תורה ומדע: פרשת מצורע

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מצורע. הצג את כל הרשומות

מהות תופעת הנידה

מאת: אורן סעיד

התורה מלמדת אותנו על דין טומאת הנידה. רק במאה העשרים, הוברר תהליך הווסת הטבעי של האשה.

בפרשתנו מובאים דיני טומאת אשה נידה: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (טו, יט). התורה אומרת שאשה נידה טמאה במשך שבעה ימים. באותו מקום נזכר דין נוסף, המדבר באישה שהדימום שלה נמשך יותר משבעה ימים: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". (ויקרא טו, כה, כח). אשה זו מוגדרת כזבה, הצריכה לספור עוד שבעה ימים ללא דימום ("שבעה נקיים"), ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה. אשה זו צריכה להביא למחרת יום טבילתה קרבן להשלמת טהרתה.

הרמב"ן מציין שתופעת הנידה כשלעצמה אינה מחלה ולכן התורה לא חייבה את הנידה להביא קורבן על טהרתה, להבדיל מאשה זבה שכן חייבת להביא קרבן: "הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קורבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל): [שכל] הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קורבן בהתרפאותה כדין הזב" (רמב"ן ויקרא טו, יא ד"ה וידיו לא שטף במים).

מקווה במצדה.
הנידה נטהרת לאחר טבילה במקווה.
יוצר: Nigel.
מתוך ויקימדיה

בזמן התלמוד, החמירו על עצמן בנות ישראל בהסכמת חכמי הדור, והחליטו כי כל אישה נידה תנהג כמו זבה ותספור שבעה ימים נקיים, כפי שניסח זאת הרמב"ם: "בימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה, וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות. ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום ... שכל בת ישראל שרואה דם... סופרת לה ז' ימים נקיים ... כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני ... ואחר כך תהיה מותרת לבעלה". (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא ג, ד). זו אם כן, הסיבה שבגינה שומרים עוד שבעה ימים, בגלל הספק מי היא נידה, ומתי נחשבת זבה.

תופעת הנידה

מדעני העולם העתיק סברו, שהאשה לוקה מטבעה בריבוי-דם, ועליה להשתחרר מזמן לזמן מעודף זה, ולטהר את גופה מחומרים מזיקים שהצטברו בה. רק במאה העשרים נתגלו הקשרים בין מחזור הווסת, לבין בלוטת תת-המוח, השחלה, רירית הרחם, וההורמונים השונים, והוברר תהליך הווסת הטבעי של האשה[1].

על מנת להבין את תופעת הנידה, יש להכיר את מבנה הרחם. הרחם כולו הוא בצורת אגס, וגם גודלו כגודל אגס כשהרחם לא במצב הריון. הרחם מורכב ברובו משריר חלק המכונה שריר הרחם, ובתוכו יש חלל בעל צורה משולשת. הדופן הקידמית והאחורית של הרחם נוגעים זו בזו כשהאשה אינה הרה[2].

ציפוי החלק הפנימי של הרחם נקרא רירית הרחם, או בשפה המקצועית-אפיתל בלוטי. זאת הרקמה האדומה שעוברת את המחזור החודשי, ופעם בחודש נושרת החוצה. עובייה של רירית הרחם במצב מנוחה, היינו מיד לאחר גמר הווסת, הוא כ-1-0.5 מ"מ. בשלב הראשון של מחזור הווסת, הרקמה הזאת עוברת גירוי הורמונלי, צומחת ומתעבה עד כדי 10-8 מ"מ, מוכנה לקבל השרשה של הביצית המופרית אם יש הריון. אם אין הריון נושרת הרקמה אחרי שבועיים מיום הביוץ (=תהליך בו משתחררת ביצית מזקיקי השחלות), וזה תהליך שחוזר על עצמו בערך כל 28 יום. זאת אומרת, שהרקמה הזאת שנושרת, היא זו שמהווה את מחזור הווסת הנורמלי הסדיר.

הווסת נמשכת על פי רוב 5-3 ימים[3] (טווח של 8-1 ימים). כמות הדם הממוצעת היא בדרך כלל כ- 50-30 סמ"ק. יש נשים הסובלות מדימום מחזורי כבד, המוגדר כדימום ממושך ומרובה. כמות הדם המחזורי במצב כזה עולה על 80 סמ"ק[4].

הנידה ובריאות האשה

קיום יחסי אישות בזמן הווסת, מעלה את הסיכוי לחלות במספר מחלות, המועברות באמצעות יחסים אלו[5]. למשל, מחקר מצא, כי קיום יחסי אישות במהלך ווסת קשור ל־סיכון גבוה יותר לדלקת צוואר הרחם מנגיף גונוראה[6].

מחקר מצא, שהשכיחות של סרטן צוואר הרחם בקרב נשים יהודיות ישראליות נמוכה באופן משמעותי ביחס בהרבה למדינות אחרות. יש הסבורים[7], שהסיבה לכך גנטית. יש הסבורים, שהסיבה לכך היא, שבעליהן של נשים יהודיות נימולים[8]. יש הסבורים[9], שהסיבה לכך היא, שנשים יהודיות שומרות דיני טהרת המשפחה - שמירת קיום יחסי האישות לזמן הטהרה ממצב של נידה, או שהסיבה לכך נובעת מקיום הלכות צניעות, הנשמרות בדרך כלל יותר על ידי נשים השומרות על דיני נידה, והכוללות גם את הנאמנות לבן הזוג[10].

היתרון הפסיכולוגי

שמירה על טהרת המשפחה משפיעה לטובה על הקשר ההדדי והרגשי שבין הבעל לאשתו. השאלה המתעוררת היא, האומנם? כיצד ייתכן שהפרדה גופנית בין בני הזוג למשך תקופה של כמעט שבועיים בחודש, תשפיע לטובה על הקשר ביניהם?

האדם הוא היצור המושלם ביותר עלי אדמות, אולם למרות גדולתו ותכונותיו הנעלות, הוא סובל גם מחולשות אנושיות ומתכוננות שליליות. אחת מהן היא אי יכולתו ליהנות ולחוש סיפוק תמידי מהנאות שגרתיות, גם אם יהיו אלו ההנאות האהובות עליו ביותר. ההרגל מביא לאיבוד עניין בהנאה, ואף לתחושת דחייה. חולשה זו של האדם, תוארה על ידי התנא רבי מאיר, האומר: "מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ אָמְרָה תּוֹרָה תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה" (נידה לא, ב). רבי מאיר הגדיר את החולשה הפסיכולוגית של האדם באופן מדויק ביותר. הוא מתאר, מה היה קורה אילולא אסרה התורה קיום יחסי אישות וקרבה גופנית בפרק זמן מסוים של המחזור.

יחסי האישות היו הופכים לדבר שגרתי. האדם לא היה מגלה עניין בהם, וגרוע מכך, הוא היה סולד מהם! לדעת רבי מאיר, ההימנעות התקופתית מקיום יחסי אישות אינה גורמת התרופפות הקשר בין בני הזוג! להיפך, היא מעניקה לזוג אפשרות לשחזר מדי חודש את האירוע החד פעמי והיפה ביותר בחיים, את ליל הכלולות.

[1] אנציקלופדיה עברית, כרך טז, ערך ווסת, עמ' 447-448.

[2] אנצ' הלכתית רפואית בערך "רחם וטפולות",פרופ' אברהם שטינברג, כרך ז, תשס"ז, ברקע המדעי, עמ' 132-134. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[3] נידה חייבת לבדוק את עצמה כדי לוודא שהדימום הוסתי הסתיים לגמרי בטרם תוכל להיטהר על ידי טבילה. לפי הדין יש להמתין לפחות 4 ימים (לפי כדעת מרן השולחן ערוך; 5 ימים לפי הרמ"א) לפני בדיקת הפסק הטהרה ובמקרה שהדימום ממשיך יותר עליה להמתין עד שיפסק.

