הראש והלענה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו נזכר צמח הראש שהוא רעיל וצמח הלענה שהוא מר. נחלקו החוקרים בזיהוי צמחים אלו.

בפרשתנו אנו קוראים על התוכחה שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל בערבות מואב.  בתוכחה זו מזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אלוקינו  לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט, יז). מבאר רש"י: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה – שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם". "ראש" ו"לענה" הם צמחים מרים מאד. הרמב"ן מציין שהם ממיתים (ע"י אכילתם): "ראש ולענה - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש" (שם). הראש (או הרוש) הוא צמח ממנו הפיקו חומרים מרעילים. משה המשיל את האנשים שעתידים לחטוא, לצמח הראש שהוא רעיל ולצמח לענה שהוא מר ולכן צמחים אלו מסמלים דבר רע. במאמר זה נדון בזיהוי צמחים אלו.

צמח הראש

בפרשת האזינו מוזכר צמח הרוֹש (או ראש): "עֲנָבֵמוֹ עִנְבֵי רוֹש אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (לב, לב). רש"י מסביר: "עִנְבֵי רוֹש - עשב מר". הראש הוא צמח ממנו הפיקו חומרים מרעילים. הוא נזכר בתנ"ך אחת עשרה פעם, מתוכן חוזרת התקבולת ראש-ולענה חמש פעמים. הכתיב תמיד 'ראש'-חוץ מפרשת האזינו (שם) בה הוא מופיע בכתיב 'רוש'. מכאן, שהרוש הוא צמח[1] ; כשם ש'לענה' היא צמח; כנאמר בפרשתנו:  "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (שם).

רוש עקוד.
מתוך ויקימדיה

בארץ גדלים צמחי רעל רבים, שאחדים מהם הוצעו לזיהוי הראש המקראי. אך מתוכם קשה לקבוע את זיהויו המדויק. אפשר שבשם 'רֹאשׁ' נכללו צמחי רעל שונים. מהם נציין שלושה צמחים שהוצעו לזיהויו[2]:

א. פָּרָג- (Papaver somniferum) - הזיהוי מתאים הן לפרג התרבותי והן לפרג הבר. בארצות המזרח נודעת לצמח זה חשיבות רבה, מכיוון שמהפרג התרבותי מפיקים את החומר הנרקוטי והמרעיל-האופיום. בספרות חז"ל לא נזכר הצמח.

ב. רוש עקוד- (Conium maculatum) - עשב ממשפחת הסוככיים, בעל תפרחת גדולה לבנה כעין 'ראש', הגדל בר בארץ. הוא מכיל רעל חריף שנתפרסם במסורת כי על ידיו מצא סוקרטס את מותו. כל חלקי הצמח מכילים רעל חזק[3]. גם כמות קטנה ממנו בכוחה להמית. סימן להרעלה-הופעת כתמים על העור.

ג. השִׁכָּרוֹן - (Hyoscyamus) - צמח ממשפחת הסולניים, הנפוץ בקירות הבתים ובגדרות. בשכרון מצויים חומרים רעילים בזרעים ובעלים וגורמים שכרון עז ואובדן חושים לכל האוכל מן הצמח, ומכאן שמו. תופעה זו היתה מוכרת גם בעולם העתיק. הוא מכיל חומרים רעלים. בכמויות גדולות חומרים אלו עלולים להמית. בכמויות קטנות חומרים אלו משמשים כחומרים מעוררים, שחשיבותם ברפואה רבה[4].

צמח הלענה

הלענה נזכרת בתנ"ך שמונה פעמים, מתוכן חוזרת התקבולת ראש-ולענה חמש פעמים. הלענה ידועה בטעם העלים המריר שלה, ולכן היא משמשת סמל למרירות, למשל: "וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, ד).

נציין שני צמחים שהוצעו לזיהוי הלענה[5]:

א.      בוולגטה, בתרגום עקילס וכמה מנוסחאות תרגום השבעים פירשו "לענה" absinthium - וכוונתם לצמח לענת האבסינטתArtemisia absinthium) ) שהיא מין לענה שאינו גדל בארץ אך לבני הסוג הגדלים בארץ תכונות דומות. כמעט כל החוקרים מזהים את ה"לענה" המקראית על פי תרגומים אלו ולדעתם מדובר באחד מבני הסוג Artemisia הנקרא בשם 'לַעֲנָה' גם בעברית המודרנית, אולי לענת המדבר (Artemisia herba-alba), המכילה מיץ מר  מאוד. סוג זה של צמחים (Artemisia) הוא ממשפחת המורכבים הכולל כ-180 מינים.

ב.      בתרגום יונתן מתרגם: "שרש פרה ראש ולענה -   מְרִיר כְּאַגְרָנַיָא דְמוֹתָא" (בנוסחים אחרים נכתב אגדניא או אגדנא, שם). מופיעות גם הנגזרות: גידא, גידין, גדדא. על בסיס תרגומים אלו מפרש רש"י: "שרש פרה ראש ולענה - שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים". בתלמוד בבלי מסכת שבת  פירש רש"י: "כגידין  - ירק מר" (פז, א). הגידין הוא עשב מר כלשהו[6]. בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מזהה רש"י את הגידין עם צמח המורביון ממשפחת השפתניים: "אגדנא - עשב מר הוא והוא מרובי"א לבן לענה מתרגמינן גידין" (כט, א). פרופ' זוהר עמר מוצא[7] את התרגום הסורי לערבית: "גדדא – עלקם". על פי הרמב"ם "עלקם" הוא הצמח יריקת (ירוקת) החמור או אבטיח הפקועה[8]. צמחים אלו מרים מאד ואף רעילים.

מחקרים על לענה

לענה שיחנית ((Artemisia arborescens הידועה גם בעברית (מתעתיק ערבי) כשיבא או שיבה, הוא מין של לענה, הגדל בר באזורי המזרח התיכון ובכלל זה ארץ ישראל, ועליו משמשים כתבלין מוסף לחליטות תה. הלענה השיחנית גדלה בר בצפון הארץ, ויש מחקרים הטוענים,  שזהו כנראה מין שהוכנס מאירופה למזרח הים תיכוני על-ידי האדם; בעקבות כיבושה של ארץ-ישראל (בשנת 1099) בידי הצלבנים, שמוצאם ממערב אירופה, הובאו לארץ מיני צמחים חדשים וביניהם הלענה השיחנית[9].

 במחקר אחר התגלה, שציפורי דרור הקינמון (Passer cinnamomeus) בסין, דואגים לשלב בקינים שלהם עלי לענה מהמין Artemisia verlotiorum, שמרחיקים מהם טפילים, באמצעות  חומר פעיל דוחה טפילים הקיים בעלי הלענה. כתוצאה מכך, הגוזלים שלהן בריאים ושמנים יותר[10].

---

[1] להבדיל מפירושו של תרגום יונתן שפירש, בפרשת האזינו, ראש-"כְּרֵישֵׁי חִיוְנַיָא חוּרְמְנַיָא" - ארס הנחשים (דברים לב, לב).

[2] "עולם הצומח המקראי", פרופ' יהודה פליכס, בערך "ראש. רוש" עמ' 97, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, 1968.

[3] ראה גם באנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, בערך "ראש", הוצאת הקדש רוח יעקב, 1996.

[4] אנצ' אביב חדש, בערך "שכרון", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[5] ע"פ מאמרו של ד"ר משה רענן "כמונא כרוייא, וניניא, ואגדנא – לענת המדבר", עבודה זרה כט, א, פורטל הדף היומי.

[6] יש להעיר, לעניות דעתי, כי בספר "הערות על פירוש רש"י לתורה", מאת אשר וייזר (הוצאת דון, 1979, עמוד 198) מבאר את רש"י כך: "אולי מעיקרו עשר מר וקשה כגידין, שהרי אין בגידין בנותן טעם (חולין צט, ב)". כלומר, "גידין" הכוונה ל"גיד"  - רקמת חיבור סיבית המחברת בדרך כלל שריר ועצם; וכוונת רש"י שהלענה היא עשב מר וקשה כמו הגיד שהוא קשה. ברם, לעניות דעתי, כפי שהבאנו לעיל, רש"י פירש במסכת שבת : "כגידין  - ירק מר" (פז, א). ולכן "כגידין" מתייחס לשם הצמח ולא לתיאור הצמח שהוא קשה כגידין.

[7]  ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 163-165).

[8] הרס"ג בפרשתנו מבאר: "לענה – פקועות" (שם), והכוונה כנראה לאבטיח הפקועה, שהוא מר ומכיל תרכובות רעילות.

[9]  "לענה שיחנית  צמח רפואה שהובא לארץ-ישראל מאירופה בתקופה הצלבנית?", נתיב דודאי, זהר עמר,  יער - כתב עת לניהול יערות ושטחים פתוחים, גיליון 7, 35-40, הקרן הקימת לישראל, 2005.

[10] "עשבי המרפא של הדרורים", ד"ר יונת אשחר, דצמבר 2020, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר