תורה ומדע: פרשת ויקרא

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקרא. הצג את כל הרשומות

יותרת הכבד

מאת: אורן סעיד

נחלקו הפרשנים והחוקרים בזיהוי יותרת הכבד - אחד מחלקי הקרבן שהיה קרב על המזבח.

בתיאור חלקי קרבן השלמים, אשר מוקרבים על גבי המזבח (האימורים) נאמר: "וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה" (ויקרא ג, ד). במאמר זה נדון בזיהוי 'הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד' על פי הפרשנים והחוקרים[1].

הסרעפת והכבד

רש"י מבאר מהי 'הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד': "הַיֹּתֶרֶת - הוא דופן המסך, שקורין איברי"ש [סרעפת] ובלשון ארמי 'חַצְרָא דכַּבְדָּא'; על הכבד - שיטול מן הכבד עמה מעט; ובמקום אחר אומר (ויקרא ט, י) 'וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד' " (שם). רש"י מבאר, שיותרת הכבד, היא המחיצה שבאמצע הבטן, המבדלת בין איברי המאכל ואיברי הנשימה, כלומר בין הבטן לבין החזה, והיינו הסרעפת. בנוסף, רש"י מציין, כשמקטיר את יותרת הכבד, נוטל עמה מעט מן הכבד, שכן במקום אחר נאמר "וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד" (ויקרא ט, י), שיטול מן הכבד על היותרת.

כפי שציין רש"י, יותרת הכבד נקראת בלשון ארמי 'חצר הכבד', ובלשון התלמוד היא נקראת 'טרפש הכבד', כפי שמציין רש"י במסכת ברכות: "יותרת הכבד - טרפשא דכבדא שקורין אייבר"ש [סרעפת]" (ברכות מד, ב).

הכבד האנושי – מבט על.
בכחול מסומן הווריד הנבוב התחתון,
ומשמאלו האונה הזנבית (caudate lobe).
מתוך ויקימדיה

הסרעפת היא שריר במערכת הנשימה, המפריד בין בית החזה לחלל הבטן. הסרעפת קיימת אצל בעלי חיים יונקים.

כיווץ והרפיה של הסרעפת הם חלק חשוב בתהליך הנשימה. במהלך שאיפה הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה ומגדילה את נפח בית החזה ואוויר זורם פנימה אל הריאות על מנת למלא את הוואקום שנוצר בהן. במהלך הנשיפה, הסרעפת נרפית והאוויר יוצא מהגוף. כיווץ הסרעפת מפעיל לחץ על הבטן, לחץ זה ממריץ את הקיבה וכך הסרעפת מסייעת לתהליך עיכול. לסרעפת חלק גם בתהליכי ההקאה, מתן השתן והצואה[2].

מבנה הסרעפת אצל בעלי חיים יונקים שונה מאשר אצל האדם, בעיקר במבנה ובצורת השרירים והגידים המרכיבים את הסרעפת[3].

האונה הזנבית בכבד

יש הסבורים, שיותרת הכבד היא חלק מהכבד עצמו, היוצא ממנה בצורת אצבע קטנה והיא הנקראת במשנה: 'אֶצְבַּע הַכָּבֵד' (תמיד פרק ד, משנה ג) ; כך פירש הרמב"ם בהקדמה לסדר קדשים: "ויותרת הכבד, והוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד" ; וכן פירש הרשב"ם: "היותרת - שמייתר וגדל על הכבד" (ויקרא ג, ד) וכמו כן פירש האברבנאל : "את היותרת והיא האוזן היתרה אשר על הכבד" (שמות כט, יג). בנוסף, כך משמע גם דעת חוקרים, שמושגים אלו מתייחסים לאונה הזנבית של הכבד (Caudate Lobe), שהיא מופרדת בבהמה, ולכן התייחסו אליה בשם נפרד[4].

האונה הזנבית (Caudate Lobe), קיימת בכל היונקים והיא חלק מהכבד. היא נמצאת בחלק האחורי העליון של הכבד, בצד שמאל של הוריד הנבוב התחתון[5] (=אחד משני כלי הדם הוורידיים העיקריים המנקזים דם המוחזר מכל רקמות הגוף לתוך הלב).

לאונה הזנבית של הכבד ישנה אספקת דם פורטלית (=מערכת כלי הדם המנקזת דם, העשיר בחומרי מזון ופסולת, מהמעי, הטחול, והלבלב אל הכבד) וניקוז ורידי כבד (= קבוצה של כלי דם המנקזים דם מהכבד אל הווריד הנבוב התחתון) ללא תלות בשאר הכבד.

לאונה הזנבית של הכבד יכולות להיות צורות שונות, אך היא מתוארת לרוב כמלבנית, או כצורה בה יש צד אחד רחב יותר מהשני או צורה אחרת לא סדירה[6].

ווריד שער הכבד

יש מי שסבור, שיותרת הכבד היא מקום כניסת ווריד שער הכבד[7].

כל האיברים בגופנו מקבלים אספקת דם מהלב באמצעות העורקים ומחזירים דם אל הלב בוורידים, אך הכבד ניזון גם מעורק וגם מווריד, ומחזיר דם ללב דרך וריד נוסף. עורק הכבד משמש להעברת דם עשיר בחמצן מהלב לכבד, בדומה לתפקידם של עורקים שמשרתים איברים אחרים. אך ווריד שער הכבד אינו ווריד רגיל. בשונה מרוב הוורידים בגוף, הוא אינו מוביל דם בחזרה אל הלב, אלא מעביר דם דל חמצן אך עשיר בחומרים מזינים – ולעיתים גם ברעלים – מהמעיים לעיבוד בכבד. רק אחרי הטיהור שהוא עובר שם, הדם ממשיך בדרכו אל הלב וממנו לשאר איברי הגוף[8].

ווריד שער הכבד הוא חלק בלתי נפרד ממערכת כלי הדם של הכבד, וקיים בכל היונקים (אם כי המבנה האנטומי שלו והמיקום אינם בהכרח זהים בכל היונקים), מכיוון שהכבד הוא איבר חיוני לתפקודם התקין של כל היונקים.

הלבלב והכבד

יש הסבורים, שיותרת הכבד היא הלבלב[9].

הלבלב ממוקם מאחורי הקיבה, בחלק העליון של הבטן, ומאחורי הכבד. הלבלב והכבד הם שני איברים נפרדים בגוף, אך יש ביניהם קשר חשוב בתהליך העיכול. הכבד מייצר מרה, נוזל המסייע בעיכול שומנים, והלבלב מפריש אנזימי עיכול ויוני ביקרבונט שמנטרלים את חומציות הקיבה. הלבלב והכבד מחוברים דרך צינורות המרה והלבלב, המתאחדים לנקודה אחת (שנקראת Ampulla of Vater), הנמצאת לפני התריסריון[10] (החלק הראשון של המעי הדק). אצל בקר, כבשים ועיזים, צינור הלבלב אינו תמיד מתאחד עם צינור המרה לפני הכניסה לתריסריון, ולעיתים נכנסים בנפרד[11].

[1] מקור עיקרי: אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "כבד", כרך ד', ירושלים תשס''ו, עמ' 56-57. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק.

[2] אנצ' בריטניקה המקוונת באנגלית בערך "diaphragm-anatomy" (=מבנה הסרעפת).

[3] vet-Anatomy - The Anatomy of veterinary imaging, “Diaphragm”, IMAIOS site

[4] תרגום השבעים, ויקרא ג ד; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ג, פ"ט, 3; אוצר ישראל, ערך כבד.

[5] Jie Huang, DaLi Sun, Dingwei Xu, Yan Zhang, Manqing Hu,

A comprehensive study and extensive review of the Caudate lobe: The last piece of “Jigsaw” puzzle, Asian Journal of Surgery, Volume 47, Issue 1,2024, Pages 1-7, ISSN 1015-9584,

[6] Sagoo MG, Aland RC, Gosden E. Morphology and morphometry of the caudate lobe of the liver in two populations. Anat Sci Int. 2018 Jan;93(1):48-57. Epub 2016 Sep 1. PMID: 27586453; PMCID: PMC5741786

[7] אנציקלופדיה עברית, כרך כ, ערך כבד, עמ' 539.

[8] "כוחות-העל של הכבד", ספיר חבושה לאופר, ספטמבר 2021, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן.

[9] קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 46; י.מ. לוינגר, קורות, ה:103, 1970.

[10] MUSC Healthsite, Medical University of South Carolina, “pancreas”

[11] vet-Anatomy - The Anatomy of veterinary imaging, “Body of pancreas”, IMAIOS site.

בין מחבת למרחשת

תוויות: פיזיקה, פרשת ויקרא

מאת: אורן סעיד

מנחת מחבת נעשית בכלי כמעט שטוח, בו השמן מועט ולכן האש שורפת את השמן שבו, בעוד שמנחת מרחשת נעשית בכלי עמוק עם שמן רב ולכן האש אינה שורפת את השמן שבו.

בפרשתנו אנו קוראים על המנחות השונות שהיו קרבות במקדש (פרק ב). בין המנחות שהיו קרבות במקדש הן מנחה העשויה במחבת ומנחה העשויה במרחשת: "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת, קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן, מִנְחָה הִוא. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (ב ,ה-ז). רש"י מסביר את ההבדל בין מנחת מחבת למנחת מרחשת: "ואם מנחה על המחבת - ... וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האוּר בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האוּר שורף את השמן" (ב, ה); "מרחשת - כלי הוא שהיה במקדש עמוק. ומתוך שהיא עמוקה - שמנה צבור ואין האוּר שורפו. לפיכך, מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע" (ב, ז). המחבת היא כלי שטוח ("צפה") ששפתה נמוכה, המשמש לטיגון, לפיכך השמן שבתוכו מועט יחסית ובגובה נמוך והמאכלים שמטגנים בו קשים, מאחר והאש "שורפת" את השמן המועט. לעומת זאת, המרחשת היא כלי עמוק המשמש לטיגון עמוק, כלומר השמן בתוכו רב, לפיכך האש אינה "שורפת" את השמן, והמאכלים המטוגנים בו רכים מאחר והם ספוגים בשמן רב. המרחשת קרויה כך כי המאכלים המטוגנים בה נראים כרוחשים, כלומר מתנודדים ונעים כאשר נוגעים בהם[1] מאחר והם רכים בשל השמן הרב הספוג בהם.

מקור דברי רש"י הוא במשנה במסכת מנחות; המשנה במסכת מנחות אומרת: "מה בין מחבת למרחשת? מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשין" (פרק ה, משנה ה). רבי יוסי הגלילי, מציין הבדל נוסף בין מרחשת למחבת, שלמרחשת ישנו מכסה בעוד שלמחבת אין מכסה.

