תורה ומדע: פרשת שלח

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שלח. הצג את כל הרשומות

הענקים והנפילים

מאת: אורן סעיד

המרגלים סיפרו לעם שראו בארץ ישראל ענקים המכונים "נפילים". הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם.

בפרשתנו אנו קוראים על המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ואמרו לעם שהם ראו בארץ ישראל את הנפילים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). רש"י מסביר: "הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש". הנפילים מוזכרים לראשונה בספר בראשית: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד). רש"י במקום מפרש בד"ה הנפילים: "על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא". רש"י מסביר על פי המדרש[1], שהנפילים הם מלאכים שנפלו (ירדו) מן השמים לעולמנו במטרה לתקנו, בימי דור אנוש; אולם, על פי המסופר בבראשית, קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן, ועל ידי כך "הפילו" את העולם, כלומר גרמו להבאת חורבן לעולם, את המבול.

האם הנפילים שרדו את המבול?

אם כן, על פי פירוש רש"י, הנפילים המוזכרים בספר בראשית, הם אותם הנפילים המוזכרים בפרשתנו בדברי המרגלים. שיטת רש"י עולה בקנה אחד עם הדעה המובאת בתלמוד בבלי מסכת נידה, לפיה סיחון עוג היו אחים, ומבני שמחזאי, שנפל מהמשמים בימי דור אנוש: "סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הֲווֹ, דְּאָמַר מָר: סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי אֲחִיָּה בַּר שַׁמְחֲזַאי הֲווֹ" (נידה סא, א) ; ומבאר רש"י: "בְּנֵי אֲחִיָּה - שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש" (שם).

ה"ענק" של הצייר פרנסיסקו דה גויה.
מתוך ויקיפדיה

בנוסף, שיטת רש"י עולה גם קנה אחד עם הדעה המובאת בגמרא בזבחים (קיג, ב) לפיה עוג מלך הבשן שרד את המבול בדרך נס. על פי רש"י עוג ניצל מהמבול מחמת גובהו[2]: "נס נעשה ונצטננו המים - שבצידי התיבה ושם עמד עוג והראם וגם הזפת לא נפשר והראם לא הוצרך לתיבה ומפני גובהן לא טבעו" (שם). ברם, אנוש[3] נולד בשנת 235 לבריאה וחי 905 שנה, כלומר נפטר בשנת 1140 לבריאה, ואילו המבול היה בשנת 1656 לבריאה, והמרגלים פעלו בשנת 2448 לבריאה[4]. גם אם "נפלו" מן השמים בסוף ימיו של אנוש ושרדו את המבול, הם היו בימי המרגלים בני 1515 שנה! אין בכל המקרא רמז על אדם שחי יותר מאלף שנה. לפיכך, סביר יותר לפרש שבשני המאורעות לא מדובר על אותם ענקים[5].

הרמב"ן סבור שהנפילים הם: אדם הראשון, שת ואנוש שהיו אנשים חזקים, והם לא שרדו את המבול: "...ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם, שת, אנוש נקראים בני האלהים... ופירוש 'אשר מעולם' כי האנשים אחרי המבול, כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' בכל הדורות אחרי כן" (בראשית, שם). סיפורים על גובהם וחוזקם של הנפילים, נפוצו אחרי המבול. לדעת הרמב"ן, המרגלים הפחידו את העם שראו ענקים גדולים, גבוהים וחזקים כמו הנפילים שחיו בתקופת נח: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים - שלשת בני ענק - והם מן הנפלים - הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי 'הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' (בראשית ו, ד). ולפי שהיה עניין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' (במדבר יג, לג)".

הנפילים והענקים המיתולוגיים

המלבי"ם על הפסוק בבראשית (שם) מסביר:

"...מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו מן השמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים, יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים, שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם, ומהם עמדו גיבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בסיפורי הדורות; שראשית סיפורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון, יתחיל מן האלהות וחצי האלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מזבחות ומצבות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בניאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלו עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתוקפם בימי משה, וכל סיפורי קורות מצרים התחיל באלילים בני אלהים שנפלו משמים לארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו משה רבינו ע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בסיפוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגיבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים ועל כן קראן בשם נפילים, על שם שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כוהני האליל כל ענייני העבודה זרה וספורי האלילים והמיתולוגיה שלהם הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם על ידי חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלוהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת השווא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה".

מדברי המלבי"ם הנ"ל אנו למדים שהנפילים, זהו שם כללי לאנשים שהיו ענקים וגיבורים או חכמים, שהיו מייחסים להם כוחות אלוקיים ותכונות מיוחדות, בגלל שהם אמרו על עצמם שנפלו מן השמים. סיפורים אלו משותפים לתרבויות רבות. ברם, מה שנאמר במדרשי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר, כפי שכותב הרמב"ן: "אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז, ב), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא" (בראשית, שם). דברים דומים כותב האברבנאל: "כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי ר' אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלוהים, שהיו מלאכים, ואם באנו למלות הכתוב, אין ספק, שיתיישב בו הדעת הזה היטב – אבל לא יתייחס לעניין הפרשה כולה; שאמר: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' (בראשית ו, ה), 'וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ו), 'וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ז) - שכל זה אי-אפשר שיתיישב במלאכים... ודברי חז"ל באמת יש להם סוד, ואינן כמשמעותם, כמו שלקחום האומות" (בראשית, שם). לפי האברבנאל, המקור לסיפורים על ענקים שנפלו מן השמים בתרבויות הקדומות, הוא בפירוש שגוי ושטחי למדרשי חז"ל המספרים על מלאכים שנפלו מן השמים.

יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", מציין עדות לקיומם של הענקים: "נשארו עוד ילידי הענקים, אשר בעקב גודל גופם וצורתם, לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו" (ספר חמישי, 125).

אם כן, הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם. דברי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר.

המדענים סבורים[6] שלא התקיים על פני כדור הארץ גזע ענקים קדום וכל הסיפורים אודות הענקים אינם אלא סיפורי מעשיות שנפוצו בתרבויות הקדומות ועד ימינו. דעה זה עולה בקנה אחד עם דברינו לעיל, מאחר וניתן להסביר, שהנפילים היו גבוהים יותר יחסית לגובה הממוצע באותה תקופה, ולא גבוהים בשיעור מטורף; שהרי ע"פ המדע[7], ישנו חסם עליון שמייצג את הגובה המרבי האפשרי של הולך על שתיים; על כדור הארץ מגיע ערכו של הביטוי לכ-3 מטרים.

[1] ילקוט שמעוני בראשית רמז מד; פרקי דרבי אליעזר פרק כב.

[2] במדרש שמופיע בתלמוד בבלי מסכת ברכות (נד,ב), מסופר, שעוג עקר הר בקוטר שלוש פרסאות כדי להטילו על מחנה ישראל ולהשמידו, אלא שנמלים ניקבו את ההר וירד לו על כתפיו מבלי שיוכל להשתחרר, כי שיניו גדלו פתאום ולא יכול היה להוציאו מעל ראשו. במדרש זה מוצג עוג כבעל מימדים לא ראליים. בפירוש "חידושי הגאונים" מביע אי נחת ממדרש זה: "זה המאמר הוא זר ורחוק, קשה הציור, רב המבוכה" (הנדפס על יעקב, ברכות נד, א ד"ה אבן).

לפי האבן עזרא, הרמב"ם והרלב"ג גובהו של עוג היה דומה לגובהו של גלית - כפול מגובה אדם רגיל. להרחבה ראה במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

[3] כאמור, ע"פ רש"י שהובא לעיל, הנפילים חיו בימי אנוש.

[4] ע"פ "סדר הדורות". "סדר הדורות" הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, וכן הגהות על התלמודים.

[5] ראה גם במאמר "עוג מלך הבשן במקרא ובמדרש האגדה", מאת ד"ר אדמיאל קוסמן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מספר 353, פרשת ןאתחנן תש"ס.

[6] ראה מאמרו של יהודה בלו, "האם התקיים על פני כדור-הארץ גזע ענקים קדום?".

[7] על הגובה המקסימלי של האדם וכן על ענקים ראה במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

נחל אשכול

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת שלח

מאת: אורן סעיד

מסתבר שנחל אשכול הוא אחד הנחלים באזור חברון, שאשכולות הענבים של כרמיה גדולים במיוחד גם בימינו

בפרשתנו אנו קוראים שהמרגלים מגיעים לחברון, ולאחר מכן מגיעים לנחל אשכול וכורתים משם אשכול ענבים: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן...וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא, קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[1]" (יג, כג-כה). לפי הפסוקים, שמו של הנחל נקרא על שם אשכול הענבים שלקחו ממנו המרגלים. לפי מדרש במדבר רבה (פרשה טז, אות טז) כבר בתקופת אברהם נקרא המקום "נחל אשכול" כשמו אשכול רע אברהם – 'אֶשְׁכּוֹל' (בראשית יג, יד). לפי הגר"א (קול אליהו, פרשת שלח), בתחילה הנחל נקרא "נחל אֶשְׁכֹּל" בכתיב חסר (כפי ששמו מופיע בפסוק כג) על שם אשכל רע אברהם, ורק אחרי סיפור המרגלים נקרא "נחל אֶשְׁכּוֹל" בכתיב מלא (כפי ששמו נכתב בפסוק כד), לרמוז, שיש סיבה נוספת לשם הנחל - על שם אשכול הענבים.

ה"אור חיים" מבאר שהקב"ה קרא למקום נחל אשכול (יג, כד). הספורנו מבאר, שהכנענים קראו לאותו מקום נחל אשכול, מכיוון שהיה תמוה בעיניהם ההתלהבות שגילו המרגלים מאותו אשכול, שהרי בארץ ישראל היו עוד הרבה מאוד אשכולות גדולים (יג, כד).

האשכול שנשאו המרגלים על בול "מועדים לשמחה ה'תשט"ו"
בעיצובו של ג. המורי.
מתוך ויקימדיה

בפירוש "הכלי יקר", מבאר שהאשכול שהמרגלים כרתו בנחל היה מיוחד, כי בדרך כלל הענבים גדלים בהר במקום משופע שמש, ולמרות שהאשכול גדל בעמק הוא היה גדול ומשובח: "למקום ההוא קרא נחל אשכול - ...וע"י מעשה זה קראוהו נחל אשכול הוסיפו לו שם נחל, והוא לשבחו של ארץ ישראל, כי עיקר הגפן הטוב הוא הצומח בהרים, כי המה מתבשלים ביותר על ידי השמש השולטת יותר בהרים מבנחלים והמה לקחו אשכול מן הנחל בעמק ואף על פי כן היה גדול ומעולה וקל וחומר לאשכולות ההרים, ובזה מתורץ למה לא קראוהו סתם אשכול" (שם).

