הר המלך

 מאת: אורן סעיד

מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר: "בָהָר - זה הר המלך" (שם). מקור דברי רש"י הוא במדרש סִפְרֵי על חומש דברים:  "בָהָר - זה הר המלך" (א, ו). הר המלך, בארמית "טוּר מַלְכָּא" (גיטין נז, א) ורש"י מפרש: "מדינה ששמה הר המלך" (שם).

היכן הוא "הר המלך"?

יש מן המקורות הקוראים את השם הר המלך על כל ההר של ארץ ישראל המערבית, למשל, בפרשתנו "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה... (שם) - זה הר המלך" (ספרי, שם), כלומר כל ההר של מערב ארץ ישראל; יש הקוראים בו רק את הרי יהודה, למשל: בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית, נאמר שהר המלך נמצא בחבל ארץ יהודה[1]: "איזהו הר שביהודה, זה הר המלך" (פרק ט, הלכה ב); ויש שמציינים בו את הרי יהודה ואת החלק הדרומי של הרי אפרים - אזור בית-אל, למשל, "אוכלין מבית המלך (= הר המלך) עד שיכלה מבית-אל" (תוספתא שביעית פרק ז, הלכה יב). מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים[2].

מבט-על של הרודיון.
אחד הזיהויים להר המלך.
מתוך ויקימדיה

על הפסוק "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה), מתרגם יונתן: "בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא" (שם), ואילו בכל המקומות האחרים, שנזכר בהם "בהר אפרים", שלא בקשר עם בית-אל, מתרגם הוא: "טוּרָא דְאֶפְרַיִם" או "טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם"; וכך גם רש"י בפירושו לפסוק זה, הוא כותב: "תחת תומר...בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא". גם בדברי המשנה: "וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ [=של שפלת לוד] כְּהַר הַמֶּלֶךְ" (שביעית פרק ט, משנה ב), מרמזים על הר המלך שהוא בהרי אפרים, שהרי אלה הם ההרים הנשקפים על שפלת לוד ממזרח.

הר אפרים, במשמעותו הגיאוגרפית, מכוון להר המרכזי, המשתרע בין יהודה בדרום עד לרצועת העמקים בצפון, כשהכוונה לעמקי זבולון, יזרעאל, חרוד ובית שאן. לדעת רוב הפרשנים ניתן השם להר אפרים, שהתנחל בחלקו הדרומי ובמובלעות שבחלקו הצפוני, המכונות בספר יהושע "הֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (טז, ט) ואשר נפלו בנחלת אחיו הבכור – מנשה. אחרים סבורים שהשם ניתן להר על שם פוריותו[3], דבר המודגש גם בברכות יעקב ומשה[4] (בראשית מט, כה; דברים לג, יג-יד).

מי הוא 'המלך'?

על פי מסורת חז"ל מדובר בינאי המלך, כפי המסופר בתלמוד בבלי מסכת גיטין: "שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" (גיטין נז, א). לפי מסורת זו, היו שם לינאי עיירות רבות, ולפיכך נקרא האזור על שמו, הר-המלך.

יש הסבורים כי מדובר במלך מבית תלמי, אשר שלט גם בארץ -ישראל, והמונח 'הר המלך' מציין את אדמות המלכות[5].ידוע כי חבלי-ארץ נרחבים, נמצאו בידי המלך תלמי כ'אדמת המלכות' והאיכרים שישבו על אדמת אלו נחשבו כאיכרי המלך, כלומר אריסים.

הר המלך - הרודיון[6]

יש הסבורים, כי מדובר במלך הורדוס, והמונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון - הר הורדוס בשוליו של מדבר יהודה[7]. על-אף מעמדו המיוחד וחשיבותו הרבה, הרודיון איננו נזכר במפורש בספרות התלמודית. יתכן כי הדבר נובע מכך שהפרושים לא אהדו את הורדוס, ולפיכך כאשר רצו להתייחס להר של הורדוס, הם הסתפקו במונח 'הר-המלך' והכל ידעו למה הכוונה[8]. מטבע לשוני זה עבר גם לספרות חז"ל.

אחד המקורות הקדומים המזכירים את הר-המלך מצוי בתוספתא: "אילים ממואב עגלים משרון כבשים ממדבר גוזלות מהר המלך" (מנחות ט, ג). התוספתא, מונה את המקומות שסיפקו קרבנות למקדש, מציינת בהם גם את הר-המלך. מסתבר, שגם בארמונו של הורדוס שבהרודיון, גדלו יונים[9], והמקום סיפק גוזלות לקרבנות המקדש. במקומות שונים בספרות המשנה והתלמוד מופיע המונח 'יונים הרדסיות'. בתלמוד בבלי מסכת חולין נחלקו רבי חייא ורבי שמעון במקור השם: "חַד תָּנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת וְחַד תָּנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת; מַאן דְּתָנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס וּמַאן דְּתָנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת עַל שֵׁם מְקוֹמָן" (חולין קלט, ב). רש"י מסביר, שיונים אלו נקראו על שם הורדוס, "שהתחיל להתעסק בגידולן" (שם, ד"ה הורדוס).

המונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון, והתמורות שחלו בהיקפו של הר-המלך מקבילות להתפתחות שהיתה במעמדו של הרודיון.  בתולדות הרודיון אפשר להבחין שלושה שלבים. בראשונה מציין השם את המבצר המלכותי של הורדוס ואת העיר שנבנתה לרגליו. מתוך מקורות של סוף תקופת הבית למדים אנו כי להרודיון ניתן מעמד של טופארכיה (=מונח יווני למחוז),  כלומר העיר הופכת למרכז של טופארכיה והשם הרודיון נקרא על כל המחוז מעמד אדמיניסטרטיבי. זה נשמר להרודיון לפחות עד מרד בר-כוכבא. יותר מאוחר בטלה הטופארכיה הרודיון, ומסתבר כי מיד לאחר המרד סופחה טופארכיה זו לירושלים על-ידי אדריינוס. בדומה לכך אנו מוצאים בספרות התלמודית את התמורות במונח 'הר-המלך' . בשלב הראשון הר-המלך מציין את העיר ואת הטופארכיה, ואילו בשלב האחרון בסוף המאה השלישית ותחילת הרביעית, כאשר הרודיון איננה משמשת עוד כטופארכיה ומעמדה נשכח, איבד גם השם הר-המלך את משמעותו הראשונית, והוא חל על אזור נרחב שכלל שטחים הן בהרי יהודה הן בשומרון.

---

[1] ארץ יהודה הוא באזור מרכז ארץ ישראל, הנכלל בתחומי יהודה ושומרון.

[2] אנצ' יהודית דעת, בערך "הר המלך", מכללת הרצוג.

[3] למשל, פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת שביעית: "בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל" (פרק ט, משנה ב).

[4] "כיבוש הר אפרחם וירושתו", יהודה קיל, "הגיונות במקרא ובחינוך", משרד החינוך, תשנ"ח.

[5] " ארץ יהודה : מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד",  שמואל קליין, תל אביב : דביר, עמ' 41.

[6] רפאל ינקלביץ, ‏הר-המלך - הרודיון, קתדרה 20, יולי 1981

[7] כיום הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים בספר מדבר יהודה. האתר כולל מבצר, העטוי בגבעה מלאכותית, חומות, מגדלי שמירה ולמרגלותיהם עיר קטנה ("הרודיון תחתית") ובה בריכת מים וארמון רחב ידיים שבנה המלך הורדוס בין השנים 22 לפני הספירה ל-15 לפני הספירה, עבורו ועבור אנשי חצרו.

[8] בדומה לכך אנו מוצאים כי כאשר רצו להזכיר את ההיפודרום (מסלול מרוצי סוסים ומרכבות) שבנה הורדוס בירושלים, אין חז"ל מזכירים את שמו של הורדוס, אלא משתמשים במונח 'איסטרטית של מלך' (תוספתא עדויות ג, ד).

[9] "ארץ ישראל ושכנותיה", ישראל זאב בן פינחס הורביץ, ירושלים, תש"ל, ערך הרודיוס.

© כל הזכויות שמורות למחבר

פתור וארם נהריים

 מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור התגורר בעיר פְּתוֹר, אשר שכנה על גדות נהר פרת. גם ארם נהריים ישבה על הפרת.

בפרשתנו אנו קוראים, שבלק שולח שליחים אל בלעם השוכן בעיר פְּתוֹר, על מנת שיקלל את ישראל: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ..." (כב, ה). מבאר האבן עזרא: "פתורה – כמו: מצרימה, אל פתור. ארץ בני עמו – והם ארמים. וכן 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם' (דברים כג, ה); 'אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר' –פירוש: ארם נהרים" (שם). בלעם היה מארם נהריים מהעיר 'פְּתוֹר'. פתור שכנה בתחומי האזור 'אֲרַם נַהֲרַיִם', כפי שמציין הכתוב במפורש: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ה).

פתור שכנה על גדות נהר הפרת

נהר פרת. העיר פתור שכנה על נהר פרת.
מתוך ויקימדיה

תרגום אונקלוס מתרגם: "לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת" וכן רבי סעדיה גאון מבאר: "אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר – פרת" (שם), ואם כן פתור שכנה על נהר פרת. פתור שכנה על גדות נהר הפרת, ושמה במקורו לפי אחת הסברות, הוא פיתרוּ (pitru), הנזכרת בכתובות שלמנאסר (824—858 לפנה"ס), מלך אשור, כעיר ששכנה על הגדה הימנית של הפרת, בקרבת שפך נהר Saguri, כיום נהר סג'ורא, כ 20 ק"מ מדרום לכרכמיש[1]. חבל ארץ זה נקרא "אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ" (שם), שם הנזכר בתעודות חיצוניות מימי האבות בשם 'ארץ עאמו' או 'ארץ אמא'[2].

על פי הזוהר, בלעם היה "מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים" (וישלח כב), והתגורר בעיר פתור, בה היו עורכים שולחן לביצוע כשפים, ונקראה העיר פתור בשם זה,  כי בלשון הארמית שולחן נקרא 'פָּתוּרָא': "פתורה הוא שם מקום, כמו שאמר 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג, ה), למה נקרא כך ? הוא משום שכתוב, 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' (ישעיהו סה, יא), ושולחן היה עורך שם כל יום, כי כך הוא התקון של צדדים הרעים, עורכים לפניהם שלחן במאכל ומשתה ועושים כשפים, ואז מתאספים שם כל רוחות הטומאה ומודיעים לה מה שהם רוצים, וכל הכשפים והקסמים שבעולם על לשון ההוא היה, ומשום זה נקרא שם המקום ההוא פְּתוֹרָה, כי בארם נהרים קוראים לשלחן פתורא" (בלק קלו).

