‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וזאת הברכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וזאת הברכה. הצג את כל הרשומות

"וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ"

 מאת: אורן סעיד

עוצמת החום והאור מהשמש, משפיעות ישירות על מהירות הנביטה, על קצב הגדילה, על הפריחה ועל הבשלת הפרי.

בברכת משה ליוסף, נאמר בפרשתנו: "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" (לג, יג-יד). במאמר זה נעסוק בביאור הברכה "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ".

מבאר רש"י: "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ - שהייתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות". האבן עזרא מבאר: "תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ - כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש" (לג, יד). כיצד השמש מסייעת לגידול הצמחים ולהבשלת הפירות?

בתהליך הפוטוסינתזה (=ההטמעה; פוטו = אור, סינתזה = בנייה) הצמח משתמש באנרגיית השמש, מים ופחמן דו חמצני (חומרים שאינם אורגאניים) כדי ליצור סוכרים (חומר אורגאני); תוצר הלוואי לפעילות זו הוא החמצן הנפלט לסביבה החיצונית. תהליך הפוטוסינתזה מתרחש רק כשיש אור שמש או מקור אור בעל אורכי גל ועוצמה דומים. אנרגיית האור נקלטת על ידי חומר צבע ירוק – הכלורופיל, הנמצא בעלים ובדרך כלל גם בגבעולים. הכלורופיל מעניק לחלקיו הירוקים של הצמח את צבעם.

תהליך הפוטוסינתזה מתקיים בעלים של צמחים
ובחלקים ירוקים אחרים של הצמח.
יוצר: Chenspec
מתוך ויקימדיה

הסוכרים הנוצרים בפוטוסינתזה מועברים ברובם לחלקי הצמח השונים, שם הם משמשים לבניית החומרים האורגניים האחרים. חלק מהסוכרים נשאר בעלים. תאי העלים משתמשים בהם לצורכיהם והחלק העודף שנשאר בעלים הופך לעמילן.

השמש נותנת אנרגיית אור המניעה את תהליך הפוטוסינתזה. עלייה בעוצמת האור מגבירה את הפוטוסינתזה.  כמו כן השמש גורמת  לעליית הטמפרטורה, דבר המזרז תהליכים כימיים, ובכלל זה את התהליכים הקשורים בפוטוסינתזה. ואולם, עלייה רבה מדי בטמפרטורה עלולה לגרום להרס החלבונים בתאים ולעיכוב התהליכים. הפרי גדל בנפחו ובמשקלו כתוצאה מזרימה מוגברת של מים ותוצרי פוטוסינתזה אליו[1]. עוצמת החום והאור משפיעות ישירות על מהירות הנביטה, על קצב הגדילה, על הפריחה ועל הבשלת הפרי.

תהליך הפוטוסינתזה הוא הבסיס לקיומם של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ. זאת מכיוון שהיצרנים וביניהם הצמחים, הם היחידיים שמיצרים חומרים אורגניים (סוכרים) מחומרים אי-אורגנים (מים, פחמן דו-חמצני). החומרים האורגניים שיוצר הצמח, אם כן, הם מקור המזון עבור כל היצורים החיים שאינם מסוגלים ליצר חומרים אורגניים.

מזרחה של תאנה

יש שלמדו מפסוק זה, שההבשלה מתחילה בצד המזרחי של העץ: "אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה. דתני רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה - יפנה למזרחה, שנאמר 'וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ' " (יומא פג, ב). הריצה למזרחה של התאנה מעלה את הסיכוי למצוא תאנים מתוקות ובמיוחד בשעות הבוקר משום שתהליך הפוטוסינתזה תלוי באור וחלקה המזרחי והדרום מזרחי של התאנה קולט את אור השמש כבר עם התחלת הזריחה. בלשון רש"י: "למזרחה של תאנה - שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום, והשמש ממתק את הפרי" (שם). ביצוע הפוטוסינתזה מאפשר לתאנה לשלוח סוכרים אל הפירות ובכך לגרום להבשלתם המהירה ולהצטברות כמויות סוכר גבוהות בצד זה של העץ[2].

