התהוות הכינה ע"פ חז"ל

 מאת: אורן סעיד

החל מאריסטו עד שלהי המאה ה-19 האמינו כמעט כל אנשי המדע ב"התהוות ספונטאנית". לכן מובן מדוע חז"ל חשבו שהכינים נוצרות מהזיעה או מבשר האדם.

בפסוקים  העוסקים במכת הכינים אומרת התורה: "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה,  כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, יג).  המלבי"ם מסביר,  מדוע התורה מציינת תחילה שהכינים היו באדם ובבהמה ורק אח"כ שהכינים נתפשטו גם לעפר, הרי עיקר המכה היה לכאורה שהעפר נהפך לכינים: "א. בל יטעו שהוא עניין טבעי כמו שכתב הרי"א (האברבנאל) שע"י שנתעפש  עפר הארץ ע"י הצפרדעים נולדו הכינים... לכן התחילה הכנימה (=הוויית הכינים) באדם ובבהמה. ב. יש לומר בהיפך, שלידת הכינים מן העפר הוא בריאה יש מאין, ואין להרבות בנס שלא לצורך. לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה שהוא טבעי, שיוולדו שם כנים מחמת הזיעה, ומשם התפשטו למלאת כל עפר הארץ, ולא היו בריאה יש מאין, והנס היה מה שפתאום התרבו כל כך עד שנתמלא עפר הארץ כולו מהם".  כלומר, התורה מציינת שהכינים היו בתחילה באדם ובבהמה – המקום בו הן נוצרות באופן טבעי, ולא רק בעפר, שמא יאמרו שהכינים באו באופן טבעי ע"י רקבון הצפרדעים ממכת הצפרדעים ולא מאת ה'. בנוסף, מאחר ויצירת כינים מעפר הוא נס בלתי טבעי וחידוש גדול, לכן על מנת לקרב את נס לטבע, יצירת הכינים התחילה  באדם ובבהמה – המקום בו הן נוצרות באופן טבעי,  והנס היה שהכינים התפשטו במהירות רבה מהאדם והבהמה על כל עפר ארץ מצרים (ולא שהעפר נהפך לכינים). היוצא מדברי המלבי"ם, שהכינים נוצרות מזיעת האדם והבהמה. אם כן, המלבי"ם האמין באפשרות של "לידה ספונטנית" (או "התהוות ספונטאנית"), כלומר, התהוות יצורים חיים ("כינים") מחומר לא-חי ("זיעה"), כלומר מחומר דומם.

כינת הראש.
יוצר: Pediculosis
מתוך ויקימדיה

ברם, כיום אנו יודעים שהכינים אינן נוצרות בראש. הכינים מגיעות לראש ע"י הדבקה מאדם נגוע בכינים או שימוש במסרק או מברשת  נגוע בכינים. הכינים נוצרות ע"י רבייה מינית.  כך למשל בכינת הראש (Pediculus humanus), הזכר הבוגר בא על הנקבה לעיתים קרובות  וזו מטילה בממוצע  3-4 ביצים ליום. מביצים אלו מתפתחות הכינים. אורך חיי הנקבה לאחר ההפריה הוא כחודש ובמהלכו הכינה הנקבה מטילה  50-150 ביצים.

החל מאריסטו (322-384 לפנה"ס) עד שלהי המאה ה-19 האמינו כמעט כל אנשי המדע ב"התהוות ספונטאנית". רבים האמינו ב"התהוות ספונטאנית" בתום-לב. הם ראו, למשל, שצפרדעים מתפתחות בתוך סלעים, ולכן חשבו שהצפרדעים נוצרו מהסלעים. אולם כיום יודעים היטב על אפשרות של חדירת ביצית מופרית של צפרדע דרך נקב זעיר, ושהיא עלולה להתפתח הן באבן והן בתוך עץ או בכל חומר אחר אפילו בתוך ברזל, בתנאי שקיים חלל ההולם את גידול היצור[1].

חז"ל שהכירו את הידע שהיה נפוץ בתקופתם האמינו באמונה רווחת זו[2]. לכן מובן מדוע חשבו ש"כינה אינה פרה ורבה" (שבת קז, ב) ולכן התירו להרגן אף בשבת, וכפי שפסק הרמב"ם: "המפלא כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן, ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (הלכות שבת פרק יא הלכה ג). מקורן של הכינים הוא לדעת רש"י (שם, ד"ה רבה מקטע להו) מבשר האדם, לדעת התוספות (שם, ד"ה שמא יהרוג) מזיעת האדם, לדעת הרא"ש (שבת פרק ראשון אות כט) מבגדים ישנים ולדעת הר"ן (שם, ד"ה אמר רב הונא) מן העפושים. כאמור, גם המלבי"ם שחי במאה ה-19 (1879 - 1809) האמין ב"התהוות ספונטנית", כפי שראינו לעיל בפירושו על מכת הכינים.

לואי פסטר (1895-1822)  הוא זה שהוכיח באופן סופי ע"י ניסויים שההתהוות הספונטאנית של היצורים המיקרוסקופיים אינה אלא הזיה ותו לא. למעשה, קדם לו הניסוי המפורסם של הרופא האיטלקי פרנצ'סקו רדי במאה ה-17, שהוכיח את אי-נכונותה של תאוריית ההתהוות הספונטאנית.

רדי הניח  בשר בשלוש צנצנות: את הצנצנת הראשונה השאיר פתוחה, את השנייה כיסה בבד דק, ואת השלישית אטם בפקק עם שעם. הוא שיער שאם בריאה ספונטנית אכן מתרחשת, רימות[3] וזבובים אכן נוצרות מן הבשר, כעבור זמן מה יימצאו רימות וזבובים בכל שלוש הצנצנות. לאחר מספר ימים הוא מצא בצנצנת הפתוחה הרבה זבובים ורימות על הבשר, בצנצנת המכוסה בבד התפתחו מעט רימות על הבשר[4], ובצנצנת הסגורה בפקק שעם כלל לא היו זבובים ורימות[5].

כינה אינה פרה ורבה

פרופ' מרדכי כסלו[6] מציע הסבר מעניין להבנת דעת חז"ל בהיתר להרוג כינה בשבת. ראשית, עולמה של ההלכה הוא עולם חושי, לאמור: יצורים שגודלם על סף הראייה – אין מניעה להורגם בשבת, מפני שאין אנו רואים אותם. חז"ל וכן חכמי אומות העולם באותה תקופה לא ידעו ולא ראו את יציאת הכינה הצעירה מתוך הביצה, משום שקשה לזהות כינה צעירה במנוחה, כי קוטר רגליה פחות מ-0.1 מ"מ והיא נראית כקשקש. ברם, כיום בזכות משקפי קריאה וראש כמעט נקי מקשקשים המקובל כיום בעקבות חפיפה תכופה בשמפו, אנו רואים גם את הכינים הקטנות ביותר - דבר המצריך דיון מחודש בהיתר הריגת כינים בשבת.

יש שפירשו שדברי התלמוד ש"כינה אינה פרה ורבה" (שבת קז, ב), אינם מתייחסים לכיני הראש המוכרים לנו,  אלא למינים של פרוקי רגליים טפילים (וקבוצות נוספות) המתרבים ברבייה אל-מינית, רביית בתולין – פרתנוגנזה - שהיא רביית נקבות ללא הפרייה ולעיתים אפילו ללא הטלת ביצים אלא בהשרצה, הנקראת בלשון התלמוד "אינה פרה ורבה". ייתכן וצורת רבייה זו שנחשבה ירודה העניקה לבעלי חיים אלו מעמד נחות ביחס לאיסור הריגה בשבת[7].

יש שהסבירו[8] את דעת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה, באמצעות צורת ההתרבות הטבעית, המיוחדת של הכינים; למרות שלכינים יש זכר ונקבה, המזדווגים ומטילים ביצים,  הנקבה אוגרת את הזרע, ולכן מספיק לה להזדווג לזכר רק פעם אחת בלבד, בשביל שהיא תצליח להטיל בערך שש ביצים מופרות כל יום, למשך חייה או לפחות לרוב חייה. לפי זה, כוונת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה מזכר ונקבה, כדרך שאר בעלי החיים המתרבים מזכר ונקבה, הזקוקים להזדווג בכל פעם בשביל להוליד. בנוסף, בכל ביצה מופרית שתטיל הנקבה חייב להימצא חיידק מיוחד בתוכה, שבלעדיו הכינה לא תתרבה ולא תגדל; וא"כ, הכינה אינה עצמאית בהתרבות שלה, אלא תלויה בחיידק; וזוהי כוונת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה מזכר ונקבה מעצמה אלא באמצעות החיידק.

---

[1] "אבולוציה ויהדות", אברהם קורמן, פרק ב, "יסודות האמונה ותורת ההתפתחות", החל מעמ' 124,  בקטע העוסק ב"רעיונות אבולוציה במקרא ובדברי חז"ל", 1974, תל אביב.

[2]  כך למשל הגמרא בזבחים (כב, א) אומרת שיבחושים אדומים (היבחושים הם כנראה זבובי הפירות או זבובי דרוזופילה) נבראים מן המים כפי שמבאר רש"י: "יבחושין אדומין - כמין יתושין בלא כנפים כדרך שגדל בשולי חביות של יין שלנו מבחוץ יבחושים דקין אף הן נבראים מן המים". ראה גם רמב"ן לויקרא יא, יא ד"ה ואת נבלתם תשקצו שכתב על תולעים הנבראים מן היין: "וכן נמי נמצאים בשמרי יין תדיר תולעים לבנים קטנים שהם נבראים מגסות היין ומסננין אותן".

[3] רִימָּה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב.

[4] הסיבה להתפתחות של מספר רימות על הבשר בצנצנת המכוסה בבד, היא שזבובים, אשר נמשכו לריח הבשר, הטילו ביצים על הבד, כמה מהביצים האלה נפלו לתוך הצנצנת דרך החורים שבבד, ורימות התפתחו מהן.

[5] "עולם הרבייה : בצמחים, בבעלי-חיים ובאדם", נורית קינן וסמדר רייספלד, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב, תש"ע - 2010, עמוד 12.

 [6]שנה בשנה תשס"ב, "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?", מרדכי כסלו, המאמר המקוון באתר "דעת". 

[7] "מקרני ראמים עד ביצי כנים – כינת האדם" (שבת קז, ב), ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי.

[8] "The Enigma of the Biblical Shafan" by Dr. Yitzchak Betech (isaacb@tovnet.com) and Dr. Obadia Maya. TOV International. Mexico City 2016. Appendix on louse page 331.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מכת הצפרדע - תנין

 

 מאת: אורן סעיד

חלק מהפרשנים סבורים, כי מכת הצפרדעים היא מכת התנינים השוכנים בנילוס.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הצפרדעים שה' הביא על מצרים (ח, א-יא). נחלקו הפרשנים במהות מכת הצפרדע, האם מדובר בצפרדעים המוכרות לנו או בתנינים, כפי שמביא רבי אברהם אבן עזרא: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב 'אלתמסח' [=התנין, בערבית], ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (אבן עזרא הארוך, ז, כז). רבי סעדיה גאון פירש בספר תהילים, על הפסוק "יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח, מה), שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח), כנראה בשל לשון הפסוק על השחתה.

האברבנאל מסביר שהצפרדעים הם התמסחים:

"וכל זה מוכיח שאין הצפרדעים האלה הדגים הקטנים הצועקים אלא התנין הגדול הימיי הנקרא אל תמסאח, שהוא בתמונת תנין, ומניע הלחי העליון, והוא אכלן גדול יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו, ואלה הצפרדעים יוצאים מנילוס אז לבקש אוכל לנפשם שמפני באשת היאור לא היו יכולים להתפרנס מהדגים המתים הנבאשים ויצאו ליבשה לאכול, ועוד היום הזה יוצאים לפעמים מיאור נילוס אל השפה לטרוף טרף באדם ובבהמה מהם ובזמן המכה נתרבו מאד ויצאו בגזירת השם ונכנסו בכל גבול והיו טורפים" (שמות ז, כו).

וכן הספורנו[1] סבור שמדובר תנין, לפי התיאור: "כדברך - ...הנה הצפרדעים ביאור היה אז שינוי מחודש בטבע היאור, כל שכן בהיות אותם הצפרדעים משונים מכל בעל חי זולתם במה שמניעים לחי העליון, ומכניסים ואינם מוציאים, והנה האל יתברך יכריתם ממך ומבתיך בלבד" (ח, ו).

תנין היאור בוגר על גדת נהר הנילוס,
באזור אגם ויקטוריה, כשפיו פעור.
יוצר: שרה מקנס.
מתוך ויקיפדיה

מה הקשר בין הצפרדע לתנין[2]?

נאמר במדרש לקח טוב: "בצפרדעים - מה לשון צפרדע? צפר היה בנילוס בעל דעה, שרק להם הם באו, ונקראו על שם בצפר בעל דעה: צפר-דעה" (שמות ז, כח). המדרש אומר שיש בנילוס ציפור חכמה (= בעלת דעה) שרק היא יודעת להסתדר עם התמסח; היא עומדת תמיד על ראשו של התמסח; והתמסח נקרא על שם הציפור החכמה "בעל ציפור דעה"- צפר-דע.

הציפור  "תנינן מצרי" (Plover Pluviancis Aegyptus) נוהגת לשבת על התנין דרך קבע, אך מאחר שרגיל הוא התנין לנוח כשפיו פתוח (היינו כשהלסת העליונה מורמת) אפשר שציפורים מחוכמות אלו ינקרו במקורן בשיני התנינים בחפשן אחר טפילים. צפור זו נוהגת בזהירות ומשמיעה קול כאשר היא בורחת מפני הסכנה, ועל ידי זה היא מזהירה גם את התנין. תיאור זה נזכר בדברי ההיסטוריון הרודוטוס (מאה החמישית לפני הספירה). למרות שחוקרי טבע מודרניים ציינו שקשר הדדי שכזה בין שני המינים אפשרי, וציפור התנין טורפת חרקים ליד תנינים, לא נצפה שיתוף פעולה כזה בין השניים[3].

מניע הלחי העליון

כאמור, האברבנאל והספורנו הזכירו שהתנין "מניע הלחי העליון" (שם). התנין רגיל לנוח, כשפיו פתוח, היינו כשהלסת העליונה מורמת. התנינים ובהם תנין היאור, הם "בעלי דם קר", שתלויים בחום מהסביבה כדי לווסת את טמפרטורת גופו. כדי להתחמם רובצים התנינים תחת השמש, וטבילה במים מצננת אותם. לעיתים קרובות, ניתן לראות את תנין היאור משתזף בשמש ופוער את פיו לרווחה. הוא עושה זאת כדי לפזר עודפי חום ולקרר את ראשו (ובפרט את המוח ואיברי החושים), בזמן שיתר הגוף מתחמם. בחורף, גופם קר יותר בכמה מעלות צלזיוס מאשר בקיץ, אך למרות זאת, דווקא בעונה הקרה הם פעילים יותר, אף כי שהייה במים קרים מאטה את קצב חילוף החומרים[4].

"והוא אכלן גדול"

האברבנאל ציין שהתנין "והוא אכלן גדול יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו" (שם). תנין היאור בולע נתחים שלמים  של הטרף שתפס, כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור, ואינו לועס את מזונו. עיבוד המזון מתבצע במערכת העיכול החזקה והיעילה שלו, שבזכות חומצות הקיבה החזקות שבה מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה. כמו כן, נמצאו אבנים בקיבתם של התנינים, שכנראה מסייעים אף הם לטחינת ועיכול המזון[5].

מכניס ואינו מוציא

הספורנו כתב, שהתנינים "ומכניסים ואינם מוציאים", כלומר אוכלים, ואינם מוציאים הפרשות מגופם. התנין, מוציא את צואתו כדרך הטבע, ככל הזוחלים. היו שסברו, שהציפור "תנינן מצרי" (Plover Pluviancis Aegyptus), מנקה את הצואה של התנין, מאחר והתנין לא מסוגל לעשות זאת, ובאמת הציפור רק מנקה חרקים מפיו[6]. הספורנו פירש לפי הידע שרווח בתקופתו.