ב"ספר הדורות[3]", מובא מדרש, שארם, בנו של קמואל – בנו של נחור אח אברהם, ו-רחוב, אחיו של ארם, בנו את העיר פתור על נהר פרת, על שם בנו של ארם: "... וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת ויבנו עיר בשם פתור בן ארם, הוא נהרים[4]".

לפי זה, 'אֲרַם נַהֲרַיִם' שכנה באזור נהר פרת. גם בתרגום אונקלוס מבואר שארם נהריים ישבה על הפרת: "וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר -  וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דְּעַל פְּרָת לְקַרתָּא דְנָחוֹר" [=קם והלך לארם שעל פרת לעיר נחור] (בראשית כד, י); וכן בתרגום יונתן על שופטים: "מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם - מַלְכָּא דַאֲרָם דִי עַל פְּרָת" [=מלך ארם שעל פרת] (שופטים ג, ח).

בתעודות מצריות קדומות מהמאות שבין המאה ה-16 לפני הספירה ועד המאה ה-12 לפני הספירה, נזכר השם "נַהֲרֵין" (או נַהרִימ),  כלומר: "ארץ הנהר", כשמה של ממלכת מִיתָנִי -ממלכה חורית קדומה. אולי זהו מקור השם המקראי "נַהֲרַיִם", הקשור בארם. "השם "נַהֲרֵין" אכן הולם למִיתָנִי, כיוון ששכנה על נהר הפרת ובעיקר באזור נהר חָבוֹר[5] (היובל הגדול ביותר של הפרת).

ארם נהריים  -  בין שני הנהרות

רש"י מבאר ש'אֲרַם נַהֲרַיִם' נקראת כך, על שם שהיא שוכנת בין שני נהרות: "ארם נהרים - בין שתי נהרות יושבת" (בראשית, שם); וכן הרד"ק מפרש: "אל ארם נהרים - שהיו שני נהרות עוברים עליה" (שם). מבואר בדברי המפרשים שהבאנו, שארם נהריים נקראת כן על שם נהר פרת ששוכנת היא לידו אבל מהו הנהר השני שלידו ישבה ?

בפירוש רבי אליהו מזרחי[6], מציין שמדובר בנהר חידקל: "... וקראוהו בשם ארם נהרים הכולל כל העיירות שבין נהר פרת ונהר חידקל[7]" (בראשית יב, ב). ארם נהריים שכנה באזור שבין הנהרות הפרת והחידקל, ובפרט בחלק הצפון מערבי של אזור זה, בין יובלי הפרת[8], בין נהר חָבוֹר  לנהר בַּלִיח, סביב העיר חרן,  היושבת על נהר הבַּלִיח[9]. 

ארץ מוצאם של האבות

ארם נהריים היא ארץ מוצאם של האבות. כמעט כל שמות אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בארם נהריים. שְׂרוּג היה אבי סבו של אברהם, דבר המוכר גם מכתובות שנמצאו. שרוג מזוהה עם 'תל סֶרוּג' [תל סרוג] הנמצאת מערבית דרומית לאוּרְפָה. העיר נַחוֹר (שם סבו של אברהם ושם אחיו) מוזכרת בין המאות ה-19 וה-17 לפני הספירה בלוחות מארי בצורת נַחֻר. השם תרח נזכר בכתובת אשורית כשמו של מקום 'תִל שַ תֻּרַחִ' [תל תרח]. כל המקומות האלה נמצאים בקרבת חרן, על יד הנהר בליח[10].

אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח 'מֵסוֹפּוֹטַמְיָה', שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך "ארם נהריים", כאמור נמצא בין הפרת והחָבוֹר  צפונית מערבית למסופוטמיה.

---

[1] אנצ' מקראית, ערך "פתור", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2011.

[2] אטלס דעת מקרא", עמ' 112, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[3] מובא גם ב"סדר הדורות", חלק  ימות עולם האלף השלישי, ב' אלפים ע"ה.

[4] מובא גם ב"ספר הישר" על פרשת וירא, בלשון דומה: "וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת. ויבנו שם עיר ויקראו את שם העיר כשם פתור בן ארם, הוא ארם נהרים עד היום הזה" . ספר הישר, הנקרא גם "דברי ימים הארוך" או "תולדות אדם," הוא מדרש בדרך סיפור, המתאר כל המאורעות והמעשיות אשר קרו לאבותינו מימות אדם הראשון ומלחמות בני יעקב עם הכנענים עד אחר יציאת מצרים, וקצת סיפורים מספר במדבר ודברים ויהושע עד ימי השופטים. החיבור הוא  מימי הביניים ולא נודע מי חיברו.

[5] גלנדר, ש. (2009). ספר בראשית. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 378.

[6] ר' אליהו מזרחי היה מגדולי המפרשים של פירוש רש"י לתורה, וספרו "מזרחי" הוא מן הספרים הנלמדים בתחום זה.

[7] אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחָבוֹר  צפונית מערבית למסופוטמיה.

[8] לפרת יש כמה יובלים עיקריים: הסג'ור, הבליח' והחבור.

[9] The Anchor Bible Dictionary ,ed. David Noel Freedman, 1992, “Aram-Naharaim”

[10] ראה אטלס דעת מקרא", "מאור כשדים לארץ כנען", עמ' 66, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט. ראה גם באנצ' מקראית בערך "תרח", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

© כל הזכויות שמורות למחבר

קבר יוסף

 מאת: אורן סעיד

בנין שנמצא בשכם, מזוהה עם קברו של יוסף הצדיק. המסורת הקושרת את האתר לקבר יוסף היא קדומה מאוד.

ערב מותו של יוסף בהיותו בן 110 שנה, השביע את בני משפחתו, כי ישיבו את עצמותיו לארץ כנען, כמסופר בפרשתנו: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ, כה). בעת יציאת מצרים מילא משה אחר בקשתו של יוסף, ונטל עמו את עצמותיו (שמות יג, יט). במדרש שמות רבה[1] מסופר כיצד גילה משה היכן הארון של יוסף : "ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור? יש אומרים סרח בת אשר הראה אותו והיה קבור בנילוס". ליוסף עשו  המיצרים ארון של מתכות ושקעוהו בתוך הנילוס, ובא משה ועמד על הנילוס, נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: 'יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, תן כבוד לה' אלוקי ישראל ואל תעכב את גאולתן כי בגללך אנחנו מעוכבים, ואם לאו, נקיים אנו משבועתך', מיד צף ארונו של יוסף שלא בדרך הטבע (ונעשה נס כמו אצל אלישע הנביא כשנפל הברזל אל המים, נטל עץ וזרקו לתוך המים וצף הברזל), ואז נטלו משה[2]". יוסף נקבר סמוך לשכם בחלקת השדה של יעקב (יהושע כד, לב).

קבר יוסף, בסביבות 1899.
מתוך ויקיפדיה

בנין שנמצא בשכם, מזוהה עם קברו של יוסף הצדיק. בנין זה נקרא בפי המקומיים זה דורות בשם "קבר יוסף א-צדיק". ברם, המוסלמים מזהים על פי רוב את קבר יוסף בצמוד למערת המכפלה בחברון, ואילו את האתר בשכם הם מזכירים לעיתים באקראי כאתר שולי[3].

המסורת הקושרת את האתר לקבר יוסף היא קדומה מאוד. בספר בראשית מצויין שיעקב אבינו קנה חלקת שדה בשכם: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג ,יט). בספר יהושע נאמר, שלאחר כיבוש הארץ על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נטמנו עצמות יוסף בחלקת השדה בשכם, שנקנתה על ידי יעקב: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע כד, לב).

 במדרש בראשית רבה נאמר שיוסף קבור בחלקת השדה שקנה יעקב – בשכם ולכן  אין אומות העולם יכולים לערער עליה: "אמר ר' יודה בר' סימון, זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל ולומר גזולים הם בידכם, ואילו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה – 'וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן' (בראשית כג, טז), בית המקדש – 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן וגו' ' (דברי הימים א, כא, כה), קבורתו של יוסף – 'וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה' (בראשית לג, יט) " (פרשה עט, יט).

זיהוי המתחם המכונה כיום קבר יוסף מאז העת העתיקה נשען, בין היתר, על מיקומו ממזרח ובסמוך לתל בלאטה -  תל בדרום-מזרח שכם, המזוהה כשכם העתיקה והמקראית. על פי חפירות ארכיאולוגיות בתל בלאטה, מסתבר, שכבר בימי האבות הייתה שכם עיר חשובה ומבוצרת וכבר אז נודעה כצומת דרכים חשובה[4]. מיקומו של הקבר ממזרח לתל בלאטה,  מוכיח את קדמות המסורת והתאמתה לנתוני המקרא המתאר את הגעתו של יעקב לשכם ממזרח הירדן: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר; וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ... "(בראשית לג, יח-יט); "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע, שם).

באונומסטיקון[5] של אב הכנסייה אוסביוס מהמאה ה-4 לספירה, מציין את קבר יוסף בקרבת שכם המקראית בפרברי העיר הרומית ניאפוליס: "עיר יעקב, היום חרבה, ומראים את המקום בפרוורי ניאפוליס, שם נראה גם קבר יוסף". ניאפוליס-נאבלס היא ה'קסבה' של היום כ-2.5 ק"מ ממערב לקבר יוסף[6]. במפת מידבא[7] מצויר קבר יוסף ממזרח לשכם[8].

נוסעים קדמונים תיארו לנו את קברו של יוסף[9], למשל, רבי משה באסולה (1560-1480), אחד מהנוסעים המפורסמים שהיו בשכם כותב: "בשבת הלכתי על ציון יוסף הצדיק...הוא נתון בין שני עמודים גדולים גבוהים מן הארץ אמה וחצי, ולפניו רצפת אבנים יפה, כי השמרונים בנו עליו בית כמה פעמים, ונפל ונשארה הרצפה".

חברי המשלחת האנגלית אשר הכינו את המפה הגדולה של הארץ, מספרים על הבניין סביב ציון יוסף. בקיר הדרומי שלו לפני 120 שנה נמצא "המיחראב"-שקע שאליו פונה המוסלמי בתפילותיו: "ומעליו ישנן שתי כתבות בעברית, שתיהן כנראה חדשות". הם מספרים גם שהקונסול הבריטי בדמשק תיקן את הבנין על קבר יוסף בשנת תרכ"ח (1868) וקבע בו כתובת אנגלית לזכרון.

הרב אברהם בן ישראל רוזאניס המכונה "החכם האביר" שביקר בשכם בשנת תרכ"ז         (1867) מביא את נוסח הכתובת העברית שהיתה בקבר[10]; הוא מספר: "הנה הבניין הזה הוא נבנה ע"י אחד מהמתנדבים בארץ הקודש ירושלים ת"ו (=תבנה ותכונן), זה שנים כבירים, ושמו חקוק שם, אשר ביגיעה רבה יכולתי להוציא רק הדברים האלו: 'ברוך ה' אשר נתן בלב אליהו בן מאיר רבינו ה"י (=ה' ישמרהו) לבנות...את בית יוסף כ"ח סיון'...עד כאן. כי הכתב נשחת מאוד".

