קבר יוסף

 מאת: אורן סעיד

בנין שנמצא בשכם, מזוהה עם קברו של יוסף הצדיק. המסורת הקושרת את האתר לקבר יוסף היא קדומה מאוד.

ערב מותו של יוסף בהיותו בן 110 שנה, השביע את בני משפחתו, כי ישיבו את עצמותיו לארץ כנען, כמסופר בפרשתנו: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ, כה). בעת יציאת מצרים מילא משה אחר בקשתו של יוסף, ונטל עמו את עצמותיו (שמות יג, יט). במדרש שמות רבה[1] מסופר כיצד גילה משה היכן הארון של יוסף : "ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור? יש אומרים סרח בת אשר הראה אותו והיה קבור בנילוס". ליוסף עשו  המיצרים ארון של מתכות ושקעוהו בתוך הנילוס, ובא משה ועמד על הנילוס, נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: 'יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, תן כבוד לה' אלוקי ישראל ואל תעכב את גאולתן כי בגללך אנחנו מעוכבים, ואם לאו, נקיים אנו משבועתך', מיד צף ארונו של יוסף שלא בדרך הטבע (ונעשה נס כמו אצל אלישע הנביא כשנפל הברזל אל המים, נטל עץ וזרקו לתוך המים וצף הברזל), ואז נטלו משה[2]". יוסף נקבר סמוך לשכם בחלקת השדה של יעקב (יהושע כד, לב).

קבר יוסף, בסביבות 1899.
מתוך ויקיפדיה

בנין שנמצא בשכם, מזוהה עם קברו של יוסף הצדיק. בנין זה נקרא בפי המקומיים זה דורות בשם "קבר יוסף א-צדיק". ברם, המוסלמים מזהים על פי רוב את קבר יוסף בצמוד למערת המכפלה בחברון, ואילו את האתר בשכם הם מזכירים לעיתים באקראי כאתר שולי[3].

המסורת הקושרת את האתר לקבר יוסף היא קדומה מאוד. בספר בראשית מצויין שיעקב אבינו קנה חלקת שדה בשכם: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג ,יט). בספר יהושע נאמר, שלאחר כיבוש הארץ על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נטמנו עצמות יוסף בחלקת השדה בשכם, שנקנתה על ידי יעקב: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע כד, לב).

 במדרש בראשית רבה נאמר שיוסף קבור בחלקת השדה שקנה יעקב – בשכם ולכן  אין אומות העולם יכולים לערער עליה: "אמר ר' יודה בר' סימון, זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל ולומר גזולים הם בידכם, ואילו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה – 'וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן' (בראשית כג, טז), בית המקדש – 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן וגו' ' (דברי הימים א, כא, כה), קבורתו של יוסף – 'וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה' (בראשית לג, יט) " (פרשה עט, יט).

זיהוי המתחם המכונה כיום קבר יוסף מאז העת העתיקה נשען, בין היתר, על מיקומו ממזרח ובסמוך לתל בלאטה -  תל בדרום-מזרח שכם, המזוהה כשכם העתיקה והמקראית. על פי חפירות ארכיאולוגיות בתל בלאטה, מסתבר, שכבר בימי האבות הייתה שכם עיר חשובה ומבוצרת וכבר אז נודעה כצומת דרכים חשובה[4]. מיקומו של הקבר ממזרח לתל בלאטה,  מוכיח את קדמות המסורת והתאמתה לנתוני המקרא המתאר את הגעתו של יעקב לשכם ממזרח הירדן: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר; וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ... "(בראשית לג, יח-יט); "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע, שם).

באונומסטיקון[5] של אב הכנסייה אוסביוס מהמאה ה-4 לספירה, מציין את קבר יוסף בקרבת שכם המקראית בפרברי העיר הרומית ניאפוליס: "עיר יעקב, היום חרבה, ומראים את המקום בפרוורי ניאפוליס, שם נראה גם קבר יוסף". ניאפוליס-נאבלס היא ה'קסבה' של היום כ-2.5 ק"מ ממערב לקבר יוסף[6]. במפת מידבא[7] מצויר קבר יוסף ממזרח לשכם[8].

נוסעים קדמונים תיארו לנו את קברו של יוסף[9], למשל, רבי משה באסולה (1560-1480), אחד מהנוסעים המפורסמים שהיו בשכם כותב: "בשבת הלכתי על ציון יוסף הצדיק...הוא נתון בין שני עמודים גדולים גבוהים מן הארץ אמה וחצי, ולפניו רצפת אבנים יפה, כי השמרונים בנו עליו בית כמה פעמים, ונפל ונשארה הרצפה".

חברי המשלחת האנגלית אשר הכינו את המפה הגדולה של הארץ, מספרים על הבניין סביב ציון יוסף. בקיר הדרומי שלו לפני 120 שנה נמצא "המיחראב"-שקע שאליו פונה המוסלמי בתפילותיו: "ומעליו ישנן שתי כתבות בעברית, שתיהן כנראה חדשות". הם מספרים גם שהקונסול הבריטי בדמשק תיקן את הבנין על קבר יוסף בשנת תרכ"ח (1868) וקבע בו כתובת אנגלית לזכרון.

הרב אברהם בן ישראל רוזאניס המכונה "החכם האביר" שביקר בשכם בשנת תרכ"ז         (1867) מביא את נוסח הכתובת העברית שהיתה בקבר[10]; הוא מספר: "הנה הבניין הזה הוא נבנה ע"י אחד מהמתנדבים בארץ הקודש ירושלים ת"ו (=תבנה ותכונן), זה שנים כבירים, ושמו חקוק שם, אשר ביגיעה רבה יכולתי להוציא רק הדברים האלו: 'ברוך ה' אשר נתן בלב אליהו בן מאיר רבינו ה"י (=ה' ישמרהו) לבנות...את בית יוסף כ"ח סיון'...עד כאן. כי הכתב נשחת מאוד".

לסיכום, המבנה המזוהה כיום כקבר יוסף נשען על מסורת עתיקה ורציפה, ועל התאמה לתיאורים המקראיים ולשכם המקראית, הממוקמת סמוך לקבר יוסף.

---

[1] פרשה כ סעיף יט. מדרש זה מובא אגב ענין קבורת יוסף. ראה גם תוספתא סוטה פרק ד הלכה ז.

[2] להרחבה ראה בפרשת בשלח מאמר "חוק ארכימדס וארון יוסף".

[3] ראה מאמרו של  ד"ר יואל אליצור  "על האותנטיות של 'חלקת השדה'- קבר יוסף" באתר דעת.  

[4] אנצ' יהודית דעת בערך "שכם", מכללת הרצוג. מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו.

[5] הוא ספר גאוגרפיה המכיל ריכוז שמות יישובים ומקומות אחרים (כגון שמות הרים, חורבות, מעיינות וכדומה) בתקופות נתונות באזור מוגדר מראש. בדרך כלל מובא מקור השם ותיאור קצר של המקום לאור מקורות היסטוריים, עדויות אישיות של בני המקום וכדומה. בדרך כלל מסודרת רשימת השמות לפי אלף בית. כאשר אומרים בעברית, בתחומי חקר ארץ ישראל האונומסטיקון הכוונה היא לאונומסטיקון של אוסביוס.

[6] מאמרו של  ד"ר יואל אליצור, ראה  הערה קודמת.

[7] מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל על יישוביה המרכזיים.

[8] "ארץ ישראל במפות ובתמונות עתיקות", זאב וילנאי, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1961, עמ' 94.

[9] להרחבה ראה בספר "מצבות קודש בארץ־ישראל", חלק 1, זב בלני, הוצאת ספרים אחיעבר , 1985, עמ' 171-176.

[10] להרחבה על כתובת זו, ראה מאמרו של זאב ארליך "כתובת בעברית משנת התק"ט / 1749 בקבר יוסף בשכם", מחקרי יהודה ושומרון: דברי הכנס ה-19,  (2010). ישראל: מכון המחקר, מכללת יהודה ושומרון, עמ' 143.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

החניטה ומהותה

 מאת: אורן סעיד

המצרים חנטו את גופות יעקב ויוסף. יש שפירשו, שהטעם לכך, על מנת לשמור על גופותיהם עד להבאתם לקבורה בארץ.

בפרשתנו אנו קוראים שהמצרים חנטו את גופת יעקב: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל" (נ, ב). כמו כן אנו קוראים שהמצרים חנטו את גופת יוסף: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו).

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, ע"י מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. וכן מפרש הרד"ק: "לחנט  - הוא שחונטים את המת בסמים ידועים כדי שלא יסריח" (נ, ב). 

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שעווה (מדונג דבורים) היתה בשימוש רב בחניטה המצרית[1]. לפני שנעסוק בעצם פעולה זו, נברר את מהותה.

מהות החניטה

מעשה זה יסודו באמונה, שהנשמה או הרוח, העוזבת את הגוף בשעת המיתה עתידה לחזור אליו, ולפיכך יש להקפיד שהגוף לא יאבד את צורתו הראשונה, אלא יעמוד בה ככל האפשר.

בספר יערות דבש[2] מבאר, שהטעם לחניטה הוא, על מנת שיוכלו לדרוש אל המתים: "...וכל עניני מצרים היה לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע בקרא, וא"כ חשבו, כשירקב הגוף תתפרד הנפש, ולא יהיה להם נקל לדרוש אל המתים במעשה קסמים וקטורת זרה שלהם...ולכך נתחכמו לחנוט לגוף המת, שיהיה קיום מבלי רקב וכליון...".

המומיה של רעמסס השני.
מתוך ויקימדיה

השד"ל מבאר שחנטו את יעקב ויוסף על מנת לשמור על גופותיהם עד להבאתם לקבורה בארץ: "והנה יעקב ויוסף נחנטו מפני שהוצרכו להוליכם לארץ אחרת לקברם" (נ, ב).

בבראשית רבה (פרשה ק, ג) נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב – יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב^[3].

שיטות החניטה

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס (425-484 לפנה"ס), ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס). פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא של סקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלה מ- 5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזה שבמצרים[4].

המצרים חנטו את גופת יעקב במשך 40 יום ובכו עליו במשך 70 יום: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם" (נ, ג). ע"פ הכתובת שעל קברו של פאדיסמאתאוי (השושלת הכ"ו) מוכח, שתהליך החניטה היה במשך 70 יום. אך, יש לציין, שבמסמכים מצריים שונים צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה.

החוקר קויבל, מצא בכמה קברים מימי השושלת השניה שבסקארה גופות גלולות בתכריכים בצורה מדוקדקת, כשהגפיים חבושות בכריכות נפרדות ולא בצמוד לגוף.

השד"ל מתאר שיטת חניטה בה הפרידו את הקרביים מן הגוף: "לחנוט את אביו - היו מוציאים מגופו של מת המוח והמעיים, והיו ממלאים את הבטן מור וקציעה, ואח"כ היו מולחים כל הגוף בנתר משך ארבעים יום, והירודוט אומר שבעים יום, ודיאודורוס אומר יותר משלושים יום, ואין ספק שהיה הדבר הזה ידוע לישראל ולמשה יותר ממה שהיה ידוע ליוונים" (נ, ב).

לראשיתה של השושלת הרביעית שייכת קבורתה של המלכה חתפ-חרס. גופת המלכה לא נמצאה בקבר זה ובוודאי נגררה ממקומה בשעה שנשדד הקבר הראשוני, אבל נמצאה תיבה שנועדה לשימור הקרביים שהוצאו מן הגוף. במדורות התיבה מצאו עצמים מוצקים שקרוב לודאי שהם חלקי קרביים ששומרו בחפיסות בתוך תמיסה קלושה של נתר. דבר זה מעיד על חניטת הגוף כולו, שכן לא היה טעם להוציא את הקרביים מן הגוף ולשומרם בכלים מיוחדים אם לא נחנט הגוף עצמו.

שיטת חניטה אחרת היתה שלא הפרידו את הקרביים מן הגוף. בימי השושלת הי"א פעולת השימור האחרונה נעשתה ע"י ייבוש של הגופה על גבי אש רפה, ולאחר מכן מרחו את הגופה בנתר ושמן, או שמשחו את התחבושות בשרף וע"י כך סתמו את הנקבים והחתכים שנעשו בגוף המת[5].

פעולת החניטה אצל יעקב ויוסף[6]

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח[7]. הכוונה היא שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח[8] ; ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו את האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון, משום שהדבר נעשה לכבודו ולצרכו של המת[9].

יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף[10], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן[11], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת.

החניטה כיום

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינות שונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדי לשמר את הגופה.

בישראל אין נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה במקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחירים, כדי לעכב את  ריקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגופת המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת[12].        

---

[1]  ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "מומיה".  

[2] חלק ב, ד"ה אבל יובן, מאת ר' יונתן אייבשיץ.

[3] ראה זוהר, ויחי, דף רנ עמוד ב; רבנו בחיי  (בראשית מט, לג), לקט הקמח, פסחים סוף פרק ה; ספר חסידים הוצאת מק"נ סימן שפג.

[4] להרחבה ראה אנצ' הלכתית-רפואית מאת ד"ר אברהם שטינברג בערך "חניטה". הערך המקוון  באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

ראה גם ב-ויקישיבה בערך "חניטה".

[5] להרחבה ראה אנצ' מקראית בערך "חניטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.

[6] ראה אנצ' הלכתית-רפואית מאת ד"ר אברהם שטינברג בערך "חניטה". ראה הערה קודמת.

[7] שו"ת הרשב"א חלק א סימן שסט; וכן בפירוש השד"ל שהבאנו לעיל.

[8] אברבנאל בראשית נ, ב; תוספות יום טוב פסחים ד, ט.

[9] שו"ת עמק הלכה חלק א, סימן מח.

[10] זוהר חלק א פרשת ויחי, דף רנ עמוד ב, על הפסוק ויחנטו אותו.

[11] שו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן שלו.

[12] ספר "גשר החיים", מאת הרב טוקצינסקי, יחיאל מיכל, חלק א פרק ה אות ז.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן"

 מאת: אורן סעיד

נחלקו פרשני המקרא בביאור המילה "חכלילי" המוזכרת בברכת יעקב ליהודה. יש שפירשו שהכוונה לצבע אדום ויש שפירשו שהכוונה לצביעת העיניים במכחול.

בפרשתנו יעקב מברך את יהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם  מֵחָלָב" (מט, יב). רש"י, רבי אברהם אבן עזרא והרד"ק פירשו ש"חַכְלִילִי" הוא לשון אדמימות, שמי ששותה יין פניו ועיניו מאדימים. לפי זה, יעקב מברך את יהודה, שבחלקו של יהודה בארץ ישראל, יהיו הרבה עצי גפן ושפע של יין, עד שמרוב שתיית יין יאדימו עיניו.

לעומת זאת, הרמב"ן פירש, שהמילה "חַכְלִילִי" באה מן הפועל "לכחול",  שפירושו לצבוע את העיניים בצבע באמצעות "מכחול":  "והנראה בעיני שהוא הפּוּך, מן 'כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ' (יחזקאל כג, מ), ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים. והוא כענין מכחול העינים הידוע ומורגל בדברי רבותינו[1]. וכן שמו בערבי 'אַל כְּחוּל' אמר שהוא כחול העינים מן היין, כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפּוּך שהוא ה'אַל כְּחוּל' כן יכחול אותם הוא ביין, וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים כן ילבן אותם בחלב, והמשל לרבוי היין והחלב בארצו, כאשר הזכיר אונקלוס. וכן 'לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם' (משלי כג, כט), כמו כחלילות, יאמר שעיניו כחולות ביין ולא יוכל להסתיר שכרותו; או יאמר, למי חכלילות עינים, שיצטרך לכחול עיניו תמיד, למאחרים על היין, כי היין יחשיך את עיניהם ויורידו דמעה ותמקנה בחוריהן, ויצטרך שיהיו עיניו במכחול תדיר. יספר הכתוב בגנות היין ברעות הבאות לו מבחוץ במדנים ובפצעים ושישמע בביתו אוי ואבוי, ויזכיר הנזק ההוא ההוה לו ממנו בגופו חשכת עיניו ותחלואיהם הרבים, וזה פירוש וענין נכון" (שם). לפי הרמב"ן, יעקב מברך את יהודה, שבחלקו של יהודה בארץ ישראל, יהיו הרבה עצי גפן ושפע של יין, עד שמרוב יין, יוכל  לעתים קרובות, לצבוע את עיניו בצבע המופק מן היין, לצורך איפור או לצורך רפואה[2], כמו שרגילים לצבוע בצבע ה'אַל כְּחוּל' את העיניים לשם כך .

היסוד הכימי אנטימון.
היה מרכיב באיפור העיניים.
מתוך ויקימדיה

אדמימות הפנים והעיניים משתיית יין

שתיית אלכוהול גורמת להרחבת כלי הדם: שתיית אלכוהול עשויה לגרום להרחבת כלי הדם בפנים ומכאן האודם בפנים;  וכן להרחבת כלי הדם בעין (בלחמית - שכבת המגן על פני העין והעפעפיים) ומכאן האדמימות בעיניים[3]. אין בכך כל בעיה רפואית, וזו נטייה נפוצה יחסית.  

במקרה של שתייה מרובה, חווה לרוב האדם השותה "חמרמורת" (הנג-אובר) מספר שעות לאחר השתייה, שמאופיין בתסמינים כגון כאבי ראש, עייפות, קושי בריכוז, רגישות גבוהה לאור ולרעש ונדודי שינה[4]. עייפות - שכאמור עשויה להיגרם כתוצאה משתיית אלכוהול -  אף היא אחד הגורמים לאדמימות בעיניים; בזמן עייפות אנחנו "שוכחים" למצמץ, דבר הגורם ליובש בשכבת הלחמית. בזמן יובש, גורם המצמוץ לשפשוף של שכבת הלחמית, לגירויה ולהרחבת כלי הדם הרבים שעליה. גם היובש עצמו גורם לטשטוש ראיה, לכאבים ולהרחבה נוספת של כלי הדם. וכשאלה מתרחבים, הם מתבלטים על פני השטח והעין נראית אדומה[5]. 

גורמים נוספים היכולים לגרום לאדמימות בעיניים שאינם קשורים בצריכת אלכוהול: שפשוף העין, חשיפה לשמש, אלרגיה ודימום תת-עורי (המאטומה) בארובת העין.

צביעת העיניים

הרמב"ן פירש, כאמור, שהצבע שצובעים בו את העיניים נקרא בערבית "אַל כְּחוּל" והוא מוזכר גם בדברי חז"ל: "האשה כוחלת ופוקסת ומעברת שֹרק על פניה" (מועד קטן ט, ב) וכן "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז) – דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן" (שבת סב, ב). צבע ה"אַל כְּחוּל" נקרא בלשון המקרא "פּוּך" (מלכים ב, ט, ל; ירמיה ד, ל).  ה"אַל כְּחוּל" הערבי (או "כוחלא" בלשון חז"ל) היא אבקה  שהופקה מגבישי עופרת סולפידית שנכתשו ולעיתים הופקה מהמינרל אנטימון סולפידי. הם בדרך כלל בעלי ברק מתכתי-כספי, ובהשתקפות באור צבעם מעט תכלכל. האבקה הכתושה היא לרוב בגוון אפור או שחרחר עד שחור.[6]

הרמב"ן פירש שבני שבט יהודה היו צובעים את עיניהם בצבע המופק מן היין: "כן יכחול אותם הוא ביין" (שם). צבע היין נקבע על פי נוכחות קליפות הענבים במהלך התסיסה הראשונית מאחר וצבעו של כל עסיס ענבים (=מיץ הענבים קודם תסיסתו והפיכתו ליין) הוא שקוף[7].

יש לציין שהיו צובעים את העיניים גם בצבע אדום הקרוי "סרק" (או שרק): רש"י בפירושו לישעיה: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם... צובעות עיניהם בסיקרא (= אדום) ובכחול" (ישעיה ג, טז). סרק הוא צבע אדום: "אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת" (שבת צה, א) ומפרש רש"י  "סרק - צבע אדום הוא, הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן [=אודם]". יתכן שהמילה סרק (או שֹרק) באה מן המילה שוֹרֵק שפירושה אחד ממיני הגפן (ישעיה ה, ב; ירמיה ב, כא) שצבע ענביהן אדום כהה[8]. אולי יש בקשר לשוני זה, רמז לכך שבעבר הפיקו צבע אדום גם מענבים[9].

---

[1] כלים פרק יג, משנה ב – שם מוזכר המכחול המשמש לצביעת העניים. וכן פירש רבינו עובדיה מברטנורא: "מכחול - ראשו אחד חד כעין זכרות לכחול בו את העין, וראשו האחר רחב לנקות בו את האוזן" (שם).

[2] השימוש בצבע כחול לרפואה נזכר בתלמוד בבלי: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין ליארוד" (שבת עח, א).

[3] .“The Hidden Story of Alcoholism”, by Ella Newell, The Rosen Publishing Group, 2013, page 10

[4] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "חמרמורת".

[5] ראה מאמרו של ד"ר איתי גל, "למה העיניים אדומות כשעייפים", אפריל 2007, באתר YNET, 

[6] ראה גם במאמר "גוון התכלת על פי הרמב"ם", פרופ' זהר עמר, בכתב העת "המעיין", גליון טבת תשע"ב, הוצאת מכון שלמה אומן.

[7] ע"פ בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "יין".

[8] ראה באתר "האקדמיה ללשון העברית", במאמר "יין ישמח לבב אנוש" (בקטגוריה: שאלות ותשובות, מילים וגלגוליהן) מאת ברק דן, המקשר בין המילה "שורק" – גפן משובחת אדומה למילה "סרק" – צבע אדום.

[9] ויש שפירשו כי שורק זה הגזע של הגפן, ונקרא כך כי צבעו חום אדמדם; ומשווים למילה "סרק" שפרושה צבע אדום. ראה ב"מילון דו־לשוני אטימולוגי לערבית מדוברת ולעברית", מאת אברהם שטאל ואברהם רובינזון, הוצאת דביר 1995, בערך "שרק", עמ' 451.

© כל הזכויות שמורות למחבר

על המטה

 מאת: אורן סעיד

מתיאור התורה, שיעקב אסף רגליו אל מטה, מבואר שיעקב ישב על מטה גבוהה, שאפשר לשבת עליה ולהוריד את הרגלים.

לאחר שיעקב מסיים לברך ולצוות את בניו, כשהוא יושב על המיטה (מח, ב), התורה מציינת שיעקב אוסף את רגליו  אל המיטה ולאחר מכן ניפטר: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (מט, לג). מתיאור התורה שיעקב "אסף רגליו אל המטה", מציין רבי אברהם אבן עזרא, כי המיטה המצרית היתה גבוהה במתכונת דומה לזו בארצות אירופה הנוצרית, אשר על כן היה על יעקב לאסוף אותם תחילה: "ויאסף רגליו אל המטה - כי בתחילה ישב על המטה, ורגליו תלויות כמנהג  ארץ אדום היום, ולא כן מטות הישמעאלים". כלומר, יעקב ישב על מטה גבוהה, המצויה בארצות הנוצרים, ואפשר לשבת עליה ולהוריד את הרגלים. לכן כשיעקב רצה לשכב אסף רגליו אל המטה. לעומת זאת, "מטות" הישמעאלים, אינן גבוהות, אלא נהגו לשכב על רצפת החדר על מחצלות וכדומה; למשל בתימן ישנו על מחצלות.

מיטה מוזהבת של המלך פרעה תות אנך אמון,
מוזיאון קהיר.
מאת: Hans Ollermann.
מתוך ויקיפדיה

מתוך ממצאים ארכיאולוגיים ממצרים, מסתבר שהמטה היתה כלי מקובל מימים קדומים, שכן נמצאה מטה מצופה זהב של חתפ-חר.ס, אמו של פרעה ח'ופו ( השושלת הרביעית). כמו כן נמצאו מטות עץ שונות מתקופות מאוחרות יותר [1]. המיטה המצרית הקדומה היתה מורכבת ממסגרת עץ המוגבהת ע"י ארבע רגליים. בסיס המיטה היה שזור מחבלים, ומעליו היו שמים אריג ששימש כמזרון [2]. בד"כ הייתה גם כן משענת ראש, חצי גלילית ועשויה מאבן, עץ או מתכת. בנוסף, פעמים שהמטה היה מוקפת בווילון לשם פרטיות. מיטות מצופות זהב היו בשימוש האליטה של ​​חברה המצרית כגון הפרעונים והמלכים שלה [3]. עם כל זאת, יש להניח שרוב העם נהגו לשכב על רצפת החדר, על גבי מחצלות, כרים וכסתות וכדומה. לכן  רק המכובדים שהיו במצרים, וביניהם יעקב אבינו, ישנו על מטות גבוהות.

המקורות ההיסטוריים אכן מלמדים כי המיטה האירופית בימי הביניים, ובמיוחד בבתים של עשירים, היתה גדולה, רחבה וגבוהה – כפי שציין רבי אברהם אבן עזרא (לעיל). המיטות המאסיביות היו בדרך כלל מיטות אפריון, שמארבע פינותיהן יצאו עמודים ומסביבן הונחו וילונות שהעניקו פרטיות [4].

בדרך כלל שימשה המטה לישון ולנוח בה, ועל כן מכונה חדר המשכב במקרא "חדר המיטות" (מלכים ב, יא, ב; דברי הימים ב, כב, יא); אבל נהגו גם להסב עליה בשעת האכילה (שמואל א, כח, כג;יחזקאל כג, מא); ועליה אף הובילו את האדם למנוחתו האחרונה [5] (שמואל ב, ג, לא).

דין כפיית המטה

אחד מדיני האבלות הוא שהאבל חייב לכפות (להפוך) את מיטתו. הטעם לכך הוא, כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: "דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה" (מועד קטן, טו, ב). המשמעות היא שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה. אולם לא נהגו בדין זה כבר מאות שנים, ואחת הסיבות לכך היא שינוי בצורת המטה, וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה " (יורה דעה, סימן שפז). על כך כותב הטור [6]: "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה… לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהן בולטין כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפייה, אבל מטות שלנו שראשיהן בולטין ואין ניכר בהן הכפייה לא שייך בהן כפיה" (יורה דעה, סימן שפז). כלומר בהתחלה המטות היו ללא עמודים או בליטות בפינות המיטה. לכן כשהפכו את המטה, היתה ניכרת ההפיכה, שרגלי המטה בלטו כלפי מעלה, והמשטח (המלבן) של המטה היה על הרצפה. אבל עכשיו, למטות יש בליטות או עמודים בפינות המיטה, וכשהופכים את המטה, ההפיכה לא היתה  ניכרת, שעדיין המטה גבוהה מן הארץ, בגלל העמודים בפינותיה.

ר' יעקב חאגיז [7] מסביר, שלא נהגו בכפיית המטה בארץ ישראל וכנראה גם בסביבותיה, בגלל שהמטות היו קבועות ברצפה ובכותלים ואי אפשר היה להזיזן. גם הריב"ש העיד שבמגרב היו המטות קבועות בכתלים. אי לכך לא היתה כל אפשרות לקיים כפיית המטה כהלכתה [8].

---

[1] ע"פ אנצ' מקראית בערך "מטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[2] "Ancient Egyptian Materials and Technology", by Paul T. Nicholson and Ian Shaw, Cambridge University Press,2000, page 291.  

[3] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך “bed”.

[4] ראה מאמרו של  פרופ' אברהם אופיר שמש, "ובארץ ישמעאל עושין כן ואין לחם נכבד ממנו: השפעתן של הקולינריה והדיאטטיקה במרחב המוסלמי בימי הביניים על פירושי ראב"ע למקרא", JSIJ - כתב עת אלקטרוני למדעי היהדות, גיליון 15, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר אילן, 2019.

[5] ע"פ אנצ' מקראית, שם.

[6] הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, שכתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם "בעל הטורים" (1270-1343).

[7] הרביץ תורה בירושלים ונפטר שם בשנת 1674.

[8] להרחבה  עיין במאמרו של יצחק זימר, "כפיית המיטה באבלות וגלגולי הלכתה  והנהגתה", כתב העת "סיני - ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות" גיליון קטו, תשנ"ה, עמ' רכח-רנג, הוצאת מוסד הרב קוק.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תמורות הנגרמות עקב הזקנה

 מאת: אורן סעיד

יעקב אבינו לעת זקנותו חולה ומתקשה לראות את נכדיו. חז"ל לימדו אותנו מהי המהות של השינויים בגוף האדם כתוצאה מהזקנה.

נאמר בפרשתנו שיעקב אבינו לא יכל לראות כתוצאה מהזקנה: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י). רבי אברהם אבן עזרא מבאר: "לא יוכל לראות – וטעמו: לראות היטיב, שיכירם" (שם). ר' יוסף בכור שור מבאר: "לא יוכל לראות – להתבונן, אלא כאדם שרואה ואינו רואה, ולכך נאמר 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף' (שם, ח)" (שם). לפי פירושים אלו, יעקב התקשה בראייה כתוצאה מהזקנה ולכן לא זיהה את בני יוסף. התורה מספרת שגם יצחק לא יכל לראות כשהיה זקן: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א). "רבינו בחיי" מבאר שגם עיני יצחק כהו כתוצאה מזקנה: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת - על דרך הפשט כהוי העינים מנהג הזקנה והכל נמשך על 'ויקרא [1]'. וכן מצינו ביעקב 'ְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן' (בראשית מח, י), גם באחיה השילוני  'כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ' (מלכים א, יד, ד), ומה שכתוב במשה רבינו ע"ה 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה' (דברים לד, ז) היה זה נס" (בראשית כז, א). "כיהוי עיניים" במקרא מתייחס לקושי או חולשה ביכולת הראייה של העין. א"כ, אחת התמורות החלות כתוצאה מהזקנה היא שינויים במבנה העין המקשים או המונעים את הראייה.

תמורות בעיניים כתוצאה מזקנה

כאמור, "כהה עין", הוא אדם שמתקשה בראייה כתוצאה מהזקנה. בדומה להופעת שיער שיבה וקמטים בעור, זוקן הראייה (Presbyopia) היא תסמין הנגרם במהלך הטבעי של הזדקנות. זוקן ראייה הוא ליקוי בעין המתבטא בירידה ביכולת העין להתמקד בעצמים הנמצאים בקרבתה. הגורם העיקרי לזוקן ראייה, הוא איבוד גמישותה של עדשת העין. במצב תקין, עדשת העין היא גמישה והיא מסוגלת לשנות את עובייה, ובכך היא משנה את רמת השבירה של קרני האור (ככל שהיא פחוסה יותר ועבה יותר, השבירה גדולה יותר). תכונה זאת, מאפשרת לאדם לראות חד כשהוא מביט אל מרחקים שונים.  כאשר אנו מסתכלים על אובייקט קרוב, יש צורך בשבירה נוספת ומיקוד על ידי העדשה. אדם הלוקה בזוקן ראייה, כתוצאה מנוקשות עדשת העין, בהתבוננו בעצמים קרובים, אין העדשה  שבעינו  מסוגלת  להתאים  עצמה לראייה מקרוב, ולכן  תצטייר  לו  תמונה  מטושטשת  והוא  יחוש כאבי  ראש[2].

מבנה העין באדם.
במחלת זוקן ראייה עדשת העין מאבדת מגמישותה.
מתוך ויקיפדיה

מחלת עיניים נוספת, הנגרמת בשל ההזדקנות והגורמת ל"כיהוי עיניים" היא מחלת קָטָרָקְט (בעברית: יָרוֹד). זוהי מחלה של העין המתבטאת בעכירות של עדשת העין. כתוצאה מעכירות העדשה, מקפחת העין את כושרה לכנס את האור; ומכאן הפגיעה ביכולת הראייה[3].

כאמור, התורה מציינת שעיני יעקב "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן" (שם). דורשים ב"פסיקתא רבתי": "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן – אמר ר' יהודה: כמשמעו, שריסי עיניו [עפעפיו] כבדו מזקן והיו דבוקין זה לזה וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם" (פרשה ג). כלומר, יעקב אבינו לא יכל לראות כי עפעפי עיניו היו דבוקים זה לזה. על מדרש זה מעיר ד"ר א.מ. גרשוני[4] : "ועיני ישראל כבדו מזוקן - פירוש, ריסי עיניו היו דבוקין זה לזה, מחמת שחיקה בעצבי הריסים, אבל לא מפני כבדן, כי משקל הריסים אחד בימי הבחרות ובימי הזקנה".

שקיות מתחת לעיניים ועיגולים כהים סביב העיניים, נוצרים אף הם כתוצאה מתהליך ההזדקנות. ככל שאנו מזדקנים, העור שמתחת לעיניים נעשה דקיק יותר ומאבד מגמישותו, צונח ויוצר שקיות. בנוסף, בגיל מבוגר העור מאבד מהגמישות ולכן נמתח ונעשה יותר דק ועדין. כתוצאה ישירה מכך כלי הדם מתחת לעור נראים בצורה הרבה יותר בולטת ומכאן העיגולים הכהים סביב העיניים. כמו כן, השקיות עצמן מטילות צל כהה ומדגישות בכך עוד יותר את העיגולים[5].

תמורות הנגרמות כתוצאה מהזקנה באופן כללי

המדע החוקר את תופעות הזקנה נקרא "גרונטולוגיה". ראשית, נמנה את התמורות הנגרמות כתוצאה מהזקנה באופן כללי:

1. איבוד משקל של אברי הגוף וכן שינויים מורפולוגיים במבנהו ובצורתו החיצונית.

2. חילוף החומרים בגוף הולך ופוחת.

3. כושר ההסתגלות לתמורות שבגורמי הסביבה נעשה לקוי, כגון: היכולת לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף בתנאי קור או חום.

4. חלים שינויים תפקודיים במערכת-העצבים המתגלים בעיקר בהארכת זמן התגובה. כמו כן כושר הלמידה והזיכרון פוחת עם הזקנה.

5. מערכת-השרירים הרצונית מזדקנת. היכולת לעשות עבודה גופנית פוחתת.

יש לציין שהתמורות החלות עקב הזקנה שונות מאוד מפרט לפרט, כך שלא ניתן לקבוע ערכים ממוצעים (כגון הבחנה בגיל) לגבי תמורות אלו, ויתכן שזקן-מבחינה ביולוגית יהיה זהה לצעיר לגבי תפקודים מסוימים.

בדיקת תהליך ההזדקנות ברקמות האורגניזם מלמדת כי דעיכת התהליכים הביולוגיים מתחילה זמן רב לפני המוות. מדידת תהליכים אלה ודעיכתם עם הזמן מאפשרת את קביעת "הגיל הפיזיולוגי" של הרקמה. את תהליכי ההזדקנות אפשר למדוד באופן פיזיולוגי באדם לאחר גיל 30. מגיל זה יש ירידה מתמדת במהירות קבועה כמעט, ביעילות הפונקציות הביולוגיות השונות: כושר הנשימה, יעילות פעילות הלב והפעילות המינית. איבוד החיוניות, כלומר הירידה ביעילות הפונקציות הביולוגיות של 1% לשנה לאחר גיל 30, מתרחשת אם כך באופן לינארי. ישנם תהליכים, כמו יכולת הויסות של זרם הדם, ויסות רמת-הסוכר בדם, או ויסות מהירות פעולת-הלב, הפועלים כשורה כל-זמן שהגוף נמצא במנוחה, אולם אינם מסוגלים לעמוד עוד בתנאי מאמץ גופני. האורגניזם הזקן מגיב, אפוא, ביעילות פחותה לאתגרים שמציבה בפניו הסביבה החיצונית[6].

מהות התמורות החלות כתוצאה מהזקנה

חז"ל לימדו אותנו, מהי המהות של התמורות החלות כתוצאה מהזקנה; בבראשית רבה[7] אומר רבי יהודה בר סימון:

1.       "אברהם תבע מהקב"ה זקן לבן לעת זקנה. אמר לפני הקב"ה: 'ריבון העולמים! אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד! מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד'.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל!' מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה, 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים' ( בראשית כד, א)".  לכן גדל זקן לבן כתוצאה מהזקנה, בגלל שאברהם אבינו תבע זאת מהקב"ה על מנת  שיוכלו להבחין בין האב לבן וכך יוכלו לכבד את האב, והוא היה האדם הראשון שצמח לו זקן לבן לעת זקנה [8].

2. "יצחק תבע מהקב"ה ייסורים לעת זקנה, כי: 'אדם מת בלא ייסורים, מידת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו ייסורים, אין מידת הדין מתוחה כנגדו (שהייסורים ממרקין עוונותיו)', כך טען יצחק כלפי הקב"ה. אמר לו הקב"ה: 'חייך, דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל', וזהו שנאמר: 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת' (בראשית כז, א)".

3. "יעקב תבע חולי לעת זקנה. אמר לפני הקב"ה: 'ריבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו (דהיינו אינו יכול לצוות אותם לסדר וליישב ענין ירושתם), מתוך שהוא חולה שניים או שלושה ימים (קודם מותו) הוא מיישב בין בניו'. אמר לו הקב"ה: 'חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל', וזהו מה שנאמר בפרשתנו: 'וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה' (מח,  א)".  וכן באופן טבעי, חל שינוי בכושר הראיה של יעקב אבינו וזהו שנאמר: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י).

מדוע הזקנה "קופצת"?

פרעה שואל את יעקב אבינו: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז, ח), במילים אחרות, בן כמה אתה? יעקב משיב לו: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (שם, ט). כלומר, יעקב עונה לפרעה, שהוא בן 130 שנה, ויחסית לגיל שאליו הגיעו  אבותיו (אברהם: 175 שנה, ויצחק: 180 שנה), הוא חי מעט שנים; ובגלל הצרות והדאגות והטרדות  הרבות שפקדו אותו, הזקנה קפצה עליו, ולכן הוא נראה זקן מאד (רמב"ן וספורנו, שם).

ניתן ללמוד מכך, שכשם שהצרות והדאגות מחישות את תהליך ההזדקנות, ומקצרות את משך חיי האדם, כך רוגע ושלווה, מאיטים את תהליך ההזדקנות ויכולים להאריך את החיים; עובדה, שיש לה סימוכין גם מבחינה מדעית[9].

---

[1] נראה שהכוונה לפסוק  המופיע קודם לכן, והמציין שיעקב היה בימיו האחרונים: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף..." (מז, כט).

[2] ע"פ ויקיפדיה בערך "זוקן ראייה" ובערך "עדשת העין".

[3] להרחבה ראה במאמר "מכת הסנוורים" פרשת וירא.

[4] בהערותיו לספר "מדרש הרפואה" מאת משה פרלמן, ח"ג, הוצאת "דביר" תל אביב תרצ"ו, עמ' 93.

[5] להרחבה ראה במאמר "מדוע נוצרים שקים שחורים מתחת לעיניים",  מאיר ברק, 2010, מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] ע"פ המאמר "הביולוגיה של ההזדקנות" מאת אדווין בירמן, כתב העת "מדע" עיתון מדעי לכל. כרך י"ח - 6 (1973) שבהוצאת מוסד ויצמן לפרסומים. המאמר נמצא גם בכתב העת "אסיא", כרך שישי, מכון שלזינגר, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים, תשמ"ט. ראה גם  באנצ' העברית בערך "זקנה".

[7] פרשה סה סעיף ט.

[8] ראה מאמר בפרשת חיי-שרה: "מדוע זקן מבוגרים מלבין?".

[9] ראה גם במאמר "תוחלת החיים של האדם" בפרשת פנחס.

© כל הזכויות שמורות למחבר

גורן האטד

 מאת: אורן סעיד

גורן האטד הוא גורן שמוקף בשיחי האטד הקוצניים, כדי לשמור על התבואה שבגורן.

במהלך המסע של קבורת יעקב אבינו ממצרים לארץ ישראל מספרת התורה: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (נ, י). גורן האטד הוא גורן שמוקף באטדין, כפי שרש"י מציין במקום: "גרן האטד - מוקף אטדין היה". האטד (Lycium) הוא שיח קוצני, הנפוץ בכל אזורי הארץ. מגדלים  אותו גם כצמח משוכה במקום גדר. השם "אטד" הוא שם קיבוצי הכולל שיחים קוצניים שונים.  על פי פירושו של אונקלוס, האטד נזכר בקללת ה' לאדם, ומזוהה עם ה"דַרְדַּר" בפסוק "וְקוֹץ וְ דַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית, ג יח): "וְכוּבִין וְ אַטְדִּין תַּצְמַח לָךְ וְתֵיכוּל יָת עִסְבָּא דְחַקְלָא". החוקרים [1] מזהים כ"אטד" בעיקר את שני השיחים הקוצניים: האשחר ארצישראלי   (Rhamnus palaestine) והאטד אירופי (Lycium europaeum).

אשחר ארץ-ישראלי.
אחד הזיהויים העיקריים לאטד המיקראי.
יוצר: איתן פ.
מתוך ויקימדיה

מדוע יש צורך להקיף את הגורן באטדים [2] ?

בשעת הדיש והזרייה  מתפזרים הרבה גרגירים ב'מקום הגרנות' ונובטים אח"כ עם רדת הגשמים, במשנה (כלאים פ"ב, ה) נידונו בעיות הכלאים במינים השונים שעלו במקום. כדי לשמור על התבואה שבגורן, במיוחד בשטח ציבורי שיש בו הרבה גרנות, נהגו להקיף את הגורן בגדר של קוצים - 'כגורן שמקיפין לו אטד' (סוטה יג, א). במיוחד הקפידו להקיף בגדר את הכרי, ערמת התבואה, החלק היקר שבגורן.

לפי הפשט, הם הגיעו לגורן שהיה מוקף בגדר עשויה אטדים. רש"י מביא פירוש נוסף לפי הדרש[3]: "על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כולן ותלו בו כתריהם והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים" (שם).

פרי האטד הוא ענבה קטנה, מתוקה במקצת. ענפי האטד הקשים קוצניים מאד, אך בעודם רכים נהגו "להמתיקם" בחומץ או במלח ואכלום כבושים (שביעית פרק ז, משנה ה). בארץ גדלים מינים אחדים של אטד, שהנפוץ בהם הוא האטד הטרופי.

זיהוי מקום גורן האטד

התורה מציינת ש"גֹּרֶן הָאָטָד" נמצא בעבר הירדן: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (שם). בתחילת המאה ה-4 לספירה, אוסביוס [4] מקשר בין העיר המקראית בֵּית חָגְלָה ובין האתר "גֹּרֶן הָאָטָד". במפת מידבא [5], מצויין שהעיר המקראית בֵּית חָגְלָה היא  "גורן האטד". בית חגלה הייתה עיר מקראית בנחלת שבט בנימין, ממזרח ליריחו, אשר המשיכה להתקיים גם בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. לפי זה, אין כוונת הביטוי "עבר הירדן" לעבר הירדן המזרחי בדווקא [6], אלא סמוך לעבר הירדן המזרחי, שהרי חלקו המערבי של עבר הירדן גובל באזור יריחו. כמו כן "חגלה" זה מלשון חוג – לחוג משמעו לרקוד במעגל; וגם צורת הגורן הייתה בדרך כלל עגולה, משום שהבהמות שדשו את התבואה היו הולכות במעגל [7].

 

---

 [1] יהודה פליקס בספרו "צמחי התנ"ך וחז"ל – עצי בשמים יער ונוי", הוצאת ראובן מס, 1997, עמ' 129-130.

[2] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 219.

[3] על פי תלמוד בבלי, סוטה, יג, א.

[4] באונומסטיקון [=ספר גאוגרפיה המכיל ריכוז שמות יישובים ומקומות אחרים בתקופות נתונות בזמן מוגדר מראש] של אוסביוס (8,7,20), האונומסטיקון הידוע של ארץ ישראל הוא של אחד מאבות הכנסייה, אוסביוס מקיסריה, אשר חיבר רשימה של יישובים ומקומות גאוגרפיים אחרים בארץ בתקופה הביזנטית.

[5] מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות החזותית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים. על פי ויקיפדיה בערך "מפת מידבא".

[6] כפי שצויין, העיר שכנה בנחלת שבט בנימין [יהושע יח, יט; יהושע יח, כא], וכידוע נחלת שבט בנימין לא היתה בעבר הירדן המזרחי.

[7] על פי ויקיפדיה בערך "בית חגלה (עיר מקראית)". ראה גם באתר "תרבות ומורשת יריחו" במאמר על "זיהוי המיקום של בית חגלה המקראית ושל גורן האטד",  מאת ארנה קובוס, בעקבות החידושים של הרב זאב שחור ממדרשת טהר.

© כל הזכויות שמורות למחבר