תנין היאור והנילוס

האברבנאל מציין שהתנינים נמצאים עד היום בנילוס  "ועוד היום הזה יוצאים לפעמים מיאור נילוס אל השפה לטרוף טרף באדם ובבהמה מהם" (שם); וכן הספורנו: "כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה - אף על פי שלא סר הרע לגמרי, שנשארה באשת הארץ, ונשארו הצפרדעים ביאור, המזיקים שם עוד היום" (ח, יא).

תנין היאור מצוי באפריקה בלבד. למרות שהוא קרוי על שם ה"יאור" (הנילוס), הוא נכחד לחלוטין במצרים, ורק ביובלים העליונים של הנילוס, שבעומק יבשת אפריקה, אפשר למצוא את שרידיו. הכחדתו המשמעותית נובעת מהתפתחות השימוש בנשק חם, ומאחר שהרבו לצוד אותם הן בשל סכנתם לאדם ולבהמות, והן כדי להשתמש בעורם לתעשיית מוצרי עור, בעיקר לייצור נעליים וארנקים לנשים[7].

---

[1] רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נולד 1468 או 1473- נפטר אחרי 1550).

[2] על פי מאמרו של ד"ר אפרים יצחקי, "פרשת וארא", באתר "גרעין מרחבים.

[3] על פי אנצ' ברטניקה (באנגלית) בערך "crocodile bird" (=תנינן מצרי).

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "תנין היאור", בפסקה "מטאבוליזם".

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "תנין היאור" בפסקה "תזונה וציד".

[6] "מסע משולם מוולטרה", בארץ ישראל בשנת רמ"א (1481), אברהם יערי, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ט,עמ' 51-52.

[7] אנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, בערך "תנין היאור", הוצאת הקדש רוח יעקב.

© כל הזכויות שמורות למחבר

צפרדעים צונחות מהשמים

 מאת: אורן סעיד

ה' הביא את מכת הצפרדעים על מצרים. ישנן עדויות על נפילת צפרדעים במקומות שונים בעולם.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הצפרדעים שה' הביא על מצרים (ח, א-יא). בתיאור הבאת המכה נאמר: "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, ב). רש"י עומד על הקושי, מדוע נאמר 'וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ' בלשון יחיד: "צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים; זהו מדרשו. ופשוטו: יש לומר, שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן, (שמות ח): 'וַתְּהִי הַכִּנָּם' - הרחישה" (שם). רש"י מתרץ שני תירוצים: תירוץ אחת על פי המדרש תנחומא (וארא, יד), שצפרדע אחת היתה, והמיצרים היו מכים אותה, ויוצאים ממנה הרבה צפרדעים; ותירוץ שני על פי הפשט: ש'וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ' – מתייחס לדרך התרבות הצפרדע, על ידי השרצה, והכוונה שההתרבות של הצפרדעים היתה בכל ארץ מצרים[1].

הנס – להעלות את הצפרדעים מהנילוס

המלבי"ם מבאר את הנס במכת הצפרדע: "ועלו ובאו - זה היה על ידי אהרן, כי טבע הצפרדע לחיות במים, ועל ידי אהרן עלו אל היבשה נגד טבעם" (ז, כח). כלומר, הנס היה שהצפרדעים עזבו את המקום בו הם חיים, את המים ואת הקרירות, ועלו על ארץ מצרים אל מקומות חמים ויבשים ממים, מקומות בהם הצפרדעים על פי טבען הרגיל אינן שוהות.

הרמב"ן מציין שהנס במכת הצפרדע היה, להעלות  ולקבץ את הצפרדעים מן היאור ולא ביצירתם: "ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב 'ויהיו הצפרדעים', רק 'וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ', שנאספו ועלו..." (ח, טו).

צפרדע הנחלים.
יוצר: קריסטיין פיסקר.
מתוך ויקיפדיה

לקרב את הנס לטבע

הר"ן בדרשותיו (דרשות הר״ן דרוש ח), מבאר, שמאחר והקב״ה הוא זה שעשה את חוקי הטבע – הרי אין הוא ״שובר״ אותם ללא סיבה הכרחית. כלל זה מחייב, שגם כאשר הקב״ה עושה נס, הרי אין להרבות במידת הנס וגודלו באופן שמבטל לגמרי את חוקי הטבע, אלא יש לקרב ככל האפשר את הנס לדרכי הטבע, ולתפוס כיצד היתה לו אחיזה מסוימת בדרכי הטבע. מהו הטבע בנס של מכת הצפרדעים?

ממטרי בעלי חיים

ממטרי צפרדעים, רכיכות ימיות ודגים מתרחשים ונגרמים כנראה ע"י ערבלי רוח וטורנדו העוברים מעל גופי מים בדרכם ליבשה. נפילת צפרדעים נצפתה במקומות שונים בעולם.  ביורקשייר בשנת 1844 הסירו אנשים את מגבעותיהם כדי לאסוף בהן את הצפרדעים הנופלות מהרקיע[2] .

בשעת לילה מאוחרת של חודש מאי 1984 שמע אזרח ברובע הם של לונדון קולות חבטה. הוא לא יחס לכך חשיבות רבה. בבוקר כאשר יצא מביתו השתומם למראה עיניו : שישה דגי "משה רבנו" היו מוטלים בחצרו ועל גג ביתו. גם שני תושבים אחרים בעיר קנינג הבחינו בכ-30-40 דגים פזורים בחצרם. אירוע זה הוא אחד מרבים הנבדקים ע"י ארגון המחקר הבריטי לטורנדו וסערות "טורו" (TORRO). "טורו" מוצאת עניין בתופעה שכן סביר להניח שהסיבה להיווצרותה היא ערבל רוח המכונה בשפת המטאורולוגים ציקלון. רק ציקלון יכול להעביר למרחקים גדולים חפצים כבדים ובלתי שגרתיים. ביוני 1984, כחודש לאחר "גשם" הדגים בלונדון, מצא בעל תחנת דלק בצפון יורקשייר את חצר התחנה מכוסה בכוכבי ים וחלזונות ימיים. אזור זה, צפון יורקשייר, מרוחק 45 ק"מ מהים ! באותו לילה התחוללה סופת רעמים חזקה ובעלי חיים ימיים אלו "נשאבו" כנראה ע"י ערבל מים-צקלון שנוצר מעל הים - שהתהווה לאורך החוף המזרחי של בריטניה והוסעו בזרמים האנכיים העולים של הסערה. ב-"טורו" מתועדים מקרים נוספים בהם נצפו "גשמים" של דגים ויצורי -ים אחרים וביניהם כ-12 דוחות עוד מהמאה ה-19.

יתכן ומכת הצפרדעים המוזכרת בפרשתנו, נגרמה באופן דומה ע"י זה שהקב"ה יצר ערבל רוח מים באזור הנילוס ששאב צפרדעים והביאן למצרים. התורה מציינת מפורשות, שהנס התגלה בשלושה פרמטרים[3]: בעיתוי, בעוצמה ובמרחב[4]:

א.      בעיתוי – התורה מציינת, שמכת הצפרדעים התחילה מיד לאחר שאהרון הכה במטהו על הנילוס (ח, ב). המכה הסתיימה רק לאחר תפילת משה, והצפרדעים נותרו חיות רק ביאור (ח, ז).

ב.      בעוצמה– הפסוק מציין, שמדובר בריבוי עצום, שהצפרדעים מלאו את ארץ מצרים: "וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, ב). לא מדובר בריבוי טבעי, שכן לאחר שהזכר הפרה את הביצים  שהטילה הנקבה, רק לאחר כשבעה ימים בוקעים מן הביצים ראשנים, שגדלים במשך כחודשיים במים, תוך שינוי הדרגתי של צורתם. בסיום התהליך הם מפתחים רגליים "מאבדים" את הזנב והופכים לצפרדעים קטנות[5]. כך, שגם אם מדובר בממטר צפרדעים, הרי שכאן מדובר בכמות עצומה של צפרדעים והתרבות תוך זמן קצר יחסית, האפשרית רק בדרך נס.

ג. במרחב - הצפרדעים מלאו רק  את תחום ארץ מצרים: "וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, ב).

"וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" - הכוונה לאותם הצפרדעים 'המיוחדות' החיות הנילוס, אותן הכירו המיצרים שחיו בקרבת הנילוס. ולפי שיטתנו, לאחר שאהרון נטה במטהו על הנילוס, נוצר ערבל רוח, ששאב את הצפרדעים מהנילוס והסיעם לכל מצרים. אותן צפרדעים שרצו בארץ מצרים בצורה ניסית כנאמר בתהילים: "שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם" (קה, ל)

---

[1] רש"י על הפסוק "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן" (בראשית לב, ו), מבאר מדוע יעקב נקט בלשון יחיד 'שׁוֹר וַחֲמוֹר': "דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול ואינו אומר קראו התרנגולים" (שם). גם כאן, אפשר לומר, שהתורה דברה כלשון בני אדם, וקראה בלשון יחיד, לקבוצה גדולה, שכולה ממין אחד.

[2] מתוך חוברות "לדעת -  מדע לנוער" כרך כ חוברת 9-10, הוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Raining animals" (גשם של בעלי חיים).

כמו כן ידועים סיפורים אודות מטרות חלב, צמר ובשר שירדו על הארץ. בשנת 775 נפל מטר נחשים בשיצר (עיר בסוריא).  בשנת 1877, גשם של נחשים חיים ירד בדרום העיר ממפיס, טנסי, ארה"ב. בספרי ההיסטוריונים הקדמונים פליניוס השני, טיטום ולוביוס נמצאים למכביר סיפורים אודות מטרות חלב, צמר ובשר שירדו מן השמים. ראה בספר "נחלי לימוד" לרב יוסף בא-גד, עמ' 323-324.

תופעות כאלו מוכרות אף מימי התלמוד בבלי: מתלמוד בבלי מסכת מנחות (סט, ב) נראה שחז"ל הכירו את התופעה וידעו להסבירה. נכתב שם: "בעי ר' זירא: חיטים שירדו בעבים מהו?" פירש רש"י שירדו עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו חיטים. והגמרא ממשיכה: "ומי איכא כהאי גוונא? אין, כדעדי בר טייעא נחיתו לי רום כיזבא חיטא בתלתא פרסא" (=האם יש כזו תופעה? כן, כמו שהעיד עדי-בנו של ערבי אחד, שירדו לפניו חיטים בגובה טפח אחד, על פני שטח של שלוש פרסאות).

[3]  לא ציינו את הפרמטר של ההבדלה בין המיצרים לבני ישראל, שכן הוא לא מוזכר במפורש בכתוב לגבי מכת צפרדע. לדעת רבי אברהם אבן עזרא, פשוטם של המקראות מורה כי המכות הראשונות: דם, צפרדע וכינים, וכן מכת שחין ומכת ארבה, פגעו במידה דומה בין במצרים ובין בעברים (שמות ז, כד, בפירושו הארוך). אך הרמב"ם חולק על דעתו וסבור כי פשוטם של המקראות מורה שגם במכות דם וצפרדע, שחין וארבה, לקו המצרים בלבד ולא העברים. לגבי מכת כינים, נוקט הרמב"ם שגם במושבות העברים הופיעו הכינים אך לא ציערו אותם (פירוש המשניות למסכת אבות פרק חמישי, משנה ד).

[4] כפי שכתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים: 'זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו'(מלכים א יג, ג), כי מדרך הבניינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל; והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם. ואמנם יהיו העניינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכולם: האחד מהם - בוא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשווה... והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה: 'ולפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן' (שמות י, יד)... והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות... ".

[5] "צפרדע נחלים", ד"ר נח רוטרי, בספריה הווירטואלית של מט"ח.

© כל הזכויות שמורות למחבר

יתרון הצפרדעים

 מאת: אורן סעיד

לצפרדעים תפקיד חשוב בשמירה על האיזון האקולוגי ובמערך שרשרת המזון.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הצפרדעים שה' הביא על מצרים (ח, א-יא). לאחר שמשה התפלל לה', שיסיר את הצפרדעים מפרעה וממצרים נאמר: "וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת" (שמות ח, ט) ומפורש במדרש שמות רבה: "לפי שלא היה להם שום הנאה בנבלתן ובעורן לכך מתו" (פרשה י, ו). כלומר, הצפרדעים מתו כי למצרים לא היה שום תועלת בצפרדעים שמתו, להבדיל ממכת הערוב, שם נאמר (ח, כז) שה' הסיר את הערוב (ולא המית את החיות) כדי שלא יהיה למצרים הנאה בעורות של החיות; כי ה' רצה לצער את המצרים ע"י המכות, ולא להועיל להם כלל[1].

אחד ממיני צפרדע חץ הרעל,
המכיל בעורו חומר משכך כאבים.
יוצר: H. Krisp
מתוך ויקימדיה

במדרש שמות רבה (פרשה י אות א)  דורשים את הפסוק שנאמר בספר קהלת: "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא [הוּא]" (קהלת ה, ח) כך: "רבותינו אמרין: מהו 'וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא [הוּא]' (קהלת ה, ח) ? אפילו דברים שאתה רואה אותן כאלו הם מיותרין בעולם, כגון: זבובים ופרעושים ויתושין, הן היו בכלל ברייתו של עולם שנאמר: 'וַיַּרְא אלקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה' (בראשית א, לא); ורבי אחא בר רבי חנינא אמר, אפילו דברים שאתה רואה אותן כאלו הן מיותרין בעולם כגון: נחשים ועקרבים, הן היו בכלל ברייתו של עולם. אמר להן הקדוש ברוך הוא לנביאים: מה אתם סבורים אם אין אתם הולכין בשליחותי וכי אין לי שליח ? 'וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא [הוּא]' (קהלת ה, ח), אני עושה שליחותי אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי עקרב ואפילו על ידי צפרדע. תדע לך שכן שאילולי הצרעה היאך היה הקדוש ברוך הוא פורע מן האמוריים[2], ואילולי הצפרדע היאך היה פורע מן המצריים הדא הוא דכתיב [=כמו שכתוב] 'הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים' (שמות ז, כז)". כלומר, המדרש מציין, שאפילו דברים שנראים מיותרים בעולם כמו זבובים ועקרבים וכן צפרדעים יש להם צורך בעולם, שהקב"ה עושה שליחותו אפילו ע"י צפרדע כמו שהעניש את המצרים ע"י צפרדעים, כנאמר בפרשתנו.

ראשית, לצפרדעים תפקיד חשוב בשמירה על האיזון האקולוגי משום שהן משמידות חרקי מים שונים ובעיקר זחלים וגלמים של יתושים, כולל כאלה המעבירים מחלות קטלניות לבני אדם (יתושים הגורמים למלריה או קדחת הנילוס([3].

צפרדעים עוברות מספר שלבים במחזור חייהם:  ביצה, ראשן וצפרדע. בכל שלב, לצפרדעים תפקיד מכריע בשרשרת המזון, הן כטורף והן כטרף. בשלב הביצים, צפרדעים הם מזון לעכבישים וצרעות; וכראשנים הם  צפרדעים מזון לנימפות, זחלים של השפיריות החיים במים ושרימפס. כצפרדעים בוגרות הם מספקים מזון לציפורים, לטאות, נחשים, קופים, שועלים ועוד[4].

השימוש בצפרדעים למטרות רפואיות נזכר בספרות הקלאסית. הרופא היווני פדניוס דיוסקורידס  (מאה ראשונה לספירה) מוסר, כי צפרדע שימשה כרכיב בתרופה נגד הכשת נחשים, אפרה נוצל לעצירת שטפי דם, ודם צפרדעים שימש תרופה לכאבי שיניים. טיפולים המבוססים על צפרדעים שהציעו רופאים יהודים בימי הביניים שאובים ככל הנראה מכתבי דיוסקורידס. המתכונים שהציע השפיעו במקביל גם על הרפואה הערבית בימי הביניים, ועל הרפואה היהודית העממית. כך, למשל, רבי נתן בן יואל פלקירה (ספרד , מאה 13) מוסר כי אפר צפרדעים עוצר דם וצפרדע מבושלת במלח ושמן מועילה לעקיצת צרעות[5].

כיום, החוקרים מעריכים שניתן יהיה להפיק חומרים מהעורות עשירי הבלוטות של צפרדעים טרופיות ארסיות, שישמשו בתרופות חדשניות יעילות עוד יותר מאלו שקימות כיום. רמז על מה שאפשר להפיק מצפרדעים, ניתן בידיעה אשר פורסמה בעיתון "אינדיפנדנט" הלונדוני, דווח שם על כך שיושבי הג'ונגלים בדרום אמריקה, אינדיאנים, נוהגים ללקק צפרדעים לפני שהם יוצאים לציד. התברר שבארס הצפרדע המצוי ברירית העור של הצפרדע קיים חומר מעורר. המדענים סבורים שמדובר ברכיב כימי אשר עשוי בעתיד הלא רחוק להיכלל בתרופות נגד מצבי-דכאון. כמו כן הם סבורים שניתן יהיה להפיק תרופה חדשנית לטיפול בסניליות אצל זקנים. הרכיבים הפעילים בארס הצפרדע הם תרכובות בעלות תכונות רפואיות מרדימות ומרגיעות. מדענים הפיקו משכך כאבים, חזק כמו מורפיום, מעור צפרדע ארסית, מאחד ממיני הצפרדעים הרעילות (Epipedobates tricolor), מקבוצת "צפרדע חץ הרעל";  קבוצת צפרדעים זו מכונה כך, על שם הרעל החזק שלהם, ששימש את האינדיאנים במשיחת קצות החיצים  שלהם[6].

מדענים טוענים כי בידוד של פפטידים (תרכובות של שתי חומצות אמינו ויותר) מארס הצפרדע וייצורם בצורה תעשייתית עשוי להניב תרופות להורדת לחץ דם ולטיפול בשבץ ובמחלות אחרות[7].

---

[1] ראה גם מה שנאמר בשמות רבה, פרשה יא,  סימן ג: "לפי שבצפרדעים כתיב ' וימותו הצפרדעים' (שמות ח, ט) לפי שלא היה בהן הנאה בעורותיהן אבל ערוב שהיה הנאה בעורותיהן לפיכך לא נשאר בהן עד אחד". וכן פירש רש"י: "ויסר הערוב - ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו יהיה להם הנאה בעורותם" (שמות ח, כז).

[2]  כנאמר בספר יהושע:  וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי:  לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ" (יהושע כד, יב).

[3]  על פי "צפרדע נחלים", ד"ר רוטרי נח, שנת 2000, בהוצאת מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[4] Endangered Frogs, by Molly Aloian and Bobbie Kalman,Crabtree Publishing Company, 2006, page 16

[5] מתוך הספר:  "חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי־הביניים והעת החדשה : פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה", אברהם אופיר שמש, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2013, עמוד 208.

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Poison dart frog" (משפחה של צפרדע ארסית) בפיסקה "Toxicity and medicine" (רעילות ורפואה).

[7] “Poisonous Tree Frog Could Bring Wealth to Tribe in Brazilian Amazon”, By PAULO PRADA, May 2006, New York Times.

ראה גם

“Frogs: A Chorus of Colors”, by John L. Behler and Deborah A. Behler, Sterling Publishing Company, Inc., 2008, pages 131-132.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הכינים בימי קדם ואנחנו

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הכינים ש-ה' הביא על מצרים. לפי עדויות מדעיות, מזה אלפי שנים, נמצאות כינים על ראשם של אנשים.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הכינים ש-ה' הנחית על מצרים.  במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה (שמות ח, יב-טו). רבי יוסף בכור שור (וכן החזקוני)  סבור, שפרעה עצמו לא סבל ממכת כינים, והאנשים הפשוטים שסבלו לא ראו בכך סבל קיצוני או חריג, ולכן לא ביקשו ממנו לפעול כדי להסיר את המכה: "ויחזק לב פרעה - וגם לא שאל רפואה על הכינים, לפי שלא היו אלא בעפר [1], והיכליו - של רצפת שייש היו ומכבדין אותם בכל יום, לא היה שם עפר וכינים, וכן כל השרים הגדולים; והעניים רגילים בכינים ואינם חוששין (ח, טו). מפירוש זה עולה, שהכינים  היו נפוצות באדם ולא נחשבו כמשהו חריג.

הכינים בימי קדם

מסרק מתל-מקנה המזוהה עם עקרון, עשוי עצם.
אורך המסרק 6.7 ס"מ ורוחבו 6 ס"מ.
מהמאה ה-11 לפני הספירה.
יוצר: yoav dothan.
מתוך ויקימדיה

כיני ראש או ביצי כינים, נמצאו צמודות לשערות של מומיות במצרים, בארצות הברית, בסין, בפרו ובצ'ילה. לפי עדויות מדעיות, מזה אלפי שנים, נמצאות כינים על ראשם של אנשים וקופים שונים.

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להימנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. כאמור, בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה [2].

שכיחות הכינים בתקופה התלמודית עולה ממקורות רבים, למשל: "אני ראיתי את רבי... וממשמש בבגדו [= "להעביר הכינה העוקצתו", רש"י] (שבת כד, א) וכן: "ולא יפלה את כליו" (שבת יא, א) וביאר רש"י שהכוונה להוציא  את הכינים מבגדיו (שם); וכן: "רבה מקטע [=הורגן בשבת, רש"י] להו [לכינים], ורב ששת מקטע להו" (שבת יב, א). במאמר זה נדון בכינים ובמסרקי כינים קדומים שנתגלו.

מסרקי כינים קדומים

אחד האמצעים היעילים להרחקת כינים, עד ימינו אנו, הוא מסרק להוצאת כינים. מסרקים כינים נזכרו בתלמוד בבלי: למשל, "סריקותא דמקטלא כלמי" (נדה כ, ב)  הוא מסרק שהורגין כינים על גביו (ע"פ פירוש רש"י, שם); וכן במסכת שבת (יב, א)  מסופר שאָמַר לְהוּ [היה אומר להן] רַב נַחְמָן לִבְנָתֵיהּ [לבנותיו]: קְטוֹלִין וְאַשְׁמְעִינַן לִי קָלָא דְּסַנְוָותֵי [הרגון והשמיעו לי את קול המסרקים], כלומר, יכולות אתן להרוג את הכינים כרגיל על גבי המסרק .

המסרקים העתיקים ביותר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, דומים למסרקי הכינים של ימינו, מתקופת הפרעונים במצרים,  משנת 1500 לפנה"ס. מרבית המסרקים שנמצאו הם דו צדדיים: צד אחד של המסרק שימש להסרת קשרים בשיער ואילו הצד השני עם השיניים העדינות, שימש להסרת כינים וביצים. מרבית המסרקים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות עשויים מעץ; חלקם עשויים מעצם ושנהב.

נמצאו גם מסרקים נגד כינים במדבר יהודה. שניים מהם, אשר נתגלו בישוב קוּמראן שבמדבר יהודה (האתר בו התגלו ב-1947 המגילות הגנוזות), נשתמרו היטב הודות לתנאי הסביבה באזור ים המלח (400 מ' מתחת לפני הים, מעוט משקעים ולחות נמוכה ביותר). לאחר שסוננו שאריות חומר אורגני ואי-אורגני מן המסרקים, נמצאו במסרק אחד שרידים של 10 כיני-ראש בכל דרגות ההתפתחות ו-27 ביצים. במסרק השני נמצאו 14 ביצים. הכינים העתיקות, אשר בודדו מהמסרקים זהות בצורתן לכינים שאנו מוצאים כיום בראשי ילדים בישראל.

נבדקו גם דגימות שיער מארמון הורדוס במצדה ו-24 מסרקים נוספים ממערות בר כוכבא בסביבות מצדה ומאתרים ארכיאולוגיים במדבר יהודה ובנגב.

