מאת: אורן סעיד
משה רבינו שהה בהר סיני ארבעים ימים ללא מזון וללא מים, באופן ניסי.
בפרשתנו אנו קוראים שמשה עולה לקחת את הלוחות השניות. התורה מציינת, שמשה היה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד, כח). תקופה זו התחילה ב-כט באב והסתיימה ביום הכיפורים, כאשר משה קיבל את הלוחות השניות. בהקשר לכך האבן עזרא מפרש: "ויהי משה בהר - שלא ירד וכתוב על אלה הארבעים יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. זה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו!" (שמות כד, יח). האבן עזרא מציין, שהעובדה שמשה רבינו צם במשך ארבעים יום, ללא אכילה וללא שתייה, הוא נס גדול, שלא היה כמוהו לפניו; ועל פי שיאי גינס (ראה להלן), אפשר להוסיף, גם לאחריו - עד עצם היום הזה!
גם כאשר משה עולה לקבל את הלוחות הראשונות, התורה מציינת, שמשה היה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה: "בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי...וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" (דברים ט, ט-יא). תקופה זו התחילה למחרת מתן תורה - בתאריך ז בסיון, והסתיימה ביום הארבעים - בתאריך טז בתמוז. ביום המחרת - יז בתמוז - לאחר שנסתיימו ארבעים היום וארבעים הלילה פנה משה לרדת מן ההר עם לוחות הברית ו"תופס" את בני ישראל כשהם חוגגים לעגל, כמסופר בפרשתנו.
|
|
משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית בידיו. (בית כנסת התוניסאי אור תורה, עכו). יוצר:Dr. Avishai Teicher מתוך פיקיויקי |
באופן דומה אנו מוצאים אצל אליהו הנביא שהלך להר חורב ארבעים יום בלי אוכל ושתייה, לאחר שמלאך ה' התגלה אליו והאכילו במאכל ומשקה: "וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר אלוקים חֹרֵב" (מלכים א, יט, ח). הפסוק מדגיש את הכוח העל-טבעי שניתן לו כדי ללכת למרחק רב, בזכות כוח האכילה שניתן לו, ללא צורך באכילה או שתייה נוספת. בפירוש "מצודת דוד" מבאר את שהנס היה, שהאוכל שנתן לו המלאך לא התעכל בגופו של אליהו הנביא, במשך ארבעים יום וארבעים לילה: "בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא - על פי נס לא נתעכלה במעיו כל הזמן ההוא" (שם).
גם הרד"'ק מבאר, שהנס אצל אליהו הנביא, היה שלא נתעכל המזון, ובכך הנס אצל אליהו היה שונה מהנס אצל משה: "בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא - לא היה זה כנס משה רבינו עליו השלום, כי בו נאמר 'אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה' (שמות לד , כח), ולא אמר שעמד בכח האכילה; ובאליהו אמר: בכח האכילה, כלומר, שנשתהא המאכל באִצְטוֹמְכָא [=קיבה], ולא בשלה אותו הכח המבשלת ולא משכה אותו הכח המושכת, ונזון הגוף באותו מאכל ארבעים יום וארבעים לילה" (מלכים, שם).
הפיזיולוגיה של גוף האדם ללא מזון ונוזלים
על מנת להתקיים, זקוק גוף האדם למזון ולנוזלים. הימנעות ממקור אנרגיה ומנוזלים מציבה בפני הגוף אתגר פיזיולוגי לא פשוט. האתגר הולך ומתעצם כאשר תקופת הצום הולכת ומתארכת. עד 48 שעות זהו מצב של צום. מעבר לכך הגוף עובר למצב הישרדותי.
גוף האדם ללא מזון: גלוקוז בדם מספק בדרך כלל לגוף אנרגיה מספקת. במהלך צום, שמירה על רמות גלוקוז בדם מסתמכת בתחילה על מאגרי גליקוגן[1] בכבד ובשרירי השלד. רוב הגליקוגן מאוחסן בכבד, שלו התפקיד הגדול ביותר בשמירה על רמת הגלוקוז בדם במהלך 24 השעות הראשונות של הצום. לאחר צום של כ-24 שעות, מאגרי הגליקוגן מתרוקנים, מה שגורם לגוף להשתמש במאגרי אנרגיה מרקמת שומן וממאגרי חלבון[2].
רוב הרקמות בגוף אכן מסוגלות להפיק אנרגיה מפירוק חומצות שומן, אך המוח זקוק עדיין לגלוקוז. כדי לספק את צרכיו בשלבים הראשונים של הצום מתחיל תהליך של פירוק חלבונים בשריר במטרה לשחרר לדם חומרים שמהם אפשר לייצר מולקולות גלוקוז חדשות.
אולם התהליך הזה פוגע בשרירים, כך שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להפעיל אותו לאורך זמן. לכן בשלב הבא המוח עובר להפיק אנרגיה גופי קטון (ketone bodies) - מולקולות שמתקבלות בתהליך הפירוק של חומצות השומן. התהליך הזה, שנקרא קטוזיס, מתרחש בכבד אך תוצריו מזינים את המוח, בשעה שרוב הרקמות האחרות מפיקות אנרגיה בצורה ישירה מפירוק של חומצות שומן, ולא מתוצרי הפירוק הזה[3].
בצום ממושך, שבהן מקורות שומן נוצלו, הגוף מפרק שרירי שלד לאנרגיה. הפירוק של שרירי השלד מספק לגוף חומצות אמינו שניתן לפרק. עם זאת, תהליך זה מוביל גם לירידה במסת השריר.
גוף האדם ללא נוזלים: מים מהווים כ-60% ממסת הגוף, אך למרות שינויים ניכרים בכמות המים שהגוף קולט מדי יום, רמת המים בגוף נותרת יציבה באופן מוקפד. הפיקוח והוויסות של רמת המים בגוף ברמת כלי הדם והכליות נעשית על ידי מספר הורמונים, ו-ADH [=הורמון הנוגד השתנה] ממלא כאן תפקיד מרכזי.
כאשר הגוף חש בירידה ברמת המים בדם ובעליית ריכוז המלחים בו, מופרש ADH מבלוטת יותרת המוח לדם ומגיע לכליות, ובאמצעות הגברת הספיגה חוזרת של מים מהנפרון[4] שבכליה אל הדם, מקטין ADH את כמות המים שיופרשו בשתן. פעולה זו, מקטינה את נפח השתן ונוצר שתן מרוכז מאוד. הורמון זה גם מעלה את לחץ הדם דרך כיווץ כלי דם[5].
מנגנון נוסף קיים בכליות, העוזר לגוף להתמודד עם צום ללא מים. כאשר הכליות מזהות חוסר מים או ירידה בלחץ הדם. הכליות מפרישות את האנזים רנין לזרם הדם וזה מתחיל בתהליך הגורם ליצירת ההורמון אנגיוטנסין, הגורם לכיווץ כלי דם ומגרה את בלוטות יותרת הכליה להפריש את ההורמון אלדוסטרון. האלדוסטרון גורם לכליות לשמור נתרן ומים, מה שמעלה את נפח הדם ואת לחץ הדם[6].
שיאי גינס
התקופה הארוכה ביותר שנרשמה של הישרדות ללא מזון וללא מים היא 18 ימים וקבע אותה אנדריאס מיהאבץ', אז בן 18, מברגנץ, אוסטריה, שנכלא בתא מעצר ב-1 באפריל 1979 בבניין ממשלתי מקומי בהוכסט, אוסטריה, אולם נשכח כליל ע"י המשטרה. ב-18 באפריל 1979 הוא נתגלה במצב אנוש, בהיוותרו ללא מזון וללא מים. מיהאבץ' היה בין נוסעי מכונית שהתרסקה בתאונה[7].
מהות הנס
הרבי מלובביץ' מביא שלושה אפשרויות לביאור הנס שנעשה למשה[8]:
א. גם בימי שהייתו של משה רבנו במרום, נשאר בעל טבע רגיל של בן-אדם בעולם הזה. גופו דרש מזון, משקה ושינה. אלא הקב"ה חולל מדי יום ביומו נס תמידי, שלמרות טבע הגוף, יצליח משה להישאר בחיים ובתפקוד מלא בלא אכילה ושתייה. הסבר זה, שמדובר בנס, מתאים לדברי רבי אברהם אבן עזרא שהובאו לעיל: "זה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו" (שם).
ב. לא התחולל כאן נס אלא אירוע טבעי חריג. כשעלה משה להר-סיני, היה שרוי בשמחה עצומה מצד אחד ובהתרכזות גדולה מצד שני, לצורך קבלת התורה. מרוב טרדתו ושמחתו התחזקו שכלו וכוחותיו הרוחניים עד שגברו על צרכיו החומריים. הגוף אכן היה רעב ועייף, אך משה לא חש כלל את דרישותיו של הגוף, מחמת התלהבותו מהתורה; כפי שמבאר הרמב"ם: "ומגודל שמחתו במה שהשיג 'לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה' (שם) משום שהשכל התחזק עד שהושבת כל כוח גס שבגוף" (מורה נבוכים חלק ג פרק נא).
ג. כשעלה משה להר-סיני, השתנה טבעו הגשמי לטבעם של מלאכים. כשם שמלאכים אינם זקוקים לאכילה ולשתייה, כך לא נזקק משה רבנו לצרכים גשמיים אלה, מאחר שגופו נתעלה עד שנעשה כגופם של מלאכי מרום. על-פי הסבר זה, לא חש כלל רעב, צמא ועייפות, משום שנתעלה לדרגה רוחנית שבה לא קיימים המושגים הללו. באופן דומה מבאר "רבינו בחיי": "וכיון שהיה משה ניזון מזיו האור העליון שהוא מזון הנפש, אין לתמוה אם נתעכב שם כל הזמן הזה בלא מאכל ומשתה" (שמות לד, כח).
אנו רואים את גודל הנס שמשה רבינו שהה בהר סיני 40 ימים ללא מזון וללא מים. זאת (לפי אחת האפשרויות דלעיל) כיון שמשה רבינו הגיע לדרגה רוחנית גבוהה כמלאך כך שלא נזקק לצרכים האנושיים, ולכן לנו, המאמינים, השיא של משה רבינו צריך להיכנס לספר שיאי גינס בתור תקופת ההישרדות הארוכה ביותר ללא מזון וללא מים!
[1] גליקוגן הוא רב-סוכר הבנוי מגלוקוז ומשמש לשימור עתודות אנרגיה זמינה בבעלי חיים. פולימר זה מצוי בעיקר בתאי הכבד שם הוא מהווה עד 8% ממסת תאי הכבד, וכן בשרירים, לפעילות שוטפת, שם ריכוזו מגיע עד 1%–2% ממסת השריר. כמו כן, כמויות קטנות שלו נמצאות באיברים.
[2] Sanvictores T, Casale J, Huecker MR. Physiology, Fasting. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2025 Jan.
[3] "מדעי הצום", ד"ר דנה יפה, אוקטובר 2019, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של חינוכית מכון ויצמן למדע.
[4] הנפרון הוא יחידת המבנה והתפקוד הבסיסית של הכליה, והוא אחראי על סינון הדם, וויסות נוזלים ומלחים בגוף, והפרשת פסולת. כל כליה מכילה כמיליון נפרונים, אשר עובדים יחד כדי לשמור על איזון הגוף.
[5] "הורמון אנטי דיורטי - Anti diuretic hormone", ויקי רפואה, פרופ' בן-עמי סלע.
[6] "רנין - Renin", ויקי רפואה, פרופ' בן-עמי סלע.
Fountain JH, Kaur J, Lappin SL. “Physiology, Renin Angiotensin System”. [Updated 2023 Mar 12]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2025 Jan.
[7] שיאי גינס 2003, הוצאת כרטא, מהדורה עברית 2003, עמ' 25 ; ראה גם באתר "guinnessworldrecords" בערך "Longest survival without food and water" [=ההישרדות הארוכה ביותר ללא אוכל ומים].
[8] מתוך הספר "שלחן שבת", מאת הרבי מליובאוויטש, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 172. מובא גם באתר חב"ד במאמר "ארבעים יום בהר סיני".