בתאי העלים קיים חלבון קולט אור (פוטורצפטור) בשם פוטוטרופין, שרגיש לאור כחול. אותו קולטן גם מסייע לצמחים לצמוח לכיוון האור. כשחלבוני פוטוטרופין בחלקו העליון של הצמח קולטים אור כחול המגיע מכיוון מסוים, הם מניעים שרשרת של תגובות שמובילות להרחבה מוגברת של התאים בצד הנגדי של הגבעול. בעקבות זאת הגבעול מתעקם וצומח לעבר האור[3].

אם כן, השמש מסייעת בגידול הצמחים והבשלת הפירות, ע"י כך שהצמח משתמש באור השמש בתהליך הפוטוסינתזה ליצירת סוכרים, וכן על ידי  העלאת הטמפרטורה המזרזת את תהליך הפוטוסינתזה[4].


[1] ראה "צומח וצמחים", יחידות 9-10, האונ' הפתוחה בישראל, 1992, עמ' 52.

[2] מתוך המאמר "ורצתי למזרחה של תאנה – תאנה", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, יומא (פג, ב).

[3] "הכישורים של הצמחים", יעל וגנר, אוקטובר 2022, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] ראה בספר "אחידות ושוני בעולם החי : פרקים בהזנה באדם בבעלי חיים ובצמחים - לחטיבת הביניים", במאמר "תהליכי הזנה בצמחים", משרד החינוך, האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים, 1992. המאמר המקוון בספריה הויטואלית של מטח.


© כל הזכויות שמורות למחבר

קבורת משה רבינו

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שמשה רבינו נקבר בהר נבו המזוהה כיום עם ג'בל נבא. עם זאת, למרות כל הניסיונות, טרם הצליחו לאתר את קברו של משה רבינו, כפי שהתורה מציינת, שאיש לא מצא את הקבר של משה רבינו.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שנביא הנביאים, משה רבינו ע"ה מת ונקבר בהר נבו (פרק לד). על פי חז"ל, ז' באדר הוא יום הולדתו ופטירתו של משה רבינו (קידושין לח, א). במאמר זה נעסוק בקשיים העולים מתיאור קבורתו של משה רבינו בפרשתנו ובמסורות על מקום קבורתו.

הַר הָעֲבָרִים

בפרשתנו נאמר: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ" (לד, א) ואילו בספר במדבר (כז, יב) ה' מצווה את משה "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מהו היחס בין הר נבו להר העברים?

הרמב"ן מפרש שהר העברים הוא הר נבו, ונקרא על שם מעברות הירדן: "שם ההר הזה 'הר נבו' כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב, מט) ובזאת הברכה (שם לד, א), אבל יקראו אותו 'הר העברים' מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן 'אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ' (לד, א), ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד, יט) 'וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ' " (במדבר כז, יב). הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' (דברים לב, מט) פירש, ששני עברים היו בו, עבר מזרחי שהיה שייך למואב, ועבר מערבי שהיה שייך לנחלת בני גד,  ובאמרו "עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ" (לד, א), הכוונה לצד המערבי, שהיה שייך לארץ ישראל ומשם יראה את הארץ.

מבט מההר - ג'בל נבא - לעבר ים המלח ובקעת הירדן.
יוצר: David Bjorgen.
מתוך ויקיפדיה

בספר במדבר נאמר: "וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ; וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (לג, מז-מח). הרי שהיה הר העברים בקרבת מחנה ישראל בערבות מואב, ואחת הפסגות שלו היתה הר נבו. 

בהר או בגיא?

נאמר בפרשתנו: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (לד, ו) ואילו לעיל הוא אומר: "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה" (לב, נ) ? משה נקבר בשיפולו של ההר, ושיפולי ההר אף הם קרויים 'הר'; ולפי ששיפועו התחתון של ההר מחובר עם הגי שמתחת ההר, הוא קורא לשיפולי ההר 'גי', כשולי קדרה שהם בכלל הקדרה (דעת מקרא).

זיהוי הר נבו

משה רבינו עולה להר נבו, לראות את הארץ אשר שמה לא יבוא. בערבות מואב מזרחית לים המלח, מתנשאת פסגה רמה, לגובה של 817 מטר מעל פני הים, הקרויה בערבית ג'בל נבא (=הר נבו). הערים החשובות בסביבה הן מידבא וחברון - בימינו עיירות ערביות שג'בל נבא, מתנשא ביניהן. על הר זה, ועל כל ההרים הסמוכים, הוקמו אתרים מקודשים על ידי בני כל הדתות, בניסיון לזהות אותם עם הר נבו של משה. על פי המסורת היהודית, מקום קברו של משה לא נודע וכפי שמציינת התורה : "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (לד, ו). קיימים חילוקי דעות בקרב החוקרים, אם ההר ג'בל נבא אשר מוכר כיום כהר נבו, הוא אכן אותו ההר אליו התייחסו בתורה[1].

בכל האזור שקקו חיים יהודיים בתקופת ההתנחלות, אז התיישבו בחבל ארץ זה שבטי ראובן וגד. אכן, קבורתו של משה היתה בגבול נחלת ראובן וגד הוכחה נוספת לדיוק של הספרי[2] - "מת משה בתוך נחלתו של ראובן וניקבר בשדה נחלתו של גד" (ספרי ד"ה ויעל משה - לד, א).

למרגלות ג'בל נבא מצוי יישוב הקרוי כיום חירבת מוחיט או חירבת עיון מוסה (=מעיינות משה).  בחפירות שנערכו ביישוב נמצאו רצפות מוזאיקה מהתקופה הביזנטית. באתר זה נמצאו חרסים שונים מהתקופה הישראלית הקדומה[3]. מסתבר שבמקום היה קיים יישוב יהודי עד לתקופת מישע מלך מואב, אשר כבש ערים יהודיות והנציח זאת במצבתו - "מצבת מישע". נבו נזכרת במצבת מישע בצורה 'נבה', לאחר שמישע כבש אותה, לקח ממנה את כלי בית ה' והשיבה למואב.

"מקאם נבי מוסא" (=מקום הנביא משה) הוא  מסגד במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים. מזוהה במסורת המוסלמית כמקום שבו קבור משה או מקום תפילה ממנו ניתן לצפות על קברו בהר נבו.  קיימים אתרי תפילה מוסלמים, המכונים "מקאם", שחוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי סבור נבחרו להיות בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לפי דעה זאת, אפשר גם לראות בנבי מוסא אתר בו ניתן להשקיף על ערבות מואב ועל הר נבו[4].

"ויראהו ה' את כל הארץ"[5]

מפסגת ג'בל נבא, המכונה רס סיע'ה, הנמצאת בראש המזקף התלול שמעל לערבות מואב ושקע ים המלח, אפשר להשקיף על חבלי ארץ נרחבים: חלקו הדרומי של הגלעד (=עבר הירדן המזרחי), חלקו הצפוני של ים המלח, בקעת הירדן, הרי יהודה, השומרון והגלבוע. אבל אי אפשר לראות מג'בל נבא את חלקו הדרומי של ים המלח, המסתתר מאחורי רכס ההרים שמדרום לג'בל נבא, וכן אי אפשר להשקיף על דן, על ארץ נפתלי ועל הים האחרון הנזכרים בפרשתנו: "וַיַּרְאֵהוּ  ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן; וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי (=ארץ הגליל; יהושע כ, ז) וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה (היושבות במרכז הארץ) וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן (=הים המערבי  - הים התיכון)" (לד, א-ב). ניתן לתרץ ע"פ הרמב"ן (שם), שה' הראה למשה את כל הארץ ב"מעשה נס" משום שמשה אהב מאד את ארץ ישראל; לכן משה הצליח לראות גם חלקים שאינם נשקפים מג'בל נבא – הר נבו.

העלמת קברו של משה רבינו

אע"פ שהתורה מפרטת בדיוק את מקום קבורתו של משה: "מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ... וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (לד,א; לד, ו), התורה מציינת, שאיש לא מצא את הקבר של משה רבינו: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (לד, ו). חשיבותו של הקבר הגיעה למדרגה כה גבוהה, עד שהיה בין אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו).

ניסיונות שונים, כמעט כולם של לא יהודיים, נעשו במשך התקופות למצוא את קברו של משה; אולם הגדילה לעשות מלכות רומי[6], אשר שלחה משלחות בכוונה לחפור ולמצוא את קבר משה רבינו; על חפירה זו מסופר: "אלו שהיו חופרים למעלה, היו אומרים למטה תמצא אותו, ואלה שלמטה היו אומרים למעלה תמצא אותו, עד שיגעו ומתו" (ספרי ד"ה ויעל משה - לד, א; סוטה יד, א). זוהי מעין חפירה ארכיאולוגית, שאמנם בסופו של דבר, לא הצליחה במשימתה לגלות את מקום הקבר המקודש והנערץ ביותר.

אחת הסיבות להעלמת מקום קבורת משה רבינו היא ע"פ האברבנאל[7]: "כי הדברים הקדושים כולם, כארון, והמנורה, ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו, כדי שלא יבואו האומות וישתמשו בהם בהיפך הכוונה האלוקית; הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות, היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תיפלתם וכל שכן שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים", דבר המוכר לנו מעצם ימינו אנו, ודבר זה התקיים. סיבה נוספת להעלמות מקום הקבורה, כפי שמסביר רבי חמא ברבי חנינא, כי "גלוי לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש להיחרב וישראל יצאו לגלות, שמא יבואו לקבורת משה ויתחננו ויעמדו בבכיה - ועומד משה ומבטל את הגזירה, לפי שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (סוטה יד, א).

במאמר המוסגר, יש לציין את הקשר בין קברו של משה רבינו, לקברות האבות והאמהות במערת המכפלה[8]; יש אומרים, שמחילה היתה יוצאת, מקבורתו של משה למערת המכפלה: "סמליון אמר: 'וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה' -   ומנין אתה אומר מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות? נאמר כאן 'וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה' (לד, ה) ונאמר להלן 'שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ' (בראשית מט, לא)" (ספרי דברים ד"ה וימת שם משה -  לד, ה).


[1] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "הר נבו".

[2] השווה תוספתא סוטה ד, ד.

[3] ראה  בכתב העת לידיעת ארץ ישראל "אריאל", "אתרים ומקומות בירדן", בפרק העוסק ב"הר נבו" , גיליון 110-111, עמ' 70, הוצאת ספרים אריאל, 1995.

[4] הרעיון הובא במאמרו של זאב ח' ארליך, משה ויהושע - בין מזרח למערב - נבי מוסא ממערב לירדן ונבי יושע ממזרח לו, מוסף השבת, מקור ראשון, כ"א תשרי תש"ע - המצטט את ברסלבסקי יוסף:"מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ועוד מתוך "לחקר ארצנו - עבר ושרידים תל אביב, תשי"ד, 331-332.

[5] מתוך אנצ' מקראית בערך "נבו, הר נבו".

ראה גם באנצ' יהודית,בערך "נבו", מכללת הרצוג.

[6] ע"פ מדרשים אחרים מדובר באדריינוס קיסר ששלח את המשלחת על מנת למצוא את קבר משה רבינו: 'מדרש עשר גלויות', סיני, מג (תשי"ח), עמ' רב-רג. ראה גם בתוספת ל'סדר עולם', כמובא אצל א' נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, א, עמ' 175.

[7]  ד"ה הדרוש הרביעי.

