תורה ומדע: פרשת מסעי

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מסעי. הצג את כל הרשומות

שטח מגרש הלווים

מאת: אורן סעיד

לחישוב שטח מגרש הלווים, הגמרא נעזרת בכלל ההנדסי, שאם נחסום עיגול בתוך ריבוע – באותו רוחב של הריבוע - שטח הריבוע יהיה גדול משטח העיגול ברבע.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להקצות ללווים ארבעים ושתיים ערים לנחלה להתיישב בהם, בנוסף לשש ערי המקלט; זאת מאחר, ולשבט לוי לא היה חלק בנחלת הארץ, נצטוו השבטים האחרים לתת לשבט לוי מנחלתם, ארבעים ושתיים ערים. לכל עיר התורה מצווה להקצות גם מגרש אשר ישמש את הלווים לאיחסון רכושם, הבהמות ושאר החיות. התורה מפרטת את גודל המגרש: "וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר, אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ; זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים (לה, ד-ה). כבר בקריאה שטחית, ניתן להרגיש בסתירה[1] לכאורה הקיימת בפסוקים. בתחילה התורה אומרת שצריך למדוד אלף אמה מחוץ לעיר עבור המגרש, ולאחר מכן התורה אומרת שצריך למדוד אלפיים אמה מחוץ לעיר. הכיצד?

במשנה במסכת סוטה, תירץ רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, שה"אלף אמה" הן לשטח המגרש, ואילו ה"אלפיים אמה" הן לשטח השדות והכרמים של העיר: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים" (פרק ה משנה ג). מפני שרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, לא ציין את השטח הכללי של השדות והכרמים עם המגרשים, נוצרה על כך מחלוקת בין הפרשנים. רש"י מפרש: "אלף אמה סביב - ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד? אלפיים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים" (שם). סך הכל יש למדוד אלפיים אמה מחוץ לעיר, כאשר רק השטח של אלף האמות הקרובות לעיר ישמשו למגרש עבור הבהמות והחיות[2], ואילו השטח של אלף האמות החיצוניות ישמשו לזריעה, לשדות ולכרמים[3]. מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת עירובין: "תניא: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: תחום ערי לוים - אלפים אמה; צא מהן (רש"י - סביב העיר) אלף אמה מגרש (רש"י - שאין נוטעין ולא זורעין שם אלא מניחין אותו לנוי העיר, כדמתרגם 'וּרְוָחֵי קִרְוַיָא' [במדבר לה פסוקים ב,ד]), נמצא (שטח) מגרש רביע והשאר שדות וכרמים. מנא הני מילי (רש"י - דמגרש אלף אמה)? אמר רבא: דאמר קרא (במדבר לה,ד) [ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים] 'מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב'; אמרה תורה: סבב את העיר באלף[4]" (עירובין נו, ב).

אחת האפשרויות לחישוב שטח מגרש הלווים.

"נמצא מגרש רביע"

רבי אליעזר ברבי יוסי בברייתא לעיל, ציין ששטח המגרש הוא רבע מהשטח של התחום כולו (העיר, המגרש והשדות והכרמים). בתלמוד בבלי מסכת עירובין (שם) מבואר במספר דרכים באילו מיקרים שטח המגרש יהיה רבע משטח התחום כולו. את האפשרות הראשונה, מעלה רבא, ומציין שמדובר בעיר עגולה שקוטרה 2000 אמות[5]. את העיר מקיף מגרש עגול (שהרי לא מצינו הלכה מיוחדת המצריכה לרבע את המגרש) ברוחב 1000 אמות מכל צדדי העיר. מכאן שקוטר המגרש יחד עם העיר הינו 4000 אמות. את העיר והמגרש מקיף התחום בצורת ריבוע (ישנה הלכה מיוחדת שאת התחום צריך לרבע[6]) של השדות והכרמים ברוחב של 1000 אמות מכל הצדדים. הרי שאורך רוחב ריבוע התחום (העיר עם המגרש והשדות והכרמים מסביב) הינו 6000 אמות. שטח התחום פשוט לחישוב: שטח הריבוע הינו 36,000,000 אמות (6000 X 6000) מרובעות[7]. מהו שטח המגרש?

על מנת לחשב את שטח העיגול של העיר והמגרש והתלמוד בבלי נעזר בכלל ההנדסי, המופיע במספר מקורות בחז"ל: "כמה מרובע יתר על העגול? רביע" (שם) כלומר, אם נחסום עיגול בתוך ריבוע – באותו רוחב של הריבוע - שטח הריבוע יהיה גדול משטח העיגול ברבע (בהמשך נדון בכלל זה). ע"פ כלל זה אם העיר היתה בצורת ריבוע שאורכו ורחבו 2000 אמות, שטחה היה 4,000,000 אמות מרובעות (2000 X 2000); על מנת לחשב את השטח של עיר עגולה שקוטרה 2000, ע"פ הכלל הנ"ל, עלינו להפחית רבע, כלומר 1,000,000 אמה. הרי ששטח העיר העגולה הינו 3,000,000 אמות מרובעות (1,000,000 - 4,000,000). באופן דומה, נחשב את שטח המגרש עם העיר, ונקבל שהשטח הוא 12,000,000 אמות מרובעות [16,000,000 - שטח הריבוע שחוסם את העיר והמגרש; משטח זה נפחית רבע - 4,000,000 אמות]. מכאן ששטח המגרש (ללא העיר) הינו 9,000,000 אמות מרובעות (שטח המגרש יחד עם העיר פחות שטח העיר: 3,000,000- 12,000,000) – שטח שהוא רבע מהשטח של התחום כולו[8] (36,000,000 אמות מרובעות, ראה תרשים).

"כמה מרובע יתר על העגול - רביע"

כלל זה מופיע במשנה במסכת אהלות: "כַּמָּה יִהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ וִיהֵא בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֲגֻלָּה, הֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; בִּזְמַן שֶׁהִיא מְרֻבַּעַת, אַרְבָּעָה; שֶׁהַמְּרֻבָּע יָתֵר עַל הָעִגּוּל רְבִיעַ" (יב, ו). התוספות בעירובין מציין שכלל זה, מרובע גדול מהעיגול ברבע, זה הן בהיקף והן בשטח: "כמה מרובע יתר על העגול רביע – ואומר רבינו יצחק דהא רביע בין בהיקף בין בגוף הקרקע" (שם).

היקף העיגול והריבוע

התוספות (עירובין נו, ב ד"ה כמה מרובע) מביא הוכחה לכך שהיקף הריבוע גדול ברבע מהיקף העיגול (החסום על ידי הריבוע), מהכלל ההנדסי בתלמוד ליחס שבין היקף העיגול לקוטרו - "כל שיש בהיקפו שלשה טפחים - יש בו רחב טפח", כלומר היקף העיגול גדול פי שלושה מקוטרו. מכאן, עיגול שקוטרו טפח היקפו שלושה טפחים ואילו ריבוע שאורכו ורחבו טפח היקפו ארבעה טפחים, הרי שהיקף הריבוע גדול ברבע (טפח) מהיקף העיגול (החסום על ידי הריבוע).

התלמוד בבלי במסכת עירובין לומד את הכלל של היחס שבין היקף העיגול לקוטרו, מהמידות של הים של שלמה (=כלי קיבול גדול של מים, שעשה שלמה בבית המקדש), שההיקף שלו (30 אמות) היה גדול פי שלושה מהקוטר שלו[9] (10 אמות): " מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: אמר קרא (מלכים א ז, כג) 'וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב (רש"י - משפתו עד שפתו - חללו שלו, לבד עובי דופנותיו = עשר אמות, וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו אלמא: לכל אמה רוחב בעיגולא איכא שלש אמות היקף)" (ערובין יד, א). יש לציין, שהיחס בין היקף המעגל לקוטרו הוא Л (פאי) שערכו בקירוב - 3.1415926536, וכבר העירו על כך התוספות[10]: "משמע שהחשבון מצומצם... וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות" (ערובין יד, א ד"ה והאיכא משהו).

שטח העיגול והריבוע

בתוספות (שם) מוכיח ר"י (רבינו יצחק, מבעלי התוספות) ששטח הריבוע גדול ברבע משטח העיגול (החסום על ידי הריבוע). רבינו יצחק מחשב את השטח העיגול שקוטרו טפח אחד כך:

נקיף את מרכז העיגול במעגלים עשויים חוט דק באופן שיכסו את שטח העיגול (הציור העליון), נחתוך אותם לאורכו של רדיוס אחד (הרדיוס האדום שבציור), וניישר את החוטים (הציור התחתון). הגובה המסומן בציור התחתון הוא הרדיוס שבהמשך רדיוס החיתוך שבציור העליון. יישור החוטים נעשה באופן שהנקודות שעל הרדיוס הזה תישארנה במקומן והחוטים יישארו ניצבים לרדיוס זה. כך מתקבל משולש שבסיסו שלושה טפחים (היקף העיגול) וגובהו חצי טפח[11] (רדיוס העיגול, השווה לחצי מקוטר העיגול), לכן שטחו הוא 3/4 טפח מרובע (בסיס כפול גובה חלקי 2); ואילו שטח ריבוע שצלעו טפח הוא טפח מרובע (אורך כפול רוחב). הרי ששטח העיגול גדול ברבע (רבע טפח) משטח הריבוע שבאותו רוחב[12].

[1] השד"ל יוצא חוצץ נגד תרגום השבעים, שתיקן בפסוק ד' "אלף" ל"אלפיים". השד"ל מתרץ בעצמו את הסתירה בין הפסוקים כך: "והנה כבר הראיתי ב"בכורי העיתים" תקפ"ט (עמוד קיד) כי באמת אין שני הכתובים האלה סותרים זה את זה, כי באחד כתוב מקיר העיר וחוצה, ובאחד כתוב מחוץ לעיר, והנה המגרש היה נמשך אלף אמה מחוץ לחומה, אבל מחוץ לעיר כלומר מחוץ לבתים היה אלפים אמה, כי כמו שהיו מניחין מקום פנוי בלי בתים לפנים מן החומה; והמנהג הזה מצאנוהו אצל הרומאים בתחילת הוייתם, כי רומולוס בבנותו עיר רומי הניח מקום פנוי קצתו מן הבתים אל החומה אשר לא ייבנה בו, וקצתו מקיר העיר וחוצה, אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע" (לה, ד-ה). מחומת העיר היה המגרש אלף אמה, אבל מהבתים, בשל הרווח בין החומה לבתים, היה המרחק אלפיים אמה.

[2] שטח פתוח, שאין זורעים או נוטעים שם, לנוי העיר (ראה רש"י ערובין נו, ב – בהמשך המאמר).

[3] רש"י וכן רבינו עובדיה מברטנורא, מפרשים את דברי רבי יוסי הגלילי "אלפיים לשדות וכרמים" = השאר לשדות וכרמים – כפי לשון הברייתא בעירובין (נו, ב) - ולא שכל שטח השדות הכרמים הוא אלפיים אמה.

[4] לעומת זאת, לדעת הרמב"ם, אורך מגרשי ערי הלויים היו במרחק של עד שלושת אלפים אמה מהעיר עצמה, מתוכם אלף האמה הסמוכות יותר לעיר שימשו כמגרש, ואילו אלפיים האמה החיצוניות יותר שימשו כשדות וככרמים[4] (הלכות שמיטה יובל, פרק יג הלכה ב).

[5] אמה היא יחידת מידה קדומה לאורך, שיעורה 48 ס"מ לפי שיטת רבי חיים נאה.

[6] על מנת שיהא נשכר בקרנות, באלכסון, ראה עירובין נו, ב.

[7] אמה מרובעת, הכוונה לשטח ריבוע שאורך צלעו אמה אחת.

[8] גם אביי מתרץ, שמדובר בעיר עגולה ומגרש עגול, והתלמוד שוב משתמש בכלל "כמה מרובע יתר על העגול? רביע" (שם), אלא שמתרץ שמדובר בעיר בקוטר אלף אמה וכן המגרש מקיף את העיר סביב אלף אמה, ואז שטח המגרש הוא רבע משטח התחום כולו – אבל ללא שטח העיר. אנו הבאנו את התירוץ הראשון שמופיע בתלמוד שהוא של רבא.

בנוסף, צורת החישוב בתלמוד היא קצת שונה ממה שהצגנו כאן (אבל התוצאה זהה) והוא מחלק את כל השטח לריבועים של אלף אמה על אלף אמה, כי הוא מציין מהו שטח "תחום שבת" ומהו שטח הקרנות. לשם פשטות החישוב, והצגת הנושא העיקרי של המאמר, שהוא הדגמת הכלל "כמה מרובע יתר על העגול? רביע" (שם), הצגנו את החישוב הישיר ללא צורך החלוקה לריבועים.

לסיכום שיטות "תחום ערי הלויים" בסוגיא במסכת עירובין (שם) ראה בפורטל הדף היומי.

[9] תיאור זה, לכאורה, עומד בסתירה לעובדה שהיחס במעגל בין הקוטר להיקף הוא פאי: המתחיל בספרות ...3.14159, ואילו היחס המתואר בתנ"ך הוא 3 (30 ל-10). המתבוננים בגימטריה של הטקסט יבחינו כי השימוש בכתוב במילה קוה (בגימטריה 111) מתוקן על ידי הקרי למילה קו (בגימטריה 106). אם נחלק 111 ב-106, נקבל 1.04716981, ואם נכפיל תוצאה זו ב-30 (ההיקף כפי שמתואר בכתוב) נקבל 31.4151, כלומר קירוב עד עשירית המילימטר של ההיקף האמיתי. יש מן המפרשים האומרים שהמספר האמור במקרא הוא מספר עגול. הסבר אחר תולה את ההפרש בעוביו של הים - הקוטר נמדד מהדפנות החיצוניות, ואילו ההיקף סביב הדפנות הפנימיות.

[10] ראה גם פירוש המשניות לרמב"ם, עירובין פרק א משנה ה ; ראה גם בשו"ת תשב"ץ חלק א סימן קסה, שלכן הביא התלמוד מקור (פסוק) ללמוד ממנו את היחס בין היקף העיגול לקוטרו, ולא הסתמכה על הידע המתימטי שרווח בתקופתם, כדי להורות שבחישובים הלכתיים יש להשתמש בערך המקורב לפאי - שלוש, ולא בערך המדוייק של פאי.

להרחבה ראה במאמר "מספרים אי רציונאליים בפרשה ובחז"ל", בפרשת תרומה.

[11] ר"י אינו מסביר מנין לו שאחרי יישור המעגלים יוצרים קצות החוטים שוקיים ישרות. הדבר יכול להתקבל מזה שההיקפים של מעגלי החוטים פרופורציוניים לרדיוסיהם, לכן אורכי החוטים הישרים פרופורציוניים למרחקיהם מהקודקוד.

[12] ראה גם מאמרו של פרופ' עמוס ארליך, החוג להוראת המדעים, אוניברסיטת תל-אביב, "כמה מרובע יתר על העיגול רביע", תשס"ה, 2005, באתר "דעת", מכללת הרצוג.

הוכחה זהה בספרו של רבי אברהם בר חייא הנשיא (המאה ה-12) "חיבור המשיחה והתשבורת", בחלקו השני של הספר. המחשה לנוסחת שטח המעגל ע"פ אברהם בר חייא מובאת במאמר "The proof of Rabbi Abraham Bar Hiya Hanasi " מאת בועז צבאן ודוד גרבר, אונ' בר-אילן.

ים סוף

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת מסעי

מאת: אורן סעיד

הדעה הרווחת בקרב הפרשנים והחוקרים, שמפרץ סואץ הוא ים סוף המקראי.

אחת התחנות החשובות במסעי בני ישראל ממצרים, הוא ים סוף: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (לג, י-יא). בפרשתנו מוזכר שבני ישראל חצו את ים סוף: "וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה" בדרך ניסית (לג, ח). ה"ים" הנזכר הוא ים סוף, כנאמר בפסוק המקביל בפרשת בשלח: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו, כב). בפרשת בשלח (פרקים יד-טו) מתואר נס קריעת ים סוף.

לפי מסורת עתיקה, מפרץ סואץ (שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של האוקינוס ההודי, המפרידה בין חצי האי ערב לבין הצלע הצפונית-מזרחית של יבשת אפריקה) הוא ים סוף שבקע ה' לפני בני ישראל. מסורת זו משתקפת לראשונה בתרגום השבעים, ואח"כ אצל יוסף בן מתתיהו שכותב בספרו קדמוניות היהודים, המספר שבצאת ישראל ממצרים: "הגיעו ביום השלישי לבעל צפון, מקום על שפת הים האדום" (ב, טו, א). במסורת זו גם מחזיקים הנוסעים הנוצריים בני המאות ה-4 וה-5 לספירה[1]. ים סוף מכונה גם "הים האדום" על שם האלמוגים האדומים שבו או האצות האדומות המופיעות בו לעתים[2].

תמונת לווין של חצי האי סיני.
מימין מפרץ אילת ומשמאל מפרץ סואץ
מתוך ויקימדיה

רש"י פירש שים סוף קרוי "סוּף" על שם קני הסוף הגדלים במימיו: "ים סוף - כמו לים סוף; וסוף הוא לשון אגם, שגדלים בו קנים, כמו: 'וַתָּשֶׂם בַּסּוּף' (שמות ב, ג), 'קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ '(ישעיה יט, ו) " (שמות יג, יח). ברם, קנה סוף גדלים רק במים מתוקים, ואילו ים זה הוא חם ובעל מליחות גבוהה (4.2%). מכאן הקושי הקיים בזיהוי ים סוף עם צפון מפרץ סואץ. לכן יש שזיהו את ים סוף עם ימת תמסח[3] או האגם המר הגדול[4] הנמצאים צפונית למפרץ סואץ ואשר מימיהם מתוקים. ברם, לא מסתבר שים גדול נקרא על שמה של ימה שחשיבותה מועטת. כמו כן, מאחר וים סוף בכל הכתובים שאינם דנים על בקיעת ים סוף בשעת יציאתם של בני ישראל ממצרים, הוא ה"ים האדום" - מפרץ אילת ו/או מפרץ סואץ- יש להניח שגם ים סוף המוזכר בתורה לגבי בקיעת ים סוף, הוא אותו ים סוף - הים האדום. ניתן לבאר, ש-"סוּף" הוא על שם הסופות והסערות הפוקדות אותו לעיתים, בדומה לנאמר במדרש "שכל טוב": "למה נקרא שמו ים סוף, שכל סופה וסערה בא מן הים ההוא, לפי שהמדבר הגדול בוקע בו" (שמות י, יט). אחד ההסברים לכינוי ים סוף כים האדום, הוא שסופות החול הבאות מן המדבר, גורמות לים להראות אדום[5].

ים סוף נזכר גם לגבי מכת הארבה[6]: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם..." (שמות י, יט). רש"י מבאר, שהרוח נשאה את הארבה מצד מערב לשלוחה המזרחית של ים סוף: "ימה סוף – אומר אני שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו; וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר (שמות כג, לא) 'מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים', ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים (צפניה ב, ה) 'יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, גּוֹי כְּרֵתִים' ". מאלפת הערתו הגיאוגרפית של רש"י, שמנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל, ים סוף פונה הן לצד מערב והן לצד מזרח; ואכן ים סוף בקצהו הצפוני – בצד הקרוב לארץ ישראל - מתפצל לשלוחה מזרחית במפרץ אילת, הידוע כ"מפרץ עקבה" במרבית הלשונות, ולשלוחה מערבית במפרץ סואץ, הנמצאות משני צידיו של חצי האי סיני. כנראה זו כוונת המדרש "שכל טוב" שהובא לעיל, שציין לגבי ים סוף, "שהמדבר הגדול בוקע בו" (שם), המדבר – חצי האי סיני, מחלק את ים סוף לשתי שלוחות.

[1] ע"פ מאמרו של ד"ר זאב וילנאי "נדודי בני ישראל במדבר", "מחניים" ערב פסח תשט"ז, כח.

[2] ראה גם אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "ים סוף".

[3] המכונה גם אגם התנינים, הוא אגם בשולי דלתת הנילוס במצרים. המים זורמים לאגם דרך מפרץ סואץ וזורמים הלאה ממנו דרך תעלת סואץ אל הים התיכון.

[4] הוא אחד משני אגמים מלוחים מלאכותיים: האגם המר הגדול והאגם המר הקטן, המפרידים בין חלקה הצפוני והדרומי של תעלת סואץ, ונמצאים בשטח מחוז אסמאעיליה שבמצרים.

[5] ‪,"Red Sea Coral Reefs", Gunnar Bemert, Rupert Ormond, Taylor & Francis,‏ , 2016page 13

[6] ראה גם במאמר "מכת הארבה", פרשת בא, בבלוג זה.

ארץ כנען

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת מסעי

מאת: אורן סעיד

יוצאי מצרים נצטוו להוריש את יושבי ארץ כנען ולהתנחל בה. במקרא מצאנו שלושה תיאורים עיקריים של ההיקף הגיאוגרפי של השם כנען.

בפרשתנו מובא תיאור מפורט של גבולות ארץ כנען, שנצטוו יוצאי מצרים להוריש את יושביה ולהתנחל בה, וזה לשון הכתוב: "... זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ..." (לד, א). במאמר זה נדון במונח 'כנען' ונביא סקירה תמציתית על גבולות ארץ כנען על פי המקורות השונים בתורה.

מקור השם כנען

במקור השם כנען, חלוקים החוקרים[1]. יש הסבורים, כי פירוש השם כנען, הוא צבע הארגמן, על שם תעשיית הארגמן בחוף הכנעני-צידוני והמסחר באותו צבע יקר. מאוחר יותר ניתן השם פניקיה לארץ כנען על ידי היוונים. פירוש המילה "פניקוס" ביוונית אף הוא ארגמן, ופיניקיה פירושה "ארץ הארגמן". חוקרים אחרים סבורים, כי פירוש השם כנען, הוא סוחרים (ישעיה כג, ח; משלי לא, כד ועוד). צאצאי הכנענים ויושבי הלבנון, נודעו כמפתחי המסחר והשייט בים התיכון ובכל המזרח התיכון הקדום, כפי שציין השד"ל: "ונקרא כל סוחר כנען על שם הכנענים שהיו מפורסמים ואולי היו הראשונים במלאכת הסחורה על הים" (יחזקאל יז, ד).

גבולות ארץ כנען

במקרא מצאנו שלושה תיאורים עיקריים של ההיקף הגיאוגרפי של השם כנען:

א. גבול הכנעני: בבראשית ברשימות העמים מצאצאי בני נח מתוארים גבולות ארץ כנען: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה, בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (בראשית י, יט). נקודת ההתחלה היא בצפון, בצידון, ונראה שהכוונה כאן לממלכת צידון הכוללת את כל החוף הפניקי (פיניקיה הוא השם היווני של חבל החוף של הים התיכון המשתרע לרגלי-הלבנון, מאַרְוָד בצפון ועד עכו בדרום) הדרומי[2], אך אינה כוללת ערי מדינה פיניקיות צפוניות כעַרְקַה, סִין, אַרְוָד, צְּמָר וחֲמָת, המופיעות בפסוקים יז-יח. נקודת הסיום היא בקצה הדרומי מערבי של כנען, ארץ גרר ועזה, והגבול נמשך מזרחה עד חמש "ערי הַכִּכָּר" שמדרום לים המלח: סְדֹם, עֲמֹרָה, אַדְמָה, צְבֹיִים ולָשַׁע (הקרויה בֶּלַע או צֹעַר בבראשית יד, ח). לפי במדבר (יג, יט) יהושע (יג, כט), וכן ביהושע (ה, א) מקום מושבו של הכנעני בעמק החוף ובבקעת הירדן.

מפת ארץ כנען והאומות הגובלות בה.
מתוך ויקימדיה

ב. גבולות ההבטחה: בברית בין הבתרים ה' מבטיח לאברהם: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי, וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (בראשית טו, יח-כא); וכן בסוף פרשת משפטים: "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ, מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד הַנָּהָר: כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם, אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, לא). גבולות ההבטחה ע"פ הפסוקים הנ"ל ומקורות חז"ל[3]:

בדרום מן הקו: ים סוף (מפרץ אילת-עקבה ומפרץ סואץ), נהר מצרים - הפלג המזרחי של שפך הנילוס[4] שהשתפך לים בימי קדם, סמוך לעיר פילוסיון ובימינו אינו קיים.

בצפון, על הקו: נהר פרת, טורי אמנה (אמנון) - זהה עם "הר ההר" הצפוני[5], הנזכר בחומש במדבר כגבול הצפוני: "וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר" (לד, ז).
במערב, מן הים הגדול (=הים התיכון).

במזרח, עד מדבריות ערב.

ג.גבול יוצאי מצרים: תיאור מפורט של גבולות ארץ כנען, שנצטוו יוצאי מצרים להוריש את יושביה ולהתנחל בה, ניתן בבמדבר (לד, א-יב) וזה לשון הכתוב: "... זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה... וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל... וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן: מִן-הַיָּם הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר...". תיאור גבולות ארץ כנען בא גם ביהושע (יג, ד) ועוד.

ארץ ישראל של עולי מצרים משתרעת[6]:

בדרום עד הקו: נחל מצרים (ואדי אל-עריש או השלוחה המזרחית הנילוס), קדש ברנע, דרום ים המלח, נחל ארנון.
במזרח: היא גובלת בארץ בני עמון (היבוק העליון) ובמדבר הסורי.
בצפון מזרח: היא עוברת על פני הר חרמון ומגיעה עד חֲצַר עֵינָן וצְדָד.
בצפון: היא כוללת את סוריה המערבית, עד הקו הר ההר-לְבֹא חֲמָת, שזהותם אינה בטוחה.

לגבי השוני בהיקף ארץ כנען בין גבולות ההבטחה לגבול יוצאי מצרים: חוקרים אחדים עושים ניסיון להראות שגבולות ארץ כנען יוצאי מצרים שבספר במדבר מתאימים לגבולות ההבטחה ושאין הפרש ביניהם. חוקרים אחרים סבורים כי הגבולות המפורטים בבמדבר הם מצומצמים מן גבולות ההבטחה[7]; התמונה המצטיירת מן המקורות היא אפוא של 'ארץ כנען' הנופלת לבני ישראל לנחלה והם מצווים להורישה, ומסביב לה שטחים של שאר 'זרעו' של אברהם. גבולות שטחים אלה נמסרו בצורה כללית ביותר, כאזור העמים מן הנילוס ועד לפרת. רק לעתיד לבוא, אם ישמר עם ישראל את התורה והמצווה יזכה לרשת את כל הארצות האלה[8].

הרב יואל בן נון כותב כי גבולות ההבטחה שונים מגבול יוצאי מצרים ומגבולות "ארץ הכנעני". על היחס בין גבולות "ארץ הכנעני" לגבולות "ארץ כנען" (יוצאי מצרים) הוא כותב ש"גבול הכנעני" המתואר בפסוק (בראשית, שם) הוא עמק החוף - מצידון עד עזה, ועמק הירדן - מן החרמון עד ים המלח ואילו 'ארץ כנען' היא הארץ שבין עמק הירדן ובין עמק החוף, כלומר, שדרת ההר המרכזי - מן הלבנון ועד לנגב - אשר שני עמקי אורך אלו מקיפים אותה ממזרח וממערב. 'ארץ כנען' קרויה על שם הכנענים היושבים בעמקים (עמק הירדן ועמק החוף) שבגבולותיה[9].

עמי כנען

עמי כנען הם עמים היושבים בארץ שנצטוו יוצאי מצרים להוריש את יושביה ולהתנחל בה. מתוך שנים עשר עמי כנען [כנען ואחד עשר בניו (בראשית י, טו-יח)] מצווה התורה להשמיד שבעה עמים בלבד[10]: "הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (דברים ז, א). הכנענים ברשימה זאת הם אחד העמים היושבים בכנען, וכפי שציינו לעיל, מקום מושבו של הכנעני בעמק החוף ובבקעת הירדן.

[1] ראה "אטלס דעת מקרא", עמ' 42, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[2] השווה יהושע יט, כד-ל.

[3] משנת תענית א, ג; שביעית ו, א; חלה ד, ח; ירושלמי, שביעית פרק ו, סוף הלכה א.

