אבן משכית

 מאת: אורן סעיד

מן התורה יש איסור לבנות רצפה, כפי שהיתה בבית המקדש, ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים. במקדש השני הרצפה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות.

התורה מצווה בסוף פרשת בהר: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ" (כו, א). יש מבארים שטעם האיסור הוא משום עבודה זרה; שהגויים היו נוהגים לשים אבן לפני העבודה זרה שלהם, והיו משתחווים על האבן לפני העבודה זרה שלהם; לכן אסרה התורה לעשות רצפה של אבנים ולהשתחוות עליה. כך למשל מבאר הרמב"ם: "...וכן אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחווה עליה לַשֵּׁם לוקה, שנאמר 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' (ויקרא כו, א), מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה לפיכך אין עושין כן לה' "(הלכות עבודה זרה, ו, ו). ההשתחוויה האסורה כאן, היא שהפנים דבוקים לרצפה וידיו ורגליו פשוטות, כאופן ההשתחוויה בבית המקדש[1].

בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" פירשו שאבן משכית היא אבן מצוירת : "אבן משכית - אבן שיש בו צורה ובני אדם מסתכלין בה ומשתחווים עליה ודומה שמשתחווה לצורה. ומשכית לשון שכיה שהכל סכין ביופיה" (שם). גם האבן עזרא פירש  שאבן משכית היא אבן מצוירת. אמנם, לכל הפירושים אין משמעה של אבן משכית אלא אבן העשויה לשם השתחוויה. כאמור, האיסור מן התורה לעשות רצפה כפי שהיתה בבית המקדש, הוא רק אם משתחווים עליה בפישוט ידיים ורגליים כהשתחוויה בבית המקדש[2].

פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת
העתיק בציפורי מהתקופה הרומית
מתוך ויקימדיה

רש"י בפירושו לתלמוד בבלי למסכת מגילה מסביר טעם אחר לאיסור זה: "לא אסרה תורה – בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפה של אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש" (כב, ב). מן התורה יש איסור לבנות רצפה, כפי שהיתה בבית המקדש, ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים.

איזו רצפה היתה בבבית מקדש?

במשכן לא היתה רצפה כלל. בבית ראשון הרצפה היתה עשויה מעצי ברושים (מלכים א, ו, טו; אך לדעת המלבי"ם היו חלקים שהיו מרוצפים אבן). בבית שני הרצפה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות[3]. יש לציין, שבמהלך פרויקט סינון עפר הר הבית, הצליחו מומחים וחוקרים להרכיב מהממצאים שפונו מהר הבית חלקים מרצפת הר הבית כפי שהייתה בזמן הורדוס. הרצפה, לפחות בחלקה, הורכבה מלוחות לוחות רבועות, בהן שובצו אבני פסיפס צבעוניות בשילובי צורות הנדסיות[4].

רש"י בפרשתנו מבאר "ואבן משכית - לשון כסוי כמו (שמות לג, כב) 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי', שמכסין הקרקע ברצפת אבנים" (שם). רש"י בפרשתנו לא מציין באלו אבנים מדובר, אבל רש"י על הפסוק "וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם" (במדבר לג, נב) מציין שמדובר ברצפה העשויה מאבני שיש: "מַשְׂכִּיֹּתָם -  כתרגומו: 'בֵּית סִגְדַּתְהוֹן', על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפישוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א)  'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' " (שם).

שיש הוא סלע מותמר[5]. השיש נוצר כאשר סלע גיר או דולומיט עבר שינוי בהשפעת חום ולחץ והפך לסלע עמיד מאוד. סלע המקור של השיש, סלע הגיר, מופיע בצורות שונות ובצבעים מגוונים ולכן גם תוצרה התמרה שלו יופיע בגוונים שונים[6].

אבן משכית – רצפת פסיפס

כאמור, רש"י פירש שאבן שמשכית היא אבן שיש העשויה לשם השתחוויה. בערוך[7] פירש בערך "רצף" שרצפת העזרה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות: "ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים מגוונים הרבה והיו רצופים ונראים כאחד". אם כן, מאחר והאיסור הוא לעשות רצפה כפי שהיתה בבית המקדש, יוצא שבאבן משכית הכוונה לרצפה העשויה פסיפס, כלומר, ריצוף עשוי אבנים קטנות, לעתים קרובות מאבנים בצבעים שונים.  ר' מתתיהו שטראשון כותב[8]: "וכן עשו לתפארת בית מהודר את הריצפה באבני משכית (מאזאייק) מצבעים שונים ומתחלפים"; וכן במדרש שמות רבה נאמר: "בתיהם של גדולים שהיו עשויים בשיש ובפסיפס" (פרשה י, סימן ג).

בבתי כנסת עתיקים שנמצאו בארץ ישראל הרצפה עשויה פסיפס. למשל, בבית הכנסת בציפורי נתגלתה רצפת הפסיפס, שכיסתה את האולם המרכזי ואשר עוצבה כשטיח מאורך והכוללת כתובות הקדשה בארמית כנראה של התורמים להקמת בית הכנסת[9].

אבנים ולבנים[10]

בפרוש "תורה תמימה" מסביר (ויקרא כו, א, אות ב), שהאיסור הוא דווקא ברצפה עשויה אבנים ולא ברצפה עשויה לבנים; ומוכיח ממספר מקורות שהתורה הבחינה בין 'אבן' ל'לבנה'.

האבנים הופקו ממחצבות אבנים, המצויות לרוב בארץ. בימי קדם, החוצבים היו חורצים חריצים לאורך כל צדדיו של הגוש שביקשו לעקרו מן הסלע שבמחצבה, ולאחר מכן היו קודחים טור של חורים לא עמוקים לאורך כל חריץ וחריץ, ותוקעים בהם יתידות עץ ומרטיבים אותן; עם תפיחת היתידות היה הסלע מתבקע והגוש הנחצב  נפרד מעליו. בשיטה אחרת, היו עוקרים את הסלע באמצעות מוטות מתכת עבים.  

את הלבנים היו מכינים מעיסת-טיט, אותה היו לשים ברגליים, וממנה היו קורצים גושים גושים בצורת מלבנים. בתחילה היו לובנים את המלבנים הללו בידיים, ולפיכך היו קטנים, וגם קיבלו צורה אופיינית. צידם התחתון, שהיה מונח על כף היד היה שטוח, ואילו צידם העליון, שהיו כובשים אותו ככל הנראה בכף היד השנייה, נעשה קמור קמעה. לאחר זמן השתכלל תהליך עשיית הלבנים, ולימים הומצא גם דפוס העץ לעיצוב צורת הלבנה, הקרוי "מלבן" (נחמיה ג, יד;שמואל ב יב, לא). לאחר מכן היו שוטחין אותן לייבוש. 

רצפת אבנים היתה עמידה יותר מאשר רצפת הלבנים הקדומה, שכן הלבנה פעמים שהיתה מתפוררת עם הזמן לפירורים[11].

במקומות שונים נמצא שהרצפות בבתים או פני הרחובות רוצפו מין מלט קשה. במקומות מסוימים נתגלו שני רבדים של רצפות כאלו, זה על גבי זה, ופעמים נמצאה בין שני הרבדים שכבת עפר. על פי רוב אין אלה אלא תיקונים שתוקנו ברצפות שנשחקו או שקעו או נתבקעו.

---

[1] מסיבה זו פורסים שטיחים או בד על רצפת בית הכנסת ביום הכיפורים, כדי שהמשתחווים בכריעות ב"עלינו" ו"בעבודה" לא ישתחוו מול אבנים מרוצפות.

[2] להרחבה ראה ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בויקישיבה, בערך "אבן משכית". עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.

[3] תלמוד בבלי בבא בתרא (ד, א); סוכה (נא, ב). ראה גם "הבית השני בתפארתו"/ הרב אלחנן אייבשיץ, פרק ג.

[4] על פי המאמר "שיחזור הרצפות הצבעוניות של חצרות בית המקדש בשלהי ימי הבית השני", פרנקי שניידר, גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה- מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה - כרך11 (2016). המאמר המקוון באתר "מגלים – עיר דוד ירושלים הקדומה".

[5] כלומר סלע שעבר תהליך שינוי כימי או מינרלוגי עקב תנאים סביבתיים קיצוניים.

[6] "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור", פרופ' מיכה קליין, כתב העת אבן השתייה, מכללת שאנן, תשפב.

[7] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי (1035 - 1110), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[8] בבא בתרא, פרק א, דף ב, ד"ה במסיפס בעלמא.

[9] שבא, ש'. (2001). זכורים לטוב. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן־יהודה.

[10] ע"פ אנצ' מקראית בערך "בניה", בסעיף העוסק בנושא "חומרים ותהליכים טכניים", עמ' 179-183,  הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים,  1965.

[11] בתלמוד בבלי (נדה כז, ב) מובא לגבי דין טומאת רקב של מת [רקב - בשר מת שנימוח, או מוהל שיצא מן מת ונקרש], שאם מעורב בו חומר אחר, אינו מטמא. לכן  רקב של מת המונח על רצפת אבנים מטמא ואילו מת המונח על רצפת לבנים לא מטמא; ומבאר רש"י, שרצפת לבנים מתפוררת עם הזמן וחלקים ממנה התערבבו עם רקב המת לעומת רצפת האבנים שהיא עמידה: "על גבי רצפה של אבנים: דהשתא אין תערובת ברקבוביתו"; "על גבי רצפה של לבנים: שעפרן נמחה" (שם). מכאן, שרצפת לבנים היתה עמידה פחות מרצפת אבנים לאורך זמן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ציפוי זהב

 מאת: אורן סעיד

חלק מכלי המשכן צופו זהב, ע"י ריקוע גושי זהב ללוחות דקים שעוביים מיקרונים אחדים.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית המשכן וכליו. בעוד שכלים מסוימים במשכן היו עשויים מזהב כגון: המנורה, הכפורת ועוד, חלקים מהמשכן וכן כלים מסוימים היו רק מצופים זהב: קרשי המשכן צופו בזהב מבית ומחוץ (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). וכן הטבעות ובריחים שחברו את הקרשים צופו זהב (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). כיצד ציפו בזהב את הכלים הנ"ל?

לגבי ציפוי הזהב של קרשי המשכן, נאמר בתלמוד בבלי: "תניא נמי הכי: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים - שעומדים דרך גדילתן; דבר אחר: עֹמְדִים: שמעמידין את ציפוין" (סוכה מה, ב); ומסביר רש"י: "שמעמידין את ציפוין - הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב, כדכתיב (שמות כו,כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב; ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו". אנו למדים מפירוש רש"י, שהציפוי נעשה מלוחות זהב דקים, במידות הקרשים. לוחות אלה הוצמדו לקרשים במסמרים של זהב.

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש
(מוצגת במדרגות היורדות מהרובע
היהודי לכותל המערבי)
מתוך ויקימדיה

אכן, מעדויות ארכיאולוגיות עולה[1], שבימי-קדם היו מצפים זהב ע"י ריקוע גושי הזהב באמצעות אבן עגולה או פטיש וכך היו עושים ממנו לוחות דקים שעוביים מיקרונים (מיקרון=אלפית המילימטר) אחדים ואפילו הגיעו לעובי של פחות ממיקרון[2]. לאחר מכן היו מחברים אותם בעזרת מסמרים קטנים, בדרך כלל עשויים מזהב, לחפץ שאותו רוצים לצפות זהב. מאחר והזהב הוא רך יחסית, מסמרי הזהב שימשו לחיבור  לוחות הזהב לעץ ולא לחומר מתכתי. נמצאו פיסות רבות של לוחות זהב, שבהן יש חורי מסמרים ובחלקן נשתמרו המסמרים התקועים בהן. דבר זה מוכיח, שהחורים בלוחות הזהב, נוצרו על ידי דפיקת מסמרים לתוך לוח הזהב והעץ באמצעות פטיש[3].

היוונים ואחרי כן הרומאים, השתמשו בטכניקת "ציפוי זהב באש"  לצורך הזהבת חלקים מתכתיים במקדשים ובארמונות שלהם. בטכניקה זו, מורחים אמלגם זהב (תרכובת של כספית עם זהב) בצורה אחידה על פני המתכת, ועל ידי חימום גורמים לכספית להתנדף, תוך השארת ציפוי של זהב על פני המתכת. קיימות טכניקות נוספות לציפוי חפצים בזהב באמצעים כימיים או באמצעות הדבקה[4].