מחבתות וסירים מהמאה ה-18.
מוזיאון בגדנסק, פולין.
יוצר: Piotrus
מתוך ויקימדיה

מפשטות דברי רש"י משמע שמחבת היא כלי שאינו עמוק ויש לו שפה נמוכה[2]. לעומת הזאת, הרמב"ם כתב שלמחבת אין שפה כלל, כלומר, אין לה בית קיבול כלל ועל כן היו נותנים בו בצק קשה, שיישאר על גבי המחבת: "מה בין מחבת למרחשת: מרחשת- יש לה שפה, והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא; ומחבת - אין לה שפה, והבצק שאופין אותו בה קשה, כדי שלא ייצא מכאן ומכאן" (הלכות מעשה הקרבנות, פרק יג, הלכה ז). לפי שיטה זו, שלמחבת אין שפה כלל, מה שרש"י ביאר, שהאש שורפת את השמן במחבת, הכוונה לשמן הניגר החוצה מן המחבת ישירות לאש עצמה, עליה אפו את המנחה.

"נקודת העשן" ו"נקודת ההתלקחות" של השמן

רש"י פירש לגבי השמן במחבת: "שמתוך שהיא צפה (=אינה עמוקה), האוּר שורף את השמן" ואילו לגבי השמן במרחשת פירש: "ומתוך שהיא עמוקה - שמנה צבור ואין האוּר שורפו". השמן שלא כמו המים - אינו יכול לרתוח. "נקודת הרתיחה" של השמן היא הטמפרטורה המרבית שבה מולקולות השמן נשברות וחלקים מהן מתנדפים באוויר, לעיתים - בריח לא ממש נעים; נקודה זו מכונה "נקודת העשן" כי בטמפרטורה זו, שומן או שמן בישול מתחיל להישבר לגליצרול וחומצות שומן חופשיות, ומייצר עשן כחלחל. הטמפרטורה בה השמן מתפרק שונה מסוג שמן אחד למשנהו. טמפרטורה זו משתנה באותו סוג שמן בהתאם לאיכותו ; ככל שהשמן מזוכך יותר כך טמפרטורה זו גבוהה יותר. כך למשל, "נקודת העשן" של רוב השמנים המזוככים הצמחיים היא בסביבות 230 מעלות צלזיוס[3].

בנוסף, השמן נוטה להתלקח בטמפרטורות גבוהות. נקודת ההתלקחות (=מידת החום שבה התערובת הדליקה של אדי השמן והאוויר מתלקחת, מבלי שתימצא אש בסביבתה. כאשר מגיע השמן לנקודת התלקחותו הוא מתפרק ליסודותיו אשר חלק מהם מתרכבים עם החמצן ומתלקחים) של השמן היא בטמפרטורה גבוהה יותר מ"נקודת העשן"[4]. למשל, נקודת ההתלקחות של שמן קנולה היא בטמפרטורה של 424 מעליות צלזיוס ושל שמן זית בטמפרטורה של 435 מעלות צלזיוס[5].

כמו כן, כידוע מתורת החום בפיזיקה, יש יחס ישר בין כמות החום למסת החומר (כמות החומר) המחומם. ככל שהמסה גדולה יותר, כמות החום הדרושה לאותה עליית טמפרטורה, גדולה יותר[6]; כמו כן יש יחס ישר בין זמן החימום למסת החומר המחומם. ככל שהמסה גדולה יותר הזמן הדרוש כדי להעלות את הטמפרטורה באותה מידה גדל באותו יחס. לכן במרחשת בה השמן רב יותר, בדרך כלל השמן לא מגיע לנקודת ההתלקחות במהירות, מאחר ודרוש חום רב יותר[7], כלומר טמפרטורה גבוהה יותר - אליה קשה להגיע כשמדובר בכיריים ביתיים - על מנת שהשמן יגיע לטמפרטורה בה הוא מתלקח. לכן התלקחות השמן שכיחה יותר במחבת מאשר בכלי לטיגון עמוק.

רחש הטיגון

האבן עזרא מפרש שהמרחשת קרויה כך, כי המאכלים שמטגנים בה נעים ומשמיעים קולות בזמן הטיגון: "מרחשת – מעשה מטוגן. ויש מפרשים מגזרת 'רָחַשׁ לִבִּי' (תהלים מה, ב) והטעם בעבור שישמיע קול" (ב, ז). מדוע נוצרים קולות כאשר שמים מאכלים לטיגון בשמן[8]?

המים רותחים בטמפרטורה של 100 מעלות צלזיוס בעוד שהטמפרטורה המשמשת לטיגון היא בסביבות 175 מעלות צלזיוס; הרי שהשמן חם יותר מהמים. לכן כאשר אנו שמים מאכל לטיגון בתוך השמן, מים הנמצאים במאכל או על פניו מתחחמים במהירות ונפלטים כאדי מים. לחץ אדי המים גורם למספר רב של בועות להופיע[9] ומכאן קולות הרחש של הטיגון שאנו שומעים.

מאותה סיבה בדיוק, במקרה של בעירה בעוצמה נמוכה, בעת טיגון בשמן, אין לנסות לכבות את השמן באמצעות מים; המים רותחים בתוך השמן והופכים לקיטור, כלומר אדי מים בלחץ גבוה. הקיטור מתפשט מיד לסביבה ומתיז לכל עבר את טיפות הנוזל הצמודות אליו, לכן השמן ניתז ומשפריץ דבר שיוביל לשריפה ולכוויות חמורות. תחת זאת, יש לכבות בזהירות את מקור החום, ואז לחנוק את מקור החמצן לבעירה על ידי כיסוי כלי הבישול באמצעות מכסה או מגבת רטובה שנסחטה היטב. במקרה של בעירה בעוצמה גבוהה יש להזמין את מכבי האש[10].

[1] השווה רש"י מנחות סג, א ד"ה מעשיה רוחשין.

[2] ע"פ הרש"ר הירש לויקרא פרק ב פסוק א. לפי זה למחבת היתה שפה נמוכה, כמו למחבת בימינו. במאמר זה נקטנו כשיטה זו; וכן רש"י בתלמוד בבלי מנחות ביאר:" צפה - שאינה עמוקה אלא שוליה (=תחתית / מרכז המחבת) צפין אצל אוגניה (=שפת המחבת) ומתפזר השמן באוגני הכלי ולהכי קשה ; וכמו (שבת ה, ב) צף על פני המים" (סג, א) . א"כ, רש"י ביאר שלמחבת יש שפה; שהרי רש"י ציין שהשמן במחבת מתפזר לשפת המחבת, ואילו לא היה למחבת שפה כלל, השמן היה יוצא החוצה מהמחבת !

בשפתי חכמים ביאר בפרשתנו שמרכז המחבת היה מוגבה יחסית לשפת המחבת ולכן השמן היה ניגר משפת המחבת לשפת המחבת: "פירוש שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי .לישנא אחרינא: אמצעית קרקעיתה שהוא המקום שמניח בו את המנחה היה מוגבה מלמטה למעלה ובולט כעין כלי זכוכית שלנו שהיא גבוה כעין תל באמצעיתו כשהיו נותנים המנחה על אותו מקום היה נראה כאלו היא צפה כיון שהיה המקום גבוה" (ב, ה, אות ה).

ברם, רבינו עובדיה מברטנורא ופירוש "יכין ובועז" למשנה מנחות (ה, ח) פירשו שלמחבת לא היה שפה, ולכן הבצק שבושל עליה היה סמיך ("קשה") על מנת של יפול מהצדדים:" ומעשיה קשים - שהעיסה שמטגנים בה לישתה קשה כדי שלא תישפך לחוץ, שהרי הכלי אין לו שפה" (שם). גם הרמב"ם כתב שלמחבת אין שפה: "מה בין מחבת למרחשת: מרחשת- יש לה שפה, והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא; ומחבת - אין לה שפה, והבצק שאופין אותו בה קשה, כדי שלא ייצא מכאן ומכאן" (הלכות מעשה הקרבנות, פרק יג, הלכה ז). לפי שיטה זו, שלמחבת אין שפה כלל, מה שרש"י ביאר, שהאש שורפת את השמן במחבת, הכוונה לשמן הניגר החוצה מן המחבת ישירות לאש עצמה, עליה אפו את המנחה.

[3] Marcus, Jacqueline B. (2013). Culinary Nutrition: The Science and Practice of Healthy Cooking. Academic Press. p. 61.

[4]למעשה, ישנם שתי "נקודות" בעלות טמפרטורה נמוכה מנקודת ההתלקחות שלא צויינו (מאחר ואינן נחוצות להבנת המאמר):

א. נקודת ההבזקה (=הטמפ' בה להבה המוחזקת מעל השמן תגרום להצתת האדים העולים ממנו,באופן רגעי) של השמן גבוהה "נקודת העשן" והיא ברוב השמנים המזוככים בסביבות 320 מעלות צלזיוס. בטמפרטורה זו, צרורות זעירים של אש מקפצים מעל השמן.

ב. נקודת השריפה (=הטמפרטורה אליה צריך להגיע נוזל בכדי שהאדים היוצאים ממנו ישרפו תחילה ע"י גורם מצית וגם לאחר סילוק הגורם המצית) של השמן גבוהה במעט מ"נקודת ההבזקה". בטמפרטורה זו פני השמן בוערים.

‪Pirro‏, ‪Don M.‏, and ‪Wessol‏, ‪A.A.‏. ‪Lubrication fundamentals‏. new york, ‪CRC Press‏, 2001 pages 47-48.

[5] Buda-Ortins, Krystyna. "Auto-Ignition of Cooking Oils", University of Maryland, Department of Fire Protection Engineering, 2010

[6] "Fundamentals of Modeling and Analyzing Engineering Systems", by Philip D. Cha and James J. Rosenberg and Clive L. Dym, Cambridge University Press, 2000, page 105

[7] הזמן שלוקח לשמן להגיע לנקודת ההתלקחות תלוי בכמות השמן. ככל שכמות השמן גדולה יותר, כך לוקח יותר זמן לשמן להגיע לנקודת ההתלקחות.

Hamins A, Kim SC, Madrzykowski D. Characterization of Stovetop Cooking Oil Fires. J Fire Sci. 2018 May 1;36(3):224-239

[8] “The Way Kitchens Work : The Science Behind the Microwave, Teflon Pan, Garbage Disposal, and More”,by Ed Sobey, Chicago Review Press, 2010, pages 37-38.

[9] בעזרת הבועות הנוצרות אנו יכולים להיעזר לקביעת הטמפרטורה הנכונה לטיגון: מכניסים לתוך השמן המתחמם, כף עץ או מרית יבשה. כשנוצרות מסביב בועות אוויר זעירות, פירוש הדבר שהשמן מספיק חם לטיגון.

[10] "כיצד לכבות שמן בוער?", ד"ר אבי סאייג, דצמבר 2017, אתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

הכליות היועצות

תוויות: פרשת ויקרא, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

חלק מחז"ל האמינו, לפי הידע שרווח בתקופתם, כי משכן החכמה נמצא בלב, והכליות יועצות ללב.

בפרשתנו אנו קוראים על הקרבת האימורים (פרק ג). האימורים הם אברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"[1]. כאשר הקרבן בא מן הכבשים, מצווה התורה שגם את האליה (זנב הכבש) יש לשרוף על המזבח. האליה נמצאת בסוף עמוד השדרה, והתורה אומרת שאין די בהקרבתה של האליה הנמצאת בסוף עמוד השדרה אלא שיוסיף עוד חלק כנגד הכליות כלומר, שיחתך את החוליות של חוט השדרה הסמוכות לכליות, עד שתישאר האליה שלמה אחר הסרתה: "חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה" (ג, ט). רש"י מבאר: "לעמת העצה - למעלה מן הכליות היועצות" (שם). מה פירוש המושג "כליות יועצות" ולמי הכליות יועצות?

בתלמוד בבלי מסכת ברכות נאמר: "תנו רבנן כליות יועצות, לב מבין" (סא, א), ופירש רש"י שם: "כליות יועצות – את הלב. והלב מבין – מה יש לו לעשות אם ישמע לעצת הכליות אם לאו; ומנין שהכליות יועצות שנאמר: 'אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי' (תהלים טז, ז); ומנין שהלב מבין, שנאמר: 'וּלְבָבוֹ יָבִין' (ישעיה ו, י)". למדנו מדברי רש"י שהכליות יועצות ללב מה לעשות. גם במדרש ויקרא רבה משמע כך: "הכליות מחשבות והלב גומר המחשבה" (ד, ד; יח, א). כך גם מפרש הרד"ק את הפסוק בתהילים (קלט, יג): "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי - כי הכליות הם תחילת המחשבה, כי הכליות יועצות והלב גומר". לפי חז"ל שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה, ואחת יועצתו לרעה, של ימין לטוב, ושל שמאל לרעה (ברכות, שם).

הכליות ממוקמות בצד האחורי של חלל הבטן,
משני צדי עמוד השדרה.
מתוך ויקיפדיה

אם כן, חז"ל למדו שהכליות יועצות ללב מן הפסוק בתהילים: "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהילים טז, ז). ייסור הכליות הוא מעין הדרכה ויעוץ, כפי שעולה מן התקבולת שבפסוק. לא פעם ניצב הלב בתקבולת לכליות, שאף הן משכן המחשבות והרגשות, כגון: "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" (ירמיה יז, י), "וה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב" (שם כ, יב). גזניוס במילונו מסביר ש'כִּלְיָה' בעברית - כמו 'כליתו' באשורית - מסמל באופן ציורי את הדבר הפנימי ביותר, וכן הלב - הטמון בכיס-הלב[2].

מרכז החכמה – במוח או בלב?

כדי להבין את המושג "כליות יועצות", עלינו לזכור, שבין חכמי ישראל שררה מחלוקת ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש – במוח או בלב. חלק מחכמי ישראל האמינו שהלב הוא פועל הכל ולא המוח וכפי שמובא במדרש קהלת רבה: "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי - הלב רואה, שומע, מדבר, הולך, נופל, עומד, שח, צועק, מתנחם, מצטער, מתחזק, מתרכך, מתעצב, מתפחד, משתבר, מתגאה, מסרב, מתבדה, מהרהר, מרחש, מחשב, מתאוה, סוטה, זונה, נסעד, נגנב, נכנע, משתדל, תועה, חרד, נעור, אוהב, שונא, מקנא, נחקר, נקרע, הוגה, הוא כאש, הוא כאבן, שב בתשובה, חם, מת, נמס, נמס, מקבל דברים, מקבל יראה, מודה, חומד, מתקשה, מטיב, עושה מרמה, מתוכו מדבר, אוהב שוחד, כותב דברים, חורש, מקבל מצוות, עושה זדון, עושה סדרים, מתגדל, ועל כולם נאמר שנאמר וכו' [=על כל פעולה המוזכרת לעיל מובא פסוק מתאים]" (א, טז).

בספרות המדרשים מצינו מחלוקת תנאים ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש – במוח או בלב[3]: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כח, יב) – מלמד שהיה שלמה מחפש היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר: בראש, ר' יהושע אומר: בלב, ואתיא כר' יהושע דאומר החכמה היא בלב" (ילקוט ריש משלי, תתקכט).

מכמה ביטויים בתלמוד משמע, שחז"ל ידעו על הקשר בין הדעת למוח, כגון : "אין לו מוח בקודקדו" (יבמות ט, א), "לעכר מוחך" (בבא קמא צט, ב) במובן של חסר בינה. בספרות הקבלה יוחס למוח מקום נכבד כמרכז החיות והנשמה, ונקבע שהנשמה משכנה במוח, והנפש משכנה בלב (זוהר, תרומה דף קמא).

המצרים הקדמונים האמינו שהאיבר הכי חשוב הוא הלב, והוא המקור לטוב ולרע שבתכונות האדם.

באופן מקביל למחלוקת התנאים ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש, התנהל ויכוח בין חוקרי יוון ביחס למיקום המחשבה והרגש: למשל, אריסטו (384-322 לפנה"ס) סבר שהלב הוא האיבר המרכזי בגוף האדם, ובו מרכז הרגש והתחושות, ואילו המוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. לעומתו, פיתגורס (582-496 לפנה"ס) ייחס ללב את מקור התאוות, אך היה כנראה היווני הראשון שייחס למוח את המחשבה והחכמה.

בימי הביניים נמשכה המחלוקת בין חכמי ישראל באותו נושא. אסף הרופא (מאה שביעית לספירה) כותב[4] :"הלב הוא בית חדר הנפש והוא מעין עצור הדם, המהרהר והחושב והמייעץ והמתאווה, ומשם ייוולד עומק החכמה והבינה". באופן דומה קובע רבנו סעדיה גאון (המאה העשירית לספירה) :"אחרי כן נתבאר לי כי משכנה [של הנפש] בלב מבני אדם" (אמונות ודעות, מאמר ז, סוף פרק ג). בצורה מפורטת יותר קובע הרמב"ם: "הלב... האיבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב... והוא גם שם המחשבה... והוא שם הדעה... והוא שם הרצון... והוא שם השכל" (מורה נבוכים, חלק א, פרק לט). לעומתם כותב[5] רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה (1080 לערך): "והמוח - משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים".

יש לציין שכיום אנו יודעים שהתשובה לשאלה זו היא חד משמעית: מרכז החכמה, המחשבה והרגש הוא במוח (ולא בלב או בכליות).

כיצד הכליות יועצות ללב?

התפקיד העקרי של הכליות הוא סינון הדם והפרשת חומרי פסולת הנוצרים בחילוף החומרים בגוף וכן הפרשת חומרים כימיים זרים. החומרים המופרשים מהכליות כשתן, עוברים דרך צינורות מיוחדים לשלפוחית השתן.

בפירוש "ראש יוסף" כתב: "חכמי הטבע והרופאים אמרו, כי הכליות מקום אשפה, ועיפושים של הגוף יורדים שם, והלב נשאר נקי, ומשום שגורם לכך נקראו יועצות, ותדע שהם סגורים בגוף ואם הם מלמדות חכמה למה סגורים, אלא הם האשפה ומכוסה שלא יזיק לגוף" (שבת לא, ב, בשם מהר"ם חאגיז).

בספר "נפוצות יהודה" כתב[6]: "הכליות מסננות ושואבות מהדם את המים המעופשים, ועל ידי זה הדם צלול, והאדים העולים מדם צלול גם הם צלולים, ועל ידי זה תתחבר יותר הנפש המשכלת לנפש החיונית ותהא העצה נכונה". באופן דומה כותב בהערות למדרש הרפואה[7]: "הכליות יועצות - אפשר שהכוונה שהכליות מזקקות את הדם מחלקי המים המיותרים ונעשית דעת האדם צלולה". אם כן, הכליות עוזרות ללב בכך שהן מספקות ללב דם נקי יותר ללב.

מאחר והיתה אמונה רווחת בקרב חלק מחכמי ישראל, על פי הידע המדעי שרווח בתקופתם[8], שהלב הוא השליט בגוף ופועל הכל, יתכן שהאמינו גם שהכליות, שמנקות את הגוף מהפסולת, מנקות את הדם המגיע הלב, ולכן הלב יכול לחשוב יותר טוב, ובכך הן יועצות ללב.

הקשר בין הכליות ללב ולמוח

הקשר בין הכליות ללב ולמוח בא לידי ביטוי במחלת אי ספיקת כליות כרונית. אי-ספיקת כליות כרונית הוא מצב, בו חלה התדרדרות בתפקוד הכליות וכתוצאה מכך ירידה ברמת הסינון הכלייתי, המצריך התחלת דיאליזה או השתלת כליה. אחד התסמינים למחלה הוא שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית - בעיות בתפקוד הלב כתוצאה מירידה בהספקת הדם לשריר הלב בגלל הצירויות בעורקים הכליליים המספקים דם ללב[9]. הקשר בין הכליות ללב הוא גם בכיוון ההפוך, כמחצית מכלל החולים עם אי ספיקת לב סובלים מאי ספיקת כליות[10].

בנוסף, בשלב מסוים של המחלה, מתפתחות הפרעות נוירולוגיות, כגון: מחלות מוחיות ופגיעה קוגניטיבית הכוללת ליקויים בתפקוד ובזיכרון[11]. ממחקרים אפידמיולוגיים הוכח, שקיים קשר בין מחלת אי-ספיקת כליות כרונית לבין פגיעה קוגניטיבית. למשל, מחקר עם 23,405 משתתפים הראה, שתפקוד כליות לקוי כתוצאה ממחלת אי-ספיקת כליות כרונית, קשור לשכיחות גבוהה יותר של ליקוי קוגניטיבי. הליקוי הקוגניטיבי התבטא בעיקר בהפרעות שונות בזיכרון.

כאמור, חולים עם מחלת אי-ספיקת כליות כרונית, ידועים כבעלי שכיחות גבוהה יותר של מחלות לב וכלי דם. המוח והכליות חשופים לזרימת דם בנפח גבוה יותר יחסית לשאר האיברים, ולפיכך ישנו דמיון בין מערכת כלי הדם של הכליות לזה של המוח. לכן, מחלה בכלי דם קטנים, המספקים דם לכליות, עשויה ליידע אותנו על נוכחות של מחלה בכלי דם קטנים המספקים דם למוח[12].

אם כן, כאשר יש ליקוי חמור בפעולת הכליות, זה משבש הן את הלב והן את המוח. אולי גם לכך התכוונו חז"ל, כשאמרו שהכליות יועצות ללב.

[1] בליטה היוצאת מן הכבד, כעין בוהן (לדעת הרמב"ם, או הסרעפת, המחיצה המבדילה בין אברי הנשימה לבין אברי העיכול, לדעת רש"י (ויקרא ג, ד).

[2] "פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו", פרק שביעי, הכליות ודרכי השתן, פרופ' אברהם שטינברג.

[3] להרחבה ראה באנצ' הלכתית רפואית בערך "לב" עמ' 289-290 ובערך "מערכת העצבים" עמ' 205-207 מאת פרופ' אברהם שטיינברג, הערך המקוון, "מערכת העצבים", באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[4] אסף הרופא, ספר הרפואות, סעיף 1337. הובא ע"י ז. מונטנר, קורות 5: 776, 1972.

[5] חובות הלבבות, שער הבחינה. וראה גם בכוזרי, מאמר ד, פרק כה, שכל החושים נולדים מהמוח.

[6] "נפוצות יהודה" - 52 דרשות לכל השנה ולנושאים שונים, מאת רבי יהודה אריה (בן יוסף) מוסקאטו (1530 - 1589). הובא בחידושי הגאונים על העין יעקב ד"ה כליות, ברכות סא, א.

[7] "מדרש הרפואה", פרלמן משה בן ירחם יהודה ליב, והערות מאת י"ל קצנלסון וד"ר א"מ מזיא, תל אביב - דביר, תרפ"ו-תרצ"ד, חלק א, עמוד 20 בהערה דיבור המתחיל "כליות יועצות".

[8] היוונים הקדמונים אריסטו (322-384 לפני הספירה), ותלמידי אסקלפיאדס מביתיניא (המאה הראשונה לפני הספירה) שללו קשר בין הכליות לבין שלפוחית השתן, וסברו שהכליות נוצרו בטבע ללא כל תפקיד ומטרה, ושהן מהוות רק תוספת לשלפוחית השתן, שהוא-הוא המפריש את השתן. גלינוס (200-129 לספירה) הוכיח, שמקור השתן הוא בכליות, אך ייחס לכליות כוח מיוחד למשיכת המים מן הדם, ולא קיבל הסבר מכני פשוט למעבר השתן מהכליות לשלפוחית.

למעשה, האנטומיה המדעית של הכליות החלה מאז התפתחות המיקרוסקופ, במאה ה-17, ורק באמצע המאה ה-19 למניינם חלו התפתחויות רבות בהבנת הפיסיולוגיה של הכליה ובתיאור מחלות כליה שונות.

לפי הסבר זה, חז"ל ידעו שהכליות מסננות את הדם (ולא כמו שחשבו היוונים שאין לכליות תפקיד).

אנצ' הלכתית רפואית, פרופ' אברהם שטינברג, "כליות ודרכי השתן", כרך ד, תשס"ו, עמ' 110-113. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

במצרים העתיקה, הכליות, כמו הלב, נותרו בתוך הגופים החנוטים, בניגוד לאיברים אחרים שהוסרו; זאת כנראה בגלל שהאמינו שהכליות קשורות ללב ומסייעות לו בשיקול הדעת. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "kidney" [=כליה].

[9] "אי־ספיקת כליות (מחלת כליה כרונית)", ד"ר דוד טובבין, ד"ר קובי כהן, פברואר 2023, אתר כללית.

[10] Warrens H, Banerjee D, Herzog CA. “Cardiovascular Complications of Chronic Kidney Disease: An Introduction”. Eur Cardiol. 2022 May ./

[11] Lu, R., Kiernan, M., Murray, A. et al., “Kidney–brain crosstalk in the acute and chronic setting”, Nature Reviews Nephrology,11, 707–719 (2015).

[12] Mogi M, Horiuchi M. “Clinical Interaction between Brain and Kidney in Small Vessel Disease”. Cardiol Res Pract. 2011 Jan 9;2011:306189.

גנטיקה של כהנים

תוויות: פרשת ויקרא, ראליה מקראית, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

כרומוזום Y של כוהנים מכיל בשכיחות גבוהה גרסאות מיוחדות של סמני דנ"א, שאינן מופיעות בשכיחות כזו אצל יהודים אחרים או אצל לא יהודים.

ספר ויקרא מכונה "ספר הקרבנות", משום שבו מתוארים דיני וענייני הקרבנות. אהרון ובניו מבית לוי נבחרו להיות כהנים במשכן ואח"כ בבית המקדש, להקריב קרבנות ולהקטיר קטורת. לפי המסורת היהודית, הכהונה מהווה שושלת אבהית, שנוסדה ע"י אהרון הכהן הגדול[1]. ממנו עברה הכהונה במהלך הדורות מאב לבן עד לצאצאיו הנוכחים – הכהנים בני זמננו. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בדקו האם כל אלה הקרויים כיום "כהן" ונחשבים כהנים הם אכן צאצאים של אהרון הכהן, או שמא במשך הדורות נסתפחו אל אוכלוסיית הכהנים אנשים שאינם מצאצאיו.

המחקרים הראו כי ייחודה הגנטי של שושלת הכהנים נשמר במידה רבה במשך אלפי שנים[2]. כדי להבין את העקרון שעל פיו נקבע הדבר, נקדים כמה יסודות מתורת הגנטיקה:

המידע התורשתי של כל היצורים החיים והאדם בכללם, נמצא במולקולת הדנ"א. הדנ"א נמצא בגרעין התא, בכל אחד מתאי גופנו. ברגע היווצרות העובר, בתהליך ההפריה, תורם תא הזרע כמחצית הדנ"א ואת המחצית השנייה תורמת הביצית. הדנ"א של התא מתחלק בין 46 כרומוזומים המסודרים ב- 23 זוגות של כרומוזומים אצל האישה, ובגבר ב-22 זוגות ועוד שני כרומוזומים [המסומנים באותיות X ו-Y, להלן] שאינם בני זוג. כל זוג כרומוזומים כולל כרומוזום אחד שמקורו בתא הזרע, כלומר באב, וכרומוזום שני שמקורו בביצית, כלומר באם.

כרומוזום Y .
מופיע בגרסאות מיוחדות אצל כהנים.
מתוך ויקימדיה

בדיקה מיקרוסקופית מראה שלזכר יש כרומוזום מיוחד המסומן באות האנגלית Y ואילו לנקבה אין אותו. כרומוזום המסומן באות X אף הוא אחראי לקביעת מין העובר והוא מצוי בשני המינים. לכן ברגע ההפריה כלומר ברגע שתא הזרע מתמזג עם תא הביצה ייקבע אם העובר יהיה זכר או נקבה: אם ההפריה תבוצע על-ידי תא המכיל כרומוזום Y העובר יהיה זכר ואילו אם תא מסוג X בלבד העובר יהיה נקבה. אי לכך, כרומוזום Y מורש אך ורק דרך תא הזרע מאב לבנו.

כל כרומוזום מורכב מגנים. בדרך משל: אם הדנ"א הוא אנציקלופדיה המכילה את המידע התורשתי, הכרומוזומים הם הכרכים של האנציקלופדיה והגנים הם הפרקים שבכל כרך וכרך. את התכונות התורשתיות של האדם קובעים כ-25,000 גנים הכלולים בדנ"א שלו[3].

פריצות דרך בביולוגיה מולקולרית שהתרחשו לאחרונה הראו שאם נשווה בין שני אנשים שאינם קרובי משפחה, נראה שב-99.9% מהחומר התורשתי שלהם הם זהים, בלא קשר למקומם, גזעם, שפתם ותרבותם; וכל ההבדל ביניהם מתבטא ב-0.1% מהחומר התורשתי בלבד. במילים אחרות, 99.9% מהחומר התורשתי זהה בקרב כל בני באדם. ממצא זה מלמד שהאנושות כולה מורכבת מצאצאי אב קדמון אחד. הצטברות מוטציות (=שינויים גנטיים) במהלך הדורות מאותו אב קדמון ועד ימינו גרמה לשוֹנוּת של החומר התורשתי בבני האדם המתבטאת ב-0.1% מהחומר התורשתי בלבד.

כאמור, לכרומוזום Y אין העתק נוסף והוא מופיע בגברים בלבד. כמו כן, הרכבו של כרומוזום Y אינו משתנה ברובו, ואם נעקוב אחר ההיסטוריה שלו נראה שהרכבו נשמר לאורך הדורות. יש לו אב מקורי אחד, מה שאין כן לגבי שאר הכרומוזומים. לפיכך בדיקת השונות הגנטית בכרומוזום זה, משקפת תורשה אבהית.

אחת הדרכים לבדיקת שונות בכרומוזום Y היא בדיקת שוֹנוּת של חזרות:

הדנ"א מורכב כשרשרת של רכיבים המכונים "נוּקְלֵיאוֹטידים". כ-30% מן הדנ"א מכילים רצפים חוזרים, כלומר – קטעי דנ"א שבהם יש חזרות על רצפים של רכיבי הדנ"א היסודיים, הנוקליאוטידים. הרצף החוזר על עצמו יכול להיות קצר (2, 3 או 4 זוגות נוקליאוטידים) או ארוך (עד 200 נוקליאוטידים). מספר החזרות יכול לנוע מחזרות בודדות ועד מאות אלפי חזרות. בני אדם נבדלים זה מזה במספר החזרות.

בכרומוזום Y נתגלו כמה מופעים שונים של רצפים חוזרים. החוקרים בדקו את השונות בחזרות של מופע מסויים של רצף חוזר המצוי בכרומוזום Y . באוכלוסייה יש שונות במספר החזרות של מופע זה, ובאורך של רצף זה.

הם השוו את תוצאות הבדיקה – השוֹנוּת של החזרות - באוכלוסיית הכהנים לבין התוצאות באוכלוסייה הכללית. הם לקחו מאנשים כהנים ושאינם כהנים דגימות דנ"א, אותם מכינים מתאים של רירית הפה שמוסרים מהלחי תוך שפשוף עדין של הצד הפנימי שלה. החוקרים גילו, כי באוכלוסיית הכהנים שכיחות המופע אותו בדקו בכרומוזום Y מבחינת השונות של החזרות שונה במידה מובהקת משכיחותה באוכלוסייה הכללית, דבר שמעיד על כך שרוב רובה של שושלת הכוהנים מוצאה מאב משותף וייחודה נשמר במשך הדורות[4].

האם יש לממצא זה משמעות הלכתית?

חלל וחללה בהלכה, הם בן או בת של כהן שנתחללו ממעמדם כיוון שנולדו מנישואים האסורים על כהן, וקדושת הכהונה פוקעת מהם. אישה שאסורה להינשא לכהן ונבעלה לכהן - אף היא נחשבת "חללה" ונפסלת לכהונה. השתייכות גנטית למשפחת הכהנים איננה מהווה הוכחה להשתייכות הלכתית לכהונה, שהרי גם חללים נושאים את הסמנים הגנטיים של משפחת הכהנים, למרות שאין להם שום דין מדיני כהונה.

בנוסף, מחקרים נגדיים טענו כי המאפיין התורשתי הנ"ל, שכיח גם בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות במזרח התיכון. כך למשל נמצא המאפיין התורשתי הנ"ל בקרב כשליש מהנבדקים מתימן, וכרבע מהנבדקים מעומאן, וכחמישית מהנבדקים מהנגב, ומכורדיסטן, כולם לא יהודיים. ממצאים אלה מעידים כי המאפיין התורשתי "הכוהני" אינם מעידים כשלעצמם על מוצאו הכהני של הנבדק, או אפילו על מוצאו היהודי.

המסקנה היא שהממצא המדעי הזה של גן הכהנים הוא ממצא מעניין מאד, אך נדיר שתהיה לו משמעות הלכתית.

משמעות שכזו יכולה להיות במקום שלאדם יש מסורת משפחתית שיוצרת ספק אם הוא כהן. ייתכן שבמקום ספק, מציאות הגן או העדרו יכולים לתרום להכרעה הלכתית מדיני רוב[5].

[1] מעמד של "כהנים" אנו מוצאים בכל הדתות והאומות. אצל אברהם נאמר על מלכי-צדק שהיה כהן לא-ל עליון (בראשית יד, י). אף אצל פרעה נאמר: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (בראשית מז, כו). גם בימינו יש כהני דת למיניהם. בקרב הדתות והאומות, כהן זה מקצוע וכל אדם יכול ללמוד להיות כהן. לעומת זאת, ביהדות, רק איש משבט לוי, מזרע אהרון הכהן יכול ומחוייב לשרת בקודש.

[2] ע"פ מאמרם של דרור רוזנגרטן, קרל סקורצקי וחיים בן-עמי "ארכיאולוגיה גנטית: כרומוזום Y, כוהנים וקהילות ישראל" בחוברת בד"ד (=בכל דרכיך דעהו), גליון 9 ,ינואר 1999, הוצאת אונ' בר-אילן.

[3] במאמר המוסגר, יש לציין, שלאחר שהסתיים בשנת 2003 פרויקט הגנום הבינלאומי, למיפוי כל הגנים שבכל הכרומוזומים שבגוף האדם, הודיעו החוקרים שמספר הגנים באדם הוא ע"פ הערכה הוא 25 אלף גנים בלבד ולא 100 אלף כפי שהעריכו קודם לכן. מספר הגנים באדם אינו ידוע בוודאות, ומוערך בין 10,000 ל-25,000. מספר הגנים הוא לא וודאי בשל בעיות שהתגלו בשיטת ספירת הגנים. ע"פ ויקיפדיה בערך "גנום האדם".

[4] לגבי הלויים, בדיקות גנטיות ראשוניות שבצעו החוקרים הראו שהלויים אינם מהווים קבוצה הומוגנית מבחינה גנטית.

כמו כן, מסקנות המחקר, אין בהן כדי ללמד על הזהות היהודית של פרט או קבוצה. שאלת הזהות היהודית היא שאלה רגישה שנידונה בכלים חברתיים והלכתיים-דתיים. תחומים מקיפים אלו שייכים למימד רוחני המצוי מעבר לעולמו של המחקר הגנטי.

[5] תשובתו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "בדיקת DNA לכהנים", מאי 2015, באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

המלח והים

תוויות: מדעי כדור הארץ, פרשת ויקרא

מאת: אורן סעיד

התורה מצוווה למלוח את הקרבנות במלח. הסיבה לכך קשורה במקורו של המלח מן הים.

התורה מצווה לשים על הקורבנות מלח: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג). הרמב"ם, כדרכו בהסבר טעמי הקרבנות, טוען שדין המליחה בקרבנות בא להרחיקנו מדרך ההקרבה של עובדי עבודה זרה: "ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים להם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש, וציווה בהתמדת המלח" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מו). רש"י מציין טעם אחר למצווה המליחה בקרבנות: "מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". מהי הברית שכרת ה' עם המלח? בספר "מעם לועז"[1] מבאר:

"לפני בריאת העולם היה כל העולם מים, וביום השני ציווה הקב"ה שיהיה רקיע ויבדלו המים, חלק מעל לרקיע וחלק מתחת לרקיע. התחילו המים התחתונים לבכות ואמרו: 'אוי לנו שלא זכינו להישאר למעלה מן הרקיע, על יד בוראנו', והעזו התהומות ובקשו לעלות מעלה. גער בהם הקב"ה שלא יזוזו ממקומם, ואמר להם: מאחר שהעזתם וטרחתם להיות למעלה למען כבודי, אתן לכם שכר: שמים העליונים לא יהיו רשאים לומר שירה לפניכם. ועוד שכר אתן לכם שכל קרבן יהיה בו מלח, ובכך תהיה המצווה שלכם, שהמלח בא מן הים[2]". בשורות הבאות, נעמוד על תכונת המלח להתמוסס במים ונבין כיצד הגיע המלח אל הים.

מלח - מקורו מן הים.
מתוך ויקימדיה

מלח מתמוסס במים[3]

מלח השולחן המוכר מכיל שני יסודות חיוניים לחיים: נתרן וכלור (ולכן הוא מכונה גם "נתרן כלורי"). כשהם לבדם הם אינם יציבים, ולכן הם אינם קיימים בטבע בנפרד אלא רק כחלק מחומרים אחרים. הקשר הכימי של מולקולות המלח חזק כי הקשר בין הכלור לנתרן הוא קשר יוני. קשר יוני הנו סוג של קשר כימי חזק בין יונים (=חלקיקים טעונים חשמלית) בעלי מטען חשמלי חיובי (קטיונים) ובעלי מטען שלילי[4] (אניונים). בדרך כלל, הקשרים היונים מובילים ליצירת סריג יוני מסודר כגון מלח. דוגמה מוכרת לסריג יוני הוא מלח הבישול, נתרן כלורי, המורכב מיונים בעלי מטען חשמלי חיובי של נתרן היוצרים קשרים עם יונים בעלי מטען שלילי של כלור[5]. מלח הבישול מתמוסס במים, ליוני נתרן ויוני כלור כשהם מוקפים מולקולות מים [6].

כיצד הגיע המלח אל הים?

כמחצב מוצק, המלח נמצא במקומות מסוימים בעולם כמוצק שכורים אותו במכרות מלח, אך בעיקר הוא נפוץ במי הים[7]. לפי הערכות מסוימות, אילו ניתן היה להוציא את כל המלח ממי האוקיינוסים ולפזרו באופן אחיד על פני היבשות, הייתה נוצרת שכבה בעובי של יותר מ-166 מטרים — גובה הדומה לבניין משרדים בן כ־40 קומות.

כאשר מתבוננים בכדור הארץ מן החלל, בולטת העובדה שרובו מכוסה מים — כ־71% משטחו. עם זאת, למרות השפע, רק כ־3% מהמים הם מים מתוקים, ומתוכם רובם קפואים בקרחונים. בפועל, רק חלק קטן מאוד מן המים מצוי במצב נוזלי ונגיש לשימוש האדם, כגון בנהרות, אגמים ומי תהום. שאר המים, שהם כ־97%, הם מים מלוחים.

המלח שבמי הים מורכב מתרכובות כימיות הנקראות מלחים (תרכובות יוניות). תרכובות אלה בנויות מיונים חיוביים ויונים שליליים המסודרים במבנה גבישי. כאמור, אחד המלחים הנפוצים הוא נתרן כלורי, הידוע כמלח בישול. כאשר הוא מתמוסס במים, הוא מתפרק ליוני נתרן ויוני כלור, שהם הגורמים לטעם המלוח.

במי הים יש בממוצע כ-35 גרם מלח לכל ליטר מים, כאשר רובם (כ-90%) הם יוני נתרן וכלור. למרות שמי הנהרות מתוקים יחסית, הם מכילים כמויות קטנות מאוד של יונים — נמוכות בהרבה מאלה שבמי הים.

מקורם של היונים הללו בתהליך שמתחיל בגשם. טיפות הגשם מכילות פחמן דו-חמצני מהאוויר, ולכן הן מעט חומציות. כאשר המים הללו באים במגע עם סלעים וקרקעות, הם ממיסים מהם יונים. יונים אלה נשטפים עם המים וזורמים דרך נחלים ונהרות עד שהם מגיעים לים[8].

כאשר המים מגיעים לאוקיינוסים, היונים נשארים בהם. לעומת זאת, המים עצמם ממשיכים במחזור המים: הם מתאדים, יוצרים עננים, חוזרים כגשם, ושוב זורמים אל הים. כך נוצר מצב שבו המים מתחלפים, אך המלחים מצטברים, ולכן ריכוזם בים גבוה.

בנוסף לנתרן ולכלור, גם יונים אחרים כגון מגנזיום, סידן, אשלגן וגופרית מגיעים לים בתהליך זה. עם זאת, למרות התוספת המתמדת של מלחים, ריכוז המלח בים נשאר כמעט קבוע. זאת משום שחלק מהיונים יוצאים מן המים בתהליכים טבעיים, למשל כאשר יצורים ימיים כמו צדפות ואלמוגים משתמשים ביונים (בעיקר סידן) כדי לבנות שלדים קשים מסידן פחמתי[9] (Calcium Carbonate).

סיבה נוספת למליחות מי הים, הן "ארובות תת-מימיות" הפולטות מים עשירים במינרלים ממעמקי האדמה[10].

[1] לספר ויקרא פרק ב פס' יג, עמ' לג. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "ילקוט מעם לועז").

[2] מדרש זה הובא ב"רבינו בחיי", ויקרא ב, יג ד"ה במלח; ראה גם בפירוש "עץ יוסף" למדרש בראשית רבה (פרשת ה, אות ד) ובתיקוני זוהר יט, ב: "בְּגִין דְּמַיִין תַּתָּאִין אִנּוּן בָּכִין וְאָמְרִין, אֲנָן בָּעְיָין מֶהֱוֵי קֳדָם מַלְכָּא, עִלַּת הָעִלּוֹת, וּבָעְיָין לְסַלְּקָא לְעֵילָא" תרגום: משום שהמים התחתונים הם בוכים ואומרים: אנו רוצים להיות לפני המלך, עילת העולות (הקב"ה), ומבקשים לעלות למעלה.

[3] להרחבה על תכונות המלח, ראה מאמר "סגולות המלח" בפרשת קרח.

[4] יון הוא אטום או מולקולה, הנושאים מטען חשמלי כיוון שמספר האלקטרונים בהם שונה ממספר הפרוטונים. זאת בשונה מאטום ניטרלי, שבו מספר האלקטרונים והפרוטונים שווה ומטענם החשמלי הכללי הוא אפס.

[5] "מהו קשר יוני?", ד"ר ארז גרטי, יוני 2011, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] כאשר חומר יוני מתמוסס במים, מולקולות המים נמשכות אל היונים בגביש ומושכות את היונים ממנו. היונים (החיוביים והשליליים) מתפזרים בתמיסה באופן אקראי, כשהם מוקפים מולקולות מים. במצב כזה הם נקראים יונים ממוימים. תהליך זה מתרחש דווקא ע"י המים, בגלל אופיו הקוטבי החזק (החמצן טעון במטען חשמלי שלילי והמימן טעון במטען חשמלי חיובי) הנדרש לפרק את הקשר היוני החזק של מלח הבישול. להרחבה ראה מאמרו של ארז גרטי, "איך מתמוסס מלח", המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע.

[7] ע"פ אנצ' אביב החדש בערך "מלח בישול", מהדורה מעודכנת, הוצאת עם עובד בע"מ, 2000. בהקשר זה, יש לציין את הרמב"ן, המציין שבעברית, מַלַח הוא מלשון מֶלַח, ולכן נקרא מוביל הספינה בשם זה, שכן הוא כמי שיודע לטעום את המים בים ולבדוק לפי זה את כיוון ואופן הנסיעה הרצויים, כמו זה שטועם את התבשיל לבדוק את מליחותו (רמב"ן שמות, ל, לה; ועיין ברש"י שציין טעם אחר לכך).

[8] על פי המאמר "למה הים מלוח", ד"ר איתן אוקסנברג, יולי 2017, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[9] U.S. Geological Survey (USGS). (n.d.). Why is the ocean salty?

[10] על פי המאמר "למה הים מלוח", ד"ר מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, ספטמבר 2009, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

תור ויונה

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ויקרא

מאת: אורן סעיד

קרבנות מן העוף מקריבים רק מן התורים או מן בני היונה. חז"ל למדו שהתורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, והיונים אינן כשרות אלא כשהן קטנות.

אנו לומדים בפרשתנו שאת עולת העוף מקריבים רק מן התורים או מן בני היונה –"וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ" (א, יד), שאר העופות פסולים למזבח. קרבן זה, מוקרב כקדשי קדשים כליל לה'. ישנם מיקרים בהם אדם מתחייב להביא קרבן עולת העוף, כגון: גר שמל וטבל, צריך להביא בהמה לעולה או שני עופות לעולה ולאחר מכן רשאי לאכול בקדשים (במדבר טו, יד). בנוסף, רשאי אדם להתנדב עולת העוף ולומר: "הרי עלי להביא עולה מן העוף".

קרבן נוסף הבא מן העוף הוא "חטאת העוף" ואף הוא בן רק מן התורים או מן בני היונה (ויקרא ה, ז). ישנם מיקרים בהם אדם מתחייב להביא קרבן חטאת העוף, כגון: מצורע עני, שאין בידו להביא כבש, ביום טהרתו (ויקרא יד, י).

היונה והתור

היונה מזוהה ללא ספק עם העוף המכונה בשם זה בימינו, מהסוג .Columba התור הוא עוף ממשפחת היונים, הדומה בצורתו ובאורח חייו ליונה. התור המקראי מזוהה עם התור המצוי (Streptopelia turtur). מין זה הוא ללא ספק התור שאליו מכוונת התורה ומקורות חז"ל. קביעה זו מסתמכת על כך שהוא המין השכיח ביותר מקרב שאר המינים המוכרים באזור ארץ ישראל [1].

התור והיונה היו נפוצים מאוד בזמן העתיק. המשנה מציינת: "טומנין (מאכל בשבת לשמור חומו) בכנפי יונה ובנסורת של חרשים" (שבת ד, א); כנפי יונה נזכרות בין חומרים שכיחים ביותר, מכאן שגם כנפי יונה היו מרובות, כי גידלו את היונים לשם אכילה.

תור מצוי.
מתוך ויקימדיה

התורים והיונים מאכילים את גוזליהם ב"חלב יונים" שהוא אוכל מרוכך הנוצר בזפק ההורים. מסתבר שכמותו של "חלב" זה מספיקה לשני גוזלים בלבד, וזוהי הסיבה למספרן הקבוע של הביצים בכל תטולה-שתי ביצים [2]. לכן כנראה, בלשון חז"ל, זוג תורים או יונים קרויים בשם "קֵן".

הציהוב ביונה ובתור [3]

דרשו חז"ל מן הפסוקים [4], שהתורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, והיונים אינם כשרים אלא כשהם קטנים. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", מבאר שהטעם לכך הוא, שהיונים יותר טעימים כשהם קטנים ואילו התורים יותר טעימים כשהם גדולים ואז הם יותר ראויים ומשובחים לקרבן לה': "וציוה להיות הקרבנות כולם 'תמימים' על הטוב שבעניניהם - שלא יבוא להקל ב'קרבן' ולבזות במה שיקריבו לשמו יתברך - כמו שאמר: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ - הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?' (מלאכי א, ח)...והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים כי זהו הטוב שבהם מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות [5]" (חלק ג, מו). התורים ניצודו כבוגרים ונאכלו באופן זה ובשרם טעים בשלב זה ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה [6].

המשנה במסכת חולין נותנת לנו סימן מתי העוף נחשב גדול או קטן: "הכשר בתורין פסול בבני היונה, הכשר בבני היונה פסול בתורין, תחילת הציהוּב-בזה ובזה פסול; מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו; מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו" (פרק א, משנה ה). ב"תחילת הציהוב" ביונה ובתור, כלומר, כשמתחילה הנוצה להצהיב ביונה או להזהיב בתור, הן התורים והן היונים פסולים. התור עדיין לא גדול והיונה כבר לא צעירה.

מצינו שלוש גישות עיקריות בקרב הפרשנים והחוקרים לביאור מהו הזמן הביולוגי להתבגרות העוף המכונה במשנה "ציהוב":

א. הרמב"ם כותב: " ועד מתי יהיו בני יונה כשרים? כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם, והתורים כשרים משיזהיבו" (הלכות איסורי מזבח, פרק ג, הלכה ב). השלב שבו גוף האפרוחים מתמלא בדם, הוא גם השלב שבו הם מכוסים בפלומה צהובה. ע"פ הרמב"ם זמן "הציהוב" מתייחס למעבר מפלומה לנוצות. שלב זה מוקדם מאד והוא חל בימים הראשונים לחיי הגוזל. כאשר הגוזלים של בני משפחת היונים בוקעים מהביצה הם סומים, כמעט עירומים ומכוסים בפלומה דלילה חיוורת. בגיל ארבעה או חמישה ימים נפקחות עיניהם, וגופם מתמלא בפלומה צהובה אצל היונים, ואילו אצל התורים הפלומה מזהיבה. אז מתחילים לבצבץ קולמוסי הנוצות ולאחר כיומיים שלושה (בגיל 6-8 ימים) הם נפתחים. כנראה שלפי שיטת הרמב"ם שלב בגרותו של בן יונה לעניין קרבן העוף מתחיל בזמן שהנוצות מתחילות להיפתח ולגלות את גווניה כ-6-8 ימים מיום בקיעתו מהביצה.

ב. רש"י פירש: "תחילת הציהוב (אצל בני יונה) - כשמתחילין לצהב כנפים [=נוצות] שסביבות צוארם פסולים... משיזהיבו (התורים) - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב [7]" (חולין כב, ב). רש"י מתייחס להופעת הנוצות של אזור הצוואר כשלב המגדיר את בגרותה של היונה, מתוך הכרה מדויקת של הביולוגיה שלה. הדגשת הופעת הנוצות בצוואר בפירוש רש"י קשורה לכך שאזור זה הוא האחרון להתכסות בנוצות. כשבועיים לאחר בקיעת הביצים, עוטים גוזלי היונה נוצות כשל בוגרים, לבד מאזור הראש והזפק (בצוואר) בהם גדלות הנוצות באיחור (דבר המאפשר להם להכניס את כל מקורם לתוך לוע ההורים ולקחת ממנו אוכל). רק בגיל שלושה שבועות נשלם כיסוי כל גופה של היונה בנוצות [8]. זהו למעשה השלב שמוגדר כבגרות על ידי רש"י.

ג. בפירוש המשנה לפרופ' חנוך אלבק (1890-1972) כותב: "משהגיעו הגוזלות לשלושה חודשים בקירוב נושרות מהם נוצותיהם, תחילה מן הגוף ובסוף מן הצוואר ומן הראש. משנשרו כל הנוצות עולות בהם נוצות חדשות, ושעל הצוואר מצהיבות בראשית גידולן. ומשמתחיל הציהוב יצאו הגוזלות מכלל קטנים, ולכלל גדולים אינם באים עד שייהפך הציהוב כולו ברק צהוב". היונים הצעירות מתחילות להשיר את נוצותיהן בהגיען לגיל שלושה חדשים בערך. נשירה זו חלה בלי קשר לעונות השנה והיא באה לסמן את תקופת ההתבגרות של היונה. עם סיום הנשירה (חודשיים מהיום בו החלה), באה היונה לכלל הבגרות מינית. במקום הנוצות שנושרות מתפתחות נוצות חדשות, ובזני יונים רבים שצבע היסוד שלהם לבן ניתן להבחין בנוצות בגוון חום העוטפות כטבעת את צוואר היונה הבוגרת, בעוד שבשלב המוקדם ניתן למצוא כתמי צבע גם בחלקים אחרים של היונה. לפי זה, שלב הציהוב מאוחר מאד, בערך בגיל 5 חודשים והוא מקביל להתבגרות המינית [9].