[8] ישנן אגדות המציינות שמשה רבינו קבור ממש במערת המכפלה. להרחבה ראה  ב"תרביץ", כתב עת מדעי במדעי היהדות, טבת-אדר תשל"ב , גליון מ"א (ב), במאמר "מערת המכפלה וקבורתו של משה : לגלגולה של מסורת אגדה", איש שלום מיכאל, הוצאת י.ל. מאגנס. המאמר המקוון באתר "הספריה הוירטואלית של מטח".


© כל הזכויות שמורות למחבר

מערת פמיאס

 מאת: אורן סעיד

בימי קדם סברו, כי הירדן יוצא ממערת פמיאס, וכי נחל הבניאס הינו יובלו העיקרי של נהר הירדן.

משה רבינו מברך את שבטי ישראל לפני מותו. בברכתו לשבט דן נאמר: "וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (לג, כב). תרגום אונקלוס מתרגם: "יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן  - אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן" – ארצו שותה מן הנחלים הנמשכים מן הבשן. רש"י מפרש: "יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן  – כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייאס והיא לֶשֶׁם שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) 'וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן' וזינוקו וקילוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס והוא במזרחה של ארץ ישראל ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) 'וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם' וגו', יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו".

שני הפירושים ברש"י מתייחסים לנהר הירדן היוצא מאזור הבשן (הגולן). בפירוש הראשון רש"י מבאר שנהר הירדן יוצא ("מזנק") ממערת פמיאס, השוכנת בחלקו של דן, באזור הבשן. בפירוש השני רש"י מבאר, שכמו שהירדן היוצא מהבשן מתחלק לשני חלקים, כך שבט דן נחלו בשני מקומות; בסביבות העיר עקרון ובלֶשֶׁם ליד מקורות נהר הירדן.

המעיין בבניאס הנובע למרגלות המערה.
יוצר: gugganij
מתוך ויקימדיה

מערת פמיאס ומקורות הירדן

המקורות העיקריים של מי הירדן הם הגשמים והשלגים היורדים על החרמון. הם מזינים את הירדן על ידי זרימה, עלייה וחלחול תת-קרקעי היוצר את שלושת מקורות הירדן: נחל חרמון (בניאס), נחל דן, נחל שניר, נחל עיון. יש המונים גם את נחל עיון, שמקורו בלבנון, עם מקורות הירדן, אולם נחל זה נשפך בעבר ישירות לאגם החולה, ורק לאחר ייבוש האגם הובל בתעלות ישירות אל אפיק נחל שניר והירדן. נחל שניר ונחל עיון מקורם בלבנון. נחל חרמון נפגש עם נחל דן במרחק ק"מ אחד מצפון-מזרח לקיבוץ שדה נחמיה[1].

פמיאס, או פניאס, הוא שמה של עיר מחוז שישבה על מורדותיו הדרומיים של החרמון, מעל למערת פמייס. הורדוס בנה בעיר זו כמה בניני פאר, ובנו פיליפוס השלים אחריו ובנה את העיר מחדש. הוא גם קבע שם את מקום מושבו וקרא לה: קיסרי, על שם אוגוסטוס קיסר רומי (קדמוניות יח, ב, א). בפי חז"ל נקראת קיסריון (תוספתא סוכה פרק א, הלכה ט).

מערת פמיאס הוא שמה של מערה למרגלותיו הדרומיים-מערביים של החרמון. מערת פמיאס נמצאת כיום בשמורת הבניאס. הבניאס הוא נחל חרמון, אחד מהמקורות  העיקריים של הירדן. מעין בניאס נובע למרגלות מערה וככל הנראה בעבר נבע מתוכה ממש[2]. מימין למערה יש גומחות החצובות בסלע וכתובת הקדשה לאל היווני פאן - אל הרועים והמעיינות במיתולוגיה היוונית. פולחן פאן שהיה נהוג במקום הוא שהקנה למקום את שמו – בניאס, שיבוש של פניאס, ובלשון חז"ל "פמיאס"[3].

חכמינו סברו כי הבניאס הינו יובלו העיקרי של נהר הירדן. במסכת בכורות אומר רב כהנא: "זכרותיה דירדנא ממערת פמיאס. היכא דאמר לא שתינא מים ממערת פמייס איתסר ליה בכוליה ירדנא  (=עיקרו של הירדן ממערת פמיאס. הנודר לא אשתה ממערת פמיאס – אסורים עליו כל מימי הירדן) " (נה, א). יוסף בן מתתיהו מעלה את הדעה כי מקור הירדן במערה סמוך לבניאס: "מירכתי המערה הפונות החוצה פורצים המעינות ומשם מוצא הירדן לדעת אחדים" (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים עם הרומאים א, כא ג). יואל אליצור משער שמדובר בטעות של בני התקופה, אשר בגלל חשיבות העיר בניאס או בגלל מפלו המרשים, ייחסו לו זרימה חזקה יותר מאשר בנחל דן[4].

בימי קדם סברו כי המים הזורמים מתוך מערת בניאס באים, במנהרה ארוכה, מברכת רם הנמצאת ברמת הגולן. על אף שהתאוריה נגזרת מבסיס הגיוני - האזור הוא קארסטי ותהליכי קארסט [=המסה של סלעים מסוג גיר ודולומיט] יכולים ליצור מנהרות תת קרקעיות ארוכות למדי, היא מאוד הרחיקה לכת והיא מופרכת באופן חד משמעי[5]. האזכור הראשון לקשר בין הבריכה לבניאס מופיע במיתולגיה היוונית שמספרת על האל פאן שאיבד את חלילו בבריכה ומצא אותו מאוחר יותר צף במימי הבניאס. מיתוס זה נזכר אף בכתבי יוסף בן מתתיהו, בקטע המתאר ניסיון מעניין לגלות את מקורו האמיתי של הירדן:

"למראית עין מקור הירדן נמצא על יד פניאס ובאמת הוא פורץ מן הבריכה הנקראת בשם הקערה (פיאלי ) [=ברכת רם] ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה. והבריכה נמצאת בואכה ארגוב (טרכון) ורחוקה מאה ועשים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראה מסביב נקראת הבריכה העגולה קערה. ומי הבריכה מגיעים עד גובה שפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה. ואיש לא ידע לפנים כי מן הבריכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכון וגילה את הדבר במופת. הוא זרה מוץ על פני הקערה ואחר כך מצא כי נסחף המוץ אל פניאס, אשר שם ביקשו הראשונים את מקורות הירדן ובמקום ההוא צף על פני המים ... ומהמערה הנמצאת פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים" (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים עם הרומאים ג, י, ז).

מחילה זו המגיעה מברכת רם למערת פמייס נזכרת גם במכילתא[6]: אחרי שסירב הקב"ה שמשה יכנס לארץ כמלך ואף כהדיוט, אומרת המכילתא, 'אמר [משה] לפני המקום, רבונו של עולם כלום נגזרה גזירה שלא אכנס לה לא מלך ולא הדיוט, אכנס במחילה של קסריון שתחת פמיאס. אמר לו 'וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר' (דברים לד, ד) ". גם משה שמע על המחילה המפורסמת וביקש להיכנס דרכה אל ארץ ישראל, אך מבוקשו לא ניתן לו.

"זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות"

רש"י מביא מדרש שמקורו בספרי[7]: "מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות" (שם). נהר הירדן זורם אל תוך הכנרת וממשיך לזרום עד ים המלח. אולי זו כוונת המאמר המובא בספרי, "מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות" – שהירדן ("הזינוק") יוצא ממקום אחד - ממערת פמיאס (כדלעיל) ונשפך לשני מקומות: לכנרת בצפון ולים המלח בדרום[8].

נהר הירדן נחלק לשני חלקים: החלק הנמשך משדה נחמיה, המקום בו נמצאת נקודת המפגש של היובלים המזרימים מים אל הנחל, דרך עמק החולה ועד צפון הכנרת הנקרא - הירדן ההררי, מפני שבשטח זרימה זה של הנהר, פני השטח הם הרריים. החלק האחר הירדן הדרומי נמשך מסכר דגניה בדרום הכנרת ועד ים המלח בדרום - בחלקו גבולה של ישראל עם ממלכת ירדן וזורם בבקעת הירדן[9].