כך למשל, המנורה שב"מכון המקדש" בירושלים,  גובהה כשני מטרים, ושילדה עשוי ארד[5] (ברונזה) והיא מצופה זהב טהור במשקל של כארבעים ושניים ק"ג[6]. תהליך ציפוי המנורה בזהב מתואר כך[7]: "כדי שהציפוי ייעשה כ'מקשה אחת', ביצעו הצורפים תהליך המכונה אלקטרופורמינג. בתחילה פירקו את הזהב על ידי תמיסה כימית והפכו אותו למה שמכונה 'מלח זהב'. לאחר מכן טבלו את שילדת המנורה בתמיסה המפורקת, ואז באמצעות אלקטרודות שהזרימו חשמל לתמיסה, השיבו את הזהב לקדמותו. כך צופתה השילדה בבת-אחת בזהב טהור בעובי של מילימטר וחצי". מאחר שזהב המנורה מכסה את מנורת הארד בעובי של ממש, והזהב עוטף את המנורה כיחידה מתכתית אחת, שהרי המנורה, כאמור, צופתה בבת אחת, יש מקום לומר, שיש לפנינו "מנורה מקשה אחת זהב טהור"[8].

---

[1] ראה אנצ' העברית בערך "זהב" בפיסקה "ארכיאולוגיה" וכן ראה באנצ' מקראית (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968), בערך "מתכות", בחלק העוסק בערך "זהב",  בפיסקה "מרבצי זהב והפקתו".

[2] ראה במאמר "ריקוע הזהב", פרשת פקודי, בבלוג זה.

[3] “Ancient & Historic Metals: Conservation and Scientific Research", by David A. Scott and Jerry Podany and Brian B. Considine,Getty Publications, 1994, pages 185-188.

[4] אנצ' בריטניקה באנגלית, בערך "Gilding" (הזהבה).

[5] על פי ההבנה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה א, יח), שכל מתכת כשרה למנורה.

[6] יש לציין, ע"פ  התורה (שמות כה, לא) המנורה צריכה להיעשות מקשה אחת מזהב טהור בלבד במשקל ככר. מידות הכיכר על פי השיטות השונות נעות בין 42-51 ק"ג.

[7] מתוך ראיון שפורסם בעלון חב"ד "שיחת השבוע" מס' 668 [פרשת פקודי תש"ס, 10.3.2000], עם הרב מנחם מקובר, מנכ"ל המכון.

[8] "בניית המנורה", על פי  ספר "מנורת זהב טהור", הרב ישראל אריאל שליט"א,  אתר מכון המקדש.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

הזהב ע"פ חז"ל

 מאת: אורן סעיד

לעשיית המשכן היו זקוקים לכמות גדולה מאוד של זהב. חז"ל ציינו, שהיו צמחים מיוחדים, מהם היו מפיקים את הזהב, בדרך נס.

בפרשתנו אנו קוראים שזהב שימש לצורך עשיית בגדי הכהנים (כח, ה). בפרשת תרומה קראנו על הציווי לתרום זהב לצורך לבניית המשכן (כה, ג). כמעט כל מה שבפנים המשכן היה עשוי זהב או מצופה בזהב, החל בכפורת ובכרוביה וגמור בקרסי היריעות. חז"ל מלמדים אותנו שהזהב נברא לצורך המשכן ובית המקדש: "אמר רבי שמעון בן לקיש, לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בית-המקדש, שנאמר 'וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב' (בראשית ב, יב), כמה דאת אמר ההר הטוב הזה והלבנון" (שמות רבה פרשה לב).

הזהב מצוי בטבע  בצורתו הטהורה בריכוזים  קטנים ביותר (0.005 חלקים למליון בממוצע) במינים רבים של סלעים ובמי-הים. כמו כן מצוי בטבע בסגסוגות עם: כסף, נחושת, כספית, טלור וביסמוט[1]. זוהי הסיבה שחז"ל הבחינו במספר סוגים של זהב: "שבעה זהבים היו בבית המקדש: זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים וזהב מופז...;זהב טהור -  שהיו מכניסים אותו לכור ואינו חסר כלום, זהב מופז - ר' פטריקי אחיו של ר' דוסתאי אומר: שהיה דומה לגפרית הזו שהיא מוצתה באש, זהב מופז - אמר רבי שמעון בן לקיש שהיה דומה לדם הפרים". במילון מצרי עתיק מוזכרים חמישה עשר שמות שונים לזהב המצביעים על איכות שונה. בתעודות אשוריות מאמצע האלף השני לפני הספירה, מוזכרים לצד זהב אדום או צהוב גם מושגים כגון כפול, משולש, מרובע, המעידים על דרגות ניקוי שונות.

השבטבט. כאשר הוא גדל מעל למכרה זהב,
הוא מכיל בגזעו זהב.
יוצר: Petr Filippov
מתוך ויקימדיה

זהב שעושה פירות

נאמר בתלמוד בבלי מסכת יומא (לט, ב; וכן בירושלמי יומא פרק טרף בקלפי הלכה ד): "אמר רב הושעיא, בשעה שבנה שלמה את בית-המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאים פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן". לעשיית המשכן היו זקוקים לכמות גדולה מאוד של זהב. משקל כל הזהב שנצרך למשכן נזכר במפורש בשמות (לח, כד): 29 ככר זהב ו-30 שקלים. הגאונים קבעו שמשקל שקל המשכן הוא 14.1 גרם ומכאן שמשקל כיכר       (3000 שקל) הוא 42.3 ק"ג. לפי זה, משקל כל הזהב במשכן הוא כ-1240 ק"ג[2]. זוהי די כמות די גדולה של זהב.

 היה נס, שהזהב היה מתרבה כדרך פירות האילן.  בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטל מאותו זהב שעושה פירות ועשה ממנו כמה צורות של אילנות שיש בעולם. וכשאותם האילנות היו מוציאים פירות היו גם האילנות האלו עושים פירות של זהב, שהיה הזהב הולך ומתווסף בהם והיו לוקטים אותו ומצניעים אותו לבדק הבית, שאותו הזהב היו מוציאים ליציאות שהיו נצרכות לביהמ"ק. והתקיימו הרבה שנים, עד שבא מנשה והעמיד צלם בהיכל ובאותה שעה יבשו האילנות האלו כפי שמתייבשים האילנות שבשדה. ולעתיד לבוא יחזירם הקב"ה.

איך יכול זהב להתרבות? ומה הקשר לפירות האילן? ננסה לסבר את האוזן על נס זה.

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק כט) כותב, שה"צאבה"-אומה קדמונית שהאמינו שהשמש והכוכבים הם אלוה, היו מספרים סיפורי הבל, ביניהם: "אמרו על אדם, כי כאשר יצא מאקלים השמש, שהוא סמוך להודו, ובא לאקלים בבל, הביא עמו נפלאות, מהם אילן של זהב צומח בעל עלים וענפים… ומספרים מן ההבלים הללו נפלאות". ברור[3], שלפי זה, דברי הגמרא הנ"ל, נבעו מספור זה, שרווח בתקופתם. אבל לעניות דעתי, ניתן להסביר גם בדרך אחרת.

מעניין, שגילו שצמחים ועצים מסוימים כגון השבטבט, כשהם גדלים מעל למכרות-זהב, הם מכילים בגזעיהם זהב. מטון אחד של שבטבט אפשר להפיק כ-600 גרם זהב[4]! ויתכן שזו היא כוונת המדרש, "זהב שעושה פירות", שהקב"ה עשה נס שהאילנות ספחו כמות עצומה של זהב, כאילו היו מכרות-זהב מתחתיהם.

צוות חוקרים ישראלי מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית גילה, כי צמח המים אזולה הינו סוג של שרך, העמיד למתכות כמו נחושת, קדמיום, אבץ, כרום וניקל, ומסוגל לספוח אותן אליו בריכוז הגבוה פי 500 מריכוזן בשפכים. כמו כן הוא מסוגל לספוח אליו זהב ועל כן ניתן להשתמש בו בתהליך למיחזור זהב מתוך פסולת של מפעלי תכשיטים[5].

ידוע גם שחיידקים מסוגלים לרכז ולצבור מינרלים שונים באדמה, ובכללם זהב. מדענים גילו[6], שהגורם לכך שב"שדה הזהב" שבג'ונגל של האמזונס בברזיל, ישנן כמויות עצומות של מתכות יקרות מתחת לפני האדמה, ובכללם זהב, הוא פעילותם של חיידקים, הצוברים ומרכזים מינרלים מתחת לפני האדמה. יתכן שבאמצעותם של החיידקים, הגיעה כמות גדולה של זהב לאילנות שעשה שלמה.

בהגהות היעב"ץ (יומא כא, ב)  מספר על ענבים המכילים גרגירי זהב: "מעין זה הפלא נמצא גם היום במחוז טאקייע לפעמים מוצאים גרגירי זהב תוך הענבים הגדלים שם, ואף חוטי זהב גדלים על גביהם מבחוץ, כך הגידו לי גברי רברבי בני סמכא שראום בעיניהם"! חוקר טבע טוען, שגרגירי הזהב שבענבים אינם אלא ביצים קטנים של חרק שמסביבם סוכר שהתגבש וכך קיבלו את צבע הזהב[7]; ואין זה סותר את הנאמר לעיל שצמחים מסוימים מסוגלים לספוח זהב.

הזהב  - מתכת אצילה

 הזהב הוא מתכת אצילה, כלומר מתכת שאינה מושפעת מחומצות ואינה מחלידה באוויר, ויצירות ותכשיטי שנטמנו מקברים מלפני אלפי שנים נמצאו מבריקים ונוצצים כחדשים[8]. האדם הקדמון  הכיר את הפירורים והגושים הקטנים - המבריקים בצבעם הצהוב ושומרים על ברק טבעי זה ואינם נאכלים בחלודה – אותם מצא בעיקר בקרקעית נחים ונהרות או במקומות בהם זרמו נחלים בעבר[9]. הזהב הוא אחת המתכות היקרות ביותר בעולם, הוא משמש לייצור תכשיטים ולציפוי מתכות אחרות.

בדרך כלל לא משתמשים בו בצורתו הטהורה, אלא בסגסוגת עם כסף או נחושת משום שבצורתו הטהורה הוא רך מדי, וגם בגלל מחירו הגבוה. תכולת הזהב במטבעות ותכשיטים נמדדת בקרטים[10]. 24 קרט, שהם 24 חלקים מתוך 24 חלקים הם זהב טהור. אך, כאמור הזהב הטהור הוא רך מדי מכפי שיהיה אפשר להשתמש בו ולכן מייצרים בד"כ מזהב של 14 או 18 קרט כלומר, 14 או 18 חלקים של זהב מתוך 24 חלקים.

---

[1] ראה באנצ' מקראית (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968), בערך "מתכות", בחלק העוסק בערך "זהב",  בפיסקה "מרבצי זהב והפקתו".

[2] בכתב עת בד"ד (=בכל דרכיך דעהו) גליון  1, במאמרם של אברהם גרינפלד ונתן אביעזר מובא חישוב של כמות הזהב בכלי המשכן, כלומר כיצד התחלקה הכמות של 1240 ק"ג זהב בין כלי המשכן. הפרט המעניין ביותר: הכפורת הכילה 83.1% זהב טהור מהכמות הנ"ל. בד"ד (בכל דרכיך דעהו) הוא כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע, הוצאת אונ' בר-אילן, גיליון 1 יצא בינואר 1995.

ראה גם במאמר "ועשית כפורת זהב טהור, אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רוחבה" מאת פרופ' אברהם יהודה גרינפילד, פרופ' נתן אביעזר, בדף השבועי של היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אונ' בר-אילן, פרשת תרומה, תשס"ו, מספר 642.

[3] בהערה על המשפט "הביא עמו נפלאות, מהם אילן של זהב צומח בעל עלים וענפים", במהדורת מורה נבוכים מאת יוסף בכה"ר דוד קאפח, מפנה לדברי התלמוד בבלי הנ"ל.

[4] אנצ' העברית בערך "זהב", בפיסקה "הזהב בטבע".

[5] להרחבה ראה מאמרו של דוד לביא "לטהר בדרך אזולה"  בדו-ירחון, "ירוק כחול לבן", גיליון 6, 1995, עמ' 56-58.

על צמחים נוספים המסוגלים לספוח חלקיקי זהב, ראה

Springer. "Plants open their pores and scientists strike gold." ScienceDaily.  14 June 2018

[6] ראה: ניו-יורק טיימס 15.10.96, וכן "מדע פופולרי" גליון  11.2002 עמ' 26.

[7] Colburn, 1818, page 541.     “The New Monthly Magazine”, volume 10 ,Google eBook,

[8] ע"פ האנצ' הבריטניקה החדשה לנוער, כתר הוצאה לאור בע"מ, בערך "זהב", בפיסקה "הזהב באומנות".

[9] ע"פ האנצ' הבריטניקה החדשה לנוער, כתר הוצאה לאור בע"מ, בערך "זהב", בפיסקה "כריית הזהב" וכן ראה באנצ' העברית בערך "זהב" בפיסקה "ארכיאולוגיה".

[10] המילה "קרט" מקורה ביוונית ושיעורה כחמישית גרם, ונקרא על שם גרעין החרוב שמשקלו דומה. ביהלומים משתמשים ביחידה זו למדידת משקל. אך בזהב קרט הוא חלק אחד מ-24.

© כל הזכויות שמורות למחבר

החומץ

 מאת: אורן סעיד

החומץ שהקדמונים השתמשו היה חומץ יין, שנוצר מיין שהתקלקל והפך לחומץ כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות.

