תורה ומדע: פרשת ויגש

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויגש. הצג את כל הרשומות

גריסין של פול ועיקת הנפש

מאת: אורן סעיד

המדרש מציין, שיוסף שלח לאביו דווקא גריסין של פול בגלל שהם 'עִיקַת נֶפֶשׁ'. נחלקו הפרשנים בביאור ביטוי זה.

בפרשתנו אנו קוראים על הדברים שיוסף שולח לאביו עם אחיו לארץ ישראל: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (מה, כג). רש"י מבאר את הביטוי "טּוּב מִצְרָיִם": "מטוב מצרים - מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו[1] ומדרש אגדה גריסין של פול" (שם).

מקור דברי המדרש אגדה המובאים ברש"י הוא במדרש בראשית רבה: "אֶת טוּב - זֶה גְּרִיס שֶׁל פּוֹל שֶׁהוּא עַל עִיקַת נֶפֶשׁ" (פרשה צד, אות ב). המדרש מציין, שיוסף שלח לאביו דווקא גריסין של פול בגלל שהם 'עִיקַת נֶפֶשׁ'. בטרם נבאר מהי 'עִיקַת נֶפֶשׁ', נבאר מהו הפול.

פול הגינה

פול הגינה.
יוצר: Vinayaraj
מתוך ויקימדיה

הפוֹל נזכר במקרא פעמיים לצד עדשים' ומרכיבי מזון בסיסיים אחרים (שמואל ב, יז, כח; יחזקאל ד, ט) וכשם פרטי של מלך אשור (מלכים ב, טו, יט). הזיהוי של הפול' עם פול הגינה (Vicia faba) הוא חד משמעי בכל התרגומים והפירושים. פול הגינה הוא מגידולי הקטניות החשובים ביותר[2]. מעדויות ארכיאולוגיות עולה, ללא ספק, שהפול יחד עם עדשים, אפונה וחימצה שייכים לגידולי הקטנית העיקריים של העולם העתיק. עד היום משמשים זרעי פול מיובשים, בארצות שונות ובמיוחד במצרים, כמקור העיקרי לחלבונים עבור דלת העם[3].

'עיקת הנפש' - גריסין של פול קלים לבליעה

בחידושי הרד"ל מבאר שעקת נֶפֶשׁ' היא בית הבליעה, וגריסין של פול קלים לבליעה: "...גריסין של פול שהם קלין ללועסו לזקנים שבטלו הטוחנות שלהם ויורדין בקל לעיקת נפש לבית הבליעה" (שם).

ה"גריסים" הם גרגירי פול טחונים. לצורך הטחינה נהגו לשרות את הפולים במים: "בראשונה היה גריס של פול ושל טופיח ושל צפורי טמא מפני ששורין אותו במים בשעה שגורסין אותו" (תוספתא, מכשירין, פרק ג הלכה ו)". במשנה בפאה (פרק ח משנה ג) נאמר: "נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין", ומפרש הרמב"ם: "ופירוש גריסין — פולים טחונין ומקולפים" (שם).

כנראה בגלל שגריסין של פול הם גרגירי פול טחונין, לכן קל לזקנים לבלוע אותם, כפי שציין בפירוש חידושי הרד"ל.

'חלוקת הנפש' -קליפת הפול

בפירוש "עץ יוסף" על מדרש בראשית רבה, מבאר שיש לגרוס 'חלוקת הנפש', הכוונה לקליפת הפול הנפרדת מגרגירי הפול על ידי הבישול או שהגרגיר עצמו נחלק לשניים על ידי הבישול: "נראה שמלת על עיקת נפש הוא טעות סופר וצריך לומר שהן חלוקת נפש. כדאיתא בנדה פרק האשה (פרק ט, משנה ז), גריסין של פול חלוקת נפש ופירש רש"י שנחלק האוכל מן הקליפה. שהקליפה היינו נפש שלו. והערוך כתב פול שנתבשל כל כך עד שנחלק מאליו לשנים" (שם).

פרחי פול הגינה לבנים ויש להם כתם ארגמני. התרמיל גדול ועבה. יש כמה זנים: בעלי זרעים גדולים ופחוסים או כדוריים וקטנים[4]. את גרגירי הפול היו אוכלים לא רק כשהם מבושלים, אלא גם כשהם חיים[5]: "לְעִסַּת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, חֲלוּקַת נָפֶשׁ" (נדה, פרק ט, משנה ז), והכוונה ללעיסת גרגירי הפול כשהן חיין ועל ידי הלעיסה נפרדת הקליפה מהם (ראה פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, שם).

לפני הבישול יש להפריד את הזרעים מהתרמילים. בישול גרגירי הפול או טיגונם גורמת לקליפה העוטפת אותם להתפצל. כאמור, את גרגירי הפול היו טוחנין לאחר שהסירו מהם את קליפתם. בישול רב עשוי לגרום לגרגירי הפול להתחלק לשניים.

'עיקת הנפש' - גריסין של פול משרים שינה

בפירוש "מתנות כהונה" על מדרש בראשית רבה, מבאר ש'עִיקַת נֶפֶשׁ' היא צרת הנפש, והאוכל גריסין של פול, נופלת עליו שינה: "על עיקת נפש - על צרות נפש מלשון עקא כלומר, מיישב הדעה ומעביר הדאגה וכן כתבו ספרי הרופאים, שהגריסים של פול מפילין שינה על אדם וכן מצאתי בירושלמי פרק קמא דיומא, שבשביל כך היו מונעין מן כהן גדול גריסין של פול, מפני שמפיל את השינה על האדם" (שם).

פול הגינה עשיר בסיבים תזונתיים[6], הגורמים למערכת העיכול לעבוד קשה על מנת לעכל אותם. בנוסף, פול הגינה נחשב למזון הקשה לעיכול (כמו חומוס ושעועית) גם בגלל שהוא עשיר בפחמימות מסוג אוליגו-סוכרים (מיוונית – אוליגו=מעט). אלה שרשראות שמכילות שלוש עד תשע מולקולות של חד-סוכרים (למשל, גלוקוז), בניגוד לרב-סוכרים כמו עמילן שיש בהם הרבה יותר חד-סוכרים.

הפחמימות הללו עמידות בתהליך העיכול, מכיוון שלבני האדם חסר האנזים שמפרק אותן באופן טבעי. כתוצאה מכך הן עוברות את המעי הדק ללא שינוי, מגיעות למעי הגס, ושם מפורקות על ידי חיידקים שחיים במעיים. תוצרי הלוואי של תהליך התסיסה הזה הם גזים שונים, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני אך גם מימן, מתאן ומימן גפריתי[7].

יתכן גם שמאחר ובעבר הפול היה אחד המזונות העיקריים ואכלו הרבה פולים, זה גרם למערכת העיכול לעבוד קשה על מנת לעכל אותם. כאשר תהליך העיכול שלהן גוזל מהגוף הרבה אנרגיה, זרימת הדם ואספקת החמצן למוח יורדות ואנחנו מרגישים תחושת נמנום[8].

[1] ראה מאמר "יין ישן" בפרשה זו, בבלוג זה.

[2] צמחי המקרא, זהר עמר, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2012, עמ' 105.

[3] "אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהיא סולדת לאחוריה – פול הגינה", ד"ק משה רענן, פורטל הדף היומי, נזיר (נ, ב).

[4] ראה גם באתר מכון התורה והארץ "למעשה", זיהוי צמחים - מקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם , פול.

[5] צמחי המשנה, אוריה פלדמן, הוצאת דביר תל אביב, עמ' 81-85.

[6] Giczewska A, Borowska J. Nutritional value of broad bean seeds. Part 1: Starch and fibre. Nahrung. 2003 Apr;47(2):95-7.

[7] "מדוע שעועית יוצרת גזים במערכת העיכול", מאיר ברק, ספטמבר 2015. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[8] "מדוע ארוחה גדולה מרדימה?", בת חן וולף, אפריל 2017. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

ארץ גושן ורעמסס

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת ויגש

מאת: אורן סעיד

בני יעקב יורדים למצרים ומתיישבים בארץ גושן. נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי המקום.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שיוסף מתוודע לאחיו, ובעקבות כך יעקב, בניו ובנותיו יורדים למצרים, ומתיישבים בארץ גושן: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מו, כח). בהמשך הכתוב מכנה את ארץ גושן בשם ארץ רעמסס: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף, אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה" (מז, יא). רש"י פירש: "רעמסס - מארץ גושן היא" (שם). א"כ הזיהוי של שני המקומות, גושן ורעמסס, תלוי אחד בשני.

היכן היא ארץ גושן?

הרד"ק נותן לנו את הכיוון הגיאוגרפי הכללי, היכן לחפש את העיר גושן במצרים; הרד"ק על הפסוק "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" (מו, כט) מדייק: "מלמד שהיא בעלייה, כלפי ארץ ישראל". התורה הקפידה תמיד לציין נסיעה למצרים בפועל "ירידה" (ראה בראשית כו, ב; מג, כ; מד, כג ועוד) ואילו לכיוון ארץ ישראל משתמשת התורה[1] (עד היום נוהגים אנו כך) בפועל "עלה" (ראה בראשית מה, כה; נ, ז ועוד). אם כן ארץ גושן נמצאת במצרים, בכיוון ארץ ישראל. אכן רוב החוקרים סבורים שגושן נמצאת בחלק הצפון מזרחי של מצרים.

נחל טומילאת - אחד הזיהויים לארץ גושן.
מתוך Flickr

תרגום השבעים מכנה את ארץ גושן "ארץ גשם הערבי", ומתכוון למחוז העשרים במצרים התחתונה, המכונה 'ערב' [מצרים העתיקה היתה מחולקת לשני ממלכות העליונה (הדרומית) והתחתונה (הצפונית). כל ממלכה היתה מורכבת ממחוזות: 22 מחוזות במצרים התחתונה ו-20 מחוזות במצרים העליונה] . העיר הראשית של המחוז הערבי[2] היתה 'פאגס' – פא הוא סימן היידוע; גס –קיצור של גסם / גשם. גם היום נקראת העיר פאקוס [Faqus], באזור המזרחי של דלתת הנילוס[3].

בהגיע יעקב ובניו למצרים, לארץ גושן, אמר לו יוסף בנו: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מה, י), דהיינו התנחלות יחד עם צאן ובקר, המשמשים גם לעבודת האדמה. כמו כן, אומר פרעה ליוסף, שיאמר לאחיו: "קְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (מה, יח), הביטוי "וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" מרמזת על פרי האדמה. אם כן, מקום מושבם של אחי יוסף, בארץ גושן, צריכה להיות נחלה המתאימה הן לעבודת האדמה והן למרעה צאן ובקר.

רוב החוקרים מזהים את ארץ גושן עם נחל טומילאת [Wadi Tumilat], הנהר הארוך הראוי לחקלאות, באזור המזרחי של דלתת נילוס. אורכו כ- 48-64 ק"מ ורחבו כ-3 ק"מ[4]. הנחל משתרע ממזרח לזקאזיק, עד מערבית לאסמאעיליה, ובעיקר חלקו הקרוב אל הנילוס, במשולש שבין הערים א-זאקאזיק, ביליבייס ואבו-חמאד, מזוהה עם ארץ גושן במתוארת במקרא[5]. אדמתו היא פוריה ומתאימה למרעה צאן, כפי שפרעה מצווה את יוסף, "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ" (בראשית מז, ו). "מֵיטַב הָאָרֶץ", כינוי זה יאה לנחל זה בגלל טיב קרקעותיו, שהן תוצאה של הסחף שנגרף על ידי זרוע הנילוס בגאויותיו והושקע בגדותיו של נחל טומילאת. כמו כן בחבל ארץ זה נמצאו שרידי יישובים עתיקים[6].

מיקומה האסטרטגי של ארץ גושן במזרח הדלתה, בסמיכות לדרך המקשרת את מצרים עם המעצמות ששכנו במזרח, מבהיר את הכתוב "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י).

רס"ג (=רבינו סעדיה גאון, שחי בצעירותו במצרים) מזהה בפירושו לתורה את העיר גושן עם "אלסדיר" (מה, י). "סדיר" היה השם של מבצר והאזור שמסביבו, השוכן כיום במחוז אַ-שַּׁרְקִיַּה בצפון מצרים[7]. הערים העיקריות במחוז הן בירת המחוז א-זאקאזיק וביליבייס[8], הנמצאים בסביבת נחל טומילאת. אם כן, פירוש הרס"ג, מתאים לזיהוי ארץ גושן הנ"ל בסביבת נחל טומילאת. בספר "תבואות הארץ" לרב יהוסף שוורץ מבאר את פירוש הרס"ג[9]: "מתרגם הגאון [=רס"ג] 'אלסדיר'. עד היום בחלק מצרים הגבוה של שפת הנילוס המזרחי עיר 'דיר' וממולה בצד המערבי עיר 'גאשן' רוצה לומר גושן".

יש לציין שארץ גושן מוזכרת מספר פעמים בספר יהושע (י, מא; יא, טז; טו,נא), וקשה לומר שהכוונה לארץ גושן במצרים, שאם כן היה הכתוב מעיר על כך (עיין דעת מקרא, שם).

ארץ רעמסס

כאמור, ארץ רעמסס משמשת כמסורת מקבילה לזו של ארץ גושן. קביעת מקומה של ארץ זו תלויה בזיהוי העיר רעמסס הקרויה במקורות מצריים "פֶר-רעמסס". יש לזהות אותה עם העיר "קַנטיר" [Qantir]– 7 ק"מ צפונית לפאקוס, מקום שנתגלו בו שרידי מבנים ופסלים מתקופת רעמסס[10]. סופר מצרי קדמון מהלל את שפעה ועשרה של פֶר-רעמסס: "חבל ארץ נעים, אין כמוהו... שדותיו מלאים כל טוב... גנותיו רעננות וירוקות... אסמיו מלאים תבואה... זתים, תאנים, שכר, דבש"...(פפירוס אנאסטאסי 3 ב, 1-9). א"כ, יש להעדיף זיהוי זה של העיר רעמסס, השוכנת באזור ארץ גושן, מחוז פאקוס.

יש שזיהו אותה עם העיר טאניס, היא צוען, המזוהה עם "צַאן אל-חַגַר" [San el Hagar], הנמצאת 21 ק"מ צפונית לפאקוס, על אחת מזרועות דלתת הנילוס[11].

בתרגום יונתן מתרגם: "בארץ רעמסס - בְּאַרְעָא דפִילוּסִין" (בראשית מז, יא), היא "פלוסיום", תל אל-פראמא (Tell el-Farama), ממזרח לאגם מנזלה, שהיתה עיר גדולה וחשובה במזרח מצרים התחתונה, בתקופה הרומית והביזנטית[12].

את ארץ רעמסס הרס"ג מזהה באזור "ארץ עין שמס" (מז, יא), היא עיר השמש, "הליופוליס" [Heliopolis], הנמצאת מזרחית לקהיר, צפונית לקודקוד הדלתא. גם יוסף בן מתתיהו[13], בהתייחסו לפסוק הנ"ל, מזהה את ארץ רעמסס עם "הליופוליס" [Heliopolis].

[1] להרחבה ראה מאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", פרשת דברים, בבלוג זה.

[2] גבולותיו של המחוז הערבי, ולאלו מחוזות הוא שייך השתנו בתקופות מסוימות. כך למשל, היוונים איחדו את המחוז העשרים עם המחוז השמיני הסמוך לו במצרים התחתונה וכינו את שני המחוזות ביחד כמחוז הערבי. לכן למרות שרוב שטחו של ואדי טומילאת וכן העיר פאקוס נמצאים למעשה במחוז השמיני, ניתן להחשיבם כנמצאים במחוז הערבי שבירתו גושן.

[3] על פי Jewish Encyclopedia בערך " Goshen".

"האנציקלופדיה היהודית" הייתה אנציקלופדיה בשפה האנגלית לנושאי יהדות ועם ישראל שיצאה לאור בשנים 1901–1906 על ידי המו"ל Funk and Wagnalls בניו יורק. באנציקלופדיה ישנם כ-15,000 ערכים ב-12 כרכים, ועד היום היא אחד המקורות המקיפים ביותר למידע בנושאי יהדות ותולדות עם ישראל (ע"פ ויקיפדיה בערך "האנציקלופדיה היהודית ").