[4] אנצ' הלכתית רפואית בערך "נידה וזבה",פרופ' אברהם שטינברג, כרך ה', תשס"ו, ברקע המדעי, עמ' 39-44. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[5] על זיהומים היכולים להיגרם כתוצאה מיחסי אישות בזמן הווסת ראה

“Investigating Reproductive Tract Infections and Other Gynaecological Disorders”, by Jejeebhoy/Koenig/Elias and Shireen J. Jejeebhoy and Christopher Elias, Cambridge University Press,2003, page 38.

[6] McLaughlin SE, Ghanem KG, Zenilman JM, Griffiss JM. Risk of Gonococcal Infection During Vaginal Exposure is Associated With High Vaginal pH and Active Menstruation. Sex Transm Dis. 2019 Feb;46(2):86-90.

[7] Menczer J. Cervical neoplasia in Israeli Jewish women: characteristics in a low risk population. Isr Med Assoc J. 2011 Nov;13(11):700-4. PMID: 22279707.

[8] אנצ' הלכתית רפואית בערך "מילה",פרופ' אברהם שטינברג, כרך ד', תשס"ו, עמ' 461. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[9] פרופ' אברהם קורמן בספרו "האבות והשבטים", נדפס בתל-אביב, תשמ"א (1981), בנספח לפרק כד עמ' 292-300.

[10] "שמירת נידה ובריאות", הרב ד"ר מרדכי הלפרין, באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

האוכף והמרכב

תוויות: פרשת מצורע, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

האוכף שיושב עליו הזב, המושב טמא טומאת מושב ואילו קשת האוכף והארכוף טמאים משום טומאת מרכב. האוכפים הראשונים היו מורכבים שמיכה או בד פשוט או כרית, שהונחה על גב הסוס עבור הרוכב.

בפרשתנו אנו קוראים על דיני טומאת הזב והזבה (פרק טו). אחד הדינים מתייחס לכלים עליהם רכב הזב: "וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא" (טו, ט). התורה מציינת שהזב מטמא את כלי "הַמֶּרְכָּב" עליו רכב הזב. מהו הַמֶּרְכָּב? מבאר רש"י: "וכל המרכב - אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [=שלד אוכף[1]], טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש [=מושב אוכף], טמא טומאת מושב" (שם). רש"י מבאר שהאוכף עצמו, המושב עליו יושב הרוכב טמא משום "טומאת משכב ומושב" ואילו ה"מרכב" המוזכר בפסוק טמא משום "טומאת מרכב". רש"י מבאר, שהמרכב הוא הכלי שנקרא 'תפוס', קשת האוכף, העץ הבולט מהאוכף מלפני הרוכב ומאחריו, שאוחז בו הרוכב בשעת הרכיבה, וכפי שמבאר ב"שפתי חכמים" : "רוצה לומר לא שיושב ממש עליה היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו" (שם). כשרוכב הזב ותופס בקשת האוכף, היא נטמאת מדין "מרכב".

יש לציין, את פירוש "מלאכת שלמה" בשם הרא"ש, שכלים שעשויים לתמיכה, טמאים משום מרכב, כשהזב נשען עליהם בעת הרכיבה: "אלו טמאים משום מרכב: שאינם עשויין לישיבה אלא לישען עליהן. הרא"ש ז"ל" (מלאכת שלמה, שלמה עדני, כלים כג, משנה ב).

ההבדל בין טומאת מרכב לטומאת משכב ומושב

אוכף מערבי המונח מעל שמיכת אוכף.
יוצר: BLW
מתוך ויקימדיה

"טומאת משכב ומושב" (טומאת מדרס) היא אחת מדרכי ההיטמאות, והנהו ביטוי המסמן חפץ שנהפך להיות - או ראוי להיות - אב הטומאה, המטמא אדם וכלים. טומאה זו, נגרמת על ידי העברת טומאה מגוף חי לאובייקט אחר. כאשר אדם, שהינו זב, או אשה שהינה זבה או נידה או יולדת, שכוב/ה על חפץ המיועד למשכב או למושב - כמו מיטה המיועדת לשכיבה או כיסא המיועד לישיבה, ובאופן דומה - "מרכב" - חפץ המיועד לרכיבה. החפץ נהפך להיות טמא מדרס, ורמת טומאתו מוגדרת כאב הטומאה הראוי לטמא אדם או כלים טהורים בנגיעתם בו בלבד. האוכף הוא כלי המשמש לישיבה ולכן טמא טומאת משכב ומושב; ואילו ה"תפוס" – קשת האוכף, טמא טומאת מרכב. מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת עירובין: "דתניא האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב" (כז, א). מה ההבדל בין טומאת מרכב לטומאת משכב ומושב, הרי שניהן אבות הטומאה? <

מבאר רש"י בפרשתנו את ההבדל: "וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו - של זב, בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב" (ויקרא טו, י). אדם הנוגע בחפץ הטמא בטומאת משכב ומושב הוא נטמא וגם בגדיו (או כלים אחרים שנוגעים בו) נטמאים (ויקרא טו, ה-ו) ואילו אדם הנוגע בחפץ הטמא בטומאת מרכב הוא נטמא ואין בגדיו נטמאים בזמן שנטמא (ראה גם רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו, הלכה ב).

קשת האוכף

בתלמוד בבלי במסכת עירובין מכונה המרכב (ה"תפוס") בשם "גבא דאוכפא" – קשת האוכף, והיינו העץ הבולט מהאוכף מלפני הרוכב ומאחריו, שאוחז בו הרוכב בשעת הרכיבה. אם כן, המרכב הוא חלק מהאוכף. כאשר האוכף זהו החלק עליו יושב הזב ברכיבה. ואילו המרכב (התפוס) משמש לאחיזה[2].

האוכפים הראשונים היו עשויים מבדים ומרפידות עור, הקשורים לסוס באמצעות חבלים: חבל קידמי העובר סביב בטנו של סוס, שמחזיק את האוכף במקומו וחבל אחורי העובר תחת זנב הסוס ומחובר לחלק האחורי של האוכף על מנת שהאוכף לא יזוז קדימה. אוכפים כאלו היו בשימוש צבא אשור בשנת 700 לפנה"ס.

מחקרים הראו, כי השימוש באוכף העשוי על בסיס עורות ובדים בלבד (חסר עץ), יוצר חיכוך ניכר על פני מרכז הגב של הסוס וגורם כאבים בגב הסוס. פיתוח אוכף שבסיסו עשוי עץ, בסביבות שנת 200 לפני הספירה, היה משמעותי; הוא הרים את הרוכב מעל גבו של הסוס, וחילק את משקל הרוכב משני צידי עמוד השדרה של הסוס והפחית את הלחץ (כוח ליחידת שטח) של משקל הרוכב, על כל חלק בגב הסוס, ובכך מנע כאבים ואי נוחות של הסוס והאריך את חיי השימוש בסוס[3].

המרכב (ה"תפוס") - קשת האוכף, מורכב ממשענת, שבצדו האחורי של האוכף, המעניקה תמיכה לגב הרוכב, כפי שמבאר המאירי: "מרכב הוא תפוש האוכף והם הדפים הזקופים והגבוהים על האוכף לפניו ולאחריו, כדי לסמוך בו לפניו ולהישען בו לאחריו" (עירובין, שם, ד"ה כל); ומקרן, הנמצאת בקדמת האוכף (בחלק מהאוכפים), המאפשרת לרוכב להיאחז בה, בשעת הרכיבה. רבינו חננאל מציין, שהקרן מסייעת לרוכב לעלות על הסוס: "התפוס – העץ שלפניו שאוחז בו בעת שהוא עולה לרכוב" (כז, א).

האוכף וקשת האוכף – האם מדובר באותו כלי?

כאמור, האוכפים הראשונים היו אוכפי בד. אוכף בד מורכב משמיכה או בד פשוט או כרית, שהונחה על גב הסוס עבור הרוכב. השאלה המסקרנת מתי החל השימוש באוכפים רחוקה מלהיות פתורה, זאת בגלל שהאוכף עשוי מחומרים אורגניים שאינם משתמרים לאורך זמן.

האוכף הידוע העתיק ביותר, שהשתמר בצורה יוצאת דופן, נמצא בסין, בקבר של אישה, המתוארך לשנים 727-396 לפני הספירה. זהו אוכף העשוי משני עורות בצורת כנפיים התפורים יחד לאורך הקצוות החיצוניים ומופרדים על ידי מרווח דמוי שקע מרכזי, ואלמנטים תומכים לרגליים בצורת עדשה בפינות[4].