בפרשתנו אנו קוראים שעל הנזיר אסור לאכול או לשתות כל דבר המופק מענבים:  "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (ו, ג). מבאר המלבי"ם:  "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה -  שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו, כמו שלא נאסר לעובד, שכתוב בו רק 'יין ושכר אל תשת' (ויקרא י, ט), לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור" (שם). התורה מציינת שגם יין שהחמיץ או שכר[1] שהחמיץ גם כן אסור בשתייה לנזיר.

חומץ יין אדום.
יוצר: Susan Slater
מתוך ויקימדיה

חומץ נמצא בשימוש מזה אלפי שנים. העדות המתועדת הראשונה לייצור ושימוש בחומץ הייתה על ידי הבבלים הקדמונים, בסביבות 3000 לפני הספירה. הם הכינו בעיקר חומץ מתמרים, תאנים ובירה והשתמשו בו למטרות קולינריות ורפואיות כאחד. עקבות חומץ נמצאו גם בתוך כדי אפר מצריים המתוארכים לשנת 3000 לפני הספירה[2]. כשיין מתקלקל לא חייבים לזרוק אותו - הוא הופך ל"חומץ בן יין" - שהולך ותופס מקום חשוב במטבח עם השנים גם בימינו. 

 אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית.  מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין  נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ[3]" (ב, יד).

חומץ בהגדרה הוא נוזל שמקורו בפרי ויש בו 5% חומצה אצטית. חומצה אצטית נוצרת על ידי חיידקים, אחרי שהשמרים סיימו את התסיסה האלכוהולית הרגילה. חומץ יכול להיות מופק בתהליך מהיר של 1-3 ימים, באמצעות הוספת  חומר המכונה "אם החומץ", המורכב מתאית וחיידקים המחמצנים כוהל לחומצה אצטית, המזרז את התסיסה האלכוהולית.

ישנם שני סוגים של חומץ: חומץ סינתטי וחומץ טבעי. חומץ טבעי נוצר בתהליך החמצון של היין או של בירה או של שיכר או כל נוזל אחר המיכל אלכוהול.  בחומץ יין למשל, ישנם סוגים שונים - תלוי בסוג היין ואיכות היין ממנו נוצר את החומץ. כמו כן, בחומץ טבעי, ישנם חומרי טעם וריח שהיו מהנוזל ממנו הפיקו את החומץ. בחומץ סינתטי הנוזל המוסף הוא מים טהורים ללא כל טעם חומץ סינתטי.

בספר משלי מוזכר החומץ כחומר חומצי המסוגל למוסס אדמה המורכבת מאבני גיר: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר" (משלי כה, כ) וביאר רש"י "נתר - מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א [=גיר[4]] והיו חוקקים אותה ועושין כלים ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת" (שם). האבנית המצטברת בתחתית הקומקום, מקורה בסלע גיר שהומס על ידי הגשמים ועשה דרכו למי התהום ומשם למי השתייה. את האבנית ניתן להסיר על ידי חומר חומצי כדוגמת חומץ.

החומץ מוזכר במשנה כחומר המשכך כאבי שיניים: "חוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ" (שבת פרק יד, משנה ד).

בתלמוד בבלי מסכת תענית מסופר, שבתו של רבי חנינא בן דוסא היתה עצובה, כי בטעות בערב  שבת הדליקה נר שבת עם חומץ במקום עם שמן. אמרה לה רבי חנינא בן דוסא: "אל תיעצבי! מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק!" ונעשה נס והנר  היה דולק כל הלילה וכל היום, עד שהדליקו ממנו נר להבדיל עליו (תענית כה, א). משמע מן הסיפור ששמן והחומץ הם שני חומרים מנוגדים בתכונותיהם; השמן דליק ומשמש חומר בעירה ואילו החומץ מכבה את הבעירה. אכן הקדמונים בתקופות שונות היו משתמשים בחומץ-יין כאמצעי לכיבוי אש[5]. חומץ-יין אינו מורכב רק מחומצת חומץ (חומצה אצטית), אלא ייתכן שיש בחומרים הנוספים שביין תכונות המכבות אש[6].

---

[1] יין ישן (רש"י), יין ללא מים (מלבי"ם) או כל דבר שאדם יכול להשתכר ממנו (רבי אברהם אבן עזרא).

[2] ויקיפדיה האנגלית בערך "vinegar" (=חומץ).

[3] מתוך המאמר "נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה" לפרשת נשא, פרופ' זוהר עמר, באתר "קדמוניות הטבע והראליה בישראל".

[4] על פי אוצר לעזי רש"י לתנ"ך, מאת הרב משה קטן, ירושלים, תשס"ו.

[5] חשוב להדגיש שמדובר רק בחומץ-יין אמיתי-טבעי, שלא עבר תהליך של זיקוק. לעומת זאת, החומץ השולחני הנמכר כיום בחנויות הוא למעשה תמיסה מימית (10%-6% ) של חומצת חומץ, ואי אפשר להתייחס אליו כאל חומר כיבוי.

[6] להרחבה ראה במאמר "החומץ והגפן כאמצעים לכיבוי אש – תופעה המצפה להסבר", פרופ' זהר עמר, "על אתר", גיליון ו, שבט תש"ס, הוצאת תבונות מכללת הרצוג.

© כל הזכויות שמורות למחבר

חלזונות ארגמניים ובגדי כהונה

 מאת: אורן סעיד

ע"פ מקורות חז"ל ומחקרים המדעיים, מקור צבע התכלת והארגמן הוא, ככל הנראה, חלזון ימי ממשפחת הארגמניים המכונה ארגמון קהה קוצים.

בפרשתנו אנו קוראים, שבגדי הכהונה היו עשויים מחוטים הצבועים בצבע תכלת. בולט במיוחד תפקידה של התכלת בעשיית מעיל כליל תכלת (שמות לט, כב) של הכהן הגדול ובפתילי ציץ הזהב שבראשו (שמות לט, לא). צבע התכלת גם שימש לצביעת פתילי ציציות בכנפי הבגדים (במדבר טו, לח). מכאן שצבע התכלת היה חשוב מאד אצל עם ישראל.

הפקת חומרי צבע בעולם העתיק היתה תהליך מורכב ויקר. צבע התכלת נחשב בתקופות קדומות לצבע ערכי ומיוחד. חז"ל ציינו כי צבע התכלת הופק מחילזון[1] בעל בלוטה מיוחדת בה נאגר חומר הצבע. על פי הפרטים הנתונים במקורות, לא ניתן לזהות בוודאות את סוג החילזון. חידת מקורו של צבע התכלת רתקה, לכן,   חוקרים רבים הן מהצד המדעי והן מהצד הדתי.

נבחנו מספר השערות לגבי זיהויו המדוייק של החילזון והמחקרים הנוכחיים מצביעים על כך שמקור צבע התכלת הוא, ככל הנראה, חילזון ימי ממשפחת הארגמניים המכונה ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus). חומר הצבע אינו נפלט מהבלוטה התת-ימית של החילזון אלא לאחר שמרסקים את הבלוטה, מתרחש תהליך כימי שבו נוצרת התכלת באופן מלאכותי וגוונה סגול. הצבע הסגול מתקבל בגלל ההרכב הכימי האופייני של התכלת המכילה שני צבעים: אינדיגו שהוא בעל גוון כחול וברומו-אינדיגו שהוא בעל גוון ארגמן. חוזק קרינת השמש במהלך תהליך הפקת הצבע קבעה אם הצבע יהיה תכלת או ארגמן, קרינה חלשה היתה נותנת ארגמן[2] וקרינה חזקה היתה נותנת תכלת[3]. הודות להרכב הכימי המיוחד של הצבע הנפלט מהחילזון, ניתן לזהות שרידים עתיקים של צמר צבוע ע"י תכלת או ארגמן באמצעות אנליזה כימית. במקומות רבים בארץ נחשפו אתרים ובהם צברי קונכיות של חילזון זה, שברי כדים עם שרידי צבע, מתקני צביעה, שרידי אריגים[4] ועוד[5].

ארגמון קהה קוצים (Murex Trunculus).
יוצר: Dezidor.
מתוך ויקיפדיה

הרב יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת חוות יאיר כותב בספרו "מקור חיים" על אורח חיים (חלק א, צט), שצבע התכלת מופק מן ה"פורפר" שמו היווני של הארגמון. בספרים רבים מן העת העתיקה מוזכר, שהפיניקים יושבי צור וצידון הקדומים, היו צובעים אריגים בצבע שהופק מחלזונות וצביעה זו נחשבה למשובחת במיוחד ומחירה היה גבוה מאד. הגוונים המתקבלים היו שונים: אדום, סגול, כחול וגוונים נוספים. בספרי מדעני הטבע של יוון ורומי, כגון אריסטו, פליניוס ועוד, מתואר החילזון שבו השתמשו לצביעה זו[6]   - "פורפור" או "מורקס[7]".

ישנן תשובות רבות לשאלה, כיצד השתמשו לצרכי המשכן בחילזון הידוע כבעל חיים טמא[8]. ביניהן נוכל לציין שהצבע עובר שינוי גדול מרגע יציאתו מהחילזון ויש לנו דבר חדש מיוחד. בתהליך הצביעה מוסיפים כימיקלים שונים (בלשון המקורות: "נשתנה מראיתו ופנים חדשות באו הנה"). אפשרות נוספת היא שאנו לא נהנים ישירות מהצבע אלא רק ממראהו (בלשון המקורות: "חזותא הוא"). אמנם, יש לציין כי יש אומרים שהתכלת באה מבעל חיים או מדג טהור וממילא אין כל בעיה בנדון[9].

במסכת מנחות נאמר, שהחילזון "עולה אחד לשבעים שנה" (מד, א). יש כאן לשון גוזמא כאילו במשך 70 שנה לא עולה חילזון אחד מהים ליבשה ! כוונת הדברים היא[10], שחלזונות אינם עולים בעצמם, אלא שצדים אותם מקרקעית הים בצלילה מסוכנת והורדת מלכודות ברשתות וחבלים, כנאמר במסכת שבת: "צדי חלזונות קושרין ומתירין" (עא, ב).  ביאור זה תואם להפליא את ניסוח ההלכה הזאת ברמב"ם: "ובים המלח הוא מצוי" (ציצית פרק ב, הלכה ב); אין הכוונה ל"ים המלח" שבבקעת הירדן, המכונה בערבית בשם 'הימה המתה' (אלבחירה אלמיתה), שבו לא מתקיימות רכיכות; הרמב"ם התכוון ללא ספק לים התיכון, המכונה בערבית בשם "בחר אלמלאח", דהיינו הים המלוח[11]. פירוש הדבר שאם עולה החילזון "אחד לשבעים שנה", אזי ביתרת 69 השנים כביכול הוא מצוי בים שמתוכו יש לשלות אותו בכדי לצבוע את התכלת.

מחקר מעניין על התכלת              

כאמור, צבע התכלת גם שימש לצביעת פתילי ציציות בכנפי הבגדים (במדבר טו, לח). רש"י על הפסוק: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"  (במדבר, טו, לט), מבאר שהציצית רומזת ל-613 המצוות: "וזכרתם את כל מצות ה'  - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג (=613)".

במחקר שנערך על ידי זוג מדענים הולנדים* לגבי תכונותיה הכימיות של מולקולת צבע התכלת, נחשף צירוף מקרים מרשים במיוחד. צבעו של כל חומר נקבע על פי הצורה שבה הוא מחזיר וקולט אור. דפוסם וצורתם של גלי האור, הנמדדים ביחידות הנקראות ננומטרים, משתנים עבור כל מולקולה ואין שתי מולקולות הדומות אחת לשנייה. צבע התכלת המופק מהחילזון ארגמון קהה קוצים נמדד בשיא הספקטרום שלו בדיוק ב-613 ננומטרים[12].

---

[1] התוספתא אומרת: "תכלת אין כשרה אלא מן החילזון, הביא שלא מן החילזון פסולה" (מנחות פרק ט הלכה ו) . בתלמוד בבלי מסכת מנחות נאמר על החילזון: "...ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים"  (מד, א).

[2] להרחבה על צבע הארגמן ראה במאמר "צבע הארגמן", פרשת ויקהל, בבלוג זה.

יש הסוברים שאת צבע הארגמן הפיקו מחלזונות אחרים ממשפחת הארגמוניים: ארגמון חד קוצים וארגמנית אדומת הפה. ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "היבטים מדעיים וכלכליים בגידול חלזונות לצביעת פתיל תכלת", על אתר-  בטאון לענייני ארץ ישראל במקורות, מכללת הרצוג להכשרת מורים ליד ישיבת הר עציון, בשיתוף עם: האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך והחברה להגנת הטבע - חלמי"ש, גליון ו שבט תש"ס. למאמר המקוון http://www.daat.ac.il/daat/vl/alatar/alatar20.pdf

[3] ראה גם מאמרו של זכריה דורי  "צבע הארגמן – הפקתו ושימושו", בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, פרשת ויקהל תשע"א, גליון 904.

[4] במדבר יהודה, באזורי הנגב והערבה התגלו אלפי אריגים מהתקופה הרומית. עד כה התגלו מתוכם רק שניים שנצבעו ע"י חילזון הארגמן, וכעת, במסגרת מחקר של ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות, נחשפו שלושה אריגים נדירים נוספים, השייכים לפיסות אריגים יוקרתיים שייתכן ששימשו כפרטי לבוש בתקופה הרומית; להרחבה ראה במגזין היוקרתי PLOS ONE,

, January 2021"Early evidence of royal purple dyed textile from Timna Valley (Israel)"

,by Naama Sukenik  ,David Iluz,Zohar Amar,Alexander Varvak,Orit Shamir,Erez Ben-Yosef.

[5] ע"פ המאמר "חלזונות ארגמניים ובגדי כהנים"  בכתב העת "לדעת": מדע לנוער המתבגר , כרך כ, גיליון 1, עמ' 22-23, 1989, הוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

[6] "התכלת וחידושה", הרב שמואל אריאל.

[7] שמו  המדעי הקודם של ארגמון קהה קוצים (Hexaplex trunculus)  הוא: Murex trunculus

[8] דורשים את הפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך"(שמות יג) - "מן המותר בפיך". מכאן למדים שתשמישי קדושה צריכים להיות עשויים מחומרים הבאים מבעלי חיים טהורים (שבת כח, ב; קח, א). עיין ב"תורה תמימה" לפרשת תרומה, פרק כה אות ד, שדן בגדר של דין זה  ואלו תשמישי קדושה נכללים בדין זה.

[9] פרטים נוספים על חידת התכלת כפי שהיא משתקפת במקורות היהדות ניתן למצוא בספרו של הרב מ.בורשטין "התכלת", הוצאת ספריתי-גיטלר, ירושלים תשמ"ח.

[10] ע"פ מאמרו של ד"ר ישראל הכהן זיידרמן, "הגילוי מחדש של חילזון התכלת בימינו", "המעיין" תמוז תשנ"ה, הוצאת מוסד יצחק ברויאר של פועלי אגודת ישראל, ירושלים. המאמר המקוון באתר "דעת".

[11] ע"פ מאמרם של פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז "צביעת תכלת על פי הרמב"ם ושימוש בסממני צביעה טבעיים", "המעין" גליון תמוז תשע"ג, הוצאת מוסד יצחק ברויאר, ישיבת שעלבים.

[12] ע"פ המאמר "High-performance liquid chromatography of blue and purple indigoid natural dyes"

, מאת J. Wouters and A. Verhecken,  JSDC Volume 107, July/August, 1991  

© כל הזכויות שמורות למחבר

"מי זהב" - אלכימיה

 מאת: אורן סעיד

האבן עזרא מתייחס לטענות האלכימאים בתקופתו, שטענו שניתן להפוך נחושת לזהב, וכתב שאלו "דברי רוח".

בפרשתנו מוזכרת רשימה של שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום. באחד מפסוקים אלו נאמר: "וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (לו, לט). אונקלוס תרגם את השם "מֵי זָהָב": "בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא",  ובמדרש שכל טוב נאמר: "בת צורף היתה, שמתיך את הזהב לתוך כור במים" (שם), זוהי דרך הפשט בשיטת התרגום. אבל האבן עזרא מגלה לנו כי קיים היה פירוש אחר: "מי זהב, כך שמו. והגאון אמר: צורף זהב. ואחרים אמרו, רמז לעושים זהב מנחושת, ואלה דברי רוח". דהיינו: היו שפירשו כי "מי זהב" הוא כינוי למי שהופך את הנחושת לזהב באמצעות חומר מתווך. זו היא מחשבה שהיתה רווחת בתקופות קדומות (ראה להלן). על כך פוסק האבן עזרא את דברו באופן נחרץ, בקוראו לתפיסה זאת: "דברי רוח".

מה הן אותן שיטות להפיכת נחושת לזהב?

בספר "פרדס יוסף[1]" מביא בשם שני ספרים, שיטה כיצד להפוך נחושת לזהב: "ועיין בספר שער השמים מאבי הרלב"ג [מאמר שני שער השני], ובספר כרם חמד [ירחון חלק ב עמוד נ, ב] אבן יקרה הביאה מלכת שבא (מלכים א י, ב) ושלמה גילה סודה ויביאו נחשת וברזל ועופרת וישלח באש, וגרר מעט אבק מאבן ויפזר ויצא מאש זהב טהור מזוקק שבעתים" (שמות לב, יט).

האלכימיסט, בחיפושו אחר אבן החכמים.
ציור של ג'וסף וורייט מדרבי, 1771.
מתוך ויקימדיה

ובהמשך דבריו מביא שיטה נוספת להפיכת נחושת לזהב: "ובמקור ברוך [חלק ג דף תריב ד"ה אני ודף תרנט ד"ה וכן] הביא ספר נפלאות מעשיך מר' אברהם שלום חי ונדפס בלויווארנא שמצא כתב יד סגולה לעשות מנחשת זהב, קח תשעה ביצי תרנגולת ותשימם בסיד ותכסה היטב באשפה שלשים יום, ותפתח הביצים ותמצא בכל אחד תולעת, ותחזיר הכל לקדירה שניה ותכסה הקדירה ויגדלו התולעים ויאכלו שאר הדברים, ואחר כך אוכלים זה את זה עד שישאר אחד גדול, ותשרוף אותו בקדירה ויהיה ריח רע כסם המות ונשאר אבק שריפה ותקח מזה העפר למשמרת, ותקח נחשת ותתיכהו ושים מעט מזה האבק אחר שניתך ויהיה לזהב" (שם).

אלכימיה

בעת העתיקה נתפס המעבר ממתכת פשוטה לזהב כ"צמיחה" וכהשתנות של החומר עצמו (מימוש פוטנציאל הקיים ממילא בחומר), ומשום כך – ללא צורך בחומר מתווך. האלכימאים בתקופה ההלניסטית (שמרכזם היה באלכסנדריה, 323 לפני הספירה עד 30 לספריה) ניסו לייצר זיופי זהב או להקנות מראה מוזהב למסגי מתכות שונות, למשל על ידי טיפול בנחושת על ידי כספית או סגסוגת ארסן לקבלת גוון זהוב. האלכימאים ההלניסטים ניסו "להרוג" את חומרי המוצא: כלומר לשנות את תכונותיהם כך שיהיו קרובים ככל האפשר ל"חומר הראשוני" שבו ניתן לטבוע תכונות חדשות (באופן דומה לזה שבו הפרי נרקב והזרע שהוא משאיר אחריו מתפתח). בהתאם, השלב הראשון היה נטילת התכונות המתכתיות מהמתכות הנחותות - הפיכתן לשחורות (השחרה - מלנוסיס) ו"מתות". השלב הבא נקרא לייקוסיס כלומר הלבנה (או הכספה) ובו טופל החומר ה"מת" בנוזלים נדיפים חריפים ובמים שנועדו להחיותו (כשם שזרע זקוק להשקיה). בשלב זה הוספה כמות קטנה של החומר אליו אמור היה החומר המת להתגלגל כדי שישמש כ"גרעין" להפיכת כל החומר לזהב או כסף. גרעין זה הוא הבסיס לרעיון "אבן החכמים" שהופיע מאוחר יותר[2].

במאה העשירית לספירה, סברו האלכימאים הערבים, שהמתכות מורכבות מיחסים שונים של כספית וגפרית. הזהב הוא כספית מטוהרת וכמות קטנה של גפרית; כיוון שכך, ניתן להפוך נחושת לזהב על ידי הרחקת גפרית או תוספת כספית[3].

במאה ה-12 וה-13 האלכימאים ניסו לגלות או ליצור מכספית, גפרית ומלח את "אבן החכמים" (או "אבן הפילוסופים"), שהיא אבן בעלת סגולות מופלאות: היא חומר שעל פי אמונת האלכימאים מסוגל להפוך מתכות זולות לזהב. לעתים נקשרה האבן גם ליכולת להישאר צעירים ולחיי נצח.  אין זו תמיד אבן ממש, ולפעמים היא נוזל אדום או לבן. אלכימיית "אבן החכמים" חדרה גם לאירופה בתקופה זו. גם במאות ה-14 וה-15, החיפוש אחר אבן החכמים הפך לעיקר עיסוקם של האלכימאים[4].

מרי היהודיה, שחיה באלכסנדריה בסביבות המאה הראשונה לספירה, נחשבת לאחת הכותבות הראשונות על האלכימיה והיא נחשבת לאלכימאית האמיתית הראשונה של העולם המערבי. בעבודתה היא המציאה כמה מכשירים להשגת חומרים בזיקוק[5]. על פי פירוש האבן עזרא שהובא לעיל, יתכן שהאלכימאי הראשון היה "מֵי זָהָב", המוזכר בפסוקים על שמונת מלכי אדום, שמלכו בתקופת שקדמה למשה רבינו או בתקופה שקדמה לשאול המלך[6].

האבן עזרא (1089-1164)  הכיר את דברי האלכימאים בתקופתו, שטענו שניתן באמצעות חומר מסוים להפוך נחושת לזהב; האבן עזרא התייחס לטענתם בפירושו לעיל וטען שמדובר בשטויות.  אכן האבן עזרא צדק[7]. כל הניסיונות בתקופות הקדומות להפוך נחושת לזהב היו באמת "דברי רוח". כבר בתחילת המאה הנוכחית ידעו מדענים שזהות המתכת (וכן כל היסודות האחרים) נקבעת רק ע"י מספר הפרוטונים שבגרעין האטום. לנחושת 29 פרוטונים ולזהב 79. למרות קיומן של "תגובות גרעיניות" אין אנו מכירים שיטה בה ניתן יהיה להוסיף חמישים פרוטונים לגרעין. אם תימצא בעתיד שיטה מעין זו, היא תיעשה קרוב לוודאי במאיצי-חלקיקים רבי-עוצמה[8].

---

[1] פרדס יוסף היא סדרת ספרי חידושים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר חובר על ידי רבי יוסף פצנובסקי ונדפס בפיטרקוב ובלודז' בין השנים תרצ"א - תרצ"ט (1930–1939).

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה ההלניסטית".

[3] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה הערבית".

[4] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה באירופה" וכן בערך המורחב "אבן החכמים".

[5] ןיקיפדיה האנגלית בערך "Mary the Jewess" (=מרי היהודייה).

[6]  ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "שמונת מלכי אדום".

[7] יש לציין, גם את דברי רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", שהתנגד לאלכימיה וציין שמדובר בכישלון: "...אולם אנחנו ראינו בכשלונם של כל האנשים מבעלי האלכימיה ומשביעי רוחות הכוכבים שנסו ללכת באחת הדרכים האלה" (מאמר שלישי, סעיף כג).

[8] ע"פ הערתו של פרופ' אריה פרימר, למאמרו של פרופ' דניאל שפרבר "מי זהב – כיצד הופכים נחושת לזהב", בספר "פירות האילן על פרשת השבוע", עמ' 115-116, אונ' בר-אילן, רמת גן, כרך א, תשנ"ח.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

עמק השידים - ים האספלט

 מאת: אורן סעיד

העובדה שניתן למצוא גושי אספלט באזור ים המלח, ידועה מימי קדם והיא מוזכרת בפרשתנו, בה נאמר שבים המלח היה מצוי החֵמָר, הוא האספלט.

בפרשתנו מתוארת תבוסתם של מלכי הככר (=הירדן, 5 המלכים) במלחמה נגד כדרלעומר ומלכי הצפון[1]. בתום הקרב בעמק השידים[2] הוא ים המלח (יד, ג), נאמר: "וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (יד, י). מכאן, שבזכות החֵמָר שהיה שם, ניצחו ארבעת המלכים את החמישה.  הרמב"ן מציין שהחמר שימש לבנייה: "בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר  - בארות הרבה היו שם, שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין" (שם). מהו החֵמָר?

רבי אברהם אבן עזרא פירש, שהחֵמָר הוא אדמה דביקה בעלת צבע אדום: "והוא הטיט אדום מדבק, ימצא בארץ ישראל; וכמהו 'בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר' (שם) , ובלשון ישמעאל יקרא 'אלחמר' " (שמות ב, ג, בפירושו הארוך) ; והכוונה ל'חַמְרַה' - אדמה העשירה בתחמוצות ברזל, שצבעה אדום-חום. מקור השם הוא מהמילה הערבית חמרה - "אדומה". החמרה נפוצה לכל אורך מישור החוף מראש הנקרה ועד אשקלון[3]. 

יש הסבורים[4], שהחמר הוא "סיד חי" - הסיד כפי שהוא מופק משריפת אבני הגיר או "סיד כבוי" - אבקת סיד הנוצרת מ"סיד חי" שערבבו אותו במים.  תערובת של סיד כבוי, חול ומים יוצרת טיח.