[1] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נחל חרמון".

[2] אנצ' יהודית "דעת", בערך "פניאס", מכללת הרצוג.

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "בניאס (אתר ארכיאולוגי)".

[4] "שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגולם", יואל אליצור, יד יצחק בן צבי, תשס"ט, עמ' 241.

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "בריכת רם" בפיסקה "אגדות שנקשרו בבריכה".

[6] מכילתא דרשב"י, דעמלק פרשה ב (מהד' כהנא 179).

[7] סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים.

[8]בהקשר זה, יש לציין את הגמרא במסכת בכורות:  "תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של סיבכי [=אגם החולה] ובימה של טבריא [=כנרת] ובימה של סדום [=ים המלח] ונופל לים הגדול [=הים התיכון]" (נה, א). מובעת כאן ההשקפה כי הירדן אינו נשפך לים המלח אלא יוצא ממנו וממשיך את מהלכו במחילות מתחת לקרקע עד הים הגדול.

[9] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נהר הירדן".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הטרית בברכת משה לזבולון

 מאת: אורן סעיד

בברכת משה לזבולון נאמר "שפוני טמוני חול". חז"ל דרשו שנחלתו של זבולון היתה עשירה בדג הטְרִית, המזוהה עם הסרדין, לפי אחת הדעות.

            בברכת משה לזבולון נאמר: "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (לג, יט). מבאר רש"י: "וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל - כסוי טמוני חול, טְרִית וחלזון וזכוכית לבנה, היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולון היה" (שם). משה רבינו בירך את זבולון, שנחלתו היה לחוף הים התיכון (בראשית מט, יג), ישתברך  מן הים בטרית, חילזון וזכוכית לבנה. מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת מגילה: "שפוני – זה חילזון, טמוני – זה טְרִית, חול - זה זכוכית לבנה" (מגילה ו, א). מהי ה'טְרִית'?

הטרית היא הטונה

רש"י פירש במסכת מגילה (שם; וכן ברכות מד, א) שזהו דג הטונה: "טרית - דג שקורין טונינ"א[1] (טונה)". אבל רש"י בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה (לה, ב) מפרש טרית כדג קטן מלוח: "וטרית - מין דגים קטנים מלוחים".  ניתן ליישב את הסתירה בדברי רש"י בכך,  שהסוג טונה, השייך למשפחת הקוליאסים, כולל מינים נוספים, שלמרות הבדלי הגודל גם הם נקראו בפיו בשם "טונה". כך למשל, בתלמוד בבלי מסכת חולין (סו, א) מפרש רש"י: "הסולתנית - מין דגים קטנים בלע"ז טונינ"א".

"שפוני טמוני חול" - הטרית
המזוהה עם הסרדין, לפי אחת הדעות
מתוך ויקימדיה

הטרית היא עפיאן (אנשובי)

ל. לוויסון מציע שהטרית הם הדגים הנקראים בעברית עפיאן (אנשובי) ובגרמנית Sardellen. מילה זאת היא נגזרת של מילה ביוונית שפירושה "שיער" משום שלדג קטן זה יש אדרות דקות כמו שיער. בדרך כלל האנשובי הומלח, ומכאן נובע הסברו של רש"י [במסכת עבודה זרה (לה, ב)] שהטרית היא מין דגים קטנים מלוחים[2].

הטרית היא הסרדין

ד"ר מנחם דור כותב[3], שלפי ההקשר במקורות חז"ל, הטרית מתאימה רק לדגים קטנים, לסרדינים, ולא לדגי הטונה שהם דגים גדולים יחסית:

א. המדרש הנ"ל: "שפוני – זה חילזון, טמוני – זה טְרִית, חול זה זכוכית לבנה", 'טְמוּנֵי' מתאים לדגים קטנים ורבים, זה מתאים לברכה, כמו החילזון והחול.