ב-8 מתוך 11 מסרקים שנמצאו במדבר יהודה נמצאו כיני ראש או ביציהן או שניהם גם יחד (באחד המסרקים נמצאו 4 כינים ו-88 ביצים!). ב-4 מתוך 13 מסרקים מהאזורים המדבריים בנגב נמצאו עדויות לנוכחות כינים וביציהן. בדגימת שיער ממצדה נמצאו 7 ביצי כינים [3].

ריבוי המסרקים נושאי הכינים וביצים והמספר הגבוה של הכינים וביצים שבודדו ממסרקים אלה, מוכיחים כי הם היו יעילים ביותר בהרחקת כינים. לפיכך, יש להניח, כי הם עוצבו במיוחד למטרה זו. תחילה יישרו את השיער תוך שימוש בצד המסרק בעל צפיפות השיניים הנמוכה. אחר כך השתמשו בצד הנגדי, בעל צפיפות השיניים הגבוהה, להרחקת הכינים והביצים.

השיעור הגבוה של מסרקים מכילי כינים וביצים, שנמצאו במדבר יהודה, יכול לשקף את התנאים הקשים בהם חיו היהודים שנאלצו לברוח מבתיהם בערים ולהסתתר במערות מדבר יהודה. הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים ב"מגורים" כאלה נוטים לעודד הדבקות בטפילים [4].

הכינים ואנחנו

הכינים הסתגלו היטב לצורת חייהן הטפילית. שיער ראשינו משמש להן סביבת חיים בלעדית בכל שלבי התפתחותן, מן הביצה ועד לכינה הבוגרת.

נקבת הכינה מטילה את ביציה על שיער ראשו של אדם קרוב לקרקפת. יחד עם הביצה מופרש חומר דביק המלפף היטב את השערה ומקשה על הרחקת הביצים תוך כדי סירוק. גודלה של ביצת הכינה כ-1 מ"מ וצבעה חום בהיר, כל עוד העובר בתוך הביצה. כאשר הכינה יוצאת לאוויר העולם, הביצה הריקה נשארת צמודה לשיער ועם גְדול השערה, הביצה מתרחקת מן הקרקפת, וצבעה משתנה ללבן שקוף [5].  רק צבע הביצה וקרבתה לקרקפת הם הסימנים המאפשרים לקבוע אם הביצה ריקה או מלאה, עובדה המצוינת כבר בתלמוד בבלי: "…אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא"=ביצה של כינה חיה, נמצאת בעיקר השיער סמוך לראש; "אינבא מתה ברישא דבינתא"=ביצה של כינה מתה, נמצאת רחוק מן הראש (נזיר לט, א; ועיין שם גם בתוספות ד"ה תא שמע מהאי אינבא).

בעת מציצת דם הכינה שולפת צינור דמוי חדק, שבראשו "שיניים" ופגיוניות המשמשים לניקוב עור הראש בעת החדרת איבר המציצה וגורמים פציעת הקרקפת בשעת מציצת הדם.

סירוק השיער הרטוב במסרק צפוף הוא אמצעי טוב לשליפת הכינים. שיני המסרק גורמות לשבירת הגפיים ואיברי המציצה של הכינים, וכתוצאה מכך הן חדלות לתפקד.

---

[1] הכוונה שעפר מצרים הפך לכינים, ומהעפר הם עלו על האדם והבהמה, כפי שהתורה כותבת: "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (ח, יד) וכפי שביאר הרלב"ג: "ואז השתדלו החרטומים להוציא הכנים ולא יכולו, ואחר זה עלה הכנם מהארץ באדם ובבהמה" (שם).

[2] מתוך המאמר "מכות מצרים: ריאליה ונס", פרופ' זוהר עמר, באתר "קדמוניות הטבע והריאליה בארץ ישראל".

[3] להרחבה על מסרקות כינים, ראה במאמר "The louse comb: past and present", מאת Kosta Y. Mumcuoglu, האונ' העברית ירושלים, שהופיע בכתב העת "American Entomologist", כרך 54, גיליון 3, ספטמבר 2008.

[4] מתוך: "לדעת מדע לנוער המתבגר" כרך כא חוברת 4, מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע והטכנולוגיה (ירושלים) .  על מסרקי כינים העשויים מקרן בעלי חיים ראה מאמרו של הרב יעקב ישראל סטל "מסרק מקרני ראמים ליטול בו 'ביצי כינים'", "המעיין", גליון תמוז תשע"ג, הוצאת מוסד יצחק ברויאר, ישיבת שעלבים.

[5] ראה גם בויקיפדיה  האנגלית בערך "Head louse" (=כינת הראש) בפיסקה " louse eggs".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הברק והרעם

 מאת: אורן סעיד

ברקים ורעמים היו חלק בלתי נפרד ממכת הברד. המלבי"ם מציין נס מיוחד שנעשה בהופעת הבקרים והרעמים במכת הברד.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת ברד. בתיאור מכת הברד נאמר: "... ו-ה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ט, כג). המלבי"ם מפרש לגבי מכת הברד, שהיה נס ברגעים הראשונים של מכת הברד, באופן ירידת הברד והופעת הברק והרעם:

" ו-ה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד  - הנה משה אמר: 'הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר' (ט, יח), ושרט שריטה על הכותל והודיע שברגע זו שיגיע הצל לשריטה זו יתחיל הברד, והמצרים היו מדקדקים אחריו שלא יאחר רגע שאז יאמרו בדאי הוא; וידוע שמעת שיתחיל הברד לרדת ממקום העבים עד שיגיע לארץ שוהה איזה רגעים, וכן קול הרעם היוצא מן העבים עד שיגיע למטה שוהה גם כן משך זמן, אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות אינו צריך משך זמן, ועל כן נראה תמיד הברק לפני הרעם, הגם שהרעם יוצא קודם , מפני שחוש הראות יקדים מוחשיו לפני חוש השמע, ואם כן, כשהגיע הרגע ששרט שריטה בכותל שאז יצא הרעם למעלה ואחריו הברק, בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים, רק הברק יתראה תיכף, לא הברד והקולות, ויאמרו משה בדאי הוא כי אִחֵר המועד, ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברק והרעם ממקומו למעלה ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן , ובזה היה פה שינוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק, התראו הם לפני הברק, כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק, רק שבלתי נשמע תיכף מפני התאחרות הקול, ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע קדמו הם אל הברק, ועל זה אמר ו-'ה' נתן' ולא אמר ו-ה' המטיר ברד, כי לא היה בדרך המטר הטבעי, רק עניין ניסי שנתן ה' שיקדמו ה'קולות והברד' ואח"כ  'וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה' שהוא אש הברק. והנה הנס הגדול הזה לא היה צריך אלא ברגעים הראשונים, שלא היה אפשר שיגיע הקול והברד למטה בדרך הטבע, היה צריך שירד במהירות בנס לאמת נבואת משה, אבל אחר שעברו הרגעים הראשונים שכבר יגיעו הקולות והברד למטה בדרך הטבע, נפסק הנס הזה וירד כדרך הטבע, ועל זה אמר 'וימטר ה' ברד על ארץ מצרים', שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שיורד ושוהה  בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה" (שמות ט, כג). המלבי"ם מציין, שמשה עשה סימן בקיר, ואמר למצרים, שברגע שיגיע צל השמש לסימן, תתחיל מכת הברד. המלבי"ם מבאר את הנס שהיה כרוך בקיום דברי משה, שמכת הברד, יחד עם הברקים והרעמים המלווים אותה, יתחילו בדיוק באותו רגע. במאמר זה, ברצוני להתייחס למספר נקודות בפירוש זה של המלבי"ם.

הברק והרעם – מי נוצר ראשון?

ברק ענן-קרקע. נראה לפני הישמע ברעם.
יוצר: אקסל רובין.
מתוך ויקימדיה

כיום מוסכם על המדענים, כי הברק נוצר לפני הרעם. אולם המלבי"ם כותב: "ועל כן נראה תמיד הברק לפני הרעם, הגם שהרעם יוצא קודם" (שם) וחוזר על כך בהמשך דבריו: "כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק" (שם). כיום ידוע, שהברק יוצא קודם ולא הרעם, כי הברק הוא זה שיוצר את הרעם; הברק מחמם את האוויר בפתאומיות עד כדי כ 30,000 מעלות ומחולל בתוך כך רעש עז - והוא הרעם [1]. דבר זה הוסכם על המדענים רק במאה ה-20. עד אז רווחו אמונות ותאוריות שהרעם נוצר לפני הברק [2]. למשל, חלק מפילוסופי יוון האמינו כי הרעם נוצר כתוצאה מהתנגשות בין עננים והרעם גורם להצתת אש הברק [3]. המלבי"ם פירש לפי הידע המדעי שרווח בתקופתו (1879 - 1809).

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1164) כותב: "...כי רגע ראות הברק לעין הוא רגע הרעם... " (שמות כ, ב). משמע שהברק והרעם נוצרים בבת אחת, באותו רגע, ולא שהברק קודם לרעם. נראה שהאבן עזרא סבר, שהברק והרעם מתרחשים בו זמנית, כפי אחד ההסברים ליצירת הברק והרעם, שרווח בתקופתו[4].

כיצד נוצר הברק?

הברק הוא התפרקות חשמלית בין עננים, או בין ענן לקרקע. הברק נוצר עקב הפרשי מתח חשמלי של מאות מיליוני וולט בין גופים. ההתפרקות מורכבת מסדרת התפרקויות, שכל אחת מהן נמשכת כמה אלפיות שנייה. רוב הברקים מתרחשים בין העננים, ורק כעשירית מהם - בין עננים לבין עצמים על פני הקרקע[5].

בעת מעבר סופת ברד, גדול ביותר הסיכוי לצפות בברק ענן-קרקע או ענן-ים, כי בעת ירידת ברד, כדור הברד מתנגש בגבישי הקרח העולים מחמת משקלם הקל ו/או בשל זרימה אנכית. התנגשות זו היא היוצרת את הפרשי המטען הסטאטי, בין כדורי הברד לגבישי הקרח העולים. לכן הפרש המתחים גדל בין כדורי הברד היורדים הטעונים לבין גבישי הקרח העולים, דבר המגדיל את הסיכוי להיווצרות ברק. לכן, לרוב תבוא מכת הברק מלפני שטח ירידת הברד , ובצמוד לו [6]. 

האור נע מהר מאוד יחסית לקול

כיום אנו יודעים, שהברק נראה לפני הישמע הרעם, מאחר שהקול נע במהירות של כ-340 מטר בשנייה והאור במהירות של כ-300,000 ק"מ בשנייה; כלומר האור מהיר כמעט פי 875,000 ממהירות הקול. המלבי"ם מבאר: "אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות אינו צריך משך זמן ". כנראה כוונתו, שהאור נע מהר מאוד (במהירות של כ-300,000 ק"מ בשנייה) ולכן הברק נראה תוך זמן קצר מאוד, ויחסית לשמיעת הקול, "חוש הראות אין צריך משך זמן", ולא שאין זמן כלל לראיית האור ולתנועת האור.

כמה זמן עובר, מראיית הברק, עד ששומעים את הרעם?

המלבי"ם מפרש: "בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים" – כלומר, את הרעם שומעים אחרי "איזה רגעים" מרגע שראינו את הברק. הזמן שעובר בין ראיית הברק לשמיעת הרעם הוא לא יותר מדקה! כי בדרך כלל, אין הרעם נשמע מסופה, שמתחוללת במרחק של יותר מ-20 ק"מ[7]. כידוע, ניתן לחשב את מוקד סופת ברקים ע"י מניית השניות החולפות מהופעת הברק עד הישמע הרעם - כל שלוש שניות שכאלה שקולות לכקילומטר אחד.

גם רבי אברהם אבן עזרא כותב: "...והנה ידענו, כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האוזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע ראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאוויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע ..." שמות כ, ב). האבן עזרא  מציין בפירושו "כי רגע ראות הברק לעין הוא רגע הרעם",  כמו כן, "ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור רגע" - כמו שהסברנו לעיל בדברי המלבי"ם, שאת הברק אנו רואים לפני הרעם, מאחר ומהירות האור הגדולה פי 875,000 (בקירוב) ממהירות הקול.

מהירות הברד

המלבי"ם מפרש: "ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברד והרעם ממקומו למעלה, ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן, ובזה היה פה שינוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק...ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע, קדמו הם אל הברק". משמע שהברד והקול נעו מהר יותר מהברק – מהר יותר  ממהירות האור! ע"פ תורת היחסות של איינשטיין שום דבר אינו יכול לנוע מהר יותר מהאור [8]. לכן מציין המלב"ים שזה היה נס גדול, וכן כותב בהמשך: "שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שיורד כדרכו, ושהה בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה" - שבאמת, תופעה זו חורגת מחוקי הטבע הידועים לנו. ה' עשה נס זה, ע"פ המלבי"ם, כדי לקיים את דברי משה "כָּעֵת מָחָר" (ט, יח) – שבאותו רגע שיגיע צל השמש לסימן שעשה משה בקיר, תתחיל מכת הברד המלווה בברקים ורעמים.

ההערכות לגבי מהירות הברד הן[9]: כדור ברד בקוטר 1 ס"מ נופל במהירות 9 מטר לשנייה ואילו כדור ברד בקוטר 8 ס"מ השוקל 700 גרם, נופל במהירות 48 מטר לשנייה. מהירות כדורי הברד אינה קבועה מאחר וזה תלוי בחיכוך ובהתנגשויות בין כדור הברד לטיפות הגשם או בכדורי ברד אחרים.

---

[1] ראה תשובתו של דר' מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, "מדוע נוצר הרעם לאחר הברק ומהיכן מגיע הקול?", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי.

[2] ראה גם דעות להיווצרות הרעם והברד, בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט, עמוד א. דעת רב אחא, מתאימה למציאות בימינו, כפי שמציינת הגמרא:

"רב אחא בר יעקב אמר, ברקא תקיפא דבריק בעננא (ברק תקיף נוצר בענן), ומתבר גזיזי דברזא (ונשברים ממנו חתיכות של ברד, וכך נוצר קול הרעם)...ומסתברא כרב אחא בר יעקב - דבריק ברקא ומנהמי ענני, ואתי מטרא (ומסתבר כדעתו של רב אחא בר יעקב, שהברק מנצנץ ואחריו נוהמים העננים ומרעישים, ובא הגשם)" - פירוש הגמרא על פי "תהילת פנחס - של פרק שירה" (דף עב).

[3]  כך למשל, סבר אריסטו, וכן סבר הפילוסוף היווני אולימפיודורס (Olympiodorus, 495-570) שכתב (בין היתר) פירוש על המטאורולוגיה של אריסטו. להרחבה ראה

“Aristotle's Meteorology and Its Reception in the Arab World”, Paul Lettinck, BRILL, 1999, page 225 and 231-232.

[4] כך סבר למשל, ה"פילוסוף של הערבים", אל-קינדי (801-873 ,Al-Kindi) . להרחבה

“Aristotle's Meteorology and Its Reception in the Arab World”, Paul Lettinck, BRILL, 1999, pages 233-234.

[5] ע"פ אנצ' העברית בערך "ברק ורעם".

[6] "Characteristics of lightning activities in the hailstorm using the data from two types of lightning detection network", international lightning detection conference, april 2012, by Wen Yao and Ying Ma and Qing Meng, Chinese Academy of Meteorological Sciences, Beijing, China.

[7] ע"פ אנצ' העברית בערך "ברק ורעם".

[8] ראה בויקיפדיה בערך "מהירות האור".

[9] ראה  באתר של NSSL  ׁ ׁ)= (The National Severe Storms Laboratory , המעבדה הלאומית לסופות חמורות, ארה"ב, במאמר, "SEVERE WEATHER 101 - HAIL BASICS".

© כל הזכויות שמורות למחבר

האם המצרים היו צמחוניים?

 מאת: אורן סעיד

בני ישראל לא יכלו להקריב קרבנות ל-ה' בארץ מצרים כי תרבות מצרים היתה בולטת בהאלהת בעלי חיים בהיותם בחיים ופולחן נבלותם במותם.

