אתרוג - טעם העץ כטעם הפרי

 מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו את הביטוי "פרי עץ הדר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג, בו טעם העץ זהה לטעם הפרי.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות ארבעת המינים שיש לקחת בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל..." (כג, מ). ומפרש רש"י: "פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שווה". מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת סוכה: "תנו רבנן, 'פְּרִי עֵץ הָדָר' -  עץ שטעם עצו ופריו שווה הוי אומר זה אתרוג" (לה, א). הגמרא דורשת את הביטוי "פְּרִי עֵץ הָדָר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג[1], מזה שהתורה הדגישה שמדובר ב'עֵץ' ולא רק ב'פְּרִי הָדָר': שטעם העץ שווה לטעם הפרי; וכן דרשו בתלמוד ירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחאי: ולקחתם לכם פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו, טעם עצו כטעם פריו, פריו דומה לעצו, עצו דומה לפריו; ואי זה זה? זה אתרוג" (סוכה, פרק ג, הלכה ה).

כיצד באתרוג טעם העץ שווה לטעם הפרי?

אתרוג. טעם העץ והפרי שווים.
מתוך ויקימדיה

א.         קליפת האתרוג מתחלקת לשכבה החיצונה ולקליפה פנימית עבה מאד, שהיא עיקרו של הפרי. הקליפה הפנימית היא החלק הנאכל באתרוג. זו עבה פי כמה מאשר בהדרים אחרים, עובדה זו ניכרת במיוחד באתרוג התימני, שהוא גדול יותר ובשרני יותר. אם כן, רוב הפרי הוא בקליפה העבה הפנימית, ומובן מדוע טעם העץ (=הקליפה הפנימית) שווה לטעם הפרי עצמו – חלקו הפנימי של האתרוג שהוא קטן מאד. כך כותב מהר"ם בן חביב בספרו "כפות תמרים": "...אבל אתרוג, חמוץ שבתוכו הוא מועט וזה לא נחשב לפרי ועיקר פריו הוא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם פריו וכן יראה האדם דהחמוץ של אתרוג הוא מועט[2]" (סוכה, לה, א).

ב.         פרופ' יהודה פליקס כותב[3]: "בזמן המשנה והתלמוד אכלו - לאחר המתקה במלח או בחומץ - לא רק את הפרי, גם את ה'תְמָרות', או ה'לולבים' - הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי".

טעם העץ כטעם הפרי - פלפל

בהמשך הסוגיא במסכת סוכה, התלמוד הבבלי מתלבט בהסבר זה, בגלל שישנו פרי נוסף שטעם העץ כטעם הפרי והוא הפלפל: "ואימא פלפלין ? כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר (ויקרא יט, כג) 'וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ' איני יודע שהוא עץ מאכל מה תלמוד לומר 'עֵץ מַאֲכָל' ? עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר (דברים ח, ט) 'לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ', התם משום דלא אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא, לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא, 'אחד' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר" (שם). הגמרא מתרצת, שפלפל לא יכול להיות אחד מארבעת המינים משום שפריו קטן מידי.  

כאן הכוונה לצמח ממנו מפיקים את התבלין פלפל שחור. הפלפל הוא צמח הגדל בשטחים נרחבים בדרום ומזרח אסיה ובאזורים טרופיים נוספים. מכמה ממקורות חז"ל עולה שגידלו עצי פלפלים בארץ ישראל[4].

פרי הפלפל הוא ענבה כדורית שקוטרה חמישה-שישה מילימטרים. את אשכולות הפירות אוספים בעודם ירוקים ומניחים אותם לייבוש בשמש לכמה ימים. פירות הבוסר מתכווצים ומשנים את צבעם לשחור. מפרידים את עוקצי האשכולות מהפירות, ומוכרים אותם בשלמותם. את הפירות כותשים לאבקה המכילה רכיבים מהקליפה השחורה ומהפנים הלבנבן. זהו התבלין המכונה בשווקים בשם "פלפל שחור".

פרופ' זהר עמר כותב[5], שגם לענפי הפלפל יש טעם חריף: "אף שהפלפל הוא צמח מטפס הוא מוגדר עץ משום שהוא רב שנתי וענפיו מעוצים. מתברר שלענפים יש טעם חריף כטעם הפירות".

