בית התקיעה

 מאת: אורן סעיד

בית התקיעה היה פינה במרומי הכותל המערבי והכותל הדרומי, שבה נהגו לעמוד ולתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי לשמור את השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" (לה, ב). בתלמוד בבלי מסכת שבת, מתוארת הפעולה, בה לפני כניסת השבת היו תוקעים שש תקיעות, כדי להכין את הציבור לקראת היום הקדוש: "תָּנוּ רַבָּנַן שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת: רִאשׁוֹנָה לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שְׁנִיָּה לְהַבְטִיל עִיר וַחֲנוּיוֹת, שְׁלִישִׁית לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית לַחֲלוֹץ תְּפִילִּין, וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת" (לה, ב).

התוספתא מרחיבה מעט את התמונה, ומספרת כי הממונה על תקיעות השבת הוא "חזן הכנסת", כנראה בעל תפקיד בבית המקדש. כמו כן מספרת התוספתא כי התקיעות נעשו בחצוצרה[1]: " כיצד שלש להבטיל את העם מן המלאכה? – חזן הכנסת נוטל חצוצרת ועולה לראש הגג גבוה שבעיר..." (תוספתא סוכה ד).

הכתובת המקורית, המוצגת במוזאון ישראל.
מתוך ויקימדיה

יוסף בן מתתיהו, בתארו את המגדלים בתחום המקדש שבהם התבצרו הקנאים בעת המרד הגדול, מזכיר את בית התקיעה[2]: "ו[המגדל] הרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה".

הממצא הארכיאולוגי

בית התקיעה היה פינה בבית המקדש, שבה נהגו לעמוד ולתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים. פינה זו הייתה ממוקמת במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות. בית התקיעה היה בראש מבנה השער של הסטיו המלכותי[3] של מקדש הורדוס.

במהלך החפירות הארכאולוגיות שנערכו בתחומי גן העופל לאחר מלחמת ששת הימים בראשות פרופסור בנימין מזר, נתגלתה בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי אבן גדולה מאד, שעליה חרוטה הכתובת: "לבית התקיעה להכ" (או "להב"). בשל השבר הקוטע את הכתובת, לא ברור מה הייתה המילה השלישית, והאם היו מילים נוספות לכתובת. המילים נכתבו בכתב האשורי הזהה כמעט לכתב העברי של ימינו. יש הסוברים כי מדובר בבי"ת, וקוראים לבית התקיעה להבדיל בין קודש לחול.

האבן מלוטשת וחלקה, וכוללת פינה מסותתת, וכן נישה קטנה מתחת לכתובת. נראה כי מדובר היה במעין "מרפסת" שניצבה בראש המבנה, והופלה ארצה והתנפצה במהלך חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.

"המרפסת" מצויה כיום באתרה בתחתית הכותל המערבי, בתחומי הגן הארכאולוגי, אך הכתובת עצמה נעקרה על ידי הארכאולוגים, ששברו אותה מתוך האבן, והיא מוצגת כיום במוזיאון ישראל. במקומה הודבקה לאבן המקורית פיסת אבן חדשה, שהיא חיקוי של זו המקורית[4].

---

[1] ובכך חולקת על הברייתא המובאת בתלמוד בבלי, הגורסת כי מדובר בשופר.

[2] תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ד, י, יב, בתרגום י. נ. שמחוני.

[3] הורדוס בנה את רחבת המקדש בסגנון הרומי המקובל באותה עת - מערכת של ארבעה סטווים (=סטיו הוא אכסדרה, מבנה מוקף עמודים)  המקיפה חצר שבמרכזה המקדש.

[4]  "זיכרון תרועה: בית התקיעה בהר הבית", ד"ר אייל דודסון, גיליון 186, ערב ראש השנה תשפ"ד.

"לבית התקיעה, כתובת עברית על מעקה מהר הבית", אתר מוזיאון ישראל, ירושלים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ציפוי זהב

 מאת: אורן סעיד

חלק מכלי המשכן צופו זהב, ע"י ריקוע גושי זהב ללוחות דקים שעוביים מיקרונים אחדים.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית המשכן וכליו. בעוד שכלים מסוימים במשכן היו עשויים מזהב כגון: המנורה, הכפורת ועוד, חלקים מהמשכן וכן כלים מסוימים היו רק מצופים זהב: קרשי המשכן צופו בזהב מבית ומחוץ (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). וכן הטבעות ובריחים שחברו את הקרשים צופו זהב (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). כיצד ציפו בזהב את הכלים הנ"ל?

לגבי ציפוי הזהב של קרשי המשכן, נאמר בתלמוד בבלי: "תניא נמי הכי: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים - שעומדים דרך גדילתן; דבר אחר: עֹמְדִים: שמעמידין את ציפוין" (סוכה מה, ב); ומסביר רש"י: "שמעמידין את ציפוין - הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב, כדכתיב (שמות כו,כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב; ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו". אנו למדים מפירוש רש"י, שהציפוי נעשה מלוחות זהב דקים, במידות הקרשים. לוחות אלה הוצמדו לקרשים במסמרים של זהב.

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש
(מוצגת במדרגות היורדות מהרובע
היהודי לכותל המערבי)
מתוך ויקימדיה

אכן, מעדויות ארכיאולוגיות עולה[1], שבימי-קדם היו מצפים זהב ע"י ריקוע גושי הזהב באמצעות אבן עגולה או פטיש וכך היו עושים ממנו לוחות דקים שעוביים מיקרונים (מיקרון=אלפית המילימטר) אחדים ואפילו הגיעו לעובי של פחות ממיקרון[2]. לאחר מכן היו מחברים אותם בעזרת מסמרים קטנים, בדרך כלל עשויים מזהב, לחפץ שאותו רוצים לצפות זהב. מאחר והזהב הוא רך יחסית, מסמרי הזהב שימשו לחיבור  לוחות הזהב לעץ ולא לחומר מתכתי. נמצאו פיסות רבות של לוחות זהב, שבהן יש חורי מסמרים ובחלקן נשתמרו המסמרים התקועים בהן. דבר זה מוכיח, שהחורים בלוחות הזהב, נוצרו על ידי דפיקת מסמרים לתוך לוח הזהב והעץ באמצעות פטיש[3].