אקלים הוא אחד המדדים להתפתחות הגפן ופריה. חורף גשום ומנות קור רבות, חום וימי שמש מרובים, קרינה חזקה לאורך כל תקופת הקיץ ואף בחלק מהסתיו, רוחות מתונות ויובש טובים לגידול הגפן. האקלים הארץ ישראלי ובארצות נוספות לאורך צפון אגן הים התיכון, ענה על דרישות אלו, והביא לצימוח מיטבי של הכרמים[2].

זיהוי נחל אשכול

זיהויו של נחל אשכול שנוי במחלוקת[3]. רבי יהוסף שוורץ, בעל "תבואות הארץ", סבור כי נחל אשכול הוא נחל שורק והוא כותב[4]: "למערב חברון ואדי אזראר, ולפי דעתי הוא נחל אשכול (במדבר יג, כג) והוא נחל שורק הנזכר בשמשון (שופטים טז, ד)... הנה מוכח שבמחוז חברון הנחל". למרות זאת, במפה ששירטט מצוי נחל אשכול צפונית לחברון במיקום של נחל תלם.

בהקשר זה, יש לציין, שנחל שורק - הוא הנחל המרכזי החוצה את הר יהודה, נקרא כך על שם השורקות (=גפנים טובות) שגדלו לצדו בימי קדם.

אשתורי הפרחי, בספרו "כפתור ופרח", כותב[5]: "ונחל אשכול לצפון ההר, ששם היה חברון ומערת האבות הקדושים". בהערה לפסקה זו נאמר: "נחל קרוב לחברון. יש כמה ואדיות סביב חברון, ואין הסכמה איזה מהן נקרא בפי המרגלים נחל אשכול". ישנם חוקרים המזהים את הנחל באחד מן הנחלים משופעי הכרמים שמצפון לחברון, כגון ואדי א-תוּפאח[6].

אברהם משה לונץ, בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה[7]", סבור כי "נחל אשכול הוא הנחל אשר העיר חברון עומדת בו". אבל הוא מוסיף: "אך התרים (התיירים) האחרונים הראו בראיית נכוחות כי יותר נכון לקבוע את מקומו אצל מקום הנקרא: תֻלֵילַתְּ אלענב (תלי הענבים) הסמוך לבאר שבע".

כשסייר רבי עובדיה מברטנורא בסוף 1489 באזור הר חברון, הוא תיאר את ענבי הר חברון המשובחים, ומזכיר בתיאורו את נחל אשכול[8]: "...ורחוק משם כמטחווי קשת או יותר - נחל אשכול ועדין שמו עליו, והענבים בנחל ההוא גדולים עד היום הזה מכל הענבים אשר בכל המדינה סביב".

בספר "ארץ קדומים" כותב[9], שנחל אשכול הוא "שם אחד העמקים בסביבות חברון".

אם כן, מסתבר שנחל אשכול הוא אחד הנחלים באזור חברון, שאשכולות הענבים של כרמיה גדולים במיוחד גם בימינו[10]. כל מי שיפקוד, אף בימינו, את אזור הר חברון בעונת הבציר, יעמוד על שכיחותן של הגפנים המשובחות[11].

[1] נחל אשכול מוזכר גם בספר דברים, בתיאור סיפור המרגלים על ידי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (דברים א, כד).

[2] אנצ' הלכתית-חקלאית, מכון התורה והארץ, בערך "גפן – שיטות עיבוד הגפנים".

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נחל אשכול".

[4] "תבואות הארץ", רבי יהוסף שוורץ, פרק ב, ירושלים, 1845, אברהם משה לונץ, עמוד צא.

[5] ספר כפתור ופרח, פרק י"א: גבולות הארץ, הוצאת המכון ללימודי מצוות הארץ ע"ש הר"ר חיים קהן, שעל ידי בית המדרש להלכה בהתיישבות, תשנ"ז עמ' עג.

[6] אנצ' מקראית בערך "נחל אשכול", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1971.

[7] הספר נועד להיות מדריך לבאים לארץ ישראל, הוצאת ספרים אריאל, 1979.

[8] אגרת ר' עובדיה ירא מברטנורא מחברון', בתוך: א' יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמ' 143.

[9] ‪,"ארץ קדומים: כולל גלילות ארץ ישראל ושמות המקומות הגעאגרפיות הנמצאות בכתבי הקודש

‪Levisohn‏, ‪Shlomo‏, and ‪Kaplan‏, ‪Jacob‏.

ליטא, מ. מן, ש. זימל, 1839, עמ' 98.

[10] פירוש דעת מקרא לפסוק (במדבר, שם).

[11] "תפוצת גידול הגפן בארץ ישראל בתקופות קדומות על פי מקורות יהודיים ועל פי ממצאי התרבות החומרית", יוסי שפנייר , על אתר ח-ט (אב תשס"א).

חברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת שלח

מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שחברון נבנתה שבע שנים לפני העיר המרכזית במצרים הקדומה - צוען. נחלקו הפרשנים בביאור קביעה זו של התורה.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שהמרגלים שתרו בארץ ישראל הגיעו לחברון: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (יג, כב). התורה מפליגה בשבחה של העיר חברון, בכך שהיא קדומה יותר מהעיר צוען במצרים, שנבנתה שבע שנים לפני העיר צוען שבמצרים, שהיתה עיר חשובה ומרכזית במצרים הקדומה[1].

במדרש "ילקוט ראובני" על התורה, מבאר שחברון נבנתה בתקופת דור הפלגה, שבע שנים לפני צוען מצרים[2]: "כיצד, בדור הפלגה נבנית חברון וכתיב 'וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם' (שם), ואף על פי שדרשו רז"ל דרשה נכונה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומדור הפלגה עד שלקו מצרים היו תנ"ב [=452] שנה, הסר ז' [=7] מן תנ"ב נשאר תמ"ה [=445], נמצא ישובה של מצרים היתה תמ"ה [=445] שנה" (פרשת בא אות פד). על פי ספר "סדר הדורות"[3], דור הפלגה היה בשנת 1996 לבריאת העולם, היא שנת 1764 לפני הספירה, ובשנה זו נבנתה חברון.

פירושים נוספים

עתיקות בתל רומיידה - העיר העתיקה של חברון.
מתוך ויקיפדיה

לעומת זאת, רש"י במקום מסביר, שאין הכוונה שחברון נבנתה ממש שבע שנים קודם לצוען, אלא שחברון מעולה ומשובחת מצוען פי שבע: "... אלא שהיתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען". המקור לדברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת סוטה: "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה - מאי נבנתה? אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול? דכתיב (בראשית י, ו): 'וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן' (רש"י: כנען קטן הבנים של חם היה, ומצרים שני לבנים). אלא שהיתה מבונה (רש"י: מיושבת בפירות) על אחד משבעה בצוען. ואין לך טרשים (רש"י: סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה) בכל ארץ ישראל יתר מחברון[4], דקברי בה שיכבי (קוברים בה מתים). ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר (בראשית יג, י): 'כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם'. ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, דכתיב (ישעיהו ל, ד): 'כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו' (רש"י: שריו של מלך ישראל, ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור; אלמא פרעה בצוען יתיב, ושם הולכין לבקשו). ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען" (סוטה לד, ב).

הרלב"ג מבאר שכוונת הפסוק אינה כפשוטו, אלא להורות על חשיבות העיר חברון: "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם - אחשוב שיהיה זה המאמר להורות על חשיבות המקום הזה, כי צוען היה מקום חשוב מאד בארץ מצרים, ועם כל זה היה יותר חשוב חברון..." (שם). הרש"ר הירש מבאר, שחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען, אלא שחברון עצמה נבנתה במשך שבע שנים, וזאת לפני שצוען מצרים התחילה להיבנות.

חברון וצוען

יוסיפוס פלוויוס (יוסף בן מתתיהו) מזכיר קדמותה של חברון (קדמוניות א, ח, ד): "וכשחזר אברהם לארץ כנען (ממצרים) חילק עם לוט את הארץ . . . ולעצמו לקח את הארץ בתחתית העיר, שהשאיר זה (לוט) והתיישב בעיר חברון, העתיקה בשבע שנים מצוען מצרים". וכן 'במלחמות' (ד, ט, ז): "לדברי אנשי המקום, חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת, וגם נבנתה לפני מוף[5] (ממפיס) אשר במצרים, ומספר ימיה אלפיים ושלש-מאות שנה[6]". מדרש תנחומא מציין, שחברון נבנתה בתקופת נח, לאחר המבול: "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם - לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁבָּהּ מְשֻׁבָּח הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּחֲלוּ בְּנֵי נֹחַ אֶת הָעוֹלָם אַחַר דּוֹר הַמַּבּוּל, הֵם בָּנוּ עִירָם בִּמְקוֹם הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְלֹא בִּמְקוֹם הַשֶּׁבַח, אֶלָּא בָּחֲרוּ הַפְּסֹלֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְחֶבְרוֹן פְּסֹלֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְצֹעַן מִצְרַיִם הִיא טוֹבָה שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְזוֹ קָדְמָה לָהּ שֶׁבַע שָׁנִים" (מדרש תנחומא, שלח, אות ח; במדבר רבה טז, יג).

ישנם חוקרים הסבורים[7] שהעיר חברון נבנתה בראשית התקופה 'החיקסוסית', ערב כיבוש הדלתה על ידי הפולשים השמיים בסוף המאה ה-18 לפנה"ס. היישוב היה קיים בפרק זמן קדום של התקופה 'החיקסוסית'. בתקופה זו, הגיע אברהם אבינו לחברון הצעירה, והתיישב בה עשרים וחמש שנה עד שנאלץ לרדת למצרים בשל הרעב ששרר בארץ. חוקרים אלו מזהים את העיר צוען עם אַבַאריס [Avaris] השוכנת בתל א-דבא [ Tell el-Dab'a] בצפון מזרח הדלתא של הנילוס.

ברם, חוקרים רבים סבורים[8], שצוען היא העיר הנקראת כיום "סַאן אל-הַגַר" [San el Hagar], בצפון מזרח הדלתא. זיהוי העיר מתבסס גם על תרגום אונקלוס (וכן בתרגום יונתן) שתרגם "צוען – טַאנֵיס" שהוא שמה היווני של העיר; על סמך חפירות שנעשו במקום, עיר זו נהפכה לעיר ראשית רק כמה מאות שנים מאוחר יותר, במאה ה-11 לפני הספירה. לכן ע"פ דעה זו, קשה לבאר את הפסוק "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (שם), בכך שהוא מדבר על קדימות חברון בשבע שנים לצוען מבחינת הזמן, אלא כאחד הפירושים הנוספים שהבאנו לעיל.

תל אֶ-רוּמֵידָה

העיר המקראית חברון מזוהה עם תל אֶ-רוּמֵידָה [קרוי גם תל חברון או אדמות ישי] בג'בל א-רומידה, כיום בפאתי העיר המערבית, פחות מקילומטר אחד ממערב למערת המכפלה. בראש התל נמצאים קברי ישי אבי דוד ורות המואביה. בתל נמצאו שרידים של מצודה, ושרידים אחרים מתקופות שונות בהיסטוריה[9].

החפירות הראשונות בתל נערכו בשנים 1966–1964 על-ידי המשלחת האמריקנית בראשות פיליפ האמונד, ובהן הוכח בוודאות שרומיידה הוא אכן מקומה של חברון המקראית.

עד לחפירות, מקובל היה להניח שחברון הוקמה במאה ה-18 לפני הספירה, על בסיס הפסוק הנאמר בפרשתנו - "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (שם). ברם, ממצאי החפירות גילו שהעיר היתה מיושבת עוד בתקופת הברונזה הקדומה, בסביבות 2400 שנה לפני הספירה. בתל נחשף קטע באורך 14 מטרים של חומת אבן מסיבית, שעובייה בבסיסה 6.2 מטרים. לפי תוצאות בדיקות פחמן 14 של חרצני הזיתים, נקבע גילה סביב ל-2400 לפני הספירה[10].בתל חברון, נחשפו גם קטעי ביצורים קודמים, מצידם החיצוני באורך כולל של כ-60 מטרים, מתקופת הברונזה התיכונה[11].

לסיכום, הכתוב מציין: "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (שם), לאמור: חברון נבנתה במאה ה-18 לפני הספירה. לאור הממצאים הארכיאולוגיים, היה שם יישוב עוד קודם לכן, באלף השלישי לפני הספירה. ממצאים אלו קרובים לדברי המדרש תנחומא שהובא לעיל, לפיה חברון נבנתה בתקופת נח, לאחר המבול וכן לתאריך הקמת חברון שנוקב יוסף בן מתתיהו. ייתכן שהמלה "נִבְנְתָה" לפני צוען מצרים מרמזת להקמת עיר מבוצרת ומרכזית בדומה, פחות או יותר, לצוען של מצרים. במשך אלפי השנים האלה אף פעם לא נפסק ישובה לחלוטין[12].

[1] ראה פירוש רמב"ן, כלי יקר ו"ספרי" פרשת עקב פיסקא א.

[2] וכן כתב פירוש המיוחס לרבינו סעדיה גאון לספר יצירה - פרק ה.

[3] "סדר הדורות", חלק א, אלף שני, 1878, ורשא, עמוד 30. "סדר הדורות" הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, הספר הוא ספר יסוד בהיסטוריה, בספריית בית המדרש.

[4] לביאור מדוע חברון נחשבת ל"פסולת" של ארץ ישראל, ראה במאמר "ארץ הנגב", בפרשה זו, בבלוג זה.

[5] מוֹף ישבה כ-20 ק"מ מדרום לקהיר של ימינו על שפתו המזרחית של הנילוס. במצרים היה שמה מנ-פנר וביוונית – ממפיס. היא נוף, הבירה העתיקה של מצרים התחתונה. רואים שיוסיפוס פלוויוס זיהה את צוען עם העיר מוף.

[6] יוסף בן מתתיהו חי במאה הראשונה לספירה (38-100 לספירה). יוסף בן מתתיהו כותב שחברון היתה בתקופתו בת 2300 שנה. לפי זה חברון נוסדה במאה ה-16 ליצירה, או במאה ה-22 שלפני הספירה. דברי יוסף בן מתתיהו כנראה מתייחסים לנאמר במדרש תנחומא שהבאתי בסמוך, המציין, שחברון נבנתה בתקופת נח, לאחר המבול [יש לציין שע"פ סדר הדורות, המבול היה בשנת 1656 ליצירה, 2104 לפנה"ס; לפי זה חברון היתה בת 2200 שנה בתקופת יוסף בן מתתיהו] .

[7] אנצ' מקראית בערך "חברון", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.

[8] ראה גם מאמרו של N. Na'aman

Vetus Testamentum, Vol. 31, Fasc. 4 (Oct., 1981), pp. 488-492

[9] ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "תל רומיידה".

[10] “החפירות הארכיאולוגיות בתל חברון”, עמנואל איזנברג, אתר מדרשת חברון.

[11] "חפירות חדשות בתל חברון", דוד בן שלמה ועמנואל איזנברג, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, גיליון 152, 2016, רשות העתיקות, עמ' 101-108.

[12] אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "חברון".

ארץ הנגב

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת שלח

מאת: אורן סעיד

הנגב נחשב כפסולת של ארץ ישראל, מאחר ויש בו חבלי ארץ הקשים לעיבוד חקלאי.

בפרשתנו אנו קוראים שמשה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל, ומצווה אותם להגיע תחילה לנגב: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יג, יז). רש"י מבאר, שמשה מצווה את המרגלים להתחיל דווקא מהנגב, כי היא נחשבת ה"פסולת" של ארץ ישראל (בהמשך נרחיב על כך), כדרך הסוחרים המראים לקונה קודם את הסחורה הגרועה: "עלו זה בנגב – הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחילה ואחר כך מראין את השבח" (שם). כשהמרגלים חוזרים, הם מספרים לעם על העמים השוכנים בארץ ישראל, על מנת להפחיד את העם. בין העמים שהמרגלים מזכירים הם מציינים שעמלק יושב ב"ארץ הנגב": "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (יג, כט).

הנגב נזכר גם כמקום מושבם של אבותינו אברהם ויצחק: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנ ֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א); "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כד, סב).

הנגב הוא שמה של החטיבה הגיאוגרפית המיוחדת של דרום ארץ ישראל המערבית. צורתו של הנגב כצורת משולש בעל זווית חדה, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון, מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון[1].

בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים.
בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום,
שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.
יוצר: גדעון פיזנטי
מתוך ויקימדיה

גם המצרים קראו לחבל זה בהשאלה מהכנענית ומהעברית בשם פ-נגב (הנגב). שם זה מצוי בעיקר בכתובת שישק מלך מצרים. גם הרומאים בשעתם קבעוה כחטיבה מיוחדת וכינוה בשם: פלשתינה טרציה (פלשתינה השלישית).

הנגב – ארץ יבשה[2]

הנגב נקרא כך, על שם שהוא בצד דרום ומחמת החום הוא נגוב, כלומר יבש ממים. לכן צד דרום מכונה בתורה בשם "נֶּגֶב" ; למשל: "וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה" (שמות מ, כד). כך מבאר רש"י: "וכן אתה מוצא בכנעני... לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה" (תלמוד בבלי בבא קמא, פא, ב). כך גם כותב הרמב"ן: "ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום" (שמות כו, יח).

הנגב, כולל בתוכו אזורים המקבלים עד 300 מ"מ גשמים בשנה בממוצע, וככל שמדרימים כמות הגשמים הממוצעת פוחתת. הנגב, המשופע במדברות, סובל מיובש רב גם בגלל כמות גשמיו הדלה וגם בגלל אי קביעותם. ישנם הבדלים קיצוניים בכמות הגשמים משנה לשנה (נע בין 300 מ"מ ל100 מ"מ). גם גשמים אלה, בדרך כלל אינם מביאים ברכה, כי רובם גשמי זעף הגורמים לשיטפונות, והם זורמים לים מבלי להרוות את האדמה. מיעוט הגשמים מחלחל לאדמה או מתאדה בהשפעת חום המדבר הלוהט[3].

עם זאת, ישנם אזורים בנגב, הראויים לזריעה ולנטיעה והזורעים אף רואים ברכה בשנים גשומות. המחקר הארכיאולוגי אכן איתר ישובים חקלאיים מימי המלוכה ברמת מטרד, כ-60 ק"מ מדרום לבאר שבע[4]!

ארץ הנגב

מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, נחלתם של שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני[5].

גם מן המקרא וגם מן המחקר עולה[6], שהנגב זכה לפריחה מיוחדת בימי האבות ובייחוד בימי המלוכה. המקראות מדברים על "ערי הנגב" בנשימה אחת עם "ערי ההר" ו"ערי השפלה" (ירמיה לב, מד; לג, יג).

שתי ממלכות חשובות התקיימו בנגב. אחת בימי האבות – ממלכת גרר[7] הפלישתית שישבה במערבו של הנגב; והאחרת בימי הכיבוש - ממלכת ערד הכנענית, שישבה במזרחו של הנגב, ומלכה משל על שטחים נרחבים בנגב: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב" (במדבר כא, א).

שפלת הנגב והר הנגב

"ארץ הנגב", ככל ארץ ישראל, אף היא "ארץ הרים ובקעות", ויש להבחין בה בין "שפלת הנגב" במערב לבין "הר הנגב" במזרח.

שפלת הנגב, שהייתה ידועה בימי בית שני בשם שפלת הדרום, משתרעת לאורך 65 ק"מ מנחל שריעה (נחל גרר) עד נחל אל עריש (נחל מצרים) ברוחב ממוצע של 45 ק"מ. שפלה זו היא הגדולה ביותר בארץ, אך היא מכוסה ברובה חולות ים וחולות מדבר, ורק המישורים הסמוכים לגבעות מכוסים שכבות אדמה קלה של אבק הרים הטובה לזריעת שעורה.

ממזרח לשפלת הנגב והמישור הסמוך לה מתרוממת שרשרת הרים וגבעות (רוכסי "הר הנגב"), הנמשכת משלוחות הר חברון ובקעת באר שבע בצפון, עד אילת בדרום, באורך 190 ק"מ וברוחב של 65 ק"מ (בין קדש ברנע לבין הערבה). שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.

הנגב - הפסולת של ארץ ישראל

רש"י ציין על פי מדרש תנחומא, שהנגב נחשב ל"פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל: "למה בנגב?
שכן דרך התגרים עושין, ומראין את הפסולת תחלה, ואחרי כן מראין את השבח" (תנחומא שלח יג, ו). בהמשך הפרשה על הפסוק "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (יג, כב) המדרש תנחומא מציין שחברון נחשבת לפסולת של ארץ ישראל (שם, סימן ח) ורש"י ביאר על הפסוק הנ"ל: "...שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון לפיכך הקצוה לקברות מתים...". לפי רש"י, חברון היא ה"פסולת" של ארץ ישראל, כי האדמה שלה היא אדמת טרשים – אדמה מרובה בסלעים הקשה לעיבוד חקלאי. המדרש מציין שהן הנגב והן חברון מכונים "פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל. מה הקשר בין הנגב לחברון ?

מקובל להתוות את הגבול הצפוני של הנגב, את בקעת באר שבע, על שלוחות הרי חברון שבמזרחה. כאמור, "הר הנגב", מתחיל מהשלוחות של הר חברון. חברון שוכנת בגובה של כ־927 מטר מעל פני הים, במרכז אזור הר חברון המהווה חלק מהרי יהודה. התנאים הייחודיים של המסלע, הקרקע, המשקעים ומיעוט מקורות מים יציבים עיצבו את אזור דרום הר חברון כאזור מובהק של "סְפָר המדבר".

סְפָר המדבר בארץ ישראל הוא אזור גאוגרפי המפריד בין מדבר הנגב ומדבר יהודה ובין החבל הים תיכוני שבו האקלים לח יותר. אזור ספר המדבר נתון לשינויים ותנודות בהתאם לשנות ברכה ובצורת, לעיתים רצועת הספר "משתלטת" על המדבר עקב ריבוי גשמים ולעיתים, בעיקר בשנות בצורת, הספר הופך למדבר[8].

דרום הר חברון מוקף משני עבריו במדבריות, בדרומו הנגב ובמזרחו מדבר יהודה - מדבר בצל גשם. הקרבה לשני המדבריות משפיעה מאוד על אקלים האזור ומתוך כך על הצומח, החי והאדם באזור. בנוסף למיעוט הגשמים (כ-300 מ"מ בממוצע בשנים האחרונות) גם מקורות מים יציבים כמעיינות ובארות נדירים בו, מספר מעיינות זעירים נמצאים בזיף ובכרמל. תושבי האזור לאורך כל התקופות התקיימו על מי גשמים שנאגרו בבורות אותם חצבו בסלע הקירטוני[9].

כאמור, במונח "פסולת" בלשון המדרש, הכוונה לחבלי ארץ הקשים לעיבוד חקלאי. מאחר והנגב משופע במדברות וגם יש בו חבלים הרריים, הרי שהאדמה בו מרובה בסלעים הקשה לעיבוד חקלאי (למעט באזורים מסוימים ובשנים גשומות) ולכן הוא נחשב ל"פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל. יתכן שמאחר ודרום הר חברון הוא הגבול הצפוני של הנגב, החשיבו גם את הר חברון (ובפרט את דרום הר חברון הסמוך לנגב) כחטיבה אחת עם הנגב, כמקום מלא סלעים, לא ראוי לגידולים כ"פסולת של ארץ ישראל".

בימינו, דברי המדרש, שהנגב הוא "פסולת" של ארץ ישראל, מקבלים משמעות חדשה. מדינת ישראל מיקמה בנגב כמה מן האתרים הארציים הגדולים לפינוי ולטיפול בפסולת. בתחומי הנגב נמצאים כיום שני אתרים ארציים גדולים לסילוק פסולת: אתר דודאים ואתר הפסולת הרעילה ברמת חובב. לפיכך יש המכנים את הנגב כ"חצר האחורית של מדינת ישראל"[10].

[1] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "הנגב".

[2] ראה גם במאמר "המצפן המקראי", פרשת במדבר בבלוג זה.

[3] על פי אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "הנגב".

[4] "אטלס דעת מקרא", עמ' 28-30 במאמר "ארץ הנגב", בעריכת יהודה קיל ויהודה אליצור, הוצאת מוסד הרב קוק, 1993.

[5] י' אליצור, "מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 296-301.

[6] "אטלס דעת מקרא", שם.

[7] להרחבה על גרר, ראה במאמר "גרר", פרשת תולדות בבלוג זה.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "ספר המדבר של ארץ ישראל".

[9] המכלול – האנצ' היהודית בערך "הר חברון".

[10] "אל הנגב – פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ", עמוד 208, הוצאת מט"ח, 2000.

הרמת משאות

תוויות: פרשת שלח, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו, שהאשכול שנשאו המרגלים, כשחזרו משליחותם, היה גדול וכבד מאד - זאת בהתאם לכללים מסויימים בהרמת משאות. את הכללים האלו ניתן להבין במציאות, אם מפרשים אותם כמתייחסים לנפח ולא משקל.

בפרשתנו אנו קוראים שהמרגלים חזרו משליחותם עם רימונים ותאנים וכן עם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול עד כדי שהיו צריכים לשאת אותו על מוט: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (יג, כג). רש"י מבאר: "וישאהו במוט בשנים - ממשמע שנאמר 'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט' איני יודע שהוא בשנים, מה ת"ל 'בִּשְׁנָיִם'? בשני מוטות. הא כיצד? שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם, צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל (יהושע ד) הרימו להם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו והקימוה בגלגל, ושקלום רבותינו משקל כל אחת מ' (=40) סאה, וגמירי טונא דמדלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים". מקור דברי רש"י הם בתלמוד בבלי מסכת בסוטה:

"אמר רבי יהודה אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי: עמדו על אותן אבנים (שהקימו בגלגל) ושיערום כל אחת ואחת שקולת כארבעים סאה. וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי (משא שאדם נושא בעצמו על כתפו, הוא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר). מכאן אתה מחשב לאשכול (משקל האשכול) שנאמר 'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם': ממשמע שנאמר 'בַמּוֹט' איני יודע שבשנים? ומה תלמוד לומר 'בִּשְׁנָיִם' ? בשתי מוטות. אמר רבי יצחק: טוּרְטָנֵי וְטוּרְטָנֵי דְטוּרְטָנֵי[1], הא כיצד? שמונה נטלו אשכול..." (לד, א); וכיוון ששמונה אנשים הרימו את האשכול, וכל אחד היה מסיייע לשני, וכל אחד הרים שיעור של 40 סאה, וכשאחר מסייעו ע"פ הכלל, שמשא שאדם מרים לבדו, הוא שליש ממה שיכול להרים כשאחר מסייע לו להרים, מכאן שכל אחד נשא שיעור של 120 סאה. כפול שמונה אנשים שהרימו את האשכול, הרי שמשקל האשכול הוא: 960 סאה.

מדובר במשקל עצום! כי סאה זוהי מידת נפח של 8.29 ליטר לשיטת הגר"ח (=הגאון ר' חיים) נאה (ולשיטת החזון איש נפח של: 14.4 ליטר). ע"פ השיטה של הגר"ח נאה, 40 סאה הם נפח של 331.6 ליטר. נפח של מה? בירושלמי סוטה (פרק ז, הלכה ה) בפירוש "קרבן העדה" מבאר: "ארבעים סאה - של מים". אם כן מדובר שכל אחד הרים 331.6 ק"ג! ולפי הכלל שמשקל זה הוא רק שליש ממה שיכול להרים כשאחרים מסייעין בידו, יוצא שכל אחד הרים 120 סאה, כ-1000 ק"ג! ומשקל האשכול כ-8000 ק"ג!

המרגלים על בול "מועדים לשמחה ה'תשט"ו"
בעיצובו של ג. המורי.
מתוך ויקימדיה

"וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי"

הבה ננסה להבין ראשית את הכלל המובא לעיל: "וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי". יש שתי אפשרויות להבין כלל זה:

1. כשאחר מסייע לאדם להרים את משאו, אבל לא מרים איתו משא בשיעור דומה, האדם מסוגל לשאת פי שלוש מאשר היה מרים לבדו.

2. דווקא כשאחר נושא יחד איתו משא בשיעור דומה, אז האדם מסוגל לשאת פי שלוש מאשר היה מרים ונושא לבדו. כך משמע ממדרש במדבר רבה: "...מכאן אתה מחשב לאותו אשכול: אדם נושא משאוי לעצמו - מגביה סאה, מגביה עליו חברו - נושא סאתיים (=שני סאים), ואם מגביה סאתיים נושא עם חברו - נושא שלוש" (פרשה טז, סעיף יד). מכאן שאפשר לשאת פי שלוש דווקא אם נושא עם חברו, וחברו נושא עמו באותה עת משא דומה.

מהירושלמי (לקמן) רואים שיש הבדל אם אדם מסייע לחברו להרים את המשא ולא נושא עמו, ובין אם שניהם נושאים את המשא ביחד; בירושלמי סוטה (שם) מובא הכלל ביתר פירוט ובהירות: "לא דמי ההוא דטען מן ארעא לכתפיה לההוא דטען מארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה; לא דמי ההוא דטען מן ארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה לההוא דאוחרן תלי ליה; לא דמי ההוא דאוחרן תלי ליה לההוא דטען בתרין". הירושלמי נותן לנו כללים כיצד להרים משאות:

א. מי שמרים בשני שלבים: מהארץ לברך (המשא נתמך על ידי הברך), ומהברך לכתף יותר קל לו להרים מאשר בשלב אחד: מהארץ לכתף.

ב. מי שאחר טוען עליו את המשא יותר קל לו להרים את המשא מאשר מי שמרים אף בשני שלבים.

ג. כששניים מרימים משא, יותר קל להם להרים מאשר מי שאחר טוען עליו.

קושי הנשיאה מחמת הנפח

מה הכוונה יותר קל להרים ? האם האדם נהיה חזק יותר, ומסוגל להרים משקל יותר כבד מאשר לבדו? לא! הכוונה שהוא מסוגל להרים נפח יותר גדול של משא, ונוכיח זאת להלן. כלומר, אדם שמרים בשני שלבים יוכל להרים נפח יותר גדול של משא; ומי שאחר שם לו על כתפו יוכל להרים נפח אף יותר גדול מזה של משא. ושניים שמרימים ביחד יוכלו להרים נפח גדול עוד יותר של משא. יתכן שכך יש לפרש את הכלל המובא בבבלי (סוטה, שם): שבתקופת הגמרא שיערו שמבחינת קושי הנשיאה של משאוי מחמת נפחו, כשאדם מרים את המשא לבדו, הוא שליש מהנפח שיכול להרים כשאחר מרים איתו.

המשנה במסכת פאה (פרק ו, משנה ו) דנה לגבי השיעור של מצוות 'שכחה', שהיא אחת ממתנות העניים: "העומר שיש בו סאתיים (=שני סאים) ושכחו - אינו שכחה". התלמוד ירושלמי מבאר את הטעם: שכתוב "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים ד, יט) - עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו הוא שכחה, יצא עומר שיש בו סאתיים שהוא גדול כל כך, שאי אפשר לפשוט את היד ולקחתו אינו שכחה (ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ה); וכן בפירוש "רבינו עובדיה מברטנורא" מפרש: "דכתיב (שם) 'לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ', עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת" (שם). מהלשון של הברטנורא והירושלמי, משמע שלגבי מצוות שכחה הקריטריון הוא: הנפח. ככל שהנפח יותר גדול כך יקשה על האדם להגביהו כולו כאחד ולשאת אותו על הכתף. כך גם מפרשים מפרשי המשנה (שם):

א. תוספות יום טוב: "ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה[2]". ואם אדם יכול להרים משקל 40 סאה, ודאי שמשקל סאתיים הוא יכול. ולכן מפרש התוספות יום טוב שמדובר על נפח של סאתיים.

ב. תפארת ישראל[3]: "דאף על גב דאין סאתיים כבדים כל-כך, על כל פנים נפח קשה למשא ולפיכך אי אפשר לומר בה 'לא תשוב לקחתו' (שם) ".

א"כ, ניתן להבין את הכללים בהרמת משאות בירושלמי, בכך שהם עוסקים בקושי הנשיאה מחמת הנפח.

