פצע וחבורה

 מאת: אורן סעיד

רש"י מבאר, שפצע זה מכה שיוצא ממנה דם ואילו חבורה זה מכה שבה הדם נעצר תחת העור.

נאמר בפרשתנו: "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (כא, כה). הפסוק עוסק בעונש של מי שגרם לחברו חבלה של כוויה, פצע או חבורה. בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף פג, ב ודף פד,א), ישנן הוכחות רבות לכך שמדובר בעונש של קנס כספי; וכן פירש רש"י על הפסוק "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, כ), "כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ  - פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתיב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד" (שם). מהו 'פֶּצַע' ומהי 'חַבּוּרָה' ?

מבאר רש"י שפצע זה מכה שיוצא ממנה דם ואילו חבורה זה מכה שבה הדם נעצר תחת העור[1] (שטף דם פנימי, ראה להלן): "פצע - היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלעז [פציעה]; חבורה - היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו ולשון חבורה [טי"א] בלעז [כתם]" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מציין את דברי רבי סעדיה גאון: "והגאון אמר כי פצע שבירת עצם. וחבורה מכת דם" (שם). לפי רבי סעדיה גאון, פצע – שבר באחת העצמות, וחבורה – "מכת דם" – יתכן שהכוונה הן למכה המוציאה דם והן לשטף דם פנימי[2].

חבורה בזרוע.
יוצר: Whoisjohngalt
מתוך ויקימדיה

'פֶּצַע' ו'חַבּוּרָה'  נזכרים  בנבואת הנביא ישעיה, המתאר את עוונות בני ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (א, ו). המלבי"ם מגדיר כל אחד מסוגי הפציעות הנ"ל, ואת דרך רפואתו: "פצע - הוא מכת חרב שנפתח הבשר; וחבורה - היא מכה שהדם נצרר בתוך הבשר; ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא, ורפואת החבורה היא להניח סמים מרככים שיפתח מקום שנצרר הדם והמוגלא שיצא המותרות לחוץ...ומכה טריה - מכה שמוציאה תמיד השיקוי מעצמותיו, ורפואת המכה טריה היא לקחת סמים המייבשים ועוצרים בעד נזילת הליחות" (ישעיה, שם).

פצע

פצע בעור מביא לפלישת חיידקים ואלה נתקלים בקו ההגנה השני (לאחר קו ההגנה הראשון - העור) של הגוף - הדם. פגוציטים הם תאים שתפקידם להקיף חיידקים מזיקים ולעכלם. מקצתם ניידים ביותר, כמו למשל, תאי הדם הלבנים הנעים במחזור הדם. כאשר פולשים חיידקים למקום של חתך או שפשוף, נודדים פגוציטים רבים לאזור החדירה ושם הם מקיפים את החיידקים ומעכלים אותם כדי למנוע את התפשטותם[3]. פגוציטים שסיימו את תפקידם וחיידקים מתים, מצטברים כמוגלה.

בנוסף, תאי הדם הלבנים מפרישים מולקולות מסוימות, הגורמות להרחבת כלי הדם, המספקים דם לאזור הפצע (מכאן האדמימות האופיינית לפצעים) ומגבירות את חדירות כלי הדם באזור, על מנת לאפשר מעבר תאים מכלי הדם לאזור הפצע. תהליך זה, עשוי גם לעורר עצבים באזור הפצע ולגרום לכאב וכן לאותת למוח להעלות את טמפרטורת הגוף – פעולה היוצרת סביבה פחות נוחה להתרבות המזהמים וגורמת למותם או האטת פעילותם[4].

בנוסף, הגוף מייצר נוגדנים, כתגובה למולקולות מסוימות הנמצאות על פני גופים הפולשים לגוף (=אנטיגנים), ומסייעים בהשמדת חיידקים שנותרו ומעניקים דרגה מסוימת של חיסון מתמשך[5].

לעתים קרובות ניתנת זריקה נגד צפדת (אנטי טטנוס), במקרה של חתך או נשיכה חמורה העלולה להזדהם.

בכל פצע ניתן לראות קריעה של כלי דם ודימום. יצירת קריש הדם בפצע חיונית ביותר לריפוי הפצע.

תהליך הקרישה הוא תהליך מסובך ומורכב המעורר ע"י הפציעה עצמה. עם הפציעה משתחררים מן הרקמה הפגועה אל מחזור הדם חומרים הגורמים ליצירת תרומבין, הוא אנזים הגורם להפיכת פיברינוגן - חלבון מסיס הנמצא בזרם הדם - לפיברין, שהוא חלבון בר-קרישה. סיבי פיברין וטסיות הכלואות בתוכם הם המרכיבים של קריש-דם. הטסיות גורמות באמצעות חלבונים מיוחדים - חלבונים מכנו-כימיים - להתכווצות הקריש וליצירת קריש-דם מוצק יותר. בתהליך קרישת-הדם משתתפים גורמים נוספים וביניהם "גורמי קרישה" המעורבים ברוב השלבים. חסר באחד מגורמי הקרישה מונע תהליך קרישה תקין.[6]

כ-10 שעות לאחר תחילת תהליך הריפוי  מתחיל תהליך יצירת קולאגן בפצע המקנה לפצע בסופו של דבר את חוזקו. בשלב זה ישנה גם צמיחה של כלי דם בפצע בפצע. קלינית ניתן לראות בשלב זה יצירת צלקת גסה, עיבוי הרקמות בעור ומתחתיו (נפיחות מקומית) וקיימת תחושת גירוד באזור[7].

המלבי"ם ציין את דרך ריפוי הפצע: "ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא" (שם). חשוב לסגור פצעים, באמצעים מכניים (פלסטר, תחבושת וכדו') או תפרים. פצעים שאינם מכוסים על-ידי עור אינם מוגנים, נוטים להזדהם ולפתח דלקות חדות היכולות להיות מלוות באלח-דם[8] אם לא יטופלו, ואף במוות.

חבורה

חבורות הן, בדרך כלל, פגיעות שטחיות, הקורות עקב היבקעות נימי דם זעירים בעור לאחר מכה או נפילה. דם מטפטף מהנימים אל הרקמות הסובבות אותם, מתפרק באיטיות ונספג. ההמוגלובין האדום בדם שזב נעשה סגול עקב היעלמות החמצן שבו, ואחר כך נעשה חום וצהוב עם התפרקותו לפיגמנטים של מרה.

חבורות, על פי רוב, אינן דורשות טיפול. במקרים שבהם מצטבר דם ברקמה, תופעה הקרויה "הֵמָטוֹמָה", אפשר שיהיה צורך לצמצמה על ידי שאיבתה באמצעות מחט ומזרק. יש להקפיד שלא ייווצר זיהום, מאחר שדם שאינו זורם משמש מצע אידיאלי לצמיחת חיידקים מזיקים, משתמשים בחומרי חיטוי ובתחבושות סטריליות[9].

לפעמים חבורות קשורות למחלות קשות יותר, כגון: מחלות דם, מחלות כבד ואלכוהוליזם. חבורות המתרחשות סביב הטבור עשויות להעיד על דימום פנימי מסוכן; חבורות מאחורי האוזן, עשויות לנבוע משבר בגולגולת; וחבורות נפוחות ומורמות עשויות להצביע על מחלה אוטואימונית (=מחלה הנגרמת בשל תקלה במערכת החיסון, שבה תאיה תוקפים את הגוף ללא סיבה).

הטיפול בחבורות קלות, שאינן בראש, הוא מזערי ועשוי לכלול מנוחה, קירור אתר החבורה בקרח, חבישה והרמת האיבר הפגוע. במידה והנפגע סובל כאב, ייתכן שימוש במשככי כאבים, ומאוחר יותר בעת תהליך ההחלמה, תרגילי מתיחה קלים[10].

---

[1] וכן ציין הרד"ק בבראשית: "לחבורתי - ופצע שהיא מכה שהוציאה דם זכר לאיש שלא ימות בחבורה ברוב, וחבורה שהיא מכה שאינה מוציאה דם" (בראשית ד, כג).

[2] להגדרת "חבורה" ישנה השלכה לגבי הדין הנאמר בתורה: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו). המשנה במסכת סנהדרין, מגדירה את סוג ההכאה שחייבים עליה: "הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה" (פרק יא, משנה א).  בתלמוד ירושלמי (סנהדרין יא, א) הסתפקו, האם חייב  רק על חבורה שיוצא ממנה דם או גם אם נצרר הדם תחת העור, כלומר שטף דם.

[3] פגוציטים אחרים, הקרויים "מקרופגים", מצויים בקביעות בחלקים מסויימים של הגוף, בייחוד בריאות, בטחול, בכבד ובבלוטות הלימפה, ושם הם מסננים גופים מזהמים אל מחוץ למערכת הדם והלימפה.

[4] ויקירפואה, בערך "דלקת - Inflammation", ד"ר ליאור גל.

[5] האנצ' המדעית לנוער, גוף האדם - החיים והנפש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 82-83.

[6] ראה במאמר "נס קרישת הדם" בפרשת בלק, בבלוג זה.

[7] "ריפוי פצעים", ד"ר צבי קויפמן, מתוך ספרו "עקרונות בכירורגיה", פרק 18,דיונון, 1994. הפרק המקוון באתר ויקירפואה.

[8] אֶלַח דם הוא מצב רפואי מסכן חיים, הנגרם כתוצאה מתגובה חיסונית לזיהום חמור.

[9] האנצ' המדעית לנוער, גוף האדם - החיים והנפש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 80-81.

[10] Fallon, L. "Bruises", Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. . Encyclopedia.com. 11 Jul. 2024

© כל הזכויות שמורות למחבר

שמור את חודש האביב

 מאת: אורן סעיד

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לאביב יש הגדרה חקלאית וגם הגדרה אסטרונומית.

נאמר בפרשתנו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (כג, טו). בציווי זה אנו נדרשים לדאוג שפסח יחול באביב. במאמר זה נדון האם הלוח העברי עומד בציווי זה.

מהו ה"אביב"?

הוראתו הרווחת ביותר של מונח 'אביב' בעברית החדשה היא העונה שבין החורף ובין הקיץ, החלה בערך בין החודשים העבריים ניסן-סיוון. הצצה אל מקורותינו הקדומים מלמדת על כך, שיסודו של מונח זה במושגי החקלאות הארצישראלית הקדומה, והוא מתייחס לשלב בהתפתחות השעורה[1].

חודש ניסן כונה במקרא אביב, שכן הוא החודש שבו עומדים להבשיל גרגירי השעורה. בשלב זה הם עדיין רכים, כלומר במצב 'אביב'. משמעות זו עולה גם מהכתוב המדווח על הפגיעה בחקלאות המצרית בעקבות מכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). בעת מכת הברד היתה השעורה בשלה בדרגת  'אביב', כלומר במצב צעיר[2], ולכן הפגיעה בה הייתה מוחלטת. לעומת זאת, מיני תבואה אחרים, החיטה (Triticum durum) והכסמת (Triticum dicoccum) היו 'אפילות', היינו במצב התפתחות ראשוני, או שלא צמחו עדיין כלל ולכן הן לא נפגעו במכת הברד.