ראה גם ב"עולם התנ"ך" – בראשית, פרק מה פסוק י, פירושו של פרופ' אנסון פ. רייני. יצא לאור ע"י הוצאת דודזון - עתי, 1994.

[4] "From Egypt to Palestine: Through Sinai. The Wilderness and the South Country", Bartlett, Samuel Colcord, NY, 1879, page 129..

[5] ע"פ מאמרו של פרופ' אב. נ. פולק, "ארץ גושן", מחניים, גליון קה, תשכ"ו. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] מנשה הראל, "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן", בית מקרא לד, תמוז תשכ"ח. המאמר המקוון באתר דעת.

[7] “Biblical Repository and Classical Review”, by Edward Robinson, volume second, Plagg & Gould, 1832, page 746.

[8] על פי אנצ' בריטניקה באנגלית בערך "Al-Sharqiyyah".

[9] "תבואות הארץ" - גאוגרפיה של ארץ ישראל, פרק ה', "תולדות בני נח", בפירושו לפסוק: "ומצרים הוליד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים" (בראשית י, יג). הספר יצא לאור בשנת 1845.

[10] ע"פ אנצ' מקראית בערך "רעמסס". ראה גם

“The Land that I Will Show You: Essays on the History and Archaeology of the Ancient Near East in Honor of J. Maxwell Miller”, by James Maxwell Miller and J. Andrew Dearman and M. Patrick Graham ,Continuum 2001, pages 267-270.

[11] ע"פ אנצ' מקראית , שם.

[12] ע"פ אנצ' מקראית, שם.

[13] קדמוניות היהודים ב, ז, ו.

עצימת עיני הנפטר

תוויות: פרשת ויגש, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

ה' מבטיח, שיוסף יסגור את עיני יעקב לאחר מותו. לאחר שנקבע מותו של אדם, היו נוהגים לעצום את עיניו.

בפרשתנו אנו קוראים שה' מבטיח ליעקב אבינו שהוא יהיה עימו במצרים וכן – על פי רש"י - שהוא יקבר בארץ ישראל: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מו, ד). מה ה' מבטיח ליעקב במילים "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"?

מבאר רבי אברהם אבן עזרא: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ - במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים". כלומר, ה' מבטיח, שיוסף יסגור את עיני-יעקב לאחר מותו. וכן ה"חזקוני" מביא פירוש זה: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ - מנהג הוא שהחיים עושים עם המתים, שסוגרים את עיניהם סמוך אחר הפטירה" (שם). בפירוש בעל הטורים[1] מוסיף, שיש כאן הבטחה שיוסף לא ימות בחיי יעקב: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ - יעצים עיניך כשתמות. הבטיחו שלא ימות בחייו" (שם).

צנחת בעין השמאלית -
מצב הקשור בליקוי בתפקוד של השרירים
הפותחים את העין ומרימים את העפעף.
מתוך ויקימדיה

לאחר שנקבע מותו של אדם, היו נוהגים לעצום את עיניו. אזכורו הראשון של מנהג זה, כאמור, בתיאור מיתתו של יעקב: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ד), כפי שפירשו האבן עזרא, החזקוני ובעל הטורים על פסוק זה[2]. נפסק בשולחן ערוך: "מעצימין עיניו של מת" (יורה דעה סימן שנב סעיף ד), ובספר "ברכי יוסף" כתב שעצימת עיני הנפטר תעשה דווקא על ידי בני הנפטר: "מצוה שבנו יעמץ עיניו" (יורה דעה סימן שנב סעיף ג).

המנהג מוזכר במשנה במסכת שבת: "אֵין מְעַמְּצִין אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּחֹל עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ. וְהַמְעַמֵּץ עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים" (פרק כג, משנה ה). המנהג תועד גם בקרב היוונים והרומאים[3]. קרובי המת נשקו למת ועצמו את עיניו. מהומרוס למדנו[4], שזו היתה חובת הקרוב למת: "אביך ואמך... לא הם יכסו את עפעפיך במותך" (איליאס יא, 453).

מחקר – מוות עם עיניים פתוחות[5]

קרובי המשפחה והצוות המטפל של הנפטר, עשויים לקשר בין מוות עם עיניים עצומות לשלווה של הנפטר, ומוות עם עיניים פקוחות עם אי נוחות או אפילו פחד של הנפטר. לפיכך, הנוהג של סגירת עפעפיים בכוח מיד לאחר המוות, היה נפוץ בתרבויות רבות.

במחקר על חולים סופניים רוב החולים (63%) מתו בעיניים עצומות לחלוטין; עם זאת, 37% סבלו מצנחת (פטוזיס) - מצב הקשור בליקוי בתפקוד של השרירים הפותחים את העין ומרימים את העפעף; לכן הם נפטרו, עם סגירת עיניים לא מלאה, כלומר, שהעפעף העליון היה לפחות מעל קו האמצע של האישון, כלומר לפחות 50% מהלבן של העין היה גלוי.

נגעים מבניים מוקדיים של המוח האמצעי[6], הקשורים לגידולים מוחיים סופניים ואנצפלופתיה כבדית - הפרעה לתפקודם התקין של תאי המוח כתוצאה מאי ספיקת כבד, העשויים לגרום לליקוי בתפקוד של השרירים שפותחים את העין ומרימים את העפעף, ולא השפעות פסיכולוגיות או חברתיות, הם הסבר משכנע יותר, למוות עם עיניים פקוחות.

[1] רבנו יעקב בן אשר 1269-1343.

[2] וכן מובא בזוהר הקדוש בראשית פרשת ויחי דף רכו עמוד א, על פסוק זה, בשבח עניין עצימת עיני המת.

[3] "מנהגי מוות, קבורה ואבל בכתבי יוסף בן מתתיהו", מיכאל אביעוז, קתדרה 152 ,תמוז תשע"ד, עמ' 7-36,

'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה', שביד יצחק בן-צבי. יוספוס לא הזכיר את המנהג. באשר ליעקב הוא כתב: 'חייך סופם להסתיים בזרועותיו של יוסף' [קדמוניות היהודים ב 175 (תרגום שליט, א‐ב, עמ' 55)]; כנראה לא הבין את הצירוף הייחודי 'השית יד על'.

[4] עולם התנ"ך, בראשית, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996, על הפסוק הנ"ל, עמ' 238.

[5] "Eyelid Closure at Death", Indian Journal of Palliative Care, 2009 Jul;15(2):108-10.

[6] המוח האמצעי או המוח התיכון (TA: Mesencephalon) הוא חלק של המוח הממוקם בחלקו העליון של גזע המוח.

גיאות הנילוס

תוויות: מדעי כדור הארץ, פיזיקה, פרשת ויגש

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים, שיעקב מברך את פרעה. רש"י מבאר, שיעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו וע"י כך ישקה את ארץ מצרים.

בפרשתנו קוראים שבני יעקב ומאוחר יותר גם יעקב אבינו ירדו למצרים. יוסף מביא את יעקב לפני פרעה, ויעקב מברך את פרעה – "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה"(מז, י); במה ברכו? מבאר רש"י: "ברכו שיעלה נילוס לרגליו לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה; ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ". יעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו וע"י כך ישקה את ארץ מצרים.

מאז ומעולם היה קיומה של מצרים תלוי במי הנילוס ובגאות הנילוס – שהנילוס עולה על גדותיו, מציף ומשקה את השדות[1]. בשנים שאין הגאות מספקת תיהפך מצרים למדבר וישתרר בה רעב. ברצות הנביא לנבא על חורבן מצרים, הריהו מתנבא על חוסר גאות הנילוס ואפיסת מים בתעלות הנמשכות ממנו לשדות והכלולות גם הן בשם יאורים: "וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ... וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר" (ישעיהו יט, ה-ו). וכן ביחזקאל: "וְנָתַתִּי יְאֹרִים חָרָבָה..." (ל, יב).

במעשה יוסף ואשת פוטיפר, שהתרחש ביום שבא יוסף לבית פוטיפר, התורה מספרת "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת" (לט, יא). להיכן הלכו אנשי הבית? דורשים בבראשית רבה: "ר' יהודה אומר יום ניבול של נילוס היה והלכו הכל לראות והוא (יוסף) לא הלך" (פז, ו). מפרש בחידושי הרש"ש[2] את הביטוי "יום ניבול[3] של נילוס": "רוצה לומר, יום שנילוס עולה ומתפשט להשקות את הארץ"; וכן בפירוש "מתנות כהונה[4]" על המדרש מבאר: "יום ניבול – לשון נבלה ולשון ליצנות הוא כלפי עבודת גילולים של נילוס, שהיו עושין חג ביום שהנילוס עולה, ופירש רש"י: והיו מצחקין שם במיני שחוק" (שם). אנו למדים מכאן, שיום עליית (גיאות) הנילוס היה יום חג עבור המיצרים.

חלק מפסיפס הנילוס בציפורי.
מתוך ויקיפדיה

דעה נוספת המובאת במדרש שיר השירים רבה: "ורבי נחמיה אומר יום טיאטרון של נילוס היה" (א, א). יתכן שיום הגיאות של הנילוס, היה להם ליום תיאטרון – על שם משחקי התיאטרון שהיו נערכים לפולחנו[5].

החגים המצריים קשורים בתקופה שאחרי גיאות הנילוס. בגן הלאומי בציפורי, בגליל, שוכן מבנה הקרוי "בית חג הנילוס". על רצפת הגדול שבחדרים מצוי פסיפס מרהיב ובו תיאורים הקשורים בחגיגות שנערכו במצרים בעת גאות השיא של הנילוס[6].

מהי עליית הנילוס?

הנהר נילוס, הזורם באפריקה המזרחית, הוא אחד משני הנהרות הארוכים ביותר בתבל[7]. מקורות הנילוס הם שניים: הנילוס הלבן, היוצא מהקצה הצפוני של אגם ויקטוריה; המקור השני של הנילוס הוא הנילוס הכחול, היורד ממעיינות בגובה 2,900 מ' ברמות אתיופיה.

המיוחד בנילוס, שהוא מזרים כמויות גדולות של מים, היורדים באזורים גשומים, וכן טין פורה שהוא גורף בדרכו, אל ארצות מדבריות המרוחקות אלפי קילומטרים, ובכך הוא משמש להן מקור-חיים. קיומה של מצרים תלוי בגשמים היורדים באפריקה המזרחית משוונית, ברמת אתיופיה ובנהר נילוס, המזרים אליה חלק ממי הגשמים האלה. מלבד ברצועה צרה לאורך הנילוס ובדלתה של הנהר אין כמעט יישובים במצרים.

כשני שלישים ממי הנילוס מקורם בגשמים היורדים ברמת אתיופיה. אולם היות והגשמים ברמה זו יורדים רק בעונת הקיץ, רבות התנודות בכמות המים של הנילוס הכחול, ועל-ידי כך נגרמים שטפונות עזים בחלק התחתון של הנהר. א"כ, תקופות הגיאות היו בזמנים קבועים, בחודשי הקיץ – בגלל גשמי המונסון ברמת אתיופיה. לפני הקמת הסכר אסואן (מערכת של שני סכרים) בשנת 1964 על נהר הנילוס, פקדו את הנילוס תקופות של גיאות ושפל דבר שגרם להבאת סחף פורה ועשיר לקרקעות חקלאיות.

באסואן מעביר הנילוס בעונת השפל (דצמבר-מאי) 800-500 מ"ק בשנייה בממוצע, ובעונת הגיאות בקיץ (יוני-אוקטובר) עד 8,000 מ"ק בשנייה. מערכת הסכרים שהוקמה במצרים, נועדה לאגור את מי השטפונות ולאפשר את ניצולם כל ימות השנה[8].

יעקב ברך את פרעה, שלא רק בעונת הגיאות (יוני-אוקטובר) יעלה הנילוס וישקה את מצרים, אלא בכל פעם שפרעה יגיע לנילוס, וזוהי כמובן תופעה ניסית. יש לציין שה"אבן עזרא" כותב שפרעה היה יוצא לנילוס בבוקר בתקופת הגיאות כדי לראות את עליית הנילוס: "לך אל פרעה בבוקר – מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה" (שמות ז, טו).

הנילומטר – מד גיאות הנילוס

בפירוש "צפנת פענח"[9] על האבן עזרא הנ"ל, מובא פירוש מעניין, המתאר כיצד מדדו את עליית הנילוס: "ובאמצע היאור יש אי, ובתוך האי יש עמוד מאבן שיש, עשוי בחכמת המידות לדעת כמה יעלה היאור, ואורך העמוד 12 אמה וכל אמה נקראת מעלה. וכשיעלה היאור עד שיתכסה העמוד במים אז ידוע כי כסה היאור את כל ארץ מצרים; ואם עלה שש מעלות ידעו כי עלה היאור בחצי מלכות מצרים וכן בכל מעלה ומעלה". בפירוש זה מתואר מתקן הנילומטר, עליו נרחיב בשורות הבאות.

מתקן הנילומטר היה מבנה בו מדדו את ניקיון הנילוס ואת גובה פניו בתקופת ההצפות השנתית ע"י גיאות הנילוס. כאמור, גיאות הנילוס, גרמה להבאת סחף פורה ועשיר לקרקעות חקלאיות, ולכן גיאות מתונה היתה חיונית לחקלאות מצרים. אולם, גיאות נמוכה יותר יכלה לגרום לרעב וגיאות גבוהה יותר יכלה לגרום לאסונות. לכן היתה חשיבות רבה ליכולת לחזות את כמות ההצפות כתוצאה מגיאות הנילוס.

מתקן הנילומטר הפשוט ביותר הוא עמוד הניצב בתוך מימי הנילוס, עם סימנים במרווחים קבועים הקובעים את עומק המים. במתקן שכזה, השוכן בתוך מבנה משוכלל ומקושט, עדיין ניתן לחזות באי רודה שבמרכז קהיר. למרות שנילומטר זה מתוארך לשנת 861 לספירה, כשנבנה על פי הזמנת הח'ליף אל-מתוכל הראשון לבית עבאס, הרי שהוא נבנה על גבי נילומטר קדום יותר. יתכן שלנילומטר מסוג זה, התכוון בפירוש "צפנת פענח" הנ"ל.

תכנון מתקדם יותר של הנילומטר כולל גרם מדרגות היורד לתוך המים, עם סימנים עומק לאורך הקירות. הדוגמה הידועה ביותר נמצאת באי יֵב אשר באסואן. המיקום הלז היה בעל חשיבות מיוחדת, משום שלאורך רוב ההיסטוריה המצרית, יֵב סימנה את הגבול הדרומי של מצרים ולכן זהו המיקום הראשון בו הבחינו בהצפות השנתיות[10].

גיאות ושפל של מי הים

גיאות ושפל מסוג אחר הם של מי הים. בשעת הגיאות גבוהים מי הים ומכסים שטחים מסוימים של החוף ואילו בשעת השפל הם משתפלים וחושפים את השטחים שהוצפו בעת הגיאות. הסיבה לתופעה זו היא כוח המשיכה שמפעיל הירח על כדור הארץ. כוח זה גורם לעליית פני המים באזורים שונים בכדור הארץ. גם לשמש ישנה השפעה על תופעת הגיאות והשפל, אך השפעתה נמוכה מזו של הירח בשל מרחקה הרב, יחסית, מכדור הארץ.

ברוב האזורים בכדור הארץ, מופיעה הגיאות בכל 12 שעות לערך. זמן הופעת הגיאות שונה באזורים שונים של כדור הארץ ואף משתנה מיום ליום באותו אזור. בים התיכון, שלחופו שוכנת ארץ ישראל, כמעט אין תנועות הגיאות והשפל מורגשות (הן מגיעות רק עד כמה עשרות סנטימטרים). לעומת זאת, בחופי האוקינוסים של העולם, תנועות אלה הן גדולות ומורגשות, עד כדי הפרש של 15 מטרים בין גובה פני הים בעת הגיאות לגובהם בעת השפל[11].

