מאת: אורן סעיד
באוהל של שרה ורבקה היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת באופן ניסי. האדם המציא נרות המתמלאים שמן באופן אוטומטי.
בפרשתנו כתוב שיצחק הביא את רבקה לאוהל שרה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כד, סז). מבאר רש"י ע"פ מדרש רבה[1]: "האהלה שרה אמו - וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ". אחד הניסים שנעשו באוהל שרה, ששרה הדליקה את הנר ביום שישי לקראת שבת, והוא דלק שבעה ימים.
ראשית, יש לציין, שבשפת התנ"ך והמשנה, 'נר' נקרא הכלי שמחזיק בתוכו את חומר הבעירה של האש.
מצינו נס כזה במקורות נוספים:
א. "ר' אליעזר אומר[2], ברכו בנר ובי היה מעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר במוצאי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק".
ב. רבי חנינא סגן הכהנים מספר על מנורה אחת בבית המקדש שהיו מדליקים אותה בראש השנה והיתה דולקת כל השנה: "אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה: משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת" (תנחומא ישן תצווה ג).
מובן שכוונת המדרשים שהובאו לעיל, שהנרות דלקו באופן ניסי, זמן ממושך מהרגיל. במאמר זה נעסוק בשיטות להארכת משך זמן הדלקת הנר.
אחת השיטות להרבות השמן ולהמשיך את הדלקת הנר, נעשתה באמצעות כלי קיבול לשמן, העשוי מקליפת ביצה או מחרס, אותו הניחו מעל הנר או חיברו לנר על מנת שיטפטף לתוך הנר וימשיך את הדלקתו: "לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס[3]. ורִבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד" (שבת פרק ב משנה ד).
שיטה אחרת להארכת משך זמן הדלקת הנר[4], הוא באמצעות נר המתמלא שמן באופן אוטומטי בעזרת לחץ האטמוספירה[5]. פילון מביצאנץ (280 לפנה"ס - 220 לפנה"ס) התקין נר המתמלא שמן באופן אוטומטי בעזרת לחץ האטמוספירה[6], וזה תיאורו:
|
באמצע בית קיבולו של הנר, בבית שקעו, מחובר צינור חלול ולו חור בתחתיתו המכוסה בשמן שבנר. חלקו השני של הצינור נתון בתוך כלי כדורי ממולא שמן, אטום לאוויר, הנמצא על גביו וקצהו בולט מעל לשמן שבו. ובקרקעיתו של כלי זה שני חורים דקים בדיוק ממול לבית השקע של הנר. במקרה שבית קיבולו של הנר מלא שמן ומכסה את החור התחתון שבצינור, השמן שבכלי הכדורי לא יטפטף למטה; לחץ האטמוספירה מבחוץ גדול, במקרה זה, מכובד השמן; במקרה שהשמן בנר פוחת והולך ויורד למטה מגובה החור שבצינור, השמן שבכלי הכדורי יתחיל לטפטף למטה. האוויר שחדר לכלי הכדורי דרך הצינור שנפתח בתחתיתו, לוחץ על פני השמן למעלה ומבטל את לחץ האטמוספירה שמבחוץ. כאשר השמן ירד לגובה המכסה את החור שבצינור ומבטל את הלחץ מעל לשמן, הוא פוסק מלטפטף[7] (ראה שירטוט מימין).
הירון מאלכסנדריא (10-70 לספירה) תיאר נרות אוטומטיים כאלו הפועלים בעזרת לחץ מים ובעזרת לחץ אויר. קאללימאכוס הפסל התקין באריכטיאון באקרופוליס שבאתונה נר המתמלא פעם אחת בשנה ודולק כל השנה.
בהקשר זה, יש לציין, שלגבי המנורה נאמר: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). רש"י ואבן עזרא פירשו, שבציווי "נֵר תָּמִיד", המדובר בנר שידלוק כל לילה, ואפילו כל הלילה, אבל לא ביום[8]. כך גם לגבי הנר באוהל שרה, שהיה דלוק מערב שבת לערב שבת, אין הכוונה שהנר דלק כל הזמן, אלא שהיה דולק שבעה ימים, ובערב שבת היו ממלאים את הנר בשמן מחדש, לכבוד שבת; בדומה ללחם הפנים למרות שנאמר "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל), הכוונה שהחליפו את לחם הפנים אחד לשבוע, כל שבוע, בערב שבת (רש"י, שמות כז, כ).
בנוסף, יש לציין את הנרות האוטומטיים, המתוארים בנבואת זכריה המפורסמת, בה הוא רואה מנורה ושני עצי זית, אחד מכל צד: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר ]וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ ; וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה ד, ב-ג). מבאר רש"י: "אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ - וכאן לא פירש על שני צַנְתְּרוֹת זהב האמורות למטה בפרשה (פסוק יב) והם כמין עריבות ועדשים של בית הבד, שהם עומדים אצל הזיתים, והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן, ונעצרים שם בבית הבד והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות" (שם). מפירות שני ענפי הזיתים בא השמן למנורה. בתוך הצַנְתְּרוֹת, שטבען לא ברור, נהפכים הזיתים לשמן, הנשפך אל הגוּלָה שמעל למנורה. הגוּלָה היא כלי עגול מעל למנורה, כלי מלא שמן. מן הגוּלָה דרך המוּצָקוֹת, יורד השמן אל הנרות. מוּצָקוֹת הן כנראה מעין צינורות שדרכם ניצוק השמן אל הנרות שבראש המנורה[9].
[1] בראשית רבה פרק ס אות טז.
[2] בראשית רבה יא, ב; וכעין זה פסיקתא רבתי כג.
[3] במקרה זה הניחו את הכלי ליד הנר וחוששים שמא יטול בשבת מן השמן שבשפופרת, שהוא מוקצה לנר, ויתחייב משום מכבה בשבת (רש"י, ברטנורא).
[4] ע"פ הספר "כלי חרס בספרות התלמוד" מאת יהושע בראנד עמ' שמז – שמח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ג.
[5] יתכן שלנר מטיפוס זה התכוונו מקורותינו ב"נר העומד" (אבות דרבי נתן, כה), כלומר נר שאור או שמנו עומד ונמשך, וכן ב"נר המוסף" (תוספתא שבת ג, יד), כלומר ששמנו מתווסף מאליו.
[6] ראה גם The Encyclopedia Britannica: A Dictionary of Arts, Sciences and General Literature. (1890). ארצות הברית: H.G. Allen. Pages 246-247
[7] על המצאת נר אוטומטי על ידי בנו מוסא (מילולית: בניו של מוסא) במאה ה-9, ראה גם בספר,
"A History of Engineering in Classical and Medieval Times" by Donald Hill, 2013, Routledge, page 216.
[8] לעומת זאת הרמב"ן מבאר שהכוונה ל"נר המערבי" שדלק תמיד, היינו כל הזמן (שם). בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר: " 'נר מערבי', נותן בה [הכהן] שמן כמידת חברותיה [חצי לוג] וממנה [מן הנר המערבי] היה מדליק ובה היה מסיים" (שבת כב, ב). מדברי הגמרא הנ"ל משתמע, שהנר המערבי, ניתן בו שמן מועט למשך לילה, ונעשה בו נס ודלק מערב עד ערב. במיוחד בולט הדבר מדברי הגמרא ביומא (לט, א); האומרת: "ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק ... היה נר מערבי דולק, מכאן ואילך - פעמים דולק פעמים כבה".
[9] ראה גם מאמרו של יהושע רוזנברג "ראיתי והנה מנורת זהב כולה" באתר "דעת", מכללת הרצוג.