ראה במאמר "גבולות הארץ במסורת ישראל – פרק בגיאוגרפיה עתיקה", יהודה אליצור, מעינות - מאסף לענייני חינוך והוראה, ה', ירושלים, תשט"ו. המאמר המקוון באתר דעת, מכללת הרצוג.

[4] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה (הלכות העם והארץ, פרק ג הלכה יד), מניח שיש הבדל בין "נחל מצרים" – בזיהויו נחלקו הפרשנים אם מדובר בואדי אל-עריש או השלוחה המזרחית הנילוס, לעומת "נהר מצרים" שאין מחלוקת והוא הנילוס לכל הדעות.

[5] ואין להתבלבל בינו, לבין הר ההר הדרומי בו נקבר אהרון הכהן. ראה במאמר "הר ההר" בפרשת חוקת בבלוג זה.

בזיהוי "הר ההר הצפוני", נחלקו הפרשנים, נציין שניים מהם: הרב אשתורי הפרחי (בספרו "כפתור ופרח") קובע את מקומו קרוב לאנטוכיא, עיר בקצה צפון-מערב סוריה. הר"ש סירילאו מזהה את הר ההר מדרום לטריפולי, באזור ההררי שמצפון לעיר בתרון.

[6] יהודה אליצור, מעינות, שם.

[7] ראה "אטלס דעת מקרא", עמ' 50-52, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט, וכן ב"דעת מקרא" לבמדבר בהקדמה לפרק לד.

[8] ראה גם במאמר "ארץ כנען לגבולותיה...", לסוגיית גבולות הארץ במקרא, יהושע מנחם רוזנברג, בשדה חמד, גיליון ה-ו תשנ"ה, המאמר המקוון באתר דעת, מכללת הרצוג.

[9] במאמר " 'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה", מאת הרב יואל בר נון. לעומתו, לגבי "גבול הכנעני", חוקר המקרא, יהושע מאיר גרינץ (1911-1976), מבדיל בין המושג 'ארץ הכנעני', המתייחס לדעתו לתחום המצומצם של חבל החוף בלבד, ובין המושג 'ארץ כנען', המתייחס לתחום רחב מאוד הכולל את סוריה כולה, ומקביל בעצם לתחום הארץ הייעודה. להרחבה ראה בספרו של גרינץ מוצאי דורות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 130-142.

[10] ראה "דעת מקרא" לבמדבר בהקדמה לפרק לד.

מסעי בני ישראל במדבר

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת מסעי

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על המסעות של בני ישראל במדבר. החוקרים נחלקו בזיהוי מסלול ההליכה של בני ישראל ממצרים דרך ים סוף ומדבר סיני .

בפרשת "מסעי" אנו קוראים על מסעות בני ישראל במדבר, אשר מסלולם החל במצרים (לג, א), דרך ים סוף (לג, י) ולאחר מכן דרך מדבר סיני (לג, טו) ומשם המסלול עד לערבות מואב (לג, מט), סה"כ 42 מסעות. האם אנו יודעים בוודאות מהו מסלול ההליכה של בני ישראל מבחינה גיאוגרפית ("על המפה")? האם ישנן עדויות ארכיאולוגיות לכך? בתשובות לשאלות אלו חלוקים החוקרים, ואשתדל במאמר זה לסקור את הדעות העקריות בסוגיה זו. במאמר זה אתייחס בעיקר למסלול ההליכה של בני ישראל ממצרים לקדש ברנע.

באופן כללי, יש לציין שלרוב המקומות במסלול בני ישראל, אין זיהוי וודאי, אך ישנן השערות שונות בקרב החוקרים. שחזור התוואי ממצרים לקדש ברנע כרוך בזיהוים של שני אתרים מרכזיים: ים סוף והר סיני. בסוגיה זו ישנן כמה השערות. לפנינו שתי הגישות העיקריות [1] .

הגישה המסורתית

לפי מסורת עתיקה מפרץ סואץ (שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של האוקינוס ההודי, המפרידה בין חצי האי ערב לבין הצלע הצפונית-מזרחית של יבשת אפריקה) הוא ים סוף שבקע ה' לפני בני ישראל. מסורת זו משתקפת לראשונה בתרגום השבעים, ואח"כ אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, ב, טו, ג), ובה מחזיקים גם הנוסעים הנוצריים בני המאות ה-4 וה-5 לספירה. מכאן נסעו בני ישראל דרומה, לאורך החוף המזרחי של ים סוף ומפרץ סואץ. לאחר מכן, בני ישראל פנו מזרחה, לאזורו ההררי ביותר של מדבר סיני - לגוש הרי הגרניט (הרי השחם) הרמים בחודו הדרומי של חצי האי סיני, בו נמצא הר סיני, המזוהה עם ג'בל מוסא (=הר משה, בתרגום מערבית). הר זה, מתנשא לגובה של 2285 מטרים, בסביבה של המנזר היווני סנטה קתרינה בימינו.

מהר סיני עלו בני ישראל לכיוון צפון-מזרח אל חצרות. המשך המסע, אף הוא נתון לפרשנות [2], ואסכם אותו על פי שיטת רש"י; מחצרות נסעו בני ישראל לכיוון צפון-מערב לקדש ברנע הנמצא במדבר פארן, משם נשתלחו המרגלים [3]. קדש ברנע מזוהה עם עין קודיראת דרומית לניצנה. עקב חטא המרגלים, חזרו בני ישראל למדבר סיני, בו נסעו עוד 20 מסעות במשך 38 שנים (רש"י במדבר לג, א). במסעות אלו הם היו צריכים לנסוע תחילה לכיוון דרום-מערב, לכיוון ים סוף (דברים ב, א), על מנת מכן להקיף את הר שעיר השוכן בנגב [4], ממערב למזרח (רש"י דברים א, מ). לאחר מסעות אלו, המשיכו בני ישראל אל עציון-גבר [5] השוכנת במפרץ אילת; לאחר מכן הם חנו ב"בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ [6]" (לג, לו) ומשם המשיכו דרכם צפונה בגבול ארץ אדום.

יהושע עציון (1935-2006) בספרו "התנ"ך האבוד" [7] טוען שהממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו בסיני ובמדבר צין, תומכים בגישה זו:

בחצי האי סיני וברמת הנגב המרכזית נתגלו שדות-קבורה, שהיו פזורים במרחבים שם. הקברים נמצאו לפעמים בריכוזים גדולים, ולעתים במפוזר. על יד ריכוזי הקברים נתגלו אתרי מגורים או אתרי חניה. לרוב נמצאו שרידים של מבנים מעוגלים, שהיו ערוכים מסביב לחצר מרכזית. קירות המבנים היו בנויים בטור אחד. התגלתה כמות קטנה של אבני מפולת, דבר המעיד שהגג וחלקם העליון של הקירות היו עשויים מענפים, מעורות או מאריגים.

ניתן להבחין בשני אזורי תפוצה של קברים ואתרי מגורים קדומים אלה: אזור תפוצה צפוני, הנמצא בסביבת עין-קוּדֵירַאת, נאות-המדבר המרכזית בצפון חצי האי; ואזור תפוצה דרומי, המשתרע החל בדרום לג'בל מוסא ועד לנאות-המדבר של עין ח'וּדרה ועין אום-אחמד. באזור התפוצה הדרומי יש גם מבני קבורה הקרויים נַוַאמִיס. אלה הם מבנים עגולים וגבוהים, שקוטרם נע בין 3 ל-5 מטר, וגובהם עולה לעתים על שני מטר. הנואמיס בנויים מאבנים שטוחות, ובנייתם קפדנית ומסודרת.

באתרי חפירות בקרבת מעבר-וַטִיָה, כ-20 ק"מ מצפון לג'בל מוסא, נמצאו כלי נחושת ונתגלו שרידי תנורים וסיגים, המעידים על הפקת נחושת ועיבודה; ואולם הממצא הכללי היה דל: נחשפו שרידים של כלי חרס, כלי אבן וכלי צור. נתגלה גם ניצול חוזר של כלי אגירה שבורים – עדות למחסור בכלים כאלה. באתרים שנחפרו לא נותרו כמעט כלים שלמים, דבר המעיד על נטישה מסודרת של היישובים. בכל החדרים נמצאו עצמות עזים וגללי צאן. תכשיטים שנמצאו היו עשויים מקונכיות וצדפים, שמקורם בים סוף, אם כי נמצאו גם חרוזי פַיאנְס שמקורם במצרים.

עציון מייחס את הממצאים האלו לבני ישראל שיצאו ממצרים. הוא כותב: "הריכוז הגדול של אתרי מגורים וקברים שהתגלו באזור ג'בל מוסא תומך, באופן לא צפוי, במסורת נוצרית מהתקופה הביזנטית, הרואה בקצה הצפוני של מפרץ סואץ את מקום חציית ים סוף". ובהמשך כותב: "הממצא הארכיאולוגי מראה, שמג'בל מוסא המשיכו בני ישראל במסעם – דרך עין ח'ודרה במקביל למפרץ אילת. בסמוך לקצהו הצפוני פנו לעבר עין קודיראת. לאורך התוואי הזה נתגלו אתרי חניה, קברים וחרסים, שלפי התיארוך החלופי [8] [שיטת תיארוך שמציע עציון] הם מתקופת יציאת מצרים.

הממצא הארכיאולוגי תומך אפוא בזיהוים של עין ח'ודרה עם חצרות ושל עין קודיראת עם קדש ברנע".

הגישה המדעית

ההנחה המדעית, והיא בת כ-150 שנה בלבד, סוברת שמסלול בני ישראל עבר בחלקו הצפוני של מדבר סיני, קרוב יותר אל גבולה של הארץ. בעלי השקפה זו מזהים את ים סוף עם הימה הסירבונית, היא סַבְּחַת אֶל בַּרְדַוִויל, הנמצאת על שפת הים התיכון (ויש המזהים את ים סוף עם ימת מנזלה הסמוכה לפורט סעיד). את הר סיני הם מזהים עם ג'בל הילאל, המתנשא לגובה של 881-892, והמצוי במרחק של כ-40 ק"מ מערבית לקדש, היא תֵל-קוּדֵירַאת. הם מתווים את תוואי המסע לאורך הזרוע הפֶלוּסִית של הנילוס [9] בואך רוּמָנִי של ימינו, ומשם לאורך לשון היבשה מצפון לסבחת ברדוויל, עד אל-עריש; משם דרומה, לאורך ואדי אל-עריש, עד ג'בל חלאל ומזרחה לקדש.

הקשיים הנובעים מגישה זו הם [10]:

א. חוקרים אלה בעל כורחם מתקשים בשאלה, מפני מה נקראו בשם ים סוף גם הים האדום וגם ימה על שפת הים התיכון. כמו כן, לא מסתבר שים גדול נקרא על שמה של ימה שחשיבותה מועטת.

ב. יש קושי בקרבתו של התוואי המוצע אל "דרך ארץ פלישתים", היא הדרך העוברת לחוף הים, וזאת בניגוד לאמור בשמות (יג, יז): " וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

ג. שיטה זו מניחה, כי דרך שלושת הימים במדבר, שבני ישראל הלכו מים סוף מרתה ולא מצאו מים, יכלה להביאם 40-50 ק"מ מזרחה לגבול מצרים, עד ג'בל הילאל שבמחצית הדרך לקדש ברנע. אבל בפרשתנו אנו קוראים: "...וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה; וַיִּסְעוּ מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם-סוּף" (לג, ט-י), ומסע זה לא יתכן, לפי פשוטם של הכתובים, אלא אם כן נסעו דרומה לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ.

ד. יש קושי בקרבתו היתירה של הר סיני לקדש, שהרי ע"פ התורה (דברים א, ב) הדרך מהר סיני לקדש הוא מהלך אחד עשר יום (והיה נס והלכו אותו בני ישראל במשך שלושה ימים, רש"י, שם) בעוד שהמרחק בין הר סיני לקדש לפי גישה זו הוא 40 ק"מ, שהם מהלך יום אחד בלבד על פי התלמוד [11]. ברם, יש המתרצים קושי זה, שבאחד עשר יום הנזכרים כאן, לא מדובר במסע רגיל של אדם יחיד אלא במסע איטי של כל העם, יחד עם הנשים והטף, הלוקח יותר זמן כמובן.

[1] תיאור הגישה המסורתית והמדעית והקשיים בכל אחת מהגישות הן ע"פ מאמרו של ד"ר זאב וילנאי "נדודי בני ישראל במדבר", "מחניים" ערב פסח תשט"ז, כח. גם המפה לקוחה משם. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית.

[2] ראה בספר "מסעי סיני" מאת מנשה הראל, בעמודים 277-281. ראה גם מאמרו של הרב יואל בן נון "פרשת מסעי – שירת הגיאוגרפיה המקראית" באתר של ישיבת הר עציון.

[3] כפי שמבאר ה"חזקוני": "ויחנו ברתמה – מפורש בפרשת בהעלותך, שהרי רתמה ופארן וקדש ברנע אחד הם, שמשם נשתלחו המרגלים" (במדבר לג, טז-יח). בתחילת פרשת שלח (במדבר יג, ג): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן", כלומר המרגלים נשלחו ממדבר פארן. לעומת זאת אנו מוצאים בפרשת מטות (במדבר לב, ח): "כֹּה עָשׂוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ".

[4] גם בזיהוי הר שעיר נחלקו החוקרים. לפי רש"י הר שעיר נמצא באזור הנגב. ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "הר שעיר".

[5] להרחבה על "עציון גבר", ראה מאמר "עציון גבר" בפרשה זו.

[6] רש"י כותב שיש להבחין בין שני מקומות שנקראים קדש בתנ"ך, אחד במדבר פארן ואחד במדבר צין: "קדש ברנע - ושני קדש היו; מבחינים בין קדש ברנע שבמדבר פארן, לבין קדש של מי מריבה אשר במדבר צין" (במדבר לב, ח). גם הרמב"ן ואבן עזרא סבורים ששתי קדש היו: ראה אבן עזרא, במדבר, כ, יד; רמב"ן, במדבר, כ, א, ד"ה "וישב בקדש". לעומת זאת בפירוש רבי אליהו מזרחי כותב (בראשית יד, ז) שמדובר במקום אחד, ומדבר צין ומדבר פארן סמוכים זה לזה, ולפיכך אין סתירה בכך שהתורה מציינת במקום אחד שקדש היא במדבר פארן ובמקום אחר מציינת שקדש שוכנת במדבר צין.

במפה לקוחה מהמאמר של ד"ר זאב וילנאי (ראה הערה לעיל), לא מצויין במסלול של השיטה המסורתית, התוואי של המסעות שלאחר חטא המרגלים.

[7] הוצאת שוקן, 1992, עמ' 53-59.

[8] עציון טוען, שתיארוך השכבות המקובל בארכאולוגיה של ארץ ישראל גורם לטעות של מאות שנים, ובשל כך רבים הממצאים הקשורים בתנ"ך שאינם מזוהים ככאלו על ידי הארכאולוגים, בשל תיארוך שגוי של השכבות. לו היו מחפשים בשכבות הקרקע הנכונות, או מתארכים את השכבות באופן שונה, לא הייתה, לטענתו, כל סתירה בין הממצאים הארכאולוגיים לבין לשון המקרא.

ההבדל העקרוני בין שיטת עציון לבין השיטה המקובלת במחקר היא, שהארכאולוגים המסורתיים מבססים את שיטת תיארוך השכבות ברחבי המזרח הקדום על פי הכרונולוגיה המצרית. לעומתם, עציון טוען כי יש לבסס כל מערכת כרונולוגית באופן עצמאי, ורק לאחר מכן, לנסות להתאים אותה למערכות הכרונולוגיות החופפות לה (ע"פ המכלול האנצ' היהודית בערך "יהושע עציון").

[9] הקרוי גם "נהר מצרים"; באזור רעמסס, שכן התרגום ירושלמי מתרגם רעמסס – "פלוסין".

[10] ראה גם באנצ' יהודית דעת בערך "הר סיני", מכללת הרצוג.

[11] ע"פ הגמרא בפסחים דף צד, מהלך אדם בינוני ביום אחד, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, הוא 40 מיל שהם בערך 40 ק"מ. בהתחשב בנשים וטף שבבני ישראל, ככל הנראה הלכו פחות משיעור זה ביום אחד, ולכן הדרך מסיני לקדש לקחה קצת יותר מיום אחד, אבל לא מהלך 11 ימים.

עציון גבר

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת מסעי

מאת: אורן סעיד

עציון גבר, היתה שכנתה של העיר אילת, ושימשה כעיר נמל. נחלקו החוקרים בזיהוי האתר.

עֶצְיוֹן גָּבֶר היא התחנה האחרונה במסעי בני ישראל במדבר, לאחר יציאת מצרים, לפני חנותם במדבר צן היא קדש: "וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר; וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ" (לג, לה-לו). מוזכרת לרוב יחד עם אילת, כשכנתה הקרובה בעמק הערבה: "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵ אֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר..." (דברים ב, ח); וכמפורש בספר מלכים, "בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת" (מלכים א, ט, כו).

העיר עֶצְיוֹן גָּבֶר שימשה כעיר נמל, כפי שמסופר בספר מלכים, ששלמה הקים בעציון גבר, הסמוכה לאילת, צי אניות (אֳנִי בלשון המקרא): "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם [1]" (מלכים א, ט, כו). שלמה המלך, בסיוע אנשי חירם מלך צור, יצא לאופיר שעל שפת ים סוף, לרכוש שם זהב (שם, כז-כח). יהושפט מלך יהודה הקים אף הוא צי וביקש לסחור עם אופיר, אך תוכניתו לא יצאה לפועל "כִּי נִשְׁבְּרֻה אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר" (מלכים א' כב, מט), כנראה בעקבות סערה. על פי דברי הימים (ב, כ, לו-לז), הדבר אירע כעונש על התחברותו עם אחזיה מלך ישראל [2].

זיהוי העיר

אי האלמוגים.
אחד הזיהויים לחלק מעציון גבר.
יוצר: Abdozaghloul.
מתוך ויקימדיה

על פי סברות שונות, זוהתה עציון גבר עם תל ח'ליפה, סמוך לעקבה בתחומי ירדן. התל נמצא בעמק הערבה שבתחום ממלכת ירדן, 2.5 ק"מ מזרחה לאילת ו-4 ק"מ צפון מערב לעקבה. מקומו כיום חצי ק"מ לפנים מהחוף הצפון מערב של מפרץ אילת, כי במשך הדורות נסוג הים לאחור, ועציון גבר אינה עומדת יותר על החוף כמו לפנים [3]. בחפירותיו של הארכיאולוג נלסון גליק משנות 1940 - 1938 בתל ח'ליפה, נחשפו שרידים של חמשה ישובים, שנבנו זה אחר זה וזה על גבי זה. [4]

חוקרים אחרים סבורים, שאילת ישבה בסביבת עקבה של ימינו, ואילו עציון גבר ישבה לחוף חצי האי סיני, שממול לאי האלמוגים (גֶ'זירת פַרעוּן) ובאי עצמו [5]. אי זה שימש כנמל טבעי במפרץ אילת. באי האלמוגים נמצאו שרידי מעגן קדום, ששימש לייצוא הנחושת שנכרתה בתמנע, בין המאה ה-14 והמאה ה-12 לפנה"ס [6].

עיר התרנגול

בתרגום יונתן בן עוזיאל תירגם "עציון גבר - כְרַךְ תַּרְנְגוֹלָא" (שם) כלומר, "עיר התרנגול". "גֶּבֶר" הוא שם נרדף לתרנגול הבית [7]. ב"ילקוט הראובני" כתב: "כתבו המקובלים שנקרא עציון גבר לפי שהיו בו אנשי מועצות, דבקיאי הוי [=שהיו בקיאים] בחכמת תרנגול הנקרא גבר, כי הוא מבחין בין יום ובין לילה אף בצורתו ובכרבלתו נכמסים דברים נפלאים" (מסעי). הכוונה שאנשי "עציון גבר" היו בקיאים בזמנים (אולי הכוונה לעיתוי הפלגת האניות) כמו שהתרנגול יודע להבחין בין יום ובין לילה והוא קורא בשעות הבוקר המקודמות. התרנגול (הזכר) קורא ומודיע לכל מי שנמצא בטווח השמיעה, שהטריטוריה שייכת לו. בדרך כלל התרנגול קורא לפני עלות השחר, משום שלאחר מנוחת הלילה מיטשטשים גבולות הנחלות ולקראת היום החדש יש לקבוע אותן מחדש. מסיבה זו גם הציפורים מרבות לשיר עם אור ראשון במקהלה.

בזמן הקדום, כאשר שעון לא היה, קריאת התרנגול, שהשחר מתקרב, הייתה כה חשובה, עד שקבעו ברכה מיוחדת (הנאמרת בבוקר), על בינת התרנגול. מחקרים מראים שלתרנגול (הזכר) ישנה יכולת מיוחדת להבחין בין יום ללילה, והוא יודע מתי השחר עולה אפילו בחדר חשוך. זאת הודות לשעון פנימי ביולוגי הטבוע בו, המודיע לו על הזמן [8].

[1] השווה דברי הימים ב, ח, יז.

[2] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "עציון גבר".

[3] ראה באנצ' מקראית בערך "עציון גבר", הוצאת מוסד ביאליק, 1971. בספר "פרשה ארץ ישראלית", מאיר כהן, מקום ־ ערכים ויוזמות אדם בנוף בע״מ, 2006, עמוד 313, נאמר ש"מסמרי ברזל ונחושת גדולים, ושרידי חבלים עבים שנמצאו בחפירה, סייעו לגליק לפרש את האתר כמספנה ונמל". חוקרים אחרים, לא הסכימו עם גילק, בשל העדר ראיות לנסיגת מי הים.

[4] על פי אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "עציון גבר". מקור הערך, מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה.

[5] על פי "דעת מקרא" בהערה, לבמדבר לג, לה. ברור שבני ישראל לא התיישבו רק באי, שכן גודל האי הוא קטן: אורכו של האי 340 מטר מצפון לדרום, רוחבו 160 מטר ממזרח למערב, ובחלקו הדרום-מערבי לגונה קטנה באורך של כ-70 מטר וברוחב של כ-40 מטר.

[6] למרות שמו אינו אי אלמוגים, כלומר אינו אי שנוצר מאלמוגים. שמו בעברית ניתן לו בשל היותו מוקף בשוניות אלמוגים. המקום הוחזר לריבונות מצרית בשנת 1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים. להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "אי האלמוגים".

[7] תלמוד בבלי, מסכת תענית (יב, א) וכן במסכת יומא (כ, א).

[8] ראה גם בפורטל הדף היומי במאמר "בקריאת הגבר או סמוך לו – תרנגול הבית", יומא (כ, א), מאת ד"ר משה רענן.

ראה גם במאמר "How a Rooster Knows to Crow at Dawn", BY JANE J. LEE, NATIONAL GEOGRAPHIC NEWS, 19.3.13.

כתף ים כנרת

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת מסעי

מאת: אורן סעיד

בתיאור חלקו הצפוני של הגבול המזרחי של ארץ ישראל מזוכר הביטוי "כתף ים הכנרת". ע"פ חלק מהפרשנים מדובר בשבירה טופוגרפית לאורך הכנרת.

בתיאור חלקו הצפוני של הגבול המזרחי של ארץ ישראל נאמר: "וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה" (במדבר לד, יא). מיקומן של שְּׁפָם ורִבְלָה למעשה אינו ידוע וכולו בתחום ההשערות; תרגום יונתן תרגם: "שפם – אַפַּמְיָה" ומשערים שכוונתו לאַפַּמֵיָה היושבת בצפון סוריה, צפונית מערבית לחמת. "הרבלה מקדם לעין – "כנראה שהיו מספר מקומות בשם זה: הרבלה שבארץ חמת (מלכים ב, כג, לג) - מיקומה בצפון (מרבית החוקרים מזהים אותה עם העיר חמא השוכנת על הנהר אירנת שבסוריה) אינו מתאים לתיאור הגבול כאן. יתכן שהכוונה למעיין מפורסם. תרגום יונתן תרגם: "דָפְנֵי" וכן רס"ג פירש: "אלדפני" ואין יודעים לאיזו מקום התכוון.

ים כנרת - השבירה המזרחית של רמת הגולן מלווה אותו.
מתוך ויקיפדיה

מה היא ''כתף ים כנרת קדמה''[1] ?

כתיאור גאוגרפי, "כתף" נזכרת במקרא בעוד שמונה מקומות. כל "הכתפיים", מצויות בשני פרקים בספר יהושע בלבד (פרקים טו, יח), וכולן בתחום גאוגרפי מצומצם - גבולות שבט בנימין והגבול הצפוני של שבט יהודה.

תרגום יונתן לנביאים מתרגם כל 'כתף' - עֵיבַר, והכוונה לרוח, עֵבֶר, צד. אונקלוס לבמדבר (שם) מתרגם: ''וימטי על כיף ים גיניסר קדומא'' והכוונה כאילו כתוב שפת ים כנרת. כך גם פירשו בתרגום יונתן ובתרגום ירושלמי "כתף" בפרשתנו (לד, יא).

האבן עזרא מפרש: "ומחה – כאשר אמרו קדמונינו תבירתא", והכוונה לשבירת הקו, במחיה על כתף ים כנרת, מגזרת "ימחאו כף" (תהילים צח, ח), נוצר קו גבול שבור (ע"פ פירושו של אשר וייזר לאבן עזרא). לפי זה, אבן עזרא פירש את המושג "כתף" במובן טופוגרפי. גם תרגום השבעים, ועמו רוב רובם של החוקרים החדשים, רואים ב'כתף' מהות טופוגרפית.

רוב ה"כתפיים" המוזכרים בספר יהושע נקראים על שם עיר מסוימת: למשל: "כתף עקרון צפונה" (יהושע טו, יא), והכוונה למדרון של גבעת עקרון או שלוחת עקרון לצד צפון[2] או מדרון תלול של הר הנמצא מצפון לעקרון[3] (דעת מקרא). לעומת זאת, "כתף מול הערבה" (יהושע יח, יח) הוא מישור בעל שבירה בולטת הנמשך לאורכה של הערבה, שניתן לזהותו עם מצוק ההעתקים שלאורך כל ים הערבה-ים המלח. שְׁבירתו הצפונית בנחל אוג היא 'כתף מול הערבה צפונה' והיא משתלבת יפה עם המשכו של הקו ועם ההגיון הגאוגרפי הכללי של נחלת בנימין, המתרכזת (בחלקה המזרחי) סביב ואדי קלת ויובליו.

באופן דומה, השם ''כתף ים כנרת'' מלמד שמדובר בעצם טופוגרפי המוגדר על ידי ים כינרת כולו, ולא על רכס הסמוך לקטע מסוים מתוכו, שאילו כן היה נקרא על שם עיר מסוימת ולא על שם הים כולו. המועמד המתאים הוא רמת הגולן, מישור מוגבה בשיפועים תלולים מעל סביבותיו, המלווה את ים כינרת לכל אורכו.

מאפיין טיפוסי שאנו מוצאים בכתפיים הטופוגרפיות: כתף לעולם אינה באה בפני עצמה, אלא תמיד היא מלווה בכיוון - צפון או נגב, ובפרשתנו – "קֵדְמָה". מסתבר שהכיוון הוא חלק אינטגרלי מהגדרת המושג. נראה שבהזכרת כתף חשובה למקרא נקודת השבירה של המישור המוגבה שבו מדובר.

א"כ, מה הוא "קֵדְמָה"? יש לומר שמדובר בשבירה המזרחית של רמת הגולן, כלומר, הירידה אל נחל רֻקַּאד, קו שהוא גם קו הגבול המזרחי של מדינת ישראל בימינו.

[1] ע"פ מאמרו של יואל אליצור: מהו 'כתף' והיכן ''כתף ים כנרת קדמה", בביטאון "על אתר", לענייני ארץ ישראל במקורות, ד-ה, ניסן תשנ"ט, בהוצאת תבונות, מכללת הרצוג.

[2] ז' קלאי, נחלות שבטי ישראל, ירושלים תשכ''ז, עמ' 109 ושם הפניות; להפניות נוספות ראה Z. Kallai, Historical Geography of the Bible, Jerusalem-Leiden 1986, p. 128

[3]דעת מקרא ליהושע יח,יב ועוד.