[1] ע"פ מאמרו של פרופ' זהר עמר "קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי ההלכות", בבטאון "מעלין בקודש", העוסק בענייני המקדש וקודשיו, גיליון 4, כסלו תשס"ב, המאמר המקוון באתר "תלמוד תורה כנגד כולם"

וכן בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209.

[2] מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמ' 137-138. ראה גם אנצ' לבית ישראל בעריכת הרב ישראל הלפרין, בערך "תור מצוי", מהדורת תשס"א 2001.

[3] ע"פ מאמרו של פרופ' זהר עמר "קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי ההלכות", בבטאון "מעלין בקודש", העוסק בענייני המקדש וקודשיו, גיליון 4, כסלו תשס"ב, המאמר המקוון באתר "תלמוד תורה כנגד כולם"

וכן בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209.

[4] תלמוד בבלי מסכת חולין דף כב, עמוד א.

[5] יש לציין שהרמב"ן חולק על טעם זה של הרמב"ם, וכותב שהטעם הוא, שהתורים הגדולים כשרים כי הם לא בוגדים בבן זוגם ואילו היונים הגדולים בוגדים בבן זוגם ולכן הכשיר את היונים הקטנים הנאמנים לקן שבו גדלו. וזה בא לרמז על גודל האהבה שבין עם ישראל להקב"ה (ויקרא א, יד).

[6] ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כשר בתורין פסול בבני יונה – תור מצוי – יונת הבית" בפורטל הדף היומי לחולין (כב, א).

[7] בהנחה שרש"י לא מתכוון לזן מסוים של יונה מבוייתת, אפשר שזה מתאים לצבעים הפיסקליים של אדום וירוק המאפיינים את נוצות הצוואר והחזה העליון של יונת הסלעים.

[8] את המעקב ביצע פרופ' זהר עמר על יונים ולא על תורים, ראה בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209. לגבי תורים, צריך לומר, שהזמן הביולוגי "תחילת הציהוב", מתייחס לשלב הבגרות הביולוגי המקביל אצל יונים.

[9] גם לגבי תופעה זו, המעקב בוצע ע"י פרופ' זהר עמר על יונים ולא על תורים, ראה בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209. לגבי תורים, צריך לומר, שהזמן הביולוגי "תחילת הציהוב", מתייחס לשלב הבגרות המינית הביולוגי המקביל אצל יונים.

התפתחות התבואה

תוויות: בוטניקה / הצומח, חקלאות, פרשת ויקרא

מאת: אורן סעיד

קרבן מנחת העומר, היה בא מן השעורים, כשגרגירי השעורה לא יבשים לגמרי, ולאחר שהיו קולים אותם באש וגורסים אותם לגריסים.

נאמר בפרשתנו: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ב, יד). הפסוק עוסק בהקרבת מנחת העומר, הנקראת גם "מִנְחַת בִּכּוּרִים" על שם שמביאים אותה מהתבואה שביכרה, כלומר, מהתבואה הראשונה שנקצרת באותה שנה. את המנחה מקריבים בט"ז בניסן והיא מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר היתה באה מן השעורים. הפסוק הנ"ל מציין שהתבואה עבור מנחת העומר צריכה לבוא במצב 'אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל'. מהו מצב זה?

כדי לענות על שאלה זו, נציין את שלבי התפתחות התבואה, כפי שנקראים בלשון חז"ל[1]:

התלעה: לאחר שהזרע ספג לחות ותפח, בוקע מתוכו שורש זעיר (שורשון) שהוא דמוי-תולעת קטנה. דרגת נביטה זו קרויה בלשון המשנה [2] 'התלעה'.

אגם, בוצלנא: לאחר ההתלעה פורצים הנבטים ועולים על פני הקרקע. הם קרויים בלשון המשנה 'אגם' ובארמית 'בוצלנא' על שום שהם 'מבצלים' ועולים על פני הקרקע.

במסכת קידושין (סב, ב), לומד רבי אליעזר בן יעקב, שהשלב בהתפתחות התבואה הנקרא "אגם", משמעותו "בוצלנא", כלומר, תבואה שאפשר לכופף אותה (ועדיין אינה "שחת" שהיא קשה ואינה מתכופפת), מהפסוק בישעיה: "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (נח, ה); הרי ש"אגם" (מלשון אגמון) ראוי לכוף את ראשו. רש"י במקום מציין, שהכוונה לתבואה אשר גדלה, כך שאפשר לכופף את ראשה לצד מרגלותיה, והכוונה לתחילת גידול התבואה: "דבוצלנא - שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף; וחבירו בעירובין (כט, ב) 'דלא איבצול זירתא', שלא גדל זֶרֶת[3]" (שם); כך גם פירש רש"י במנחות: רש"י: "אגם - שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר, כמו הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (ישעיהו נח, ה)" (מנחות עא, א).

שדה שעורים.
מתוך ויקימדיה

שחת, עשב: לאחר מכן באה דרגת 'שחת', המציינת מצב שהצמחים גבוהים למדי ואפשר לקצרם כחציר לבהמה. במצב התפתחות זה נקראת התבואה גם בשם 'עשב'.

אביב: אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב). כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד.

הבאת שליש: בדרגת 'אביב', שהיא כאמור מצב של גרגר רך, קיימים שלבי-הבשלה אחדים. אחד מהם הוא שלב של 'תבואה שלא הביאה שליש'. במצב זה הזרע התמלא רק פחות משליש משקלו הסופי. בגלל מלאי המזון המצומצם שבזרע אין הוא מוכשר לנבוט במצב זה: "תבואה שלא הביאה שליש...זורעה ואינה מצמחת" (תוספתא תרומות פרק ב, יד).

פרופ' מרדכי כסלו[4], מוכיח, שהכוונה במילה 'שליש' היא למידת נפח (ולא למשקל, כפירוש הקודם), כלומר השלב שבו מגיע הגרגיר הצעיר בהתפתחותו לנפח המרבי, לפני שהוא מצטמק בגלל יציאת עודפי המים. 'שליש' אין הכוונה ל-1/3 אלא להרבה, כמו בביטוי 'דְמָעוֹת שָׁלִישׁ'.

כרמל: הוא אחד ממצבי התבואה. 'כרמל' הוא דרגת 'אביב' מוגדרת, כנראה זו הקרויה בימינו 'דונג', שהיא דרגת ההבשלה לפני התייבשות הזרע, שעה שהוא מלא, אך לא יבש לגמרי.

"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" מובנו אפוא: שעורה במצב 'דונג' שהיא קלויה באש וגרוסה לגריסים (גֶּרֶשׂ). פירוש זה יוצא מן הספרא [5]: "אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים (שמות ט, לא), מה אביב אמור במצרים שעורין, אף כאן שעורין; אָבִיב קָלוּי גֶּרֶשׂ - הדבר שקול: יקלנו אביב, יקלנו גרש?! תלמוד לומר בָּאֵשׁ, הפסיק הענין [כלומר, צריך לקלות את השעורים רק במצב אביב]; כַּרְמֶל - רך מל". מה הפירוש "רך מל" ? כך שנה ר' חייא [6]: "כרמל - רך-מלא - לא לח ולא יבש אלא בינוני". הראב"ד [7] בפירושו לספרא מסביר: "כרמל - רך ונמלל ביד, כלומר, לא רק בחלב שלו אלא רך ונמלל, שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו". רש"י מציין, שמאחר והשעורה עדיין לחה, לכן קולים אותה באש ולא טוחנים: "קלוי באש - שמיבשין אותה על האוּר באבוּב של קלאים, שאילולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה" (ויקרא, שם).

בהקשר זה יש לציין, שבתקופת המקרא, נהגו לאוכל את השעורה כלחם, כקלי וככרמל; למשל, המוצרים אותם הביא האיש מבעל שלישה, היו הלחם שעורים מהקמח הראשון ו'כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ' – שעורים שהם מלאים, אך לא יבשים לגמרי, כשהם עדיין בקליפותיהן: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְ כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ, וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב, ד, מב); וכן רות, אוכלת בשדה של בועז, גרעיני שעורה קלויים [8]: "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב, יד).

[1] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 245-265.

[2] למשל במסכת כלאיים נאמר: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע" (פרק ב, משנה ג). ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא: "עד שתתליע - ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה וביבשה צריך יותר" (שם).

[3] שיעור "זרת" הוא חצי אמה. מאחר ואמה שיעורה הוא 6 טפחים, נמצא שיעור הזרת 3 טפחים. אמנם יש שכתבו שזרת היא חצי מאמה בת חמישה טפחים, נמצא הזרת טפחיים ומחצה. שיטה יחידת הובאה על ידי בעלי התוספות בשם רבי אלעזר הקליר שסובר שהזרת היא שליש האמה, שהוא 2 טפחים. א"כ שיעור הזרת (לפי השיטות השונות) הוא 2-3 טפחים. לפי שיטת הגאון רבי חיים נאה, שהטפח הוא 8 ס"מ, שיעור הזרת 16-24 ס"מ. על פי ויקיפדיה בערך "זרת".

[4] עיין בהרחבה, "תחומין" כרך טו עמ' 46-59. תחומין הוא כתב עת חד-שנתי לענייני תורה, חברה ומדינה, המהווה במה למחקרים אורתודוקסיים ולבירורי הלכה בסוגיות הנולדות מהמפגש בין אורח החיים היהודי ובין הקדמה הטכנולוגית והמודרניזציה. תחומין עוסק במגוון סוגיות שונות: שבת ומועד, איסור והיתר (כשרות המזון), מצוות התלויות בארץ, אישות ומשפחה, חברה ושלטון, משק וכלכלה, משפט, צבא וביטחון, חקרי הלכה (תורה ומדע), וענייני מקדש וגאולה. יוצא לאור ע"י מכון צומת בגוש עציון.

[5] ספרא ויקרא דנדבה פרשתא יג, על פרק ב, סוף פסוק יד – תחילת פסוק טו.

[6] ירושלמי שבת פרק א, הלכה ב, סעיף ד.

[7] רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (1120 לערך - 1198). חיבורו המפורסם ביותר הוא 'השגות הראב"ד' על משנה תורה של הרמב"ם.

[8] המלבי"ם כתוב : "...הוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה" (שם). מדובר על שעורים, מפני שכתוב שמדובר על זמן "בתחילת קציר שעורים" (רות א, כב).

מדוע דגים פסולים לקרבן?

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ויקרא

מאת: אורן סעיד

המדרש מציין, שדגים פסולים לקרבן בשל הבאת צאצאים לעולם בדרך השונה מאצל האדם.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להביא קורבנות שונים מבעלי חיים טהורים שונים: מן הבקר, מן הצאן ומן העופות. מדוע דגים פסולים לקרבן? על כך עונה המדרש תנחומא: "ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים, שנאמר: 'וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ' (ויקרא א, יד), אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם, מכפרים על האדם. אבל הדגים, ביצים הם ויוצאין מהן וחיין " (ויקרא אות ח).

המדרש מלמדנו, שעופות, וכן הצאן, כבשים ועיזים, דומים לאדם באופן הבאת צאצאים לעולם, כלומר, בצורת הרבייה, ההולדה והטיפול בצאצאים בזמן הולדתם, ולכן יכולים לכפר על האדם. לעומת זאת, אופן הבאת צאצאים לעולם אצל הדגים שונה משל האדם ולכן פסולים לקרבן[1]. במאמר זה נראה כיצד העופות והיונקים דומים באופן הבאת צאצאים לעולם לאדם וכיצד הדגים שונים בתכונה זו מהאדם.

דג השמש. הנקבה יכולה להשריץ למעלה מ-300 מיליון ביצים.
מתוך ויקימדיה

אופן הרבייה והטיפול בצאצאים ביונקים

כל היונקים (כמעט, כולל האדם) מתפתחים כעוברים בגוף האם החם והמוגן. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אף זוכים לקבל מזון מאימא ומצדיקים בכך את שמם: הם יונקים חלב, שהוא מזונם היחיד בראשית חייהם. פעולת ההנקה יוצרת קירבה בין האם לצאצאיה והיא למעשה הנדבך הראשוני במערכת ההתנהגות של יונקים ובהתפתחות חיים משותפים בקבוצה. אצל רוב היונקים, ההשקעה בטיפול בצאצאים היא רק של האם[2].

אופן הרבייה והטיפול בצאצאים בעופות

העופות דומים לאדם בצורת הרבייה, בזה שההפריה היא פנימית, כלומר, ההתלכדות של תא רבייה זכרי עם תא רבייה נקבי, מתרחשת בתוך גוף הנקבה. סיכויי ההישרדות של העובר גבוהים יותר, כאשר ההפריה היא פנימית, והתפתחות העובר מתרחשת בגוף האם.

העופות דומים לאדם באופן ההולדה, בזה שהם דואגים להשלמת התפתחות העובר עד ליציאתו לאוויר העולם בדומה אצל האדם שהעובר מתפתח ברחם אמו. ההולדה אצל עופות מתרחשת באופן הבא: כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים. כמעט כל העופות דוגרים על ביציהם, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך חיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטים את שיער חזם כך שרק עורם יבוא במגע עם הביצה, וחום גופם יהיה ישיר עליה.

לאחר שהעובר השלים את התפתחותו הוא בוקע מן הביצה. תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן בקיעה, איתה מנקר חורים בקליפת הביצה כדי לצאת החוצה. אחר כך הוא מפצח אותה על ידי מכות בכיוונים שונים.

גידול הצאצאים מצטיין בשיתוף פעולה, בהתמסרות ובדביקות של שני בני הזוג[3]. הטיפול המסור של העופות בצאצאים נמשך גם אחרי בקיעת הגוזל או האפרוח [גוזל- נשאר בקן תחת השגחת ההורים, עד שהוא מסוגל לעוף ולאכול בכוחות עצמו; אפרוח - עוזב את הקן יחד עם ההורים מיד עם הבקיעה- פורח מהקן] והוא כולל האכלה, שמירה על נקיון וחום הגוף וכן הקנית למידה בסיסית ומשחק.

אצל רוב העופות מתקיים הקשר הזוגי רק למשך עונת רבייה אחת ואח"כ הוא מתפרק, ובעונת הרבייה הבאה נוצרים זוגות חדשים. יש מינים מעטים של עופות, שאין בין הזכר לנקיבה שיתוף פעולה בטיפול בצאצאים אלא אחד מבני הזוג משאיר את הדגירה והטיפול בביצים לבן הזוג השני[4].

אופן הרבייה והטיפול בצאצאים בדגים

לעומת העופות בהם ההפריה היא פנימית, אצל רוב דגי הגרם [5] (=כוללים בין היתר דגים בעלי עצם; דגי מאכל הם בדרך כלל דגי גרם), הרבייה היא ע"י הטלת ביצים המופרות חיצונית, כלומר ההתלכדות של תא רבייה זכרי עם תא רבייה נקבי, מתרחשת מחוץ לגוף הנקבה. רוב הדגים הם מטילי ביצים. ישנם דגים המטילים ביצים על משטח שטוח כגון סלע; ישנם דגים המטילים ביצים במקום מסתור כגון מערה, צדף; וישנם דגים הבונים קן ובתוכו מטילים את ביציהם. הנקבה מפרישה מאות תאי ביצה למים, והזכר מפריש עליהם את הזרע. ישנם דגים כמו דגי משפחת ה"גמבוזיים" (Poeciliidae, קרויים גם משריצי חיים), שאינם מטילי ביצים אלא מתרבים ע"י השרצה, כלומר הנקבות אינן מטילות את הביצים אלא הביצים נשארות בתוך גופן עד שהצעירים בוקעים מתוכן. הצאצאים יוצאים החוצה דרך פתח הרבייה של הנקבה. במשפחה זו ההפריה היא פנימית; הביצים מופרות בתוך גופה של הנקבה, הזכר מעביר את הזרע לנקבה בעזרת איבר הרבייה (gonopodium). במשפחה זו נמצא למשל את דג הגמבוזיה הידוע ביעילותו בטיהור מקווי מים מזחלי היתושים המקננים בהם [6].

לעומת העופות המצטיינים בטיפול מסור בצאצאים שלהם, הדגים בד"כ אינם מטפלים כלל בביצים ובדגיגונים הבוקעים מהן [7]. לדגים הצעירים אין כל אפשרות להגן על עצמם. על כן הם משמשים טרף קל לבעלי חיים הגדולים מהם. רוב הדגים הצעירים אינם זוכים להגיע לבגרות. לולא היו נקבות הדגים מטילות ביצים במספרים עצומים היו הדגים נעלמים תוך זמן קצר מן העולם. המספר הרב ביותר של ביצים הוא כנראה של נקבת דג השמש ( Mola mola), היכולה להשריץ למעלה מ-300 מיליון ביצים — יותר מכל בעל חוליות אחר [8]. הביצים משוחררות למים ומופרות חיצונית על ידי זרע הזכר.

ישנם דגים שיוצאים מהכלל, המטפלים בצאצאיהם: הזכרים של העוקצן והקרבנון, למשל, בונים את הקן ואף מטפלים בצאצאים לאחר הסתלקות האם [9]. אצל דגי האמנון, הידועים בשם "מושט", אחרי הפריית ביצי האמנונים ע"י הזכר, נאספות הן בפיו של אחד מן ההורים או בפיות שניהם, והתפתחותן נמשכת בחלל הפה [10]. הדגרת הביצים בצורה זו מגבילה את מספרן, וכנגד זה נותנת ביטוח רב יותר להקמת דור חדש. כאשר בוקעים האמנונים הקטנטנים, הם נשארים ליד הוריהם, ובשעת סכנה הם ממהרים למצוא מחסה בתוך הפה של אמא ולעתים (תלוי במין) גם של אבא [11].

לסיכום, הבהמות הטהורות וכן העופות הטהורים, כשרים לקרבן בשל צורת הרבייה שלהם והטיפול המסור שהם מעניקים לצאצאיהם, בדומה לצורת הרביה והטיפול בצאצאים של האדם, ולכן יכולים לכפר על האדם; ואילו הדגים פסולים לקרבן בשל הבאת צאצאים לעולם בדרך השונה מאצל האדם, ולכן הדגים אינם יכולים לכפר על האדם.

[1] ראה גם "אמרי שמאי" לויקרא אות טו.

[2] לרחבה ראה במאמר "טיפול בצאצאים" מאת ד"ר סמדר רייספלד, מתוך התקליטור: "מעגל החיים : התבגרות, חיזור ורבייה", באתר של הספריה הוירטואלית של מטח.

[3] אנצ' העברית בערך "עופות", בקטע העוסק במערכת הרבייה ובדגירה של עופות.

[4] אנצ' לנוער, ערך "עופות", הוצאת יבנה, תל אביב, 1993.

[5] להבדיל מדגי הסחוס – דגים ששלדם עשוי סחוס, בהם ההפריה היא פנימית. רק הכריש הצפוני מטיל ביצים שהפרייתן חיצונית (ע"פ אנצ' העברית בערך "דגים"). רוב דגי הסחוס הינם טורפים ואינם כשרים לאכילה. הכרישים למשל, הם דגי סחוס.

ברור שהמדרש תנחומא שהובא לעיל, באומרו " אבל הדגים, ביצים הם ויוצאין מהן וחיין", התכוון לדגי הגרם, שרובם מטילים ביצים, מאחר והם ראויים וכשרים לאכילה ולכן הם גם הדגים המוכרים יותר לבעלי המדרש.

[6] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Gambusia ".

[7] יש להעיר, שרש"י לבכורות (ז, ב) בד"ה דג טהור מטיל ביצים כותב: "ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות". רש"י כאן מציין, שהדגים דוגרים על ביצים ומחממים אותן כמו עופות. ע"פ הידוע לנו כיום, דבר זה אינו נכון וכנראה נכתב ע"פ הידע על הדגים שרווח בתקופתו של רש"י.

[8] “Aquatic Life of the World: Oceanography-Puffin”, Marshall Cavendish, 2001, page 391. . ראה גם בויקיפדיה בערך "דג השמש".

[9] ע"פ המאמר "הורים במשרה מלאה" מאת חנן הבלנה, מתוך העלון למורי הביולוגיה, חוברת ב (133), טבת התשנ"ג 1993 , הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים - המרכז להוראת המדעים.

[10] ע"פ אנצ' העברית בערך "דגים". למעט הסוג "אמנון מצוי" (tilapia zilli) המטיל ביציו על הקרקע ואינו שומרן בפיו. ראה בויקיפדיה בערך "אמנון (דג)".

[11] על הרבייה וטיפול בצאצאים בעופות ובדגים, ראה גם "פרקי רבייה – רבייה באדם בבעלי חיים ובצמחים", לחטיבת הביניים, הוצאת "מעלות", 1991, ירושלים, עמ' 81-82, 103-104, 108.