הסקיתים[5] פיתחו צורה מוקדמת של אוכף עם מסגרת ראשונית, ללא עץ מוצק, הכוללת שתי כריות עור מקבילות, המחוברת למסגרת, וקשת אוכף, הכוללת גם תמיכה קדמית ואחורית. אוכפים שנבנו על גבי מסגרות עץ מלא, הופיעו לראשונה בתקופת שושלת האן בסין בסביבות שנת 200 לפני הספירה.

רבינו עובדיה מברטנורא מציין שהתפוס (קשת האוכף) טמא משום מרכב: "מרכב - התפוס של אוכף קרוי מרכב. שהאוכף עצמו שאדם רוכב עליו טמא משום מושב, והתפוס שלו טמא משום מרכב" (כלים פרק א משנה ג). התוספות יום טוב, מציין, שהתפוס אינו מחובר לאוכף: "מרכב - ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב, ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד שני מיני טומאות" (כלים פרק א משנה ג).

לכן לעניות דעתי, נראה להסביר, גם לדעת רש"י, שלא מדובר בכלי אחד, אלא בשני כלים נפרדים. כך ניתן להבין מדוע יש חילוק בין טומאות הכלים. כלומר, מקום המושב שנקרא אוכף הוא השמיכה או הרפידה שהונחה על גב הסוס - טמא טומאת משכב. באופן דומה, פירש רבינו עובדיה מברטנורא לגבי מרדעת - כרית שהונחה על גב החמור, שהיא כעין אוכף קטן: "במרדעת - כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם[6]" (שבת, פרק ה, משנה ב). כאמור, בתקופות קדומות האוכף הנפוץ היה אוכף בד. היוונים והרומאים רכבו ללא אוכף או עם אוכף בד[7].

לעומת זאת, הכלי שנקרא תפוס, קשת האוכף, שבו נאחזים בו בעת הרכיבה, ומשמש לתמיכה בלבד ולא לישיבה, טמא רק טומאת מרכב. קשת האוכף היא מסגרת המכילה תמיכה קדמית ואחורית לרוכב, שהונחה וחוברה על אוכף הבד, כפי שמבאר בפירוש "תפארת ישראל (בועז)" למשנה, המכנה את קשת האוכף בשם "סמוכות": "וכמו כן הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין שני הסמוכות הנ"ל שבאוכף מרוחקין זה מזה. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף" (כלים פרק כג, אות ה).

גם כיום מקובל לשים מתחת לאוכף שמיכה או בד המיועד לספיגת זיעה, ריפוד האוכף והגנה על גב הסוס[8]. כמו כן, המכלול מה שאנו מכנים כיום "אוכף", כולל גם את המושב המרופד וגם את קשת האוכף, ואילו השמיכה או הרפידה המוכנסים מתחת לאוכף מכונה "שמיכת אוכף" או "בד אוכף", בעוד שבעבר, חלק זה - העשוי בד, נחשב לחלק העיקרי[9] וכונה בשם "אוכף[10]".

המרכב – האַרְכּוֹף

המשנה במסכת כלים (פרק כג, משנה ב), מציינת ש"טַפִּיטָן שֶׁל סוּס" מטמא משום מרכב. בפירוש "תפארת ישראל" (יכין ובועז) למשנה במסכת כלים, מבאר שמדובר בארכוף – התקן בו מכניס הרוכב את רגליו בצידי הסוס: "וטפיטן של סוס - גם עליו נתמכו רגלי הרוכב;... מפני שעומדין עליו בקומפון - ...שהמרכב היינו הסמוכות של אוכף שסומך רגליו עליו או בצדו". לפי פירוש זה, יש דין של מרכב גם לארכוף, שאינו חלק ממושב האוכף, אלא חלק מהאוכף התומך ברגלי הרוכב[11].

אַרְכּוֹף או משוורת הוא התקן בצורה טבעתית, הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס, וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס. אורך הארכוף מתכוונן בהתאם לגובה הרוכב. הארכוף מחובר לאוכף באמצעות רצועה. הארכוף הומצא במאה השנייה לפני הספירה. בארכוף הקדום ביותר, היה חבל שבקצהו לולאה, שנמצאה בתחתית האוכף, שהחזיקה את הבוהן הגדולה של הרוכב. תצורה זו התאימה לאזורים בהם אנשים רכבו יחפים. לאחר מכן התפתחו ארכופות עשויות טבעת מתכת או מסגרת עץ[12].

[1] על פי אוצר לעזי רש"י לתורה, משה קטן, ירושלים תשס"ו.

[2] הריטב"א מבאר, שלמרות שמדובר על שני חלקים של אותו כלי, יש להם שני טומאות שונות מגזירת הכתוב (עירובין, שם). הזב הרוכב על המרכב מטמא את מקום מושבו בטומאה חמורה יותר מאשר את הצדדים – 'התפוס' שטומאתם קלה יותר, כאמור. התוספות לעומת זאת מבאר, שהאוכף והמרכב הם שני כלים שונים (עירובין כז, א, ד"ה אי).

[3] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "saddle" (=אוכף).

[4] " The earliest directly dated saddle for horse-riding from a mid-1st millennium BCE female burial in Northwest China ", Patrick Wertmann, Maria Yibulayinmu, Mayke Wagner, Chris Taylor, Samira Müller, Dongliang Xu, Irina Elkina, Christian Leipe, Yonghong Deng, Pavel E. Tarasov,

Archaeological Research in Asia, Volume 35, 2023 , 100451,

[5] סקיתים הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שהתיישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור.

[6] ונראה שגם הרמב"ם סבור שמרדעת ואוכף דומים: "ואוכף - הוא דמיון המרדעת מפורסם הצורה, וירכבו עליו" (כלים פרק כג, משנה א).

[7],by William Smith, 1890, J. Murray, page 742 " A Dictionary of Greek and Roman Antiquities "

[8] ויקיפדיה האנגלית בערך "Saddle blanket" [=שמיכת אוכף].

[9] אמנם רש"י פירש לגבי אוכף הגמל, שהונח כר מתחת לאוכף: "עביטין - כר שתחת אוכף הגמל, כדמתרגמינן (בראשית לא) בכר הגמל בעביטא דגמלא" (עירובין טז, א). אולי יש שוני בין אוכף הגמל לאוכף הסוס, שבגמל הונח כר מתחת לאוכף בד. אולם ראה פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שפירש: "כר...והוא [גם כן] שם אוכף הגמל אשר מסדרים על גבו לרכיבה או למשא והכוונה בו כאן אוכף כמו שביאר המתרגם (עביטא)" (בראשית לא, לד); ומשמע שכר הגמל הוא האוכף עצמו.

[10] זאת לעניות דעתי ביאור פשט הפסוק העוסק בטומאת מרכב, על פי דעת רש"י והפרשנים שהוזכרו לעיל; ואי אפשר לומר זאת באופן גורף, לכל הדעות במשניות או הפרשנים, כי ברור שחלקם התכוונו לאוכף המוכר לנו כיום ולא לאוכף בד [למשל, הריטב"א בעירובין כז, ופרשנים נוספים שפירשו שכל שיושב בפיסוק רגליים טמא משום מרכב], כי הפרשנים ביארו לפי האוכף שהכירו בימיהם, כפי שמציין בפרוש "תוספות אנשי שם" [מובא במשניות ע"ג פירושים] בפירוש המשנה: ומדוכה…והטעם לפי שאינם דברים כוללים אלא דבאותן המקומות הפרטיים היו רגילים באלו ובזמן התנא היו מפורסמים ונהוגים באתריה [=במקומו]" (כלים פרק כג, משנה ב).

[11] ראה גם בפירוש "תפארת ישראל, בועז, למשנה במסכת כלים, פרק כג אות ה: "והוא הדין הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל... וכל שלושת מיני כלים הנ"ל. דהיינו החגורה והשטייגבעגעל והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. יש לומר דמהאי טעמא הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי".

