"פרי עץ הדר" - האתרוג

 מאת: אורן סעיד

המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג. האתרוג ריחני מאד מקליפתו החיצונית והקליפה הפנימית היא הנאכלת.

התורה מצווה על מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל". המסורת הקדומה וההלכה זיהו 'פְּרִי עֵץ הָדָר' עם האתרוג.

האתרוג הוא אחד ממיני ההדרים הרבים, הוא המין CITRUS MEDICA ממנו מצויים זנים רבים, שאחדים מהם גדלים בארץ. כאן מגדלים את האתרוגים לצורך מצוות ארבעת המינים. בארצות מעטות מגדלים אתרוגים לשם הכנת 'ציטרונט'-קליפת האתרוג שהוציאו את מרירותה ע"י השרייה במי-ים ואח"כ-במי סוכר צבעוניים. סבורים כי מולדתו של האתרוג באסיה, כנראה במורדות הדרומיים של הרי ההימליה.

מקור השם "אתרוג" הוא ככל הנראה במילה הפרסית תֻרֻנְג'. יתכן גם כי מקור השם הוא בארמית, כפי שמתרגם אונקלוס בפרשת בראשית את הפסוק "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ו), "וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ", שמדובר באתרוג, כפי הסוברים שעץ הדעת היה האתרוג[1].

גודל האתרוג מותנה בזן, תנאי הגידול ואורך זמן התפתחותו. עץ האתרוג ופריו רגישים לפגיעות חיצוניות. קליפתו החיצונית מכילה שמן אתרי, ריחני מאד[2], והקליפה הפנימית היא הנאכלת. לכן אמרו 'אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח' (ויקרא רבה ל, יב). בעודו בוסר גוון הקליפה ירוק, כגוון של ירק הכרישה-ה'כַּרְתֵּי'. במשך הזמן הקליפה מקבלת גוון ירקרק-צהוב ולבסוף היא מצהיבה. כיום מקובל לקרוא בשם "פיטם" לכל החלק הבולט שנמצא בראש האתרוג ו"עוקץ" לכל החלק שמחבר את האתרוג לעץ[3].

פרי עץ הדר - האתרוג.
מתוך ויקימדיה

על השימוש באתרוג, למצוות ארבעת המינים בימי החשמונאים, מעידים מטבעות מתקופה זו, וכן המעשה בצדוקי, שנהג במקדש שלא כהלכה, בעניין ניסוך המים בחג הסוכות-"וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן" (סוכה מח, ב); מעשה זה מצביע על היקף גידול האתרוג והשימוש בו בימי בית שני.

חכמי המשנה והתלמוד, אף שלא היה להם כל ספק לגבי זיהויו של האתרוג עם 'עץ-הדר' הציעו 'דרשות זיהוי' לזיהוי זה (סוכה לה, א):

1.  בתלמוד דורשים את הביטוי "פְּרִי עֵץ"  שמדובר על פרי שטעמו כטעם העץ: "פרי עץ-הדר- עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג" (שם). יש שביארו, שעיקר פרי האתרוג, הוא הקליפה הפנימית -  הקליפה הסיבית הלבנה. הדבר נכון באתרוגים המוכרים לנו, בניגוד ללימונים למשל, שקליפתם דקה ולכן עיקר הפרי הוא הציפה (החלק הפנימי) העסיסית[4]; ויש שביארו, שבזמן המשנה והתלמוד אכלו-לאחר 'המתקה' במלח או בחומץ-לא רק את הפרי, אלא גם את ה'תמרות' או ה'לולבים'-הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי[5].

2. רבי אבהו דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דירה: "אַל תִּקְרֵי הָדָר אֶלָּא הַדָּר דָּבָר שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה" (שם), מתוך שמתקיים על העץ יותר משנה. העץ פורח במהלך השנה כולה, אם כי תקופת האביב וראשית הקיץ ,היא התקופה בה העץ פורח בשיאו והוא הזמן המתאים לקבלת פרי לקראת חג הסוכות. מאחר והעץ פורח, ישנה גם חנטה והנבה לאורך כל השנה. אם קוטפים את הפירות, מתפתח צימוח ופריחה חדשים.

3. רבי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון דִיר: "מָה דִּיר זֶה יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין הָכִי נָמֵי (בעץ האתרוג) יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין" (שם); והתלמוד מסביר שהכוונה "עַד שֶׁבָּאִין קְטַנִּים עֲדַיִין גְּדוֹלִים קַיָּימִים" – ואינם נושרים.  כלומר, כמו שבדיר בו מגדלים את הצאן, יש בעלי חיים קטנים וגדולים כך בעץ האתרוג יש בו פירות גדולים וקטנים. פירות האתרוג אינם מבשילים ונושרים בדומה לפירות אחרים, אלא הם נשארים על העץ אפילו מספר שנים וממשיכים לגדול ולפיכך נמצאים על העץ בעת ובעונה אחת פירות גדולים וקטנים, מעונות פריחה שונות[6].

4.  בן עזאי דורש את הביטוי "הָדָר" מלשון המילה היוונית "אִידוֹר" (או הידור) שפירושה מים והכוונה לעץ הזקוק להשקיה תמידית: "שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָונִי קוֹרִין לְמַיִם אִידוֹר וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁגָּדֵל עַל כׇּל מַיִם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג" (שם). ביוונית ובשפות נוספות בנות ימינו "הִידְרוֹ" פירושו "מים".  אתרוג זקוק לא רק לרצף השקיה אלא גם זקוק להשקיה מרובה על מנת להניב. בתקופת המשנה והתלמוד האתרוג היה עץ הפרי היחיד שאינו יכול להתקיים ללא השקיה; בנוסף, עד ימי הביניים, האתרוג היה עץ ההדר היחידי בארץ[7].

---

[1] במדרש בראשית רבה (פרשה טו פסקה ז) מובאת דעת רבי אבא דעכו, שעץ הדעת היה אתרוג, שהרי כתוב (בראשית ג, ו) "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", ואין אילן שעצו נאכל כפריו [ראה להלן] אלא אתרוג. ראה מ. כסלו, עץ הדעת אתרוג היה, סיני, קכה, תשרי- טבת תש"ס.

[2] האתרוג הוא בעל ריח טוב, לכן המריחו מברך "הנותן ריח טוב בפירות", אולם נחלקו הפוסקים האם יש לברך על אתרוג שהוקצה למצוותו, כיוון שמחד יחודו של האתרוג הוא ריחו, אולם מאידך אדם נוטל אותו עבור המצווה, לכן אין לטלו על מנת להריח בו בחג הסוכות (שולחן ערוך אורח חיים, רטז, סעיף ב  וסעיף יד).

[3] הראשונים נחלקו בזיהוי של חלקים אלו. להרחבה ראה באנציקלופדיה הלכתית-חקלאית, בערך "אתרוג", באתר מכון התורה והארץ.

[4] "כפות תמרים" סוכה (לה, א) מאת המהר"ם בן חביב, חידושי חתם סופר שם, וראה מנחת יצחק (חלק ח סימן נח) מה שדחה את דברי מי שהקשה על ביאור זה. ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא – אתרוג" בפורטל הדף היומי, קדושין (ע, א).

[5] להרחבה, ראה מאמר בפרשת אמור "אתרוג – טעם העץ כטעם הפרי".

[6] "האתרוג, מסורת מחקר ומעשה", מאת גולדשמידט א, בר יוסף מ, ירושלים תשע"ח, עמ' 11.

[7] מתוך: "עצי-פרי למיניהם -  צמחי התנ"ך וחז"ל", מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1997.

להרחבה ראה גם באנציקלופדיה הלכתית-חקלאית, בערך "אתרוג", ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר