מאת: אורן סעיד
המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג. האתרוג ריחני מאד מקליפתו החיצונית והקליפה הפנימית היא הנאכלת.
התורה מצווה על מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל". המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג.
האתרוג הוא אחד ממיני ההדרים הרבים, הוא המין CITRUS MEDICA ממנו מצויים זנים רבים, שאחדים מהם גדלים בארץ. כאן מגדלים את האתרוגים לצורך מצוות ארבעת המינים. בארצות מעטות מגדלים אתרוגים לשם הכנת 'ציטרונט'-קליפת האתרוג שהוציאו את מרירותה ע"י השרייה במי-ים ואח"כ-במי סוכר צבעוניים. סבורים כי מולדתו של האתרוג באסיה, כנראה במורדות הדרומיים של הרי ההימליה.
מקור השם "אתרוג" הוא ככל הנראה במילה הפרסית תֻרֻנְג'. יתכן גם כי מקור השם הוא בארמית, כפי שמתרגם אונקלוס בפרשת בראשית את הפסוק "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ו), "ו ּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ", שמדובר באתרוג, כפי הסוברים שהאתרוג "עץ הדעת היה" [1].
גודל האתרוג מותנה בזן, תנאי הגידול ואורך זמן התפתחותו. עץ האתרוג ופריו רגישים לפגיעות חיצוניות. קליפתו החיצונית מכילה שמן אתרי, ריחני מאד, והקליפה הפנימית היא הנאכלת. לכן אמרו 'אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח' (ויקרא רבה ל, יב). בעודו בוסר גוון הקליפה ירוק, כגוון של ירק הכרישה-ה'כַּרְתֵּי'. במשך הזמן הקליפה מקבלת גוון ירקרק-צהוב ולבסוף היא מצהיבה.
|
|
פרי עץ הדר - האתרוג. מתוך ויקימדיה |
על השימוש באתרוג, למצוות ארבעת המינים בימי החשמונאים, מעידים מטבעות מתקופה זו, וכן המעשה בצדוקי, שנהג במקדש שלא כהלכה, בעניין ניסוך המים בחג הסוכות-"ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (סוכה מח, ב); מעשה זה מצביע על היקף גידול האתרוג והשימוש בו בימי בית שני.
חכמי המשנה והתלמוד, אף שלא היה להם כל ספק לגבי זיהויו של האתרוג עם 'עץ-הדר' הציעו 'דרשות זיהוי' לזיהוי זה (סוכה לה, א):
1. בתלמוד דורשים את הביטוי "פְּרִי עֵץ" שמדובר על פרי שטעמו כטעם ה עץ: "פרי עץ-הדר-טעם פריו כטעם עצו...זה אתרוג". יש שביארו, שעיקר פרי האתרוג, הוא הקליפה הפנימית - הקליפה הסיבית הלבנה. הדבר נכון באתרוגים המוכרים לנו, בניגוד ללימונים למשל, שקליפתם דקה ולכן עיקר הפרי הוא הציפה (החלק הפנימי) העסיסית [2]; ויש שביארו, שבזמן המשנה והתלמוד אכלו-לאחר 'המתקה' במלח או בחומץ-לא רק את הפרי, אלא גם את ה'תמרות' או ה'לולבים'-הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי [3].
2. ר' אבהו דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דירה: "עץ-הדר-שהוא דר באילנו משנה לחברתה", מתוך שמתקיים על העץ יותר משנה. האתרוג פורח בכל ימות השנה, דבר המאפשר הנבה בכל ימות השנה.
3. רבי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דִיר: "מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין הכא נמי (עץ האתרוג) יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין". כלומר, כמו שבדיר בו מגדלים את הצאן, יש בעלי חיים קטנים וגדולים כך בעץ האתרוג יש בו פירות גדולים וקטנים. פירות האתרוג אינם מבשילים ונושרים בדומה לפירות אחרים, אלא הם נשארים על העץ אפילו מספר שנים וממשיכים לגדול ולפיכך נמצאים על העץ בעת ובעונה אחת פירות גדולים וקטנים, מעונות פריחה שונות[4].
3. בן עזאי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון המילה היוונית "אידור" (או הידור) שפירושה מים והכוונה לעץ הזקוק להשקיה תמידית: "שכן בלשון יווני קורין למים אידור ואיזו היא שגדל על כל מים, הוי אומר זה אתרוג". ביוונית ובשפות נוספות בנות ימינו "הִידְרוׂ" פירושו "מים". אתרוג זקוק לא רק לרצף השקיה אלא גם זקוק להשקיה מרובה על מנת להניב. בתקופת המשנה והתלמוד האתרוג היה עץ הפרי היחיד שאינו יכול להתקיים ללא השקיה; בנוסף, עד ימי הביניים, האתרוג היה עץ ההדר היחידי בארץ[5].
[1] ראה מ. כסלו, עץ הדעת אתרוג היה, סיני, קכה, תשרי- טבת תש"ס.
[2] "כפות תמרים" סוכה (לה, א) מאת המהר"ם בן חביב, חידושי חתם סופר שם, וראה מנחת יצחק (חלק ח סימן נח) מה שדחה את דברי מי שהקשה על ביאור זה. ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא – אתרוג" בפורטל הדף היומי, קדושין (ע, א).
[3] להרחבה, ראה מאמר בפרשת אמור "אתרוג – טעם העץ כטעם הפרי".
[4] "האתרוג, מסורת מחקר ומעשה", מאת גולדשמידט א, בר יוסף מ, ירושלים תשע"ח, עמ' 11.
[5] מתוך: "עצי-פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל", מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1997.
להרחבה ראה גם באנציקלופדיה הלכתית-חקלאית, בערך "אתרוג", באתר מכון התורה והארץ.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה