sativum).
מתוך ויקימדיה

ישנם זיהויים נוספים לגד[1], אך הכוסברה היא הזיהוי הכי מתקבל, מאחר והוא מבוסס על מסורת התרגומים ועל הבלשנות השמית[2]. מעניינת הערתו של דיוסקורידס[3], המציין שבני קַרְתְּ חַדַשְתְּ[4], אשר בצפון אפריקה, קוראים לצמח הכוסברה בשם גויד (Goid). כנראה, גם השם הארמי 'גִידָא' שמובא בתרגום אונקלוס ובתלמוד מכוון לכוסברה (Coriandrum sativum), הקרויה בעברית 'גד השדה'.

בארץ ישראל הכירו שני מיני כוסברה - מין בר ומין תרבות: "הַקִּשּׁוּת וְהַמַּלְפְּפוֹן אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה... כּוּסְבָּר‏, כּוּסְבַּר שָׂדֶה ... אינם כלאים זה בזה" (כלאים, פרק א משנה ב).

לזרעי הכוסברה ריח חזק מאד בגלל נוכחות חומרים ארומטיים. כבר מהעת העתיקה עלי הכוסברה נאכלים וזרעיה משמשים כתבלין. הממצא שייתכן והוא הקדום ביותר של הכוסברה הוא מהתקופה הקדם קרמית. בחפירות שהתבצעו במערת נחל חימר נמצאו 15 פרודות יבשות של צמח זה. שרידי הצמח (כחצי ליטר פרודות) נמצאו בקברו של המלך המצרי תּוּת עַנְחְ' אָמוֹן (1341 - 1323 לפנה"ס) ובאתרים נוספים במצרים. מאחר והכוסברה איננה צמח בר במצרים מניחים שכבר אז היא שימשה כגידול תרבות. עדות כתובה מהעיר פילוס ביוון מלמדת על גידולה כבר מהאלף השני לפני הספירה לצורך ייצור בושם, צריכת זרעיה כתבלין ואכילת עליה כירק. כמויות גדולות של הצמח מאותה תקופה נמצאו גם בחפירות במקדוניה דבר העשוי להצביע על גידול הצמח כגידול תרבות[5].

הכוסברה משמשת תבלין למזונות שונים, למשקאות חריפים, לשוקולד ולקקאו, לטבק, לתרופות, וכן לתערובת-תבלינים הידועה בשם קארי. משתמשים בעלים לסלט, ובעיקר בזרעים, שריחם נעים וחזק. עלי הכוסברה עשירים במיוחד בויטמין A, ויטמין C וויטמין K, עם מינרלים תזונתיים נוספים. זרעי הכוסברה מספקים כמויות משמעותיות של סיבים תזונתיים, סידן, סלניום, ברזל, מגנזיום ומנגן[6].

החוקרים גילו את התפקיד המולקולרי של הכוסברה, בעיכוב יעיל של פרכוסים, הנפוצים באפילפסיה ובמחלות אחרות. ד"ר ג'וף אבוט - פרופסור לפיזיולוגיה וביולוגיה, באוניברסיטת קליפורניה, בית הספר לרפואה של אירווין והחוקר הראשי של המחקר - חשף במחקריו, כי הכוסברה יכולה להפעיל תעלות אשלגן במוח ולהפחית התקפים[7].

מחקרים אחרים הדגימו את התכונה האנטי-סרטנית של הכוסברה, וכן את השפעתה על עיכוב ההתפתחות של גרורות סרטניות, הנובעת בעיקר מכך שהיא מכילה ריכוז גבוה של תרכובות נוגדי חמצון. לפיכך, החוקרים ממליצים לשלב את הכוסברה, עם תרופות קונבנציונליות לטיפול בסרטן[8].

---

[1] זרע פשתן (מכילתא בשלח פ"ה; יומא עה, א), זרע החרדל (אבן עזרא שמות, שם - בפירוש השני) ועוד.

 [2] ראה "עולם הצומח המקראי", יהודה פליכס, בערך "גד", הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, 1968.

[3] פדניוס דיוסקורידס (‏ 40 – 90 לספירה לערך) היה רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מאנאזרבוס שבקיליקיה. דיוסקורידס כתב ספר בן חמישה כרכים ביוונית, על עניינים רפואיים, שהיה אחד מספרי רפואת הצמחים המשפיעים בעולם, ונותר בשימוש מעשי עד המאה ה-17.

[4] קרתגו, עיר ומעצמה בנומידיה, בשטחה הנוכחי של תוניסיה.

[5] על פי המאמר "דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני – גד השדה", פורטל הדף היומי, כתובות (סא, א), ד"ר משה רענן.

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Coriander" [=כוסברה].

[7] "New study explains the molecular mechanism for the therapeutic effects of cilantro"

University of California – Irvine, July 2019

[8] "Antioxidant activity of Coriandrum sativum and protection against DNA damage and cancer cell migration"

by Esther LH Tang; Jayakumar Rajarajeswaran; Shin Yee Fung; MS Kanthimathi

BMC Complement Altern Med. v13 2013

Department of Molecular Medicine, Faculty of Medicine, University of Malaya,

© כל הזכויות שמורות למחבר

החצוצרות

 מאת: אורן סעיד

החצוצרה הקדומה היתה כלי נגינה קצר וצר, ללא שסתומים וצינורות כיוון, שהסתיים בצורת פעמון.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להכנת שתי חצוצרות כסף לצורך איסוף העם ונשיאי השבטים ולצורך הכרזה על תחילת המסעות: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י, ב). תקיעה בשתי החצוצרות היתה סימן לכל העדה להיקבץ אל משה לפתח אוהל מועד (י, ג), ותקיעה בחצוצרה אחת היתה סימן לוויעוד הנשיאים בלבד (י, ד). תרועה בחצוצרה היתה מורה למחנות החונים להתחיל לנסוע (י, ה). היו מריעים בחצוצרה בעת צרה, ביום תענית או במלחמה (י, ט).

הכהנים היו תוקעים ומריעים בחצוצרות במועדים ובראשי חודשים (י, י), בהקרבת הקורבנות העולה וזבחי השלמים בבית המקדש[1], וכפי שפוסק הרמב"ם: "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה, שנאמר: 'וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת' (במדבר י, י) " (הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ג, הלכה ה).

תמונת שתי חצוצרות במטבע של כסף מתקופת בר כוכבא.
יוצר: IsraelXKV8R
מתוך ויקימדיה

שתי החצוצרות היו צריכות להיעשות מכסף טהור בלבד (מנחות כח, א; רמב"ם, שם). החצוצרות שעשה משה נגנזו לאחר מותו (במדבר רבה פרשה טו סימן טז).

בתבליט שער טיטוס שבשער הניצחון שברומא רואים  את החצוצרות מונחות באלכסון ביחד עם שולחן הפנים. כמו כן על מטבעות מימי מרד בר כוכבא מופיעות החצוצרות.

החצוצרה הקדומה

כאשר אנו עוסקים בחצוצרות הכסף של משה רבינו, אנו אולי חושבים שמדובר בכלי נשיפה מתכתי, בעל צינורות כיוון ושסתומים - עליהם לוחצים לקבלת צלילים בגבהים שונים. ברם, חצוצרה כזו, בעלת שסתומים, הופיעה רק בסוף המאה ה-18.

החצוצרה הקדומה היתה כלי נגינה קצר וצר שהסתיים בצורת פעמון, כפי שיוסף בן מתתיהו מתאר את החצוצרות שעשה משה: "משה הכין מין חצוצרה שעשאה כסף, וכזאת היתה צורתה: אורכה קצת פחות מאמה[2]. הקנה צר ועבה קצת מחליל, ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לקבלת הנשימה. החצוצרה הסתיימה בצורת פעמון בדומה לזה של חצוצרות" (קדמוניות ג, יב, ו).

החצוצרה הקדומה שימשה כמעין מגביר קול; השתמשו בתהודה שלה כדי להגביר את קולם של מנהיגים וכן להכרזה חגיגית על יציאה למלחמות. הפעמון, הממוקם בקצה החצוצרה, ככל שהוא  גדול יותר כך הצליל שיווצר יהיה חזק ומפוזר יותר. הפקת הצלילים השונים באמצעות החצוצרה הקדומה, התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.

מהציווי שהחצוצרות צריכות להיעשות 'מִקְשָׁה' (י, ב) אחת, בכך מובן שסוג החצוצרה שהכהנים השתמשו בה הייתה חצוצרה פשוטה ללא שסתומים.

במצרים העתיקה נעשה שימוש בחצוצרות לצורך פעילות צבאית; קול החצוצרות שימש לכיוון כוחות פרעה וכן לצורך הפחדת כוחות האויב. אמני השושלת השמונה עשרה תיארו את החצוצרות, ככלים ישרים קצרים עשויים עץ, ברונזה, נחושת או כסף.  שתי החצוצרות העתיקות ביותר, העשויות ממתכת, נתגלו בקברו של תּוּת עַנְחְ' אָמוֹן (1323 - 1341 לפנה"ס, המלך תות, המלך ה-11 בשושלת ה-18) בשנת 1922: אחת מהן אורכה 58.2 ס"מ ועשויה כסף; החצוצרה השנייה אורכה 50.5 ס"מ ועשויה נחושת עם כיסוי זהב[3].

---

[1] המכלול – האנצ' היהודית, בערך "חצוצרות הכסף".

[2] שיעור האמה לפי הרב חיים נאה הוא 48 ס"מ ואילו לפי שיטת החזון איש הוא 57.6 ס"מ.

[3] ראה ויקיפדיה האנגלית בערך "History of primitive, ancient Western and non-Western trumpets" [=היסטוריה של חצוצרות פרימיטיביות קדומות, מערביות ולא-מערביות].

© כל הזכויות שמורות למחבר

קברי שבעים הזקנים ואלדד ומידד

 מאת: אורן סעיד

מסורת מימי הביניים מראה את קברי שבעים הזקנים בכפר הערבי עוורתא, הנמצא בקרבת שכם, בהרי שומרון.

בפרשתנו אנו קוראים על כך ש-ה' מצווה את משה לאסוף שבעים זקנים שיעזרו לו בהנהגת העם: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו… אָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (יא, טז-יז).  בין שבעים הזקנים שהיו עם בני ישראל במדבר בימי משה רבנו, היו שנים – אלדד ומידד: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" (יא, כו). חכמים מספרים שהם ניבאו: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין יז, א). במאמר זה נעסוק במסורות על קברי שבעים הזקנים וקברי אלדד ומידד.

קברי שבעים הזקנים [1]

מתפללים בקברי שבעים הזקנים בגבעת פנחס בכפר עוורתא.
יוצר: מפוכח.
מתוך ויקימדיה

מסורת מימי הביניים מראה את קברי שבעים הזקנים בכפר הערבי עוורתא, הנמצא בקרבת שכם, בהרי שומרון, לא רחוק מהכביש אל ירושלים. עולי רגל יהודים מזכירים את הכפר הזה, גם בכתיב עברתא, ומספרים על קבריו הקדושים. בכפר עוורתא נמצאים גם קבריהם של אלעזר ואיתמר בני אהרן, פינחס בן אלעזר באתר הנקרא "גבעת פנחס". דרומה מקבריהם של הכהנים אלעזר, פנחס ואיתמר הראו מערה מיוחסת לשבעים הזקנים.

בעל "תוצאות ארץ ישראל", מאת תלמיד הרמב"ן, בשנת 1272 בקירוב, מספר על הכפר עוורתא [2]: "עוד שם בכפר מערה יש בה שבעים זקנים ויש שם לישמעאלים מקום תפילה". בספרו של אשתורי הפרחי (במאה ה-14), כפתור ופרח, מספר אשתורי כי ביקר בעוורתא וכי שם קבורים אלעזר ואיתמר, פינחס ושבעים הזקנים [3]. גם בעל "יחוס אבות" (1537) וגם בעל "יחוס צדיקים" (1561) מזכירים את המערה בכפר עוורתא בה קבורים שבעים הזקנים. בדורות הקדומים וגם בימינו יהודים רבים סרים אל הכפר עוורתא, להשתטח על קבריו הקדושים ולהתפלל בהם. יש הנוהגים לבקר בציון קברם של "שבעים הזקנים" ביום ההילולה, ה' בשבט. מקורה של הילולת "שבעים הזקנים" בתאריך זה נמצא בדברי הטור: "בחמישה בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע בן נון" (טור אורח חיים, סימן תקפ).

קברי אלדד ומידד [4]

רבי הלל בן ארץ ישראל, בראשית המאה השתים עשרה בקירוב, הכיר את קבריהם  של אלדד ומידד. בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מביא: "ומצאתי קונדרוס מרבי עמרם מרבי הלל שהיה בארץ ישראל [=רבי הלל מארץ ישראל שלח קונטרס אל רב עמרם גאון הגולה] : אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד, והיה כתוב עליהם: אלדד ומידד אחי אהרן מן האב (מפני שעמרם היה אביהם) ולא מן האם [5]" (במדבר, שם). לא מסופר במקור זה על מקום הקברים הללו.

עולי רגל אחדים מזכירים את קברי אלדד ומידד בעיירה אדרעי, דרעה בימינו, הנמצאת בחלק עבר הירדן, שברשותה של סוריה. גם בעל "יחוס אבות" (1537) מספר זאת. בימינו אין בעיירה זו כל זכר לקברים בשמות הנזכרים או בדומים להם.

לפי מקור אחר נמצאו קבריהם של אלדד ומידד במקום בשם זורע, זהו הכפר אזרע, הנמצא בגבול הבשן והארגוב, מזרחה מאדרעי הנזכרת. בעל "אלה המסעות" כותב [6]: "לזורע ב' פרסאות לשם קברי אלדד ומידד, ומזורע לאדרעי א' פרסה, (ל)שם קבר איוב".

---

[1] מתוך: "מצבות קודש בארץ ישראל", חלק א, עמ' 268-270 מאת זאב וילנאי, הוצאת אחיעבר 1985. ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "גבעת פינחס".

[2] "המסע של תלמיד הרמב"ן  - תוצאות ארץ ישראל (1270 - 1291)". נדפס ב"מסעות ארץ ישראל" לאברהם יערי (1899-1966), תל אביב, תשו (1946), עמוד 84, בשם "מסעות האלמוני תלמיד הרמב"ן".

[3] ספר כפתור ופרח, פרק יא: גבולות הארץ, בהוצאת המכון ללימודי מצוות הארץ שעל ידי בית המדרש להלכה בהתיישבות, ירושלים, תשנ"ז, עמוד קיד.

[4] מתוך: "מצבות קודש בארץ ישראל", חלק א, עמ' 160 מאת זאב וילנאי, הוצאת אחיעבר 1985.

[5] לעומת זאת, בתרגום יונתן בן עוזיאל כותב שיוכבד היא זאת שהולידה את אלדד ומידד לאחר שנשאת לאלצפן  בן פרנך (בזמן שגירשה עמרם, ולפני שעמרם החזירה) ולא מעמרם (שם).

[6] אגודת אגדות, אלה המסעות, עמ' 23. יכלכל עקטאן דמר יעקב, אלה המסעות, מבשרת ציון, יצאו לאור לראשונה, בשנת תר"א ותר"ב ונדפסו בתוספת איזה מעלות ע"י הרב אליקים בן דוד כרמולי (1802-1875), ירושלם : דפוס אברהם משה לונץ, 1885.

© כל הזכויות שמורות למחבר

טבע האש

 מאת: אורן סעיד

על פי המדע הקדום, שלהבות של אש נוטות "לצוף" כלפי מעלה, מאחר שטבע האש להתרחק ממרכז כדור הארץ כלפי מעלה.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להדלקת המנורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). רש"י מבאר שהתורה מכנה את הדלקת הנרות בלשון עלייה "בְּהַעֲלֹתְךָ", כי השלהבת עולה כלפי מעלה: "בהעלתך - על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה" (שם). הרא"ם (=רבי אליהו מזרחי [1]) מסביר בדברי רש"י, שטבע האש לעלות למעלה: "מפני שמההדלקה תתחייב עלייה הכי טבע האש לעלות למעלה קרא הדלקה עלייה". הרא"ם ממשיך ומבאר את המשך דברי רש"י, "שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה", שהמצווה היא להמתין בהדלקה  עד שהאש תתפוס את הפתילה ותעלה למעלה, למרות שהאש עולה למעלה באופן טבעי: "...צריך להמתין בהדלקתן עד שתתלבה האש בכל חלקי הפתיל ותתחיל השלהבת לעלות מאליה לא שידליקם בלבד ויניחם וילך ואע"פ שהעלייה היא מטבע האש בעצמה " (שם).

נרות שבת.
הלהבה עולה כלפי מעלה
מחמת כוח העילוי.
יוצר: ציון הלוי.
מתוך ויקימדיה

מקום נוסף בפרשתנו בו מוזכר שטבע האש לעלות למעלה הוא בסיפור חטא המתאוננים.  חטא המתאוננים הוא מאורע שאירע סמוך לעזיבת עם ישראל את הר סיני, במסעם אל קדש ברנע. לאחר עזיבת הר סיני בו חנו העם למשך כשנה, החלו להתלונן על ה' תלונה שמהותה לא התבארה בכתובים. בעקבות זאת כעס ה' על עם ישראל והחלה לבעור בקרב העם אש שכילתה אנשים "בקצה המחנה [2]". בעקבות זאת צעקו העם אל משה שיבקש מה' שהאש תפסיק לכלות בהם. משה נענה לבקשתם, התפלל אל ה' ואז "שקעה האש": "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (יא, ב).  בעקבות מאורע זה, קרא משה למקום "תבערה", "כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (יא, ג).

מפרשי המקרא עמדו על הביטוי "ותשקע האש". הספורנו מציין, שהאש המוזכרת בפסוק היא על-טבעית: "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ - נֶגֶד טֶבַע הָאֵשׁ, לְמַעַן יַכִּירוּ שֶׁהָיָה פֶּלֶא בִּלְתִּי טִבְעִי, וְלא הָיָה אֵשׁ טִבְעִי שֶׁקָּרָה אָז בְּאֵיזו סִבָּה טִבְעִית" (שם).  באופן דומה מבאר האברבנאל: "כי למען ידעו כי היה האש ההוא בהשגחה נשקע האש למטה, עם היות שטבע האש לעלות למעלה" (שם).  הספורנו והאברבנאל מציינים שטבע האש לעלות למעלה. פרשנות זו מושתתת על תיאורית ארבעת היסודות.

תיאורית ארבעת היסודות

ארבעת היסודות היא תאוריה להסברת מבנה החומר שנוצרה ביוון העתיקה על ידי הפילוסוף אמפדוקלס במאה החמישית לפני הספירה, ואומצה בידי  אריסטו. תאוריה זו גורסת כי כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש. על פי התפיסה הרווחת, היסודות דורגו לארבע רמות מלמטה כלפי מעלה. בתחתית הכל אדמה, מעליה מים, מעליה אוויר, ומעל אש. לכל יסוד סווגו איכויות, מאפיינים ודימויים. בעוד שיסוד האדמה נחשב לכבד וחסר תנועה, יסוד הרוח נחשב לקל, ואילו יסוד האש נחשב לאנרגטי ובעל תנועה.

ע"פ תיאוריה זו, לכל אחד מארבעת היסודות החומריים יש "מקום טבעי" שהוא שואף להגיע אליו. היסודות הכבדים, שהם האדמה והמים, שואפים להגיע לנקודה אחת הנמצאת במרכז היקום. אולם מכיוון שהאדמה היא היסוד הכבד ביותר, היא מצטברת סביב מרכז היקום ויוצרת את כדור הארץ, ואילו המים נדחקים אל שוליו ויוצרים את הנהרות והימים. לעומת זאת, מקומם הטבעי של היסודות "הקלים", שהם האוויר והאש, הוא בשולי היקום. הם שואפים אפוא להתרחק ממרכז כדור הארץ, ולפיכך בועות אוויר בתוך מים ולהבות של אש נוטות "לצוף" כלפי מעלה[3].

תאוריה זו הייתה מקובלת ביהדות[4] של ימי הביניים ושל התקופות שאחריה. היא נזכרת רבות בדברי הפרשנים: רס"ג, ריה"ל, רמב"ם, רמב"ן, מהר"ל ובזוהר (וכן בפירושם של הספורנו והאברבנאל לעיל). בימי הביניים דעת אריסטו, כמו במקרים רבים אחרים בתקופה זו, נקבעה כאמת מדעית. חז"ל פירשו את הפסוקים על פי הידע שרווח בתקופתם. כיום תאוריה זו איננה מקובלת על המדע והיא הוחלפה בתורת היסודות המודרנית בעקבות המהפכה הכימית ב- 1773 ועריכת הטבלה המחזורית על ידי דמיטרי מנדלייב ב- 1867.

צורת הלהבה בכדור הארץ ובחלל

כולנו יודעים שאוויר חם עולה למעלה. הסיבה לכך היא, שאוויר חם מתפשט, נעשה פחות צפוף מהאוויר שסביבו וצף כלפי מעלה כבלון הליום. הציפה היא כלפי מעלה, משום שבאזור המחומם, לחץ האוויר למטה קטן יותר מאשר למעלה. האוויר החם עולה, מפני שכוח העילוי (הנוצר מהפרש הלחצים) גדול יותר ממשקלו.  גם על כדור פורח פועל כוח עילוי הגורם להתרוממותו מהקרקע, שמקורו בחימום האוויר בכדור הפורח, היוצר לחץ נמוך בתוך הכדור לעומת הלחץ בסביבתו החיצונית של הכדור[5].

מאותה סיבה הלהבה עולה כלפי מעלה; הגזים החמים – המרכיבים את האש והלהבה -  עולים כלפי מעלה בשל כוח העילוי שנוצר עקב צפיפותם הנמוכה מזה של האוויר המקיף אותם. בנוסף, אוויר קר יותר ועשיר יותר בחמצן זורם מלמטה לאזור הלחץ הנמוך שנוצר בבסיס הלהבה. זרימה זו היא שנותנת ללהבה את צורתה המוארכת האופיינית.

על פי מחקר של נאס"א צורת הלהבות בחלל, בכבידה נמוכה מאוד, שונה מצורתן בכדור הארץ שכן אין כיוון זרימה מועדף לגזים החמים הנוצרים בבעירה. צורת הלהבה של נר בחלל היא, כדורית בקירוב (פיזור גזים וחלקיקים באופן שווה לכל הכיוונים) וצבעה נוטה לכחול[6].

---

[1] 1435-1526. היה פוסק הלכה, איש מדע, ומדינאי יהודי-טורקי. רבה הראשי של יהדות האימפריה העות'מאנית ומנהיגה, ראש ישיבה ואחד משלושת פרשניו העיקריים של פירוש רש"י לתורה.

[2] רש"י מציין שני פירושים לביטוי "בקצה המחנה", ערב רב או או לגדולים שהם: "בקצה המחנה - במוקצין שבהם לשפלות אלו ערב רב; רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים" (יא, א).

[3] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Aristotelian physics" (=הפיסיקה של אריסטו). כך גם כותב ב"ספר הברית": "בגלל שזוהי תנועתה הטבעית, מן המרכז אל מקורו (שהוא השמש או גלגל האש), כאלו משתוקק לשוב אל שורשו ואל מקומו  שואף". ספר הברית,  פנחס אליהו בן מאיר [הורוויץ], בדפוס יצחק גאלדמאן, 1876, חלק א, מאמר ה', פרקים: ג-ה.

[4] להרחבה ראה בהמכלול – אנצ' יהודית בערך "ארבעת היסודות".

[5] על פי המכלול – אנצ' יהודית בערך "כוח עילוי".

[6] על פי המכלול – אנצ' יהודית בערך "להבה".

ראה גם מאמר בפרשת צו "האש השמימית".

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

הכוכבים המשוטטים

 מאת: אורן סעיד

המדרש מלמד אותנו, ששבעת הנרות שהיו במנורת הזהב במשכן, הם כנגד שבעת הכוכבים המשוטטים - שצ"ם חנכ"ל.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להדלקת המנורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). כידוע, למנורה שהוצבה במשכן (ומאוחר יותר בבית המקדש) היו שבעה קנים. בכל אחד מקני המנורה, בחלק  העליון של הקנה היה "נר", מתקן לקיבול השמן והפתילה. דורשים במדרש במדבר רבה (טו, ז):" 'אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת ' (שם)...שבעה אלו שבעת הנרות כנגד שבעה הכוכבים שמשוטטין בכל הארץ , כך הם חביבים אל תהיו מבזין עליהן". מסביר בפרוש "מתנות כהונה" בד"ה שבעה כוכבים: "שבעה כוכבי לכת". בפירוש "בעל הטורים" מפרש: "שבעת הנרות -  כנגד שבע המזלות: חנכ"ל שצ"ם [=חמה, נוגה, כוכב, לבנה; שבתאי, צדק, מאדים]" (שם). א"כ, שבעת הנרות שבמנורה הם כנגד שבעת הכוכבים: חמה (=שמש), נוגה, כוכב, לבנה (=הירח); שבתאי, צדק ומאדים.

הכוכבים המשוטטים - כוכבי הלכת.
יוצר: matanya - talk.
מתוך ויקימדיה

את הרעיון שמספר קני המנורה  הם כנגד מספר כוכבי הלכת, מציין  גם יוסף בן מתתיהו, שתיאר את בית המקדש השני שנחרב במרד הגדול [1]: "החלק הראשון (של ההיכל) היה ארוך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלושת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהילה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשולחן ומזבח הקטורת. הנרות רמזו לשבעת כוכבי הלכת, כי זה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה " . האברבנאל מביא בפירושו את דברי יוסף בן מתתיהו גם מספר "קדמוניות" (ג, יא): "והמנורה אשר בה שבעה קנים, רומזת אל שבע הפעולות או כוחות שופעות מכל אחד משבעה כוכבי הלכת; ומשבעת הכוכבים האלה תתבאר תנועת הגלגלים" (שמות כה, י).

כידוע, ישנה מחלוקת בין המפרשים האם קני המנורה היו ישרים (באלכסון) או שהיו מעוגלים.  יש שהביאו ראיה, מהשוואת קני המנורה לכוכבי הלכת, שקני המנורה היו מעוגלים, שהרי מסלול כוכבי הלכת הוא עגול[2].

שצ"ם חנכ"ל

אנו מבדילים בין "כוכבי שֶבֶת" לבין "כוכבי לֶכֶת". כוכבי השבת, כשמם כך הם: "יושבים" במקומותיהם ואינם משנים את מצבם זה ביחס לזה (רק לאחר עשרות שנים ניתן בכל זאת להבחין בשינויים קטנים מאד). לעומתם, כוכבי הלכת, נעים בלי הרף בין כוכבי השבת. כלומר, כוכבי השבת מהווים רקע קבוע אשר על פניו "משוטטים" כוכבי הלכת. כוכבי הלכת נקראים ביוונית בשם "פלנטות" אשר פירושו "נודדים".   

מתוך תצפיות ארוכות וללא כל מכשירי-עזר יכלו הקדמונים לראות בעיניהם בשמי הלילה שבעה גרמי שמים המשנים את מקומם באיטיות ביחס לשאר הכוכבים, ואלה: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה, הידועים בראשי התיבות: שצ"ם חנכ"ל [3]. ובאמת עד היום אי אפשר לראות בעיניים יותר משבעה גרמי שמים אלה המשנים את מקומם בין שאר הכוכבים. שבעה אלו נקבעו כיון שאפשר לראותם בעיניים דווקא וזוהי הסיבה שנכללו בקבוצה אחת [4] (עכשיו גם ברור מדוע הלבנה מוזכרת בקבוצה זו, הרי היא אינה כוכב לכת במשמעות המקובלת היום, אלא לווין המקיף את כדור הארץ; וגם החמה אינה כוכב לכת).

לגבי מספר כוכבי הלכת המקובל מבחינה מדעית, עד שנת 2006 היה מקובל שבמערכת השמש ישנם תשעה כוכבי לכת: כוכב חמה, נוגה, ארץ, מאדים, צדק, שבתאי, אורון (אוראנוס), רהב (נפטון) ופלוטו. ברם, בעקבות גילויו של הכוכב לכת העשירי "אריס" – אשר התאפשר רק הודות לשיפורים הטכנולוגיים בטלסקופים הסורקים את האזור במערכת השמש – היה צורך להחליט האם להגדיל את מערכת השמש או לשנות את ההגדרה של כוכב לכת. בשנת 2006 התקבלה ההחלטה על הקטנת מערכת השמש, בכנס האיגוד האסטרונומי הבינלאומי בפראג - ולפיה למעשה יש במערכת השמש שמונה כוכבי לכת  רגילים (שהוזכרו לעיל, למעט פלוטו) ועוד חמישה (נכון לעכשיו) כוכבי לכת ננסיים: פלוטו, אריס, הַאוּמֶיָה, מאקה-מאקה והאסטרואיד הגדול במערכת השמש קֶרֶס[5].

המודל הגאוצנטרי

בפרוש המהרז"ו [6] למדרש הנ"ל, מסביר : "...הם (שבעת הנרות) כנגד שבעה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ היינו שבעה כוכבי לכת המסובבים הארץ והם שלוחי ההשגחה שע"י צבא השמים פועל בארץ". חז"ל שאבו את הידע האסטרונומי שלהם, בעיקר  ע"פ הידע  ותפיסת העולם שרווחו בתקופתם. הקדמונים האמינו כי כדור הארץ קבוע במקומו ללא תנועה, וכל גרמי השמים מסתובבים סביבו. לא קשה להבין את שיקול-הדעת שלהם. מדוע יעלה מישהו על דעתו, שהארץ המוצקה והיציבה נמצאת בתנועה? הרי האדמה נמצאת מתחת לכפות רגלינו יום-יום, ללא תנועה, ללא שינוי. ומצד שני, כל אחד יכול לראות שהשמש, הירח והכוכבים – כולם נעים.  

האסטרונומים הסבירו שהיקום מורכב מסדרה של גלגלים שקופים, גלגל בתוך גלגל. במרכז הגלגלים נמצא כדור הארץ. מעבר לו נמצאו-כל אחד במעגל נפרד-הירח, כוכב, נוגה, השמש, מאדים, צדק ושבתאי. מעבר להם נמצא גלגל גדול ואפל, שאליו מחוברים הכוכבים. כל הגלגלים הסתובבו סביב הארץ. מודל זה נקרא ה"מודל הגאוצנטרי".

למעלה: המודל הגיאוצנטרי
למטה: המודל ההליוצנטרי
יוצר: Niko Lang
מתוך ויקימדיה

האברבנאל מרחיב ומבאר את הדמיון בין שבעת קני המנורה לשבעת כוכבי הלכת: "והמקום החמישי מהמנורה שהיו ששה קנים יוצאים מצדיה, שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני. והיא הייתה רומזת בזה לשבעת הגלגלים אשר לשבעת כוכבי לכת, בסדר שצ"ם חנכ"ל. כי הנה השמש שם אהל באמצעותם, ושבתאי וצדק ומאדים מצדו האחד, רוצה לומר למעלה ממנו, ונוגה כוכב ולבנה מצדו השני, כלומר ממטה ממנו. הנה אם כן שבעת קני המנורה הם רמז לשבעת גלגלי כוכבי הנבוכה. ושבעת הנרות רומזים לשבעת כוכבי לכת עצמם" (שם). האברבנאל מתאר את סדר כוכבי הלכת, לפי המודל הגיאוצנטרי -  שכדור הארץ (ולא השמש) הוא במרכז: הירח הוא הקרוב מכול לכדור הארץ, אחריו כוכב חמה ונוגה, אחריהם השמש, ואז מאדים, צדק ושבתאי.  כך גם במנורה: הקנה האמצעי הוא השמש, שלושת הקנים מצידה האחד הם כנגד מאדים, צדק ושבתאי; ושלושת הקנים הצידה השני הם כנגד  הלבנה, כוכב חמה ונוגה. בנוסף, האברבנאל מציין, ששבעת הקנים במנורה רומזים לגלגלים ואילו שבעת  הנרות הם שבעת כוכבי הלכת עצמם המחוברים לגלגלים[7].