גושי אספלט נוצרים באופן טבעי בים המלח
מתוך ויקיפדיה

הפירוש המקובל הוא, שהחֵמָר הוא האספלט[5], "זפת האדמה", ועדות מסייעת לכך אנו מוצאים בפרשת מגדל בבל, בו נאמר כי החֵמָר שימש לבניין המגדל כמלט לחיבור הלבנים: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג). מחפירות ארכיאולוגיות בארץ שנער (עירק של ימינו), התברר כי עוד בימי השוּמֵרים [שמו של עם קדום (באלף השלישי לפני הספירה)  ששכן בדרומה של מסופוטמיה, בין הנהרות פרת וחידקל] נעשה שימוש נרחב באספלט כמלט לבניית מבנים וחומות. כמו כן ידוע שפרעוני מצרים ניצלוהו כחומר לחניטה; כן נוצל לבניית סירות וספינות ולתרופות ועל שמו כינו את ים המלח בתקופה הרומית "ים האספלט[6]".

האספלט במקרא מכונה גם בשמות "כֹּפֶר" (בראשית ו, יד), ו-"זֶפֶת[7]" (ישעיה לד, ט). האספלט שימש לאיטום תיבת נח (בראשית ו, יד). את תיבת משה רבינו, יוכבד אטמה עם חמר וזפת "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" (שמות ב, ג), כנראה הכוונה[8], שהיא השתמשה בתערובת של אספלט מוצק ('חֵמָר') ואספלט מותך - במצב נוזלי ('זפת').

בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה[9]‏.

המלבי"ם מציין, שישנם מספר סוגי אספלט ("זפת"), אספלט מוצק, אספלט נוזלי ואספלט הצף על פני המים: "יש שני מיני זפת, זפת נקפא, והוא זפת ההר, והוא שחור מוצק ונקפא...זפת זב ונגר וימצא ממינו גם כן הצף על פני המים מראהו שחור ומתדבק" (ישעיה לד, ט).

יוסף בן מתתיהו מציין את השימושים בגושי האספלט הצפים על פני ים המלח: "במקומות רבים הוא (=ים המלח) מקיא גושי מלח שחורים והם נישאים על פני המים ודומים במראם ובגודלם לשוורים כרותי ראש. עושי המלאכה על פני הים ניגשים אל הגושים האלה ואוספים את הרגבים המדבקים אל תוך ספינותיהם וכאשר הם ממלאים את הסירות לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכופר הנטפל אליה, ורק מי נידה או מי רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכופר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האוניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים" (מלחמות ד, ח, ד).

בהקשר זה יש להזכיר את נחל חֵימָר  הקרוי כך על שם נביעות האספלט שבו. נחל זה הוא הדרומי בנחלי מדבר יהודה, נשפך לעמק זוֹהַר, ומשם לים המלח. בין הממצאים שהתגלו במערת נחל חימר: מגל שלם ששובצו בו 4 להבים שהודבקו בעזרת אספלט, גולגולות אדם מצופות אספלט, מחצלות אטומות באספלט וכלים העשויים מהן[10].

האספלט

האספלט הינו חומר אורגני מוצק שצבעו שחור עמוק, המורכב ברובו מחומרים פחמימניים הקשורים ביניהם ע"י אטומי גופרית. האספלט נוצר כתוצאה מקבורה עמוקה של סלעי המקור המשוערים-פצלי שמן. כמו כן האספלט מתקבל כאחד השיירים בתהליך  זיקוק הנפט[11].

האספלט באזור ים המלח מתגלה בשלוש צורות[12]:

א.      במצב נוזל צמיגי, בסלעים היבשתיים.

ב.       כמילוי סדקים בשכבות הסלעים.

ג.         כגושים הצפים על פני הים.

באזור שמסביב לחלקו הדרומי של ים המלח מצוי אספלט במצב נוזל צמיגי, הנוזל מן סדקי הסלעים. האספלט המוצק, אין בו כדי לעמוס בחום השמש זמן רב, והוא מתרכך ונמס כתוצאה מכך[13].

המטייל כיום לאורך שפת ים המלח יכול למצוא גושי אספלט בגדלים שונים, בד"כ החל ממספר ס"מ עד כמה עשרות ס"מ. יש מקרים בהם נפלטו גושי אספלט גדולים במיוחד; גושים אלה ניתקים מקרקעית ים המלח, בעיקר בעת רעידות אדמה, וצפים על פני הים. לעתים הם נסחפים ונפלטים אל חופי ים המלח. כך למשל, רעידות האדמה שהתרחשו בתאריך 11.7.1927 ובתאריך 1.1.1837, גרמו לגוש גדול של אספלט להינתק מקרקעית ים המלח ולצוף על פני ים המלח[14]. באוקטובר 1970, נפלטו לחוף ים המלח, גושי אספלט אחדים, בהם גוש בגובה של מטר בערך, בפתח נחל חבר וגוש בגובה של למעלה מ-3 מטר בשפך נחל דרגות. הגושים עולים, כנראה, באזור האגן הצפוני של ים המלח. אין עדויות על הופעת גושי אספלט באגן הדרומי של הים[15].

יש ששמים את האספלט שבים המלח על הגוף, בשל תכונותיו הרפואיות.

---

[1] להרחבה על  מלחמה זו, ראה במאמר "מלחמת העולם הראשונה" בבלוג זה.

[2] ע"פ תרגום אונקלוס, הכינוי "עמק השידים" רומז אולי לשדותיו הפוריים שהיו מעובדים יפה.

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "חמרה".

[4] דעת מקרא, בראשית (יד, י) בהערה.

[5] דעת מקרא, בראשית (יד, י) בהערה.

[6] אנצ' מקראית בערך "חמר", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.

[7] ואין לבלבל בין האספלט – על אף שמכונה גם "זפת", לבין מה שאנו מכנים היום בשם זפת, נוזל מעובה וצמיגי שצבעו נע בין חום-צהבהב לשחור, המופק באמצעות זיקוק יבש של חומר אורגני.

[8] דעת מקרא, שמות (ב, ג).

[9] רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, מאת זהר עמר ואפרים לב, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס, עמ' 137- 136.

[10] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית  בערך "נחל חימר".

[11] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Asphalt" (אספלט).

[12] "ים המלח וחופיו", צבי אילן, הוצאת עם עובד, 1971, עמ' 31.

[13] אנצ' מקראית בערך "חמר", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.

[14] "צפונות כדור הארץ", מאת שלמה שובאל, הוצאת האונ' הפתוחה בישראל, 2006,  עמ' 56 ועמ' 626.

[15] "ים המלח וחופיו", צבי אילן, הוצאת עם עובד, 1971, עמ' 32-33.

© כל הזכויות שמורות למחבר

גופרית ומלח

 מאת: אורן סעיד

הביטוי "גפרית ומלח" במקרא מתאר השמדה של קרקעות חקלאיות ע"י שריפתם באש והמלחתם במלח.

בפרשתנו אנו קוראים על התוכחה שמשה רבינו אומר לעם ישראל בערבות מואב.  בתוכחה זו מתואר האופן שבו יפרע הקב"ה מאותם בני משפחה או שבט שילכו בשרירות ליבם הרע: "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (כט, כב). בתיאור גלות בבל בתלמוד בבלי נאמר: "רבי יוסי אומר: שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל "(יומא נד, ב). מהי המשמעות של "גָּפְרִית וָמֶלַח"?

ע"פ המשך הפסוק - "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ" - המשמעות של "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ" היא חקלאית.

גפרית ואש

הגפרית במקרא מוזכרת בדרך כלל ביחד עם "אש" או שרפת האדמה :"גפרית ואש" (בראשית יט, כד); "אש וגפרית" (יחזקאל לח, כב; תהילים יא, ו); "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית, וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (ישעיה לד, ט). גופרית היא יסוד צהוב קשה ופריך, חסר טעם וריח. גפרית בלועזית: Sulfur, כנראה משורש הודו-אירופי קדום שמשמעותו "לבעור". האלכימאים חשבו שהגופרית נוצרת כתוצאה מבעירה, בשל היותה חומר דליק, העולה בלהבות בקלות[1].

גופרית - בד"כ מוזכרת ביחד
עם אש או שרפת האדמה.
מתוך ויקימדיה

הביטוי המופיע בספר איוב: "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית" (יח, טו) מראה על השימוש בגופרית על שדה ונווה כאמצעי להשמדת כל הצומח בהם. יש לשער, שמאחר ונהגו להשתמש בגפרית כאמצעי להפחת אש, לכן היא מופיעה במקרא בדימויים של השמדת השדה או הארץ. הומרוס (מאה התשיעית או העשירית לפנה"ס) הזכיר בכתביו "גופרית מזיקה לצמחים"[2]. כתוצאה משריפת הגפרית נוצרת גופרית דו-חמצנית (Sulphur dioxide), חומר זה מגיב עם האוויר שבאטמוספירה ויוצר חומצה גופרתית. תוצרים אלו עשויים לגרום לנזקים ביולוגיים קשים ביותר. למשל, חשיפה ממושכת של צמחים לריכוזים נמוכים של גפרית דו חמצנית מעכבת את ייצור הכלורופיל, בעוד שריכוזים גבוהים של גופרית דו חמצנית גורמים להרס מהיר של עלי הצמחים[3].

הקשר בין גפרית לזפת המוזכר בפסוק בישעיה: "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית, וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (לד, ט), הוא בכך שה"זפת" –מה שנקרא בימינו ביטוּמֶן מותך – נמצאת מתחת לפני הקרקע, ולפעמים שהיא עשויה להתפרץ ולעלות כשהיא מעורבת בגפרית, והגפרית מתלקחת על נקלה מתיכה את הביטומן, ואז נוצר כעין נחל של זפת[4] (דעת מקרא, שם).

הרלב"ג הביא ראיה מהפסוק בפרשתנו לכך שבסדום ועמורה נוצר מלח כתוצאה מהשרפה: "ותהי נציב מלח - רוצה לומר, שארץ סדום ועמורה היתה כמו נציב גדול ממלח, כי מחוזק השרפה התחדש שם מלח, כאומרו: 'גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ' (דברים כט, כב). וראוי שתדע כי מהארץ הנשרפת יתחדש המלח, כמו שהתבאר בספר האותות [Meteorologica של אריסטו]" (בראשית יט, כו). יתכן והכוונה למשקעי המלח הנוצרים לאחר שכ-90% מהמים מתאדים, כתוצאה מחום האש של השריפה. בהר סדום ישנם מצוקי מלח גבוהים מאוד שנוצרו בדרך זו[5].

זריעת מלח

את השימוש במלח על מנת להרוס שדות, מצינו במקרא בפסוק: "וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר, כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר, וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג; וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה). במצודת דוד פירש: "ויזרעה מלח -  פזר מלח לקלקל השדות"; וכן הרלב"ג פירש: "עשה זה כדי שלא תהא ראויה לשדות וכרמים".  בכתובות אשוריות וחיתיות יש עדויות למעשים דומים, וככל הנראה זהו טקס  לשם הענשה על הפרת ברית[6].

תגלת-פלאסר הראשון (1115-1077 לפני הספירה) מספר בכתבים שלו, כי במסעו החמישי נלחם נגד הקומאנים ולכד את עירם חנשה: "כבשתי את העיר ולקחתי את אלוהיהם, ואת רכושם הוצאתי החוצה. שרפתי את העיר באש. את שלוש חומותיה האדירות המקיפות אותה, הבנויות מלבנים כבושות, נתצתי והחרבתי. הפכתי אותה לעיי חורבות וסיפה (סוג של מינרל שיש המזהים אותו עם מלח ויש המזהים אותו עם גופרית או זפת) פיזרתי עליה". אשורבניפל (668-627[?] לפני הספירה) מתפאר בכתבים  שלו, כי במסעו השמיני עלה על עילם וכבש את בירתה שושן: "את האלים והאלות שלה ואת רכושה ואת האנשים, גדולים וקטנים, לקחתי כשלל לאשור... מלח ושחליים פיזרתי עליהם".

המלח כמזיק לקרקע

אחת הבעיות העיקריות, הגורמות לדלדול וירידת פוריות הקרקע בעקבות פעילות האדם, עד למצב בו לא ניתן לגדל עוד גידולים החקלאים, היא המלחת קרקע. המלחת הקרקע היא תופעה, שבה מצטבר מלח על פני הקרקע בשכבות העליונות שלה. רוב הגידולים מושפעים לרעה מקרקע מלוחה מעט, ורק גידולים עמידים למליחות, משגשגים בקרקע מלוחה, אפילו במליחות רבה.

צוות חוקרים ממכון קרנגי למדע[7], גילה כיצד המלח עוצר את גדילת הצמחים. הם גילו שרקמה פנימית, בשורשים המסועפים המעגנים את הצמח, רגישה למלח ומפעילה הורמון לחץ, שעוצר את צמיחת השורשים. רקמה  פנימית זו, המונעת מהצמח לגדול בסביבות מסוכנות, חשובה במיוחד, מכיוון שהיא פועלת כמו מחסום חדיר למחצה, המגביל אילו חומרים יכולים להיכנס למערכת השורשים מסביבת הקרקע[8].

המלחת קרקעות באופן טבעי לא מתרחשת היכן שיורדת כמות מספקת של משקעים. מי הגשמים חסרי מלח והם שוטפים את המלחים הטבעיים הנוצרים מעל פני הקרקע אל תוך עומק האדמה. כלומר, תופעת המלחת הקרקעות בצורה טבעית מתקיימת בעיקר באזורים צחיחים או צחיחים למחצה. דוגמה להמלחה טבעית של קרקעות ואת השלכותיה אפשר לראות באזור ים המלח, במיוחד בהר סדום, שם אחוז המלח הגבוה בקרקע לא מאפשר גידול של צמחיה.

המלחת הקרקעות בצורה מלאכותית מתרחשת כאשר  בני האדם זורקים מלח או חומרים אחרים עשירים במלח, או כאשר משקים את הקרקע במי קולחין בהם יש ריכוז מלחים גבוה יחסית למים שפירים, או כאשר משקים את הקרקע שוב ושוב  שנה אחר שנה ובמידה והניקוז לא יעיל, עלולים להצטבר מלחים על הקרקע כתוצאה מהתאדות המים, והיא הולכת ונהרסת. תופעת המלחת הקרקעות אורכת שנים רבות ובדרגות שונות, בהתאם לנסיבות השונות ממקום למקום ומקרקע לקרקע[9].

---

[1] ע"פ אנצ' העברית בערך "גפרית" בפיסקה "היסטוריה".

[2] ע"פ האנצ' היהודית - המכלול בערך "גופרית" בפיסקה "היסטוריה".

[3] ,"Effects of Aqueous Sulphur Dioxide on Chlorophyll Destruction in Pinus "

, Vol. 78, No. 1 (Jan., 1977), pp. 101-109 (9 pages), Wiley The New Phytologist

[4]  הזפת או אספלט בתערובת גפרית ידועים ממחשופי סלע בסביבות ים המלח והערבה.

[5] "נדבכים בגיאולוגיה של ישראל", האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1987, עמ' 198.

[6] "ויזרעה מלח: טקס ההרס למי שמפר ברית", קלימי יצחק, עת-מול : עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, יוני 1992, גיליון 103, יד יצחק בן-צבי.

[7] הוא ארגון אמריקאי, עצמאי, ללא מטרות רווח, לעידוד המחקר המדעי שנוסד על ידי אנדרו קרנגי בשנת 1902.

[8], January  2013  Carnegie Institution ," Breakthrough: How salt stops plant growth"

[9] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Soil salinity" (המלחת קרקע). ראה גם באקו-ויקי בערך "המלחת קרקעות".

© כל הזכויות שמורות למחבר

החמץ בזווית מדעית

 מאת: אורן סעיד

בין הגורמים העיקריים בתהליך החימוץ מבחינה מדעית, ניתן למנות: שמרים, חיידקי הלקטובצילוס, חלבון הגלוטן ואנזימים מיוחדים.

מדוע אוכלים אנו מצות בפסח? התורה מספרת (שמות יב, לט), שבצאת בני ישראל ממצרים,  הם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ועשאוהו "עוּגוֹת" - גלילי בצק דקים ואפויים, והעוגות נאפו: "מַצּוֹת - כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב, לט), כלומר הבצק לא הספיק לבוא לידי חימוץ. מדוע? "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שם); בני ישראל נצטוו מפי פרעה והמצרים לצאת מיד ובחיפזון ממצרים, ולכן לא יכלו להמתין עד שיחמץ בצקם. לכן במקום "עוּגוֹת" יצאו להם "מַצּוֹת". מצות הן דברי מאפה שלא החמיצו. מהו תהליך החמצת הבצק?

הגדרת המושג "חמץ" מבחינה הלכתית^[1]

 חמץ הוא דבר שעשוי מאחד מחמישה מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) שלאחר שנקצר בא במגע עם מים, (או נוזל אחר שמחמיץ אותו), ועברו עליו שמונה עשרה דקות מאז שבא במגע עם המים ולא נאפה.

החמצה טבעית ע"י שמרים  וחיידקים

כשהחל האדם לעבוד את האדמה ולגדל דגנים, למד עד מהרה לטחון את גרגירי הדגן בין שתי אבנים, לערב את הקמח במים, ולאפות מן העיסה ככרות שטוחות. בתחילה לא היה מניח לעיסה לתפוח, אך אם השתהה מלאפותה, הספיקו נבגי-פטריות שונים, בעיקר שמרים - פטריות זעירות חד-תאיות, וחיידקים מקבוצת הלקטובצילוס^[2] (Lactobacillus, עליהם נרחיב בהמשך), לחדור לעיסה - בנוסף לשמרים וחיידקי הלקטובצילוס הנמצאים באופן אקראי בקמח שהופק מגרגירי הדגנים והמים - ולהתרבות בה. שני הגורמים האלה, השמרים וחיידקי הלקטובצילוס, אחראיים לתהליך החימוץ, הכולל התפחת הבצק ע"י השמרים בתהליך המכונה "תסיסה" ונתינת טעם חמצמץ ללחם ע"י חיידקי הלקטובצילוס.

שמרים - מסייעים בתהליך החימוץ.
מתוך ויקימדיה

פעילות השמרים: השמרים, כמו כל היצורים החיים, אוכלים, מייצרים אנרגיה ותוצרי לוואי ומתרבים. מזונם של השמרים הוא סוכרים, ובאין סוכרים יפרקו עמילנים לסוכרים ויאכלו אותם. תוצר הלוואי של פעולת השמרים, שעבורו אנו משתמשים בהם, הוא הגז פחמן דו-חמצני, הנפלט בצורת בועיות זעירות^[3].

בבצק מקמח המכיל גלוטן, שנלוש בדרך הרגילה, נוצרת מעין רשת - המורכבת משרשראות ארוכות, מעין סיבים דקיקים ואלסטיים - שבשל דביקותה (זה מקור שמו של החלבון "גלוטן"), היא כולאת את הגז הנוצר (ע"י השמרים, פחמן דו-חמצני), וזו הסיבה לתפיחה המוכרת לכל מי שלש עיסה וניסה לאפות לחם^[4]. לישת הבצק תורמת ליצירת הרשת הזו הללו ומגדילה את החוזק שלה.בנוסף, הלישה מסייעת בהכנסת חמצן לבצק עבור השמרים. בתוך הקמח יש עמילן. העמילן הוא רב סוכר. אנזימים שונים ממשפחת העמילאז, מסייעים בפירוק העמילן לגלוקוז, ובכך מספקים מזון זמין נוסף לשמרים. כאשר אפו בצק זה התנדף הגז ועל מקומו נשארו נקבוביות, וכך נוצר הלחם כפי שאנו מכירים אותו.

לשמרים שני מצבי פעילות: אירובית (קרויה נשימה) ואנאירובית (קרויה תסיסה). פעילות אירובית של השמרים מתרחשת כאשר יש בסביבתם מספיק חומרי מזון וחמצן. במהלך נשימה אירובית השמרים מפיקים אנרגיה רבה (38 מולקולות של ATP), פולטים פחמן דו חמצני ומים ומתרבים.
פעילות אנאירובית של השמרים מתרחשת כאשר כמות החמצן בסביבתם קטנה. במהלך הפעילות האנאירובית שלהם השמרים מפיקים הרבה פחות אנרגיה (רק שתי מולקולות ATP), הרבה פחות פחמן דו-חמצני ומידת ההתרבות שלהם קטנה במידה ניכרת^[5].

החמצה ע"י שאור

הבצק יכול להחמיץ גם ע"י הוספה מכוונת של דברים הגורמים לבצק להחמיץ הקרויים בלשון התורה: "שְאוֹר" ו"מַחְמֶצֶת"(שמות יב, יט). עוד בימי קדם, שמו לב לכך, שאם מוסיפים לקמח קצת מיץ ענבים שתסס או חתיכת בצק ישן שכבר החמיץ (=שאור), מתחוללת תסיסה, והבצק תופח ונעשה נקבובי. כיום יודעים אנו יפה, שתסיסת הבצק היא פרי פעולתם של השמרים וחיידקים מקבוצת הלקטובצילוס, שהיו במיץ הענבים שתסס או בשאור. אף כי העמים הקדומים לא ידעו שמץ דבר על קיומם של יצורים מיקרוסקופיים, הם ידעו לנצל את פעילותם של יצורים אלה לאפיית לחם^[6].

השאור הוא תרבית פעילה של תערובת תאי שמרים וחיידקים מקבוצת הלקטובצילוס (Lactobacillus). תאים בודדים של שני יצורים אלו מגיעים באופן אקראי דרך האוויר, הקמח והמים אל העיסה ובתנאים מתאימים מתחילים להתרבות על ידי חלוקת תאים. בעת העתיקה היה השאור המקור היחיד לשמרים פעילים ולכן היה צורך לשמור חלק מכל עיסה על מנת להתפיח בעזרתה את העיסה שהוכנה לאחריה^[7]. כיום בתהליך האפייה, אנו משתמשים בעיקר בשמרים המיוצרים במגוון מופעים באופן תעשייתי לצורך החמצת הבצק. 

מקור הטעם החמוץ בשאור

השמרים והחיידקים מנצלים את הסוכר הנמצא בעיסה להפקת האנרגייה הדרושה להם, בתהליך הנקרא תסיסה, אך משחררים תוצרים שונים. השמרים פולטים את הגז פחמן-דו-חמצני הגורם לתפיחת העיסה וכוהל המתנדף בחום האפיה. לעומת זאת חיידקי הלקטובצילוס משחררים חומצת חלב (חומצה לקטית, Lactic acid), המעכבת בעד פעולתם של חיידקים מזיקים, העשויים להשחית את טעמו ואת ריחו המעולים של לחם החיטים הטוב. בניגוד לתרבית שמרים טהורה שפעילותה העיקרית מתבטאת בתפיחת העיסה הרי שפעילות חיידקי הלקטובצילוס מעניקה ללחם טעם חמצמץ נעים לחיך כתוצאה מנוכחות של חומצת חלב בעיסה . ^[8]לעומת זאת, הלחם המודרני אינו חמוץ, משום שהותפח רק ע"י שמרים  תעשייתיים, ולכן לא קיימת בו פעילות של חיידקי הלקטובצילוס^[9].

מי פירות אין מחמיצין

התלמוד קובע כי "מי פירות אינם מחמיצים" (פסחים לה, א). פירושה של קביעה זו היא שעיסה שנילושה במיצי פירות למיניהם, כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש, לא תיהפך לחמץ. פעמים רבות מי פירות הם חומציים, וסביבה חומצית מפריעה לפעולת השמרים.  בנוסף לכך, מתברר שהאנזים עמילאז-  A המסייע בפרוק הגלוקוז (המשמש מזון נוסף עבור השמרים), אינו מסוגל לפעול בנוכחות חומצה דבר העשוי להסביר את העובדה שבצק הנילוש במי פרות אינו מחמיץ^[10]. אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (ואף יש בפירות סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ הוא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים^[11].

הגורמים הנוספים המקטינים את פעילות השמרים  הם: טמפרטורה נמוכה, מיעוט במזון זמין ומליחות גבוהה (יחסית) בסביבה. הגורמים המגדילים את פעילות השמרים הם טמפרטורה גבוהה (30-35 מעלות צלזיוס ומעלה) והרבה מזון זמין (סוכר).

לסיכום

הגדרת החמץ אינה הגדרה מדעית. הגדרת החמץ היא הלכתית בלבד. בתהליך החימוץ מבחינה מדעית שותפים מספר גורמים. פעילות השמרים לבדה אינה הופכת כל מאכל לחמץ, שהרי השמרים גם פעילים בהתססת יין. המיוחד בקמח העשוי מחמשת מיני דגן, הוא בכך שהוא מכיל אנזימים מיוחדים המסייעים בפירוק העמילן לגלוקוז, ובכך מסייעים לפעילות השמרים^[12]. בהרכבם התזונתי של חמשת מיני דגן קיים בנוסף לעמילן, גם חלבון הגלוטן, האחראי לתופעת החימוץ הייחודית לחמשת המינים. בתהליך התסיסה, נוצרות תרכובות מיוחדות המשביחות (בתנאים מסויימים) את טעם הלחם. בנוסף, פעילות חיידקי הלקטובצילוס מעניקה ללחם טעם חמצמץ נעים לחיך כתוצאה מנוכחות של חומצת חלב בעיסה, המעכבת בעד פעולתם של חיידקים העשויים להזיק ללחם.

---

[1] להרחבה ראה באתר באנצ' יהודית "דעת" בערך "חמץ", מכללת הרצוג. 

[2] לקטובצילוס הוא שמה של קבוצת חיידקים הממירה את הסוכר לקטוז (סוכר החלב) וסוכרים נוספים לחומצה לקטית  המכונה גם "חומצת חלב" כי חיידקים המצויים בחלב הופכים את סוכר החלב, לקטוז, לחומצה לקטית בתהליך תסיסה.

[3] אנצ' הבריטניקה החדשה לנוער, ערך "לחם ואפיה",  כתר הוצאה לאור בע"מ.

[4] להרחבה ראה בהמכלול - האנצ' היהודית בערך "גלוטן".

[5] להרחבה ראה בהמכלול - האנצ' היהודית בערכים "שמרים", "אווירני" ו-"אל-אווירני".

[6] “Fun Food Facts”, by Mike Bellino, AuthorHouse, 2008,  pages 34-35.

[7] “Advances in Food and Nutrition Research”, volume 49, by Steve Taylor, Academic Press, 2005 ,pages 138-142

[8] ניתן לומר מבחינה לשונית, שחָמֵץ – על שום הטעם החמוץ של הבצק שהחמיץ בשל החומציות (או החומצות), הנוצרת ע"י חיידקי הלקטובצילוס המשחררים חומצת חלב. הצדוקים טענו שאיסור חמץ הוא על כל טעם חמוץ ואפילו אינו ממיני דגן. חומרתם זו אינה אלא כפירה במסורת היהודית, שחמץ יכול להיות רק בחמשת מיני דגן.

בנוסף, השורש חמ"ץ מופיע בתנ"ך בהקשרים של גזל ועושק, בדומה לשורש הקרוב חמ"ס. משורר תהילים מתפלל: "אֱ-לֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (עא, ד). החוֹמֵץ (במלרע) הוא החומס, עושה העוול.  הרמב"ן בפירושו לציווי להביא את קרבן שתי הלחם דווקא מן החמץ, אף מקשר בין החמץ שפירושו חמס וגזל לבין הטעם החמוץ: "חמץ תאפינה – ציווה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין, כי נקרא "חמץ" כאשר ייקרא היין אשר יקהה 'חומץ יין וחומץ שכר', והלשון נגזר מלשון 'מעוול וחומץ', כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו" (ויקרא כג, יז).

הרד"ק (ספר השורשים ערך "חמץ") כותב: "... וחומץ יין וחמץ ענין אחד הוא, כי הבצק כשהוא חמוץ יותר מדי טעמו טעם חומץ".

[9] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם – שמרים", פסחים (ד, ב – ה, ב).

[10] ראה מאמרו של ד"ר מונק תחומין א, עמ' 79, על ההבדל בין חימוץ לסרחון.

[11] ראה בפורטל  היומי במאמרו של ד"ר משה רענן,  "ומי פירות אין מחמיצין – שמר האפייה" (מנחות נז, א), שמנסה לחלק בין יין שמן ודבש ומי פירות שריכוז הסוכרים בהם מעל 35%, שאכן מעכבים את תהליך ההחמצה מסיבות שונות [שמן- בגלל אופיו הכימי השונה ממים,  ולכן השמן אינו מספק את דרגת החומציות המיטבית לתסיסה הכוהלית ולהתרבות תאי השמרים, יין – בגלל ריכוז הכוהל שבו מעל % 12.5  שאינו מאפשר פעילות השמרים, ודבש- ריכוז הסוכרים בו מעל 35% שאינו מאפשר פעילות השמרים], לבין מי פירות שריכוז הסוכר שבהם איננו עולה על רמה של 35%, כדוגמת מיצים מתוקים הנסחטים מפירות, הגורמים להחמצה מהירה אף יותר ממים.

[12] יש לציין קמח ומים יכולים להחמיץ גם ללא שמרים במידה ויווצרו תנאים אנארובים בתוך העיסה. סביר שיגיעו חיידקים מחמיצים מהאוויר, ויפרקו את העמילן. ראה מה שכתב ד"ר רוני לב, מכללת לוינסקי לחינוך, באתר "בשער ברשת – מערכת שאלות למומחים מהאקדמיה".

© כל הזכויות שמורות למחבר

ריקוע הזהב

 מאת: אורן סעיד

העדות הכתובה בפרשתנו, על שימוש בחוטי זהב לעשיית האפוד והחושן, היא העדות הקדומה ביותר הידועה לנו על שימוש בחוטי זהב לעשיית בגדים.

בתיאור הכנת האפוד של הכהן הגדול נאמר: "וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.   וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב, וְקִצֵּץ פְּתִילִם, לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (לט, ב-ג). רש"י מפרש: "וירקעו - כמו (תהילים קלו, ו) 'לְרֹקַע הָאָרֶץ ', כתרגומו: וְרַדִידוּ טַסין. היו מרדדין מן הזהב, אישטינדר"א בלעז [למתוח] טסין דקין. כאן הוא מלמדך, היאך היו טווין את הזהב עם החוטין; מרדדין הטסין דקין וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים, מעורבין עם כל מין ומין בחשן ואפוד שנאמר בהן זהב [חושן – שמות כח, טו; אפוד – שם ו], חוט אחד של זהב עם שישה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין שכל המינים חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד". אנו למדים, שרקעו (שטחו) את הזהב, כלומר הכו בפטישים על גושי הזהב, וע"י כך עשו אותם לפחים -  ללוחות שטוחים ודקים (דעת מקרא). את פחי הזהב קצצו לפתילים – לחוטים או לחבלים דקים -  אותם שזרו עם חוטי התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש לצורך עשיית האפוד והחושן.

הרמב"ן מבאר מדוע הרחיבה התורה כאן באופן הכנת חוטי הזהב: "וירקעו את פחי הזהב - לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו', כי כן הדרך בכולם. ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן" (שם). הרמב"ן מסביר שהתורה ספרה כאן על עשיית חוטי זהב, בשל החידוש והמקוריות בעצם שזירת חוטי הזהב[1] עם חוטים אחרים לצורך עשיית הבגדים.  באופן דומה פירש אבן עזרא: "וירקעו – ביאר איך שמו הזהב עם הבגדים, כי רקעו הזהב. והטעם, כמו 'אֶרְקָעֵם' (שמואל ב, כב, מג) וקצצו ממנו פתילים" (שם, בפירושו הקצר).

גוש זהב קטן (5 מילימטר)
מרוקע לחצי מטר מרובע.
יוצר: PHGCOM
מתוך ויקימדיה

ריקוע מתכות

מרבית המתכות ניתנות לריקוע. כושר הריקוע – היא אחת התכונות שבה מאפיינים מתכות, ומציינת את האפשרות להפוך גוש חומר לפיסה דקה מאוד ללא שברים. אפשר לרקע את המתכות ללוחות דקים.  המתכת הרקיעה ביותר היא זהב[2]. את הזהב ניתן לרקע עד לעובי של מיליונית הסנטימטר. מגרם אחד של זהב אפשר להכין לוח דק ששטחו  כ-1 מ"ר[3] (מטר רבוע)! הזהב ניתן גם למתיחה – מגרם אחד אפשר למתוח חוט באורך  3,240 מטרים [4]! לאחר מחלוקת קרח ועדתו, מצווה ה' את משה לעשות ממחתות הנחושת של קורח ועדתו ציפוי למזבח, ע"י ריקוע: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ" (במדבר יז, ג). אף את הנחושת – שהיא מתכת קלה לריקוע - רקעו מזמן קדום ע"י  הכאה בפטיש או באבן.

ריקוע הזהב – היסטוריה

"עלה זהב" (gold leaf) הוא זהב שעבר ריקוע עד להפיכתו לדף דק במיוחד. הוא משמש בעיקר להזהבה של משטחים[5]. לפני כ-5,000 שנים, זיהו בעלי מלאכה מצריים שהזהב הוא בעל כושר ריקוע יוצאת דופן והתחילו לרקע זהב. הם הלמו חתיכות זהב בעזרת אבן עגולה כדי ליצור את העלה הדק ביותר שאפשר. זאת על מנת לצפות משטחים בעלי זהב לצורך יופי אמנותי או להגן על החפץ אותו מצפים.

בקברים מצריים, משנת 2500 לפנה"ס, נמצאו ציורים של בעלי מלאכה המרקעים זהב באמצעות אבן עגולה. עצמים רבים שצופו בזהב ע"י המצרים, שרדו עד לימינו. למשל, ארון הקבורה  של הינוניטמהיט (Henutmehit) - כהנת מצרית עתיקה (1250 לפנה"ס) - צופה בזהב בחלקו הפנימי ונמצא במוזיאון הבריטי. "עלי זהב" המוכנים לשימוש, נמצאו בין האוצרות בקברו של המלך המצרי תות אנך אמון (המאה ה-14 לפני הספירה) ב"עמק המלכים[6]" במצרים, והוצגו בתערוכות שונות בעולם.

ככל שהידע בנושא גדל, עובי "עלי הזהב" הלך ונהיה יותר דק. כך שבתקופת השושלות ה-12-13 במצרים העובי של "עלי הזהב" היה 1 מיקרון (=אלפית המילימטר) ובתקופת השושלת ה-18 הגיעו לעובי של 0.3 מיקרון. יתכן שהחכמים מבני ישראל שבנו את המשכן במדבר, השתמשו בטכניקות שלמדו במצרים ליצירת "עלי זהב "לציפוי קרשי המשכן וחלקים אחרים במשכן[7].

למעט הכנסת פטיש ברזל יצוק ועוד כמה חידושים, הכלים והטכניקות לריקוע הזהב נותרו ללא שינוי, כמעט אלפי שנים.

בגדי זהב

במונח בגדי זהב אנו מתכוונים לאריג טווי מ"חוטי זהב", בד"כ חוטי משי או כותנה  העטופים או המלופפים ברצועת זהב דקה; להבדיל מרקמת זהב, שבה יוצרים קישוט מזהב על-גבי בד באמצעות שזירת חוט זהב בתוכו באמצעות מחט. את החוטים יצרו, ע"י ריקוע ממושך של גושי זהב בין שני עורות בעלי חיים[8]. כך התקבלו לוחות זהב דקים שעוביים פחות מעובי שערת אדם. את הלוחות חתכו לרצועות דקות של זהב  ששימשו כחוטי זהב לשזירה.

השימוש בבגדים אלו הוא רק לאירועים מיוחדים הן בשל מחירם הרב של החומרים והן בשל הסיבה שחוטי הזהב, לא משנה כיצד נכבס אותם,  יהרסו אם יכובסו לעיתים קרובות.

דוד המלך בספר תהלים כותב שהלבוש של בת מלך עשוי ממשבצות זהב: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד). מספר דוגמאות לאריגים בהם שזורים חוטי זהב, קיימים עדיין בקברים רומיים עתיקים (המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-5 לספירה). יצרני בגדי זהב מתקופות מאוחרות  יותר, כוללים אורגים מתקופת האמפריה הביזנטית (מאות 9-4 לספירה) ומאטליה של ימי הביניים (מאות 5-15 לספירה).  במאה ה-14 יוצר בסין בגד זהב שכונה "מאראמאס" (marramas). א"כ, העדות הכתובה בפרשתנו, על שימוש בחוטי זהב לעשיית האפוד והחושן, היא העדות הקדומה ביותר הידועה לנו על שימוש בחוטי זהב לעשיית בגדים[9].

---

[1]  לא ברור מדברי הרמב"ן האם החידוש הוא בעצם עשיית חוטי הזהב, או בעצם שזירתם עם חוטי הבגדים.

[2] “Nature's Building Blocks: An A-Z Guide to the Elements", by John Emsley, Oxford University Press, 2001, page 169.

[3] אנצ' העברית בערך "זהב", בתחילת הערך.

[4] ."A Treatise on Chemistry: Metals", by Henry Enfield Roscoe, Carl Schorlemmer, Appleton, 1891, page 373

[5] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "עלי זהב (חומר)".

[6] הוא עמק הנמצא במצרים ובו קברים אשר נבנו לפרעוני הממלכה החדשה, שליטי השושלות ה-18 עד ה-20.העמק ממוקם בנקרופוליס של תבאי בגדתו המערבית של נהר הנילוס ממול תבי (לוקסור של ימינו).

[7] Nicholson, Eric D. (December 1979). "The ancient craft of gold beating". Gold Bulletin. 12 (4): 161–166.

[8] “Gold: Science and Applications", by Christopher Corti and Richard Holliday,CRC Press, 2009, pages 362-363.

[9] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Cloth of gold" (בגד זהב).

© כל הזכויות שמורות למחבר

צללו כעופרת

 מאת: אורן סעיד

בשירת הים, טביעת המצרים מדומה לצלילת העופרת במים משום שהעופרת היא מתכת כבידה ולכן היא שוקעת במים במהירות.

בשירת הים מתוארת טביעת המצרים בים סוף כך: "נָשַׁפְתָּ  בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (טו, י). השד"ל מבאר את הדימוי של טביעת המצרים בים לצלילת עופרת: "כעופרת: שממהרת מפני כובדה לשקוע ולהיסתר מן העין" (טו, י).  העופרת היא מתכת כבדה והיא נמנית עם החומרים הצפופים ביותר. העופרת היא אחת משבע המתכות (=זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, בדיל וכספית) הידועות לאדם מימי קדם. צפיפות העופרת גדולה פי 11.35 מצפיפות המים – ולכן היא שוקעת בהם[1]. 