הנס של עליית הנילוס, עליו דובר בחלק הראשון של המאמר, מזכיר "עליות-מים" נוספות: רש"י מפרש שמי הבאר בבאר-שבע עלו לקראת אברהם לאות שהוא חפר אותה (בראשית כא, ל); וכן מי הבאר עלו לקראת רבקה, כך הכיר לראשונה אליעזר - עבד אברהם - במעלתה (שם כד, יז). באירועים אלו מדובר בניסים, שכן כוחות גיאות ושפל הם מזעריים על משטחי מים קטנים.

[1] אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "שיחור".

וכן במאמר "חקלאות מצרים מתנת הנילוס" בפרשת עקב, בבלוג זה.

[2] הרב שמואל שטראשון ז"ל. אחד הפרשנים על המדרש רבה.

[3] הגירסה בילקוט שמעוני, פרשת וישב, רמז קמו: "יום גידול נילוס", וזה מתאים לפירוש הרש"ש שמובא בהמשך המאמר. ישנן גרסאות אחרות: זיבול נילוס או זיבוח נילוס.

[4] הרב יששכר בער הכהן כ"ץ (מכונה: ברמן אשכנזי; חי במאה ה-16) הוא מחברו של הפירוש "מתנות כהונה" על עשרת חלקי המדרש רבה.

[5] "תרבות התיאטרון בארץ־ישראל ובעולם הקלאסי: קובץ מאמרים", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, 1994, עמ' 53.

[6] ראה בספר "מראי מקום: לטייל עם המקורות בצפון הארץ", מאת חנה עמית ודוד עמית, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 104-105 במאמר על "בית הנילוס".

[7] שני הנהרות הארוכים בעולם הם הנילוס הנשפך לים התיכון, והאמאזונס, הנשפך לדרום האוקינוס האטלנטי. איזה הוא הארוך מבין שניהם, זהו כבר עניין של הגדרה ולא של מדידה. תלוי איזה שפך מוגדר כשפך האמאזונס.

[8] ע"פ אנצ' הבריטניקה החדשה לנוער, כתר הוצאה לאור בע"מ, 1998, בערך "נילוס".

[9] נכתב ע"י ר' יוסף (בר' אליעזר) טוּב עֶלֶם הספרדי, מכונה גם בשם ר' יוסף טוב עלם השני (המאה ה-14). פירוש זה הוא מהפירושים החשובים ביותר על פירוש האבן עזרא והמוקדמים שיש בידינו עליו. נדפס לראשונה ר' יקותיאל לאזי בתוך "מרגלית טובה" אמסטרדם תפ"ב בשם "אהל יוסף" במקום צפנת פענח, בצורה מקוצרת ומשובשת. לאחר מכן יצא הספר בשלמות בשמו הנכון "צפנת פענח" על פי שבעה כתבי יד על ידי ד"ר דוד הערצאג. להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "יוסף בר' אליעזר טוב עלם הספרדי".

[10] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "נילומטר".

[11] ע"פ אנצ' לנוער, הוצאת יבנה, תל אביב, 1995, ערך "גיאות ושפל".

יין ישן

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת ויגש, תזונה

מאת: אורן סעיד

יוסף שולח לאביו יין ישן, המסמל דבר המשתבח עם הזמן, כמו הזקנים המחכימים עם הגיל.

בפרשתנו אנו קוראים על הדברים שיוסף שולח לאביו עם אחיו לארץ ישראל: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (מה, כג). רש"י מבאר את הביטוי "טּוּב מִצְרָיִם": "מטוב מצרים - מצינו בתלמוד ששלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו" (שם). מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת מגילה: "מַאי מִטּוּב מִצְרָיִם? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁלַח לוֹ יַיִן [יָשָׁן] שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ" (טז, ב). יוסף שלח ליעקב, יין משובח, לאחר שעבר תהליך של התיישנות בחבית.

המהרש"א[1] בביאורו למסכת מגילה מפרש, שיין ישן הוא יין ש"דעת זקנים נוחה הימנו" כי היין מחמם אותם: "דודאי לזקנים כיעקב דעתם נוחה ממנו לפי טבעם שהם מצוננים והיין מחמם[2]" (שם). ה"בן איש חי[3]", בפירושו "בן יהוידע" למסכת מגילה מבאר, שהיין משמש כהוכחה לדעת הזקנים, שככל שמזקינים (זקני תלמידי חכמים) דעתם מתיישבת עליהם, וזה רומז יין ישן, שמשתבח ככל שנעשה ישן יותר: "שיגר לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו: הטעם דנוחה ביין ישן יותר, נראה לי בסיעתא דשמיא, כי ביין יש טבע שלא נמצא בשאר משקין ומאכלים, דבכלהו (=בכל המשקאות) המיושן גרוע ורק ביין המיושן משובח יותר; והנה העולם מרגלא בפומייהו (=רגילים בפיהם) לומר על הזקן בשנים כיון שנזדקן נתעפש, אך באמת זה אינו אלא בזקני עם הארץ ולא בתלמידי חכמים, ועל כן הזקנים דעתן נוחה ביין ישן, שהוא משובח אצל העולם יותר, דאז אומרים גם אנחנו כל מה שמזקינים משובחים יותר" (שם).

חביות עץ לאחסון היין ביקב בשלב היישון.
יוצר: SeanMack
מתוך ויקימדיה

גם במסכת אבות מוזכר הביטוי "יַיִן יָשָׁן", בהקשר לזקנים, כמשל לדבר מוגמר ומשובח, כך הזקנים ככל שמתבגרים יש להם יותר ניסיון ויותר חכמה ולכן ראוי ללמוד דווקא מהם: "רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן" (פרק ד, משנה כ). "יַיִן מִגִּתּוֹ" שהוזכר במסכת אבות (שם) בניגוד ליין ישן, הוא יין בשלושת הימים הראשונים לאחר הדריכה (תענית ל, א), כל זמן שמתמשכת התסיסה או כל ארבעים הימים לאחר הסחיטה (משנה עדויות ו, א).

יין ישן בן שלוש שנים, הוזכר בתלמוד בבלי מסכת פסחים (מב, א), בין הדברים שממעטים את הזבל - בגוף - וזוקפים את הקומה ומאירים את העיניים; בתלמוד בבלי מסכת נדרים (סו, א) נאמר שיין ישן יפה למעיים יותר מיין חדש.

הכנת היין

לאחר הבציר, הענבים מגיעים ליקב. שם הם עוברים תהליך של מעיכה והפרדה בין האשכול לשידרתו (גבעולים). לאחר פעולת המעיכה, נכנסת העיסה ("תירוש") אל תוך מכלי התסיסה, שם הם מגיעים לטמפרטורה הרצויה להם ועוברים את תהליך התסיסה. תסיסה כוהלית היא התהליך בו השמרים של התירוש (בעיקר שמר האפייה Saccharomyces cerevisiae) הופכים את הסוכר (סוכר ענבים- גלוקוז) שבו לאלכוהול (אתנול). תהליך זה יכול להתבצע באופן טבעי, כיוון שיש בענבים את כל המרכיבים הדרושים לתסיסה זו (סוכר, חומציות, שמרי בר שמצויים באופן טבעי על גבי הענב וכו').

לאחר סיום תהליך התסיסה הראשון (תסיסה כוהלית), מפרידים את הנוזל מהקליפות. לאחר סחיטת הענבים מכניסים את היין למיכל נוסף לתסיסה נוספת (מלולקטית) לצורך הפחתה בחומציות היין. לתהליך זה יש גם חשיבות בצמצום פגיעותו של היין מפני קלקול ומניעת התרחשות התסיסה בבקבוק. לאחר סיום תהליך התסיסה השני, מפרידים את היין מהמשקעים על מנת שיהיה צלול. לאחר הסינון, ניתן לבחור האם מעוניינים ביין צעיר, או שמעוניינים להעביר את היין תהליך יישון[4].

"יישון" יין

"יישון יין" הוא תהליך של אחסון היין לאורך זמן, שבמהלכו מתרחשים שינויים כימיים המשפיעים על טעמו, ריחו ומרקמו. באופן כללי, יינות המיושנים בחביות מאוחסנים בין 3 ל-22 חודשים או אפילו מספר שנים. במהלך תקופה זו חלים שינויים בתחושת הטעם, הריח והמרקם של היין, בעקבות תגובות כימיות שונות. בין הגורמים המשפיעים על היכולת של היין להתיישן: סוג הענבים, רמת בשלות הענבים והאזור בו גדלו הענבים ממנו הוכן היין, תנאי אחסון היין, איכות הכלי (סוג החבית או הבקבוק) ואיכות הפקק[5] (שעם או סינתטי).

היין מכיל תרכובות פנוליות (=תרכובות אורגניות ארומטיות) שמקורן בענבים, והן ממלאות תפקיד מרכזי בקביעת הצבע, הטעם והארומה. במהלך היישון עוברות תרכובות אלו תגובות כגון חמצון (תגובה עם חמצן המשנה את מבנה החומרים) ופולימריזציה (התחברות של מולקולות קטנות למולקולות גדולות יותר), אשר משנות את מבנה המולקולות ותורמות לשינויים בצבע ולהתפתחות מורכבות בטעם. קבוצת הטאנינים, שהיא חלק מן התרכובות הפנוליות, משפיעה במיוחד על תחושת המרקם של היין. הטאנינים יוצרים תחושת יובש (עפיצות) ולעיתים מרירות, בשל יכולתם להיקשר לחלבונים המצויים ברוק. במהלך היישון עוברים הטאנינים שינויים מבניים, כגון פולימריזציה, אשר מפחיתים את תחושת העפיצות ותורמים לריכוך המרקם של היין[6].

בנוסף, פוליפנולים (תת קבוצה של תרכובות פנוליות הכוללת את קבוצת התרכובות הטבעיות המצויות בצמחים, בעלות פעילות נוגדת חמצון) ביין (ובהם גם טאנינים) נקשרו במחקרים לפעילות נוגדת חמצון ולהשפעות מיטיבות אפשריות על מערכת הלב וכלי הדם[7].

לכן בפעם הבאה שיש לכם ביד כוס יין אדום, אתם יכולים להתפעל מהכמות הגדולה של התרכובות הכימיות שמצויות בה. כל אלו יחד נותנים את הטעם והצבע המיוחד של היין האדום.

[1] מהרש"א - מורנו הרב רבי שמואל איידלס (1555-1631).

[2] נראה שהמהרש"א לא גרס "ישן", שכן אין חילוק בין יין ישן לחדש לעניין החימום.

[3] רבינו יוסף חיים (1834-1909).

[4] על פי אנציקלופדיה הלכתית חקלאית, ערך "שלבי הכנת היין", מכון התורה והארץ.

[5] Echave, J., et al. (2021). Bottle aging and storage of wines: A review.

[6] McRae, J. M., & Kennedy, J. A. (2018). Wine tannin structure and properties.

[7] Rodrigo, R., et al. (2011). Polyphenols in wine and health.

"ויפג ליבו" - תעתועי הלב

תוויות: פרשת ויגש, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

התורה מספרת כשבני יעקב בישרו ליעקב אבינו כי "עוד יוסף חי" , הוא לא האמין להם ו"ויפג ליבו". חלק מהפרשנים ביארו שהכוונה להפסקה בפעולת הלב הסדירה.

מסופר בפרשתנו, שבני יעקב בישרו ליעקב אבינו שיוסף חי: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מה, כו). תגובת יעקב: " וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (שם). רש"י פירש "וַיָּפָג" – לשון הסרה (כמו בביטוי פג טעמו): "נתחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה ליבו פונה אל הדברים" (שם). יעקב, סר לבו מלהאמין לבניו, כלומר, יעקב בתחילה ניסה לדחות את הבשורה ולא להאמין לה. רק לאחר שבניו דיברו אתו והראו לו את העגלות אשר שלח יוסף, אז הוא האמין שיוסף חי: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם, כז).

הרמב"ן במקום מפרש (שלא כרש"י) ש"יפג" הוא לשון הפסקה: "ויפג ליבו, נתבטל ליבו ופסקה נשמתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת . וזה העניין ידוע, בבא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבא להם שמחה בפתע פתאום , כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת ואמר כי לא האמין להם להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באוזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות ואז שבה רוחו אליו וחזרה נשמתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם". לפי הרמב"ן, יעקב כששמע את הבשורה שיוסף חי, פסקה נשמתו והתעלף ולא שב להכרה רק לאחר שבניו דיברו איתו והרגיעו אותו.

העצב התועה (בצהוב).
ממשיך מהגולגולת אל בית החזה והבטן.
פעילות עודפת של העצב
התועה גורמת להתעלפות.
מתוך ויקימדיה

באיזו תופעה רפואית מדובר כאן?

אילו היה מדובר בהתקף לב, דיבור והרגעה של בני יעקב לא היה מספיק, ללא טיפול להמסת הקריש הגורם לאוטם הלב [1]. התמותה המוקדמת כתוצאה מהתקף לב, במהלך החודש הראשון לאחר האירוע, מוערכת בכ-30%, כאשר מתוכם יותר ממחצית ממקרי המוות מתקיימים טרם ההגעה לבית החולים. אף על פי שהתמותה בשנים האחרונות כתוצאה מהתקף לב ירדה, עדיין אחד מכל 25 מטופלים שטופלו בבית החולים, ימות במהלך השנה הראשונה שלאחר האירוע. אם ניתן טיפול להמסת הקריש בתוך 3-4 שעות מהופעת האוטם, יורדים שיעורי התמותה בהרבה [2]. לכן, אילו קיבל יעקב התקף לב, כששמע את הבשורה שיוסף חי, ללא טיפול מתאים הוא היה מת; הוא הדין לדום לב - בהפסקת פעולת השאיבה של הלב, פוסקת הנשימה, ופירוש הדבר מוות, אא"כ נדחוק עצמנו לומר שמדובר בנס רפואי [3].

לכן יש לפרש את הביטוי "ויפג ליבו" לא כהפסקה מוחלטת של שאיבת הלב או הפסקת הנשימה לגמרי, אלא שהלב הפסיק לפעול באופן הרגיל והתקין ולכן גם הנשימה, וכפי שביאר הספורנו: "ויפג לבו - נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעילוף , מדאגת לבו בהזכירם את יוסף... כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממיתה בצאת הרוח החיוני אל החוץ" (שם). עכשיו עלינו לחפש, ע"פ התיאור של הרמב"ן והספורנו, תופעה קלינית אחרת, הגורמת להתעלפות לזמן קצר, כתוצאה מהלם או מהתרגשות עזה, ומשפיעה גם על פעולת של הלב והנשימה.

התעלפות והלם עשויים להיגרם כתוצאה מחום, מועקה, איבוד דם, התרגשות עזה, בהלה פתאומית, כאב עז, זעזוע כראיית תאונה ועוד כהנה וכהנה - כל אלה עלולים לגרום לירידת לחץ הדם, כך שהספקת הדם למוח פוחתת, וחלק מגזע המוח יוצא זמנית מכלל פעולה. תופעה זו נמשכת בד"כ זמן קצר, ואפשר למונעה כשמשכיבים את החולה כשראשו נמוך מרגליו. איבוד ההכרה הזמני מתרחש כאמור, כתוצאה מלחץ דם נמוך, ולכן זה גם גורם לשינוי זמני בפעילות הלב, להאטה בפעילותו [4].

הסיבה השכיחה ביותר להתעלפות נגרמת כתוצאה מהתקף וַזוֹ - וֵאגַלִי (vasovagal attack) שפירושו , פעילות עודפת של העצב התועה (=וגוס, עצב הגולגולת העשירי, שמווסת תפקודים כגון בליעה, דיבור, קצב לב ועיכול), שגורמת להאטת קצב הלב ולירידה בלחץ הדם, ובעקבותיהם להתעלפות. הסיבות לכך עשויות להיות: כאב, לחץ נפשי, הלם או פחד [5].

התופעה שהזכרנו גורמת כאמור להתעלפות זמנית, ולשינוי בפעילות הלב התקינה, כתוצאה מהתרגשות עזה, בין היתר. יתכן שיעקב אבינו, התרגש ונבהל כששמע שיוסף עדיין חי, וזה גרם לו לאחת מהתופעות הנ"ל [6].

לפי פירושנו, ש"ויפג ליבו" הוא שינוי בפעילות הלב הסדירה והתקינה ולכן גם בנשימה, ניתן לפרש שמדובר בתופעה שכיחה שאינה מלווה בהתעלפות: מתח נפשי, וכן התרגשות עלולים לגרום להתקף חרדה המלווה ב"הלמות לב" , כלומר, תחושה של פעימות לב בלתי-רגילות או מהירות מן הרגיל, וכן לנשימת - יתר (עמוקה, או מהירה ושטחית). האחרון, מאפשר החלפת כמויות מוגדלות של חמצן ודו תחמוצת הפחמן.

נקודה נוספת [7]: מעניין שע"פ המדרש (ספר הישר, ויגש, פרק יד), פנו האחים אל שרח (סרח) בת אשר וביקשו ממנה כי תנגן לפניו בכינור וכך תודיענו שבנו בחיים, כדי שיעקב לא ייבהל. כנראה ידעו את השפעת המוסיקה על מצב הרוח ולכן גם על קצב הלב, כדי שיעקב יקבל את הבשורה מתוך נחת ורגיעה, ואעפ"כ זה לא עזר "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (שם).

[1] על הנושא התקף לב, ראה בפרשת כי-תבוא, "תמהון לבב".

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אוטם שריר הלב".

[3] האבן עזרא פירש: "מגזרת 'אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ' (איכה ב, יח). והטעם, שעמד לבו ודמם . כטעם: 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן' (שמואל א, כה, לז) כי לא האמין" (שם). לפי דברינו, אין הכוונה להפסקת פעולת הלב שמשמעותה מוות - כפי שהאבן עזרא מביא ראיה מהפסוק בשמואל "וימת לבו", לביאור תגובת יעקב, אלא הכוונה לפי רש"י (שם) שנבל נצטער על המנחה שהובאה לדוד (מחמת קמצנות או כבוד) שגרמה להפסקה בפעולה הסדירה של הלב שגרמה לו להתעלפות ונראה "כמו מת" וכלשון הרמב"ן בפרשתנו: "כי פסקה תנועת הלב והיה כמת" (בראשית, שם).

[4] ראה גם באנצ' רפואית למשפחה, רביבים – הוצאה לאור, 1981, בערך "הלם".

[5] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Vasovagal response".

[6] נ.רוגין כתב, שלאור העבודה שהמצב אצל יעקב היה הפיך, כנראה היה מדובר בהתקף ואזו-ואגאלי. "הרפואה" 126, חוברת י, עמ' 618, 1994. הרפואה הוא כתב עת מדעי בתחום הרפואה, היוצא לאור מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל אחת לחודש מאז שנת 1924.

[7] הרעיון לקוח מ"הרפואה" 126 (ראה הערה לעיל).

מוצא השומרונים

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת ויגש

מאת: אורן סעיד

רבי מאיר מביא במדרש רבה, ראיה מפסוק בפרשה, השוללת את טענת השומרונים, שהם מצאצאי בני יוסף, מנשה ואפרים.

בפרשתנו התורה מונה את שמות בני יעקב וצאצאיהם היורדים מצרימה. בני שבט יששכר המוזכרים בפרשתנו: "וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן" (מו, יג). במדרש רבה רבי מאיר, משתמש בפסוק זה, על מנת לשלול את מוצאם של השומרונים מבני יוסף, מנשה ואפרים.

בבראשית רבה מסופר[1]: "רבי מאיר חמא חד שמראי אמר ליה רבי מאיר: מהיכן אתית ? [=רבי מאיר שאל את אחד השומרונים מה מוצאו ?] אמר ליה: מן דיוסף [=וענה לו השומרוני שהוא משבט יוסף]. אמר ליה רבי מאיר: לא [=וענה לו רבי מאיר שאין מוצאו משבט יוסף]. אמר ליה שמראי: ואלא דמאן ? [=שאלו השומרוני ומאיזה שבט אני ? ] אמר ליה: מן יששכר [=ענה לו ר' מאיר מיששכר]. אמר ליה: מנא לך ? [=שאלו השומרוני, מניין לך ?] אמר ליה: דכתיב : 'ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון'-אלין שמריא [=שכתוב שאחד מבני יששכר נקרא שִמרון ודורשים שאלה הם השומרונים] ".

אזל לגבי אֶפטוֹריקיָא [=הלך השומרוני לראש השומרונים]. אמר ליה: אמר לי סבהון דיהודאי חדא מילא, והיא תמהא [=אמר לו האיש הזה למנהיגו: אמר לי זקנם של היהודים דבר אחד והוא תמוה]. אמר לו: מה היא? [=שאלו ראש השומרונים: מה אמר לך?] אמר לו: אמר לי מן דמאן אתית? אמרית ליה: מן דיוסף! [=ענה לו השומרוני, שזקנם של היהודים שאלני מאיזה שבט אתה בא, ועניתי לו שאני משבט יוסף] אמר לי: לא, מן דיששכר, דכתיב 'וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן' (שם), אלין שמריא [=וענה לי זקנם של היהודים, שאין מוצאי משבט יוסף אלא משבט יששכר, שכתוב, שאחד מבני יששכר נקרא שִמרון ודורשים שאלה הם השומרונים]. אמר לו: חייך! מן דיוסף אפקך, מן דיששכר לא אעלך [=אמר לו ראש השומרונים, שהבין את הלצתו של רבי מאיר לאותו השומרוני, שאין בדעתו של זקן היהודים ליחס אותך בכלל אל בני יעקב, אלא מן בניו של יוסף הוציא אותך, ואילו להיות מן בניו של יישכר לא הכניס אותך, שאין עדיין בכתוב שום ראיה לדבר, רק שרצה בכך לערער על התייחסותך אל יוסף בלבד]" (בראשית רבה צד, ז).

א"כ, ע"פ המדרש מוצא השומרונים אינו משבט יוסף אך אינו גם משבט יששכר[2].

שומרונים בתפילה על הר גריזים, פסח 1944
מתוך ויקיפדיה

משמעות השם "שומרונים"

עיר הממלכה של מלכות אפרים בימי הבית הראשון, אשר בקרבת שכם, היה שמה "שומרון", על שם "הר שומרון", שעל שמו של "שֶׁמֶר - אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן" (מלכים א, טז, כד); ועל שמה נקראו בשעתם יושביה הישראלים "השומרונים" (מלכים ב, יז, כט) – תושבי העיר שומרון. גם ה"כותים" – בני העמים שהביא מלך אשור, קראו לעצמם בשם הנכבד "שומרונים", לא מן שם המקום שומרון אלא גזרו את שמם מן הפועל ש.מ.ר. במשמעות שומרי התורה[3].

העדות המקראית למוצא השומרונים

השומרונים הם כינוי לבני העמים הזרים שהביא מלך אשור, במאה השמינית לפני הספירה, "מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם" (מלכים ב, יז, כד), לערי השומרון, לתפוס את מקום בני ישראל שהוגלו. רובם היו מכּוּתָה [4], ולכן נקראו כולם בשם העיר הזאת בדברי חז"ל "כותים". בני העמים הזרים, המשיכו לעבוד את האלים, שהביאו איתם ממקומות מושבם הקודמים. בהמשך מסופר שה' שילח בהם את האריות, והם תלו את הדבר בכך שהם לא ידעו את משפט אלוהי הארץ. מלך אשור החליט לעזור להם, ולכן ציווה להביא כהן גולה כדי ללמדם את תורת ה' ומאז עבדו את ה' לצד האמונות האליליות, אשר בהן הוסיפו להחזיק. על-פי עדות זו גלתה כל האוכלוסייה הישראלית שבאזור שומרון, ולא נמצא שם אף כהן אחד כדי ללמד את אלו שהוגלו לשומרון את עבודת ה'. על שם הסיפור הזה, קיבלו הכותים את הכינוי "גרי אריות"- שהתגיירו מפחד האריות שהרגו בהם [5].

כאמור, לפי העדות המקראית (מלכים ב, פרק יז) הוגלו הישראלים, ובמקומם הובאו גולים מחלקים אחרים של האימפריה האשורית. לעומת זאת, המסורת השומרונית טוענת, שהם צאצאי השבטים הישראלים אפרים ומנשה, אשר לא גלו עם שאר עשרת שבטי ממלכת ישראל בגלות אשור. במילים אחרות השומרונים טוענים כי מוצאם מאוכלוסייה שבעיקרה היתה ישראלית. המדרש הנ"ל, מחזק את דעת חז"ל והמקרא כי מוצא השומרונים הוא בעיקר מהגולים בני העמים הזרים שהביא מלך אשור ולא משבטי ישראל[6].

השומרונים בנו לעצמם מקדש בהר גריזים [7] שליד שכם, שהוא בחלק אפרים בן יוסף (יהושע כד, לב). השומרונים נוהגים עד היום לעלות לשם בפסח ולהקריב את קרבן הפסח. היום נשארו בינינו כמה מאות שומרונים בלבד, המוכרים כעדה דתית, ומרביתם גרים בחולון ובשכם [8].

מוצא השומרונים על פי המחקר המדעי [9]

על סמך תעודות אשוריות מתקופת חורבן ממלכת שומרון, החוקרים מסיקים, כי האשורים הגלו מהשומרון רק 27,290 (או 27,280) איש. שאר התושבים נשארו, אם כן, בתחומי ממלכת ישראל הכבושה. במקום המוגלים הביא מלך אשור תושבים חדשים ממקומות אחרים. יש להניח שרוב תושביה של פחוות שומרון האשורית, שהוקמה במקומה של ממלכת ישראל, היו צאצאיהם של שבטי ישראל שישבו בה קודם לכיבוש האשורי: שבטי אפרים ומנשה, ומעט משבטים נוספים, ביניהם שבט לוי. תושביה החדשים של הפחווה התערבו בתושביה הקודמים, צאצאי שבטי-ישראל, לא רק בעסקי מסחר וחברה, אלא גם בקשרי נישואין (על קשרי נישואין אלו מסופר הן בכתבי יוסף בן מתתיהו וכן במסורת היהודית שבתלמוד). כך נוצר עם חדש, שומרוני, הממזג בתוכו הן את התושבים החדשים, ה"כותים" בלשון חז"ל (כפי שמקובל במסורת היהודית על פי העדות המקראית) והן את התושבים הקודמים, צאצאי אפרים ומנשה (כפי שטוענת המסורת השומרונית).

מוצא השומרונים ע"פ המחקר הגנטי

גנטיקה מודרנית תומכת באופן חלקי הן בטענות השומרונים והן בעדות המקראית, ומציעה שהיוחסין של השומרונים נמצא באיזה שילוב בין שני התיאורים האלה. תוצאות המחקרים הגנטיים העלו, שרמת הגיוון הגנטי שנמצאה אצל השומרונים בכרומוזום Y (המועבר מאב לבן) נמוכה ביותר, בדומה לרמתו בקהילות יהודיות שונות ; דבר שמעיד בד"כ על שיעור הנישואין הגבוה בתוך העדה השומרונית. בנוסף, כרומוזומי Y אצל השומרונים דומים יותר לאלו של היהודים מהתפוצות השונות מאשר לאלו של ערביי ארץ ישראל[10].

תוצאות המחקר הגנטי, שהשומרונים קרובים גנטית ליהודים, אינם סותרים את העדות המקראית או את המדרש - לפיה מוצא השומרונים הוא בעיקר מהגולים בני העמים הזרים שהביא מלך אשור ולא משבטי ישראל. מאחר ובזמן חז"ל היה ויכוח בין החכמים אם לקבל את השומרונים כיהודים [11] הרי שהמשמעות המרכזית היא, שהיה אפשר להתחתן עמם (צריך לזכור שבתחילת דרכם גם הם ביקשו להיטמע ולהצטרף לתוך עם ישראל). סביר להניח, שבמהלך עשרות אולי מאות השנים הראשונות של הפולמוס והוויכוח היו גם נישואים הדדיים (לפי אותם חכמים שראו אותם כישראלים) מכאן נוצר "ערבוב גנטי" מסוים. מכיוון שכבר מאות שנים הם מקפידים להתחתן בתוך עצמם, המטען הגנטי הזה נשמר למרות שעברו כ-2000 שנה [12].

לסיכום, המחקר המדעי למעשה, אינו שולל את העדות המקראית, לפיה מוצא השומרונים הוא מהגולים שהובאו מהאימפריה האשורית וטוען שמוצא השומרונים, הוא מהגולים שהובאו מאשור לארץ ישראל בשילוב חלק משבטי ישראל שלא גלו.

[1] ע"פ מדרש רבה המבואר, בראשית, חלק רביעי, פרשת צד, אות ז, מכון "המדרש המפואר", תשמ"ח, ירושלים.

[2] דעת רבי מאיר במדרש. יש לציין שדעת רבי מאיר באופן כללי, שהשומרונים (הכותים), נחשבים כגויים מבחינה הלכתית (למשל, בבא קמא, לח, ב). להרחבה ראה מאמרו של יהודה אליצור, "הכותים בדברי התנאים", יבנה ב. למאמר המקוון באתר "דעת", מכללת הרצוג.

וויכוחים של רבי מאיר עם השומרונים מופיעים במדרשים נוספים: בראשית רבה (ד, ד) בעניין המים העליונים ויכולתו של הקב"ה להיות בכל מקום ובקהלת רבה (ה, י, ד"ה ברבות הטובה רבו אוכליה) בעניין תחיית המתים.

[3] ע"פ מדרש רבה המבואר, שם.

[4] ע"פ אנצ' "דעת" בערך "כותים"; מכללת הרצוג.

[5] ראה גם האנצ' הישראלית לתנ"ך בערך "שומרונים", הוצאת מסדה עם עובד, 1988.

[6] אנו פרשנו את המדרש הנ"ל, ע"פ הפירוש המקובל. יש לציין, את דעתו של הרב יהוסף שוורץ, בספרו "תבואות הארץ" בערך "שמרון", התייחס למדרש, וטוען שלא יתכן שהמדרש הנ"ל מתייחס לשומרונים. אחת הסיבות לכך היא, מאחר ובספרות חז"ל השומרונים מכונים "כותים" ולא "שמראי".

[7] ע"פ המדרש (דברים רבה, ג, ו) הר גריזים הוא מקודש לשומרונים, מאחר והוא לא נפגע כתוצאה מהמבול.

[8] "מסע אל העבר : מימי הביניים ועד העת החדשה", ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1997. הערך המקוון בספריה המקוונת של מטח .

[9] על פי מאמרו של זאב ארליך "השומרונים – מוצא ואמונה", החברה להגנת הטבע (כתב עת), 1984.

[10] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Samaritans" (=שומרונים). בויקיפדיה העברית בערך זה, לעומת זאת, נכתב במסקנת המחקר הגנטי: "על בסיס ממצאים אלו ועל בסיס ההתייחסות המקראית לשומרונים משערים החוקרים שמרבית השומרונים הם צאצאים של קבוצת כוהנים מממלכת ישראל שלא גלו בגלות עשרת השבטים אלא נשאו נשים אשוריות ואחרות, שהוגלו לארץ ישראל בהתאם למדיניות האשורית". מסקנה זו תמוהה ומגמתית כנגד העדות המקראית; שכן המסקנה סותרת אף את מסורת השומרונים שהם משבטי מנשה ואפרים. בנוסף, בדיקת כרומוזום ה-Y אצל הגברים, לא בוצעה על המקטע המכיל את הסממן הייחודי לכוהנים יהודים אלא על מקטע כללי יותר. בנוסף, המסקנה מסתמכת על מחקר בודד וקטן על 12 שומרונים.

[11] להרחבה ראה מאמרו של יהודה אליצור, "הכותים בדברי התנאים", יבנה ב. המאמר המקוון באתר "דעת", מכללת הרצוג.

[12] מספרם הקטן של השומרונים, בצירוף סירוב היסטורי לקבל מומרים מוביל למחלות גנטיות בקהילה. כדי להילחם בכך הוחלט כי לגברים שומרונים יותר להינשא ללא שומרוניות בתנאי שהן תקבלנה את מנהגי השומרונים. הנישואים הראשונים מסוג זה נערכו ב-1924 בין שומרוני בשם יפת צדקה שהיגר משכם ליפו לבין מרים חייקין, יהודייה שעלתה מרוסיה. הנישואים בתוך הקהילה מבוקרים על ידי גנטיקאים מבית החולים תל השומר. מקרי הנשירה מהקהילה נדירים. על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "שומרונים".