לוח עברי.
בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב.
מתוך ויקימדיה

אביב השיבולים מתרחש בעונה בה נפסקים הגשמים, יוצאת השמש והטמפרטורות מתחילות לעלות, וכך קיבלה עונת המעבר בין החורף לקיץ בימינו את השם "אביב".

ל"אביב" ישנה גם הגדרה אסטרונומית. שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן[3]" (סנהדרין יג, ב). מהי תקופת האביב?

לפי ההגדרה האסטרונומית האירופאית, האביב מתחיל ביום השוויון, בו שווה אורך היום לאורך הלילה, ונגמר ביום בו היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. זה אומר שבחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ב-21 במרץ ומסתיים ב-21 ביוני. בתלמוד בבלי (עירובין נו, א) מדברים על ארבע עונות: "תקופת ניסן, ותקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת" - המקבילות לארבע העונות המקובלות בימינו: אביב, קיץ, סתיו, חורף. בתקופת ניסן חל יום השיוויון האביבי: "ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין" (ירושלמי ברכות א,א דף ב). א"כ, תקופת האביב מתחילה ביום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ואז מתחילה בו עונת האביב[4].

הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב, מבחינה חקלאית - השלב בו מתחילים השעורים להבשיל, או אסטרונומית - היום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ומתחילה בו עונת האביב.

יסודות הלוח העברי[5]

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לכן, אחת לשנתיים או שלוש שנים אנו מעברים את השנה[6]; וכפי  שנאמר במכילתא: "שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב).

כשבנו את הלוח העברי, חז"ל השתמשו בנתונים הבאים (שהם תוצאות של חישוב אורך החודש, ראה לקמן):

חודש (=הזמן שעובר בין מופע-צורה מסוימת, של הירח לאותו מופע הבא אחריו)=

29.5305941 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-3.333 שניות.

שנה שימשית (הזמן שבו משלים כדור הארץ הקפה אחת סביב השמש)= 365.246822 יום שהם 365 יום, 5 שעות, 55 דקות ו-25.44 שניות.

האם הנתונים הללו מדוייקים מבחינה אסטרונומית?

החישובים בימינו מדוייקים מאוד, הרבה יותר מבימי קדם. לפנינו המידות כפי שהן בימינו:

חודש=29.530589 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-2.9 שניות.

שנה= 365.2421988 יום, שהם 365 יום, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות.

אנו רואים שמידת החודש מדוייקת מאוד, היא גדולה רק בכ-חצי שנייה מהמידה שנמדדה ע"י האסטרונומים. אך אין הדבר כן לגבי מידת השנה השימשית. השנה השימשית לפי חשבון העיבור, גדולה ביותר מ-6 דקות מהשנה שנמדדה ע"י האסטרונומים. הפרש זה יוצר בעיה: הפסח הולך ומתרחק בכל 216 שנה ביום אחד מחודש האביב. בימי קדם לא היתה הבעיה קיימת עדיין, אך בימינו כבר קורה שפסח חל אחרי 19 באפריל (תום החודש הראשון באביב).

יש לציין, שחודש האביב מבחינה אסטרונומית מתחיל ב-21 במרץ, שאז היום והלילה שווים. ט"ו בניסן - א' של פסח צריך לחול בין 21 במרץ ל-20 באפריל.

התופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל אופיינית כעת לשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19 במחזור של 19 שנים. כאמור, ההפרש באורך שנת החמה, בין אורך שנת החמה לפי הלוח העברי לבין זה שנמדדה ע"י האסטרונומים, הוא יותר מ-6 דקות. כתוצאה מכך, דקות אלו הצטברו מאז ייסוד הלוח (במחצית השניה של המאה ה-4, לפי מסורתו של האי גאון) ועד זמננו לכ-7 ימים. זאת הסיבה, שתקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, חלה בזמננו כבר כ-7 ימים אחרי תקופת ניסן האסטרונומית. איחור זה של תקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, הוא הגורם[7] לתופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל, בשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19.

ובכן, כיצד מתמודדים עם הבעיה?

קודם כל נדון אם יש בכלל בעיה. למעשה אין כלל בעיה הלכתית אלא רק במציאות האסטרונומית. כי כבר חז"ל, קובעי הלוח העברי, ידעו שתהיה סטייה כזו בעתיד! מכיוון שהלוח העברי בנוי כך שבכל מחזור של 19 שנים, הוא יכיל 12 שנים פשוטות ו-7 מעוברות; ב-12 שנים פשוטות - 144 חודשי ירח, וב-7 שנים מעוברות - 91 חודשי ירח. בסך הכל במחזור אחד 235 חודשי ירח. כך מתאזנות שנות החמה עם חודשי הלבנה.

"תקופת רב אדא", היא אורך השנה השימשית הממוצעת בלוח העברי, מתקבלת ע"י חלוקת 235 חודשי המחזור ל-19. מידת השנה הממוצעת בלוח העברי, תקופת רב אדא, גדולה בשיעור של כ-13 שניות ממידת השנה השימשית ע"פ תלמי. חז"ל קובעי הלוח, ידעו זאת ללא ספק, שהרי מהמפורסמות היה שיעור שנתו של התוכן תלמי. לכן, בלא ספק ידעו, שתקופת ניסן האמיתית תזוז במרוצת השנים, ופסח יחול במרוצת השנים לא בחודש האביב. חז"ל השתמשו ב"תקופת רב אדא" במחזור של 19 שנים, מכיוון שמחזור זה קצר, ולכן קל ופשוט לחישוב, דבר שמקל על בני אדם להשתמש בו, גם לאנשים שאינם מצטיינים במתמטיקה.

בתלמוד הירושלמי (סוף מסכת סוכה), מוזכר מחזור של 1176 שנים שהשתמש בו ר' אבהו. במחזור זה הסטייה בכל 1176 שנה מהמציאות האסטרונומית היא 18 שעות. ביישום מסוים של מחזור זה, ניתן לצמצם את הסטייה ל-16 שעות בכל 29,400 שנה! חז"ל לא השתמשו במחזור זה, למרות היותו יותר קרוב למציאות האסטרונומית, בגלל שהוא ארוך מדי וקשה להשתמש בו[8].

אחרי שקבעו חכמים את כלל העיבור לפי המציאות בשנת 4119 לבריאת העולם, אין שינוי המציאות מעניין אותנו עוד. "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם: אני ואתם מסכימים על מה שישראל גומרים ומעברים את השנה, שנאמר (תהילים נז, ג)  'אֶקְרָא לאלוקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי' " (שמות רבה פרשה טו, ב) - אנו מכפיפים את המציאות להחלטת בית הדין, כפי שעשו חכמים עם כל שיעוריהם. שיעורי התורה נקבעו לפי המציאות. אחרי קביעת השיעור, כאמור, המציאות אינה מעניינת אותנו עוד, גם אם היא משתנה.

חכמים הדגישו עוד, שקביעת המועדים תלויה לא במציאות האסטרונומית, אלא אך ורק בהחלטת חכמים. באשר לעבור החודש סמכו את דבריהם על הפסוק: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) - אל תקרא 'אֹתָם' אלא 'אַתֶּם', אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין!" (ראש השנה כה, א); וכן פסק הרמב"ם: "בית דין שקדשו את החודש, בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו. אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם, שנאמר (ויקרא כג, ד) 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם' " (הלכות קידוש החודש, פרק ב, הלכה י).

---

[1] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר אברהם אופיר שמש "על משמעות המונח 'אביב' במקורות העבריים העתיקים", המחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, נובמבר 2013.

ראה גם מאמרו של עמוס רובין, "שמור את חודש האביב", בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 960, פרשת צו ושבת הגדול, תשע"ב. 

[2] לאחר ההשתבלות והפריחה מתחילים הגרעינים להתמלא בחומר מוצק ובמים. בהגיעם למצב ההתמלאות המקסימלי, מגיע מצב האביב לשיאו. לאחר מכן פוחתת כמות המים והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה. להרחבה ראה מאמר  התפתחות התבואה  בפרשת ויקרא.

[3] להסבר דברי התלמוד ראה מאמר "החדש הזה - חדש האביב", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 167, אונ' בר אילן, פרשת בא, תשנ"ז.

[4] להרחבה על התקופות, ראה באתר "דעת", אנצ' יהודית, מכללת הרצוג, בערך "תקופה".

[5] ע"פ "חיבור חכמת העיבור", שי ואלטר, בהוצאת המכון ללימודי קידוש החודש ועיבור השנה שעל יד ישיבת כרם ביבנה, מהדורה חמישית - ניסן ה'תשס"ב.

[6] להרחבה מומלץ לעיין במאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" בפרשת ואתחנן.

[7] "האם עיברנו את שנתנו לשווא?", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 190, אונ' בר אילן, פרשת שלח, תשנ"ז.

[8] ראה מאמרו של פרופ' משה פודולק, בד"ד (=בכל דרכיך דעהו, כתב עת לענייני תורה ומדע)  כרך 3, בחלק האנגלי, הוצאת אונ' בר-אילן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שיני חלב

 מאת: אורן סעיד

בדיני נזיקין, חז"ל הבחינו בין נזק לשן חלב לבין נזק לשן קבועה, כי שן חלב לאחר שהיא נופלת צומחת במקומה שן חדשה.

נאמר בפרשתנו: "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ"  (כא, כז). אדון שחבל באחד מראשי האברים (כגון: עין, שן) של עבדו הכנעני[1] - העבד יוצא לחירות. המכילתא[2] מבארת, שאם האדון הפיל לעבדו "שן חלב", העבד לא יוצא לחופשי, מאחר שדרך שיני החלב ליפול וצומחות במקומן שיניים חדשות: "שומע אני אפילו הפיל שן של חלב. תלמוד לומר עין, מה עין שאינה יכולה להחזיר אף שן שאינה יכולה להחזיר[3]" (מכילתא, שם).  

במשך הפרשה נאמר : "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (כא, כד). לגבי הדין של "שֵׁן תַּחַת שֵׁן" – שיש לשלם תשלום ממוני עבור מי שהפיל לחברו שן -  מבאר רבי סעדיה גאון (המובא בדברי רבי אברהם אבן עזרא) שיש לחלק בין נזק לשן קבועה לנזק לשן חלב: "...ואמר הגאון: כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף" (כא, כד). על נזק לשן חלב, משלמים פחות מאשר לנזק לשן קבועה, כי  לאחר שהיא נופלת צומחת במקומה שן חדשה. כך גם מבאר הרלב"ג: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל...וזה השן איננה שן של חלב, שהיא חוזרת אבל השן שאיננה חוזרת כמו הענין בעין, כי הוא דבר בשן הדומה בענינה לעין, ואחד שן ואחד עין ואחד שאר איברים הדומים להם, שיהיו מומין שבגלוי ואינן חוזרין כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים" (כא, יב).

שיני חלב שנשרו מילד בגיל 8.
מתוך ויקימדיה

אצל תינוקות ופעוטות, קיימות שיניים חלביות בלבד. שיני החלב מתחילות להתפתח עוד ברחם כאשר העובר בן שישה שבועות. כאשר התינוק מגיע לגיל 6 חודשים הן מתחילות לבקוע.  שיני החלב בוקעות בד"כ החל מגיל 6 חודשים ונושרות בהדרגה ובסדר מסוים (ראה להלן), בערך עד גיל 12-13.  לילד יש 20 שיני חלב, 10 שיניים בכל לסת. שיני החלב כוללות: 8 חותכות 4 ניבים ו-8 טוחנות. לעומת זאת השניים הקבועות מספקן 32 והן כוללות: 8 חותכות, 4 ניבים, 8 מלתעות ו- 12 טוחנות. שיני החלב הן בעלות שכבת אמייל ודנטין דקה יחסית לשיניים הקבועות ולכן הן לבנות יותר ואולי בשל כך נקראות בלשון העממית שיני חלב[4].

שיני החלב הן חיוניות להתפתחות תקינה של חלל הפה. העצם והשיניים הקבועות מתפתחות גם הן מאותם אזורים של השיניים החלביות אשר מאפשרות נתיב להתפרצות של השיניים הקבועות. שורשי השיניים החלביות הם אלו המספקים את הנתיב לשיניים הקבועות. שיני החלב שומרות על אורך הקשת בתוך הלסת, שיאפשר בקיעה של שיניים קבועות. בנוסף, שיני החלב חשובות להתפתחות דיבורו התקין של הילד[5]. לפיכך, יש סיבה מוצדקת לשמור מאד על שיני החלב.

באופן כללי, השיניים התחתונות נושרות לפני העליונות[6].  בלסת התחתונה, החותכות האמצעיות נושרות בסביבות גיל שש-שבע (בלסת העליונה בסביבות גיל שבע-שמונה). אחריהן החותכות הצדדיות בגילאי שבע-שמונה (בעליונה בגילאי שמונה-תשע). הטוחנות הראשונות בסביבות גילאי תשע עד אחד עשרה (בעליונה עשר עד שתים עשרה). הניבים בסביבות גילאי תשע עד אחד עשרה (בעליונה אחד עשרה עד שתים עשרה). הטוחנות השניות בסביבות גילאי אחד עשרה עד שלוש עשרה (בעליונה תשע עד שתים עשרה).

האם בטוח לעזור לשיני החלב ליפול[7]?

כשמגיעה שעתן של השיניים הבוגרות לבקוע, השורשים של שיני החלב מתחילים להתפרק. כתוצאה מכך השן נהיית חלשה ורופפת. בסופו של דבר היא אמורה ליפול לאט ובטבעיות וכך לפנות מקום לשן החדשה והקבועה. הורים שיזרזו את נפילתה של שן, שעדיין אינה מוכנה לכך, עלולים לגרום נזק לרקמה, זיהומים, דימום וכאב, ואפילו להשאיר פיסה  מהשן בחניכיים. פגיעה בשיני החלב עלולה גם לגרום טראומה לשן הקבועה שמחכה לצאת. בדרך כלל אין בזה צורך, שכן רוב שיני החלב נופלות בצורה טבעית בלי צורך בהפעלת כוח. הדרך הנכונה היא להתאזר בסבלנות ולהניח לילד להזיזה בעצמו עם הלשון עד שתיפול.

---

[1] בהלכה היהודית, עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך הקנייתו ליהודי, העבד עובר גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אשה. מעמד העבד והשפחה הכנענית הינו מעמד ביניים בין גוי ליהודי (לדוגמה, עבד כנעני אינו יכול לישא יהודיה), אך במידה והעבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים.

[2] מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם מכילתא סתם, הוא מדרש הלכה תנאי על חומש שמות, מפרשת בא עד פרשת ויקהל, המזוהה כבא מאסכולת דבי רבי ישמעאל המיוחסת לחכמים שהלכו בדרכו של רבי ישמעאל. דרש זה מובא ברש"י בפרשתנו  (כא, ו ד"ה תחת עינו). 

[3] השווה תלמוד בבלי קידושין דף כד: "דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב".

[4] ראה במאמר "מה ההבדל במבנה בין שן חלב לשן קבועה?", ד"ר גילי נווה, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, נובמבר 2009, באתר מכון דוידסון.

[5] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "משנן נשיר".

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Deciduous teeth" (=שיני החלב).

[7] "לעזור לפיית השיניים", טל גבעוני, ינואר 2020, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הצרעה-יצור טכנולוגי מדהים!

 מאת: אורן סעיד

הצרעה, מזוהה עם הדבור המזרחי, לפי התרגומים ומסורת חז"ל.

בפרשתנו אנו פוגשים את הצרעה כשליחת הקב"ה בעת כיבוש הארץ על ידי בני ישראל: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי, אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (כג, כח). פסוק זה עוסק בתיאור השמדת הגויים ע"י הקב"ה, בתנאי שעם ישראל יקיים את מצוות התורה ["שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ"(כג, כב)], אז הקב"ה ישמיד את העמים בעת כיבוש הארץ,  בין היתר באמצעות הצרעה.

ארס הצרעה

רש"י מפרש מהי הצרעה: "הצרעה - מין שרץ העוף[1] והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים והצרעה לא עברה את הירדן". היה נס שהצרעה זרקה את ארסה למרחוק, אל תוך ארץ ישראל, וע"י כך הרגה את האויבים. במסכת סוטה (לו, א) נחלקו האמוראים האם הצרעה עברה את הירדן.  רש"י כאמור, סובר כמו הדעה שהצרעה לא עברה את הירדן, ולכן פירש שהצרעה השמידה את האויבים מרחוק.

הרמב"ן  לעומת סובר, סובר כמו הדעה, שהצרעה עברה את הירדן: "..ועוד ישלח בם את הצרעה, והוא מין ידוע כגון הדבורה, ומזכירין אותו חכמים תדיר, דבש דבורים דבש צרעין; והענין כי ישלח המכה הזו באויר ארצם כמו הארבה ששלח במצרים... כן אמר בכאן שיעשה בשונאינו... והצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן, וכך העלו במסכת סוטה, ואמרו שהיתה מטלת בהם ארס ומתים בה. והאמת כי יש בה גם היום ארס מזיק וממית... " (כג, כה). לפי פירוש הרמב"ן, עקיצת הצרעה יכולה להמית, ומעיד שזהו המצב גם בתקופתו (1194 - 1270).

למרות שעקיצה אחת על ידי צרעה אחת בדרך כלל אינה מסוכנת, אלא אם כן יש לאדם אלרגיה לארס הצרעה,  30 או 40 עקיצות עלולות לגרום למוות[2]. צריך לזכור גם שצרעה יכולה לעקוץ מספר פעמים, בניגוד לדבורה שיכולה לעקוץ רק פעם אחת (ראה להלן). יתכן שמדובר בהתקפה של נחילי צרעות או שמדובר במין של צרעה ענקית אסייתית (ראה להלן), הנחשבת לתוקפנית יותר ועקיצתה מסוכנת יותר.

הצרעה המזרחית.
מתוך ויקימדיה

אפשרות נוספת, יתכן שבתקופת כיבוש הארץ, רובה של האוכלוסייה היה רגיש לעקיצת צרעה בניגוד למצב הקיים היום שבו שכיחות הרגישים באוכלוסיה נמוך ביותר. בנוסף, האמצעים העומדים לרשות הרפואה המודרנית לטפל בעקיצות מצמצמים את הסכנה – מה שלא היה קיים בעבר[3].

זיהוי הצרעה

זיהויה של הצרעה הוא עם הדַּבּוּר המזרחי (Vespa orientalis) הגדול שבמיני הצרעות בארץ ישראל, כך מסתבר לפי התרגומים ומסורת חז"ל[4]. עקיצתה מכאיבה מאד. נציין שהצרעה יכולה לעקוץ כמה פעמים, כיון שצורת עוקצה כחרב ואילו אצל הדבורה עקיצתה היא מיתתה כיון שצורת העוקץ שלה בנוי כך שהוא נתפס בגוף הנעקץ וכשהדבורה מנסה להשתחרר היא קורעת חלקים מגופה ולכן מתה.

צבע גופה חום כהה ולרוחב בטנה פסים צהובים. הצרעות חיות בסדקים שבשדות הבור ובונות חלות שתאיהן עשויים מחומר דמוי נייר שהן מייצרות מקליפות עצים - על כן הצרעה נחשבת כייצרן הראשון של הנייר[5] (מיטיבה לעשות כן צרעה המכונה "צרעת-הפלך" או "צרעת-הנייר").

הצרעות ניזונות מפרות ומחרקים וכן מן הדבש שהן גוזלות מכוורות הדבורים שהן חודרות אליהן.

צרעת ענק אסייתית

צרעת ענק אסייתית (שם מדעי: Vespa mandarinia) היא מין של צרעה מסדרת הדְּבוֹרָאִים, הנחשבת למין הצרעה הגדולה ביותר בעולם. היא נפוצה במזרח אסיה בטבע. צרעה זו שייכת לסוג של הצרעה המזרחית המכונה "דַּבּוּר". היא גדולה יותר וגם תוקפנית ממנה עם גוף באורך 45 מילימטרים (4.5 סנטימטרים), מוטת כנפיים באורך 75 מילימטרים ועוקץ באורך 6 מילימטרים.

צרעות אלו נחשבות לתוקפניות מאוד ויתקפו גם ללא התגרות. העקיצה שלהן מכילה נוירוטוקסין חזק, ועקיצות רבות יכולות לגרום להלם אנפילקטי (תגובה אלרגית לא תקינה ומהירה של מערכת החיסון לחומר מסוים המתפקד כאלרגן), אי-ספיקת כליות ואף לדום לב ולמוות. כמות ההרוגים ביפן מהעקיצות של צרעות רבות מגיע ל-30–40 כל שנה. בסין המספרים גבוהים אף יותר. ב-2013 מתו במחוז שאאנשי בלבד 41 אנשים[6].

הצרעה והטכנולוגיה

באוניברסיטת תל אביב הצליחו להפיק זרם חשמלי מגופן של צרעות! כנראה, בעתיד תאי השמש עשויים להידמות במבנה שלהם לשלד החיצון של הצרעה[7].

בתאריך י"ד אלול תשנ"ב (12.9.92) המריאו 180 צרעות "ישראליות" לחלל, שנאספו בעין גדי ובת"א. הן המריאו ממרכז החלל קנדי בפלורידה במעבורת האמריקנית אנדוור. אולם לאחר ההמראה גרמה תקלה במערכת המים לעליה חדה בלחות, דבר שהביא למותן של 202 צרעות (מתוך 230 צרעות שהוטסו) ולמותם של 103 זחלים מתוך 120.  הצרעות המעטות ששרדו איבדו את חוש הכיוון שלהן, ועמדו חסרות תנועה ובמרחק זו מזו. כמו כן, נתגלו שינויים התנהגותיים ברורים הזרים לדפוסי ההתנהגות הרגילים של צרעה מזרחית[8].