בעבר השתמשו במשקלות עשויות מעופרת, למשל,  המצרים השתמשו במשקלות עופרת לרשתות דייגים כבר באלף השני לפני הספירה. הפניקים והיוונים עגנו את ספינותיהם עם עוגן העשוי צינורות עץ שמולאו בעופרת, על מנת לספק משקל רב לעוגן[2]. לכן בני האדם הכירו וידעו שעופרת שוקעת במים במהירות. לכן העופרת נבחרה לציון מהירות השקיעה במים, למרות שצפיפות הזהב גדולה יותר (פי 19.3 ממים), מאחר ודברה התורה כלשון בני האדם.

עופרת מעפר

קוביית עופרת.
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא מפרש בד"ה  "צללו כעופרת" כך: "צללו - מגזרת מצולות. כמו: 'לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי' (חבקוק ג, טו) ובמים אדירים דבק עם צללו. כאלו אמר: צללו במים אדירים כעופרת. ועופרת מגזרת עפר. כי הששה מיני מתכות אם יושמו תחת הארץ יחסר כל אחד מהם דבר ידוע בשנים ידועות. ולעולם העופרת תוסיף" (שמות טו, י). בפירושו הקצר, ציין האבן עזרא על הפסוק, שיתכן העופרת קרויה כן על שם העפר שדבק בה: "כעופרת – ידוע, ויתכן שנקרא כן בעבור הדבק העפר בו ויוסיף בו כאשר יטמן בעפר, הפך הזהב והכסף והברזל".    יש לציין שה"חזקוני" הביא את דברי האבן עזרא הנ"ל.

האבן עזרא מבאר ש-ששה מתכות מתוך שבעת המתכות שהיו ידועות לאדם הקדמון (כסף, זהב, נחושת, בדיל, כסף, כספית, ברזל), אם טומנים אותם באדמה – הם הולכים ופוחתים במשקלם עם הזמן; ואילו העופרת תמיד מוסיפה במשקל. רבי דוד קמחי (1160 - 1235)  בספר השורשים מבאר בערך "עפר" כותב: "צללו כעופרת - ...ואמרו שנקרא כן על שם האפר, כי כל המתכות יאכלם העפר[3] ויפחתו בהיותם בו אבל העופרת תוסיף בעפר".

כיצד ניתן להבין את דברי האבן עזרא ורבי דוד קמחי, שעופרת מוסיפה במשקלה כאשר טומנים אותה באדמה, לעומת המתכות האחרות?

תופעת ה"גידול" של העופרת מול מתכות הקדמונים

תצפיותיהם של חכמי ימי הביניים, לפיהן העופרת "מוסיפה" במשקלה באדמה בעוד ששאר המתכות פוחתות או נאכלות, מקבלות תיקוף מדעי במחקר הקורוזיה[4] (Corrosion - הרס מתכת כתוצאה מתגובה כימית).

כאשר עופרת מוטמנת באדמה, היא באה במגע עם לחות (מים) וגזים המצויים בחללי האוויר שבקרקע, ובראשם פחמן דו-חמצני (הנוצר מריקבון חומר אורגני ונשימת שורשים). העופרת מגיבה עם רכיבים אלו ליצירת תרכובות פחמתיות מוצקות, כגון צרוסיט (Cerussite) והידרו-צרוסיט (Hydrocerussite). ייחודיות התהליך טמונה בכך שתרכובות אלו יוצרות שכבה צמודה ובלתי מסיסה, הנערמת על גבי המתכת ואינה נשטפת או מתקלפת. בתהליך זה, אטומים מהסביבה (פחמן וחמצן) נקשרים כימית לעופרת והופכים לחלק מהמסה המוצקה שלה. במידה והעופרת עוברת עיוות פיזי בלחץ הקרקע, נחשף משטח טרי והתהליך ממשיך לצבור עוד שכבות. כך נוצרת עלייה ממשית במסה ובנפח, דבר המתבטא ב"גידול" ובמשקל הכולל של החפץ.

לעומת העופרת, ששת המתכות האחרות שהכיר האדם הקדמון מתאפיינות בדפוס פעולה שונה:

ברזל: תוצרי הקורוזיה של הברזל (חלודה) נוטים להתנפח ולהתקלף מהמתכת. תהליך זה גורם לאובדן חומר פיזי מהחפץ המקורי לאורך זמן[5].

נחושת: בנחושת הטמונה באדמה, הקורוזיה נתפסת כתהליך של בליה והרס. למרות שנוצרת שכבת קורוזיה, הנחושת נוטה לשמור על צורתה המקורית תחתיה או לאבד חומר עקב נוכחות מלחים ולכן היא אינה צוברת מסה משמעותית וגלויה כפי שעושה העופרת[6].

בדיל: תוצרי הקורוזיה של הבדיל וסגסוגותיו הטמונים באדמה, עלולים לגרום למתכת להתבקע ולהתנתק מהליבה וליצור מרקם גרגירי. תהליך זה מוביל להתפוררות המתכת ולאובדן חומר, בניגוד לעופרת ששומרת על תוצריה ובכך מוסיפה למשקלה[7].

כספית: כספית היא מתכת נוזלית בטמפרטורת החדר ובעלת לחץ אדים מדיד, ולכן יכולה לעבור אידוי (התנדפות) בתנאי סביבה רגילים. בניגוד למתכות מוצקות, אופייה הנוזלי של הכספית אינו מאפשר היווצרות שכבת קורוזיה מוצקה יציבה הדומה לזו הנוצרת במתכות אחרות[8].

זהב: הזהב הוא מתכת אצילה ואינו יוצר קרום קורוזיה כלל באדמה[9]. בסגסוגות זהב, היסודות האחרים יוצאים מהן לאדמה, מה שמותיר את החפץ נקבובי ושביר וקל יותר ממשקלו המקורי[10].

כסף: כסף הטמון באדמה עשוי לעבור קורוזיה משמעותית, בעיקר בנוכחות לחות ומלחים מומסים. תוצרי הקורוזיה שלו אינם אחידים וחלקם אינם יציבים, מה שעלול להוביל לאובדן חומר בקרקע לחה[11].

לסיכום, העופרת היא "בית חרושת" לייצור מינרלים: היא לוקחת רכיבים מה"עפר" (גזים ומים) ומטמיעה אותם בתוך הגוף שלה. לכן, בעיני מתבונן קדום, העופרת היא המתכת היחידה ש"גדלה" פיזית בזמן שהיא טמונה באדמה, בעוד שמתכות אחרות מתפוררות או נשארות ללא שינוי.. תכונות אלו הן שיצרו את הרושם החזותי והפיזיקלי של מתכת ה"מוסיפה בעפר".

הצטברות עופרת כפסולת

ניתן למצוא בטבע עופרת בצורתה הטהורה, אך הדבר נדיר. ברוב המקרים היא נמצאת בטבע
בסמיכות ליסודות אחרים, בעיקר נחושת, אבץ וכסף. כסף ידוע לאדם מימי קדם, הוא מוזכר בספר בראשית וסיגי-מתכת שנמצאו במערה קדומה באסיה מעידים על כך שידעו להפריד אותו מעופרת כבר בשנת 4000 לפני הספירה. למעשה בתהליך הפקת הכסף והזהב מתוך מתכות אחרות, הצטברו ערימות של עופרת שבדרך כלל לא נוצלו ונשארו שם ללא שימוש[12].

התהליך הקדום להפקת כסף או זהב מעופרת, המכונה קופלציה[13] (Cupellation), מבוסס על חימום סגסוגת המכילה עופרת ומתכות אצילות בטמפרטורות גבוהות. בתהליך זה העופרת מתחמצנת ויוצרת תחמוצת עופרת (litharge), הקולטת תחמוצות של מתכות בסיסיות אחרות. תחמוצת זו נספגת בכלי נקבובי, בעוד שהכסף או הזהב, שאינם מתחמצנים בתנאים אלו, נותרים כמתכת טהורה יחסית[14]. תהליך זה מתואר בספר ירמיהו כך: "נָחַר מַפֻּחַ מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם] עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ; כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם" (ירמיהו ו, כט-ל). מבאר בפירוש "מצודת דוד: "נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ - דרך צורף כסף להסיר הסיג מניח הכסף בכור ועמו עופרת, ומעמיד על האש ונופח במפוח עד יותך הכסף והעופרת, ונשרף העופרת ונשאר הכסף נקי מבלי סיג. לזה אמר הנה המפוח נתייבש מן האש וגם העופרת כבר תם ונשלם, כי נשרף הכל, אבל בחנם צרף את הכסף כי הסיגים הרעים לא נעתקו מן הכסף והנה מעורב בו כשהיה, והוא למשל לומר, הנה הנביאים מתייגעים להוכיח את העם ואינם מועילים, כי עדיין עומדים במרדם" (שם).

בשל כמויות הגדולות של עופרת שהצטברו ונחשבו כפסולת, ומציאות העופרת בסמיכות למחצבים שהפיקו, לכן אולי היה נדמה לקדמונים כאילו העופרת נוצרת מהעפר ושהעופרת כל הזמן מתרבה כשהיא באדמה. אולי זוהי הסיבה  שמקור השם עופרת בעברית הוא מ-'עפר'. האבן עזרא  ורבי דוד קמחי ביארו את הפסוק לפי הידע המדעי שרווח בתקופתם.

---

 [1] ראה גם מאמר בפרשת בשלח "חוק ארכימדס וארון יוסף".

[2] Craddock, P. T. (1995). Early Metal Mining and Production. Edinburgh University Press, Pages 205-214.

[3] כפי שנאמר במדרש בראשית רבה: "וּמַה עֲפַר הָאָרֶץ מְבַלֶּה אֶת כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת וְהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כָּךְ בָּנֶיךָ מְבַלִּין אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם" (בראשית סט, ה).

[4] Selwyn, L. (2004). Metals and Corrosion: A Handbook for the Conservation Professional. Canadian Conservation Institute (CCI). Pages 121-122

Švadlena, J., Prošek, T., Boháčková, T., & Kouřil, M. (2021).

Protective ability of lead corrosion products in indoor atmosphere.

[5] ראה במאמר "שלא יטמין משקלותיו במלח", פרשת קדושים בבלוג זה.

[6] Selwyn,. Pages 64-65

[7] Selwyn,. Pages 146-147

[8] Agency for Toxic Substances and Disease Registry (ATSDR). (2022).

Toxicological Profile for Mercury.

[9] ראה מאמר "הזהב ע"פ חז"ל", פרשת תצווה בבלוג זה.

[10] Selwyn,. Page 80

[11] Selwyn,. Page 139

[12] ראה גם בספר "Notes for a history of lead" מאת Williams h. pulsifer  , הוצאת d. van nostrand   1888 - new York,, עמ' 9-8 .

[13] Craddock, P. T. (1995). Early Metal Mining and Production. Edinburgh University Press. Pages 223-225.

[14] במהלך תהליך הקופלציה העופרת מתחמצנת לתחמוצת עופרת(litharge)  ובשל קשירת חמצן מן האוויר חלה עלייה במסתה בשלב זה. עם זאת, תחמוצת זו נמסה ונספגת בכור הנקבובי או מופרדת מן המערכת, ולכן אין מדובר בהצטברות משקל מתמשכת של העופרת. מאחר ובתהליך הקופלציה העופרת מוסיפה במשקלה – דבר אשר הפליא את האלכימאים הקדמונים - לכן  חשבו שהעופרת טבעה להוסיף במשקלה. בספר "ראשית לימודים" מציין את התופעה זו: "יותר בפרק המדבר מסגולת האש ומזה המין הוא גם שריפת המתכיות (קאלקונג קיולצינירונג) ע"י חום האש לבד בלי להבה או ע"י התערבות איזה מיני חומצים הפועלים בהם להתיכם ולהפריד חלקיהם הקשים עד כי יאבדו זהרם ואיכותם ולא נשאר מהם כי אם אבק עפרותיי סידיי כמו העופרת אשר יותך בכור ויתראה על פניו התקבצות עור עפרותיי ואף אם יופשט העור הזה ויתחדש זהרו כרגע חיש יכוסה השטח בעור סידיי חרש כפעם בפעם ובאופן זה נוכל להפוך העופרת כלו לאבק סידיי. ומפליאות הטבע הוא מה שהנסיון מעיד כאשר יותך העופרת וישתנה לאבק סידיי אז שיעור משקלו הוא גדול יותר מאשר היה בתחלה ד"מ לשון עופרת ממשקל מאה ליטרות כשיותך ויהיה לעפר סיד יהיה משקלו מאה ועשר ליטרות" [ לינדאו ברוך (Baruch Lindau), פרק שני סימן 33].

 

© כל הזכויות שמורות למחבר