[12] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Stirrup" (=ארכוף).

הציפור השלוחה ונדידת ציפורים

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת מצורע

מאת: אורן סעיד

הציפור המשולחת תחזור אל המצורע אם הוא יחטא שוב, כציפור הנודדת השבה למקומה גם לאחר מסע ארוך.

המצורע בתהליך טהרתו, צריך להביא שתי ציפורי דרור[1] (יד, ד). ציפור אחת שוחטים ומזים מדמה על המצורע ואילו את הציפור השנייה משחררים, כנאמר בפרשתנו: "וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (יד, ז). מתרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל: "וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא, וִיהֵי אִין אִיטִימוֹס הַהוּא גַבְרָא לְמִילְקֵי תוּב בְצוֹרָעָא, תַיְיבָא צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְבֵיתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא" (שם). מפרש התרגום יונתן בן עוזיאל, שהציפור הזאת שמשתחררת על פני השדה, אם האדם הזה חוזר לדבר לשון הרע, חוזרת הציפור הזאת לאדם; זה כנראה כאות אזהרה לאדם, שאם ימשיך לדבר לשון הרע, ילקה שוב בצרעת. וכן בפירוש "בעל הטורים[2]": "ושלח את הצפור - רמז שתפרח ממנו הצרעת, צפור אחת שחוטה כן לא תבא עוד הצרעת, ואחת משולחת לומר שאם יוסיף להרע תחזור הצרעת כמו הצפוד השלוחה" (שם).

התופעה המרשימה ביותר בנדידה היא, שאותן ציפורים שעפו דרומה בעונת החורף, חוזרות צפונה בעונת הקיץ לאתרי הקינון שלהם, ולכן הן משמשות כמשל לחזרה של דבר אל מקומו, למשל:

הנביא ירמיה מוכיח את עם ישראל, שהציפורים חוזרות הביתה בזמן קבוע, אבל עם ישראל לא יודע את משפט ה' ולא חוזר בתשובה: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט" (ירמיה ח, ז). בספר משלי נאמר שטבע הציפור לנדוד ולשוב לקינה: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח), ומבאר המלבי"ם: "האדם משותף בטבעו עם יתר בעלי החיים, ורצוף בטבע הבעלי חיים שלא ישנו מקומם, וגם הצפור שדרכו לנוד כמו שכתוב 'כַּצִּפּוֹר לָנוּד' (משלי כו, ב), בכל זאת כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו….". הנביא ישעיה מדמה את חזרת עם ישראל לארץ ישראל כחזרת יונים אל שובכיהם: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס, ח).

נדידת עופות

אלבטרוס נודד לאורך האוקיינוסים.
יוצר: nomis-simon
מתוך ויקימדיה

נדידת עופות היא תופעה זואולוגית, המתרחשת בעיקר בעונות המעבר, כאשר מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות-חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. העופות הנודדים מאירופה עוברים ברובם דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה אחד או יותר, ומיעוטם, כמו השלווים, חוצים את הים התיכון ונוחתים בחופה הצפוני של אפריקה.

הרווח העיקרי בנדידה הוא חיסכון באנרגיה. הימים הארוכים יותר של הקיץ מאפשרים לעופות מקננים לתת טיפול טוב יותר והזנה טובה יותר לגוזליהם. השעות הרבות יותר של אור יום מאפשרות לציפורים הפעילות במשך היום (בניגוד לציפורי הלילה) להשיג תטולה (=מספר הביצים בהטלה אחת) גדולה יותר, בהשוואה למיני עופות שאינם נודדים ושוהים במרבית ימי השנה באזור אחד. יתרונות אלה מפצים על המאמץ הגדול, המחיר הפיזי הכבד, ועל הסכנות האחרות הכרוכות במסעי הנדידה.

העופות אינם מחכים עד שייעלם מקור מזונם או עד שמזג האוויר ימנע מהם לאגור כוחות לנדידה, על כן עיתוי הנדידה נקבע בתודעת העופות, זמן רב לפני שהתנאים הסביבתיים מכתיבים אותה. בתקופת האביב, הגוף מכין עצמו לנדידה. לקראת הנדידה, מתרחש שינוי עצבי בחלק התחתון של המוח - ההיפותלמוס השולט במנגנון הרעב. כתוצאה מכך בולע העוף מזון בשיעור של 40% יותר מאשר בשאר תקופות השנה. השומן נאגר מתחת לעור, בשרירים המשמשים לתעופה ובחלל הבטן[3].

התמצאות וניווט

ניווט מסלולם של העופות מבוסס על שימוש משולב של מספר חושים שלהם. רבים מהעופות, הנודדים ביום, משתמשים בשמש כמעין מצפן ניווט, ומכוונים עצמם ביחס אליה בזווית המתאימה לשעת היום, כפי שמורה להם שעונם הביולוגי. כפי שמינים שונים של נודדי יום מסוגלים להשתמש בשמש לשם מציאת כיוון, יודעים נודדי הלילה לכוון עצמם בהתאם למצב הכוכבים.

כמו כן לעופות הנודדים ישנה היכולת לזהות ולחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ. בעובדה שהסיבכים (סוג של ציפור קטנה) ואדומי החזה (סוג של ציפור שיר קטנה) אכן מבחינים בשדה המגנטי של הארץ אפשר להיווכח בניסויים בהם נעשה שינוי מלאכותי בכיוון השדה המגנטי השורר בכלוב. הציפורים הגיבו לשינוי כזה בשינוי כיוון הפעילות הממוצע שלהם.

חוקרים משערים[4], שהמנגנון המשמש לחישת השדה המגנטי ומנחה את העוף בכיוון הרצוי למעופו, מבוסס על תהליכים כימיים המתבצעים בפיגמנטים מיוחדים בתאי גוף העוף, הרגישים לצבעים באורכי גל ארוכים ומופעלים בהשפעת השדה המגנטי. קבוצת חוקרים בינלאומית דיווחה ביוני 2021 בכתב העת Nature, כי היא הצליחה להראות לראשונה בניסוי, שאחד החלבונים בעין של ציפורי אדום החזה, שהן ציפורים נודדות, רגיש לנוכחות של שדה מגנטי. עוד הם מצאו כי החלבון רגיש לשדה מגנטי יותר מחלבונים דומים של תרנגולות ויונים – עופות שאינם נודדים[5].

בחלוף הזמן, ובאמצעות הניסיון שהם רוכשים ממהלכי נדידה קודמים, לומדים העופות גם לזהות אתרים גאוגרפיים במסלולי מעופם, ומתבצע מעין "מיפוי" באמצעות מגנטיטים זעירים במערכת העצבית שבפניו של העוף (מערכת העצב המשולש שלו), המאפשר לעוף לחוש את עוצמת השדה המגנטי בנקודת הימצאו. מכיוון שעופות נודדים לאורך צירים אורכיים בכיוון צפון-דרום או דרום-צפון, העוצמה המשתנה של השדה המגנטי בקווי הרוחב השונים מאפשרת לעוף לפענח את מקום הימצאו באופן מדויק יותר, עד הגיעו לאתר היעד.

עם זאת, ניווט כיווני בלבד, אין בו די כדי להסביר כיצד מוצאים זרזירים (סוג של ציפור שיר) בוגרים המוסטים ממסלולם את הדרך אל השטחים בהם יבלו את החורף, או כיצד שבות חסידות לבנות מדי אביב אל קינן מן השנה שעברה. הניווט הכיווני אינו יכול לתת תשובה לשאלה כיצד מצאו יסעורים[6] ואלבטרוסים, שהורחקו מקינם, את דרכם חזרה על פני מאות ואלפי קילומטרים של אוקיינוס פתוח. אלבטרוס אחד שב אל קינו ממרחק 6,600 ק"מ, ומסעו חזרה ארך 32 יום בלבד. יכולת זו של ציפורים בוגרות לניווט יעדי היא עדיין, במידה רבה, בגדר תעלומה[7].

[1] להרחבה ראה מאמר "ציפור דרור והמצורע" בפרשת זו.

[2] רבי יעקב בן רבי אשר (1270-1343). חי בצרפת. בנו של הרא"ש, חיבר את ארבעת הטורים.

[3] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "נדידת עופות".

[4] ראה במאמר "מגנט של חוש", דניאלה אפלבלט, נובמבר 2020, באתר "מכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע".

[5] ראה במאמר "המצפן המולקולרי של ציפורים נודדות", יפתח דיבון, אוגוסט 2021, באתר "מכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע".

[6] ממשפחת עופות ימיים המקורבים לאלבטרוסיים, החיים כמעט בכל הימים והאוקיינוסים.

[7] להרחבה ראה במאמר "נדידת הציפורים – שמים פתוחים", ד"ר יגאל מילכטייך, אתר "מסע אחר".

טיח הבית

תוויות: פרשת מצורע, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

הטיח המוזכר בתהליך טהרת הבית מהצרעת, נועד לא רק לכיסוי קירות בבית אלא גם להדבקת הלבנים זו לזו.

בתהליך טהרת הבית מצרעת הבתים, מצווה התורה שיש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח: "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (יד, מב). מתיאור זה אנו למדים, שאת האבנים מהם היו בנוי הבית, היו טחים בטיח, אותו היו מכינים מעפר.

הטיח המוכר לנו כיום הוא כיסוי חיצוני או פנימי על הקירות או התקרות של בניינים; הטיח הפנימי משמש כתשתית לצבע ומקנה לקירות בחדרים מראה חלק ורציף; הטיח החיצוני מטרתו להגן על המבנה מפני פגעי מזג האוויר (עמידות למים ולשמש) . ברם, הטיח המוזכר בפסוק נועד גם להדביק את הלבנים זו לזו, כפי שרש"י מציין: "סביב – סביבות הנגע, בתורת כוהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע " (יד, מא). וכן בתוספתא נגעים נאמר: "היה קולף את העפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית..." (ו, ז) וכן: "עפר כדי ליתן בין פצים לחבירו ובין אבן לחברתה" (ו, ד). אם כן, הטיח המוזכר בתהליך טהרת הבית מהצרעת, נועד לא רק לכיסוי קירות בבית אלא גם להדבקת הלבנים זו לזו. עד היום, משתמשים בחומרי טיח להדבקת הלבנים זו לזו ולפיכך אחת התכונות החשובות של הלבנים היא מירקם חיצוני המאפשר הדבקה לחומרי טיח [1].

טיח אדמה ליישור הקיר.
יוצר: Build Simple Inc.
מתוך ויקימדיה

ממה היו מכינים את הטיח?

התורה מציינת שהיו מכינים את הטיח מעפר. בספרא דורשים ומרבים סוגי קרקע נוספים: "ועפר - לרבות כל משמע. 'עפר' אפילו לבנים, אפילו מדד, אפילו חרסית... יכול אפילו סיד, אפילו גבסיס (=מין סיד מורכב)? ת"ל 'עפר' - הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו" (ספרא מצורע פרק ד). הספרא מציינת שלא ניתן להכין את הטיח מסיד וגבסיס, כי התורה כתבה "עפר" – דווקא סוגי קרקע טבעיים, ולא קרקע שהופקה בצורה מלאכותית ע"י שריפת אבנים כמו סיד וגיבסיס [2]. כך גם פסק הרמב"ם: "ואינו טח בסיד, אלא בעפר, שנאמר: 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת' (שם) " (משנה תורה הלכות טומאת צרעת, טו, ז).

הטיח הקדום ביותר היה עשוי מבוץ והוא שימש להגנה על יסודות הבית. טיח זה מכונה גם טיח טיט והוא תערובת של חימר (קרקע המכילה את המינרל חרסית) חול ומים בתוספת סיבי עצים או צמחים לחיזוק הטיח ולמניעת סדקים בטיח [3]. בהקשר זה, יש לציין, שאת הלבנים היו מכינים מעיסת-טיט, אותה היו לשים ברגליים, וממנה היו קורצים גושים גושים בצורת מלבנים [4]. הקש - קנים של תבואה ששרדו לאחר הקציר - הוזכר כחומר שקוששוהו בני ישראל במצרים בשדות כדי להתקין ממנו תבן שנילוש בטיט, וממנו הכינו את הלבנים, ככתוב: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן " (שמות ה, יב).

המצרים השתמשו בטיח העשוי סיד וגבס בכדי לכסות את קירות הפירמידות, הארמונות והקברים. במסופוטמיה, לבני חרס, שהם למעשה לבני טיט שרופות, הודבקו זו לזו על ידי חומר ביטומני, שמקורו בחי והצומח הקדום. אבל סוג בנייה זה היה מוגבל לאזורים בהם ניתן היה למצוא ביטומן כמו אספלט או זפת. הרומאים שיכללו את מלט הסיד, על ידי עירובו עם אפר געשי [5].

הטיח המודרני הוא מלט המורכב מחומר מליטה (צמנט) וסיד או גבס, ומאגרגט [=כל סוג של סלע הגדול משני מילימטר וקטן מ-57 מילימטר] דק - בדרך כלל חול. בטון הוא תערובת של חומר מליטה, עם מים, חול וחצץ. ניתן להעמיס על הבטון משקל כבד בבטחה, ולפיכך הבטון משמש, בדרך-כלל, לבניית השלד הנושא של הבניין, ובכלל זה, יסודות, רצפה, תקרות ועמודים תומכים, כאשר הקירות עצמם נבנים מבלוקים או מלבנים [6].

הבנייה באבני גזית - אבנים מסותתות - הייתה יבשה, ללא טיח או אמצעי הדבקה חיצוני. בטכניקה זו, מקפידים למלא חללים בין אבנים גדולות באבנים קטנות. כל אבן הותאמה לאבנים הצמודות לה באופן מושלם, עד שאפילו כיום קשה להחדיר סכין בין אבן לאבן. למשל, הכותל המערבי הבנוי כולו מאבני גזית גדולות, המונחות זו על גב זו ללא כל טיח [7].

[1] להרחבה ראה במכלול – אנציקלופדיה יהודית בערך "לבנה (בנייה)".

[2] ע"פ פירוש "קרבן אהרון", מאת אהרון אבן חיים, פרשת מצורע, פרשתא י, סעיף ט.

[3] ראה במאמר "primitive plaster" מאת jhon leeke, בכתב העת "Old-House Journal", כרך 21,מס' 5, ספטמבר-אוקטובר 1993,Active Interest Media, Inc , עמודים 44-45 .

[4] להרחבה על עשיית הלבנים ראה במאמר "אבן משכית" בפרשת בהר.

[5] על פי המכלול – אנציקלופדיה יהודית בערך "צמנט".

[6] על פי המכלול – אנציקלופדיה יהודית בערך "בטון".

[7] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1989, עמ' 101-103.

ציפור דרור והמצורע

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת מצורע

מאת: אורן סעיד

למצוות טהרת המצורע, כשרים רק מיני ציפורי "דרור" שהסתגלו לסביבת האדם ובעלי קול דומיננטי הדומה לקריאות של דרור הבית.

בפרשתנו אנו קוראים, שהכהן מצווה את המסייע לאדם הצרוע להיטהר, לקחת שתי ציפורים, לשחוט ציפור אחת, ואת השנייה לטבול בדם הציפור השחוטה במים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים... וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל הַמַּיִם הַחַיִּים" (יד, ד-ו).

המשנה במסכת נגעים, מלמדת אותנו שעל המצורע לקחת שתי ציפורי דרור: "כיצד מטהרין את המצורע... ומביא שתי צפרים דרור " (פרק יד, משנה א). כך גם פוסק הרמב"ם: "ומביא שתי ציפורים דרור טהורות, לשם טהרת צרעת" (הלכות טומאת צרעת פרק יא, ב). המשנה מציינת, שאם התברר שהצפור השחוטה איננה דרור, יש צורך להביא במקומה דרור: "שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור, יקח זוג לשניה, (שם, משנה ה).

דרור הבית.
יוצר: Milvus.
מתוך ויקימדיה

מדוע התורה מצווה את המצורע לקחת לטהרתו דווקא ציפורי דרור?