מחלוקת אביי ורבא: אביי ורבא נחלקו באיזה אופן משפיע נפח המשא על הקושי בנשיאה:

המשנה קובעת שכאשר שוכרים חמור להעמיס עליו סוג מסויים של משא, ובפועל השוכר מעמיס עליו דבר קשה יותר, השוכר חייב בנזקי החמור: "השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב; תבואה והביא עליה תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי" (בבא מציעא, פרק ו, משנה ה). המחלוקת בין אביי לבין רבא הינה בטיב העמסת היתר. אביי גורס במשנה "קשה כמשאוי" ומפרש שנפח עודף קשה לחמור כמו משקל עודף ("נפחא כי תקלא") ולכן גם בשעורים בעלי משקל סגולי נמוך (כלומר, נפח השעורים גדול מנפח החיטים; ונפח התבן גדול מנפח התבואה) אין לעבור את הנפח שהוסכם גם אם לא עוברים את המשקל שהוסכם[4]. רבא גורס במשנה "קשה למשאוי" ומפרש שהתכונה הקובעת היא המשקל ואם השוכר אינו עובר את המשקל המותר לו (למרות שהגדיל את הנפח שהחמור נשא), אין לחייבו בנזקי החמור[5] (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פ, א).

א"כ, לשיטת אביי, תוספת נפח מגדילה את קושי הנשיאה כמו תוספת משקל, ואילו לשיטת רבא תוספת הנפח מגדילה את קושי הנשיאה בתנאי שמשקל המשא זהה (או יותר) למה שאמורים להרים מלכתחילה. לשיטת אביי, הסובר תוספת נפח זהה לתוספת משקל מבחינת קושי הנשיאה, ניתן להבין את הכללים בירושלמי, וכן את הכלל בתלמוד בבלי, לגבי הרמת משאות, כמתייחסים לנפח, כפי שהסברנו לעיל.

ראייה נוספת לכך שמסתכלים על נפח ולא על משקל: יש להקדים, ששיעור "משא אדם בינוני" ע"פ רש"י למסכת בבא מציעא (פ, ב ד"ה קב לכתף) הוא 30 קבין שהם חמש סאין[6].

במגילת רות כתוב: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ" (ב, יז-יח). מפרש ב'אגרת שמואל', שהחידוש הוא, שנשאה לבדה איפה שהיא שלש סאים, אע"פ שלפי החשבון משא אדם בינוני שמעמיס על עצמו, הוא שליש של חמש סאין, שמעמיסין אחרים עליו (דהיינו: אחד ושני שליש הסאה). בפירוש ר"מ אלשיך מוסיף ומסביר: שהכתוב מציין שהיא עצמה נשאה השבלים שלקטה, שלכך חבטה אותן קודם, שנפחם יתמעט, וע"י כך לא תצטרך להטריח אנשים שיסייעו לה במשאה. שוב רואים שמסתכלים על הנפח ולא על המשקל, כשמדברים על קושי נשיאה של משא.

איך יתכן שהמרגלים נשאו אשכול עצום כל כך?

גם אם נסביר שהכלל בבבלי, מתייחס לנפח ולא למשקל, עדיין יש קושי איך יתכן שהמרגלים נשאו אשכול בגודל עצום כל כך, הרי מדובר על נפח עצום (ובוודאי גם משקל) של האשכול שנשאו?

כשבני ישראל עברו את הירדן, הם בנו מבנה משנים עשרה אבנים, באפיק הירדן, לזיכרון לדורות הבאים, כדי שידעו היכן עברו ישראל את הירדן ובכך יזכרו את הנס שהיה שם. הגמרא בסוטה (שם) ציינה שנפח כל האבן שהרימו, היה 40 סאה, ומנתון זה הקישה למשקל האשכול שנשאו המרגלים. הפרשנים התייחסו כיצד יתכן שבני ישראל הרימו אבנים גדולות כל כך:

א. דור המדבר היו אנשים חזקים במיוחד[7].

ב. מדובר במעשה ניסים[8].

באופן דומה ניתן לתרץ כיצד המרגלים הרימו אשכול גדול כל כך[9].

נראה שלגבי הקושיא כיצד הרימו אשכול גדול כל כך, ניתן לתרץ באופן נוסף: אולי צריך לומר, שכוונת המדרש, שהמרגלים כל כך רצו להראות לבני ישראל שפירות ארץ ישראל משונים וגדולים, ולכן הרימו אשכול כבד מאד; והמדרש מתאר את משקל האשכול על דרך הגוזמא על מנת להמחיש את גודל רשעתם של המרגלים; בדומה למה שמבאר הרלב"ג לגבי אופן נשיאת האשכול ע"י מוטות: "וישאהו במוט בשנים - הנה לפי הפשט יֵרָאה ששנים נשאו המוט שהיה בו האשכול, האחד מן הראש האחד והאחר מן הראש השני. או ירצה בזה שהמוט היה בשנים מוטות, והיו נושאים אותו ארבעה. והביאור הראשון נראה יותר לפי הפשט. ואולם רבותינו ז"ל (סוטה לד, א) אמרו על צד ההפלגה והגוזמא, שהיו טורטני וטורטני דטורטני[10]" (יג, כג).

לסיכום

ראינו שיותר מסתבר להסביר את הכללים בהרמת משאות בירושלמי, לגבי נפח, מבחינת קושי הנשיאה, ולא לגבי משקלו, וכך גם כוונת התלמוד בבלי בכלל "וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי", שמדובר על נפח. ציינו, שההסבר הזה מתאים, לדעת אביי הסובר שהנפח הוא הקובע מבחינת קושי הנשיאה ותוספת נפח זהה לתוספת משקל מבחינת קושי הנשיאה.

[1] מבאר רש"י: "משאוי ומשאוי תחת משאוי, שהתחתונים מסייעין את העליונים ובכל אחד היו שני מוטות; כיצד ? שני מוטות הולכין זה אצל זה וארבעה נושאין אותם ושני מוטות אחרים וארבעה בני אדם נושאין אותם והם באלכסון מתחת שנים העליונים, מוט אחד לראש האחד ומוט אחד לראש השני והולכין באלכסון". רש"י מתאר את אופן נשיאת האשכול בעזרת המוטות ע"י המרגלים. ישנן פירושים נוספים לאופן נשיאת האשכול (רבינו חננאל לפי התוספות; רבינו חננאל לפי תוספות הרא"ש). במסגרת המאמר לא נדון באופן נשיאת האשכול באמצעות המוטות אלא רק בכלל התלמודי הנ"ל בהרמת משאות.

[2] וכתבו האחרונים (שם) דאין ללמוד ממשקל האבנים שהקימו בגלגל, משום שמדובר בדור המדבר שהיה כוחם רב (חידושי מהרי"ח ותוספות חדשים, שם).

[3] הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (1782-1861) היה מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה ומחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה (ע"פ ויקיפדיה בערך "ישראל ליפשיץ").

[4] במילים אחרות, שיטת אביי: חפצים שנפחם זהה ומשקלם שונה, לגבי הנושאם הרי הם כמשקל זהה (מבחינת קושי נשיאתם).

[5] במילים אחרות, שיטת רבא: שני חפצים בעלי משקל שווה, בעל הנפח הגדול - כבד (קשה) יותר לנשיאה. ההלכה בשולחן ערוך נפסקה כרבא, חושן משפט סימן שח סעיף ד.

[6] האחרונים התקשו ליישב שיעור זה עם שיעור "משא שאדם יכול להגביהו כולו כאחד" שראינו לעיל לגבי מצוות שכחה ששיעורו סאתיים. ויש ליישב, לפי ההסבר הראשון שהבאנו לכלל "וגמירי דטעונה דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי", שלגבי מצוות שכחה מדובר שאדם מטעין המשא על עצמו, ולגבי שיעור חמש סאין מדובר כמה אדם יכול לשאת כשאחרים מטעינים עליו. אולם לפי ההסבר השני שהבאנו הקושיא בעינה עומדת.

ושיעור משא האסור בתפילה הוא 4 קבין (בבא מציעא קה, ב ;שולחן ערוך אור החיים סימן צז סעיף ה), שלעניין כוונה בשעת התפילה, שיערו חז"ל, שגם משאוי זה מבטל הכוונה.

[7] חידושי מהרי"ח ותוספות חדשים, מסכת פאה, פרק ו, משנה ו. וראה בפירוש "הדר זקנים – בעלי התוספות" שמציין את גובה המרגלים: "אמר רבי יוחנן כל אותם מרגלים גובהם ששים אמה" (פרשת שלח, ד"ה שלח לך).

[8] מלאכת שלמה, שם.

[9] לגבי התירוץ, שהרמת האשכול היא מעשה ניסים, הקושי בתירוץ זה, אם זה היה מעשה ניסים, מה המטרה של נס כזה, הרי הקב"ה לא עושה נס ללא מטרה?

[10] ראה הערה לעיל להסבר כוונת הגמרא.

הטבור בגוף האדם ובארץ ובעולם

תוויות: פרשת שלח, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

ארץ ישראל נחשבה לטבור העולם - מרכז העולם, כשם הטבור נמצא במרכז גוף האדם.

בפרשתנו אנו קוראים על העונש שקבלו המרגלים, שדברו דברים רעים על ארץ ישראל: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' " (יד, לז). רש"י מבאר, שהמרגלים מתו במיתה משונה, שיצאה לשונם עד הטבור והיו תולעים יוצאים ונכנסים: "באותה מיתה ההגונה להם, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאין מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה" (שם). מדוע לשונם התארכה דווקא עד הטבור? בפירוש "כלי יקר [1]" מציין שתי סיבות לכך:

"וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ - שנשתרבב לשונם עד טבורם..., לפי שנאמר (תהלים נח, ד) 'זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב' והתינוק כשהוא במעי אמו, אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב, דומה כאילו גם במעי אמם פיהם פתוח לומר כזב ושקר ושם הטבור במקום פה, על כן נשתרבב לשונם עד טבורם לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם, ונראה העונש בשני מקומות אלו כי הם מקום החטא. דבר אחר, לפי שארץ ישראל נקראת טבור הארץ (יחזקאל לח, יב) כי היא באמצע הישוב כמו הטבור שבאמצע הגוף, על כן נראה העונש במקום טבורם לפי שספרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ" (שם). ה"כלי יקר" מתרץ, כשהעובר בבטן אמו, הפה סגור והטבור פתוח, וכביכול, אז הטבור מחליף את הפה; וכיוון שחטא המרגלים היה בפה, ובפסוק בתהלים משמע שהרשעים, עוד בבטן אמם חטאו, לכן לשונם התארכה עד הטבור – המסמל את הפה בבטן אמם. תרוץ נוסף, הטבור הוא באמצע הגוף, והמרגלים דברו לשון הרע על ארץ ישראל שהיא מרכז העולם, לכן לשונם התארכה עד הטבור- המסמל את ארץ ישראל.