לצרעות מנגנון ביולוגי מתוחכם ביותר המודד כבידה. האיבר הזה מצוי במרכז המצח של הצרעה והוא גביש מצורן. מטרת הניסוי בחלל היתה לבדוק כיצד הצרעות בונות את הקינים שלהן בתנאי חוסר כבידה, ולהתחקות על המנגנון הפנימי שלהן המודד כבידה בדייקנות, יותר מכל המכשירים שבנו עד כה בני האדם. ברם, כאמור, משום שמרבית הצרעות המוטסות לא שרדו, אי אפשר היה להיווכח כיצד בונות הן את הקן בחלל, ומטרת הניסוי העיקרית נותרה כשאלה פתוחה.

---

[1] פירושים נוספים ל"צרעה" ראה במאמר "ושלחתי את הצרעה לפניך", פרופ' חיים גניזי, המחלקה להיסטוריה כללית, אונ' בר-אילן, בדף השבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 741, פרשת משפטים תשס"ח, 

[2] BBC, 2018 , NHS,"What to do if you're attacked by a swarm of wasps"

[3]  ד"ר משה רענן, "כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין - צרעה" (תענית יד, א), פורטל הדף היומי.

[4] ע"פ אנצ' מיקראית כרך ד, עמ' 774, בערך "צרעה".

[5] "החרקים, יחידות 5-6 ", מיכאל קוסטא, אונ' הפתוחה בישראל, עמ' 42.

[6] המכלול – אנצ' יהודית, בערך "צרעת ענק אסייתית".

[7] ראה במאמר "ביומימיקרי בישראל: צרעה עם תאים סולאריים", מאת יעל הלפמן כהן, ידיעון ארגון הביומימיקרי הישראלי, ינואר 2011.

[8] להרחבה על ניסוי הצרעות בחלל ראה בויקיפדיה בערך "צרעה מזרחית", בפיסקה "ניסוי הצרעות בחלל". וכן במאמר "צרעה מזרחית על מעבורת חלל", יהודה בלו, פברואר 2006, YNET

© כל הזכויות שמורות למחבר

נס חצי הדם

 מאת: אורן סעיד

המדרש מתאר, שבמעמד הברית בין עם ישראל לה', התרחשו ניסים בעת חלוקת דם הקרבנות.

בפרק כד בפרשתנו מסופר על הברית שנעשתה בין עם ישראל לה', בתאריך ד' בסיוון, קודם מתן תורה[1]. כשהקריבו קורבנות נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ" (כד, ו). מבאר בספר "מעם לועז[2]": "באגנות-הם מיני כלים שהיו מיוחדים במזבח לקבל בהם דם הקורבנות. ואמרו רבותינו שהיו בזה כמה וכמה ניסים. שחצי אחד של הדם נעשה שחור והשני נשאר אדום, וירד מלאך מן השמים בדמותו של משה וחילקם. ורבי ישמעאל אומר שמשה היה בקי בחלוקת הדם מחצה על מחצה בדקדוק" (שמות, שם).

וכך דורשים בויקרא רבה[3]: "ויקח משה חצי[4] הדם" -  ומהיכן היה יודע משה חציו של דם? רבי יהודה ברבי אלעאי אמר: הדם נחלק מאליו. רבי נתן אמר: נשתנו מראיו ונעשה חציו שחור וחציו אדום. בר קפרא אמר: מלאך ירד בדמות משה וחלקו. אמר רבי יצחק: בת קול היתה יוצאת מהר חורב ואומרת עד כאן חציו של דם. תני רבי ישמעאל בקי היה משה בהלכות דם וחלקו [ פירוש: לחלק איזהו דם תחילתו של דם הנפש ואיזהו סופו של דם הנפש היוצא בשחיטת הזבח, וכך ידע לחלק ולצמצם את חציו (רד"ל), ושלא כשאר בשר ודם אלא בנס מאת ה' ידע ברוחו לכוון כך (יפה תואר) ], (וזהו שנאמר שם) וישם באגנות (וכאשר דרש בו) - רב הונא בשם ר' אבין, באגנת כתיב (כתיב חסר, באחת) לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה" [פירוש: שניהם בשיעור שווה, בצמצום, לא רק הדם אלא גם הכלים עצמם, וגם זה בדרך נס (יפה תואר) ].

המדרש מתאר שאירעו כאן שני ניסים:

1. חלוקת הדם מחצה על מחצה בדיוק רב ללא כלים מיוחדים.

2. שינוי צבע הדם.

מדידה מדויקת

בימינו באמצעות כלי מדידה משוכללים אנו מסוגלים למדוד גדלים מסוימים עד לדיוק אטומי[5]. זהו נס גדול שהמלאך (לפי פירוש אחד) חצה את כמות הדם בדיוק עצום, ללא שימוש בכלי מדידה המוכרים לנו כיום.

שינוי צבע הדם

ע"פ המדרש דלעיל, הקב"ה גרם שישתנה צבע הדם של הזבח כדי שמשה רבינו ידע לחלק את הדם לחצי בדיוק רב; חצי מכמות הדם משה רבינו העביר לכלי קיבול המכונים "אַגָּנֹת" וחצי מכמות הדם זרק על המזבח. חצי מכמות הדם נשארה אדומה וחצי הפכה לשחורה.

תאי הדם האדומים מקנים לדם את צבעו האדום.
מתוך ויקיפדיה

הדם מורכב מכדוריות דם אדומות, כדוריות דם לבנות, טסיות ופלסמה (=החלק הנוזלי שבדם, ובו מומסים מלחים שונים). כדוריות הדם האדומות הן בעלות תפקיד עיקרי בצבעו של הדם. כדוריות הדם האדומות מכילות חומר עשיר בברזל הקרוי המוגלובין. חומר זה יש לו תכונה לקשור אליו חמצן המועבר באמצעותו לתאי גופנו. הוא גם המקנה לדם את צבעו האדום. מספר הכדוריות האדומות הוא כ-5 מיליון בכל מילימטר מעוקב של דם. תפקידן להעביר את החמצן לכל חלקי הגוף ולסייע להרחקת דו תחמוצת הפחמן (המשתחרר בעת הנשימה) שהוא בעצם הפסולת המצטברת באיברים. כדורית דם עשירה בחמצן צבעה אדום בהיר. כשכמות דו תחמוצת הפחמן גוברת והחמצן מתמעט-צבעה אדום כהה.

בצעירותן מכילות הכדוריות האדומות גרעין ככל התאים. אולם בהמשך התפתחותן הגרעין נעלם ואת מקומו תופס ההמוגלובין, הממלא את כל פנים התא. הכדוריות האדומות הבוגרות, החסרות גרעין, אינן מסוגלות להתרבות וימי חייהן קצרים באופן יחסי - כ-90 ימים בלבד. את מקום הכדוריות הזקנות, הנהרסות בטחול ובכבד, ממלאות הכדוריות החדשות, הנוצרות במח העצמות האדום. כשהכדוריות האדומות נהרסות, מתפרק בהדרגה ההמוגלובין שבתוכן והופך לצבעי מרה[6] (תהליך הקרוי תמס-דם או המוליזה). אגב התפרקות זו משתנה צבע ההמוגלובין לסגול, אח"כ לכחול[7], לחום, לצהוב ולירוק. צבעים אלה מופיעים בזה אחר זה בהתקשויות הכחולות הנוצרות במקרים של שטפי דם מתחת לעור, כתוצאה ממכה או פגיעה אחרת[8] ("פנס" מתחת לעיניים).

ראינו שדם שמתפרק בו ההמוגלובין משתנה צבעו. המוגלובין שלא קשור בו חמצן, עשוי בתנאים מסוימים להתחמצן למטא-המוגלובין, ואז צבעו יהפך לחום. במחלות מסוימות של בהמות, נגרם תהליך זה, ודמן מקבל גוון שוקולד[9].

"דם שחור"

כדי להבין מהו "דם שחור", נעיין בכמה סוגיות שמוזכר בהן "דם שחור", ועל צבע שחור בכלל.

א. בתלמוד בבלי מסכת כריתות (כב, א), דנה מהו דם הקזה של בעלי חיים שהנפש יוצאה בו, שהמשנה אומרת שהאוכל כזית מדם זה בשוגג חייב חטאת: "איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו, רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח (רש"י: היינו דם אמצעי). ריש לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך (רש"י: משכלה המשחיר הראשון והתחיל להאדים הוא דם הנפש). רש"י בד"ה דם הקזה אומר: "בתחילה שחור ואח"כ יוצא אדום, ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק, ואח"כ מקלח וסוף כשהדם מתמעט ויורד בסמוך". לפי רש"י, משמע שיש ארבעה שלבים בהקזה: בתחילה הדם שותת וצבעו שחור, אח"כ הדם שותת וצבעו אדום, ואח"כ הדם מקלח למרחוק, ואח"כ הדם שותת ויורד בסמוך וצבעו אדום.

איך יתכן שכבר בתחילת ההקזה של הבהמה הדם ישחיר, או ישנה את צבעו, הרי מדובר בדם בריא?

אלא צריך לומר כך שאין הכוונה שהדם נהפך לשחור כתוצאה משינויים בהרכב הדם אלא הסיבה היא אופטית, כך זה נראה לנו, דומה לשחור. נוכיח בהמשך, ששחור אין הכוונה לשחור ממש אלא כהה יחסית לצבע הלבן או האדום.

כאשר שכבה דקה של חומר נראית לנו שקופה, כשהשכבה מתעבה היא נראית יותר כהה ולפעמים אטומה. למשל ניילון בודד נראה לנו שקוף. אבל גליל של ניילון (כמו בסופרמרקט, למשל) נראה לנו אטום. זכוכית היא שקופה, אם נסתכל על הצד של הזכוכית (כשאנו מוציאים זכוכית-ארון ממקומה, למשל) נראה שהיא ירוקה. תכונה זו קיימת בהרבה מקרים אחרים. כך גם לגבי הדם. זרימה דקה של דם תיראה לנו אדומה. זרימה גדולה ועבה של דם נראית לנו כהה ומקבלת גוון שחרחר. למשל, בהתרמת דם כשאנו נסתכל על השקית שמכילה את הדם שהקיזו מאתנו, נראה שצבעו אינו אדום! היא בגוון שחרחר, מהסיבה שאמרנו.

השתיתה הראשונה, היא פריצה גדולה  ורבה של דם ולכן היא נראית לנו כהה[10].

ב. המשנה במסכת נידה אומרת (פרק ב, משנה ז), שדם שחור זהו דם טמא באשה. הגמרא בנידה (יט, א) אומרת: "אמר רבי חנינא שחור - אדום הוא אלא שלקה, תניא נמי הכי שחור כחרת עמוק מכן טמא, דיהה אפי' ככחול טהור, ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר, משל לדם מכה לכשנעקר הוא משחיר". כאן מדובר על שינוי בהרכב הדם שגורם להשתנות מאדום לשחור. לא צריך לומר שמדובר על שחור ממש, אלא על צבע כהה יחסית ללבן או אדום:

 רש"י מפרש בד"ה "דיהה מכן": "אפילו הוא שחור ככחול טהור הואיל ואינו שחור כחרת". "שחור ככחול", רואים ש"שחור" אין הכוונה לשחור ממש בדווקא, אלא לצבע כהה. מה שרש"י מוסיף: "משל לדם מכה לכשנעקר הוא משחיר", מובן לאור דברינו למעלה, שצבע הדם משתנה בגלל התפרקות ההמוגלובין, כתוצאה מכך שכדוריות הדם נהרסות[11].

ג. הגמרא במסכת נדרים מביאה את המשנה במסכת שביעית (פרק ו, משנה ג): " בצלים (של שישית) שירדו עליהם גשמים וצמחו (בשביעית) אם היו עליהן שחורין אסורין, הוריקו מותרין" (נדרים נח, א). הר"ן (בד"ה אלא) מסביר מה הכוונה במילה "שחורין":   "... לאו שחורין ממש אלא נוטים לשחרות"; וכך הסבירו רוב המפרשים "שחורים" במובן כהים, שאם העלים בצבע ירוק כהה משמע שהם עלים בריאים שיניקתם מן הקרקע, ואינם גידולים שגדלו מן הבצל עצמו[12]. רואים ששחור לאו דווקא שחור ממש, אלא שחור משמש בהרחבה לציון כל דבר שהוא כהה (וכנגדו לבן - במשמעות בהיר), בין שהוא שחור, אדום או ירוק (ראה גם שטיינזלץ, שם).

ד. המשנה במסכת סוכה (פרק ד, משנה ט) אומרת שבניסוך המים על גבי המזבח, היו שני ספלים של כסף על ראש המזבח, אחד ליין ואחד למים. "רבי יהודה אומר: של סיד היו (הספלים) אלא שהיו מושחרין פניהן מפני היין" - שפעמים היו טועים ושופכים יין לתוך הספל של מים, ולכך שניהם היו מושחרים. ומפרש הרב מברטנורא ד"ה מושחרין פניהן: "מחמת היין ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד"[13]. איך כסף פתאום נהפך לצבע שחור? שוב רואים ששחור, לאו דווקא שחור ממש! אלא "שחור מן הסיד", יחסית לצבע הלבן של הסיד, הצבע של הספלים היה שחור. רואים ש"שחור", כוונתו כהה יותר. הכסף היה כהה יותר בשחרותו מן הסיד (כנראה כלי הכסף בתקופת התלמוד ולפני כן, לא היו מבריקים כבימינו, אבל עדיין לא היו שחורים ממש).

מכאן ששחור, אין הכוונה לשחור ממש בדווקא, אלא לצבע כהה יחסית לצבע הלבן או האדום[14]. א"כ, גם לגבי דם שחור אין הכרח לפרש שהכוונה לדם שחור ממש, אלא דם שצבעו כהה יחסית לצבע האדום.

 הקב"ה עשה נס, שהדם שיצא מהקרבן היה חצי אדום וחצי שחור, אע"פ ששני צבעים אלה מופיעים בזמנים שונים בחיי הכדוריות האדומות, בשל התפרקות ההמוגלובין.

---

[1] נקטנו כפירוש רש"י. רמב"ן חולק וסובר שהברית נעשתה לאחר מתן תורה  -  כשיטת "סדר הדורות". אולם בעצם יש מחלוקת מתי זה אירע: ד, ה, ו או ז בסיוון. עיין "תורה שלימה", שמות, פרק כד אותיות נ, יט-כ.

[2] תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז").

[3] פרשה ו סעיף ה'.

[4] "חצי" - הרי שהיה הדם חלוק לחציו בדקדוק ובצמצום. שהרי הפסוק לא מציין שמשה חילק את הדם לחצי. לכן המדרש ממשיך ומפרש איך התרחש הדבר.

[5] על מידות ומשקלות ראה בפרשת "כי תצא" במאמר "מידות ומשקלות".

על מדידה בדקדוק ראה פרשת כי תשא,  במאמר, "שקילה בהכרעה".

[6] ראה "גוף האדם – אנטומיה, פיסיולוגיה, היגיינה", כרך א, ד"ר ח.ש. ברטוב, עמ' 27-29, הוצאת המחבר תשמ"א.

[7] יש לציין, שישנם בעלי חיים, כגון צדפות, רכיכות, סרטנים ואחרים, שיש להם דם כחול. זאת מפני שהוא מכיל נחושת, ונחושת מחומצנת צבעה כחול.

[8] ראה מאמרו של ד"ר איתי גל "למה שטף דם נראה כחול ולא אדום?", YNET, מרץ 2007

[9] כמו במחלת מטהמוגלובינמיה (או כחלת). להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Methemoglobinemia".

[10] לא יתכן שהשתיתה הראשונה מורכבת בעיקר מדם וורידי, (העשיר בדו תחמוצת הפחמן) שצבעו כהה, מאחר והשחיטה היא מצוואר הבהמה הרי שבכל הבהמות מדובר בעיקר בדם עורקי. ראה מאמרו של ד"ר משה רענן, "האי חיור והאי סומק – צבע דם", בפורטל הדף היומי, יומא נו,

[11]  אציין במאמר המוסגר, שהתופעה שבשר משחיר כתוצאה מחום ויובש אינה בגלל שינוי בהרכב הדם (בשחיטה יהודית מתנקז רוב הדם מהבשר והשפעתו על הצבע פחותה), אלא בעיקר בגלל שהמיוגלובין (=שרירי היונקים מכילים פיגמנט הקרוב מאד בהרכבו הכימי ותפקידו להמוגלובין וקרוי מיוגלובין. המיוגלובין מגדיל את אספקת החמצן לשרירים) המצוי בשריר, הרכבו משתנה, כי אינו עומד בחום ויובש ולכן הבשר משחיר. להרחבה ראה באתר "מאה – המכון הישראלי לאיכות ובטיחות המזון", במאמר "צבע של בשר ומשמעותו".

[12] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו – בצל" (נדרים נז, ב – ס, א), ד"ר משה רענן.

[13] ראה גם רש"י סוכה (מח, א) בד"ה שהיו מושחרין פניהן.

[14] ראה גם מאמרו של ד"ר נדב שנרב, צבעים במבט התורני, תחומין כג, הטוען שבחז"ל שימשו רק ארבעה שמות לצבעים:שחור, לבן, ואדום; ואילו השם "ירוק" ניתן לכל יתר הצבעים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

רציעת עבד עברי

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים שאם העבד העברי מעוניין להמשיך לעבוד את אדונו, מעבר לשש שנים, אזי על האדון לרצוע את אוזן עבדו, כסימן לעבד עולם.

פרשתנו פותחת בדיני העבד העברי והאמה. התורה נתנה רשות לאדם למכור את עצמו לעבד עברי, רק אם העני ביותר, כפי שפסק הרמב"ם: "ואינו רשאי למכור את עצמו... אלא אם כן צריך (לכסף) לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכר את  עצמו עד שלא ישאר לו כלום" (רמב"ם הלכות עבדים א, ג); והדין הוא שאדם שקונה עבד עברי שהוא מבני ישראל, קונה אותו לשש שנים ובתחילת השנה השביעית העבד משתחרר. ברם, אם העבד אוהב את אדוניו ויש לו אישה - שפחה כנענית לתקופה של שש שנים וילדים ממנה, והוא אוהבם, וקשה עליו פרידתם, מביאו האדון לפני הדיינים שיאשרו את המשך עבדותו (רש"י כא, ו ד"ה אל האלקים), ואז "וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (כא, ו). האדון  מניח את אוזן עבדו הימנית על הדלת ורוצע (דוקר ונוקב) את אוזן עבדו עד שמגיע לדלת. הרציעה היא לא בחלק הרך של האוזן (האליה), אלא בתנוך - הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע [1]. הנקב באוזנו של העבד הנרצע הוא סימן שהאיש הוא עבד עולם.

המרצע

המרצע הוא מכשיר עשוי ידית ובה תקועה יתד מחודדת, ישרה או מעוקמת, לנקיבת נקבים. חכמינו נחלקו (תלמוד בבלי שבועות ד, ב) האם חובה לרצוע דווקא בכלי העשוי מתכת כמרצע, כגון:  מקדח, מחט וחרט; או שאפשר לרצוע גם במרצע העשוי מחומרים אחרים, כגון: קוץ ועץ מחודד. הרמב"ם פסק, שיש להשתמש דווקא במרצע העשוי מתכת (הלכות עבדים פרק ג, הלכה ט). ממקורות ארכיאולוגיים, אנו יודעים שנתגלו חודים עשויים מברזל, שנראה ששימשו כמרצע לנקיבת חורים בעור או באוזן [2]. נתגלה גם מרצע מנחושת, קדום ביותר [3].

מרצע (אילוסטרציה)
מתוך ויקימדיה

כמו כן, ידוע לנו שהיו מרצעים העשויים אבן צור, ששימשו בעיקר לניקוב עורות. מרצעים אלה, הם נתזים עבים למדי של אבן-צור, ששובררו באופן שנוצר חוד באחד מקצותיהם [4]. בנחל פטיש (גילת) נתגלו מרצעים מאבן צור. נתגלו גם מרצעים עשויים מעצמות במספר אתרים בארץ, כגון: נחל באר שבע, תל ערד ונחל חמר [5].

כיום קיימים מכשירים העושים נקב באוזן, כמעט ללא כאבים, ובצורה ותוצאה יותר אסתטית. 

סימן לעבדות

במזרח הקדום סומנו העבדים בסימונים מיוחדים. סימונים אלה אפשרו להבחין בקלות במעמד החברתי שאליו השתייכו העבדים כאשר פגשו בהם בחי היום-יום, ואף הקשו על העבדים לברוח. בפרשתנו כאמור, רק עבד הבוחר שלא להשתחרר מסומן באמצעות רציעת אוזנו.

בתוספתא כתוב: "הרושם על עבדו שלא יברח פטור" (מכות פרק ג, הלכה ט), והכוונה לכתובת-קעקע, שמותר לעשות לעבד לסימן שהוא עבד שלו; ידוע שנהגו לצרוב או לקעקע את שם האדון על ידו הימנית של העבד, וישנם שטרות פפירוסים מתקופת התלמיים לפני כ-2200 שנה, בהם מוזכר דבר זה, שהיו עבדים שהיתה בעורם כתובת-קעקע.

במסכת שבת (נז, ב) מוזכר סימן עבדות נוסף, שהיו עבדים נוהגים להלך וחותם (צורה, סמל) העשוי טיט, על בגדיהם או תלוי בצווארם (שם, רש"י ד"ה אי כבלא). סימן עבדות נוסף, שנהג בבבל הקדומה, היה תספורת מיוחדת שהיו עושים לעבד [6]. בין סימני ההיכר  שהיו לעבדים במצרים: עגיל באוזן העבד ושערו של העבד מסופר בצורת כיפה [7].

ברומא העתיקה נהגו לסמן עבדים נמלטים באמצעות צריבת העור, על ידי ברזל לוהט במיוחד או ברזל המצונן לטמפרטורה נמוכה במיוחד. אירופאים, אמריקאים ובעלי עבדים אחרים נהגו לצרוב מיליוני עבדים בזמן סחר העבדים הטרנס אטלנטי [8] (בין המאות ה-16 וה-19).

---

[1]  קידושין (כא, ב) - בגובה של אוזן; רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה יב. וראה עוד מלבי"ם שמות פרק כא אות לד.

[2] אנצ' מקראית בערך "מלאכה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמ' 1022-1025.  

[3] ראה באתר  "sciencedaily" "One of oldest metal objects found to date in Middle East", אונ' חיפה, אוגוסט 2014

[4] אנצ' העברית בערך "צור, כלי".

[5] על פי האתר "אוצרות המדינה" של רשות העתיקות, האחראי על אחסון תיעוד ובקרה של עתיקות ארץ-ישראל.

[6] אנצ' מקראית בערך "עבד", בפיסקה "מעמדו החוקי של העבד", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1971.

[7] "חוק וחברה במקרא – פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות", מט"ח, התשס"ה 2005, עמ' 74.

[8] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Human branding" (=טיבוע בבני אדם).

© כל הזכויות שמורות למחבר

נקודת טלה - נקודת האביב

 מאת: אורן סעיד

בתקופה שבני ישראל יצאו ממצרים, נקודת האביב היתה במזל טלה, ולכן נצטווינו לחגוג את הפסח דווקא באביב.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי לחגוג את חג הפסח: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (כג, טו). בציווי זה אנו נדרשים לדאוג שפסח יחול באביב. הלוח העברי נבנה כך שחג הפסח יחול באביב [1]. גם בחומש דברים התורה מצווה לחגוג את חג הפסח באביב: " שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אלוקיך כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א). ב"ספורנו" על התורה מצאתי פירוש מעניין מדוע פסח צריך לחול בחודש האביב:

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב - שמור בהתמדת השגחה שיהיה ניתן חודש האביב ע"י עבורי החודשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה; 'כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ': כיוון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החידוש של האביב והוא הניגוד בהיות טלה אלהי מצרים עם השמש בגבורתו והירח בניגודו; 'לָיְלָה': כי אותו הניגוד היה אז בלילה, ובהיות שאין קרבן בלילה, הוצרך להקדים הקרבתו ביום הקודם לאותו הניגוד ולזכרון זה קבע כן לדורות" (דברים טז, א).

כדי להבין את דברי הספורנו, ראשית נלמד מהי "נקודת טלה" או "נקודת האביב".

הקדמה

כידוע, לפי ההשקפה האסטרונומית הישנה [2], עומד כדור הארץ ללא ניע במרכז היקום, וכל כוכבי הלכת (שבעת כוכבי הלכת הנראים בעין בלתי מזויינת, הכוללים גם את השמש והירח) וכוכבי השבת מקיפים אותו. הקדמונים הבחינו בכך שכל כוכבי הלכת נעים, מי במהירות ומי באיטיות, על רקע כוכבי השבת הקבועים במקומם. הירח, למשל, משלים הקפה אחת סביב כדור הארץ בערך בחודש, והשמש משלימה הקפה כזו בשנה, כך שבמשך השנה מסלולה בין כוכבי השבת מתווה מעין מעגל דמיוני החוצה את כיפת השמים לשני חלקים. מעגל זה נקרא בפי התוכנים של העת העתיקה "מילקה [3]", "אקליפטיק" בלעז, או "גלגל המזלות". בנוסף למעגל זה הוגדר מעגל נוסף, הנמצא במחצית הדרך בין שני הקטבים הצפוני והדרומי, סביבם סובבים השמיים במסלולם היומי סביב כדור הארץ (כפי שהאמינו אז), וניתן לו השם "קו המשווה" השמימי. ככל שני מעגלים גדולים המשורטטים על פניו של כדור, במקרה שלנו הספירה השמימית, חוצים גם את המילקה והמשווה זה את זה בשתי נקודות. הנקודה בה חוצה המילקה את המשווה, בה נעה השמש צפונה, נקראת "נקודת האביב", משום שבתחילת האביב מגיעה השמש לנקודה זו. על סמך תצפיות העריכו את משך הזמן שבין שני מעברים רצופים של השמש בנקודת האביב בכ-365 יום ורבע, ותקופה זו נקבעה ע"י יוליוס קיסר כבסיס ללוח השנה האזרחי, שנקרא על שמו "הלוח היוליאני".

ראש טלה – נקודת האביב

כאמור, הנקודה בה חוצה המילקה את המשווה, בה נעה השמש צפונה, נקראת "נקודת האביב". נקודה זו היא גם נקודת שוויון האביב של היום והלילה, שהשמש נמצאת בה ב-21 במרץ. "נקודת האביב" נקראת גם "נקודת טלה", משום שבעבר מקומה של "נקודת האביב" על קו המילקה (האקליפטיק) או קו גלגל המזלות היתה במזל טלה. הרמב"ם בהלכות קדוש החודש (פרק יט הלכה ה), כותב שרגע שיווי היום והלילה הוא כש"השמש בראש מזל טלה", וכן זהו רגע תקופת ניסן: "תקופת ניסן היא השעה והחלק, שתכנס בו השמש בראש מזל טלה" (פרק ט הלכה ג). דברים דומים כותב גם הרלב"ג:

" ראש חודשים – … והנה זה החודש שהוא ראשון לשאר החודשים הוא בהכרח אם אצל בעת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה, או אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל מאזניים (זהו המזל שנמצא מול מזל טלה, ראה תמונה); כי אלו שני המקומות יתכן בהם שיהיו ראש השנה מבין שאר התקופות השימשיות, לפי שאופן המזלות הוא נחלק בפועל באלו הנקודות, כי אופן המשווה יחלקהו בהם, ואין העניין כן בשאר התקופות [כלומר, שהשמש במזל טלה חל יום השוויון האביבי וכשהשמש במזל מאזניים חל יום השוויון הסתווי]. וכבר למדנו שזה החודש הוא אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה, לפי שהתורה ביארה שזה החודש הוא חודש האביב , במה שאמרה: 'שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב' (דברים טז, א); ושהחודש השביעי תִּשְלַם בו האסיפה מתבואת הגורן והיקב; וזה לא יתכן, אם לא יהיה זה החודש, אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה ; ולזה ידענו שזה החודש הוא חודש ניסן, כמו שנזכר במכילתא [4]" (שמות, יב, ב).

לפי הספורנו, נצטווינו שפסח יחול בחודש האביב, משום שרצה ה' שיציאת מצרים תהיה בעת חידוש האביב  - כשהשמש במזל טלה בקירבת נקודת האביב וגם הלבנה תהיה במילואה (פסח חל בט"ו בניסן שאז הירח מלא, כמו בכל אמצע חודש, כלומר, נמצא בניגוד לשמש ולכן רואים ירח מלא באמצע החודש). המצרים עבדו את הטלה כאלוה, ולפי הטבע היה מזל מצרים-טלה גובר על ישראל שנמשלו ללבנה.  למרות שהמצרים סברו שמבחינה אסטרולוגית הם צריכים לגבור על ישראל, דווקא אז, ה' הוציא את בני ישראל ממצרים, וישראל גברו על המצרים.

הרמב"ן מוסיף, שלכן בני ישראל נצטוו לשחוט קרבן פסח, טלה או גדי [5], מכיוון שלבעלי חיים אלו סגדו המצרים: "איש שה לבית אבות - טעם המצווה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכן צווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו, וכך אמר קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים" (שמות יב, ג). בנוסף, הזוהר מציין, שמאחר והמצרים היו סוגדים למזל טלה לכן היו עובדים לשה – טלה או גדי: "משום שהמצרים עובדים למזל טלה, ומשום זה עובדים לשה" (בתרגום ללשון הקודש, פרשת פנחס, דף רנא).

בספר "מנורת המאור" לרבי יצחק אבוהב[6], מציין שלכן ה' ציווה שקרבן הפסח – הטלה, יאכל צלי אש כשהוא שלם – ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב, ט) –כדי שהמצרים יזהו שבני ישראל זובחים את הטלה – אותו הם עובדים; כמו כן ה' ציווה שקרבן פסח – הטלה, אסור לשבור את העצמות (שם, מו) – שוב, כדי שהמצרים יזהו בבוקר למחרת לפי העצמות השלמים, שזבחו את הטלה.

תופעת הנקיפה

תנועת הנקיפה של כדור הארץ.
יוצר: Ereenegee
מתוך ויקימדיה

אולם, נקודת האביב אינה קבועה על  המילקה (האקליפטיק), כפי שניתן היה לחשוב, אלא נעה עליו אט-אט נגד סדר המזלות, בכיוון הפוך לזה של תנועת השמש בשמים סביב כדור הארץ, במחזור של כ-26,000 שנה. תנועה זו נקראת "נקיפה". נקיפה מומחשת באמצעות סביבון. כל סביבון משנה בשעת סיבובו סביב צירו גם את הכיוון שאליו נוטה ראשו, ובעשותו זאת הוא מצייר מעין חרוט דמיוני. כידוע לנו היום, הנקיפה נובעת מפעולתם המשולבת של כוחות המשיכה של הירח ושל השמש על כדור הארץ. כתוצאה מהנקיפה, בכל 2,000 שנה עוברת נקודת האביב למזל אחר המצוי מערבה יותר. משנת 2000 לפני הספירה ועד לתחילת הספירה שכנה נקודת האביב בקבוצת טלה [7]. כיום נמצאת השמש ביום שוויון האביב בראש קבוצת דגים, ובשל הנקיפה תהיה השמש בעוד 600 שנה באותו יום בראש קבוצת דלי [8]. לכן השמש נמצאת כיום למעשה (בממוצע) במזל טלה בחודש אייר ולא בחודש ניסן.

אין לתופעת הנקיפה  כל משמעות לעניין קביעת הלוח, משום שהשנה הטרופית (מחזור ארבע עונות) היא, כאמור, הזמן בין שני מעברי שמש בנקודת האביב, וזוהי "שנת החמה".

לסיכום, בתקופה שבני ישראל יצאו ממצרים, נקודת האביב היתה במזל טלה, ולכן נצטווינו לחגוג את הפסח דווקא באביב. בנוסף, מאחר ומזל טלה היה בחודש ניסן – בו יצאנו ממצרים,  והמצרים היו סוגדים למזל טלה, נצטווינו גם לשחוט לקרבן פסח דווקא טלה או גדי – בעלי חיים להם עבדו המצרים[9].

---

[1] להרחבה ראה מאמר בפרשת משפטים "שמור את חודש האביב".

[2] הנקרא המודל הגיאוצנטרי. להרחבה ראה מאמר "הכוכבים המשוטטים", פרשת בהעלותך.

[3] על המילקה ראה גם במאמר "המבול ונטיית ציר כדור הארץ", פרשת נח.

[4] מסכתא דפסחא פרשה א, מכילתא דר"י שם.

[5] ראה למשל ברמב"ם, הלכות קרבן פסח, פרק ג, הלכות א-ג.

[6] בפרקים העוסקים בחג הפסח, סימן קמא.

[7] לפי הרמב"ם (הלכות יסודי תורה, פרק ג, הלכה ז) היתה השמש "בימי המבול" ב"ראש מזל טלה האמיתי", בשעת תקופת ניסן האמיתית. המבול היה ע"פ "סדר עולם" בשנת 1656 ליצירה; לפי תוכני זמנינו, השמש היתה בראש מזל טלה בנקודת השוויון האביבי בימי היפרכוס, היינו בערך בשנת 130 לפני מנינם. בין שתי הדעות יש הפרש של כ-1974 שנה, התואם לתזוזת נקודת האביב בכ-28 מעלות נוספות על קו המילקה. למרות זאת, הוויכוח שולי ונסב על השאלה איזה כוכב על קו המשווה השמימי נקרא "ראש מזל טלה" במקורו.

[8] להרחבה ראה המכלול – אנציקלופדיה יהודית בערך "נקיפת ציר כדור הארץ".

[9] על האלהת בעלי חיים על ידי המצרים, ראה גם במאמר "האם המצרים היו צמחוניים?", פרשת וארא.

© כל הזכויות שמורות למחבר

נזקי השור

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכר פעמים רבות השור, כבעל חיים הגורם לנזקים שונים. התורה דיברה על שור כי מצוי ושכיח הדבר, ששור נוגח אדם וממיתו או ששור גורם לנזק.

פרשתנו, פרשת משפטים, הינה המקור העיקרי לדיני נזיקין על פי היהדות. בפרשה זו מלמדת אותנו התורה, שאדם חייב לשלם בעד הנזקים או ההפסדים שגרם לחבירו, בין כשהזיק את חבירו ע"י גופו ובין כשהזיקו ע"י רכושו. בפרשתנו מוזכר פעמים רבות השור, כבעל חיים הגורם לנזקים שונים. ברם, אדם חייב לא רק בנזקי שורו, אלא בנזקי כל בעל חיים שברשותו, וכפי שפוסק הרמב"ם: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה ,הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק שנאמר: 'וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ' (שמות כא, לה); אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה [1]" (הלכות נזקי ממון, פרק א, הלכה א). כלומר, התורה נקטה את השור לחיוב נזיקין, רק כדוגמא, משום שמצוי ושכיח הדבר, ששור נוגח אדם וממיתו או ששור גורם לנזק.  במאמר זה נדון באופיו של השור כגורם לנזקים.

שוורים מושכים בעגלה במומבי, הודו, 2004.
יוצר: Antônio Milena/ABr
מתוך ויקימדיה

אבות נזיקין

שור הוא שם כללי ליחיד של בקר, פר, פרה או עגל. הוא היה החשוב מכל החי מאז ועד ימינו. שימש בשני תפקידים חשובים: לעבודה, בעיקר לעבודת השדה, ולמזון, לבשר וחלב. רכושו של אדם תמיד הכיל צאן ובקר. לכן התורה השתמשה בשור לתיאור ממון בכלל וממון המזיק בפרט, בגלל שכיחותו הרבה. נזקי השור מפורטים בתורה[2] בשלושה אופנים "קרן", "שן" ו"רגל", המכונים "אבות נזיקין":

"קרן" –בפרשתנו התורה מציינת את דיני שור המזיק בנגיחה על ידי הקרן - "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי; וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא, כח-כט). אופייה של קרן (שור המזיק ע"י הקרן שלו) היא: כוונתו של השור להזיק. תולדות הקרן: נגיפה בגוף, נשיכה, רביצה על כלים בכוונה לשברם או בעיטה ברגל בכוונה להזיק.

המקור ל"אבות הנזיקין", "שן" ו"רגל", הוא מהפסוק בפרשתנו: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה  [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד); ומבאר רש"י: " כִּי יַבְעֶר  - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו: או בשלוח את בעירה או בבעור; ופירשו רבותינו 'וְשִׁלַּח' הוא נזקי מדרך כף רגל 'וּבִעֵר' הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (בבא קמא  ג, א)". מהמילה "וּבִעֵר"(שמובנה כיליון והשחתה של הדבר הנאכל על ידי השור) – למדים את החיוב של "שן" - היזק הבהמות על ידי אכילה, ומהמילה  "וְשִׁלַּח" למדים את החיוב של "רגל" - היזק הבהמות על ידי דריסת הרגל.

אופייה של "שן" (היזק הבהמות על ידי אכילה) היא: יש הנאה להזיקה. תולדותיה: נתחככה הבהמה בכותל להנאתה והפילתו או נתגלגלה על פירות להנאתה וטנפתם.

אופייה של "רגל" (היזק הבהמות על ידי דריסת הרגל) היא: היזקה מצוי, שרגילה הבהמה להזיק דרך הילוכה[3]. תולדותיה: הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה (שנדבקו שערותיה בכלי וגררתו), ברסן שבפיה, באוכף שעליה, או בקרון שהיא מושכת בו.

התנהגות השור

השור הוא בדרך כלל בעל התנהגות שקטה, אך הוא נוח לרגוז כשהוא מגוֹרֶה, ואז הוא נעשה תקפני מאד. שור מורגז ומשתולל מסוכן לבהמות ולאדם בנשקו – הקרניים, שהוא מפעיל אותן בכוח האדיר של שרירי ערפו [4]. הנגיחה של שוורים היתה שכיחה, כי השתמשו בשוורים לא מסורסים. שור מסורס, מאבד את פראוּתו; הוא מִידַמה במקצת לפרה ונעשה שקט ונכנע, אך אין הוא מאבד את כוחו. מכאן הנוהג לסרס שוורים בגיל חודשיים, לשם הכשרתם כבהמות עבודה [5]. יש לציין כי הסירוס אסור מדין תורה הן באדם והן בבהמה, חיה ועוף, "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד).

שור-מציין ביחוד את הפר המסורס, אך בלשון המקרא, ובדיבור הרווח, המונחים 'שור' ו'פר' משמשים בעירבוביה.

ישנם מקומות בעולם, המנצלים את הדחף הטבעי של הפרים להילחם, כשעשוע לבני אדם הצופים בהם. חלק מהסגנונות של מלחמות שוורים אינם כרוכים בהתעללות פיזית בשור או בהריגתו; הסגנון "קלאסי" של מלחמת שוורים, שבו נהרג השור ע"י בני אדם, הוא הצורה הנהוגה בספרד ובמדינות אמריקה לטיניות רבות. הספורט האכזרי לסוגיו הוצא אל מחוץ לחוק בארצות רבות[6].

בשלוש מאות השנים האחרונות, מתו 534 לוחמי שוורים מקצועיים, בזירת מלחמות השוורים או מפציעות שנגרמו שם על ידי השוורים [7]. התורה מציינת, כי שור שהרג אדם, חייב מיתה בסקילה (שמות כא, כח). ברם, המשנה מציינת, ששור שאלפו אותו למשחק, והרג אדם, פטור ממיתה: "שור האצטדין [8] אינו חייב מיתה, שנאמר: 'כִי יִגַּח' ( שמות כא,כח), ולא שיגיחוהו" (בבא קמא, פרק ד, משנה ד). כך גם פוסק הרמב"ם: "שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה, אינן מועדין לזה;  ואפילו המיתו את האדם, אינן חייבין מיתה - שנאמר: 'כִי יִגַּח' ( שמות כא,כח), לא שיגיחוהו" (הלכות נזקי ממון, פרק ו, הלכה ד).

נזקי ה"שן"

אחד מנזקי השור הוא ע"י אכילה, וגם דיני נזק זה פורטו בהרחבה במשנה ובתלמוד. בשל השכיחות הרבה של השור, נזק זה היה שכיח בעבר, כפי שקורה כיום בכמה ערים בהודו:

הפרות הן יצורים מקודשים בהודו ולכן מרבית תושביה נמנעים מלשחוט ולאכול את הפרה ואת השור. הגנה על הפרה אף עוגנה בצורה כזו או אחרת בחוקה הפדרלית של הודו, במרבית מדינות הודו [9]. פרות הודיות רבות הפכו ליצורים עירוניים לחלוטין, ובערים אחדות עוברים עליהן כל חייהן מבלי להיתקל בגבעול עשב צומח יחיד. הפרות מביאות תועלת, מהיותן פועלי נקיון הזוללים את האשפה ברחובות. הפרה מגוונת את תפריטה העלוב במזון שהיא גונבת מדוכנים וחנויות [10]:

הפרה יוצאת לפעולה ברגע שדעתו של המוכר מוסחת לרגע. היא תוחבת את ראשה בין רגלי הקונים, וגורפת צרור ירקות נדיב בתנועה אחת של לשונה הארוכה. עד שבעל הדוכן מספיק להגיב ע"י מקלו, הגנבת כבר נמצאת הרחק במורד הרחוב.

הפרות יוצאות גם לפשיטות אסטרטגיות על סלי הקניות של הלקוחות. בשיטה זו הן מושיטות את צווארן כבדרך אגב לעבר הסל החולף לידן, או שהן ממתינות עד שהקונה יפנה את גבו, ומחסלות בחשאי את המצרכים שקנה.

---

[1] ראה גם רש"י בפרשתנו בדבירו המתחיל "וכי יגח שור" (שמות כא, כח). המשנה במסכת בבא קמא מונה את הדברים שאומרים עליהם "דיבר הכתוב בהווה":

"אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לְכִלְאַיִם, וּלְשַׁבָּת. וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה" (פרק ה, משנה ז).רש"י וכן הרמב"ם העבירו את דרשת "נפילת הבור" שבמשנה (שם) לשור המזיק. מקורם במכילתא (פרשה י) על הפסוק וכי יגח שור (כא, כה): "אין לי אלא שור, מנין לעשות כל בהמה כשור, הריני דן, נאמר כאן שור ונאמר להלן (דברים ה, יד) שור, מה שור האמור בסיני [= בעשרת הדברות האחרונות בציווי על השבת 'ושורך וחמרך'] עשה בו כל בהמה כשור, אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור".

[1] "קרן" - בשמות כא, לה-לו; "שן ורגל" - בשמות כב, ד. להרחבה ראה בויקישיבה בערך "אבות נזיקין".

[3] בהקשר זה יש לציין, שמשקלה האופייני של פרה הוא בין 400 ל-500 ק"ג, ומשקלו האופייני של פר נע בין 700 ק"ג ליותר מ-1000 ק"ג (כטון). עם זאת, המשקל המרבי תלוי בזן, והפרים הגדולים ביותר שתועדו שקלו למעלה מ-1,500 ק"ג. א"כ, מובן, שמשקל זה של השור יכול לגרום נזק בדרך הילוכו, על ידי דריסת הרגל. על פי ויקיפדיה בערך "בקר הבית".

[4] בהקשר זה יש לציין, כי גם לפרות וגם לפרים יש קרניים. מגדלי פרות מסירים את הקרניים מפרותיהם כדי למנוע מהן לפצוע זו את זו. על פי ויקיפדיה בערך "בקר הבית".

[5] ע"פ האנצ' העברית בערך "בקר", בפיסקה "מן הביולוגיה של הבקר".

[6] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית  "Bullfighting" (=מלחמת שוורים).

[7] על פי ויקיפדיה האנגלית  "Bullfighting" (=מלחמת שוורים).

[8] תוספות מציין, ששור האצטדין, זה שור שנלחם באדם (בבא קמא כד, ב, ד"ה המשסה).

[9] ע"פ ויקיפדיה בערך "פרה קדושה".

[10] “Visions of Culture - An Introduction to Anthropological Theories and Theorists” ,by Jerry D. Moore   

,Rowman Altamira,2004, page 211.

© כל הזכויות שמורות למחבר

על תזונה נכונה ועל בריאות ופוריות

 מאת: אורן סעיד

הרמב"ן מציין, שכאשר ה' מברך את המאכלים והמשקאות של בני ישראל, אז זה מועיל לבריאות ולפוריות של בני ישראל.

בפרשתנו אנו קוראים על הברכה שמברך ה' את בני ישראל אם ישמרו  את המצוות: "...וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ; לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ". (כג, כה-כו). מבאר הרמב"ן  את הקשר בין תחילת הפסוק – "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" להמשך הפסוק הנוכחי והפסוק הבא אחריו: "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ - כְּלוֹמַר שֶׁאָסִיר בָּהֶם מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, שֶׁיִּהְיוּ הַמַּאֲכָלִים וְהַמַּשְׁקִים טוֹבִים וּבְרִיאִים לֹא יוֹלִידוּ מַחֲלָה אֲבָל יְרַפְּאוּ מִמֶּנָּה. וְאָמַר עוֹד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּהֶם אִשָּׁה מְשַׁכֵּלָה בְּרֶחֶם מַשְׁכִּיל[1], וְלֹא עֲקָרָה בְּרֶחֶם וְשָׁדַיִם צֹמְקִים, כִּי בִּהְיוֹת הַמַּאֲכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וְהָאֲוִיר מְבֹרָכִים יִהְיוּ הַגּוּפִים בְּרִיאִים, וְאֶבְרֵי הַזֶּרַע נְכוֹנִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂיהֶם כַּהֹגֶן..." (שם). מדברי הרמב"ן אנו למדים:

א.      כאשר המאכלים והמשקים טובים והאוויר נקי,  אזי הם מגנים עליו מפני מחלות וגוף האדם בריא.

ב. כאשר המאכלים והמשקים טובים והאוויר נקי,  הם משפיעים לטובה על מערכת הרבייה של האדם. לכן אשה לא תפיל את פרי בטנה ("מְשַׁכֵּלָה") ואשה לא תהיה עקרה.

תזונה נכונה ובריאות

על הקשר בין תזונה נכונה ובריאות עמד כבר הרמב"ם: "רוב החולאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים.  הוא ששלמה אומר בחכמתו, 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ' (משלי כא,כג) - כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות פרק ד הלכה כ). כך גם אמר היפוקרטס (377-460 לפני הספירה), רופא ופילוסוף יווני ידוע: "יהיו מזונותיך תרופותיך, ותרופותיך מזונותיך". במילים פשוטות: במקום ליטול תרופות, הקפידו על תזונה בריאה. זו תרפא את הגוף שלכם ותגן עליו מפני מחלות. אכן יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שלתזונה יש השפעה מכרעת על תפקוד הגוף והנפש. אציין שתי דוגמאות:

עץ תמר עמוס בפרי בשל (בתמונה זן חיאני) .
יעיל ביותר לעיכוב התפתחות מחלות לב וכלי דם
מתוך ויקיפדיה

א.  "ג'אנק פוד" הינו מונח המציין מזון זול, המכיל רמות גבוהות של קלוריות, מסוכר או שומן, עם מעט סיבים תזונתיים, חלבון, ויטמינים או מינרלים. מחקרים רפואיים מוכיחים כי תזונה לקויה זו מאיצה התפתחות של מחלות כרוניות קשות, בהן השמנת יתר, סוכרת מסוג 2 ומחלות לב וכלי דם. ההשפעה ההרסנית של רכיבים אלו על מערכת הדם היא ארוכת טווח ומתחילה בשלב מוקדם בחיים: ממצאים קליניים מלמדים כי תהליך חסימת העורקים (טרשת עורקים) עלול להתרחש כבר בסביבות גיל 30, ובכך להניח את התשתית להתקפי לב ולאירועים מוחיים בעתיד[2]. בנוסף, סקירה מקיפה מ־2024, שכללה נתונים שנאספו מכמעט עשרה מיליון איש, זיהתה קשר בין צריכה של מזון "ג'אנק פוד" לבין 32 בעיות בריאות שונות, כגון: מחלות לב ודיכאון ואף מוות[3].

ב.  ממחקר[4] שערכו חוקרי הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, עולה כי אכילת 100 גרם תמרים ביום לא רק שאינה גורמת לעליית רמות הסוכר בדם אלא גורמת לירידה של רמות השומנים (טריגליצרידים) בדם וכן לירידה של מידת החמצון של השומנים בדם וע"י כך התמר מגן מפני טרשת העורקים. מחקרים קודמים הראו כי הפירות היעילים ביותר לעיכוב בהתפתחות מחלות לב וכלי דם הם: הרימון, היין האדום (הגפן) ושמן הזית, מתוך עשרות פירות וירקות שנחקרו[5].

מהו הקשר בין תזונה לפוריות?

מצינו במקרא ותלמוד חומרים וגורמים שונים שנחשבו כמשפיעים על הפוריות - יש שהגבירו את הפוריות, ויש שגרמו לעקרות. הדודאים מוזכרים בתורה (בראשית ל, יד) כמועילים לפוריות[6]. יין נחשב כמעורר מבחינה מינית[7].

רוב בעיות הביוץ נגרמות עקב שחלות פוליציסטיות [Polycystic ovary syndrome= PCOS ]. תסמונת זו נחשבת לאחד הגורמים השכיחים ביותר לאי פריון והינה התסמונת הנפוצה ביותר במערכת הרבייה בקרב נשים בגיל הפריון. מחקר של בית החולים הדסה עין-כרם מוכיח קשר ישיר בין תזונה לפוריות: שינוי באורח החיים המבוסס על הפחתת פחמימות וסוכרים פשוטים, לצד פעילות גופנית מתונה, מטפל בשורש הבעיה המטבולית. תזונה זו מפחיתה את עודף האינסולין בגוף, מאזנת את ההורמונים הזכריים המשבשים את השחלות ומחזירה את הביוץ הספונטני. תוצאות המחקר דרמטיות: תוך 3 חודשים בלבד, 5 מתוך 6 נשים שסבלו מבעיות פוריות הרו בהצלחה, ורוב המשתתפות הסדירו את מחזור הווסת – כל זאת באופן טבעי לחלוטין וללא צורך בתרופות[8]. 

חוקרים טוענים, כי בנשים עם צריכה מוגברת של חומצות שומן מסוג טראנס, במקום פחמימות או שומן בלתי-רווי, קיים סיכון מוגבר להפרעות פריון על רקע הפרעות ביוץ[9].

מחקרים עדכניים מדגישים כי לתזונה ולאורח החיים יש השפעה מכרעת לא רק על פוריות האישה, אלא גם על פוריות הגבר[10]. נמצא קשר ישיר בין צריכת ויטמינים, מינרלים ורכיבי נוגדי חמצון בתזונה– בין אם דרך התפריט היומי ובין אם כתוספי תזונה – לבין שיפור מדדי איכות הזרע, כגון ריכוז, תנועתיות ומבנה הזרע. בין הרכיבים המרכזיים שנמצאו יעילים נמנים: אבץ, סְלֵנְיוּם, קוֹ-אֶנְזִים Q10, קַרְנִיטִין, אַרְגִּינִין, לִיקוֹפֶּן וכן ויטמינים חיוניים כגון E ,C ו-B12. תמיכה מדעית מובהקת לכך עולה מניסוי קליני מבוקר שמצא כי מתן משולב של תוספי אבץ וחומצה פולית לגברים הסובלים מתת-פוריות, הוביל לעלייה דרמטית של כ-74% בסך ספירת הזרע התקין, ובכך שיפר משמעותית את פוטנציאל הפוריות שלהם[11].

כמו כן חשיפה לרעלנים כימיים וקרינתיים, עישון, שתיית אלכוהול מרובה, שימוש בסמים רכים וקשים עשויים לגרום לבעיות פוריות. לכן בתקופה שבה מנסים להיכנס להריון רצוי להימנע משתיית אלכוהול, לחדול מעישון ומשימוש בסמים. בנוסף, נערכו מחקרים המוכיחים שמשקל גוף גבוה מדי עלול לפגוע באיכות הזרע[12].

אם כן, תזונה ואורח חיים בריא חיוניים לבריאות בכלל ולאישה ולגבר בשנות הפוריות וההריון בפרט.

---

[1]   הביטוי "רֶחֶם מַשְׁכִּיל" מקורו בהושע: "תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" (ט, יד), ומבאר בפירוש "מצודת ציון", ש'מַשְׁכִּיל' מלשון שכול ומיתה, כלומר שהנשים יפילו עוברם.

[2] McGill, H. C., McMahan, C. A., & Gidding, S. S. (2000). Origin of atherosclerosis in childhood and adolescence. The American Journal of Clinical Nutrition, 72(5), 1307S-1315S. 

[3] Lane M M, Gamage E, Du S, Ashtree D N, McGuinness A J, Gauci S et al. Ultra-processed food exposure and adverse health outcomes: umbrella review of epidemiological meta-analyses BMJ 2024; 384 :e077310.

[4] מתוך אתר הטכניון, במאמר "מחקר: אכילת תמרים מגנה מפני טרשת העורקים ואינה מעלה רמת הסוכר בדם" ספטמבר 2009. 

[5] ראה גם במאמר "שבעת המינים" בפרשת כי תבוא

[6] ראה מאמר על הדודאים בפרשת ויצא.

[7] כתובות סה,  א; ויקרא רבה יב,  א.

[8] המרכז הרפואי הדסה. על תזונה ורגישות - הקשר בין תנגודת לאינסולין ותסמונת השחלה הפוליציסטית. 

[9] American Journal of Clinical Nutrition, ינואר 2007, במאמר " Dietary fatty acid intakes and the risk of ovulatory infertility" מאת, Jorge E Chavarro, Janet W Rich-Edwards, Bernard A Rosner, and Walter C Willett

[10] Salas-Huetos, A., Rosique-Esteban, N., Salas-Salvadó, J., & Bulló, M. (2023). Dietary supplements for male infertility: a systematic review. Archivio Italiano di Urologia e Andrologia, 95(1), 11196.

[11] Wong, W. Y., Merkus, H. M., Thomas, C. M., Menkveld, R., Zielhuis, G. A., & Steegers-Theunissen, R. P. (2002). Effects of folic acid and zinc sulfate supplementation on male factor subfertility: a randomized, double-blind, placebo-controlled trial. Fertility and Sterility, 77(3), 491-498. 

[12] ראה במאמר "בעיות פוריות אצל גברים", ד"ר רות גופן וד"ר יובל אור, באתר של הכללית, 

© כל הזכויות שמורות למחבר