היוונים ואחרי כן הרומאים, השתמשו בטכניקת "ציפוי זהב באש"  לצורך הזהבת חלקים מתכתיים במקדשים ובארמונות שלהם. בטכניקה זו, מורחים אמלגם זהב (תרכובת של כספית עם זהב) בצורה אחידה על פני המתכת, ועל ידי חימום גורמים לכספית להתנדף, תוך השארת ציפוי של זהב על פני המתכת. קיימות טכניקות נוספות לציפוי חפצים בזהב באמצעים כימיים או באמצעות הדבקה[4].

כך למשל, המנורה שב"מכון המקדש" בירושלים,  גובהה כשני מטרים, ושילדה עשוי ארד[5] (ברונזה) והיא מצופה זהב טהור במשקל של כארבעים ושניים ק"ג[6]. תהליך ציפוי המנורה בזהב מתואר כך[7]: "כדי שהציפוי ייעשה כ'מקשה אחת', ביצעו הצורפים תהליך המכונה אלקטרופורמינג. בתחילה פירקו את הזהב על ידי תמיסה כימית והפכו אותו למה שמכונה 'מלח זהב'. לאחר מכן טבלו את שילדת המנורה בתמיסה המפורקת, ואז באמצעות אלקטרודות שהזרימו חשמל לתמיסה, השיבו את הזהב לקדמותו. כך צופתה השילדה בבת-אחת בזהב טהור בעובי של מילימטר וחצי". מאחר שזהב המנורה מכסה את מנורת הארד בעובי של ממש, והזהב עוטף את המנורה כיחידה מתכתית אחת, שהרי המנורה, כאמור, צופתה בבת אחת, יש מקום לומר, שיש לפנינו "מנורה מקשה אחת זהב טהור"[8].

---

[1] ראה אנצ' העברית בערך "זהב" בפיסקה "ארכיאולוגיה" וכן ראה באנצ' מקראית (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968), בערך "מתכות", בחלק העוסק בערך "זהב",  בפיסקה "מרבצי זהב והפקתו".

[2] ראה במאמר "ריקוע הזהב", פרשת פקודי, בבלוג זה.

[3] “Ancient & Historic Metals: Conservation and Scientific Research", by David A. Scott and Jerry Podany and Brian B. Considine,Getty Publications, 1994, pages 185-188.

[4] אנצ' בריטניקה באנגלית, בערך "Gilding" (הזהבה).

[5] על פי ההבנה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה א, יח), שכל מתכת כשרה למנורה.

[6] יש לציין, ע"פ  התורה (שמות כה, לא) המנורה צריכה להיעשות מקשה אחת מזהב טהור בלבד במשקל ככר. מידות הכיכר על פי השיטות השונות נעות בין 42-51 ק"ג.

[7] מתוך ראיון שפורסם בעלון חב"ד "שיחת השבוע" מס' 668 [פרשת פקודי תש"ס, 10.3.2000], עם הרב מנחם מקובר, מנכ"ל המכון.

[8] "בניית המנורה", על פי  ספר "מנורת זהב טהור", הרב ישראל אריאל שליט"א,  אתר מכון המקדש.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

טוו את העזים

 מאת: אורן סעיד

התורה משבחת את הנשים שטוו את החוטים עבור היריעות העליונות של המשכן משיער עזים, הקשה יותר לטוויה מצמר הכבשים.

בפרשתנו הכתוב משבח את חכמת הנשים שטוו את  החוטים עבור יריעות המשכן: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ; וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (לה, כה-כו). בתלמוד בבלי מסכת שבת (צט, א) מבואר, שהפסוק הראשון, בו נאמר שהנשים טוו בידן את  "אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ" מתייחס ליריעות התחתונות של המשכן – שהיו עשויות מצמר כבשים צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני, יחד עם ה"הַשֵּׁשׁ[1]" (פשתן); בעוד שהפסוק השני בו נאמר שנשים "טָווּ אֶת הָעִזִּים", מתייחס ליריעות העליונות של המשכן שהיו עשויות משיער עיזים. מדוע הכתוב– "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים",  משבח את הנשים שטוו את העיזים?

שיער העיזים קשה לטוויה

הרד"ק, בספר המכלול (בערך "טווה"), הסביר את הכתוב "טָווּ אֶת הָעִזִּים" – את שיער העיזים (ולא את העיזים עצמן). ב"מדרש הגדול",  מבאר שהכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים, בשל תכונותיו של שיער העיזים, המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים: "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין[2]" (שם). שיער העיזים הוא קשה לטוויה ונוטה להישבר; זאת משום, שבניגוד לסיבי הכבשים (הצמר) המכוסים קשקשים, ובעלי פיתולים, המאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה; הרי שלשיער העיזים אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה[3].

עז - השיער שלה קשה לטוויה.
יוצר: Naturpuur
מתוך ויקימדיה

לרוב העיזים הביתיות ישנה פרווה חיצונית שעירה, המסתירה צמר קצר ועדין.  השערות העבות של הפרווה החיצונית מספקות הגנה פיזית, בעוד שהצמר התחתון מעניק בידוד תרמי. שיער  העיזים היה בשימוש מעורב, ללא הפרדה של הצמר התחתון מהשיער[4]. לא מסתבר שהשתמשו בצמר העדין המיוחד של עיזי האנגורה או הקשמיר, שכן מוצא זנים אלו בהרי ההימלאיה וזנים אלו הגיעו מערבה עד לאירופה בתקופות מאוחרות.

טוויית צמר, פשתן, קנבוס, כותנה וסיבים אחרים, הייתה אחת מהמלאכות העיקריות שניצבו בפני הנשים בעת העתיקה ובימי הביניים, כפי שנאמר בפרשתנו : "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה, כה). היא נעשתה בעזרת כישור - מוט עץ עליו כרכו את הסיבים הגולמיים שעדיין לא ניטוו, כאשר ביד השנייה, סובבו את הפלך - מוט עץ המשמש כציר לטוויה ופיתול הסיבים סביבו, דבר שגרם להם להתלפף לכדי חוט אחיד, כפי שנאמר בספר משלי בפרק "אשת חיל" – "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ" (משלי לא, יט).

טוויה מעל העיזים

הלשון של הפסוק, "טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שם) מעלה קושי תחבירי, לכאורה הם טוו את הצמר ולא את העיזים עצמן!  לכן פירש רבי נחמיה בתלמוד בבלי מסכת שבת: "שטוף בעזים וטווי מן העזים" (פט, א) וכן רש"י מבאר את הפסוק בפרשתנו, שהנשים טוו בחכמה את השיער על גוף העיזים, כשאינו גזוז, עבור יריעות המשכן: "טָווּ אֶת הָעִזִּים  - היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העיזים טווין אותן" (שם).

על דרך הדרש וההלכה נאמרו מספר הסברים מדוע הנשים בחרו בדרך זו של טוויה[5]. אציין שניים מהם: המהרש"א בחידושיו על מסכת שבת (דף צח), מבאר שהטעם שטוו את העיזים מחיים הוא, מפני שבהמה בחייה אינה מקבלת טומאה, ורצו שתיעשה הטוויה בדרך שאין שייך שם טומאה כלל. רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" (תורת משה, פרשת תרומה, ד"ה שש ועזים), מבאר, שהעיזים הוקדשו למזבח ולכן נאסרו בגיזה משום לאו של "לא תגזוז" (רמב"ם הלכות מעילה, פרק א הלכה ז).

יש שפירשו[6], שרצונן העז של הנשים להשתתף במלאכת המשכן בצירוף רוח ההתלהבות וההשתוקקות ששרתה בהן, הניעו אותן להכין את יריעות המשכן ללא דיחוי ובלי שייאלצו להמתין זמן ממושך ומייגע עד ששיער העיזים ייגזז[7].

איכות החוטים: ניקיון וצבע

רבי דוד פארדו פירש[8], שטוויית השׂער עוד קודם גזיזתו נועדה להבטיח את ניקיון החוטים ואיכותם: "הצמר או השיער אז נקי מאוד שאינו מתלכלך במשמוש",  לדבריו, שיטת טווייה זו נהגה רק במטווה העזים משום ששער העזים בניגוד למטווה הצמר והפשתן לא היה טעון צביעה ומשום כך היה עלול להתלכלך.

ה"ספורנו" פירש שאיכות התוצר נפגעת כאשר הוא מופרד ממקורו הביולוגי. לדבריו, הטווייה בזמן שהשיער היה מחובר אל "מקור גידולו" הגדילה את יופיים של החוטים ושיוותה להם "זוהר נוסף": "טוו את העזים - מעל העזים, כדבריהם ז''ל, למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גידולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא''ה ובחלב ובזולתם" (שם).

היוונים הקדמונים ואחריהם הרומאים גזזו את שיער העיזים באותו אופן כמו שגזזו את שיער הכבשים. שיער העיזים (או צמר הכבשים) מכיל שומן, מלחי זיעה, אבק ולכלוך שיש להפרידם מן השיער בתהליך הניקוי. יתכן שרחצו את העיזים במים נקיים בטרם טוו את השערות עליהם. כמו כן, את שיער העיזים  לאחר הגזיזה, יש לאחסן במקום נקי ומוגן מחום ולחות מאחר והוא  רגיש לחום וללחות והוא עלול לאבד את גמישותו ואת אווריריותו או את צבעו[9] כתוצאה מחשיפה אליהם[10]. לפיכך טווית שיער העיזים  סמוך למועד הגזיזה, מונעת הצטברות לכלוך (נוסף לזה הקיים) על הסיבים וכן שומרת על הגוון הטבעי שלהם.

---

[1] לזיהוי הַ"שֵּׁשׁ"ראה מאמר בפרשת תרומה "זיהוי השש", בבלוג זה.

[2] וכן פירש הרלב"ג בביאור המילות על התורה: "ידמה שיהיה בטויית העזים מהאומנות והחכמה יותר משיהיה בזה בטויית הצמר" (שם).

[3] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, במאמר "האי צמר והאי שיער – צאן" (מנחות ג, א).

[4] "The use of goat hair : an introductory historical review", Michael L. RYDER, ANTHROPOZOOLOGICA 17 - PAGES 37-46, November 1993

[5]   להרחבה ראה במאמר "מעלת טווית צמר מעל גבי  העזים לצורך יריעות המשכן", יחיאל גולדהבר, פרשת ויקהל פקודי תשס"ט.

[6]  גבורי ישראל , פרמישלה תרמ"ט, עמ' סח, ר' ישראל ניימאן

[7] ראה במאמר "נשא לבן אותנה בחכמה", מאת איתמר דגן, בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 801, תשס"ט.

[8] משכיל לדוד - פרדו, דוד בן יעקב (1718-1790), פרשת ויקהל, עמ' פה, ויניציאה, 1767, תקכז.

[9] "The Influence of Physical Factors on Wool Fibre Colour Changes", By Rasa Treigienė, Materials Science, 15(4), January 2010

[10] ראה במאמר "צמר: כל מה שרציתם לדעת" באתר "מסע אחר", מאת ד"ר אברהם ארבל ואיילת זהר.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ועשו לי משכן

 מאת: אורן סעיד

קיימים מספר דגמים של המשכן, שנבנו לצורך לימוד, הוראה או כאטרקציה תיירותית ולא לצורך שימוש בקודש או עבודה זרה.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שבני ישראל עשו את המשכן כפי שציווה ה'. במאמר זה נעסוק בעשיית דגם המשכן לצורך לימוד, הוראה או לכל מטרה אחרת.

איסור עשיית תבנית המשכן

הגמרא במסכת ראש השנה אומרת: "לא יעשה אדם בית תבנית היכל [אסור לאדם לבנות את ביתו בצורת היכל בית המקדש], אכסדרה תבנית אולם [חדר פתוח גדול בצורת אולם המקדש], חצר [בביתו] כנגד עזרה" (כד, א); וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קמא, אות ח). לדעת הרמב"ם דין זה הוא מדיני מורא מקדש (הלכות בית החירה, ז, י) ולדעת התוספות זהו איסור מיוחד הוא מן התורה: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (שמות כ, יט), לא תעשו כדמות שמשי שבמקדש, בית תבנית היכל וכיוצא בו (תוספות ראש השנה כד, ב ד"ה לא אסרה). האיסור הוא במדת ארכו ורחבו ורומו שהיה במקדש, אבל אם נשתנה במקצת מותר[1].

יש שהתירו[2] לבנות דגם של המשכן אפילו באותן המידות שהיו במשכן במדבר לצורך לימוד הוראה ולא לצורך שימוש בקודש או עבודה זרה, ע"פ הגמרא במסכת ראש השנה (כד,ב) שתמהה על רבן גמליאל שהכין צורות שונות של עבודות אלילים, וכתירוץ שני נאמר בה: "להתלמד עבד, לא תלמד לעשות אבל אתה למד להורות ולהבין".

דגם של המשכן בגודל מלא בבקעת תמנע.
יוצר: יעקב
מתוך ויקימדיה

דגמי משכן

1.    בקיבוץ חפץ חיים ישנו דגם של המשכן אשר נועד להמחיש לתלמידים ולמבקרים במדרשה, את מורכבותו ואת חשיבותו של המשכן המקראי. הוא הוקם באולם רחב דיו כדי להכיל כיתה שלמה על מוריה ומלוויה. במידותיו, הדגם מגיע רק לכדי מחצית ממידות הדגם המקורי, מחמת איסור ההלכה על בניית דגם במידות מדויקות. גוף המבנה נתמך בעמודים, אשר לפי המקור המקראי היו לוחות ארז מצופי זהב בגובה חמישה מטרים. בדגם - הם עשויים מחומרים סינתטיים וצבועים בצבע דמוי זהב, גוף המבנה, היריעות העוטפות אותו והכלים – אף שהם עשויים חומרים סינתטיים, יש בהם כדי להמחיש את הדרו של המשכן המקראי[3].

2.    בשילה נבנה בית כנסת המהווה מעין דגם של המשכן אשר היה בשילה. בקירות החיצוניים של הבית כנסת ישנם עמודים. מבחוץ, העמודים עשויים אבן כמו שהיה במשכן בשילה: "לא היתה שם תקרה  אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה" (זבחים יד, ו) אך מבפנים מצופים העמודים בעץ כפי שהיה במשכן במדבר. בחזיתו הארוכה של בית הכנסת נבנו 20 עמודים ובממד הצר נבנו 8 עמודים - 6 באמצע ו-2 בצדדים, בדומה למספר הקרשים שהרכיבו את המשכן. גובהם של העמודים כ-5 מטרים, גובה השווה ל-10 אמות - גובה הקרשים במשכן. בבסיס העמודים ניצבים אדנים, כאשר לכל עמוד שני אדנים, כשם שבמשכן היו שני אדנים לכל קרש. בתוך מבנה בית הכנסת מלמעלה פרוסים בדים מחוברים בלולאות- זוהי שכבת העורות עליה נפרסו אחר כך השכבות "האוהל ו"המכסה" הנראים מחוץ למבנה[4].

3.    במלון אשל השומרון שבאריאל נבנה דגם ייחודי של המשכן, בגודל אמיתי ואפילו חומרי הבנייה זהים למקור.  הדגם של המשכן נבנה בסיועו ובהנחייתו של הרב מקובר, מנהל מכון המקדש לשעבר, כאשר גולת הכותרת שלו, כאמור, היא בניית תעתיק המשכן במידות ובחומרים המופיעים בפרשת תרומה שבספר שמות. גודלו של מתחם תעתיק המשכן הוא כחמישים מטר על כעשרים וחמישה החצר בעוד המשכן עצמו הוא כחמישה עשר מטר אורך וכחמישה רוחב וכחמישה מטרים גובה.[5]

4.    בכפר מימון נבנה דגם של המשכן, על פי המקורות, ביחס של 1:20 על ידי חבר המושב – ר' אברהם ברכץ; הכל במו ידיו: המזבח וכליו, המשכן ויריעותיו, היריעות המכסות את משכן, המנורה והכרובים – כל אחד במקומו[6].

5.    בבקעת תמנע, נמצאו יריעות שלתוכן נארגו חרוזים. היריעות היו מקופלות ומוסתרות במערה, יחד עם כלי פולחן. יריעות אלו היו חלק ממשכן - "מקדש" של עמים נוודים, העשוי מאוהל. בעקבות אמונתם של נוצרים בפטיסטים כי מדובר בגילוי יריעות המשכן המקראי, הובא לפארק תמנע דגם המשכן בגודלו הטבעי, שנבנה בידי נוצרים גרמנים, והוא מוצג למבקרים[7].

6. בפי יהודי מחוז שרעב שבתימן שמור מעשה נורא על תוצאות טרגיות שנגרמו עקב בניית דגם משכן, כשבוניו שכחו ברוב התלהבותם את איסור הקרבת הקורבנות בזמן הזה. הדברים נשמעים אולי מוזרים, אך כך מובא בספר "תולדות רבי שלום שבזי זצ"ל ומנהגי יהדות שרעב בתימן" מאת הרב סעדיה חוזה[8] ז"ל, בחלק העוסק ביהדות שרעב בתימן[9].

---

[1] רש"י מנחות כח, ב ד"ה תבנית; רש"י עבודה זרה מג, ב ד"ה בית; שולחן ערוך, שם.

 [2] ראה מאמר בתחומין ה, מאמר של הרב נחמיה טיילור, "בניית דגם המשכן", וכן ראה תשובתו של הרב דב ליאור. 

[3] מאמר "קיבוץ ובתוכו משכן" מאת שולמית קיסרי, "אתרוג", רבעון למורים ולגננות במגזר הממלכתי דתי, גיליון 15, תשס"ב,  מרץ 2002.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "בית הכנסת זיכרון משכן שילה".

[5] במאמר "תעתיק המשכן בגודל אמתי נחנך באריאל"  באתר ערוץ 7, תחת "מוספים, תרבות ופנאי", מאת שמעון כהן, ו' בתשרי תשע"ה, 30/09/14. 

[6] על פי האתר של "המשכן בכפר מימון".

[7] ע"פ המכלול - האנצ' היהודית בערך  בערך "בקעת תמנע".

[8] נולד בעיר מנזל שבמחוז תעז בתימן. שירת את בני עדתו בתור שוחט ומוהל ורב ומנהל שיעורי תורה בציבור, וכן שיתף פעולה עם העוסקים בחשאי בארגון העליה מתימן.

[9] בפרקים "מעשה המשכן הראשון בשרעב" ו"מעשה משכן השני בשרעב", עמוד פא,  מוציא לאור יוסף חסיד, ירושלים, תשל"ג. הסיפור מובא באתר "המאורות – אתר התוכן וההלכה ליהדות תימן", במאמר מאת שלמה שרעבי, "לקראת ימי בין המצרים: אש מן השמים ובניית בית המקדש בשרעב שבתימן".

© כל הזכויות שמורות למחבר

צבע הארגמן

 מאת: אורן סעיד

הארגמן הוא בד הצבוע בצבע הארגמן, שהופק מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים.

בפרשתנו אנו קוראים שמשה מצווה את בני ישראל לתרום, בין היתר, ארגמן למלאכת המשכן: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (לה, ו). בהמשך אנו קוראים שבני ישראל תרמו בין היתר, ארגמן למלאכת המשכן: "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ" (לה, כג). הכוונה לבד (צמר או משי) הצבוע בצבע ארגמן. רבי אברהם אבן עזרא כותב שהארגמן הוא צבע אדום: "וארגמן - כדמות אדום ובדברי הימים "אַרְגְּוָן" (דברי הימים ב, ב,  ו) ובלשון ערבי ארגואן וזה הצבע לא יהיה, כי אם בצמר או במשי" (שמות כה, ד). האברבנאל כותב שהארגמן הוא משי צבוע באדום: "והארגמן הוא המשי הצבוע אדום" (שם). צבע הארגמן הוא צבע אדום סגלגל, כצבע בורדו, "כדמות אדום" – כפי שפירש רבי אברהם אבן עזרא (שם).

הארגמן מוזכר במקרא 38 פעמים כאריג או כחומר גלם להכנת אריגים יוקרתיים. 29 מתוך אזכורים אלו קשורים למשכן וכליו והמקדש: הארגמן נזכר  כאחד הצבעים שהיו במסך החצר של המשכן ובפרוכת במקדש; גם בבגדי הכוהן הגדול, באפוד, בחושן ובמעיל היה צבע ארגמן.  באריגים שצבועים ארגמן בלבד כיסו את המזבח שבמשכן (במדבר ד, יג).

 פסוקי מקרא רבים מעידים על כך שהארגמן היה חומר גלם יוקרתי. הארגמן יחד עם חומרי גלם יקרים נוספים כזהב וכסף היה חלק מרכושם של מלכים וסימל את עושרם. על צור נאמר: "שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ" (יחזקאל כז, ז). הארגמן תיאר את עושרו של המלך אחשוורוש: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (אסתר א, ו).

גווני ארגמן.
מתוך ויקימדיה

חלזונות ארגמניים

צבעי התכלת והארגמן מופיעים במקרא בצמידות, מאחר שמקורם אחד – מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים. גם המבנה הכימי שלהם דומה, וקיימת אפשרות של מעבר מצבע אחד לאחר.   מהחלזון  ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) הפיקו הן את צבע התכלת והן את צבע הארגמן.  חוזק קרינת השמש במהלך תהליך הפקת הצבע קבעה אם הצבע יהיה תכלת או ארגמן, קרינה חלשה היתה נותנת ארגמן – צבע בגוון אדמדם וסגול, וקרינה חזקה היתה נותנת תכלת[1].

את הארגמן הפיקו משני חלזונות נוספים: מארגמונית אדומת הפה  (Thais   Haemastoma) ומארגמון חד הקוצים (Murex Brandaris)  שבהם הצבען העיקרי הוא דיברומואינדיגוטין, מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום[2].

בספרו, "תולדות הטבע" (Naturalis historiae, IX, 60-63), מתעד פליניוס את תעשיית ייצור צבע הארגמן ממקור ראשון ובפירוט ניכר, תוך התייחסות לתחומי והרגלי המחיה של החלזונות הארגמניים, האנטומיה של החלזונות (תוך מתן דגש על תיאור מיקום וחלקי בלוטת הצבע) וכן שלבי התעשייה השונים, ביניהם איסוף החלזונות, אופני הוצאת הבלוטה התת-זימית וכן דרכי הזיקוק, המיצוי והבחינה של צבע הארגמן.

אריסטו אף הוא מהווה מקור חשוב להבנת תעשיית ייצור הארגמן על שלביה השונים. בספרו, "תולדות בעלי החיים" (Historia Animalium), מתייחס אריסטו לעיתים קרובות למין חילזון ימי המכונה פורפורה (Purpura). בפרק 15 בספר החמישי של חיבור זה הוא מעיר כי מין זה הוא מקור צבע הארגמן. אריסטו מתאר את הסוגים השונים של חילזון זה, מאפייניהם (גודל, צבע וסביבת מחיה מועדפת) וכן את מיקום בלוטת הצבע, המצויה לדבריו באזור החיבור בין הגוף לצוואר.

ממצאים ארכיאולוגיים הקשורים בתעשיית הארגמן נתגלו באתרים רבים, בייחוד באגן המזרחי של הים התיכון. עם זאת, במרבית המקרים לא נתגלו המתקנים עצמם או עדויות ברורות אחרות לייצור ארגמן. הממצא השכיח במרבית האתרים הוא קונכיות שלמות או מרוסקות של חלזונות ממין ארגמון. ממצא זה, על אף חשיבותו כסימן אפשרי לקיומה של תעשיית ארגמן באתר נתון הוא בעייתי, זאת מאחר שחלזונות ממין ארגמן היו ונותרו מקור מזון ליושבי חופי הים התיכון וכן נוצלו למגוון שימושים משניים, כגון ייצור סיד וכחומר מילוי בבנייה[3].

נתגלו בדי ארגמן מתקופת דוד ושלמה

במגזין היוקרתי PLOS ONE, פורסם[4] שבמחקר רב תחומי של ד"ר נעמה סוקניק ופרופ' ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב, ובשיתוף עם פרופ' זהר עמר, ד"ר דוד אילוז, ד"ר אלכס ורוואק מאוניברסיטת בר אילן, וד"ר אורית שמיר. פיסת אריג נדירה וצמר, הצבועים בצבע הארגמן המלכותי היוקרתי, מתקופת דוד ושלמה, נחשפה לראשונה בתמנע. זו העדות הקדומה ביותר באזור הלבנט לאריגים הצבועים בחלזון הארגמן, הנחשב לצבע היוקרתי ביותר בעת העתיקה. לדברי החוקרים, הממצא הדרמטי מעיד על קיומה של אליטה חברתית בתמנע בימי דוד ושלמה.

---

[1] להרחבה על התכלת ראה מאמר "חלזונות ארגמניים ובגדי כהנים" בפרשת פקודי.

[2] להרחבה ראה מאמרו של זכריה דורי  "צבע הארגמן – הפקתו ושימושו", בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, פרשת ויקהל תשע"א, גיליון 904.

[3] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "תעשיית ייצור הארגמן וצביעתו במזרח הקדום".

[4]           "Early evidence of royal purple dyed textile from Timna Valley (Israel)",January 2021, by Naama Sukenik  ,David Iluz,Zohar Amar,Alexander Varvak,Orit Shamir,Erez Ben-Yosef

© כל הזכויות שמורות למחבר

המראות הצובאות

 מאת: אורן סעיד

הנחושת לכיור וכנו הובאה מהמראות - שהיו עשויות נחושת - אשר הביאו הנשים לתרומת המשכן.

בפרשתנו אנו קוראים שהכיור במשכן נעשה מנחושת: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח). הכיור וכנו (=המושב שעליו מותקן הכיור) היו עשויים מנחושת. הנחושת לכיור וכנו הובאה מהמראות - שהיו עשויות נחושת - אשר הביאו הנשים לתרומת המשכן. מדוע עשו את הכיור דווקא מהנחושת של המראות ?

הכיור. היה עשוי מהנחושת של המראות.
יוצר: יובל קופרמן
מתוך ויקימדיה

לכך יש מספר תשובות[1]. אנו נביא כאן את פירוש הרמב"ן:

"בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול, ונאספו אל פתח אהל מועד - לתת מראותיהן בנדבת לבן. והיה נחושת המראות נחושת קָלָל מְמֹרָט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה , והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות, לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו". ע"פ הרמב"ן המראות היו עשויות דווקא מהנחושת של המראות כיוון שהיו עשויות מנחושת יפה מאוד: נחושת קלל ממורט. מהי "נחושת קלל ממורט"?

מקור הביטויים האלו הם בנביאים: "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א, ז). רש"י במקום מפרש: "נחושת קלל - מזוקק ומאיר". נחושת קלל היא נחושת מבריקה ונוצצת. מקור ממורט הוא: "אֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בֵּית ה', נְחֹשֶׁת מְמֹרָט" (מלכים א ז, מה). בפירוש "מצודת ציון" במקום מפרש: "ממורט - צחה ובהירה".

המראות הראשונות ששימשו את בני-האדם היו, קרוב לוודאי, בריכות של מים כהים, דוממים או מים שנאספו בכלי פרימיטיבי כלשהו. המראות הראשונות מעשה ידי אדם היו עשויות מתכת ממורטת, מן הסתם נחושת קלל, או זכוכית געשית, אובסידיאן (סוג של זכוכית טבעית הנוצרת מפעילות געשית). חתיכות מתכת ממורטת, היו מיושרות ומוברקות עד שהיו יכולות לשמש כמראות [2]. מראות של נחושת מלוטשת נבנו במסופוטמיה ובמצרים הקדומה. המראות הקדומות של היוונים והרומים, היו עשויות דיסק מתכתי שפניו מוברקות היטיב [3]. במערת האיגרות במדבר יהודה, ב"אולם ג" ובנקיק, נמצאו בשנים 1960-1961 שתי מראות מתקופת מרד בר כוכבא (132-135 לספירה), כפי הנראה של יהודיות שהביאו אותן איתן כשנכנסו למערה כפליטות. המראות בנויות מעיגול מתכת מבהיק (נחושת-קלל) במסגרת עץ עטופה קלף אדום, שעשוי משני חלקים הנראים כמחבטי פינג פונג [4].

זכוכית היא חומר מתאים למראות, בגלל שמשטח הזכוכית הוא חלק באופן טבעי והוא יוצר השתקפות עם טשטוש מועט [5]. בנוסף, זכוכית קשה מאוד ועמידה בפני שריטות. עם זאת, זכוכית בפני עצמה מחזירה אור באופן מועט ולכן אנשים החלו לצפות את הזכוכית עם מתכות כדי להגדיל את החזר האור ממנה. את סוד הפיכתו של לוח זכוכית מלוטש לראי על ידי ציפוי צדו האחורי בשכבה דקה של מתכת כלשהי (לרוב כסף)  – כפי שעשויות בד"כ המראות בימינו  - יש המייחסים לאנשי העיר צידון [6] השוכנת בלבנון, במאה הראשונה לספירה. פליניוס (23 לספירה – 79 לספירה) מזכיר בספרו "תולדות הטבע" מראות זכוכית המצופות מאחור ביריעות זהב דקות על מנת להגביר את עוצמת החזרת האור מהן [7].

הקרדיט על המצאת המראה, היא של הכימאי הגרמני יוסטוס פון ליביג, שיצר בשנת 1835  את מראת הזכוכית-כסף המוכרת לנו כיום. המראה מורכבת משכבה דקה של מתכת המוצמדת לזכוכית בתהליך הנקרא "החנקת מתכת". שיטה זו איפשרה לייצר מראות בכמויות גדולות בעלות נמוכה. כיום רוב המראות מיוצרות מכסף או אלומיניום המוצמד למשטח הזכוכית.

---

[1] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר אדמיאל קוסמן מאוניברסיטת בר אילן, "מעשה הכיור וכנו במראות הצובאות וחוכמת הנשים",הדף השבועי, המרכז ללימודי יסוד ביהדות, גיליון 279, תשנ"ט.

[2] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "mirror".

[3] “The Moral Mirror of Roman Art”, by Rabun Taylor, Cambridge University Press,

 pages 9-11, 2008

[4] יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא,  הוצאת ויידנפלד וניקולסון, בשנת 1971, עמ' 117-118, 155, 157-158.

[5] משטח מישורי וחלק יוצר השתקפות של העצמים באמצעות הקרניים המוחזרות, כמו השתקפות ממים שקטים.

[6] “The natural history of Pliny” ,Pliny the Elder.,H. G. Bohn, 1857, volume 6, Google eBook, page 380.

[7] “Pliny the Elder on Science and Technology”, by John F. Healy, Oxford University Press,

1999, page 287.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מקום גניזת כלי המשכן וכלי המקדש

 מאת: אורן סעיד

ע"פ "מסכת כלים (כלי המקדש)", חלק מכלי בית המקדש הראשון, גנוזים ב"עין כחל", ובהתאמה לנאמר במגילת הנחושת שנמצאה במערות קומראן.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית כלי המשכן. התוספתא במסכת סוטה מספרת על חלקים מהמשכן שנגנזו: "משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנז עמו [קרסיו] קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו, [ואף על פי כן] שלא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה, לא היתה צריכה שמן המשחה, שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (תוספתא סוטה יג, א). בתלמוד בבלי מבואר היכן נגנזו חלקים אלו של המשכן: "אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי, תַּחַת מְחִילּוֹת שֶׁל הֵיכָל" (סוטה ט, א) והכוונה למחילות שתחת העזרה (רש"י פסחים סז, ב ד"ה מחילות). בנוסף, ע"פ התוספתא הנ"ל, לא השתמשו בבית המקדש הראשון בשולחן והמנורה שעשה שלמה, אלא בשולחן והמנורה של המשכן.

עין כחל

 בעין-כחל, גנוזים ע"פ המסורת חלק מכלי בית המקדש הראשון. הם נגנזו שם ע"י ברוך וצדקיה. פירוט הכלים ומשקל הזהב והנחושת שנגנזו שם מובא ב"מסכת כלים (כלי במקדש)"  - משניות "כלי בית המקדש שנגנזו", אשר נכתבו ע"י: שימור הלוי, חזקיה, צדקיה חגי הנביא וזכריה הנביא בבבל, יחד עם שאר הנביאים שהיו עמהם, ועזרא הכהן הסופר. משניות אלו כתובות[1] בספר "עמק המלך"[2] לרב המקובל רבי נפתלי אלחנן, ובהקדמת הספר רב פעלים לרבי אברהם בן הגר"א[3].

תבליט שער טיטוס, בה רואים את הביזה בכלי המקדש,
כולל המנורה, לאחר החורבן.
מתוך ויקיפדיה

עיון במשניות האלה מעלה שכלי בית המקדש הראשון גנוזים במקומות שונים:

בבבל באחד המגדלים בבגדד, בחומת בבל ובתל ברוק תחת ערבה גדולה שבבבל שהיו תולים עליהם כנורותיהם, במקום הנקרא בורסיף, בעין-כחל ובסגל חבר. עדיין חלק מהכלים גנוזים במקומות לא-ידועים.

לגבי זיהוי המקום "עין כחל" קיימת מסורת. עין-כחל נמצאת בין טבריה לצפת.  בספר "חיבת ירושלים"[4]  כותב רבי חיים הורביץ: "עין-כחל, לדרום צפת סמוך לעכברא[5], בדרך שהולכים מצפת לטבריה יש בקעה גדולה ועמוקה מאד, ולמטה מעיין מים טובים ונקרא 'עין כחל' ועוברים דרך עליו, ויש שם כמה בתים, ושם נגד מזרח יש הר זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר כדמות שער וסתום, ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית המקדש והלא המה כתובים במסכת כלים של בית המקדש" (מאמר גולת עליות, סעיף מט).

בספר "שערי ירושלים"[6] כותב רבי משה ריישר, שנפוליאון בהיותו בארץ ישראל, חפר את ההר בעין-כחל כמעט עד חציו, אך לשוא "כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח  צדקנו במהרה בימינו אמן" (שער ה', שבחי הארץ).

יש הסוברים ש"עין כחל" היא "כחלת" המוזכרת ארבע פעמים במגילת הנחושת שנמצאה במדבר יהודה במערות קומראן – אשר בדומה ל"מסכת כלים",  מכילה רשימה של אוצרות (כנראה מבית המקדש השני) ורשימת המקומות שבהם האוצרות האלה מוחבאים, החרוטות על פני נחושת[7]. בנוסף: כפי שמוזכר במסכת עצמה (משנה ב) היא נרשמה לראשונה בידי כותביה על לוח נחושת, ממש כמו מגילת הנחושת: "אלו כלי הקודש וכלי בית המקדש שהיו בירושלים ובכל מקום קודש כתבום שימור הלוי וחביריו על לוח נחושת".

מגילת הנחושת, שהתגלתה בשנת 1952 במערה 3 בקומראן, היא אחד הממצאים המרתקים והחריגים ביותר מבין מגילות מדבר יהודה. בשונה משאר המגילות שנכתבו על קלף או פפירוס ועסקו בתכנים דתיים וכיתתיים, מגילה זו נחרטה על גבי לוחות נחושת ומכילה רשימה מפורטת של מטמונים חבויים. הטקסט מונה כ-60 מיקומים שונים ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר באזור ירושלים ומדבר יהודה, שבהם הוחבאו כמויות עצומות של כסף, זהב, כלי שרת, ובגדי כהונה. למשל, באחד המטמונות צויין מקום הטמנתם של 'כלי כסף וזהב של דמע [=תרומה] : מזרקות, כוסות, מניקאות, קסאות'. המזרקות הם כלי שרת ששימשו במשכן ובבית המקדש לצורך קבלת דם הקרבנות, הולכתו וזריקתו (ומכאן שמו); 'כוסות' גם שימשו ככלי לקיבול הדם (ראה למשל זבחים פרק ח משנה ח); 'מניקאות, קסאות' הם כלים שהונחו על שולחן לחם הפנים[8]. אופיים של חפצים אלו המתוארים במגילה, הוביל חוקרים רבים למסקנה כי מדובר בתיעוד של גניזת כלי בית המקדש ואוצרותיו[9].

היכן הארון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת  422 לפני הספירה ע"י נבוכדנצר, מלך בבל. על פי ברייתא בתלמוד בבלי מסכת יומא (נב, ב; וכן הוריות יב, א) יאשיהו גנז את הארון, יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרון ופרחיו ושקדיו וארגז שהשיבו פלישתים דורון לאלוקי ישראל. לפי ברייתא זו, יאשיהו גנז את הארון, במחילות הנמצאות תחת קודש הקודשים וכן דעת ר' יהודה בן לקיש (יומא נג, א); חכמים חולקים וסוברים שהארון נגנז תחת לשכת דיר העצים[10] שבמקדש (יומא נג, ב). יאשיהו צפה את החורבן, ולכן הזדרז לגנוז את הדברים הנ"ל, לפני שכלים אלו יגלו לבבל; וכך כותב הרמב"ם: "בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות; ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" (בית הבחירה, ד, א). המשנה במסכת יומא חולקת על דעות אלו[11], וסוברת שהארון לא נגנז אלא גלה לבבל (יומא, נג, ב).

בספר חשמונאים ב' (פרק ב, א-ו), נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון. מסורת קדומה אחרת מייחסת את גניזת הארון ועוד כלי קודש לברוך, תלמידו של ירמיהו הנביא, בתוך החורבן ממש[12] (חזון ברוך א, ו, ו-ח).

לקיחת השלל מבית המקדש הראשון בשלבים

שנים מועטות אחר מותו של יאשיהו הוציא נבוכדנצר מבית המקדש את "וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל" (דברי הימים ב, לו, ז; דניאל א, ב). שמונה שנים לאחר מכן עלה נבוכדנצר שנית על ירושלים והוציא "אֶת כׇּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כׇּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' " (מלכים ב, כד, יג). עברו עוד אחד עשרה שנה ואז בא החורבן הגמור. נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר, פרץ לתוך המקדש, שיבר את עמודי הנחושת, המכונות ואת "ים הנחושת[13]", ואת נחושתם, יחד עם כלי השרת שהיו עשויים נחושת, כסף וזהב, הוציא מתוכו כדי להעבירם לבבל ואח"כ שרף את הבית כולו (מלכים ב, כה). אם כן, לקיחת כלי-בית המקדש, הכסף, הזהב והנחושת שהיו במקדש, ושאר האוצרות, לבבל, היתה בשלבים. יתכן ששימור הלוי וחבריו (המוזכרים לעיל), צפו את החורבן ולכן הזדרזו להחביא ולגנוז חלק מכלי-בית המקדש במקומות שונים, כפי שיאשיהו עשה. השלבים בלקיחת השלל מבית המקדש, איפשרו להם לעשות פעולה זו ביעילות רבה. את מה שלא הספיקו לגנוז לקח נבוכדנצר לבבל. אותם כלים, הזהב והנחושת שנלקחו לבבל, הם הם שהוחזרו ע"י כורש לירושלים, לבניין בית המקדש השני, כנאמר בעזרא: "וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלַ͏ִם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו" (א, ז), ובהמשך מובא פירוט הדברים שהוחזרו.

לגבי כלי בית המקדש השני, ידוע שטיטוס שהחריב את בית המקדש בשנת 68 לספירה, לקח את הכלים עימו לרומא. עד היום ניתן לראות ב"שער טיטוס", העומד במרכז העיר ברומא, את ציור התהלוכה של השבויים הנושאים כלים אלה. נראים מנורת המקדש, שולחן לחם הפנים וחצוצרות כסף[14]. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן!

---

[1] ומועתקות בסוף הספר "מעם לועז" למלכים ב.

[2] שיצא לאור בשנת ת"ח, 1648, אמסטרדם.

[3] רבי אברהם בן הגר"א (נולד ב-1765), היה בנו של הגאון מווילנה, מייסד תחום חקר האגדה והמדרשים, וכן מוציא לאור ופרשן של כתבי אביו בשיתוף עם אחיו לייב. כתב ספר ‏"רב פעלים", שיצא לאור בשנת תרנ"ד, 1894, ורשה.

[4] שנת תרד, 1844, דפוס ירושלים.

[5] הוא כפר ערבי ושכונה בשטחה המוניציפלי של צפת. בעבר התקיים במקום יישוב יהודי. אתר הכפר העתיק מצוי על הגדה המזרחית של נחל עכברא, סמוך למקום בו שוכן כיום הכפר עכברה.

[6] ‏דפוס ד. לוריא, 1866.

[7] להרחבה ראה במאמר "נפוליאון בעקבות אוצר המקדש" מאת עמנואל דמתי, כתב  העת "טבע וארץ", חוברת 248, 1992. 

[8] בחומש שמות בציווי עשיית השולחן במשכן נאמר: "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (כה, כט). 'מניקאות' הם 'מְנַקִּיֹּתָיו' הנזכרים בפסוק ו'קסאות' הם 'קְשׂוֹתָיו' הנזכרים בפסוק [ראו גם: שמות לז, טז; במדבר ד, ז; ירמיה נב, יט].

[9] אשל, ח', וספראי, ז' (תשס"ב). אילו אוצרות נרשמו במגילת הנחושת? קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 103, 7–20.

[10] לשכת דיר העצים — שם יושבים כהנים בעלי מומין שאינם ראויים לעבודה, ובודקים את העצים וכל עץ שנמצאה בו תולעת מסירים אותו, כי עצי ה"מערכה" צריכים להיות מובחרים בלי תולעים (מדות, פרק ב, משנה ה).

[11] כל הדעות הנ"ל, מובאות גם בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים טו, ב.

[12] גבריהו, ח"מ. (תשמ"ו). גניזת ספרי קודש שבלו וגניזת כלי המקדש. דעת: אתר לימודי יהדות ורוח. 

[13] ים הנחושת (נקרא גם ים של שלמה או ים שעשה שלמה) היה מתקן מנחושת לאגירת מים (בריכת אגירה) שניצבה בחצר בית המקדש הראשון לצרכי המקדש.

[14] יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מתאר את תהלוכת הניצחון ברומא ואת נשיאת כלי המקדש, בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ספר שביעי, פרק חמישי, פסקה ה').

© כל הזכויות שמורות למחבר