 ב. האגדה מספרת על "עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלך שהיו מוצאים ממנה שישים ריבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת" (ברכות מד, א). כמות עצומה כזו מתאימה לסרדין, דגים בספלים מתאים לדגים קטנים.

ג.  בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מוזכר: "טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר" (לט, ב). תיאור זה  מתאים אך ורק לדגים קטנים, משומרים, שאפשר לשמר אותם עם הראש והשדרה או מכתשים אותם, ואז הראש והשדרה מתרככים ואינם ניכרים וזאת היא טרית טרופה.

לכן נראה, שהטרית היא מין סרדין, כפי שאכן נקרא היום דג זה כיום בעברית תקנית.

על חשיבותו של ה"סרדין" ועל משפחת הטריתות בכלל נעמוד בשורות הבאות:

הטריתות הן משפחה של דגים מסדרת הסרדינאים. רובן חיות באוקיינוסים. הטריתות נעות בלהקות של מיליוני פרטים בקצב אחיד ומתקדמות כיחידה אחת. הן נפוצות בכמויות עצומות, ויש סבורים שמספר פרטיהן למשפחה הוא הרב ביותר בין משפחות החולייתנים. חשיבותן הכלכלית-מסחרית גדולה ביותר, והן תופסות את המקום הראשון בעולם הדייג.

המין החשוב ביותר מבין הטריתות הוא הטרית הצפונית (=המליח האטלנטי, Clupea harengus), הידועה בשם הרינג והתופסת את המקום הראשון בעולם הדייג[4]. ארכה עד 40 ס"מ, בדרך כלל ארכה נע בין 20 ל-25 ס"מ.

הטרית הדקה (Sardinella aurita), ארכה הממוצע נע בין 23 ל-28 ס"מ[5]. הטרית הדקה משמשת למאכל במצב טרי או בשימורים. הטרית הדקה נידוגה גם בארץ ישראל. לפני בניית סכר אַסְוַאן על נהר הניולס, היתה הטרית הדקה אחד מהדגים החשובים ביותר באזורנו; אך בניית הסכר מונעת ממינרלי הזנה להישטף לים התיכון, דבר שגרם לירידה חדה בשלל הטרית הדקה[6]. בארץ ישראל נידוגה גם הטרית הגסה[7] (Sardinella maderensis).

הערך התזונתי של הטריתות הוא רב ביותר[8]: הן עשירות בחלבון, בחומצות שומן אומגה 3, במינראלים: סידן, זרחן אשלגן, ובוויטמינים: B2, B12, D. הערך התזונתי שבהן נתון לתנודות בהתאם למין ולעונות השנה.

אנו רואים את חשיבותן של הטריתות, ואת הסחר העצום בהן, ולכן את גודל חשיבות ברכת משה לזבולון, שברכו בשפע של טריתות.


[1] את הלעז "טונינ"א" מתרגם ד"ר משה קטן בספרו "אוצר לעזי רש"י"  ל"טונה".

[2] ל. לוויסון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 255-256. ראה גם בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "שפני זה חלזון טמוני זו טרית - טרית", מגילה ו, א.

[3] ע"פ  ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997,  עמ' 174.

[4] ע"פ האנצ' העברית בערך "טריתות", חברה להוצאת אנצ' בע"מ, ירושלים תל אביב, תשל"א.

[5] Whitehead, P. J.P.; G. J. Nelson; T. Wongratana (1988). Clupeoid fishes of the world (suborder Clupeoidei). Rome: United Nations Development Programme. pp. 93–95, 106, 115.

[6] "מדריך הדגים של ישראל: ים סוף, הים התיכון, מים מתוקים", דני גולני, הוצאת כתר, 1997, עמ'  130.

[7] אנצ' אביב חדש, בערך "סרדין", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[8] ראה באתר משרד החקלאות האמריקאי   " U.S. DEPARTMENT OF AGRICULTURE " בערך "Fish, sardine".

© כל הזכויות שמורות למחבר
UA-41653976-1