דרור – ציפור "מפטפטת"

רש"י מבאר: " טְהֹרוֹת - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע (ערכין טו, ב), שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (שם, פסוק ד). מקור דברי רש"י, הוא בדברי רבי יהודה בן לוי במסכת ערכין: "אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) ? אמר הקב''ה: הוא עושה מעשה פטיט (=פיטפוט) לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט" (טז, ב). כלומר, הצרעת באה על המצורע, מאחר ודיבר לשון הרע ופטפט על אנשים אחרים, בדומה לציפורים, שהצפצופים שלהן נשמעים כפטפוטים. אמנם תכונת ה"פטפוט" מיוחסת לציפורים באופן כללי, אך קשה שלא להבחין בייחודו של הדרור כמפטפט. במקהלת הבוקר של הציפורים הקולות הדומיננטיים הם של להקות הדרורים המפטפטים באינטנסיביות במשך זמן רב. אופי הקולות של הציפורים האחרות גם איננו דומה לפטפוט אלא כשירה מורכבת, "משפטים" ארוכים וקריאות בודדות.

דרור – "דר בבית כבשדה"

בתלמוד בבלי מסכת שבת אנו לומדים על אחת התכונות העיקריות של הדרור: "אמר רבה בר רב הונא: הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות, דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה..." (קו, ב). רש"י מפרש: "בצפור דרור - שדרה בבית כבשדה, שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור - על שם דירה, שדרה בכל מקום" (ביצה, כד, א). הדרור הוא צפור המלווה את האדם באופן צמוד עד כדי כך שבמחקרים ארכיאולוגיים משתמשים בשרידי דרורים (ושרידי עכבר הבית) כסמן (אינדיקטור) לנקודות התיישבות קבועות בניגוד לתחנות חנייה של חברות נוודים. הוא משגשג בשכנות לאדם תוך שהוא מנצל את הסביבה האנושית כמקום קינון ומסתור וכמקור מזון ומסיבה זו, הקשר לאדם התחיל רק עם התפתחות גידול התבואה.

תכונה זו של הדרור, שחי בקרבת האדם, באה לידי ביטוי גם במדרש הבא, המציין, שהדרור ניזון מפירורי לחם: "ר' שמעון בן לוי אמר: צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו; והלא דברים קל וחומר ומה אם ציפורים שאוכלות מפתו ושותין מימיו מכפרין עליו [2], כהן שנהנה מישראל ב-24 מתנות כהונה, על אחת כמה וכמה" (ויקרא רבה טז, ז). הדרור הנפוץ כמעט בכל חצר, אוכל ושותה מכל מה שמוצא [3].

למרות החיים המשותפים עם האדם הדרור לא בויית מעולם ("לפי שאינה מקבלת מרות") ומכאן קיבל את שמו שהוא מילה נרדפת לחופש ["וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י(]. בניגוד למקובל לחשוב[4], הרי שניתן לגדל דרורים בשבי ולכן עלינו לפרש ש"איננה מקבלת מרות", הכוונה לכך שהיא איננה ניתנת לביות או אילוף.

הרש"ר הירש מסביר, שהמצורע נצטווה להביא דווקא ציפורי דרור, כי ציפור הדרור מייצגת אופי בלתי חברתי. היא שומרת על חירותה בבית כמו בשדה ואינה מקבלת עול מאסר ואילוף. תכונה זו היא ניגוד גמור לערכים החברתיים, המתנים את הכניסה לשותפות החברתית של האדם. כשאדם חי חיי חברה הוא חייב להגביל את עצמו מעט. הציפור מגלמת את הניגוד שבין חיית השדה לבין האדם שבעיר. הפסוקים מתארים, את הוצאתו של המצורע מהבדידות ואת חזרתו אל השותפות החברתית. כאשר האדם בא לתקן את חטאיו החברתיים, דבר ראשון 'ושחט את הציפור' (ויקרא יד, ה) – עליו לצאת מהשקיעה בעצמו, לשוב מהאנוכיות המבודדת ולהתמלא בהתחשבות ונתינה.

משפחת הדרוריים

הרמב"ן כותב שציפור שאינה 'דרור', כלומר אין לה את התכונות של ציפור דרור, פסולה אף בדיעבד, אלא שהוא מעלה את האפשרות שקיימים כמה מיני דרור: "...אבל מצוותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ... והנכון שיעלה מכל זה הוא, שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה, שלא שנו במשנתנו (נגעים יד, א) מצוותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות, כמו ששנינו בשוות (נגעים יד, ה); וכל הדרורים בעלי פטפוט הם " (יד, ד).

"דרור" – הוא סוג במשפחת הדרוריים, וכולל את דרור הבית ודרור הרים, שניים מהציפורים הנפוצות ביותר בעולם. לכל המינים, במשפחת הדרוריים, יש קריאות הדומות לדרור הבית, וכמה מינים פיתחו שירה, מלבד קריאותיהם [5]. ברם, לא כל המינים במשפחת הדרוריים הסתגלו לסביבת האדם [6]. כאמור, למצוות טהרת המצורע, כשרים רק מיני ציפורי "דרור" שהסתגלו לסביבת האדם ובעלי קול דומיננטי הדומה לקריאות של דרור הבית.

[1] בפורטל הדף היומי, למסכת שבת (קו, ב) במאמר: "הכא בציפור דרור עסקינן – דרור הבית".

[2] בפירוש "פרי חיים" [מאת ר' חיים קנאללער ז"ל, 1937] על המדרש הנ"ל, מסביר ש"שאוכלות מפתו ושותין מימיו", אין הכוונה שהדרור אוכל מפירורי לחם שנותן לו האדם – שהרי הדרור חי "בבית כבשדה" ואין מזונותיו על האדם, אלא הדרור ניזון משל הקב"ה – מה שהדרור מוצא לבד. לפי זה מובן הקל וחומר: ומה אם ציפורים שאוכלות משל הקב"ה מכפרים על האדם, הכהן שאוכל ושותה משל ישראל, על אחת כמה וכמה שיכפר עליו.

[3] להבדיל מהסנונית ( Hirundo) שאינה אוכלת מפתו של האדם וגם לא מפת כלשהו. היא ניזונה אך ורק מזבובונים שונים, שהיא תופסת במעופה.

[4] כך למשל כותב האבן עזרא (ויקרא כה, י): "עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו, ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות".

[5] במשפחת הדרוריים, קיים ריבוי המינים שהם בעלי יכולת ווקאלית מוזיקלית. לכן סדרת ציפורי שיר (שם מדעי: Passeriformes), שכוללת יותר ממחצית מחלקת העופות, קיבלה את השם המדעי "Passeriformes" כשמו הלטיני של הסוג דרור, Passer.

[6] על פי ויקיפדיה בערך "דרור (סוג)".

מחלת הזיבה

תוויות: פרשת מצורע, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

אין הזיבה קשורה להפרשת זרע, כפי שחשבו עד המאה ה-17, ואכן התורה הבדילה בין זיבה ובין הוצאת שכבת זרע

מחלת הזיבה מוזכרת בפרשתנו. פרק טו כולו מדבר על דיני הזב והזבה. הפרשה מאיברי הערווה נקראת בשם זוב, או זיבה. הזיבה היא מאיבר הערווה דווקא, ולא ממקום אחר, ודבר זה משותף לזכר ולנקבה. אלא שבנקבה יוחדה הזיבה להפרשת דם בלבד, כפי שרש"י מסביר בפס' יט: "אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום", דהיינו מכיל דם.

אין הזיבה קשורה להפרשת זרע, ואכן התורה הבדילה בין זיבה ובין הוצאת שכבת זרע: גבר שיצאה ממנו שכבת זרע הוא טמא עד הערב (שם, פסוק טז); לעומת זאת גבר שיצא ממנו הפרשה כתוצאה ממחלת הזיבה, חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד וטמא עד הערב. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים, הוא טמא שבעת ימים, ועליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואח"כ לטבול במי מעיין [1]. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב (בנוסף לספירת "שבעה נקיים" וטבילה במי מעיין) גם בקרבן [2]‏.

מבוע של מעיין.
הזב צריך לטבול במי מעיין.
יוצר: Florian K
מתוך ויקיפדיה

ההבדל הפיזיקאלי בין זוב לשכבת זרע

בפסוקים ב-ג נאמר: "... אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא". כאמור, התורה הבדילה בין זיבה ובין הוצאת שכבת זרע. רש"י מפרש במקום את ההבדל הפיזיקאלי בין זוב (=מה שמופרש כתוצאה ממחלת הזיבה, מוגלה) לשכבת זרע [3]: "זוב, דומה למי בצק של שעורין ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע - קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת". ביצה מוזרת היא ביצה שאין אפרוח מתרקם בה בדגירה, כגון ביצה פגומה ומקולקלת, או ביצה שלא הופרתה על ידי זכר [4]. יש שפירשו [5] ש'מוזרת' - לשון חושך, שאבד הזוהר שלה.

מקור דברי רש"י הוא מאמרו של רב הונא במסכת נידה: "אמר רב הונא זוב - דומה למי בצק של שעורים... זוב - דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע - קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת" (לה ,ב). רב הונא ציין, שתכונת הזוב הוא 'דיהה', כלומר אינו קשור בעצמו, אלא קל להתפשט ולהתפרד לטיפות; בעוד ששכבת זרע היא 'קשורה', כלומר אינה נוחה להתפזר, אלא היא קשורה ודבוקה בעצמה; כלומר שכבת זרע היא בעלת צמיגות גבוהה יותר מזוב, כלומר סמיכה ועבה יותר מזוב, כמו החלבון (="לובן ביצה") של ביצה רגילה [6].

מהי מחלת הזיבה?

מחלת הזיבה (GONORRHOEA) היא מחלה מוגלתית דלקתית מדבקת הגורמת לזיהום חיידקי במיוחד באיברי המין. המחלה מדביקה גם בגבר וגם באשה, כמעט תמיד עקב קיום יחסי מין עם בן/בת זוג נגוע. יילוד עלול להידבק מאמו בעת הלידה. הסימפטומים של המחלה מתגלים בגבר מאחר ואבר המין שלו הנו חיצוני בעוד שמערכת המין הנקבית היא פנימית. תקופת הדגירה של המחלה בזכר היא 2-5 ימים. המחלה מתבטאת בהפרשה צלולה מהשופכה, אשר הופכת עד מהרה להפרשה מוגלתית מרובה בצבע לבן-צהבהב, ובהמשך הופכת לצבע צהוב-ירוק [7]; כפי שרש"י מתאר את שני שלבי המחלה, בהתחלה ההפרשה צלולה, ולאחר מכן ההפרשה היא עבה ומוגלתית: "אֶת זוֹבוֹ - כמו ריר שיוצא צלול; אוֹ הֶחְתִּים - שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטיפת זובו" (טו, ג).

מחלת הזיבה ידועה כבר מימי קדם וכבר אז ידעו הרופאים שיש קשר בין מגע מיני והעברת המחלה. ההנחה המקובלת שהיתה בין רופאי הזמן העתיק וגם בין רופאי ימי הביניים היתה שבמחלה זו ישנה הרפייה של צינורות הזרע שאינם מוכשרים עוד להחזיק את הזרע בתוכם. רק החל מהמאה ה-17 ואילך הוברר לרופאים שהחומר המופרש ע"י החולה הנגוע במחלת הזיבה הנו מוגלה ולא שכבת זרע. כפי שראינו לעיל כבר התורה מפרידה בין זיבה לשכבת זרע. רב הונא במאמרו במסכת נדה (לה ,ב) רק מחדד ומבאר את ההבדל שהיה ידוע בין חכמים שאין זיבה ושכבת זרע קשורים ביניהם[8].

[1] חידוש מיוחד קבעה התורה בעניינו של הזב, שעליו לטבול במעיין דווקא, ולא די במקווה (ויקרא טו, יג).

[2] להרחבה ראה בויקישיבה בערך "זב".

[3] להבדל בין שכבת זרע ללובן ביצה, ראה בתלמוד בבלי מסכת גיטין, "שכבת זרע דוחה מן האור ולובן ביצה סולד מן האור" (גיטין נז, א).

[4] ע"פ רש"י במסכת נידה, לה ,ב.

[5] פירוש "תפארת ישראל", חולין פרק יב; בועז אות א.

[6] הרמב"ם מבאר את דברי רב הונא כך: "...וכשיוצא הזוב... נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת; אבל שכבת זרע לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת" (הלכות מחוסרי כפרה, פרק ב, הלכה א). כאמור, דמיון זוב ללובן ביצה מוזרת הוא בעיקר לעניין צמיגותו (=סמיכותו). הרמב"ם מציין שהזוב גם דומה ללובן ביצה מוזרת לעניין הצבע ומראה, שהזוב מראהו כהה כ"ביצה מוזרת" ואילו מראה שכבת זרע, צחה כחלבון ביצה רגילה (מהר"י קרוקס, הלכות מחוזרי כפרה, שם).

[7] יש לציין שבפירוש ב"דעת מקרא" מובאת גם דעת חוקרים מסוימים שהכוונה למחלה אחרת - דלקת בקנה השתן.

[8] להרחבה ראה בספר "פירות האילן על פרשת השבוע", מאמרים על פרשת השבוע מאת חוקרי אונ' בר-אילן, מאמרו של פרופ' ישעיהו ניצן, פרשת מצורע, אונ' בר-אילן, תשנ"ח. ראה גם באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך זב, [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

דם הציפור

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת מצורע

מאת: אורן סעיד

חז"ל שיערו שדם ציפור הדרור, הנצטרך לטהרת המצורע, ניכר על פני רביעית מים.

מביא מים שדם ציפור ניכר בהן

בתלמוד בבלי מסכת סוטה, מובאת דעתו של ר' ישמעאל, שדם הציפור אשר במים צריך שיהא ניכר לעין: "משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור [רש"י: של מצורע, ששוחטו 'אל כלי חרס על מים חיים', וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן]. מאי טעמא דרבי ישמעאל? דכתיב וטבל אותם בדם הצפור וגו', ותניא: 'בדם' - יכול בדם ולא במים? ת"ל במים; אי מים - יכול במים ולא בדם? ת"ל בדם; הא כיצד? מביא מים שדם ציפור ניכר בהן וכמה? רביעית" (סוטה טז, ב). צריך איפוא, שכמות המים בכלי החרס אשר לתוכם שוחט הכהן את הצפור האחת וממצה את דמה לא תהיה לא מרובה מדי ולא מועטת מדי. שאם תהיה מרובה מדי - לא יהא הדם ניכר בה, ואם תהיה מועטת מדי – לא תהא זאת שחיטה ומיצוי וטבילה 'על מים חיים'. קבעו חכמים, כי כמות המים המספקת את שתי הדרישות התורה, היא רביעית, היינו רביעית הלוג (86.4 סמ"ק לפי שיטת הגר"ח נאה).

לגבי כמות הדם של הציפור, הניתנת ברביעית מים, אומרת הגמרא: "בצפור דרור שיערו רבנן; אין לך גדולה שמדחת את המים (שאין המים ניכרים בדם) ואין לך קטנה שנדחית מפני המים (שאין הדם ניכר במים)" (שם). חכמינו שיערו, שנפח דם של ציפור דרור - בין גדולה (שלה דם רב) בין קטנה – הניתן ברביעית מים, מצד אחד, הדם ניכר במים ומצד שני, עדיין ניכר שיש כאן גם מים – כך שעדיין מתקיים 'וטבל אותם... על המים החיים'. התוספות במקום מציינים (ד"ה מביא מים שדם ניכר בהם), שאין הכוונה כאן להיכר כלשהו של צבע אדום, שדבר זה ניכר אף במים מרובים הרבה יותר, אלא שיהא הדם ניכר כדם, ולא יראה כצבע אדמדם בלבד.

דרור הבית.
חז"ל שיערו את כמות הדם של ציפור זו.
מתוך ויקיפדיה

בתוספתא סוטה נאמר: "שלשה צריכין שיראו על המים: אפר פרה ועפר סוטה ודם צפור, [אפר פרה כדי שיראו על פני המים, עפר סוטה כדי שיראה על פני המים, דם צפור של מצורע כדי שיראה על פני המים ] רוק יבמה כדי שיראה לעיני הזקנים" (תוספתא סוטה א, ו). הגר"א גורס בתוספתא: " שלשה צריכין שיראו על פני המים". לפי זה, לא צריך לערבב את דם הציפור במים, אלא צריך למצות את הדם על פני המים, באופן שדם הציפור יהיה ניכר על פני המים.

זיהוי הדרור

זיהויו של הדרור נתון למחלוקת בין המפרשים והחוקרים; הדעות העיקריות הן: דרור (Passer) או סנונית. ד"ר משה רענן מוכיח[1] שהזיהוי של הדרור עם דרור הבית (Passer domesticus biblicus) - הקרוי בימינו "דרור", הוא הסביר ביותר לאור מאפייני הדרור המופיעים במקורות חז"ל. נציין שניים ממקורות חז"ל, המתאימים לתיאור של דרור הבית: במסכת שבת נאמר: "דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה..." (קו, ב); דרור הבית הוא העוף הנפוץ ביותר ליד האדם, ובארצנו הוא עוף יציב ושכיח. במסכת ביצה נאמר: "והתניא חיה שקננה בפרדס צריכה לזמן, וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה, כדי שלא תתחלף באמה" (כה, א) ומפרש רש"י (שם): "צפור דרור - קטנה היא, והאם והבת שוות"; הדרור הוא ציפור קטנה: אורך גופו 14-16 ס"מ, משקלו 21-35 גרם, ומוטת כנפיו מגיעה ל-25 ס"מ.

נפח הדם של הדרור

כאמור, הנפח של רביעית (רבע הלוג) לפי שיטת ר חיים נאה הוא: 86.4 סמ"ק (מ"ל). שיעור נפח הדם בבעלי החיים בקירוב הוא 10% ממשקלם[2] (תלוי בגודל, בגיל ובשיעור השומן של בעל החי). לפי זה, נפח הדם בציפור דרור שמשקלה כ-30 גרם, למשל, הוא בקירוב 3 סמ"ק [0.03 ק"ג X 0.1 = 3 מ"ל]. א"כ, נפח הדם ברביעית מים הוא בשיעור של כ-3.5%. כמות המים גדולה הרבה יותר מכמות הדם, עובדה שכבר התוספות במקום ציינו: "... והדבר ידוע שהמים מרובים על הדם..." (שם, סוף ד"ה מביא מים שדם ניכר בהם).

דם הציפורים

דם העופות ובכללן דם הציפורים, דומה לדם שלנו בכך שהוא מכיל: כדוריות דם אדומות וכדוריות דם לבנות, המרחפות בנוזל הדם הקרוי פלסמה. דם העופות צבעו אדום. ברם, בשונה מדם יונקים, כדוריות הדם האדומות הן בעלות גרעין בעוד שכדוריות הדם האדומות אצל היונקים הן חסרות גרעין. צמיגות כדוריות הדם האדומות גדולה יותר בעופות מאשר ביונקים כנראה בגלל נוכחות גרעין בתוך התאים וכן בחוזק הממברנה הגבוה יותר בעופות [3].

מקור הצבע האדום של דם העופות כמו גם של היונקים הוא בחלבון המוגלובין הנמצא בכדוריות הדם האדומות. תפקיד ההמוגלובין הוא לשאת את החמצן מהריאות אל תאי הגוף [4]. לא בכדי אמרה התורה "כי הדם הוא הנפש", משום שבלעדי חלבון מופלא זה לא ייתכנו חיים [5]. ממוצע ריכוז ההמוגלובין בדם הדרור הוא [6] 11-13 גרם ל-100 מ"ל. לשם השוואה ריכוז ההמוגלובין הנורמלי באדם [7] אצל גברים הוא 14-16 גרם ל-100 מ"ל ואצל נשים 12-16 גרם ל-100 מ"ל. ההמוגלובין בעופות דומה ליונקים במבנה המרחבי, אך שונה בהרכב החלבוני [8].

בעופות, כמו גם ביונקים, שינויים קלים בצבע הדם עשויים לנבוע מרמת הרוויה בחמצן. צבע הדם משתנה במידה מעטה בהשוואה בין הדם העורקי והורידי בגלל הריכוז המשתנה של החמצן. בעורקים הדם עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום יותר ואילו בוורידים הדם עני יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה בהיר יותר. מאחר ושחיטת העוף נעשית מהצוואר, הרי שמדובר בעיקר בדם עורקי עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום יותר.

צורת תאי הדם האדומים אצל עופות היא אובאלית והם גדולים יותר מאצל יונקים. גודל כדורית הדם באדם, למשל, הקוטר הממוצע הוא 5-7 מיקרונים (1 מיקרון=מיליונית המטר) ובעופות הקוטר הממוצע הוא 10-16 מיקרונים ובפרט בדרור הבית הקוטר הממוצע הוא 11 מיקרונים [9]. בגלל שגודל כדורית הדם אצל עופות גדול יותר, לכן מספרם בעופות קטן יותר מאשר ביונקים: מספר כדוריות הדם באדם, למשל, הוא 4-8 מיליון תאים למיקרוליטר (=מיליונית הליטר) ובעופות 1.5-4.5 מיליון תאים למיקרוליטר [10].

לסיכום, לא צריך לערבב את דם הציפור במים, אלא צריך למצות את הדם על פני המים, באופן שדם הציפור יהיה ניכר על פני המים. צבע דם הדרור הוא אדום בשל חלבון ההמוגלובין הנמצא בכדוריות הדם האדומות. ריכוז ההמוגלובין בדם הדרור קרוב לריכוזו בדם האדם. שחיטת הדרור נעשית מהצוואר, ולכן הדם שמתקבל הוא בעיקר דם עורקי עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום יותר. לכן ניתן להבחין בעין בלתי מזוינת, בדם שעל פני המים ע"פ הצבע האדום המיוחד של הדם הנראה במים (ולא ע"פ חלקיקי הדם הזעירים המרחפים בו).

[1] בפורטל הדף היומי, למסכת שבת (קו, ב) במאמר: "הכא בציפור דרור עסקינן – דרור הבית".

[2] “Avian Medicine and Surgery in Practice: Companion and Aviary Birds”, by Bob Doneley, CRC Press, 2010, chapter 3, page 56.

[3] ע"פ תשובתו של ד"ר ישראל רוזנבוים, באתר ב"שער" – קהילה אקדמית למען החברה בישראל, שאלה מספר 3049.

[4] להרחבה על ההמוגלובין בעופות והגורמים המשפיעים על קישור החמצן להמוגלובין בעופות ראה

“Sturkie's Avian Physiology”, by G. Causey Whittow ,Academic Press, 1999, pages 245-247.

[5] ראה מאמרו של ד"ר משה רענן, "האי חיור והאי סומק – צבע דם", בפורטל הדף היומי, יומא נו, שמסביר את דברי הגמרא ביומא, המציינת שההבדל בין דם הפר לשעיר (=עז) הוא בגוון הכהה יותר של דם הפר בהשוואה לדם השעיר. ד"ר משה רענן מציין, שריכוז ההמוגלובין בדם הפר גבוה מריכוז ההמוגלובין בדם העז, ולאור העובדה שההמוגלובין הוא המעניק לדם את צבעו האדום הרי שדם הפר עשוי להיות אדום יותר מאשר דם השעיר.

[6] “Biology of the Ubiquitous House Sparrow : From Genes to Populations”, by Ted R. Anderson Professor of .Biology McKendree College in Illinois, Oxford University Press, 2006, page 387

[7] ע"פ ויקיפדיה בערך "בדיקת דם".

[8] ע"פ תשובתו של ד"ר ישראל רוזנבוים, שם.

[9] ציינתי רק את הקוטר הארוך (כאמור, צורת הכדורית האדומה בעופות היא אובאלית). לרשימה המלאה של גודל תאי הדם האדומים בעופות ראה באתר Animal Genome Size Database .

[10] “Avian Medicine and Surgery in Practice: Companion and Aviary Birds”, by Bob Doneley, CRC Press, 2010, chapter 4, page 70.