תינוק בן יום עם גדם של חבל הטבור עדיין מחובר עליו.
מתוך ויקימדיה

הטבור במקום פה

טבור הוא אזור במרכז הבטן שבו פני השטח אינם בגובה שווה לשאר האזור. כאשר העובר נמצא ברחם אמו הוא מחובר לשליה באמצעות חבל הטבור, המספק לו את צרכיו ואת חומרי הבניין שהוא נזקק להם. לאחר הלידה חותכים את חבל הטבור, והוא נותר כמין גלד באזור. כשבועיים אחרי הלידה נושר הגלד ונשארת גומה – הטבור [2]. מבחינה ויזואלית הטבור משמש להפרדה חזותית של הבטן לרביעיות [3].

כיום אנו יודעים שבשבוע 11 העובר יכול לפתוח את פיו ולמצוץ את אצבעותיו; בשבוע 12 הוא מתחיל לבלוע מי שפיר דרך פיו (ויקיפדיה האנגלית בערך Fetal movement). כמות המי שפיר שהעובר בולע מוערכת בכ-300-1000 מ"ל ליום. בליעת מי השפיר נחוצה להתפתחות מערכת העיכול של העובר וכן לגדילת תאי הגוף הבונים את איברי העובר [4]. צריך לומר בביאור ה"כלי יקר" , ש"פיו סתום", הכוונה קודם השבוע ה-11, או שהכוונה שעיקר מזונו של העובר הוא דרך חבל הטבור ולא דרך פיו, בשונה מלאחר הלידה (שאז אוכל דרך הפה).

ארץ ישראל – טבור העולם

במדרש תנחומא אנו מוצאים שארץ ישראל נמצאת בטבור העולם - מרכז העולם: "כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל טיבורה של עולם, שנאמר: "יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ [5]" (יחזקאל לח, יב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם" (קדושים, סימן י). העולם בתקופת חז"ל [6] היה אפריקה אסיה ואירופה, וישראל במרכז, מרכז העולם דאז. בעבר האמינו שארץ ישראל היא במרכז מבחינה רוחנית, וירושלים במרכזה, ואבן השתיה מרכז העולם.

במפות העולם מימי תקופת הביניים, כמעט בכולן נמצאת ארץ ישראל או ירושלים, שנחשבה למרכז העולם, באמצע המפה [7].

מרכז הארץ ומרכז הגוף

הטבור מוזכר בתנ"ך פעמיים בקשר למרכז הארץ: פעם אחת בהקשר עם אבימלך הנלחם באנשי שכם, סמוך למרכז הארץ: "הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ" (שופטים ט, לז). פעם שנייה הטבור מוזכר בספר יחזקאל בהקשר המלחמה שתתקיים באחרית הימים על אדמת ישראל, שבה יילחם ישראל בגוג על מרכז הארץ: "יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ" (יחזקאל לח, יב) וכפי שפירש רש"י: "על טבור הארץ - על גובה וחוזק הארץ, כטבור זה, שהוא אמצעו של אדם ומשֻפע מכל צדדין" (שם).

כאמור, הטבור הוא אזור במרכז הבטן שבו פני השטח אינם בגובה שווה לשאר האזור כפי שרש"י הגדיר: "...כטבור זה, שהוא אמצעו של אדם ומשֻפע מכל צדדין" (שם). הטבור לא צריך להיות בדיוק במרכז הגובה של האדם. המיקום המדויק משתנה מאדם לאדם. עיקר החשיבות שלו שהוא מציין את אזור מרכז המסה של גוף האדם. מרכז המסה של הגוף האנושי נמצא באזור מרכז הבטן, ליד הטבור. כשאנחנו עומדים זקופים, המוח שלנו מקפיד לשמור תמיד את נקודת מרכז המסה שלנו בדיוק במאונך מעל הרגליים (שהן נקודת המשען שלנו), וכך מונע מאיתנו ליפול [8].

[1] רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1450-1619).

[2] המכלול – האנצ' היהודית בערך "טבור".

[3] ויקיפדיה האנגלית בערך Navel(=טבור).

[4] ,"Development of Normal Fetal Movements: The First 25 Weeks of Gestation"

Alessandra Piontelli

Springer Science & Business Media, 2010, page 54.

[5] כך למשל פירש את הפסוק רד"ק, ש"טבור הארץ" הכוונה לארץ ישראל: "יושבי על טבור הארץ... ונקראת ארץ ישראל טבור הארץ לפי שהיא באמצע העולם , כמו שהטבור באמצע הגוף (ראה תנחומא קדושים י)" (שם).

[6] בתקופות: בית ראשון, בית שני עד לתקופת האמוראים והסבוראים במאה השביעית לספירה. ראה מאמר בפרשת דברים "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות".

[7] ראה במאמר "תולדות המפות של ארץ ישראל", פרופ' נפתלי קדמון, באתר המרכז למיפוי ישראל.

[8] על פי המאמר "מתי אי אפשר לעמוד על רגל אחת", ד"ר אבי סאייג, ינואר 2014, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

מדידת נפח באמצעות טבילה בנוזל

תוויות: פיזיקה, פרשת שלח

מאת: אורן סעיד

בני ישראל נצטוו על מצוות הפרשת חלה. חז"ל לימדו אותנו, ששיעור העיסה החייבת בחלה הוא נפח של 43.2 ביצים. כיצד מודדים נפח זה?

בפרשתנו נצטווינו על מצוות הפרשת חלה: "... בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה; רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (טו, יח-כ). מהפסוק האחרון למדים את שיעור העיסה החייבת בתרומה, "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם" דהיינו "כדי עיסותיכם", שהיא עיסה שהיו רגילים ישראל לעשות במדבר (רש"י, טו, כ), ושיעורה עשירית האיפה קמח שנאמר: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז, לו). בתלמוד בבלי מסכת עירובין (פג, ב) נאמר: "מכאן אמרו שבעה רבעים (=לוגים) קמח ועוד (חומש) חייבת בחלה, שהם ששה של ירושלמיות שהן חמשה של ציפורי", כלומר עשירית האיפה מידתה שבעה לוגים וחומש מדבריים, שהם ששה לוגים ירושלמיים או חמשה לוגים ציפוריים, ומידתן אחת - 43.2 ביצים. וכך כתב בשולחן ערוך: "ואין חייב אלא חמשת רבעים (= חמשה לוגים ציפוריים), ומדה שמחזקת מ"ג (=43) ביצים וחומש ביצה, ממלאים אותו קמח ואותו קמח הוא שיעור חלה" (יורה דעה, סימן שכד, א).

נקדים קצת מהלכות חלה ושיעור העיסה בימינו החייב בחלה.

שיעור חלה במידות ימינו [1]

לשיטת הגאון רבי חיים נאה, הסובר שנפח ביצה 57.6 סמ"ק, שיעור 43.2 ביצים הם נפח של 2,488 סמ"ק (43.2 X 57.6), ובנפח זה נכנס 1.666 ק"ג קמח, ע"י נענוע הכלי היטב ודפיקה בשוליו, שע"י זה מתמעכים החללים בקמח. אבל במילוי רגיל נכנס 1.25 ק"ג קמח, ולכן ראוי לבעל נפש להחמיר לכתחילה ולהפריש חלה בלא ברכה ממשקל זה.

לשיטת החזון איש, הסובר שנפח ביצה 100 סמ"ק (סובר שנתקטנו הביצים בימינו), שיעור חלה הוא נפח של 4.32 ליטר, שהם 2.25 ק"ג קמח ע"י מילוי רגיל. יש להחמיר גם לשיטה זו להפריש בלא ברכה מ-1.25 ק"ג קמח, דלחומרא יש לחוש לשיטה שלא נתקטנו הביצים (לשיטת הגאון רבי חיים נאה).

אין חייבים חלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו, יח), ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" (במדבר טו, יט) ודרשו: בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, ואפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדברי סופרים (רמב"ם הלכות ביכורים פרק ה, הלכה ה). ברם, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, תיקנו חכמים להפריש חלה גם בחו"ל (בכורות כז, א); ומפני שאין החיוב בה אלא כדי שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה, שאין מפרישין בחו"ל אלא כזית ומשליכין אותה לים[2].

כמות המים שהאבן דוחה
זהה לנפח האבן.
מתוך ויקימדיה

למדנו ששיעור חלה הוא נפח של 43.2 ביצים. כיצד מודדים נפח זה?

אחת הבעיות שהעסיקו גדולים וחכמים, היא בעיית מדידת נפח בגוף מוצק. ה"כלי" הנפוץ למדידה זו עד היום הוא ע"י דחיית נוזלים. היות ובמקורותינו השיעורים ניתנים בנפח, ולא במשקל, חשובה לנו שאלת קביעת הנפח בגוף מוצק.

גוף הטבול בנוזל דוחה (מוציא) כמות מים השווה לנפחו של הגוף (או חלקו) הטבול בנוזל. בתכונה זו אנו עושים שימוש למדידת נפח בכמה מיקרים:

1. בשולחן ערוך אורח חיים מבואר כתוב כיצד למדוד את נפח שיעור חלה - 43.2 ביצים: "...וכן ישער אותה: ימלא כלי מים, ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתנו בו ארבעים ושלוש ביצים[3], ויחזיר בו המים שעירה ממנו, והמים שיותירו יתנם בכלי אחר, והכלי המחזיק אותם הוא המידה למלאותו מקמח..." (סימן תנו, סעיף א).

ב"טור" מצאנו דרך נוספת: "וכן ישער אותו: ימלא כלי מים ויתן אותו לתוך כלי ריקן, ויכניס לתוכו ארבעים ושלוש ביצים בנחת אחת לאחת, והמים היוצאין, כלי המחזיק אותם הוא שיעור המדה" (שם). בטכניקה זו אנו משתמשים בעובדה, שגוף הטבול בנוזל דוחה (מוציא) כמות מים השווה לנפחו של הגוף (או חלקו) הטבול בנוזל.

2. בסוגיות קביעת השיעורים מוצאים אנו: "גפן - כדי רביעית יין לנזיר... ארץ זית שמן - ארץ שכל שיעוריה כזיתים וכו' " (ברכות מא, א; עירובין ד, א; סוכה ו, א). איסור שתיית היין לנזיר הוא בכל כמות שהיא, אך אינו מתחייב מלקות [4], אלא אם כן ישתה כמות של רביעית הלוג יין (86 סמ"ק, לשיטת רבי חיים נאה). ברם, יש החולקים הסוברים שנזיר מתחייב בשיעור של כזית יין, כפי שמציינת התוספתא במסכת נזיר, המבארת כיצד למדוד נפח של כזית יין: "כיצד הוא עושה? מביא כוס מלא יין ומביא כזית איגורי (=כזית בינוני) ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בהן (אותה כמות יין שנדחתה ע"י הכזית איגורי) חייב ואם לאו פטור" (פרק ד הלכה א). בתוספתא זו מובע הרעיון ההופך נפח מוצק לנוזל, ולהיפך, כדי לקבוע את נפח הנוזל השתמשו בשיעור מוצק.

3. המשנה במסכת ערכין (פרק ה, משנה א) אומרת: "(האומר): מִשְׁקַל יָדִי עָלַי - רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפְּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַֹר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא". אדם, שרצה ליתן להקדש, משקל של ידו, כיצד יעריך את משקל ידו - שהרי אי אפשר לשקול את היד, שכן אם האדם רוצה מכבידה, ואם רוצה מקל אותה. כיצד יעשה? מכניס את היד עד מרפקו לחבית מלאה מים, וכשמכניסה נשפכים מן המים כנפחה של היד, ואז מכניס בשר חמור גידין ועצמות לחבית, עד שהחבית תתמלא כבתחילה, ואח"כ שוקל הבשר והגידים והעצמות - והוא משקל ידו.

חוק ארכימדס[5]

בהקשר נושא זה, של מדידת נפח באמצעות טבילה בנוזל, אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור/אגדה על הדרך שבה ארכימדס (212 – 287 לפני הספירה) גילה את החוק הפיזיקאלי הידוע כיום על שמו[6]:

המלך חשד שצורף הממלכה, אשר קיבל ממנו גוש זהב כדי ליצור עבורו כתר מפואר, גנב חלק מהזהב לעצמו ובמלאכת ייצור הכתר השתמש במתכת זולה יותר. המלך זימן את ארכימדס וביקשו לבדוק את העניין מבלי לפגום בשלמות הכתר. הסתובב ארכימדס, טרוד במשימה, עד שיום אחד, בהיכנסו לאמבט שבבית המרחץ, הבחין, שעם שקיעת גופו, עלו פני המים. או אז הבזיק במוחו רעיון: עליית פני המים קשורה בחומר ממנו עשוי הגוף שנכנס לתוכם. מרוב התרגשות קפץ החוצה ורץ לביתו עירום כביום היוולדו, כשהוא צועק במלוא גרונו, "אאוריקה! אאוריקה!" (מצאתי, מצאתי). למעשה, הוא גילה בדרך זו שיטה למדוד נפח גופים. ובאשר לכתר ?

ארכימדס הטביל את הכתר במיכל מים, הוציאו, ולאחר מכן שיקע גוש זהב במשקל זהה. הוא השווה את עליית מפלס המים בשני המקרים ואכן, הניסוי אימת את חשד המלך. עליית מפלס המים לא הייתה זהה. כלומר, הכתר והגוש לא היו עשויים במאה אחוז מאותו החומר. מאז קרוי על שמו "חוק ארכימדס", הקובע, שעל גוף הטובל במים פועל "כוח עילוי", שכיוונו למעלה, הגורם לו "לאבד" ממשקלו. המשקל "האובד" שווה למשקל המים שהגוף דוחה. משקל המים שהגוף דוחה תלוי בנפח הגוף הטבול במים. מכיוון שהכתר והגוש לא היו עשויים במאה אחוז מאותו החומר, הנפחים שלהם היו שונים, ולכן כמות המים שהם דחו הייתה שונה ועליית מפלס המים לא הייתה זהה. בעקבות זאת, נמצאה הדרך לקביעת משקלו הסגולי של חומר כלשהו. המשקל הסגולי, כלומר הצפיפות של חומר מסוים, הוא יחס קבוע בין המשקל לנפח של אותו חומר.

חוק ארכימדס מסביר לנו את התופעה המוכרת לנו: שקל להרים גוף כבד במים - נניח גוש סלע או בן אדם (למשל, בתוך הבריכה) - אך ברגע שנוציאו מהמים, יהיה קשה להרים אותו.

חוק ארכימדס נותן לנו את הכללים המדוייקים מתי גוף שוקע בנוזל כלשהו, מתי מרחף ומתי צף על פני המים:

א. אם צפיפות הגוף גדולה מצפיפות הנוזל , הגוף יצלול, כלומר ישקע.

ב. אם צפיפות הגוף שווה לצפיפות הנוזל, הגוף מרחף בתוך הנוזל בכל עומק שהוא.

ג. אם צפיפות הגוף קטנה מצפיפות הנוזל, אז הגוף צף על פני הנוזל.

אוניות לרוב עשויות ממתכת, הצפופה ממים, ולכן בנויים בהם מכלי ציפה המלאים אוויר. בכך הופכים את האוניה, לפחות צפופה מנפח המים שהיא תופסת, ולכן היא צפה.

[1] ע"פ הספר "מדות שיעורי תורה" / חיים פ. בניש, בני ברק תשמ"ז, עמ' תנה-תנז.

[2] מהקדמת פירוש "קהתי" למשניות מסכת חלה.

[3] נפח שיעור חלה הוא 43.2 ביצים, וכאן הוזכרו רק 43 ביצים. צריך לומר, שלאחר שמודדים את הנפח של 43 ביצים, מוסיפים עוד קצת, להשלים לשיעור 43.2 ביצים.

[4] כדין מי שעובר על לאו מדאורייתא במזיד, ובנוכחות עדים שהתרו בו והזהירו אותו.

[5] ראה גם בהמכלול – האנציקלופדיה היהודית בערך "חוק ארכימדס".

ראה גם במאמר "מדידת נפח אגרופים – ארכימדס וניוטון משלבים ידיים", ד"ר אבי סאייג, מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע. למאמר המקוון באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

[6] על פי המאמר "ארכימדס : האיש והאגדה", כתב העת "ראש גדול", עמותה לקידום הידע והחינוך המדעי, אפריל 2001 , גיליון 14. המאמר המקוון בספריה הווירטואלית של מטח.

המספר עשר במקרא ובשיטה העשרונית

תוויות: מתמטיקה / סטטיסטיקה, פרשת שלח

מאת: אורן סעיד

המספר "עשר"במקרא, פעמים שהוא מציין ריבוי ולאו דווקא את המספר עשר, משום שמספר זה הוא תחילת העשרות וסוף האחדות.

נאמר בפרשתנו, שבני ישראל היוצאים ממצרים, ניסו את ה' "עשר פעמים": "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (יד, כב). רש"י מבאר, על פי התלמוד בבלי מסכת ערכין, שבני ישראל ניסו את ה' בדיוק עשר פעמים: "תניא אמר ר' יהודה: עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן" (ערכין טו, א). לעומת זאת, רבי אברהם אבן עזרא מבאר שאין כוונה בדיוק לעשר ניסיונות אלא להרבה ניסיונות: "זה עשר פעמים – הטעם רבים; והזכיר עשר - בעבור היותו סך חשבון, כי הוא סוף האחדים וראש העשרות שהם במחברת השנית". כך גם פירש הרשב"ם: "עשר פעמים - הרבה. כמו: 'עֲשֶׂרֶת מֹנִים' (בראשית לא, ז) 'וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים' (ויקרא כו, כו), 'זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי' (איוב יט, ג)". גם האברבנאל כותב [1] שהמספר עשר מציין ריבוי: "וינסו אותי זה עשר פעמים, שהמספר הזה מורה על הריבוי, ועל כל זה לא שמעו בקולי ולא האמינו בי" (שם). גם הרד"ק בספר השורשים [2] מציין שהמספר עשר מציין ריבוי: "ולפי שהעשרה הוא סוף החשבון וכולל כל חשבון, יבא פעמים לסך חשבון ואינו רוצה בו חשבונו לבד, כמו 'זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי' (איוב יט, ג), 'וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים' (ויקרא כו, כו), 'מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים' (קהלת ז,יט) , 'כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים' (שמואל ב יח, ג)". מכאן שהמספר עשר במקרא, בגלל שהוא המספר הראשון עם ספרת העשרות, פעמים שהוא מציין ריבוי ולאו דווקא את המספר עשר [3]. בשורות הבאות נעסוק בשיטה העשרונית.

השיטה העשרונית היא שיטה מבוססת מיקום להצגת מספרים (שלמים, ובהרחבה גם ממשיים), לפי בסיס 10. הבסיס המקובל לספירה הוא בסיס 10 (הבסיס העשרוני), המשתמש בספרות 0 עד 9. העיקרון בכל שיטת ספירה הוא שערכה של ספרה ברצף כלשהו של ספרות נקבע על פי המיקום שלה ברצף. לדוגמה, בבסיס העשרוני, אנו קוראים לספרה הראשונה משמאל לנקודה העשרונית ספרת האחדות, לשנייה ספרת העשרות, לשלישית ספרת המאות [4] וכו'. כשספרה זזה שמאלה היא שווה פי עשר. לדוגמא, נבדוק את המספר 623. פרוק מספר זה לספרותיו לפי משקליהן (מימין לשמאל), ייתן את הייצוג הבא:

1x3 + 10x2 + 100x6 = 623

שיטת ייצוג זו נראית כיום טבעית ופשוטה, מאחר שלאדם יש עשר אצבעות; ספירה תוך שימוש בעשרות, מאות ואלפים התקיימה עוד קודם לכן, כפי שמעידים שמות המספרים וכתיבתם במילים, לדוגמא: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית, כג, א); "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה", (מגילת אסתר, א, א). אך שיטה זו היא מבוססת-מיקום (פוזיציונלית) ובה מיקום הסיפרה קובע את חשיבותה (החזקה של 10 בה היא מוכפלת, כפי שהודגם לעיל), רעיון שאינו מובן מאליו.[5]

ערכי הספרות בשיטה העשרונית.
יוצר: Hr.hanafi.
מתוך ויקימדיה

צורת המיקום העשרונית מאפשרת כתיבה קלה של המספרים, תוך שימוש במעט סימנים. היא מקלה על פעולות החשבון בכתיבה במאונך. רוב שיטות הרישום האחרות, שהיו בשימוש לאורך ההיסטוריה (ביניהן ספרות מצריות, ספרות רומיות, וספרות עבריות) אינן מבוססות-מיקום, וביצוע חישובים אריתמטיים בעזרתן הוא מסובך בהרבה.

השיטה המשלבת שימוש בבסיס 10 עם חשיבות לפי מיקום הספרה במספר פותחה בהודו במאה ה-6. הערבים אימצו אותה והשתמשו בה החל במאה ה-9 בעקבות ספר שפרסם המתמטיקאי מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי בשנת 825, שבו סקר את השיטה והשימוש בה. רבי אברהם אבן עזרא (1089-1164), ואחריו פיבונאצ'י (1170-1250) , הביאו את השיטה לאירופה, בה אומצה במהירות כתחליף לשיטה הרומית, וזכתה לשימוש נרחב במסחר ולאחר מכן במדע.

חיבורו של רבי אברהם אבן עזרא, "ספר המספר", פרש לראשונה את הצגתה של מערכת ספירה עשרונית תלוית-מיקום הכוללת את האפס ובכך קדם אבן עזרא לפיבונאצ'י, התורם העיקרי להפצת שיטה זו בעולם המערבי. בספר זה מוסברים עקרונות אריתמטיים חשובים כגון ארבע פעולות חשבון, שברים, פרופורציות ושורשים ריבועיים. במקום הספרות ההודיות השתמש אבן עזרא באותיות העבריות א-ט, ואת האפס סימן בעיגול, וכינה אותו "גלגל". ספר מתמטי נוסף של אבן עזרא הוא "ספר האחד", העוסק בתכונות המספרים השלמים 1 עד 9, מנקודת מבטן של האריתמטיקה, הגאומטריה, האסטרולוגיה והמיסטיקה [6].

המספר עשר במקרא, פעמים שהוא מציין ריבוי, כי על פי השיטה העשרונית, המבוססת-מיקום, המספר עשר הוא המספר הראשון שנמצא במיקום העשרות, לאחר שתמו ספרות האחדות.

[1] שם בדיבור המתחיל תשובות לשאלות ט-י.

[2] ספר השורשים לרבי דוד בן יוסף קמחי הספרדי רד"ק ברלין, 1847, בערך "עשר".

[3] במאמר המוסגר, יש לציין שישנם מספרים נוספים בדברי חז"ל, המציינים ריבוי, כגון: 300, 500 (=ת"ק בגימטריא).

[4] בדומה, לספרה הראשונה מימין לנקודה העשרונית אנו קוראים ספרת העשיריות, לשנייה ספרת המאיות וכו'.

[5] "המכלול –אנציקלופדיה יהודית", בערך "השיטה העשרונית".

[6] "המכלול –אנציקלופדיה יהודית", בערך "רבי אברהם אבן עזרא".

האקלים והבריאות

תוויות: פרשת שלח, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

משה רבינו שלח מרגלים כדי לחקור את ארץ ישראל. ע"פ המלבי"ם, בין הדברים שנצטוו המרגלים לחקור, הוא האקלים של ארץ ישראל.

משה רבינו שלח מרגלים כדי לחקור את ארץ ישראל: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב..." (יג, יח). מה נצטוו המרגלים לחקור ע"פ ציווי זה ? על כך עונה המלבי"ם [1](1809-1879) : "וראיתם את הארץ - שהוא לראות טבע האקלים ואוירו לעניין החיים והבריאות , וזה ישוער בהשקף על הארץ בצירוף יושביה, כי ידוע שיש ארץ שאוירה טוב לפני אנשים גיבורים ולא לפני אנשים חלושי מזג, למשל מדינת אפריקא יתקיימו בה הכושים שמזגם חם וינזקו בה הלבנים שמזגם רך ואין יכולים לסבול החום הגדול ..." (שם). המלבי"ם מסביר כאן נושא חשוב, שהוא הקשר בין האקלים לבריאותנו.

היחס בין האקלים למחלות

היפוקראטס (377-460 לפנה"ס) כבר עמד על היחס שבין האקלים למחלות [2], אולם חקירות שיטתיות ביחס שבין המחלות, מצד אחד, והאקלים, מצד שני, לא התחילו אלא בסופה של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. כל המחקרים, שנעשו אז, מגלים שתי תופעות יסודיות: יש קבוצה של מחלות מסוימות (מאלאריה, דבר, קדחת צהובה, חלירע, ואחרות), שהן שכיחות בעונת-החום באזורים חמים, וכן יש קבוצה של מחלות (דיפתריה, חצבת, שָנית, דלקת-הריאה, טיפוס הבהרות, ואחרות), שהן שכיחות באזורים קרים בעונת-הקור.

תפוצת מחלת המלריה (באדום) בעיקר באזורים החמים.
מתוך ויקימדיה

סיבות להתפשטות מחלות מסוימות דווקא בעונת החום הן:

1. ישנן מחלות כגון: מאלאריה וקדחת צהובה, שהתפשטות המחלה תלויה בחרקים, הפרים ורבים ופעילים רק בתקופות של טמפרטורה גבוהה.

2. באזורים חמים מסייעת הטמפרטורה הגבוהה של עונת-החום לגידולם ולרבייתם של הטפילים בחלב או במזונות אחרים. כנראה, זו אחת הסיבות, שמחלות מעיים, הנגרמות ע"י טפילים שכיחות בעונה החמה.

שכיחותם של מיחושי-מעיים בחום כנגד שכיחותם של מיחושי-הנשימה בקור מוסברת ע"פ השערתו של נוֹרְת (North, 1913 ) - ע"י מה שבאווירה קרה מתכווצים (לצורך הויסות של חום הגוף) כלי-הדם שבשטח-הפנים של העור ושל ריריות הפה והאף, וכך נעשים שטחים אלה עניים בדם. צמצום אספקת-הדם לרקמות אלו גורר צמצום חיסונן מפני גורמי מחלה (טפילים וכו') שפולשים אל הגוף דרך שטחי-פניהן. גורמי החצבת, אבעבועות-רוח, דלקת-הריאה וכד', פולשים דרך ריריות הנשימה והאף, ולכן מחלות אלו הן שכיחות בחורף. באווירה חמה המצב הוא הפוך: אספקת הדם לכלי הדם ולרקמות של שטחי-הפנים היא מרובה, ולעומת זה היא מועטת יותר במעיים; מפני כן מועט יותר כוח עמידתו של הגוף בפני גורמי-מחלות, שנכנסים דרך צינור הקיבה והמעיים. אע"פ שהשערתו של נורת מתקבלת על הדעת, לא הושם אליה לב כראוי.

השערות נוספות לגבי הסיבה לשכיחותן של מיחושי-הנשימה בקור:

א. חוסר אוורור במקומות הומי אדם גורם לריכוז גבוה של מפני גורמי מחלה (טפילים, נגיפים וכו').

ב. טמפרטורות נמוכות גורמות לאוויר יבש יותר, שמקשה על הגוף להיפטר מריכוזים של גורמי מחלה. יתכן שגם ריבוי טיולים וביקורי קרובים בעונת החורף (במדינות המערב) מעודד את ההתפשטות.

ג. קור מחליש את מערכת החיסון של הגוף ומגביר את יכולת השרידות של גורמי מחלה.

תקופות יוצאות דופן מבחינת חום מופלג או קור מופלג גוררות במישרין תוצאות של פורענות[3] (לפי סטטיסטיקות רחבות וחשובות שנערכו בארה"ב).

מינימום של שיעור התמותה מצוי באקלים, שחליפותו היא בין 15 ל-21 מעלות ולחותו היחסית היומית הממוצעת היא בין 60% לבין 80% .

גזעי האדם והאקלים

במרוצת המאה ה-18 הייתה מקובלת ביותר הגישה, הטוענת שאת ההסבר להבדלים בין קבוצות שונות של בני אדם, ניתן לייחס להשפעות סביבתיות שונות, כגון אקלים, תזונה או חשיפה לאור השמש. ע"פ גישה זו, ההבדלים בין הגזעים עתידים להיעלם בהדרגתיות, אם התנאים היוצרים את ההבדלים ביניהם, קרי אקלים ותזונה, ייעלמו גם כן, או אם נסיבות אחרות ישפיעו על אופן פעולתם[4].

גזעים אנושיים שונים מסתגלים לסוגי אקלים שונים. חיוורי העור, תושבי הצפון, נכווים בהיחשפם לקרני שמש חמות, מה שאין כן לגבי כהי העור, תושבי האזורים הטרופיים.

במשך שנים רבות היתה מקובלת הדעה – וכך גם דעתו של המלבי"ם שצוטט לעיל - שבאזורים הטרופיים אין בני הגזע הלבן יכולים להישאר זמן ממושך שלמים בגופם וברוחם. אולם בזמן האחרון הוכח ברורות, שטענה זו אינה נכונה, בעיקר בגלל גילוי גורמיהן ודרכי ריפויין של חלק מהמחלות הטרופיות (דיזנטריה, מאלאריה, קדחת צהובה). דברי המלבי"ם מתאימים לידע המדעי שרווח בתקופתו, טרם גילוי גורמיהן ודרכי ריפויין של המחלות הטרופיות שהוזכרו לעיל.

שינויי האקלים והבריאות

כאמור, טמפרטורות חמות הן כר פורה להתפשטות חיידקים, וירוסים, נשאים ומעבירי מחלות שונים. זוהי הסיבה, שגובר החשש, שההשפעות של שינוי האקלים שפוקדות אותנו יותר ויותר בשנים האחרונות, וביניהם התחממות כדור הארץ, מסייעות מאוד להתפשטות המחלות ומחלישות את היכולת שלנו להתמודד אתן. ״מחקרים שונים מרחבי העולם מצביעים על קשר מובהק בין עליית הטמפרטורה כתוצאה משינויי האקלים לבין הפצה של מחלות שמועברות על ידי יתושים״, אומרת פרופ' שלומית פז [5], ראש החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, ״מחלות שכאלה מגיעות גם לאזורים שבהם הן לא היו בעבר. את אחת הדוגמאות העיקריות לכך ראינו בפרויקט של המרכז האירופי לבקרת מחלות (ECDC) שעמדתי בראשו ובו חקרנו את הגורמים להתפשטות קדחת הנילוס המערבי באירופה: הווירוס מופיע בשנים האחרונות באזורים שבהם הוא לא היה בעבר למשל, בדרום אירופה ובמזרחה – ומתבסס בהם, כלומר, המחלה מופיעה באזור מדי שנה לאחר שעברה תהליך של אנדמיזציה (התאמה לאזור). גל חום כבד מעודד את התפרצות המחלה באזור, ולאחר מכן היא שם כדי להישאר״. בנוסף, שינויי האקלים משפיעים גם על תפוצתם של תיקנים וזבוב הבית, אשר התפתחותם תלויה בעיקר בטמפרטורה ובלחות, והינם מעבירים פוטנציאלים של חיידקי מעיים [6].

[1] רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר .

[2] מתוך האנצ' העברית ערך "אקלים ובריאות".

[3] יש לציין את פירוש הספורנו, שהעונש שקבלו מוציאי דיבת הארץ, מידה כנגד מידה, הוא מוות ע"י אוויר הארץ, אולי שינוי אקלימי קיצוני: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ במגיפה - בְּאותָהּ מַגֵּפָה שֶׁאָמְרוּ הֵם שֶׁתִּקְרֶה בָּאָרֶץ "אכֶלֶת יושְׁבֶיהָ" (יג, לב), וְהִנֵּה פְּעֻלַּת אֲוִיר הָאָרֶץ הָיְתָה לָהֶם לְזָרָא וּמֵתוּ תֵּכֶף" (יד, לז).

[4] גם בעת העתיקה הסבירו את השונות החיצונית בין בני אדם באמצעות השפעת האקלים על הופעתם החיצונית של בני אדם, אך נוספו לך גם הסברים נוספים. ע"פ ויקיפדיה בערך "גזע (אדם)".

[5] ע"פ המאמר "המחלות שמפיץ שינוי האקלים" באתר "זווית -סוכנות ידיעות למדע ולסביבה", יולי 2017.

[6] ע"פ הקובץ "היערכות ישראל לשינויי אקלים גלובליים", פרק א - השלכות שינויי האקלים על ישראל והמלצות ביניים, עירית גולן-אנגלקו וישעיהו בראור, המשרד להגנת הסביבה, לשכת המדען הראשי, ירושלים, תמוז תשס"ח, יולי 2008, עמוד 25.