המערכת הזו התאימה יפה לירח, לשמש, ולכוכבים. כולם הופיעו באורח סדיר ונעו באורח סדיר על פני השמיים. אולם המערכת הזו לא התאימה לכוכבי הלכת. במקום לנוע באופן סדיר קדימה – הפכו לפעמים ה"נודדים" את מסלולם ונעו אחורנית זמן-מה. איך ייתכן שיקרה דבר זה, אם כל אחד מכוכבי הלכת מחובר לגלגל עגול לגמרי המקיף את הארץ?

האסטרונומים ניסו לפתור את הבעיה ע"י הוספת אוסף של תנועות מעגליות משניות רבות לגרמי השמיים, אך, בסופו של דבר, לא הסביר אוסף זה את תנועותיהם של כוכבי הלכת. 

המהפכה של קוֹפֶרניקוּס

האדם שפתר את הבעיה הזו היה אסטרונום פולני בשם קוֹפֶרניקוּס, שחי במאה ה-16. הוא עיבד מערכה חדשה, שהציבה את השמש במרכז היקום, המכונה ה"מודל ההליוצנטרי" :

א. השמש היא מרכז היקום, ולא הארץ.

ב. כל כוכבי הלכת-כולל הארץ-נעים סביב השמש.

ג. הארץ מסתובבת סביב צירה אחת ל-24 שעות. תנועת הארץ סביב צירה היא הגורמת לכך שהשמש והכוכבים ייראו כאילו הם מסתובבים סביבנו.

התאוריה  של קופרניקוס התבססה על חישובים מתמטיים. רעיונות אלה, סייעו להסביר את הנדידות המוזרות של כוכבי הלכת. מאדים, למשל, אינו נע למעשה אחורנית. הדבר נראה כאילו הוא נע אחורנית, מכיוון שגם הארץ וגם מאדים נמצאים בתנועה. כשהארץ חולפת על פני מאדים ומקדימה אותו, נראה מאדים כאילו הוא נע אחורנית. 

בהמשך, ממצאים של גלילאו וקפלר (המאה ה-17) חיזקו את היסודות המדעיים של התיאוריה (חוקי קפלר). לבסוף, הגיע ניוטון (המאה ה-18) והסיר את הספקות האחרונים בתקפותו של המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש, וקבלת תורתו מהווה נדבך אחרון במהפכה הקופרניקאית. על פי ניוטון, כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת חייבים להקיף את השמש ולא ההפך, פשוט מכיוון שהמסה של השמש גדולה בסדרי גודל ולכן על פי חוקי המשיכה כוכבי הלכת "ייפלו" לכיוון השמש ולא ההפך.[8]

---

[1] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ה, פרק ה, פסקה ה; תרגום יעקב נפתלי שמחוני.

[2] ראה באתר ויקישיבה בערך "מנורה", בפסקה "עגולים או אלכסונים".

הרב ישראל אריאל בספרו "מנורת זהב טהור" (הוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"ח) מביא ראיות רבות לכך שקני המנורה היו מעוגלים וביניהם גם את הטיעון שהובא לעיל. המאמר המקוון "קני מנורת המקדש – ישרים או מעוגלים?" באתר "דעת".

הרב פרץ בלוי פרסם מאמר תחת הכותרת "אל מול פני המנורה" בו הוא דוחה את הראיות של הרב ישראל אריאל.

[3] בפיוט "אל אדון על כל המעשים" הנאמר בתפילת שחרית של יום השבת ועניינו השבח שמקלסים את האל כל ברואיו, ובכללם הכוכבים, המחבר אומר – "קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה, שבח נותנים לו כל צבא מרום". ראשי התיבות של החלק האחרון של הקטע הוא כראשי התיבות של ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים לו למחבר הפיוט – שבתאי, נוגה, לבנה, כוכב חמה, צדק, ומאדים.

[4] ע"פ "צבא השמים "  חלק א, מאת נ.וידאל , בהוצאת המכון להוראת המדעים והטכנולוגיה, 1989.

[5] ע"פ ויקיפדיה בערך "כוכב לכת" ובערך "כוכב לכת ננסי".

[6] פרשן חשוב של המדרש, ממפרשי מדרש רבה, מוהר"ר זאב וולף בן מוהר"ר ישראל איסר איינהארן ז"ל מהוראדנא. שנת לידתו אינה ידועה. נפטר ב1862 וילנה (ע"פ ויקיפדיה בערך "זאב וולף איינהורן").

[7] רואים, שחז"ל פירשו לפי הידע המדעי שרווח בימיהם – המודל הגיאוצנטרי, ואין פגם בדבר, כפי שכתב הרמב"ם: : "וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות, שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה, והם, המצויים עכשיו ביד החכמים; אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר, לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים: שכל דבר שנתגלה טעמו, ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו, או שלימדו; אלא על הראיה שנתגלתה, והטעם שנודע" (הלכות קידוש החודש פרק יז הלכה כד). א"כ, חז"ל השתמשו בידע שרווח בימיהם, אף מספרי אומות העולם, ואין שום דופי בדבר.

[8] ראה במאמר "מה ההוכחות שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא להפך?" מאת מאיר ברק, ספטמבר 2009, באתר "מכון דוידסון" – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

על הירקות שאהבנו במצרים

 מאת: אורן סעיד

בני ישראל מתלוננים כי במצרים היו להם: "הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". הקשואים הנזכרים בפסוק - אין הכוונה לפרי הקרוי בימינו קישוא שמוצאו מאמריקה ולא נודע בעולם העתיק.

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים " (יא, ה). במאמר זה נדון  על הירקות המופיעים בפסוק [1].

הקשואים

רש"י במקום פירש "קישואים – קוקומברו"ש בלע"ז ". רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה למסכת כלאים מפרש: "הקישות – קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש" (א, ב). הרמב"ם בפירושו במסכת עוקצין פירש: "קישות – אלפקוס" (ב, א). המין הקרוי בימינו "קישוא" מוצאו מאמריקה, והוא לא נודע בעולם העתיק. הקישואים שבמקרא ובספרות חז"ל (ביחיד: קישות) מזוהים עם " פקוס"        (Cucumis melo var. chate) , אחד ממיני הדלועים הגדלים היום בארץ, בעיקר במשק הערבי[2]. פריו הצעיר, שאינו מתוק ונאכל בעיקר חי או כבוש, דומה למלפפון בטעמו ובצורתו; אבל צבעו בהיר יותר, לאורכו חריצים מקבילים ועל פניו שערות קצרות וצפופות.  ציורו מצוי במצבות מצריות עתיקות.

חציר - כרתי.
מתוך ויקימדיה

האבטיחים

בתרגום אונקלוס פירש: "ואת האבטיחים - וְיָת אֲבַטִיחַיָא", כשכוונתו לאבטיח האדום, זה הקרוי בספרות חז"ל "אבטיח". השם אבטיח נגזר מהפועל בוט-בטט שמובנו תפח-גדל. מולדתו באפריקה הטרופית. גידולו במצרים קדום מאד. בפפירוס מצרי מתקופת השושלת הכ"א נשתמר ציורו.

בתרגום יונתן מתורגם "ואת האבטיחים - וְיַת מְלַפְפוּנַיָא", וכן בתרגום הירושלמי "אבטיחים – מְלַפְפוּנַיָא". כשהכוונה למֶלון, אבטיח צהוב, על-פי היוונית: MELO-תפוח; PEPO-אבטיח.  החוקרים מסופקים אם גידלו את המלון במצרים בתקופה המקראית.

חציר

זהו ה"כרתי" כפי שאונקלוס תרגם "ואת החציר - וּכְרָתֵי". זהו גידול ים-תיכוני עתיק, הידוע מיוון, מרומא וממצרים. באירופה הוא ידוע מאז ימי הביניים. במשנה ובתלמוד הוא נזכר פעמים רבות בשם: כרתי, כרישה וקפלוט.

הכרתי משמש במטבח לתיבול, ובתעשיה לייבוש לאבקות מרק.

הבצלים - בצל הגינה

הבצל הוא גידול-תרבות קדום, בעל זנים רבים, המופיע בציורים מצריים. הבצל המצרי ידוע עד ימינו כזן משובח. במצרים שימש הבצל לא רק למאכל, אלא היה גם נושא לפולחן אלילי, שכן עליו הקונצנטריים  סימלו את מערכת הכוכבים והמזלות, והמצרים אף נהגו להישבע בשמו.

מייחסים לבצל תכונות רפואיות רבות. ריחו וכושר ההדמעה שלו מקורם בתרכובות גפרית אורגניות נדיפות, המופיעות בעקבות פעילות תסיסית (אנזימטית) תוך חיתוך או ריסוק[3].

השומים - שום הגינה

בדומה לבצל היה גם השום גידול נפוץ במצרים. פפירוס מצרי משנת 1500 לפנה"ס ממליץ על השום כתרופה ל-22 סוגי מכאוב שונים.

מייחסים לשום סגולות רפואיות רבות, כגון פעילות אנטיביוטית, הורדת לחץ דם ורמת סוכר בדם, צמצום רמת הכולסטרול ועוד, ורב בו השימוש ברפואה העממית. לאחרונה אף הוכחה פעילותו האנטיביוטית: מחקר שנערך בישראל[4] במכון ויצמן למדע, גילה לראשונה את המנגנון הביולוגי והמולקולרי, שמעניק לשום את סגולותיו הרפואיות.

כבר במאה ה-19 בחן לואי פסטר את השימוש בשום להשמדת חיידקים. ואכן, הוכח כי יש לשום ולאופן השימוש בו יכולת ריפוי למצבי חולי שונים [5]. כאשר שן שום נמעכת או נחתכת, משתחרר אנזים הטמון בתאי הצמח והמחובר עם חומצת-אמינו. התרכובת החדשה שנוצרה, תרכובת אליצין, מסוגלת לקטול 23 סוגים שונים של חיידקים. כמו כן מחקר גילה כי השום  יעיל במניעת סתימת עורקים ורמת הכולסטרול [6]. השום גם מכיל ויטמינים שונים, המחזקים את המערכת החיסונית ומסייעים לה במלחמתה נגד רעלים.

 

---

[1]  הזיהויים של הירקות המופיעים בפסוק הם ע"פ פירושו של פרופ' יהודה פליכס ,מאמרו מובא ב"עולם התנ"ך", במדבר, לפסוק הנ"ל וכן בספרו "עולם הצומח המקראי".

[2]  נקרא בערבית גם קת'א. בתרגום יונתן: קטיא. הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת כלאים פירש: "קישות – אלקת'א" (א, ב).

[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "בצל הגינה" בפיסקה "גרימת הדמיעה".

[4] התפרסם בעתון "מעריב" 15.10.97; ראה באתר ynet  במאמר "מחקר ישראלי גילה את סודות הריפוי של השום", מתוך מגזין המכון ויצמן למדע, יוני 2007.

[5] "Garlic: Nature's Natural Companion", By Emily Thacker, chapter two, James Direct, Inc., 2009.

[6] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Garlic" (שום) בפיסקה "Research" (מחקר).

© כל הזכויות שמורות למחבר