לסיכום, המבנה המזוהה כיום כקבר יוסף נשען על מסורת עתיקה ורציפה, ועל התאמה לתיאורים המקראיים ולשכם המקראית, הממוקמת סמוך לקבר יוסף.

---

[1] פרשה כ סעיף יט. מדרש זה מובא אגב ענין קבורת יוסף. ראה גם תוספתא סוטה פרק ד הלכה ז.

[2] להרחבה ראה בפרשת בשלח מאמר "חוק ארכימדס וארון יוסף".

[3] ראה מאמרו של  ד"ר יואל אליצור  "על האותנטיות של 'חלקת השדה'- קבר יוסף" באתר דעת.  

[4] אנצ' יהודית דעת בערך "שכם", מכללת הרצוג. מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו.

[5] הוא ספר גאוגרפיה המכיל ריכוז שמות יישובים ומקומות אחרים (כגון שמות הרים, חורבות, מעיינות וכדומה) בתקופות נתונות באזור מוגדר מראש. בדרך כלל מובא מקור השם ותיאור קצר של המקום לאור מקורות היסטוריים, עדויות אישיות של בני המקום וכדומה. בדרך כלל מסודרת רשימת השמות לפי אלף בית. כאשר אומרים בעברית, בתחומי חקר ארץ ישראל האונומסטיקון הכוונה היא לאונומסטיקון של אוסביוס.

[6] מאמרו של  ד"ר יואל אליצור, ראה  הערה קודמת.

[7] מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל על יישוביה המרכזיים.

[8] "ארץ ישראל במפות ובתמונות עתיקות", זאב וילנאי, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1961, עמ' 94.

[9] להרחבה ראה בספר "מצבות קודש בארץ־ישראל", חלק 1, זב בלני, הוצאת ספרים אחיעבר , 1985, עמ' 171-176.

[10] להרחבה על כתובת זו, ראה מאמרו של זאב ארליך "כתובת בעברית משנת התק"ט / 1749 בקבר יוסף בשכם", מחקרי יהודה ושומרון: דברי הכנס ה-19,  (2010). ישראל: מכון המחקר, מכללת יהודה ושומרון, עמ' 143.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

קבר דינה בת יעקב

 מאת: אורן סעיד

על פי כתבי יד עולי הרגל, מפות ותמונות, גילו את קברם של ראובן, שמעון, לוי, דינה ושת בן אדם הראשון ביישוב העתיק ארבל.

דינה בת לאה היא בתו של יעקב אבינו ולאה אימנו. היא האחרונה שנולדה ללאה, בתום שבע שנים לשהות בחרן. בפרשתנו מסופר על דינה, שיצאה "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ[1]" (לד ,א), ונחטפה בידי שכם. בעקבות זאת נהרגו תושבי שכם, על ידי בני יעקב. במאמר זה לא נעסוק בפרשנות למעשה זה, אלא בגורלה של דינה ומקום קבורתה.

לפי מדרש אחד, דינה נישאה לשמעון וילדה לו את "שאול בן הכנענית" (בראשית רבה פ, יא), לפי מדרש שני, היא נישאה לאיוב (בראשית רבה פ, ד), ולפי מדרש שלישי, הרתה לשכם וילדה את אסנת, אשתו של יוסף ואמם של אפרים ומנשה (פרקי דרבי אליעזר, פרק לו ופרק לח).

הרמב"ן בפרשתנו, מביא את המסורת על מקום קבורת דינה ביישוב ארבל: "והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבל עם קבר נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי, ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כמו שהזכירו אבותינו (בראשית רבה ק, יא)" (לד, יב).

ציון ראובן, שמעון, לוי,
דינה בת יעקב ויהודה משבטי י - ה
המקור:חב"ד פדיה.
צילם:שלום

ארבל היה יישוב יהודי מימי המשנה והתלמוד, הנזכר במקורות ההיסטוריים פעמים רבות; היתה בו תעשיית פשתן וביקרו ולימדו בו חכמים רבים. היישוב שכן בבקעת ארבל, שבחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור בו שוכן היום מושב ארבל. בחלקו הצפוני של המושב ארבל נמצאים שרידי ארבל הקדומה ובהם חורבות בית כנסת קדום מלפני כ-1700 שנה. בימי המשנה היתה ארבל עיר של חכמים, ובה נולד נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי, אב בית דין מ"חכמי הזוגות" לצידו של יהושע בן פרחיה (אבות פרק א, משנה ו-ז).  לאחר שארבל הקדומה נהרסה, נקראו בימי הביניים חורבותיה על ידי ערביי ארץ ישראל בשם ארביל שהפך בהמשך ל חירבת אירביד[2].

קבר דינה (וכן קברים נוספים, להלן) ממוקם צפונית לחלק היישוב העתיק, שבית הכנסת נמצא במרכזו.

  ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) כותב[3]: "ארבל, שם קבורת ר' זירא והוא קודם לכפר וכמו מצבה ושם נתאי הארבלי, ובשדה קבור ד' שבטים ודינה אחותם ואצלם הדסים, שם קבורת שת בן אדם הראשון, ויש שם מערה כמו בור שיורדים לה במדרגות ויש שם מים חיים".

בספר "תוצאות ארץ ישראל"[4] מאת תלמיד הרמב"ן כותב: "וקרוב לארבל, שלושה שבטים מבני יעקב, ודינה אחותם ואצל הציון גדל הדס נאה, ואין אדם רשאי ליקח ממנו ענף לא יהודי ולא ישמעאלי פן יענש. וקרוב משם צדיק אחר, ואמת המים עוברת עליו, ומכוסה בעפר ובבנין, והמים נופלים במעיין כמין בור, ואומרים כי הוא שת בן אדם הראשון".

רבי מנחם בן רבי פרץ החברוני, ששהה בחברון מספר שנים ברבע הראשון של המאה ה-13, תיאר באיגרת שכתב,  את קבר דינה בת יעקב בארבל[5].

כפי שהובא לעיל, בארבל, קבורים גם שלושה שבטים נוספים. בכתבי רבי יעקב בן נתנאל הכהן[6] מציין שהכוונה לשבטים: ראובן, שמעון ולוי: "וקרוב לו קברות ראובן, שמעון, לוי ודינה, וקברם מכוסה כל כך עד שאין אדם יכול להכניס ידו שם. ובציון אחד בנין כמו בית בנוי על שת בן אדם הראשון, והבאר בתוך הבית".

בשנת 2007 ביצעו הארכאולוג יוסי סטפנסקי וישראל הרצברג מחקר, בו גילו על פי כתבי יד עולי הרגל, מפות ותמונות - את קברם של ראובן, שמעון, לוי, דינה ושת בן אדם הראשון בארבל[7].

---

[1] לפי תיאורו של יוסיפוס (קדמוניות היהודים א, כא, א), דינה הלכה מיזמתה אל החגיגה שחגגו אנשי שכם, ואילו בספר הישר (וישלח סג, א-ב) נאמר שדינה יצאה בחברת שאר בנות ביתו של יעקב ולא יצאה לבדה.

[2] אנצ' לגיאוגרפיה תלמודית, נאמן פנחס, בערך "ארבל", יהושע צ'צ'יק, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב ,תשל"ב.

"חורבת ארבל", איתן קליין וניר דיסטלפלד, חפירות וסקרים בישראל, גליון 135 לשנת 2023, אתר רשות העתיקות.

[3] ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) מובא בספר "המעמר -  כרך ג, אברהם משה, עמ' 217, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ. "אגרת יחוס אבות" מאת "אלמוני", יש מחלוקת מי חיבר את  האיגרת (ראה שם, עמ' 209).

ראה גם בספר "שבחי ירושלים" מאת ברוך, יעקב בן משה חיים, לעמבערג, 1865, בפרק העוסק ב"עתה נתחיל בהקפת צפת תוב"ב -  גליל העליון", בפיסקה "ארבל".

[4] "המסע של תלמיד הרמב"ן  - תוצאות ארץ ישראל (1270 - 1291)". נדפס ב"מסעות ארץ ישראל" לאברהם יערי (1899-1966), תל אביב, תשו (1946), עמוד 81, בשם "מסעות האלמוני תלמיד הרמב"ן".

[5] "מכתב  מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני", מובא בספר "המעמר -  כרך ג, אברהם משה, עמ' 40, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ.

[6] כתבי רבי יעקב בן נתנאל הכהן, הובא בספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" חלק א, מאת ישראל מאיר גבאי וישראל הרצברג, אהלי צדיקים, תש"ע.

[7] ראה במאמר "חוקרים מצאו בארבל את קברי השבטים", עדי חשמונאי ואחיקם משה דוד, באתר NRG, דצמבר 2010, 

© כל הזכויות שמורות למחבר

ארץ הגלעד

 מאת: אורן סעיד

הגלעד הוא כינויו של חבל ארץ בארץ ישראל המזרחית, בשטח המהווה כיום חלק מממלכת ירדן. נחל יבוק מחלק את הגלעד לשניים.

התורה מספרת שיעקב בורח מלבן ל'הַר הַגִּלְעָד' – שם גם לבן משיג אותו: "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד... וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד" (לא, כא-כב). לאחר דין ודברים, הם כורתים ביניהם ברית לציון הגבול ביניהם. במקום הברית מוקם גל אבנים, כלומר מצבה המורכבת מאבנים (לא, מד-נב).

הגלעד הוא כינויו של חבל ארץ בארץ ישראל המזרחית, בשטח המהווה כיום חלק מממלכת ירדן. גבולות הגלעד הם: דרום - נחל חשבון, צפון - נהר הירמוך, מערב - נהר הירדן וממזרח המדבר - היום חבלי ממלכת ירדן הבאים: רבת עמון ו"זרקה"[1].

הגלעד יושב ברובו בידי חצי שבט המנשה וחלקו הדרומי על ידי שבטי גד וראובן. נחל יבוק מחלק את הגלעד לשניים[2]: מדרום "חצי הר הגלעד" ומצפון "יֶתֶר הגלעד": "... וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי; וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן, מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי  לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה" (דברים ג, יב-יג). בשם 'גִּלְעָד' נקרא הר מיוחד – 'הַר הַגִּלְעָד', בו השיג לבן את יעקב ושם הקימו את הגל אבנים לעֵד ביניהם (בראשית לא, כג, מו-מח). כיום, ארץ הגלעד היא החלק הנושב ביותר של ממלכת ירדן.

הרי הגלעד.
יוצר: David Bjorgen
מתוך ויקימדיה

סבורים שהעיר 'יָבֵשׁ גִּלְעָד', שהיתה בנחלת חצי שבט המנשה באזור הגלעד, שכנה בסמוך לנחל וואדי יַאבִס, הנשפך לירדן ממזרח לעַגְ'לוּן, ששמו מעיד על קשר לשם המקראי "יָבֵשׁ"[3].

מקור השם גלעד[4]

כאמור, יעקב ולבן כורתים ביניהם ברית ומקימים שם גל אבנים, והתורה מציינת: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). לבן הארמי מעניק למקום שם ארמי – יְגַר שָׂהֲדוּתָא – יְגַר בארמית פירושו 'ערֵמה' ושָׂהֲדוּתָא היא 'עדות', ואילו יעקב מעניק למקום שם עברי – גַּלְעֵד.  יש מי שסובר שהֶלחם המילים גַּל ועֵד הוא גם מקור השם גִּלְעָד (ולכל הפחות מעין מדרש שם). אחרים משערים כי השם מבוסס על השורש גלע"ד, המוכר מן הערבית במובן 'קשה ומחוספס' (וגם 'עז ואמיץ'), אולי לציון מקום הררי וסַלעי. עד ימינו נמצאים בעבר הירדן המזרחי מקומות יישוב שנושאים את השם גלעד בערבית: ג'בל ג'לעד, ח'רבת ג'לעד או ח'רבת ג'לעוד, מדרום לנחל היבוק.

הַמִּצְפָּה

כאמור, לבן רדף אחרי יעקב והשיג אותו בְּהַר הַגִּלְעָד.  שם, במקום שנקרא "מִּצְפָּה", הם כרתו ברית והקימו גָּל אבנים להיות עֵד לקיום הברית: "וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה'  בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (לא, מט). הַמִּצְפָּה הוא מקום גבוה בראש ההר, ממנו היה ניתן לצפות למרחקים; והוא נקרא כך, כי ה' יהיה צופה ויעניש את החוטא העובר על דברי הברית בין יעקב ללבן. חלקה ה'מדיני' של ברית זו ניתן להתפרש, כחוזה ל'אי התקפה' מזה, וחלוקת מרחבי עבר הירדן המזרחי לשני 'שטחי השפעה' מוגדרים ביניהם מזה: "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, נב).

יתכן שסמוך לגל האבנים שהוקם, נוסדים לימים העיר 'מִּצְפָּה', שם התגורר יפתח (שופטים יא, לד). הרמב"ן מבאר, שיתכן ש'מִּצְפָּה' הנזכר בפסוק הוא 'מִצְפֵּה גִלְעָד', המוזכר בספר שופטים (יא, כט) במסלול המלחמה של יפתח, והוא הנקרא על שם ה'גַּלְעֵד' – גל האבנים שהוקם במקום: "...ולפי דעתי, שהיא האבן שהקים יעקב מצבה, והוא נמשך 'עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד' (שם, מח); והמצפה קרא כי אמר יִצֶף ה' ואפשר שהוא מצפה גלעד, שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם" (שם). יש המזהים את העיר 'מִּצְפָּה' ו'מִצְפֵּה גִלְעָד' עם א-רמתה, היושבת על צומת דרכים, כ-12 ק"מ דרומית מערבית לאדרעי[5].

על פי המסופר בפרשתנו, יעקב הגיע מצפון (מחרן) עד להרי הגלעד ועבר במִּצְפָּה לפני שהמשיך דרומה לנחל יבוק. פסגת הגלעד (1,247 מ' מעל פני הים) נמצאת באוּם אֶ-דַּרַג' שליד העיר עַגְ'לוּן, בחבל עג'לון שמצפון לנחל יבוק. מאתר זה נפרס נוף רב וניתן לצפות למרחקים ולפיכך יש המזהים את האתר עם מִצְפָּה. יש המבחינים בין 'מִּצְפָּה' של יעקב לבין 'מִצְפֵּה גִלְעָד' הנזכר כאמור במסלול המלחמה של יפתח, וממקמים את 'מִצְפֵּה גִלְעָד' מדרום ליַבֹּק - ברכס אחר בהרי הגלעד שבג'בל נַבִּי יוּשַׁע שליד אֶ־סַלְט[6].

כמו כן, יש המזהים את 'רמות גלעד' (מלכים ב ח, כט;דברים ד, יג) - עיר בנחלת שבט גד ואחת מערי המקלט -  עם 'מִצְפֵּה גִלְעָד' המקראית. כמו כן, יש הסבורים ש'רָמַת הַמִּצְפֶּה' המוזכרת בנחלת שבט גד (יהושע יג, כו), היא חבל ארץ גבוה ששכן ב'מִצְפֵּה גִלְעָד'[7].

התיישבות יהודית בגלעד

היו תוכניות להתיישבות יהודית בארץ גלעד. בביקורו של לורנס אוליפנט בארץ ישראל ב-1879, העלה את הרעיון כי היהודים אשר יעלו ארצה יתיישבו באזור הגלעד, רעיון אשר גם הביא בספרו "ארץ הגלעד". הרעיון נדחה על ידי הטורקים[8]. דוד בן-גוריון האמין בעתיד ההתיישבות היהודית העבר הירדן ובגלעד.

עבר הירדן המזרחי ובכללו הגלעד נכללו בכתב המנדט על ארץ ישראל כחלק מהמדינה היהודית העתידית. לאחר זמן קצר הוצא האזור מהתוכנית על ידי בריטניה. למרות זאת, קיימה הסוכנות היהודית בשנות ה - 30 משא ומתן על רכישת אדמות בגלעד. ‏

---

[1] אנצ' יהודית דעת, מכללת הרצוג, בערך "גלעד" (ארץ). מקור הערך: מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה.

[2] ראה "אטלס דעת מקרא", "יבוק ושאר נחלי עבר הירדן", עמ' 36, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[3] אנצ' אביב חדש, בערך "יבש גלעד", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[4] "גלעד", מרץ 2022, אתר האקדמיה ללשון העברית.

[5] ראה י' פרס, אנצ' א"י, עמ' 594. על פי דעת מקרא לבראשית (לא, מט).

[6] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, מנשה הראל, הוצאת זמורה ביתן, 1997, עמוד 255.

[7] ‪Canpanton‏, ‪I‏. ‪b‏. ‪J‏. (1891). ‪Sefer Darke ha-gemara: Hotseti le-or mi-ḥadash Aisik Hirsh Vays‏. Austria: ‪A.H. Ṿays‏. Page 41

[8] להרחבה: צבי אילן, ‏לורנס אולפינט ו'ארץ הגלעד', קתדרה 27, דצמבר 1982, עמ' 162-141.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כיכר הירדן

 מאת: אורן סעיד

שיטה אחת מזהה את המישורים המכונים 'ככר הירדן' מדרום לים המלח ושיטה אחרת מזהה אותם מצפון לים המלח.

בפרשתנו אנו קוראים, שבעקבות מריבה בין רועי לוט לרועיו של אברהם, הציע אברהם ללוט שהם ייפרדו ויגורו במקומות שונים, וביקש מלוט שיבחר לו היכן הוא מעוניין לגור. לוט בחר לגור בכיכר הירדן בשל שפע המים והירק שבה, המתאימים למרעה: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן..." (פרק יג, י-יא).

ככר הירדן מוזכרת במקרא מספר פעמים נוספות:

א.      בעת הפיכת ארבע ערי כיכר הירדן, מספר הכתוב שכל אזור כיכר הירדן נחרב, על כל החי והצומח שבו, ולא רק הערים ויושביהן: "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (בראשית, יט, כה).

ב.      לאחר הפיכת סדום ועריה, משקיף אברהם מאזור חברון, בה בחר לגור לאחר פרידתו מלוט, לראות מה עלה בגורלן של סדום ועמורה, ושל כיכר הירדן כולו: "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט, כח).

ג.        בסוף ספר דברים מוזכרת כיכר הירדן, כאחד המקומות התוחמים את ארץ כנען, אותם הראה ה' למשה סמוך למותו: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן... וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר" (דברים לד,  א–ג).

כיכר הירדן וגאון הירדן
בציורו של ון דה ולדה (1857)
מתוך ויקימדיה

נחלקו החוקרים בפשר הכינוי "כיכר הירדן". יש אומרים, שהוא על שם צורתו העגולה, הנראית מרחוק כעין כיכר לחם; ויש אומרים, שעניינו עמק בעל מורדות תלולים, ולפירוש זה יש סמך בערבית[1].

היכן נמצאת כיכר הירדן?

במאה הראשונה לספירה מדווח ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שערי הכיכר שכנו בדרום ים המלח, וניתן להבחין ב-"צללי חמש ערים" בתוך מי האגם (75–79 לספירה, ד, ח, ד). בין היתר מתבססת שיטה זו על זיהוי העיר צוער המקראית, בדרום-מזרח האגן הדרומי הרדוד של ים המלח,  בקרבת העיירה ע'ור א-צאפי.

בניגוד לשיטה זו, הדרומית, הרי שעל פי השם הגאוגרפי המקראי נראה שאין מקום להטיל ספק בזיהוי זירת האירועים בצפון ים המלח. המישורים המכונים 'ככר הירדן' משתרעים, על פי שמם, מצפון לים המלח לצדי נהר הירדן ולא מדרומו. לעומתם, המישורים שבדרום ים המלח מכונים במקרא בשם 'גיא מלח': "וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח" (דברי הימים א, יח, יב).

מדברי הפרשנים בפרשתנו, אנו למדים על אופייה החקלאי הפורה של הכיכר; רש"י מבאר: "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה - ארץ נחלי מים" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר: "ככר הירדן - מקום צמחים" (שם, פירוש א הקצר). הרד"ק מבאר: "וראה את כל ככר הירדן -  שהיתה ארץ מקנה" (שם). מלחמת חמשת מלכי כיכר הירדן כנגד הארבעה מתנהלת על פי הכתוב בעמק השידים (בראשית יד, ג) המתואר אף הוא באופן דומה: אצל אונקלוס זהו 'מֵישַׁר חַקְלַיָּא' (שם), בתרגום יונתן בן עוזיאל –'מֵישַׁר פרדסי' (שם), ורש"י מפרש :"שהיו בו שדות הרבה" (שם).

תרגומי התורה לארמית (תרגום אונקלוס, תרגום יונתן) מתרגמים את המילים "כיכר הירדן" כ"מֵישַׁר יַרְדְּנָא", כלומר "מישור הירדן". שם זה תואם את היות הכיכר באזור מישורי רחב ידיים בתוך בקעת הירדן. המישור שהוא תשתית בקעת הירדן נקרא ככר הירדן - בערבית ע'ור. במישור זה יצרה התחתרות הירדן עמק שרוחבו קילומטר אחד עד 1.5 ק"מ, והוא נמוך מכיכר הירדן בכמה עשרות מטרים. עמק זה נקרא גאון הירדן (בערבית זור). זהו עמק הפשט (= (אזור הסמוך לגדת הנהר שמוצף בעת שטפון) של הירדן בשיטפונותיו, ושמו אכן נגזר ממצב הגאות של הנהר[2].

פוטנציאל השטח החקלאי בשטחי הע'ור הדרומיים באזור שמצפון לים המלח בגדה המזרחית של הבקע, מערבות מואב למרגלות הר נבו וצפונה עד ע'ור נימרין, משתרע על פני רבבות דונמים, אולם עיקר השטח המשמעותי, כ-10,000 דונם, משתרע בשטחי גאון הירדן שלגדות הנהר ברצועה צרה ברוחב של כ-500 מטר. שטח זה אמנם נתון לסכנת שיטפונות עונתית של מי הירדן המתוקים, אך הצמחייה העבותה שלאורכו יכלה לספק, ובשפע, את מלוא צורכי המזון למקנה של רועי לוט: "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (יג, ה). נוסף על כך, גאון הירדן ידוע בתפוצת בעלי החיים העשירה שהייתה בו. בהשוואה לצפון ים המלח, השטחים החקלאיים הפוטנציאליים  באזור העיר ע'ור א-צאפי  בדרום ים המלח קטנים בהרבה.

לשיטה זו, הסוברת שכיכר הירדן נמצאת צפונית לים המלח, יש להציע את תל שע'ור (מדרום לכפריין) שבערבות מואב, כאתרה של העיר צוער המקראית[3].

המקרא מתאר את מסעיו של לוט: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל.." (יג, ג) וממשיך: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה..אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה…בֹּאֲכָה צֹעַר" (יג, י). כיכר הירדן שמצפון לים המלח, אכן נצפית בכל הדרה מהרי בית אל. המרחק עד לגבול המזרחי של הכיכר קצר מ-40 ק"מ, ומאפשר תצפית באיכות סבירה. לעומת זאת, שטחי העיר ע'ור א-צאפי  בדרום ים המלח מרוחקים עד מאוד (90 ק"מ) ולכן לא ניתן לתצפת עליו מהרי בית אל[4].

---

[1] "אטלס דעת מקרא", עמ' 19, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[2] ספי בן-יוסף, מבואות בקעת הירדן : גבולות וגיאומורפולוגיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: ספי בן-יוסף ומנחם מרקוס, מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול, משרד הביטחון – ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.

[3] Birch W.F. 1879. Zoar. Palestine Exploration Fund QS 15-18: 99-100

[4] עמיחי סנה ויוסי יחיאלי, מיקומה הגאוגרפי של כיכר הירדן המקראית, המכון הגאולוגי, ירושלים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

טֹטָפֹת

 מאת: אורן סעיד

לפי דרשת רבי עקיבא, התורה כתבה מילה אחת - 'טוטפות', המורכבת משתי שפות שונות : 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי'.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הנחת תפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (ו, ח). רש"י מבאר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - אלו תפילין שבזרוע: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אלו תפילין שבראש" (שם). התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש".

ארבע פרשיות כתובות על קלף בדיו סת"ם, מוכנסות לתוך בתי התפילין. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל ארבע הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד. ארבע הפרשיות הן: "קדש לי כל בבכור" (שמות יג, א-י), "והיה כי יביאך" (שמות יג, יא-טז), "שמע ישראל" (דברים, ו, ד-ט) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא).

כאמור, התורה מכנה את התפילין של ראש "טֹטָפֹת". הרמב"ן (על שמות יג, טז) מבאר שהפירוש של מילה זו היא תכשיט לראש, כפי שמוזכר במשנה במסכת שבת, תכשיט של אשה המכונה 'טוֹטֶפֶת' (פרק ו, משנה א) ומבאר שם רבינו עובדיה מברטנורא שמדובר בתכשיט הנקשר על המצח[1]: "בטוטפת - ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן" (שם).  תכשיט זה דומה לציץ של הכהן הגדול, הנתון על מצחו ומקיף מאוזן לאוזן[2].

טוטפות - תפילין של ראש. יוצר: Davidbena
מתוך ויקימדיה

בהקשר זה, יש לציין, שבין תכשיטי הזהב שנתגלו ב"תל אל-עג'ול"(=תל בית עגלים), מן התקופה הכנענית המאוחרת (1500 – 1200 לפני הספירה), נמצאה רצועת מצח מעוטרת בדגם גיאומטרי מזהב[3].

רש"י בחומש שמות מציין פירוש נוסף, שטוטפות משמעותו דיבור וזיכרון[4]: "וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם 'וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם' (יחזקאל כא, ב), 'אַל תַּטִּיפוּ' (מיכה ב, ו), לְשׁוֹן דִּבּוּר, כְּמוֹ וּלְזִכָּרוֹן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתָם קָשׁוּר בֵּין הָעֵינַיִם, יִזְכּוֹר הַנֵּס וִידַבֵּר בּוֹ" (שמות, שם).

'טֹטָפֹת' - ארבע

רש"י בפרשתנו (וכן בחומש שמות, שם) מבאר, שהמונח 'טֹטָפֹת' משמעותו המספר ארבע, על שם ארבע הפרשיות הנפרדות, המוכנסות לתפילין של ראש: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ (שם), וְעַל שֵׁם מִנְיַן פָּרָשִׁיּוֹתֵיהֶם נִקְרְאוּ טֹטָפֹת; 'טֹט' בְּכַתְפִּי – שְׁתַּיִם, 'פַּת' בְּאַפְרִיקֵי – שְׁתַּיִם (סנהדרין ד, ב)" (שם). מקור דברי רש"י הוא בדרשת רבי עקיבא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין: "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ טֹט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם פַּת בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם" (ד, ב). המילה 'טֹט' בשפת 'כַתְפִּי' משמעותה שתיים וכן המילה 'פַּת' בשפת 'אַפְרִיקֵי' משמעותה שתיים. לפי פירוש זה, התורה כתבה מילה אחת -  'טוטפות', המורכבת משתי שפות שונות[5]: 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי'.

הזיהוי של 'אַפְרִיקֵי' (או אפריקה) בדברי חז"ל אינו ברור כל צרכו. הרומאים השתמשו בשם אפריקה כדי לציין בו את החוף הצפוני של הים התיכון, שנקרא בשם 'ליביה' (היא לוב) או לציין בו את הפרובינציה העתיקה קרתגו (כיום בתוניסיה).  יש הסבורים כי אפריקי, היא ארץ באסיא הקטנה וככל הנראה פריגיה, הנמצאת בימינו במערב טורקיה[6].

יש הסבורים[7] ש'כַתְפִּי' היא הלשון הקופטית. קופטית הוא שם ניב של השפה המצרית הקדומה. שפה זו כתובה בכתב מיוחד הקרוי הכתב הקופטי, המצוי עדיין בשימוש בספרי התפילה של הכנסייה הקופטית. בלשון חז"ל נקראה הקופטית "גיפּטית" (למשל שבת קטו, א).

בספר "ערוך השלם[8]", מאת חנוך יהודה אלכסנדר קאהוט (1842-1894) בערך "טט", מביא שיש גורסים טוט באפריקי שתיים ופות בכתפי שתים; ובהמשך דבריו הוא מעלה אפשרות שאפריקי וכתפי נמצאים באזור הים הכספי: "...ואולי 'כַתְפִּי' הוא איזה מקום אצל ים הכספי (kaspi) והראיה כי 'פת', 'פות' נקרא שתיים אצל עם הגוֹתיים[9] (gothen) שלועזין שתיים batho וכן בלשון בריטניא both; וידוע כי הגותיים ישבו בקרוב ים הכספי ושם היה גם ארץ hiberia והוא 'אַפְרִיקֵי' הנ"ל… כל אחד בהוראת שתיים הועתק משתי לשונות העמים הקרובים זה לזה". לפי דעה זו, מדינות 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי' הן מדינות הקווקז בין הים השחור והים הכספי; מדינת 'כַתְפִּי'זהה עם כספי (הים) ו'אַפְרִיקֵי' זהה עם איבריה (או היבריה) - החלק המערבי של גרוזיה (בסביבות טיפליס) דהיום[10].

---

[1] השווה לפירוש שד"ל המבאר, שזהו תכשיט המקיף את הראש או את היד: "ולטוטפות: משרש טוף, ומשפטו טפטפות, כמו בבל שמשפטו בלבל; ושרש טוף מורה בל' ערבי סבוב, ונקרא טוטפת עדי המקיף הן הראש הן היד, ואצעדה אשר על זרועו תרגם יונתן וטוטפתא דעל דרעיה" (שמות, שם).

[2] ראה גם בספר השורשים לרד"ק, ערך 'טטף'.

[3] על פי אתר "אוצרות המדינה", רשות העתיקות, בחיפוש הערך "מצח".

[4] השווה לפירוש החזקוני: "ולטוטפת לשון הבטה כמו ועינוהי מטייפין על שם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳‎ נקרא עליך, ומתוך שיראו אותם יזכרו הנסים" (שמות, שם).

[5] בפירוש "תורה תמימה" (שמות יג, טז) אות סו, מבאר שזה שהתורה כתבה מילה אחת -  'טוטפות', המורכבת משתי שפות, כוונת התורה ללמדנו שארבעת הפרשיות מעכבות זו את זו.

[6] אנצ' לגיאוגרפיה תלמודית, נאמן פנחס, בערך "אפריקה או אפריקי", יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ, ת"א, תשל"ב, עמ' 129-136. ראה גם ב"ערוך השלם" בערך "אפריקי".

[7] מרקוס, א., מרקוס, י. (1983). ברזילי: מסה בתולדות הלשון העברית. ישראל: מוסד הרב קוק, עמ' 164.

[8] המתבסס על ספר הערוך עם מוסף הערוך- בתוספת הערותיו שלו המתחילות בראשי בתיבות אחי"ה.

[9] הגותים הם קבוצת שבטים מצפון אירופה, שהתיישבה באירופה הדרומית במאות ה4-6 לספירה, בשלבי ההתפוררות של הקיסרות הרומית. הגותים בנדודיהם הגיעו לחופי הים השחור. שפת הגותים מכונה גותית והיא נכחדה.

[10] בן־ארצי, י., ברטל, י., ריינר, א. (1999). נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ־ישראל ובתולדותיה : מוגשים ליהושע בן־אריה. ישראל: הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 84.

© כל הזכויות שמורות למחבר

נחל אשכול

 מאת: אורן סעיד

מסתבר שנחל אשכול הוא אחד הנחלים באזור חברון, שאשכולות הענבים של כרמיה גדולים במיוחד גם בימינו

בפרשתנו אנו קוראים שהמרגלים מגיעים לחברון, ולאחר מכן  מגיעים לנחל אשכול וכורתים משם אשכול ענבים: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן...וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא, קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[1]" (יג, כג-כה). לפי הפסוקים, שמו של הנחל נקרא על שם אשכול הענבים שלקחו ממנו המרגלים. לפי מדרש במדבר רבה (פרשה טז, אות טז) כבר בתקופת אברהם נקרא המקום "נחל אשכול" כשמו אשכול רע אברהם – 'אֶשְׁכּוֹל' (בראשית יג, יד). לפי הגר"א (קול אליהו, פרשת שלח), בתחילה הנחל נקרא "נחל אֶשְׁכֹּל" בכתיב חסר (כפי ששמו מופיע בפסוק כג) על שם אשכל רע אברהם, ורק אחרי סיפור המרגלים נקרא "נחל אֶשְׁכּוֹל" בכתיב מלא (כפי ששמו נכתב בפסוק כד), לרמוז, שיש סיבה נוספת לשם הנחל - על שם אשכול הענבים.

ה"אור חיים" מבאר שהקב"ה קרא למקום נחל אשכול (יג, כד). הספורנו מבאר, שהכנענים קראו לאותו מקום נחל אשכול, מכיוון שהיה תמוה בעיניהם ההתלהבות שגילו המרגלים מאותו אשכול, שהרי בארץ ישראל היו עוד הרבה מאוד אשכולות גדולים (יג, כד).

האשכול שנשאו המרגלים על בול "מועדים לשמחה ה'תשט"ו"
בעיצובו של ג. המורי.
מתוך ויקימדיה

בפירוש "הכלי יקר", מבאר שהאשכול שהמרגלים כרתו בנחל היה מיוחד, כי בדרך כלל הענבים גדלים בהר במקום משופע שמש, ולמרות שהאשכול גדל בעמק הוא היה גדול ומשובח: "למקום ההוא קרא נחל אשכול - ...וע"י מעשה זה קראוהו נחל אשכול הוסיפו לו שם נחל, והוא לשבחו של ארץ ישראל, כי עיקר הגפן הטוב הוא הצומח בהרים, כי המה מתבשלים ביותר על ידי השמש השולטת יותר בהרים מבנחלים והמה לקחו אשכול מן הנחל בעמק ואף על פי כן היה גדול ומעולה וקל וחומר לאשכולות ההרים, ובזה מתורץ למה לא קראוהו סתם אשכול" (שם).

אקלים הוא אחד המדדים להתפתחות הגפן ופריה. חורף גשום ומנות קור רבות, חום וימי שמש מרובים, קרינה חזקה לאורך כל תקופת הקיץ ואף בחלק מהסתיו, רוחות מתונות ויובש טובים לגידול הגפן. האקלים הארץ ישראלי ובארצות נוספות לאורך צפון אגן הים התיכון, ענה על דרישות אלו, והביא לצימוח מיטבי של הכרמים[2].

זיהוי נחל אשכול

זיהויו של נחל אשכול שנוי במחלוקת[3]. רבי יהוסף שוורץ, בעל "תבואות הארץ", סבור כי נחל אשכול הוא נחל שורק והוא כותב[4]: "למערב חברון ואדי אזראר, ולפי דעתי הוא נחל אשכול (במדבר יג, כג) והוא נחל שורק הנזכר בשמשון (שופטים טז, ד)... הנה מוכח שבמחוז חברון הנחל". למרות זאת, במפה ששירטט מצוי נחל אשכול צפונית לחברון במיקום של נחל תלם.

בהקשר זה, יש לציין, שנחל שורק - הוא הנחל המרכזי החוצה את הר יהודה, נקרא כך על שם השורקות (=גפנים טובות) שגדלו לצדו בימי קדם.

אשתורי הפרחי, בספרו "כפתור ופרח", כותב[5]: "ונחל אשכול לצפון ההר, ששם היה חברון ומערת האבות הקדושים". בהערה לפסקה זו נאמר: "נחל קרוב לחברון. יש כמה ואדיות סביב חברון, ואין הסכמה איזה מהן נקרא בפי המרגלים נחל אשכול". ישנם חוקרים המזהים את הנחל באחד מן הנחלים משופעי הכרמים שמצפון לחברון, כגון ואדי א-תוּפאח[6].

אברהם משה לונץ, בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה[7]", סבור כי "נחל אשכול הוא הנחל אשר העיר חברון עומדת בו". אבל הוא מוסיף: "אך התרים (התיירים) האחרונים הראו בראיית נכוחות כי יותר נכון לקבוע את מקומו אצל מקום הנקרא: תֻלֵילַתְּ אלענב (תלי הענבים) הסמוך לבאר שבע".

כשסייר רבי עובדיה  מברטנורא בסוף 1489 באזור הר חברון, הוא תיאר את ענבי הר חברון המשובחים, ומזכיר בתיאורו את נחל אשכול[8]: "...ורחוק משם כמטחווי קשת או יותר - נחל אשכול ועדין שמו עליו, והענבים בנחל ההוא גדולים עד היום הזה מכל הענבים אשר בכל המדינה סביב".

בספר "ארץ קדומים" כותב[9], שנחל אשכול הוא "שם אחד העמקים בסביבות חברון".

אם כן, מסתבר שנחל אשכול הוא אחד הנחלים באזור חברון, שאשכולות הענבים של כרמיה גדולים במיוחד גם בימינו[10]. כל מי שיפקוד, אף בימינו, את אזור הר חברון בעונת הבציר, יעמוד על שכיחותן של הגפנים המשובחות[11].

---

[1] נחל אשכול מוזכר גם בספר דברים, בתיאור סיפור המרגלים על ידי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (דברים א, כד).

[2] אנצ' הלכתית-חקלאית, מכון התורה והארץ, בערך "גפן – שיטות עיבוד הגפנים".

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נחל אשכול".

[4] "תבואות הארץ", רבי יהוסף שוורץ, פרק ב, ירושלים, 1845, אברהם משה לונץ, עמוד צא.

[5] ספר כפתור ופרח, פרק י"א: גבולות הארץ, הוצאת המכון ללימודי מצוות הארץ ע"ש הר"ר חיים קהן, שעל ידי בית המדרש להלכה בהתיישבות, תשנ"ז עמ' עג.

[6] אנצ' מקראית בערך "נחל אשכול", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1971.

[7] הספר נועד להיות מדריך לבאים לארץ ישראל, הוצאת ספרים אריאל, 1979.

[8] אגרת ר' עובדיה ירא מברטנורא מחברון', בתוך: א' יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמ' 143.

[9] ‪,"ארץ קדומים: כולל גלילות ארץ ישראל ושמות המקומות הגעאגרפיות הנמצאות בכתבי הקודש

‪Levisohn‏, ‪Shlomo‏, and ‪Kaplan‏, ‪Jacob‏.

ליטא, מ. מן, ש. זימל, 1839, עמ' 98.

[10] פירוש דעת מקרא לפסוק (במדבר, שם).

[11] "תפוצת גידול הגפן בארץ ישראל בתקופות קדומות על פי מקורות יהודיים ועל פי ממצאי התרבות החומרית", יוסי שפנייר ,  על אתר ח-ט (אב תשס"א).

© כל הזכויות שמורות למחבר

ארץ גושן ורעמסס

 מאת: אורן סעיד

בני יעקב יורדים למצרים ומתיישבים בארץ גושן. נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי המקום.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שיוסף מתוודע לאחיו, ובעקבות כך יעקב, בניו ובנותיו יורדים למצרים, ומתיישבים בארץ גושן: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו  אֶל יוֹסֵף  לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ  אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מו, כח). בהמשך הכתוב  מכנה את ארץ גושן בשם ארץ רעמסס:  "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף, אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה" (מז, יא).  רש"י פירש: "רעמסס - מארץ גושן היא" (שם). א"כ הזיהוי של שני המקומות, גושן ורעמסס,  תלוי אחד בשני.

היכן היא ארץ גושן?

הרד"ק נותן לנו את הכיוון הגיאוגרפי הכללי, היכן לחפש את העיר גושן במצרים; הרד"ק על הפסוק "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" (מו, כט) מדייק: "מלמד שהיא בעלייה, כלפי ארץ ישראל". התורה הקפידה תמיד לציין נסיעה למצרים בפועל "ירידה" (ראה בראשית כו, ב; מג, כ; מד, כג ועוד) ואילו לכיוון ארץ ישראל משתמשת התורה[1] (עד היום נוהגים אנו כך) בפועל "עלה"  (ראה בראשית מה, כה; נ, ז ועוד). אם כן ארץ גושן נמצאת במצרים, בכיוון ארץ ישראל. אכן רוב החוקרים סבורים שגושן נמצאת בחלק הצפון מזרחי של מצרים.

נחל טומילאת - אחד הזיהויים לארץ גושן.
מתוך Flickr

תרגום השבעים מכנה את ארץ גושן "ארץ גשם הערבי", ומתכוון למחוז העשרים במצרים התחתונה, המכונה 'ערב' [מצרים העתיקה היתה מחולקת לשני ממלכות העליונה (הדרומית) והתחתונה (הצפונית). כל ממלכה היתה מורכבת ממחוזות: 22 מחוזות במצרים התחתונה ו-20 מחוזות במצרים העליונה] . העיר הראשית של המחוז הערבי[2] היתה 'פאגס' – פא הוא סימן היידוע; גס –קיצור של גסם / גשם. גם היום נקראת העיר פאקוס [Faqus], באזור המזרחי של דלתת הנילוס[3].

בהגיע יעקב ובניו למצרים, לארץ גושן, אמר לו יוסף בנו: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מה, י), דהיינו התנחלות יחד עם צאן ובקר, המשמשים גם לעבודת האדמה. כמו כן, אומר פרעה ליוסף, שיאמר לאחיו:  "קְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (מה, יח), הביטוי "וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" מרמזת על פרי האדמה. אם כן, מקום מושבם של אחי יוסף, בארץ גושן, צריכה להיות  נחלה המתאימה הן לעבודת האדמה והן למרעה צאן ובקר.

רוב החוקרים מזהים את ארץ גושן עם נחל טומילאת [Wadi Tumilat], הנהר הארוך הראוי לחקלאות, באזור המזרחי של דלתת נילוס. אורכו כ- 48-64 ק"מ ורחבו כ-3 ק"מ[4]. הנחל משתרע ממזרח לזקאזיק,  עד מערבית לאסמאעיליה, ובעיקר חלקו הקרוב אל הנילוס, במשולש שבין הערים א-זאקאזיק, ביליבייס ואבו-חמאד, מזוהה עם ארץ גושן במתוארת במקרא[5]. אדמתו היא פוריה ומתאימה למרעה צאן, כפי שפרעה מצווה את יוסף, "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ" (בראשית מז, ו). "מֵיטַב הָאָרֶץ", כינוי זה יאה לנחל זה בגלל טיב קרקעותיו, שהן תוצאה של הסחף שנגרף על ידי זרוע הנילוס בגאויותיו והושקע בגדותיו של נחל טומילאת. כמו כן בחבל ארץ זה נמצאו שרידי יישובים עתיקים[6].

מיקומה האסטרטגי של ארץ גושן במזרח הדלתה, בסמיכות לדרך המקשרת את מצרים עם המעצמות ששכנו במזרח, מבהיר את הכתוב "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י).

רס"ג (=רבינו סעדיה גאון, שחי בצעירותו במצרים) מזהה בפירושו לתורה את העיר גושן עם "אלסדיר" (מה, י). "סדיר" היה השם של מבצר והאזור שמסביבו, השוכן כיום במחוז אַ-שַּׁרְקִיַּה בצפון מצרים[7]. הערים העיקריות במחוז הן בירת המחוז א-זאקאזיק וביליבייס[8], הנמצאים בסביבת נחל טומילאת. אם כן, פירוש הרס"ג, מתאים לזיהוי ארץ גושן הנ"ל בסביבת נחל טומילאת. בספר "תבואות הארץ" לרב יהוסף שוורץ מבאר את פירוש הרס"ג[9]: "מתרגם הגאון [=רס"ג] 'אלסדיר'. עד היום בחלק מצרים הגבוה של שפת הנילוס המזרחי עיר 'דיר' וממולה בצד המערבי עיר 'גאשן' רוצה לומר גושן".

יש לציין שארץ גושן מוזכרת מספר פעמים בספר יהושע (י, מא; יא, טז; טו,נא), וקשה לומר שהכוונה לארץ גושן במצרים, שאם כן היה הכתוב מעיר על כך (עיין דעת מקרא, שם).

ארץ רעמסס

כאמור, ארץ רעמסס משמשת כמסורת מקבילה לזו של ארץ גושן. קביעת מקומה של ארץ זו תלויה בזיהוי העיר רעמסס הקרויה במקורות מצריים "פֶר-רעמסס". יש לזהות אותה עם העיר "קַנטיר" [Qantir]– 7 ק"מ צפונית לפאקוס, מקום שנתגלו בו שרידי מבנים ופסלים מתקופת רעמסס[10].  סופר מצרי קדמון מהלל את שפעה ועשרה של פֶר-רעמסס: "חבל ארץ נעים, אין כמוהו... שדותיו מלאים כל טוב... גנותיו רעננות וירוקות... אסמיו מלאים תבואה... זתים, תאנים, שכר, דבש"...(פפירוס אנאסטאסי 3 ב, 1-9). א"כ, יש להעדיף זיהוי זה של העיר רעמסס, השוכנת באזור ארץ גושן, מחוז פאקוס.

יש שזיהו אותה עם העיר טאניס, היא צוען, המזוהה עם "צַאן אל-חַגַר" [San el Hagar], הנמצאת 21 ק"מ צפונית לפאקוס, על אחת מזרועות דלתת הנילוס[11].

בתרגום יונתן מתרגם:    "בארץ רעמסס - בְּאַרְעָא דפִילוּסִין" (בראשית מז, יא),  היא  "פלוסיום", תל אל-פראמא (Tell el-Farama), ממזרח לאגם מנזלה, שהיתה  עיר גדולה וחשובה במזרח מצרים התחתונה, בתקופה הרומית והביזנטית[12].

את ארץ רעמסס הרס"ג מזהה באזור "ארץ עין שמס" (מז, יא), היא עיר השמש, "הליופוליס" [Heliopolis], הנמצאת מזרחית לקהיר, צפונית לקודקוד הדלתא.   גם יוסף בן מתתיהו[13], בהתייחסו לפסוק הנ"ל, מזהה את ארץ רעמסס עם "הליופוליס" [Heliopolis].

---

[1] להרחבה ראה מאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", פרשת דברים, בבלוג זה.

[2] גבולותיו של המחוז הערבי, ולאלו מחוזות הוא שייך השתנו בתקופות מסוימות. כך למשל, היוונים איחדו את המחוז העשרים עם המחוז השמיני הסמוך לו במצרים התחתונה וכינו את שני המחוזות ביחד כמחוז הערבי. לכן למרות שרוב שטחו של ואדי טומילאת וכן העיר פאקוס נמצאים למעשה במחוז השמיני, ניתן להחשיבם כנמצאים במחוז הערבי שבירתו גושן.

[3] על פי  Jewish Encyclopedia  בערך " Goshen".

"האנציקלופדיה היהודית" הייתה אנציקלופדיה בשפה האנגלית לנושאי יהדות ועם ישראל שיצאה לאור בשנים 1901–1906 על ידי המו"ל Funk and Wagnalls בניו יורק. באנציקלופדיה ישנם כ-15,000 ערכים ב-12 כרכים, ועד היום היא אחד המקורות המקיפים ביותר למידע בנושאי יהדות ותולדות עם ישראל (ע"פ ויקיפדיה בערך "האנציקלופדיה היהודית ").

ראה גם ב"עולם התנ"ך" – בראשית, פרק מה פסוק י, פירושו של פרופ' אנסון פ.  רייני. יצא לאור ע"י הוצאת דודזון - עתי, 1994.

[4] "From Egypt to Palestine: Through Sinai. The Wilderness and the South Country", Bartlett, Samuel Colcord, NY, 1879, page 129..

[5] ע"פ מאמרו של פרופ' אב. נ. פולק, "ארץ גושן", מחניים, גליון קה, תשכ"ו. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] מנשה הראל, "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן", בית מקרא לד, תמוז תשכ"ח. המאמר המקוון באתר דעת.

[7] “Biblical Repository and Classical Review”, by Edward Robinson, volume second, Plagg & Gould, 1832, page 746.

[8] על פי אנצ' בריטניקה באנגלית בערך "Al-Sharqiyyah".

[9] "תבואות הארץ" - גאוגרפיה של ארץ ישראל,  פרק ה', "תולדות בני נח", בפירושו לפסוק: "ומצרים הוליד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים" (בראשית י, יג). הספר יצא לאור בשנת 1845.

[10] ע"פ אנצ' מקראית בערך "רעמסס". ראה גם

  “The Land that I Will Show You: Essays on the History and Archaeology of the Ancient Near East in Honor of J. Maxwell Miller”, by James Maxwell Miller and J. Andrew Dearman and M. Patrick Graham ,Continuum 2001, pages 267-270.

[11] ע"פ אנצ' מקראית , שם.

[12] ע"פ אנצ' מקראית, שם.

[13] קדמוניות היהודים ב, ז, ו.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מקום ברית בין הבתרים

 מאת: אורן סעיד

אחת הפסגות של הר דב, מרכסי הר חרמון, מכונה "הר הבתרים", היא בו לפי אחת מהמסורות, היה המקום בו נערכה ברית בין הבתרים

בפרשתנו אנו קוראים על "ברית בין הבתרים", ברית שכרת ה' עם אברהם והבטיח לו, כי לאחר שִעבוּד של זרעו במשך 400 שנה ב"ארץ לא להם" - בניו יזכו לקבל לנחלה את ארץ ישראל (טו, ח-כא). היכן נערכה ברית בין הבתרים?

אחת הפסגות של הר דב – שלוחה של הר החרמון בצדו המערבי,  מכונה "הר הבתרים", היא בו לפי אחת מהמסורות, היה המקום בו נערכה ברית בין הבתרים.  האתר נמצא על שלוחת שריון למרגלות הר הבתרים. האתר מקודש, כי לפי אחת מהמסורות היהודיות ולפי המסורת המוסלמית, מקובל להצביע על המקום כאתר שבו היתה הברית. בערבית נקרא המקום "משהד אל-טייר" (עדות הציפור), על שם הציפור שהשתתפה בברית בין הבתרים: "וְאֶת הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר" (טו, י)  או "מקאם אברהים אל חליל" (=מקום אברהם ידיד ה'). במקום מבנה בעל כיפות, מבני קברים ולידם מאגרי מים ועצי אלון עתיקים.

כאמור, האתר שוכן במורדות החרמון. אין פלא כי בהר החרמון קיים מקום מקודש, כי השם  "חרמון" וודאי בא מן השורש חרם, שמשמעו בשפות השמיות דבר מקודש ואסור בנגיעה. האמורים הקימו על הר החרמון מקדשים לבעל גד, הנקרא על שם ההר גם: "בעל חרמון" (שופטים ג, ג). מתעודות חתיות מוכח שההר קדוש הוא, וגם כמה מקראות מרמזים על כך[1] (תהילים פט, יג; קלג, א).

בדרך למקום ברית בין הבתרים,
בהר הבתרים
מתוך ויקימדיה

כשאברהם אבינו חזר לארץ, מאזור דמשק, אחרי מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, הוא עבר ליד הר חרמון: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, יד-טו). מעמד ברית בין הבתרים היתה אחרי מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים; וכפי שרש"י מציין, שיש קשר בין ברית בין הבתרים לבין האירוע שקדם לו -  מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס זה, שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך, אמר לו המקום: אַל תִּירָא אַבְרָם" (טו, א).

בספר "יחוס הצדיקים" , מאת הנוסע היהודי, גרשום איש שקרמילה, מהמאה ה-16, כותב כך[2]: "באניאס (היא דן)... ושם מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים, והוא על ראש ההר וקורין לו הגויים מעשעד אל טייר". גם ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) כותב דברים דומים[3]: "דן היא באניאס והיא מארץ ישראל וממנה יוצא הירדן...וגם שם המקום שעבר אברהם אבינו בברית בין הבתרים, והוא על ראש ההר וקורין לו הגויים מעשעד אל טייר".

בעל גלילות ארץ ישראל, גרשון בן אליעזר שביקר בארץ ישראל בשנת 1635 וככל הנראה שלא הגיע לאזור, תיאר האתר כך: "מעמד בין הבתרים – בית נאה ומשובח בראש ההר, ועליו ג' כוכים; והוא המקום אשר כרת ה' את אברהם ברית; והתוגרמים קורין משהד אל טייר, על שם וירד העיט על הפגרים".

הציון נבנה על כיפה גבוהה המתנשאת מעל סביבתה. מדובר במבנה אורך (13.5 מטרים על 5 מטרים) שבו שלושה חדרים מקומרים מקורים בכיפות. מול פתח המבנה, ניצב גוש סלע גדול ובראשו ספלול[4] האופייני לאתרי פולחן. סביב האתר נמצא בית קברות קטן ושני מאגרי מים גדולים מצויים בצדו הצפוני. סמוך לאתר שרדו עצי אלון העתיקים ביותר בארץ, המעידים על מסורות קדושתו[5].

ישנם יהודים המעפילים למקום זה -  בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים", על מנת להתפלל שם. יהודי צפת, נהגו לעלות להר הבתרים, בשבוע פרשת לך לך – בו מסופר על ברית בין הבתרים - ולקרוא במקום את פרשת ברית בין הבתרים.

ברם, עיקר המסורות והעדויות לגבי אתר בין הבתרים, כפי שהובאו לעיל,  הן משלהי ימי הביניים ןאינן קדומות למאה ה-16. כמו כן, למסורת זו אין כל תימוכין מהמקרא או ממקורות חז"ל, ועל פי העולה מן המקרא הייתה הברית במקום מושבו של אברהם באותה העת, בחברון. בספר היובלים[6] (פרק יד),  שנכתב בימי בית שני, ממוקם מעמד ברית בין הבתרים בחברון. על פי הכתובים וקורות חיים של אברהם אבינו, אלוני ממרא  הוא האתר המתאים ביותר למעמד ברית בין הבתרים[7].

---

[1] ע"פ האנצ' המקראית בערך "חרמון". ראה גם מאמר בפרשת ואתחנן "שבחי הר החרמון".

[2] ספר "יחוס הצדיקים – הנקברים בארץ ישראל ובירושלים תוב"ב" מאת גרשום איש שקרמילה, נדפס לראשונה בעיר מנטובה בשנת שכ"א (1560); נדפס בשנית עם הערות ע"י אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ו, עמ' 6

[3]  מובא בספר "המעמר -  כרך ג", אברהם משה, עמ' 217-218, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ. "אגרת יחוס אבות", מאת "אלמוני", יש מחלוקת מי חיבר את  האיגרת (ראה שם, עמ' 209).

[4] ספלול הוא גומה מעוגלת או סגלגלה שנחצבה בסלע ביד אדם מן התקופה הפרה היסטורית. ייעודם של הספלולים אינו ברור; יש חוקרים הסבורים ששימשו למטרות פולחניות.

[5] דר ש', תשל"ח, "סקר ישובים קדומים על כתף החרמון", בתוך: אפלבאום ש', דר ש', פלג י' ורות י', החרמון ומרגלותיו, תל אביב 1978, עמ' 52-120.

על פי מסורת ערבית אחרת, התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון. "אטלס ארץ ישראל לגבולותיה: על פי המקורות, יסודות וחקר", ישראל אריאל, 1988, עמ' 149.

[6] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל.

[7] להרחבה ראה במאמר  מאת  אבי ששון, "מסורת ופולחן ב'ברית בין הבתרים' בחרמון", אריאל, גיליון 195-196, 2011.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנהר הגדול - נהר פרת

 מאת: אורן סעיד

נהר הפרת מכונה "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר מדוע התורה מכנה את נהר פרת בשם "הנהר הגדול": "עד הנהר הגדול -  מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך. 'הִדַּבֵּק לְשַׁחוָר וְיִשְׁתַּחווּ לָךְ' (= התקרב לשֹר - ויכבדוך) 'קרב לגבי דהינא ואידהן[1]' (=אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו)". התורה מכנה את נהר פרת בתואר "הנהר הגדול", בגלל שהוא נזכר כאן כגבול של ארץ ישראל; ומאחר וארץ ישראל היא חשובה וקדושה, לכן התורה נותנת חשיבות גם לנהר פרת.

נהר פרת מוזכר כגבולה של ארץ ישראל, גם בהבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים, וגם שם התורה מכנה את הנהר בתואר "גדול": "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח); וכן בספר יהושע: "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת..." (יהושע א, ד).

מסופוטמיה.
יוצר: Goran tek-en
מתוך ויקימדיה

יש שפירשו[2] שנהר פרת הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל, למשל, האבן עזרא: "גם פרת כן, והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח" (בראשית ב, יא) ויש שפירשו שהכוונה לגבול הצפוני, למשל, בספר הכוזרי כותב: "הנהר - הוא נהר פרת גבולה הצפוני" (מאמר שני, יד). למעשה הפרת זורם צפונית מזרחית לארץ ישראל (באלכסון, כפי שניתן לראות בתמונה): הפרת נוצר משני נחלים גדולים, שראשיתם בהרי ארמניה, דרך סוריה ומשם דרומה לעיראק ומתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי ונשפך למפרץ הפרסי.

בעיר מסכנה, 85 ק"מ דרום מזרח לעיר חלב, פונה הפרת לכיוון דרום-מזרח, ובקרבת חורבות תפסח הוא נכנס לעירק במרחק 250 ק"מ מזרחה לעיר תדמור. מסתבר, כי קטע זה של הנהר, הפרת התיכון, המפריד בין צפון מזרח סוריה לבין ארם נהרים, הוא המסמן במקרא את גבול היעוד של ארץ ישראל, שהובטח לאברהם למשה וליהושע[3].

פרת – הארוך ביותר במערב אסיה

הפרת נזכר בתורה כנהר רביעי מארבעת הראשים של "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים... וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית ב, י, יד). לדעת חז"ל, "הוא פרת דמעיקרא", הוא הוא הנהר העיקרי היוצא מעדן[4] "שהשלשה נפרדין ממנו" (בכורות נה, ב, ובפירוש רש"י שם). בגלל גדלו וחשיבותו, מכנהו המקרא בשם "הנהר הגדול".

נהר הפרת הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה (מזרח התיכון). אורכו של נהר פרת הוא כ-3,000 ק"מ, עד לחיבור עם נהר חידקל, מתוכם 1,230 ק"מ בטורקיה, 710 ק"מ בסוריה ו- 1,060 ק"מ בעיראק[5].

נהר פרת – סימן לריבוי גשמים בארץ ישראל

כאמור, הפרת מתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי. 450 ק"מ מצפון למקום ההתחברות, ליד ימת הבניה (75 ק"מ צפון מערב לבגדד) מתקרב הפרת אל החדקל עד כדי יצירת "מיצר" ברוחב 50 ק"מ. ב"מיצר" זה, הנמשך לאורך 100 ק"מ מבגדד עד חורבות בבל הקדומה, עמדו לפנים מרכזי התורה המפוארים של יהודי בבל, נהרדעא וסורא ופומבדיתא, מקום מושבם של ראשי הגולה והישיבות הגדולות שבהן נוצר התלמוד ומהן יצאה תורה לכל תפוצות ישראל[6]. שמו העתיק של אזור זה, נקרא מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו, ארץ בין נהרות, והכוונה לנהרות פרת וחידקל. זהו שטח פורה מאוד ומישורי.  האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. הסהר הפורה הוא אזור במזרח התיכון, המצוי כיום בשטחי ישראל, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח טורקיה ומצרים. אזור הסהר הפורה הוא אזור פורה המוקף מדבריות. צורתו - צורת סהר, והוא מוזן על ידי נהרות הנילוס, הפרת והחידקל ובמידה סמלית הירדן[7].

נהר פרת זורם מכיוון צפון-מערב לדרום-מזרח. הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו כאמור, גם את נהר הפרת,  אזורים מיושבים ופוריים בהם יש מים. לכן במסע מבבל לארץ ישראל היו צריכים לעלות לכיוון צפון מערב, ולהיכנס לארץ ישראל מכיוון צפון ארץ ישראל, כדי לעקוף את המדבריות[8]. 

נהר הפרת מקבל את רוב מימיו בצורת גשמים והפשרת שלגים, וכתוצאה מכך, כמויות שיא של מים הם בחודשים אפריל עד מאי. בבבל השתמשו במי הפרת (והחידקל), שהגיעו מכיוון הדרך לארץ ישראל, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל, לכן אמרו בגמרא, ש"מִטרָא במַערָבָא סַהֲדָא רַבָּה פּּרָת" (בכורות נה, ב), כלומר, כשיורד הרבה גשם בארץ ישראל, רואים זאת בכמות המים הזורמת בנהר פרת המגיעה לבבל; וכך מסביר רש"י: "סהדא רבה פרת - פרת יורד מארץ ישראל לבבל וכשהגשמים יורדין בארץ ישראל, סהדא רבה הוי פרת בבבל, שירדו גשמים במערבא, לפי שגדל מחמת הגשמים" (שם).

בביאור הרב שטיינזלץ – אבן ישראל כותב: נראה כי מקורה של אמרה זו, הוא בהקבלה הקרובה בין מזג האוויר בצפון-מערב בבל, בהרי ארמניה וסביבתם - מקורות נהר הפרת, עם מזג האוויר שבארץ ישראל. משום כך, כאשר היו מי הפרת גואים כתוצאה משפע הגשמים בהרי ארמניה וסביבתם (שהרי בבבל עצמה מועטים הגשמים יחסית), הרי זה סימן שגם בארץ ישראל יורדים גשמים עזים[9]. באופן דומה, פרופ' מיכה קלייו מציע[10], שהזיקה בין גשמי ארץ ישראל למאפיין הזרימה בפרת הוא שארץ ישראל (בעיקר בצפונה) ומזרח טורקיה (אגן ההיקוות העילי של הפרת) ניזונים בעיקר ממשקעים שמקורם בשקע הקפריסאי. שקע קפריסאי הוא שקע ברומטרי הקשור למוקד לחץ נמוך, לרוב בעל מאפיינים חזיתיים המביאים לירידת משקעים. לכן המתאם בזמן בין גשמי ארץ ישראל לגשמי מזרח טורקיה הוא גבוה.

לסיכום, נהר הפרת מכונה  "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה. כמו כן, התואר "גדול", מראה על חשיבות הנהר, בגלל שהוא אחד מגבולות של ארץ ישראל המובטחת, החשובה והקדושה. בנוסף, הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו גם את נהר הפרת, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל.

---

[1] על פי תלמוד בבלי שבועות מז, ב.

[2] להרחבה ראה במאמר "מיקום נהר פרת" מאת הרה"ג חיים שטיינר, באתר "ישיבה".

[3] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[4] הלשון שבה נמנה הפרת שונה מהלשון שבה נמנו שלושת הנהרות האחרים. הלשון שבה נמנו האחרים: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל..." (בראשית ב, י-יד). לעומתם הפרת מנוי בלשון: "...וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (שם, פסוק יד). הלשון השונה בפרת נדרשת כמתייחסת לנהר שהוזכר לפני כן (פסוק י) בלא שם שיוצא מעדן: "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (שם, פסוק י). הכתוב "הוּא פְרָת" מבאר שנהר זה היוצא מעדן הוא פרת (ראה רש"י, ורבינו גרשום ותוספות ד"ה הוא פרת דמעיקרא, בכורת נה, ב).

[5] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Euphrates" (=פרת).

[6] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[7] "המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "הסהר הפורה".

[8] להרחבה ראה במאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" בפרשה זו.

[9] ע"פ שטיינזלץ, מסכת שבת (סה, ב), במדור "העולם". ראה גם ירחון "האוצר" - גיליון טו: אייר תשע"ח, עמודים קעא-קעג, במאמר "האם אפשר הטביל כלים בירדן" מאת הרב יואל שילה. 

[10] "נשאו נהרות קולם – סוגיות בהידרולוגיה תלמודית", פרופ' מיכה קליין, מכללת שאנן, חיפה, תשע"ח – 2018, עמ' 28.

ראה גם בספר "גשם ורוח – מטאורולוגיה ומזג האוויר לאור היהדות", פרופ'  פנחס אלפרט, הוצאת ראובן מס, תש"ע, ירושלים, עמ' 19-21 בנושא "קורלציה עתיקה בין זרימת הפרת וגשמי ישראל".

© כל הזכויות שמורות למחבר