לאחר מכת הערוב פרעה מציע, שבני ישראל, יקריבו קרבנות ל-ה' בארץ מצרים. משה פונה אל פרעה ומסביר לו למה צריך הוא להתיר לבני ישראל להקריב קרבנות לה' מחוץ למצרים, וטוען: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח ל-ה' אלוקינו. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!" (ח, כב). כלומר, המצרים מייחסים קדושה לבעלי החיים שבני ישראל מקריבים, ולכן לא יאפשרו לבני ישראל להקריב קרבנות.

דעת האבן עזרא

האבן עזרא מפרש כי הסיבה שהמצרים אינם אוכלים מוצרים מן החי, נובעת מצמחוניות לא על רקע בריאותי אלא על רקע פולחני: "…ולפי דעתי, כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה (הודו) שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום. גם דם וחלב ודג וביצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי והם מתעבים מי שיאכל אותם…" (שם).  האבן עזרא כותב זאת גם בפירושו לבראשית: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן  - לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב, ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה" (מו, ד).

האבן עזרא מבאר, שהמצרים היו צמחוניים קיצוניים, עד כדי כך שלא אכלו שום דבר שמקורו מן החי, אפילו מוצרי חלב. כמו כן, הוא מציין, שהמצרים נהגו כמו ההודים-שגם הם צמחוניים. אכן, לפי ספר הדירוגים העולמי [1] לשנת 1993, הודו נמצאת במקום האחרון בעולם בצריכת בשר (=המונח בשר מקיף בשר-בקר, בשר-כבש ובשר בהמות אחרות, ואינו כולל בד"כ בשר-עוף) מבין 155 מדינות שהושוו, הודו נמצאת במקום ה-155 - רק 0.1 ק"ג בשר לנפש. המניע לצמחונות בהודו הוא מטעמים דתיים, מתוך האמונה שפרה קדושה נחשבת לאמם של כל האלים [2]. צמחונות הייתה, והיא עדיין, חובה אצל חלק מהזרמים של הדת ההודית [3] (הינדואיזם). יש לציין, שבהודו משנת 1990 ועד היום, צריכת בשר, דגים ומוצרי חלב עלתה באופן מהותי [4].

ציור בקבר בני חסן במצרים.
המצרים צדים בעלי חיים.
יוצר: Kurohito .
מתוך ויקימדיה

דעת הרמב"ם

לעומת זאת, הרמב"ם כותב, שהמצרים לא היו צמחוניים, אלא לא אכלו צאן (כבשים ועזים) ובקר (פרים) בלבד: "כבר אמרה התורה כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר 'הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם' (שמות ח, כב) ואמר 'כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן' (בראשית מו, ד); וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים שעירים - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי משה רבינו 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם' (ויקרא יז, ז); ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים . ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד 'מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם' (ויקרא א, ב),  עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות; וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר" (מורה נבוכים חלק ג, פרק מו).

פולחן בעלי חיים של המצרים

תרבות מצרים היתה בולטת בהאלהת בעלי חיים בהיותם בחיים ופולחן נבלותם במותם. המצרים קיימו פולחן בעלי חיים בכל הדורות והחזיקו בו בעקשנות מיוחדת עד לתקופת קיומה האחרון של דת זו. פולחן בעלי חיים של המצרים עשה רושם על בני ישראל ששהו במצרים, והדבר משתקף בסיפורי התורה: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב); "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (שם מו, לד) ; ובפרשתנו "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!" (ח, כב).

רשימת בעלי החיים שזכו לפולחן בצורה זו או אחרת היא גדולה מאד וכוללת חיות טרף, בהמות, עופות, דגים ושרצים שונים. חשוב במיוחד, בשים לב למקורות המקראיים, לתאר את בעלי החיים הביתיים ששימשו כאלוהות, או מקודשים למצרים בצורות שונות. פרים הם הראשונים במעלה. מפורסמים ביותר היו הפרים החיים שהעריצו אותם בתור אלים: הפר מנביס בהליופוליס, הפר אפיס בממפיס, הפר בוכוס בהרמונטיס ועוד שורה של פרים לבנים ושחורים. פולחן הפרות הוקדש בעיקר לאלה חתחור המופיעה כאשה בעלת ראש פרה. מבהמה דקה היה מפורסם הפולחן לתיש החי בעיר מנדס בדלתה של מצרים התחתונה, וכן היה כבש, או תיש, בעל החי המקודש של האל חנוב באלפנטינה, בייב. ומכאן אולי מקור הסכסוך עם המצרים שהתנגדו לפולחן הקרבנות של היהודים. איל ואווז היו גם בעלי החי של האל אמון בתיבי. ראשים של בעלי חיים שונים מכתירים את תבניתיהם של אלילי מצרים, כך שכל דת מצרים מקבלת מבחינה חיצונית דמות זואולוגית מובהקת[5].

ישנם ממצאים רבים המעידים על כך שהמצרים אכלו בשר ודגים. למשל, החפירות בעיר גיזה במצרים חשפו עדות לטבח מסיבי של בשר בקר, בשר כבש וחזיר [6]. כמו כן המצרים תיעדו בפרוט את חיי היום יום במצרים במאות ציורי קיר שהשתמרו באתרים רבים במצרים, ויש תמונות רבות מאלו שמתארות כיצד המצרים צדים, דגים ושוחטים בעלי חיים מסוגים שונים [7]. גם מדברי חז"ל אנו למדים שהמצרים אכלו בשר ודגים; במדרש שמות רבה  נאמר שהמצרים עצמם אכלו בשר: "וכן במצרים היו משועבדים ישראל שמונים שנה, והיה המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל רואין ולא טועמין..." (פרשה טז אות ד). במכילתא נאמר שבשר ודגים נמכרו בגלוי בשווקי מצרים: "בשבתנו על סיר הבשר - ... רבי אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם" (שמות טז, ג).

על פי הממצאים הנ"ל, מסתבר יותר פירושו של הרמב"ם, שמצרים לא היו צמחוניים אלא היו מינים בודדים של בעלי חיים (או אפילו רק פרטים בודדים ממינים בודדים) שהיו מקודשים למצרים ואסורים למאכל. האבן עזרא פירש, לפי הידע שרווח בתקופתו, על פי ידיעותיו במנהגי האכילה במקומות מסוימים בהודו, שלא אכלו שום מזון שמקורו מן החי, והשווה בין תזונת אנשי הודו לתזונת אנשי מצרים העתיקה. עם זאת, יתכן שבתקופות מסוימות ו/או במחוזות מסוימים במצרים, היו מינים נוספים של בעלי חיים שהיו מקודשים למצרים ואסורים למאכל,  ולכן המצרים היו צמחוניים במחוזות אלו, כדברי האבן עזרא.

---

[1] לשנת 1993, מאת ג'ורג' תומס קוריין, הוצאת כרטא, 1993. marketing data and statistics International  , התקופה הנסקרת: 1984.

[2] לטענת האנתרופולוג מרווין האריס, איסור אכילת בשר, נבע גם מסיבות כלכליות-חברתיות. ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Cattle slaughter in India" (=שחיטת בקר בהודו) ובפיסקה "history" (=הסטוריה).  

[3] על פי ויקיפדיה בערך "היסטוריה של הצמחונות".

[4] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Cattle slaughter in India" (=שחיטת בקר בהודו) וכן ראה מאמרו של גרדינר האריס, ניו יורק טיימס, מאי 2013, "כבר אין פרות קדושות בהודו - בשל הביקוש הגואה למאכלי בקר בקרב השכבות המבוססות, חטיפת פרות מהרחוב ומכירתן לתעשיית הבשר והעור הפכה למגיפה בניו דלהי".

[5] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר חיים מ. גבריהו, "תועבות מצרים" מחניים כח תשטז,

[6] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Ancient Egyptian cuisine" (המטבח במצרים העתיקה).

[7] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "art of ancient egypt" (אמנות מצרים העתיקה) בפיסקה "painting" (ציור).

תמונות "ציד במצרים העתיקה" ראה בויקימדיה.

© כל הזכויות שמורות למחבר