מאת: אורן סעיד
פתילות המנורה שבמקדש הוכנו מפשתן העשוי מבגדי כהונה שהתבלו. פתילות מפשתן היו נפוצות בימי קדם, להדלקת נרות שמן למאור.
בחנוכה אנו חוגגים את ניצחון המכבים על היוונים וכן את נס פח השמן שהספיק לשמונה ימים. את המנורה בבית המקדש הדליקו בשמן זית זך, שנאמר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כד, ב). התנאי הנדרש בכדי שהשמן יהיה ראוי להדלקת המנורה, הוא שיהיה שמן זך בלא תערובת שמרים. שמרים הם המשקע השמן לאחר התסיסה[1]. התורה מציינת את חומר הבעירה, שמן הזית, אך לא אומרת דבר מפורש על החומר שהפתילה תיעשה ממנו.
המשנה במסכת שבת (פרק ב, משנה א) מציינת את סוגי הפתילות הכשרות לנר שבת. הפתילות הכשרות לנר שבת, הן פתילות שבעת ההדלקה השלהבת שלה עולה יפה והשלהבת יציבה על הפתילה. מסקנת התלמוד בבלי במסכת שבת (כא, א), שכל פתילה הכשרה לנר שבת כשרה למנורת המקדש, ומאידך גיסא רק הכשרה לשבת כשרה למנורה; וכך פסק הרמב"ם: "כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה, שנאמר 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (ויקרא כד, ב) שתהא שלהבת עולה מאליה" (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה טו). לעומת זאת, שיטת התלמוד ירושלמי, ש רק הפשתן כשר למנורה: "אמר ר' שמואל רב בר יצחק: כתיב 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (ויקרא כד, ב), שיערו לומר לך שאין עושה שלהבת אלא פשתן בלבד [2]" (שבת פרק ב, הלכה ג; סוכה פרק ה, הלכה ג). בפירוש "קרבן העדה" על הירושלמי כותב, שדווקא הפשתן כשר להדלקת המנורה במקדש, מפני ששלהבת הפשתן גדולה יותר: "ש הפשתן מעלה להב יותר, וכתיב 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (ויקרא כד, ב), שתהא השלהבת עולה מאיליה" (סוכה, שם).
|
|
חוטים וחבלים העשויים מפשתן. יוצר: Florian Gerlach מתוך ויקימדיה |
פתילות המנורה שבמקדש הוכנו מפשתן העשוי מבגדי כהונה שהתבלו: "תני מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנרות שבפנים, ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ" (ירושלמי סוכה, שם). ממכנסי הכהן הגדול שהתבלו, שהיו עשויים מפשתן משובח [3], הכינו פתילות פשתן להדלקת המנורה במקדש [4] ואילו ממכנסי כהן הדיוט שהתבלו (שהיו עשויים מפשתן) הכינו פתילות פשתן להדלקת הנרות בשמחת בית השואבה.
ה"חיי אדם" כתב שמצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה בפתילות העשויות מצמר גפן או פשתן [5]: "מצוה מן המובחר ליקח שמן זית דומיא דנס שבמקדש שהיה בשמן זית... מצוה מן המובחר ליקח צמר גפן או חוטי פשתן" (כלל קנד סעיף ח). בפירוש "עלי תמר [6]" על הירושלמי (שבת, שם), ציין לפיוט ארץ ישראלי קדום, שמזכיר הדלקת נר חנוכה בפשתן דווקא, כעין המנורה ובהתאם לשיטת הירושלמי: "ובידיעת המכון לחקר השיר העברי ברלין כרך א עמוד קסה, נתפרסם פיוט ארץ ישראל, מהפייטנים הקדמונים רבי פנחס ברבי יעקב הכהן: "נֵר חֲנוּכָּה גִיהוֹ בִּפְתִילַת פִּשְׁתָּן יִתְכַּוָן; דַּעַת כִּי דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה קְהִלּוֹת יָוָן" עד כאן; משמע גם כן שהדליקו נר חנוכה בפתילת פשתן. ויש לומר נמי שרק בנר חנוכה הקפידו על זה, מפני שהוא זכר לנס המנורה, עשאוהו כמנורה [7]" (ירושלמי שבת, שם).
סיבי הפשתן [8]
הפשתה היא מצמחי התרבות העתיקים וגידולה היה נפוץ במצרים העתיקה. עיקר שימושו של הצמח הוא בסיבים המצויים בגבעולו שמהם מכינים את חוטי הפשתן. הסיבים מרוכזים בעיקר בקליפת הגבעול והם עשויים בעיקרם תאית. לאחר שיבשו הגבעולים מוציאים מהם את הסיבים בתהליך ממושך הכולל השריית הגבעולים עד לריקבונם, לאחר מכן חוזרים ומייבשים את הגבעולים ומנפצים אותם ע"י הכאה בתהליך הנקרא "ניפוץ"; בתהליך זה מסלקים את מקטעי הסיבים הגסים והקשים והקש. שברי הגבעולים המנוערים מן הפשתן מכונים "נעורת". אח"כ סורקים אותם במסרקות מיוחדים מן הנעורת. מסיבי הפשתן, טוו וארגו בגדים וכן שזרו מהם פתילות להדלקה.
בתוספתא מסכת שבת, מוזכר שהיו עושים מהנעורת של הפשתן פתילות: "נעורת של פשתן - כדי לעשות ממנה פתילה קטנה לנר" (שבת, י, ג). פתיל העשוי מנעורת מוזכר גם בספר שופטים: "... כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ" (שופטים טז, ט). כנראה שמהנעורת הכינו פתילות קטנות ומסיבי הפשתן הכינו פתילות גדולות. "פְתִיל פִּשְׁתִּים" מוזכר גם בנבואת יחזקאל (יחזקאל מ, ג), כחבל העשוי מפשתן ששימש למדידה.
פתילת פשתן - תגלית ארכיאולוגית [9]
מחקר חדש שערכה רשות העתיקות זיהה פתילה יחידה מסוגה, העשויה מפשתן, ששימשה להדלקת נרות שמן למאור. הממצא הנדיר, שנמצא ביישוב שבטה שבנגב, מתוארך לתקופה הביזנטית – לפני כ-1,500 שנה. הפתילה נמצאה בתוך בית הפתיל שלה - מעין צינור קטן עשוי נחושת, אשר בתוכו הונחה הפתילה בעת הדלקתה.
בדיקה מקרוסקופית שערכה ד"ר סוקניק מרשות העתיקות, הצביעו על כך שהפתילה נעשתה מסיבי פשתן שהופקו מצמח הפשתה, המוכר מתעשיית האריגים והלבוש, ושסיביו התאימו בין השאר גם לבעירה בנר והפצת אור. "בפרק שהוקדש לנושא במסכת שבת שבמשנה, הנקרא "במה מדליקין", נדונו חומרי בעירה וסוגי פתילות שניתן להדליק בהם נר שבת. גם שם מוזכר הפשתן כחומר גלם איכותי עבור הכנת פתילות, שכן בעירתו ארוכה ויפה" אומרת ד"ר סוקניק. על פי הבדיקות שנעשו ואיכות הסיבים של הפתילה, מניחה ד"ר סוקניק כי תושבי שבטה בתקופה הביזנטית קנו פשתן פחות איכותי עבור הכנת הפתילות, בעוד שאת הפשתן האיכותי הותירו עבור תעשיית הלבוש.
[1] להרחבה ראה מאמר בפרשת תצווה "שמן זית זך".
[2] להרחבה ראה מאמרו של הרב עזריה אריאל "הפתילות למנורת המקדש", "אמונת עתיך", גיליון 115, ניסן תשע"ז, הוצאת מכון התורה והארץ עמ' 140-146.
[3] פירוש "קרבן העדה" שם.
[4] הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ו) פסק שנרות המנורה נעשו מבלאי הכותונת שהיה עשויה מפשתן, ואילו של שמחת בית השואבה מן המכנסיים.
[5] והובא במשנה ברורה סימן תרע"ג סעיף קטן ב.
[6] פירושו של ר' ישכר תמר (1896-1982), כולל ביאורים, הארות והערות לקטעים רבים בכל מסכתות התלמוד הירושלמי.
[7] במאמר המוסגר, לגבי פתילות להדלקת נרות שבת, על המשנה (שבת פ"ב מ"ג) 'כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן' , פירש רש"י (שבת כז, ב): 'אין מדליקין בו - לעשות פתילה מקנבוס... ומצמר גפן". כלומר, לפי רש"י, רק הפשתן כשר להדלקת נרות שבת, בחומרים היוצאים מן העץ. ברם, רבנו תם (תוס', שבת שם ד"ה כל היוצא) ורבים מהראשונים הקשו עליו מן המנהג ומן המציאות: 'ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה" לפיכך פירש ר"ת ש'כל היוצא מן העץ' אינו שולל צמר גפן, כי אינו 'עץ' אלא זרע.
[8] להרחבה ראה מאמר בפרשת תרומה "זיהוי השש".
וכן בפורטל הדף היומי במאמר "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור – פשתה תרבותית" (שבת יז, ב – שבת יח, א) ד"ר משה רענן.
[9] על פי הכתבה "פתילה בת 1,500 שנה ששימשה להדלקת נר שמן התגלתה בנגב", מאת גבי שניידר, באתר ה"הידברות", 10 דצמבר 2018.
© כל הזכויות שמורות למחבר