מקורה של חריפות הפלפל היא בעיקר מתרכובת הפיפרין (piperine). מחקר[6] שבדק את תכולת הפיפרין בחלקי צמח הפלפל שגדל בחממה, מצא בעלים ובגבעולים צעירים רק עקבות של חומר זה והשורשים הכילו מעט יותר פיפרין.  לעומת זאת בגבעולים בוגרים ריכוז הפיפרין היה גבוה ושיעורו הגיע לריכוז של פלפל שחור ולבן מאיכות נמוכה. לאור מחקר זה, מובן, ש"טעם העץ" הכוונה לענפים של צמח הפלפל[7], המכילים אף הם את התרכובת הפיפרין, הנמצאת גם הפרי, ומקנה להם את הטעם החריף.

---

[1] להרחבה על האתרוג, ראה במאמר "פרי עץ הדר - האתרוג", חג הסוכות, בבלוג זה.

 [2] וכך גם מביא בשו"ת חתם סופר:

"נאמר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שווים, וכתב כפות תמרים הרי לימונים וכו' פירות חמוצים כאלו טעם עצו ופריו שוה, כי הרב המחבר ההוא היה בקי בהם ובשמותיהם, ותירץ כי כל אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה ועיקור הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעינים כמו בלימוניס ומאראנסיס וכדומה, ואם כן אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי ולא לפרי עצמו, משאין כן אתרוג שהתוך הוא הטפל והוא קצר ונזרק, וקליפתו הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא עיקר הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה, אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה, וזכינו לדין שאך רק זה הסימן הוא סימן מובהק דאורייתא, לומר, כל שלא נמצא כן איננו עצו ופריו שוה ופסול בודאי" (חלק אורח חיים תשובה רז).

[3] "עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, עמ' 152.

[4] למשל, קהלת רבה (ב, ח), קהלת רבה (ב, ה). ראה במאמר "הפלפל השחור בארץ־ישראל: על גידול צמחים אקזוטיים "מהודו ועד כוש" לאור מדרשי חז"ל", זהר עמר, ירושלים וארץ ישראל – כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ,12-13 תש״פ, עמ׳ 309-332

[5] שם, עמוד 314. ראה הערה קודמת.

[6] Semler, U. and G.G. Gross, 1988. Distribution of piperine in vegetative parts of Piper nigrum. Phytochemistry,Volume 27, Issue 5: 1566–1567

[7] ראה גם במאמר "כס פלפלי ביומי דכפורי פטור – פלפל שחור" (ברכות לו, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ענץ עץ עבות

 מאת: אורן סעיד

ההדס צריך להיות בעל שלושה עלים היוצאים מאותה נקודה, על מנת שיחשוב עבות, לכן הוא דומה לחבל העשוי משלושה גדילים.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות לקיחת ארבעת המינים בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ). רש"י מבאר ש'עֲנַף עֵץ עָבֹת' הוא ההדס: "וענף עץ עבת - שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים וזהו הדס העשוי כמין קליעה" (שם). במאמר זה נדון בדברי רש"י, שמקורם בסוגיא בתלמוד בבלי מסכת סוכה (להלן).

כאמור, בתורה לא כתוב בפירוש הדס, אלא 'עֲנַף עֵץ עָבֹת'. בתלמוד בבלי מסכת סוכה (לב,  ב) דנים בשאלה מהו ענף עץ עבות^[1]. 

אפשרות ראשונה שמעלה התלמוד בבלי, הוא הזית. אפשרות זו נדחית, מכיוון שהענף צריך להיות 'עבות', דהיינו עשוי כשרשרת – כל עלה מונח על העלה שמעליו. בזית יש הרבה עלים, אבל העלים פתוחים ואינם אחד על השני^[2].

 אפשרות שנייה שמעלה התלמוד בבלי, הוא הדולב, שבניגוד לזית, העלים שלו נמצאים בשרשרת. גם אפשרות נדחית, מכיוון שכתוב בפסוק 'ענף', ולומדים מזה שהענף צריך להיות מכוסה בעלי העץ, ובדולב הענף מגולה. מסקנת הסוגיא שיש לקחת הדס, שעליו בשרשרת והם מכסים את רוב עצו.

בהמשך הסוגיא מובאת דעת רב יהודה (סוכה, שם) , הסבור, ששלושה עלים צריכים לצאת פחות או יותר מאותה נקודה על הענף כדי שהוא ייחשב עבות; וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (תרמו, ג). דברי רבי יהודה נובעים מתיאור ההדס כ"קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת^[3]" (שם). כנראה שחז"ל דרשו את ה"עבות" מלשון "עבותות" כלומר חבל קלוע.

הדסים משולשים.
יוצר: Bachrach44
מתוך ויקימדיה

מה הדמיון בין ההדס לצורת הקליעה של חבל?

בתלמוד בבלי מסכת סוכה, מציין רש"י שעלי ההדס עשויים כקליעה: "ענף עץ עבות - שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין ע"י שהן עשויין בקליעה ושוכבין על אפיהן" (שם). בפרשתנו רש"י  מוסיף, שעלי ההדס נראים קלועים כעבותות וחבלים (ויקרא, שם).  כאמור, ההדס צריך להיות משולש - ששלושה עלים צריכים לצאת מאותה נקודה על הענף כדי שהוא ייחשב עבות. מה הקשר בין חבל קלוע להדס משולש?

רש"י מציין על הפסוק "כִּי חֵלֶק  ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים  לב, ט), שהחבל עשוי משלושה גדילים: "כי חלק ה' עמו - למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו, יעקב חבל נחלתו, והוא השלישי באבות המשולש בשלושה זכיות: זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו הרי שלושה,  כחבל הזה שהוא עשוי בשלושה גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק" (שם). מקור דברי רש"י הוא בספרי: "יעקב חבל נחלתו … מה חבל זה משולש, כך היה יעקב שלישי לאבות וקבל שכר כולם" (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיב). חבל משולש הוא חבל שמורכב משלושה חוטים השזורים יחד לחבל עבה וחזק שנקרא גם "עבות"; וכפי שמבאר הרד"ק: "והחבל העשוי משלשה יתרים (=חוטים), נקרא 'עבות' " (ישעיהו ה, יח).

החבל עשוי סיבי צמחים (fibres) השזורים לחוטים (yarns); החוטים שזורים לגדילים (strands). החבל הנפוץ שזור משלושה גדילים^[4]. חבל מלופף נבנה על ידי פיתול כל אחד ממרכיבי החבל (סיב, חוט או גדיל) סביב עצמו וסביב כל האחרים. כיוון הליפוף של החבל יכול להיות לצד ימין או לצד שמאל. הפיתול של החוט מנוגד לזה של הגדיל, וזה בתורו מנוגד לזה של החבל. שינוי כיוון הפיתול של רכיבי החבל, המוכנס בכל פעולה עוקב, הוא שמחזיק את החבל הסופי יחד כאובייקט יציב ומאוחד.

לפי זה, ניתן לומר, מהאחר וההדס צריך להיות בעל שלושה עלים היוצאים מאותה נקודה, על מנת שיחשוב עבות, לכן הוא דומה לחבל העשוי משלושה גדילים.

גידול הדסים משולשים

בכל גבעול של צמח ההדס ישנם מפרקים שמהם יוצאים העלים. בכל מפרק ייתכנו עלה אחד או מספר עלים. מחקר שנעשה לפני עשרים שנה במכון וולקני מצא, שענפי הדס נוטים לעבור לאורך התבגרותם שלושה שלבים שונים של פיזור העלים לאורכם. תחילה מופיע פיזור נגדי - שבכל מפרק יש שני עלים זה מול זה, בשלב הביניים מופיע פיזור לולייני "שוטה" - שבו כל עלה יוצא מהמפרק מעל שכנו ובזווית של 120 מעלות ממנו, ולבסוף פיזור משולש.

מסורת ארוכת שנים של מגדלי ההדסים בצפת מלמדת שאפשר להשפיע על פיזור העלים בהתערבות מלאכותית^[5]. על מנת לקבל "הדסים משולשים" בכמות טובה, יש לחדש את הצמח בתחילת הקיץ (לקראת חג הפסח), בגיזום נמוך מאד או בשריפה של שיחי ההדס .פעולות אלו גורמות למספר תהליכים^[6]:

א.      שינוי במאזן ההורמונלי של הצמח (יחס ציטוקינין/אוקסין) שמעודד פריצה של ענפים יותר קרובים לשורש (בעיקר מתחת פני האדמה), בעוצמת צימוח חזקה, שמעודד מעבר לסידור העלים באותו גובה ומשולשים.

ב.      גיזום חריף ושריפה מקטינות את מספר הענפים הפורצים ומאפשר למספר המוקטן של הענפים להתארך ולהיהפך בחלקם העליון למשולשים. בהשוואה ניסיונית בין שריפה לגיזום התברר ששריפה יעילה אפילו יותר מאשר גיזום.

---

[1] על  פי הערך "הדס - פרטי הלכותיו", באנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג.

