מאת: אורן סעיד
החזה הניתן לכהן בקרבן שלמים, הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה ; והשוק כולל את עצם השוק ועצם הקולית של רגל ימין האחורית.
החזה והשוק הם חלקים של קורבן שלמים[1], המונפים בעזרה וניתנים במתנה לכהן. החזה והשוק הם מעשרים וארבע מתנות כהונה שניתנות לכהנים מאת בני ישראל, כנאמר בפרשתנו: "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז, לד)..
מהו החזה?
נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את החזה מקרבן השלמים: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב, הַמִּזְבֵּחָה; וְהָיָה הֶחָזֶה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ז, לא).
שנינו בתלמוד בבלי מסכת חולין (מה, א): "תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע". הכוונה לשומן התחתון שבכרס הבהמה. מהיכן מתחיל והיכן נגמר? ממשיך התלמוד ומבאר: "לְמַטָּה עַד הַצַּוָּאר, לְמַעְלָה עַד הַכָּרֵס" (שם). כשהבהמה חיה, לא שייך לומר "למעלה ולמטה" אלא "קדימה ואחורה", שהרי היא במצב מאוזן. הכוונה כאן היא, כאשר תולים את הבהמה לפשוט את עורה, ודרך התלייה שהראש כלפי מטה. כאשר הבהמה במצב מאונך, שייך לומר "למעלה ולמטה". א"כ, החזה הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה [ראה תמונה].
|
רש"י מבאר: "רואה את הקרקע - אינו משבר מן הצלעות, בגובה הצדדין כלום, אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות". הצלעות היוצאות מצידי עמוד השדרה שבגב, מקיפות את אזור החזה מן הצדדים וחוזרות ומתחברות מלמטה על ידי סחוס[2]. כאשר חותכים את החזה מהבהמה לתתו לכהן, אין שוברים כלום מן הצלעות, שבגובה צידי הבהמה, אלא רק את השומן התחתון הנפרד מן הסחוסים שבקצה התחתון של הצלעות[3]. ברם, הכהן מקבל את השתי צלעות הקדמיות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), וכפי שהתלמוד מציין: "חוֹתֵךְ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִשְּׁתֵּי דְפָנוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ" (שם). רש"י פירש, שחותך את שתי הצלעות הקטנות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), אחת מימין ואחת משמאל; אבל רבינו חננאל פירש, שתיים ראשונות מכל צד[4].
אם כן, החלק של החזה בקרבן שלמים, הניתן לכהן, כולל גם את העצמות הקדמיות. ברם, לעניין קרבן התמיד, ה"חזה" שאמרו חכמים (תמיד לא, א), הוא רק בשר הכרס ללא העצמות הקדמיות (תוספות חולין, שם).
מהו השוק ?
נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את השוק מקרבן השלמים: "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן, מִזִּבְחֵי, שַׁלְמֵיכֶם" (ז, לב). מבאר רש"י מהו השוק שניתן לכהן: "שוק - מן הפרק של ארכובה עד הפרק האמצעי שהוא סובך של הירך" (שם). להבנת דברי רש"י, נבאר את החלקים העיקריים ברגל הבהמה.
הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות[5] (מלבד עצמות הפרסה, האצבעות ועוד מספר עצמות קטנות):
א. העצם התחתונה, הנקראת גם "ארכובה התחתונה", היא עצם המסרק (Cannon Bone) - עצם ארוכה וחזקה שנמצאת בין הקרסול (Hock) ל־אצבעות (Phalanges).
ב. העצם שלמעלה ממנה נקראת "שוק", היא עצם השוק הראשית (Tibia), עצם חזקה והשנייה בגודלה אחרי עצם הירך.
ג. העצם שלמעלה ממנה נקראת "קולית", היא עצם הירך (Femur), עצם חזקה והארוכה ביותר[6].
במשנה מסכת חולין נחלקו תנאים בהגדרת ה"שוק": "אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, עַד כַּף שֶׁל יָד; וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה,עַד סֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל" (פרק י, משנה ד). לדעת חכמים, השוק שעליה דיברה תורה כוללת שני חלקים: החלק האמצעי ברגל הבהמה - השוק והעצם שמעליה - הקולית ; רבי יהודה חולק, לדעתו השוק כוללת רק את החלק האמצעי ברגל - השוק. רש"י בפרשתנו (שם) פירש כמו רבי יהודה, שה"שוק" כולל רק את העצם האמצעית, השוק, ללא הקולית. ברם, ההלכה נפסקה כמו חכמים[7] ולפיכך הכהן מקבל את השוק והקולית של רגל ימין האחורית [ראה תמונה].
גם הנזיר נותן את הזרוע הבשלה מקרבן השלמים שמביא לכהן, ביום שנגמרה נזירותו (במדבר ו, יט-כ); ואכן הזרוע הבשלה היא עצם השוק והקולית, של רגל ימין הקדמית[8]. בנוסף, את הזרוע נותנים במצוות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה", המחייבת את השוחט לתת את הזרוע (וכן את הלחיים והקיבה) לכהן, מכל בהמה טהורה שנשחטה (דברים יח, ג).
נמצא כי אותה עצם (ברגליים שונות של הבהמה, כאמור) נקראת 'שוק' בקרבן שלמים ונקראת זרוע הבשלה באיל נזיר ונקראת זרוע במתנות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה"[9], וכפי שפסק הרמב"ם: "ואי זהו זרוע? מן הפרק של ארכובה עד כף של יד[10] שהם שני איברים מעורין זה בזה; והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום" (מעשה הקרבנות פרק ט, הלכה י).
השוק ברגל האדם
כאמור, הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות. בניגוד לכך, רגל האדם, מורכבת משתי עצמות עיקריות: מעצם השוק, מהקרסול ועד הברך ומעצם הירך, מהברך ועד מפרק הירך.
כאמור, בלשון התורה וההלכה, האיבר המכונה "שוק", מתייחס לא רק לעצם ה"שוק" אלא גם לעצם הירך, שמעל השוק. לעומת זאת, ה"שוק" בגוף האדם בלשון ימינו, הוא החלק שמתחת לברך (Crus), המורכב מעצם השוקה (Tibia) ועצם השוקית (Fibula). גם ה"שוק" עצמו, בגוף בעלי חיים מעלי גרה, מורכב מעצם השוקה, עם עצם קטנה יותר- שוקית, ובשונה מגוף האדם, השוקית בדרך כלל מנוונת או מאוחה לעצם השוקה[11].
מדוע נבחרו החזה והשוק לתנופה?
כאמור, את החזה והשוק הכהן היה מניף. תנופה היא פעולה הנעשית במהלך הקרבת קורבנות מסוימים, בעיקר בהקרבת קורבנות שלמים ומנחה אחדים, כחלק מעבודת הקורבנות בבית המקדש. הכהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביא את הקורבן, אוחז בידיו של מביא הקורבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[12].
"רבינו בחיי[13]", מבאר מדוע נבחרו דווקא החזה והשוק לתנופה: "ונראה לי בטעם שני אברים הללו, שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצווה הזאת בקורבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה, להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו" (ויקרא ז, ל).
"רבינו בחיי" מבאר, שהחזה נבחר לתנופה, כי הוא מתנועע בתהליך הנשימה. בעת שאיפת אוויר, הסרעפת, שריר המפריד בין בית החזה לחלל הבטן, יורדת ומתכווצת, מגדילה את נפח בית החזה. במקביל, השרירים הבין-צלעיים (שרירים בין הצלעות) מתכווצים ומרחיבים את בית החזה. לעומת זאת, בעת נשיפת אוויר, הסרעפת נרגעת וחוזרת לצורתה המקורית, והשרירים הבין-צלעיים נרפים, מה שמקטין את נפח בית החזה[14].
בנוסף, "רבינו בחיי" מבאר, שהשוק נבחר לתנופה, מפני שהוא אחראי לתנועת כל בעלי החיים. כאמור, השוק, בלשון התורה וההלכה, כולל גם את הירך שמעליו. עצמות השוק והירך החזקות והארוכות תורמות לנשיאת משקל הגוף בעת שבעלי חיים נעים[15]. בנוסף, שרירי השוק ושרירי הירך חיוניים ליצירת דחיפת עוצמתית להנעת הגוף קדימה[16].
[1] שלמים הינו קורבן הנאכל על ידי הבעלים וכן על ידי הכהנים, בתחומי ירושלים המקודשת.
[2] על פי ההערות (במדור "עיונים") בתלמוד בבלי חולין (מה, א) עם פירוש "אבן ישראל" (שטיינזלץ).
[3] מדברי רש"י משמע שאינו נוגע כלל בצלעות, אלא נוטל רק את השומן המכסה את הסחוס. אבל המאירי כתב כי חותך גם את החלק התחתון של הצלעות, שהוא בכלל הרואה את הקרקע.
[4] תוספות ד"ה חותך שתי צלעות מכאן ומכאן, בשם רבינו חננאל (שם).
[5] ראה רש"י חולין (עו, א) ד"ה "שלושה עצמות בירך".
[6] "DESCRIPTIVE OSTEOLOGY OF THE PELVIC LIMB OF BOVINE", Gabriele Barros Mothé – Faculty of Medical Sciences of Maricá Camila, Anselmé Dutra – Universidade Estadual Norte Fluminense Aguinaldo, Francisco Mendes Junior – Universidade Santa Úrsula.RCMOS – Multidisciplinary Scientific Journal O Saber, Year IV, v.1, n.1, Jan./Jul. 2024.
[7] התוספות יום טוב במשנה חולין שם (ד"ה "עד סובך של רגל") העיר על רש"י שיש לפסוק כחכמים וכתב שכן העיר הסמ"ג (עשין קפ"ג).
[8] מסכת חולין, פרק י משנה ד.
[9] ע"פ ספר "נחלת בנימין - ספר עזר ללימוד תורת הקרבנות" מאת יחיאל אברהם ברלב, 1988. ראה גם בערך "חזה ושוק" ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.
[10] שתי הרגליים הקדמיות בבהמה מכונות "ידיים" (חולין נח, ב).
[11] vet-Anatomy - The Anatomy of veterinary imaging, “Body [Shaft] of fibula”, IMAIOS site.
[12] רש"י במדבר (ה, כה) ובתלמוד בבלי מסכת מנחות (סא, ב).
[13] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).
[14] "לשאוף עמוק לבטן ולנשוף לאט", אלכס אברוטין, ינואר 2024, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.
[15] "Comparative gross anatomical studies on tibia-fibula of Cattle, Horse and Dog", Devendra Saran, Malvika Maru, Pankaj K Thanvi, Ashok Dangi, Vimala Choudhary, Sandeep Kumar, Raj Kumar Siyag, Prem Chand Tard and Aruna Panwar,The Pharma Innovation Journal 2023; SP-12(7): 1184-1187
[16]
Shah, Syed Muhammad Ali & Fatima, Syeda Noor. (2024).
GENERAL AND COMPARATIVE ANATOMY OF FEMUR.
© כל הזכויות שמורות למחבר