[2] בשערי תשובה (סעיף קטן ג) הביא את דעת המור וקציעה, שפסק שאם העלים לא מגיעים לתחילתם של העלים הבאים – ההדס פסול. האחרונים (ובניהם החזון איש קמו, טו) חלקו על דבריו, וכתבו שדברי הגמרא, שהעלה צריך להגיע לעלה הבא, הם רק סימן לזיהוי ההדס, מכיוון שמצוי שהעלים שלו נוגעים אחד בשני, אבל אין כוונת הגמרא לומר שההדס כשר רק באופן הזה (עיין פסקי תשובות שם).

[3]  כאמור התיאור "שלשלת", פירושו שעלי ההדס נראים כמו שרשרת - כל עלה מונח על העלה שמעליו.

[4] ויקיפדיה האנגלית בערך "rope" (=חבל).

[5] "איך ההדס יודע להסתדר בשלשות?", חיים גלעדי, ספטמבר 2021, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] מתוך אנצ' הלכתית-  חקלאית, בערך "הדס", באתר "למעשה – אקטואליה הלכתית", מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר

להטוטי שמחת בית השואבה

 מאת: אורן סעיד

התלמוד מתאר תנאים ואמוראים שביצעו להטוטים, קשים ומדהימים, בשמחת בית השואבה.

בימי חול המועד של חג הסוכות היו עושים במקדש שמחת שאיבת המים; בשעת שאיבת המים וניסוכם על גבי המזבח, היו מנגנים בחלילים ובכלי שיר אחרים ואומרים שירות ותשבחות. "אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (סוכה ה, א). שמחה זו נקראת כך ע"ש הכתוב: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיה יב, ג), ובירושלמי מפרשים שמשם שואבים רוח הקודש, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

בתלמוד, בתיאור שמחה זו נאמר: "אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר(=אש) וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו" (סוכה נג, א). בהמשך הגמרא מתארת להטוטים נוספים שבוצעו בשמחת בית השואבה ע"י אמוראים (בתרגום חופשי): "לוי היה משמח את רבי והיה נוטל שמונה סכינים, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. שמואל היה משמח את שְׁבוּר מלך פרס והיה נוטל שמונה גביעי יין מזוגים וזורק אחת ונוטל אחת ולא היו נשפכים. אביי היה משמח את רבה והיה זורק שמונה ביצים וזורק אחת ונוטל אחת ולא היו נשברות; ויש אומרים שהיה עושה זאת בארבעה ביצים" (שם).  הלהטוט הראשון מתייחס לרבן שמעון בן גמליאל הראשון (מכונה: הזקן) – תנא בשלהי הדור הראשון של התנאים ונשיא הסנהדרין. פעל 18 שנה לפני חורבן הבית[1] . יש לציין, שהתלמוד בא להאדיר עד כמה התנאים והאמוראים שמחו בשמחת בית השואבה ולא להראות את יכולות הלהטוטנות שלהם. במאמר זה, הבה נראה עד כמה קשים ומדהימים הלהטוטים של זריקת ותפיסת עצמים, שביצעו התנא רבן שמעון בן גמליאל והאמוראים לעיל, בשמחת בית השואבה[2].

להטוטן בכדורים.
מתוך ויקימדיה

לַהֲטוּטָנוּת וכח הכבידה

לַהֲטוּטָנוּת או גָ'אגְלִינְג (מאנגלית: juggling), במובן הצר של המילה, היא האומנות של הטלת מספר חפצים באוויר בו זמנית, כך שלפחות חפץ אחד תמיד נמצא באוויר. אביזרים מקובלים לשימוש בלהטוטנות הם: כדורים, מקלות, טבעות, לפידים  וכל דבר אחר שאפשר לזרוק לאוויר.

חובבים רבים משתעשעים באותו להטוט של זריקת שנים או שלושה עצמים אל-על, קליטתם וזריקתם בזריזות חזרה כלפי מעלה. בכך הם ממשיכים מסורת עתיקה, הקיימת כבר אלפי שנים. עדות לכך, מצאו ארכיאולוגים בציורי קיר שנתגלו בקברים מצריים מהאלף השני לפנה"ס[3].

אחד ממעשי הלהטוטים המקובלים הוא המפל, הנוצר משלושה כדורים, הנזרקים שוב ושוב בזה אחר זה, כל פעם מיד אחרת. ליצירת גשם של כדורים – להטוט שנראה פחות מורכב, אך הוא קשה יותר לביצוע – זורקים את הכדורים מתוך היד האחת, בעוד היד השנייה קולטת את הכדורים הנופלים ומעבירה אותם בזריזות חזרה ליד הזורקת.

אריסטו, שלא נהג לבצע ניסויים, האמין שמסלול עצם שנזרק כלפי מעלה מורכב משתי תנועות נפרדות ועוקבות. גם אלה שבאו בעקבותיו נהגו לחשוב, שכדור הנזרק כלפי מעלה נע במסלול אנכי עד כלות הכוח הדוחף אותו, ואז הוא פותח בתנועה אנכית חזרה כלפי מטה. דעות אלה שלטו בכל העולם המערבי עד המאה ה-17. עד שגליליאו ובני דורו הדגימו, איך תנועתו של גוף תלויה בצירוף כוחות הפועלים עליו בכל יחידת זמן, ושעצם הנזרק כלפי מעלה אינו מתווה שני קווים ישרים, אלא צורת קשת.

הקהל המוחא כף לעושה הלהטים ושואל בתמימות, אם יוכל להוסיף עוד כדור אחד, אינו יודע כי עליו להקדיש מאות שעות אימון, כדי להגדיל את מספר העצמים שיוכל להטיל אל-על. מבצע כזה דורש  דיוק מרבי בעוצמת הטלת הכדורים, ושמירה קפדנית על תזמון הזריקות. 

לפי חוקי הכבידה, גדלה מהירותו של גוף הנופל אל פני האדמה ב-9.8 מטרים לשנייה בכל שנייה, על כן – ככל שזורקים את העצם גבוה יותר, תהיה מהירות נפילתו חזרה גדולה יותר. פירושו של דבר, שאף אם יתאמן הלהטוטן ויזרוק את העצם גבוה יותר ויותר, ירוויח – באופן יחסי – פחות ופחות זמן בין זריקת העצם לקליטתו; טבעת הנזרקת לגובה של 4.5 מטרים, תחזור לידי הזורק תוך 3.5 שניות, אך אם יטיל את הטבעת לגובה של 9 מטרים – לא ירוויח יותר משנייה ומחצה, שכן העצם יחזור כבר אחרי 5 שניות. זאת מגבלה חמורה ביותר: על הלהטוטן, הזורק 11 טבעות למשל,  לזרוק טבעת כל פחות מחצי שנייה, בכוח אדיר ובדיוק מדהים, לגובה של 9 מטרים, כדי לעמוד במשימתו. איחור קטן במועד הזריקה, או אי דיוק פעוט בגובה שאליו זרק את הטבעות, יסתיים כהרף-עין במפולת כללית. 

גורמים נוספים להצלחת הלַהֲטוּטָנוּת[4]

גורם נוסף התורם להצלחת להטוטנות הוא תיאום בין הידיים. סוג התיאום בן הידיים תלוי בדפוס הלהטוטנות. במפל למשל, חציית הכדורים בין הידיים דורשת שיד אחת תתפוס באותו קצב שהיד השנייה זורקת. הידיים מתחלפות גם הן: יד אחת תופסת כדור לאחר שהשנייה זרקה אחת.

להטוטנים נעזרים גם בעיניים על מנת לתאם בין הידיים לכדורים. ההוראות הנפוצות לצפייה בכדור הנע הם: "הסתכל בנקודה הגבוהה ביותר" ו"זרוק את הכדור הבא כשהקודם יגיע לשיא הגובה".

ישנה חשיבות גם לאחידות במשקל ובצורה של העצמים הנזרקים, על מנת שינועו כולם במסלול מדויק. 

השיאים[5] כיום בלהטוטים אלו:

·     13 טבעות: אלברט לוקאס (ארה"ב), 2002.

·     7 לפידים בוערים: אנתוני גאטו (ארה"ב) 1989.

אם כן, רבן שמעון בן גמליאל, מרוב שמחתו העצומה בשמחת בית השואבה,  ביצע את הלהטוט האדיר ב-8 לפידים בוערים (יותר מהשיא העולמי כיום)!

---

[1] חורבן הבית השני היה בשנת 70 לספירה. ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "שמעון בן גמליאל הראשון".

[2] מתוך "לדעת - מדע לנוער המתבגר" כרך יג, חוברת 4, עמ' 20, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מוסד ויצמן.

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "להטוטנות".

[4] by Peter J. Beek and Arthur Lewbel ,  "The Science of Juggling"

Scientific American, November, 1995, Volume 273, Number 5, pages 92-97

[5] ע"פ האתר של שיאי גינס http://www.guinnessworldrecords.com/ בערך "Most flaming torches juggled" ובערך "Most rings flashed by a juggler". עוד על שיאים של להטוטנים ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Juggling world records". 

© כל הזכויות שמורות למחבר

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"

 מאת: אורן סעיד

הטעם המוזכר בתורה למצות הסוכה הוא זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר – "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג). נחלקו בתלמוד בבלי לגבי טיבן של סוכות אלו: "תניא: 'כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כג, מג) - ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם" (סוכה יא, א).  לדעת רבי עקיבא הסוכות שהושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, היו סוכות של ממש (וכן פירשו: אבן עזרא, רשב"ם), ואילו לדעת רבי אליעזר הסוכות היו ענני הכבוד האלוקי שהיו סכוכים על ישראל במדבר (וכן פירשו: אונקלוס, רש"י, רמב"ן).

רש"י פירש מבאר שלדעת האומר שבני ישראל ישבו  בסוכות ממש, זה היה על מנת להגן עליהם מהשמש: "סוכות ממש - מפני החמה בשעת חנייתן היו עושים סכות" (סוכה, שם). לעומת זאת, הרמב"ן מבאר שלדעת האומר שבני ישראל ישבו  בסוכות ממש, זה היה על מנת להגן עליהם מהגשמים  ומהקור: "ועל דעת האומר סוכות ממש עשו להם (סוכה, שם), החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות , ולכן ציווה בהן בזמן הזה. והזיכרון, שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית, ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה, והשם היה עמהם לא חסרו דבר" (ויקרא, שם); וכן ביאר רבי אברהם אבן עזרא: "כי בסכות שהיו עושים אחר שעברו ים סוף סוכות, ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה. וכן מנהג כל המחנות. והנה גם זה המועד זכר ליציאת מצרים. ואם ישאל שואל למה בתשרי זאת המצווה, יש להשיב, כי ענן ה' היה על המחנה יומם, והשמש לא יכם. ומימות תשרי החלו לעשות סוכות בעבור הקור" (ויקרא, שם).

יהודים בוכרים מקיימים מצוות סוכות.
אוזבקיסטן. 1900.
מתוך ויקימדיה

סוכות ב"אל עריש"

בחופי אל-עריש ישנו מרכז לגידול עצי דקלים. עריש פירושו בערבית: סוכה וכך גם במקרא "אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שיר השירים א, טז) – הכוונה לסוכת הגפנים הירוקה הסמוכה לבית הקבע.  כל מי שמסתובב בצפון סיני בקיץ ובסתיו רואה סוכות, המשמשות כמגורי הבדואים בעונות החמות [1] - ומכאן מקור השם "אל-עריש". "אל-עריש" מזוהה עם "נחל מצרים" המתואר בתיאור התוואי של הגבול הדרומי של ארץ ישראל בספר במדבר (לד, ה). ר' אשתורי הפרחי בספר "כפתור ופרח" מציין [2]: "וכן קורין לו העם היום ואד אל-עריש כלומר נחל סוכות ...". מגזעי הדקל השתמשו לקורות; בעיקר לבניית סוכות. נמצאו שרידי גזעים בחפירות ארכיאולוגיות, כגון בעין בוקק וביטבתה. החריות הם הענפים היבשים הארוכים, ששימשו את אבותינו לסכך ומשמשים גם כיום בבתי הבדואים, לבניית הקירות ולסיכוך הבתים [3].

אולי ניתן לראות בממצאים באל עריש, תמיכה לדעה שחג הסוכות הוא זכר לסוכות שבנו בני ישראל בנדודיהן במדבר מעצי דקלים; ואולי יש לכך רמז בכתוב: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים (=שבעים עצי דקלים)  וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שמות טו, כו).

האתר המקראי "סוכות"

ישנם שני מקומות המכונים במקרא בשם "סוכות" [4]: האחד, 'סוכות' הסמוכה לרעמסס שבמצרים - התחנה הראשונה של בני ישראל בדרכם מארץ מצרים לכנען (שמות יב, לז); והשני הוא עמק סוכות שבעבר הירדן המזרחי; לאחר שנלחם עם המלאך במעבר יבוק הגיע יעקב לסוכות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז).

סוכות עתיקות

בשנת 1989, על חוף בית הקברות של המושבה כינרת התגלו שרידיהן של שש סוכות, הקדומות ביותר מסוגן בעולם. כולן היו בנויות מחומר צמחי בלבד [5].

במוזיאון יהדות איטליה שבירושלים  מוצגת סוכה עתיקה מוונציה בת 200 שנה. על דפנותיה צויירו חלונות רחבים שבתוכם מראות הקשורים לסיפור יציאת מצרים [6].

---

[1] ראה מאמרו של רפאל מלכה "ושבעים תמרים" , במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013.

[2] ספר  כפתור ופרח  פרק יא, מהד' בית המדרש להלכה בהתישבות, ירושלים תשנ"ז, עמ' טז. ר' אשתורי הפרחי חי בספרד במאה הארבע עשרה, יצא לסיור של מספר שנים בעולם ואת רשמיו רשם בספר כפתור ופרח. הספר מתאר בהרחבה את מראה ארץ ישראל בתקופה זאת. בנוסף, מכיל הספר אגדות והלכות רבות בעניני ארץ ישראל.

[3] ע"פ מאמרו של גילי חסקין, "התמר", באתר שלו.

[4] להרחבה ראה "המדריך למטייל בשומרון", מאת נתנאל אלינסון ודביר רביב, 2013.

[5] להרחבה ראה באתר מוזיאון הכט, אונ' חיפה, בתערוכה "אהלו II: מחנה דייגים-ציידים-לקטים על חוף הכנרת".

[6] ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "הגטו היהודי בוונציה".

© כל הזכויות שמורות למחבר

"פרי עץ הדר" - האתרוג

 מאת: אורן סעיד

המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג. האתרוג ריחני מאד מקליפתו החיצונית והקליפה הפנימית היא הנאכלת.

התורה מצווה על מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל". המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג.

האתרוג הוא אחד ממיני ההדרים הרבים, הוא המין CITRUS MEDICA ממנו מצויים זנים רבים, שאחדים מהם גדלים בארץ. כאן מגדלים את האתרוגים לצורך מצוות ארבעת המינים. בארצות מעטות מגדלים אתרוגים לשם הכנת 'ציטרונט'-קליפת האתרוג שהוציאו את מרירותה ע"י השרייה במי-ים ואח"כ-במי סוכר צבעוניים. סבורים כי מולדתו של האתרוג באסיה, כנראה במורדות הדרומיים של הרי ההימליה.

מקור השם "אתרוג" הוא ככל הנראה במילה הפרסית תֻרֻנְג'. יתכן גם כי מקור השם הוא בארמית, כפי שמתרגם אונקלוס בפרשת בראשית את הפסוק "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ו), "וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ", שמדובר באתרוג, כפי הסוברים שעץ הדעת היה האתרוג[1].

גודל האתרוג מותנה בזן, תנאי הגידול ואורך זמן התפתחותו. עץ האתרוג ופריו רגישים לפגיעות חיצוניות. קליפתו החיצונית מכילה שמן אתרי, ריחני מאד[2], והקליפה הפנימית היא הנאכלת. לכן אמרו 'אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח' (ויקרא רבה ל, יב). בעודו בוסר גוון הקליפה ירוק, כגוון של ירק הכרישה-ה'כַּרְתֵּי'. במשך הזמן הקליפה מקבלת גוון ירקרק-צהוב ולבסוף היא מצהיבה. כיום מקובל לקרוא בשם "פיטם" לכל החלק הבולט שנמצא בראש האתרוג ו"עוקץ" לכל החלק שמחבר את האתרוג לעץ[3].

פרי עץ הדר - האתרוג.
מתוך ויקימדיה

על השימוש באתרוג, למצוות ארבעת המינים בימי החשמונאים, מעידים מטבעות מתקופה זו, וכן המעשה בצדוקי, שנהג במקדש שלא כהלכה, בעניין ניסוך המים בחג הסוכות-"וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן" (סוכה מח, ב); מעשה זה מצביע על היקף גידול האתרוג והשימוש בו בימי בית שני.

חכמי המשנה והתלמוד, אף שלא היה להם כל ספק לגבי זיהויו של האתרוג עם 'עץ-הדר' הציעו 'דרשות זיהוי' לזיהוי זה (סוכה לה, א):

1.  בתלמוד דורשים את הביטוי "פְּרִי עֵץ"  שמדובר על פרי שטעמו כטעם העץ: "פרי עץ-הדר- עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג" (שם). יש שביארו, שעיקר פרי האתרוג, הוא הקליפה הפנימית -  הקליפה הסיבית הלבנה. הדבר נכון באתרוגים המוכרים לנו, בניגוד ללימונים למשל, שקליפתם דקה ולכן עיקר הפרי הוא הציפה (החלק הפנימי) העסיסית[4]; ויש שביארו, שבזמן המשנה והתלמוד אכלו-לאחר 'המתקה' במלח או בחומץ-לא רק את הפרי, אלא גם את ה'תמרות' או ה'לולבים'-הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי[5].

2. רבי אבהו דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דירה: "אַל תִּקְרֵי הָדָר אֶלָּא הַדָּר דָּבָר שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה" (שם), מתוך שמתקיים על העץ יותר משנה. העץ פורח במהלך השנה כולה, אם כי תקופת האביב וראשית הקיץ ,היא התקופה בה העץ פורח בשיאו והוא הזמן המתאים לקבלת פרי לקראת חג הסוכות. מאחר והעץ פורח, ישנה גם חנטה והנבה לאורך כל השנה. אם קוטפים את הפירות, מתפתח צימוח ופריחה חדשים.

3. רבי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דִיר: "מָה דִּיר זֶה יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין הָכִי נָמֵי (בעץ האתרוג) יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין" (שם); והתלמוד מסביר שהכוונה "עַד שֶׁבָּאִין קְטַנִּים עֲדַיִין גְּדוֹלִים קַיָּימִים" – ואינם נושרים.  כלומר, כמו שבדיר בו מגדלים את הצאן, יש בעלי חיים קטנים וגדולים כך בעץ האתרוג יש בו פירות גדולים וקטנים. פירות האתרוג אינם מבשילים ונושרים בדומה לפירות אחרים, אלא הם נשארים על העץ אפילו מספר שנים וממשיכים לגדול ולפיכך נמצאים על העץ בעת ובעונה אחת פירות גדולים וקטנים, מעונות פריחה שונות[6].

4.  בן עזאי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון המילה היוונית "אִידוֹר" (או הידור) שפירושה מים והכוונה לעץ הזקוק להשקיה תמידית: "שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָונִי קוֹרִין לְמַיִם אִידוֹר וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁגָּדֵל עַל כׇּל מַיִם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג" (שם). ביוונית ובשפות נוספות בנות ימינו "הִידְרוֹ" פירושו "מים".  אתרוג זקוק לא רק לרצף השקיה אלא גם זקוק להשקיה מרובה על מנת להניב. בתקופת המשנה והתלמוד האתרוג היה עץ הפרי היחיד שאינו יכול להתקיים ללא השקיה; בנוסף, עד ימי הביניים, האתרוג היה עץ ההדר היחידי בארץ[7].

---

[1] במדרש בראשית רבה (פרשה טו פסקה ז) מובאת דעת רבי אבא דעכו, שעץ הדעת היה אתרוג, שהרי כתוב (בראשית ג, ו) "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", ואין אילן שעצו נאכל כפריו [ראה להלן] אלא אתרוג. ראה מ. כסלו, עץ הדעת אתרוג היה, סיני, קכה, תשרי- טבת תש"ס.

[2] האתרוג הוא בעל ריח טוב, לכן המריחו מברך "הנותן ריח טוב בפירות", אולם נחלקו הפוסקים האם יש לברך על אתרוג שהוקצה למצוותו, כיוון שמחד יחודו של האתרוג הוא ריחו, אולם מאידך אדם נוטל אותו עבור המצווה, לכן אין לטלו על מנת להריח בו בחג הסוכות (שולחן ערוך אורח חיים, רטז, סעיף ב  וסעיף יד).

[3] הראשונים נחלקו בזיהוי של חלקים אלו. להרחבה ראה באנציקלופדיה הלכתית-חקלאית, בערך "אתרוג", באתר מכון התורה והארץ.

[4] "כפות תמרים" סוכה (לה, א) מאת המהר"ם בן חביב, חידושי חתם סופר שם, וראה מנחת יצחק (חלק ח סימן נח) מה שדחה את דברי מי שהקשה על ביאור זה. ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא – אתרוג" בפורטל הדף היומי, קדושין (ע, א).

[5] להרחבה, ראה מאמר בפרשת אמור "אתרוג – טעם העץ כטעם הפרי".

[6] "האתרוג, מסורת מחקר ומעשה", מאת גולדשמידט א, בר יוסף מ, ירושלים תשע"ח, עמ' 11.

[7] מתוך: "עצי-פרי למיניהם -  צמחי התנ"ך וחז"ל", מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1997.

להרחבה ראה גם באנציקלופדיה הלכתית-חקלאית, בערך "אתרוג", ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר