‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת יתרו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת יתרו. הצג את כל הרשומות

כיצד ניתן לראות קולות?

 מאת: אורן סעיד

במעמד הר סיני , התורה מציינת, שבני ישראל ראו את הקולות. כיום אנו יודעים, מבחינה מדעית, שאכן ניתן לראות קולות.

בפרשתנו מתואר מעמד הר סיני. אף בספר דברים מתואר מעמד זה (דברים ה, יט-כה).  בפרשתנו נאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ, טו), כיצד אפשר לראות קולות, שואלים חכמינו?   מספר תירוצים לכך:

א. 'רואים' כאן משמעו: חשים, מבחינים; וכיוצא בזה: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" (בראשית כז, כז). ה"ספורנו" מפרש ש'רואים' פירושו: "התבוננו מה לעשות".

ב. במלבי"ם לפרשת ואתחנן[1] מבאר, שבאופן ניסי הקול של הקב"ה גרם לאוויר להפוך למוצק בצורת אותיות: "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר - ... וכבר פירשתי בפרשת תשא (לא, יח) מה שאמרו חז"ל שכל דבור מעשרת הדברות נחקק באש על האוויר עד שהיו העם רואים את הקולות, רוצה לומר, שקול המדבר חורת תמיד אותיות באוויר דרך מהלכו רק שאי אפשר לראות את האוויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האוויר שדרכו להתפשט, ושב להיות דבר ממשי ונדחק חומרו הנוזלי כל-כך עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האוויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר, כי האוויר הוא ספירי והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור נשארו כאותיות אש חרותים דרך עובי האבן שנתגלם מן האוויר ונראו מצד לצד, וזה ראו כולם בעיניהם שעל זה אמר 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת' (שם) "(ד, יא). באופן דומה מבאר גם ה"כלי יקר": "והנה קרוב לשמוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו, כל-כך ממשות עד שהיו רואין באוויר כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם" (כ, טו). אם כן, לפי המלבי"ם וה"כלי יקר" הקול של הקב"ה גרם לאוויר להפוך למוצק בצורת אותיות וזהו "וכל העם רואים את הקולות"; וזהו בוודאי נס גדול, כי הדבור היה מאש, ואש גורמת להתפשטות האוויר, וכאן גרמה להקפאתו! וכן נס גדול הוא ליצור צורת האותיות באוויר!

ג.  יתכן שהם ראו את הדברים שגרמו לקולות - את הברד והאבנים, וכמו שכתוב "וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד" (שמות ט, כג), "קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד" (שמות ט, כח) (רשב"ם) ; או שראו את הלפידים, שהם הברקים[2], שכידוע גורמים לרעמים.

     בתרגום יונתן מבאר, שכוונת הפסוק לומר שהעם ראה איך הקולות יוצאים מתוך הבעירה ("האש") ומתהפכים לשמע באזניהם: "וְכָל עַמָּא חַמְיַין יַת קָלַיָיא הֵיךְ הֲווֹ מִתְהַפְּכִין בְּשָׁמְעֲהוֹן דְּכָל חַד וְחַד וְהֵיךְ הֲווֹ נַפְקִין מִן גּוֹ בְּעוּרַיָא" (שמות כ, טו).

אך האם אפשר באמת  לראות קול?

מחקרים מראים כי יש החשופים לתופעה הקרויה "סִינַסְתֵּזִיס" (Synesthesia). בני אדם אלה אכן שומעים צבעים, או רואים קולות, או מריחים צורות, או חשים בטעמן של מנגינות - פשוטו כמשמעו. מסלולי התחושה במוחותיהם של אנשים כאלה הצטלבו, והם עשויים "לראות" צלילי חצוצרה בסגול, או להריח ריח מתוק כשהם רואים קובייה. רק בני אדם מעטים נהנים, או סובלים מתופעה זו[3].

טביעות קול

כיום ניתן לראות את הייצוג הגרפי של קולות. מדוע ירצה מישהו להציג קולות בצורת גרפים? האם רק משום שמדענים אוהבים להפוך כל דבר לגרף? ובכן, ישנה סיבה לכך: הראייה שלנו טובה במיוחד ב"זיהוי תבניות". אדם מנוסה יכול להתבונן ב"טביעות קול" של שני קטעי דיבור ולומר אם הושמעו על ידי אותו דובר.

אך כיצד יוצרים גרף של קול, "טביעת קול"? 

הקול הוא סוג של גל, המתבטא בשינויי לחץ המתקדמים באוויר או בכל תווך אחר (אבל לא ברִיק!). האוזן שלנו, או מיקרופון, קולטים את העליות והירידות בלחץ כאשר הגלים מגיעים אליהם. ככל שהקול חזק יותר, כך הגלים גבוהים יותר; וככל שצליל הקול גבוה יותר, כך הגלים "מצטופפים", "אורך הגל" (=המרחק בין שיא אחד של גל למשנהו) שלהם מתקצר ותדירותם עולה (ראה תמונה). הגרפים האלה מראים צלילים "טהורים", בעלי גובה יחיד, ונקראים גלי סִינוּס. אבל מרבית הקולות - קולות דיבור וצלילים של כלי נגינה, הם קולות מורכבים בהרבה[4] (ראה תמונה).

אם כן, ניתן לראות קולות באמצעות ייצוג גרפי של קולות, המאפשר לנו "לראות" צלילים, ע"י תרגום המידע הגלי לצורות, צבעים ודפוסים. זה לא ראייה ישירה אלא המרה בין חושים המבוססת על עקרונות פיזיקליים.

ניתן לראות ייצוג גרפי של קולות למשל, באמצעות מכשיר אוֹסְצִילוֹסְקוֹפּ, שמציג את תנודות מתח חשמלי של אותות קוליים בצורת גרף של משרעת מול זמן[5]; או באמצעות ספקטרוגרמה, גרף דו-ממדי המציג תדרים לאורך זמן, עם צבעים או גוונים שמייצגים את עוצמת הצליל בכל תדר. הגרף, נוצר באמצעות מכשיר ייעודי שמנתח את גלי הקול המגיעים למיקרופון[6]. באמצעות תמונות גרפיים אלו ניתן לנתח קולות שונים של ציפורים, דיבור אנושי, וקולות מורכבים רבים אחרים. אלו שיטות מדעיות מבוססות, ונעשה בהן שימוש בתחומים רבים – מהנדסה, רפואה, בלשנות, וחינוך.

בנוסף, חוקרים באוניברסיטה העברית פיתחו שיטת הכשרה ייחודית שתאפשר לעיוורים לראות בעזרת מכשיר להתמרה חושית. לשם כך פיתח צוות המחקר מכשיר חדשני, העושה שימוש בצלילי מוזיקה נעימים, על מנת לעזור לעיוורים "לראות" באמצעות קול. מכשיר זה אינו פולשני והוא מייצג תמונות באמצעות שילוב של תווים מוזיקליים[7].

בהקשר זה, יש לציין, שישנו פטנט ישראלי המבוסס על עיבוד קול חדשני בה הצליחו להראות לגבי אחד עשרה מאותיות העברית, שהקול  של האות מייצר (גרפית)  את צורת האות העברית שהוא מבטא[8].


[1] דברים ד, יא, ראה גם שמות לא,יח. ה"כלי יקר" מסביר באופן דומה.

[2] הלפידים הם הברקים; ולפי זה מובן מה שכתוב בילקוט שמעוני, שבני ישראל לא פחדו מהקול של הלפידים: "יסובבנהו לפני הר סיני, כענין שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר, יבוננהו בעשרת הדברות, מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקודש, והיו ישראל מסתכלין בו ויודעין כמה מדרשים יש בו, וכמה הלכות יש בו, וכמה קלין וחמורין יש בו, וכמה גזירה שוה יש בו. יצרנהו כאישון עינו, הולכין י"ב מיל וחוזרין י"ב מיל על כל דבור ודבור, ולא היו נרתעין מקול הלפידים... " (דברים פרק לב, תתקמג). וכן בילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז רצט: "וכל העם רואים את הקולות - רבי יהודה אומר: אדם מדבר עם חברו הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו. וישראל שמעו קול של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים, שנאמר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם (שמות כ, יד)".

[3] להרחבה ראה באנצ' בריטניקה המקוונת באנגלית בערך "Synesthesia".

[4] "מסע מדע ו – מדע וטכנולוגיה לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים", כנרת בית הוצאה לאור, 2009, עמ' 82-83.

קירש, י. (1998). יסודות הפיסיקה. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, כרך 2 עמ' 153-154.

[5] Horowitz, P., & Hill, W. (2015). The Art of Electronics (3rd ed.). Cambridge University Press.

תיאור השימוש באוסילוסקופ להצגת גלי קול, עמודים 200–210.

[6] Ladefoged, P., & Johnson, K. (2014). A Course in Phonetics (7th ed.). Cengage Learning.

הסבר על ספקטרוגרפיה וניתוח קול בעמ' 195–210.

[7] scienceDaily, "Eyemusic sensory substitution device enables the blind to 'see' colors and shapes",

IOS Press BV, February 2014

[8]  להרחבה על שיטת זו –ראה בהרצאתו של הרב ד"ר יעקב גוגנהיים, ביוטיוב "רואים את הקולות סוד אותיות לשון הקודש מוצג בטכניקה מדעית טכני".


© כל הזכויות שמורות למחבר

"וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" - האלמוג

 מאת: אורן סעיד

סיווג האלמוגים נדון במשך אלפי שנים, בשל דמיונם לצמחים ולבעלי חיים כאחד. במאה ה-18 הוכח שהם בעלי חיים.

בפרשתנו אנו קוראים את עשרת הדברות. הדיבר השני אוסר לעשות פסלים ותמונות של כל בריה, הנמצאת בשמים ממעל, כלומר: של עופות או של חמה ולבנה, מזלות וכוכבים, וגם לא של מלאכים; וכן אוסר לעשות  פסל ותמונה של כל בריה הנמצאת בארץ שמחת השמים, והכוונה לכל הבריות החיות ומתהלכות מעל לקרקע וגם את הבריות החיות במחילות שמתחת לפני הקרקע ;וכן אוסר לעשות  פסל ותמונה של כל בריה הנמצאת במים מתחת לארץ, כלומר בימים (שהים הוא מתחת לפני היבשה) : "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (כ, ג). הדיבר השני אוסר להשתחוות או  לפסל או לתמונה שנזכרו לעיל  או לעבוד להם[1] (כ, ד).

מבאר הרלב"ג: "ואשר במים מתחת לארץ - הם הדגים ושרצי המים והצמחים הצומחים במים. והנה בא זה הענין בהדרגה, בגדול החל ובקטון כלה (ע"פ בראשית מד , יב); וזה, כי הכוכבים הם יותר נכבדים מהבעלי חיים אשר בארץ על מדרגותיהם, והבעלי חיים אשר בארץ הם יותר נכבדים מהבעלי חיים המימיים, כמו שהתבאר ב'ספר בעלי חיים', וכן ההקש מהצמחים אשר בארץ עם צמחי המים; ולזה תמצא בצמחי המים מה שהוא כמו אמצעי בין הדומם והצומח, כמו האלמוג. ולפי שאמר כל תמונה, הנה נכללו בזה גם כן שאר הדברים הנמצאים בארץ ובמים אשר להם תמונה , מצד המלאכה או מצד הטבע" (כ, ד). הרלב"ג מבאר שהאלמוג הוא יצור ביניים בין הדומם לצומח.

אלמוגים, הדומים לצמחים,
בשונית המחסום הגדולה.
מתוך ויקיפדיה

גם האר"י הקדוש כותב שהאלמוג הוא יצור ביניים בין הדומם לצומח: "... אמנם בכל אלו הארבע בחינות הפרטיות יש בחינה אחת כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה הכוללת שתיהן דוגמא מה שכתבו חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים..." (ספר עץ חיים, שער מב, פרק א).

סיווג האלמוגים נדון במשך אלפי שנים, בשל דמיונם לצמחים ולבעלי חיים כאחד. תלמידו של אריסטו, תיאופרסטוס (371 – 287 לפנה"ס) תיאר את האלמוג האדום, ורמז שהוא מינרל,  בספרו על אבנים, אך הוא תיאר אותו כצמח בחקירותיו על צמחים. פליניוס הזקן הצהיר באומץ כי מספר יצורי ים כולל סרפד ים וספוגים "אינם בעלי חיים ולא צמחים, אלא הם בעלי טבע שלישי"[2]. עד המאה השמונה עשרה, אנשים האמינו שאלמוגים הם צמחים,  עד שויליאם הרשל השתמש במיקרוסקופ כדי לקבוע כי לאלמוגים יש את קרומי התא הדקים האופייניים לבעלי חיים[3]. הרלב"ג והאר"י הקדוש פירשו על פי הידע המדעי שרווח בתקופתם.

למרות שהאלמוגים נראים כמו צמחים בגלל היותם קבועי מקום ושלל גווניהם המאפיין את עולם הצומח, לאמיתו של דבר, האלמוגים מסווגים כיום, ללא ספק, כבעלי חיים בגלל מבנה תאיהם, צורות הרבייה ואופן התזונה.

אלמוגים הם בעלי חיים ימיים זעירים שנוטים (בסדרת אלמוגי האבן) לגדול במושבות ענק הבנויות מהחומר סידן פחמתי  – בדומה לחומר ממנו בנויות קונכיות של צדפות ושבלולים, אבן גיר וה'אבן' שנוצרת בקומקום החשמלי.

רוב המבנים שאנו מכנים "אלמוגים" מורכבים למעשה ממאות עד אלפי יצורי אלמוגים זעירים הנקראים פוליפים. הפוליפ הוא הגוף החי של האלמוג ובאלמוגים החיים במושבה גודלו של כל פוליפ הוא בין 1 ל-12 מילימטרים.  בשונה מצמחים, המייצרים את מזונם בעצמם באמצעות תהליך הפוטוסינתזה, הפוליפ מכיל זרועות צייד בקצה אחד, המסוגלות לצוד פלנקטון, מזונו של הפוליפ, מתוך המים, גוף עם פה במרכז, ו'רגל' בקצה השני. באמצעות הרגל של הפוליפ הוא נצמד למשטחים קשים עליהם הוא מעביר את כל חייו. משטחים כאלה יכולים להיות סלעים, ספינות טבועות, ובעיקר – שלד של אלמוגים שכבר מתו[4].

החלק הגירני של מיני אלמוגים רבים מהווה את עיקר נפחם ולאחר שהם מתים ונרקבים, נותר גוש גיר מסיבי מחורר. החללים בגוש הסלע נותרים במקומן של הרקמות החיות של הפוליפים. מבנה קשיח זה, היה הבסיס לתפיסה, שהאלמוגים מהווים שלב מעבר בין הדומם לצומח.

אלמוגים היו אחד מחומרי הגלם שנעשה בהם שימוש בבית המקדש הראשון: "וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה' וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א, י, יא-יב). ומבאר רש"י (וכן הרד"ק והרב"ג ופרשנים נוספים): "עצי אלמוגים - 'קוריל' בלעז" (שם, יא). המילה קורל בלטינית מתארת בעל חיים הקרוי בשפה העברית 'אלמוג'. התיאור "עֲצֵי אַלְמֻגִּים", אינו בא לסווג את האלמוגים כצמחים אלא  מתאר את האלמוגים כפי שהם נראים[5]: צמחים בשלל צבעים וצורות, ולפיכך בלשון בני האדם האלמוגים כונו כעצים.

 חלקים משלדי גיר קשיח של אלמוגים, שובצו במשך אלפי שנים בתכשיטים. אלמוגים נמצאו בקברים מצריים עתיקים ובאתרי קבורה פרהיסטוריים באירופה[6].


[1] ע"פ דעת מקרא שמות כ, ג הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.

[2] Bowen, James (2015). The Coral Reef Era: From Discovery to Decline: A history of scientific investigation from 1600 to the Anthropocene Epoch. Springer. pp. 5–7

[3] Swett, C. (5 March 2020). Corals: Secrets of Their Reef-Making Colonies. Capstone Global Library Ltd. Page 6.

[4] "ממה וכיצד מתפתחים אלמוגים", ד"ר אבי סאייג, מאי 2010, אתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

Are corals animals or plants?“, NOAA,National Ocean Service website, An official website of the United States government

[5] " היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אלמוג", ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי, שבת (נב, ב).

[6] ‪Grande‏, ‪L‏., ‪Augustyn‏ ‪A‏.. ‪"Gems and Gemstones: Timeless Natural Beauty of the Mineral World", ‪University of Chicago Press‏,2009, page 279


© כל הזכויות שמורות למחבר

קבר יתרו

 מאת: אורן סעיד

קבר יתרו נמצא בכפר חיטין הקדום ומוזכר ע"י עולי רגל יהודים מימי הביניים.

בפרשתנו אנו קוראים,  שכאשר בני ישראל הגיעו להר סיני אחרי יציאת מצרים הצטרף אליהם יתרו[1] (פרק יח). רש"י מבאר, שיתרו הגיע בעקבות נס קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (יח, א). בהמשך התורה מספרת, שיתרו ראה את העומס שהוטל על משה שתפקד לבדו כשופט, והציע לו לבנות מבנה הירארכי של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שישפטו את העם. לאחר מכן יתרו שב לארצו[2] (יח, כו).

הרמב"ן  מבאר שיתרו חזר לאחר מכן למשה, ולא עזב את בני ישראל יותר (יח, א). במדרש תנחומא נאמר: "כְּשֶׁבָּא לָאָרֶץ, נָתְנוּ לוֹ דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ" (יתרו ד). חלקת אדמה דשנה ביריחו ניתנה זמנית ליתרו לבניו, עד יום מסירתה לשבט בנימין, בעת חלוקת הארץ לשבטים בתקופת יהושע בן נון (יהושע יח, יב).

קבר יתרו - נבי שועייב.
מתוך ויקיפדיה

קברו של יתרו נמצא בכפר חיטין שליד טבריה. עולי רגל יהודיים מימי הביניים מזכירים את קבר יתרו. באגרת של ר' שמואל בר שמשון, אשר ביקר בכפר חיטין בשנת 1210, מתואר קבר יתרו כך[3]: "משם הלכתי לכפר חטים וראיתי בצד ההר שני קברים, יש אומרים קבר יהושוע ויש אומרים קבר יתרו וקבר צפניה". בשנת 1235 נשלח  ר' יעקב שליח[4] על ידי רבו, רבי יחיאל מפריז, שהיה באותה העת ראש ישיבה, לגייס כספים כשד"ר עבור ישיבתו של רבו. במהלך מסע זה הכין יעקב השליח רשימה של קברי צדיקים בארץ ישראל; וכך הוא מתאר את הקבר בביקורו בארץ[5]: "בכפר חיטים יתרו חותן משה רבינו וצפורה לחיי עולם הבא".

תלמידו של הרמב"ן ביקר את הקבר בשנת 1272 והוא כותב[6]: "משם הלכנו לכפר חיטים. ושם קבור יתרו חותן משה ועליו בניין נאה, ועשו אותו בית תפילה. וראינו שם חלון המערה, שכן דרך הישמעאלים לעשות בית תפלה שלהם קרוב לצדיקים". רבי משה באסולה  שביקר בכפר חיטין במאה ה-16 כותב[7]: "ואחריו כפר חיטיא, ושם קבור יתרו, ובנו עליו הישמעאלים מרגז (=שם גנאי למסגד)". קיימת גם מסורת מהמאה ה-16 ב"אגרת יחוס אבות" משנת 1537, שיתרו קבור בכפר חיטין[8]: "חיטין - היא כפר חיטיא. שם קבור יתרו חותן משה ע"ה".

מסורת זו היא גם מסורת דרוזית וגם מסורת מוסלמית: הערבים קוראים ליתרו שועייב והוא מוזכר מספר פעמים בקוראן, כדמות אשר תפקידה לשכנע את אנשי מדין לשוב בתשובה. ציון קבר זה הוא הקדוש ביותר לדרוזים המתגוררים בהרי הגליל, רמת הגולן והלבנון, ובעונת האביב מתכנסים בני העדה ליד הציון[9].

כפר חיטין[10]

חִיטִין היה כפר ערבי במורדותיו הצפוניים של הר קרני חיטין, ממערב לטבריה, ששכן על שרידי העיירה התלמודית כפר חיטיא. במהלך מלחמת העצמאות עזבוהו תושביו, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. במקום הוקמו המושבים ארבל וכפר זיתים, והורחב מתחם הקדוש הדרוזי נבי שועייב, ששכן בעבר בתוך שטח הכפר.

היישוב נזכר רבות אצל חז"ל בשם "כפר חיטיא". כך, נזכר רבי יעקב איש כפר חיטייא (תלמוד בבלי חגיגה, ה, ב), ומצוין כי ריש לקיש התגורר במקום‏ (תלמוד ירושלמי, הוריות, פרק ג, הלכה א). חז"ל זיהו את היישוב עם העיר המקראית "הַצִּדִּים", הנזכרת בספר יהושע (יט, לה) בנחלת נפתלי‏ (תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א, הלכה א).

היישוב "כפר חיטיא" זוהה בראשית המאה ה-19 על ידי יהוסף שוורץ עם הכפר חיטין שממערב לטבריה[11], ובחורבה הסמוכה לאתר נתגלו ממצאים המעידים על יישוב יהודי גדול שהתקיים במקום בתקופת המשנה והתלמוד.

בשנת 1936 הוקם בסמוך המושב "כפר חיטים" הקרוי על שם כפר חיטין הקדום הסמוך.


[1] לפי דברי התלמוד בבלי במסכת זבחים (דף קטז עמוד א) יתרו התגייר. אמנם יעויין אור החיים (במדבר פרק י פסוק ל) שרוצה לומר שיש בזה מחלוקת תנאים במכילתא אם יתרו התגייר או לא.

[2] בתלמוד בבלי (זבחים קטז, א) נחלקו אמוראים האם סדר התרחשות האירועים הוא כסדר כתיבתם בתורה, ויתרו הגיע לפני מתן תורה, או שמא הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" חל גם במקרה זה, ויתרו הגיע לאחר מתן תורה. רש"י (יח, יג ד"ה ויהי ממחרת) ורבי אברהם אבן עזרא (יח, א), מוכיחים כדעה הסוברת שיתרו הגיע לאחר מתן תורה.

[3] אגרת ר' שמואל בן רבי שמשון, 1211, מובא בספר: "אגרות ארץ ישראל", יערי אברהם, עמ' 80, דפוס קואופרטיבי, "אחדות" בע"מ, תל אביב.

[4] בן המאה ה-13, שימש כשד"ר לגיוס כספים. להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "יעקב השליח".

[5] מובא בספר "המעמר -  כרך ג", אברהם משה, עמ' 52-53, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ.

אולם בספר "אוצר מסעות" שפרסם יהודה דוד איזנשטיין, ניו-יורק, תרפ"ז, 1926, עמ' 69-70, כתב שר' יעקב שליח כתב דברים דומים למה שכתב תלמיד הרמב"ן (מובא בהמשך המאמר): "ומשם לכפר חיטין ושם קבור יתרו חותן משה ועליו בנין נאה ועשו אותו הישמעאלים בית תפילה שכן דרך הישמעאלים לעשות מקום תפלה שלהם על קברי הצדיקים".

קבורת צפורה בכפר חיטין נזכרת בסתמיות גם במסעות שמואל בן דוד מקרים (הקראי).

[6]  מסעות אלמוני תלמיד הרמב״ן, 'תוצאות ארץ ישראל' (1291-1270). מובא בספר "מסעות ארץ ישראל " מאת יערי, אברהם, עמ' 92, תל אביב, תש"ו, 1946.

[7]  "ספר המסעות" (1521-1523) לרבי משה באסולה, מובא בספר "מסעות ארץ ישראל " מאת יערי, אברהם, עמ' 143, תל אביב, תש"ו, 1946.

[8] מובא בספר "המעמר -  כרך ג", אברהם משה, עמ' 221, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ.

[9] ראה בספר "מצבות קודש בארץ-ישראל", כרך ב, זאב וילנאי, הוצאת ספרים אחיעבר, 1986, עמ' 69. ראה גם המכלול – האנצ' היהודית בערך "מתחם נבי שועייב".

[10] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערכים "חיטין" ו-"כפר חיטיא".

[11] בספרו "תבואות הארץ", המתאר את הגאוגרפיה של ארץ ישראל, פרק ג, חלק י, ירושלים, שנת 1845.


© כל הזכויות שמורות למחבר

רעש האדמה

 מאת: אורן סעיד

כיום אנו יודעים, שרעידת אדמה נגרמת מחיכוך בין שני לוחות טקטוניים ולא כפי שסברו פילוסופי יוון - מלחץ של אדים ורוחות או מים הכלואים בחלל התת קרקעי.

בפרשתנו מתואר מעמד מתן התורה על הר סיני. הר סיני מתואר כך: "וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שמות יט, יח).  המלבי"ם מבאר מדוע 'חרד' הר סיני: "...ויחרד כל ההר מאד, שהיה רעש הארץ של ההר, ומודיע שהיה בזה ענין שלמעלה מן הטבע, שידון שהרעש בא ע"י אדים ועשנים הנעצרים בבטן האדמה, שאין להם מקום לצאת ותגעש ותרעש הארץ ממקומה, אבל שימצא העשן והאדים מקום לצאת ויעלו עשן מתוך הארץ יופסק הרעש, ופה הגם שעלה עשן מן ההר, בכל זאת חרד ההר ונרעש ממקומו" (שם). המלבי"ם מציין, שלמרות שרעידות אדמה נגרמות בשל גזים הכלואים באדמה, שאינם יכולים לצאת, במעמד הר סיני, למרות שהגזים השתחררו דרך ההר "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שם), בכל זאת ההר רעד, כמו ברעידת אדמה.

דברים דומים כותב האברבנאל: "ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד - כי הנה התבאר בטבעיות, שסבת רעש הארץ הם רוחות עבים ועשנים נכנסים בבטן האדמה, וכאשר לא ימצאו נקבים ומקומות לצאת תרעש הארץ מפני האד הנעצר שמה. אבל בהר סיני לא היה הדבר כן, כי היה יוצא עשן והרוח מתחת הארץ רב ועב כעשן הכבשן, ועם כל היציאה המופלגת ההיא חרד כל ההר מאד. והוא המורה כי מה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (שמות יט, טז-יט). מה גורם לרעידות אדמה?

רעידת אדמה, בית גריי היל בהר הצופים, 1927
מתוך ויקימדיה

דעת פילוסופי יוון

הפילוסוף היווני דֵמוֹקְרִיטוּס (460 – 370 לפני הספירה) סבר, שכדור הארץ מלא במים וכאשר מוסיפים לזה כמות של מי גשמים נוצרת רעידת אדמה. דמוקריטוס חשב, שהחללים התת-קרקעיים, אינם מסוגלים לספוג עודפי מים, ולכן האדמה רועדת. כאשר האדמה מתייבשת, היא שואבת את המים מהחלקים המלאים יותר אל החלקים הריקים יותר, והזרימה של המים כשהם משנים את מקומם גורמת לרעידת האדמה.

אריסטו הפריך את הרעיונות שהוצעו על ידי פילוסופים קודמים כמו דמוקריטוס, והציע שהסיבה לרעידות אדמה בכדור הארץ, היא רוחות הכלואות בחלל הפנימי שלו, כשהן מנסות לברוח החוצה. אריסטו סבר, שכדור הארץ יבש בפני עצמו, אך מכיל לחות רבה בגלל הגשם. השמש מחממת את האדמה הלחה, וכתוצאה מהחום הלחות  מתאדה ואידי המים הופכים לרוח. אם הרוח הזו זורמת פנימה היא גורמת לרעידת אדמה. לטענת אריסטו, לרוח יש את המניע החזק ביותר - חזק יותר מאדמה ומים, שכן היא יכולה לקבל את המהירות הגדולה ביותר, ולפיכך את הדחף העוצמתי ביותר[1].

טקטוניקת הלוחות

כיום אנו יודעים, שרעידת אדמה נגרמת מחיכוך בין שני לוחות טקטוניים[2]. כדור הארץ מורכב מארבע שכבות עיקריות: ליבה פנימית וחיצונית, שמצבן מוצק, מעטפת מַגְמָה נוזלית וקרום. הקרום מורכב מלוחות שצפים על פני המגמה הנוזלית ונעים בהתאם לכיוון זרימתה. רוב רעידות האדמה מתרחשות באזורים הנמצאים על קו התפר בין שני לוחות[3].

תאוריית טקטוניקת הלוחות רווחה החל מהמאה העשרים. המלבי"ם והאברבנאל, סברו, לפי הידע המדעי שרווח בתקופתם, שרעידות האדמה נגרמות בשל האדים והרוחות הכלואות באדמה, כפי שהסביר אריסטו.

חיזוי רעידות אדמה

למרות מאמצי מחקר ברחבי העולם לא נמצאה עדיין שיטה המאפשרת חיזוי אמין של רעידת אדמה. השיטות הקיימות כיום מתבססות, בין היתר, על מדידות פעילות סיסמית, ניתוחים גיאודטיים[4], התנהגות מי התהום, שחרור גז ראדון, שינויים בשדה האלקטרו-מגנטי והתנהגות בעלי חיים. כאמור, אף אחת משיטות אלו לא הביאה ליצירת מודל חיזוי אמין[5].

הַזְּוָעוֹת - רעידות אדמה

המשנה במסכת ברכות (נד, א) מלמדת מהי הברכה שמברכים על רעידת אדמה: "עַל הַזִּיקִין (כוכבי שביט) וְעַל הַזְּוָעוֹת (רעידות אדמה) וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם' ". בתלמוד בבלי מסכת ברכות, אביי מציין שמוסיפים גם את הברכה [6]"בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (נט, א).

בתלמוד בבלי מסכת ברכות (נט, א), מובאים מספר דעות למהות רעידות האדמה על פי חז"ל: רב קטינא סבור, שהסיבה לרעידת האדמה, מפני שהקדוש ברוך הוא סופק כפיו, כלומר, מכה כף לכף מתוך צער;  ור' נתן אומר: סיבת רעש האדמה היא מפני שהקדוש ברוך הוא מתאנח על צרת ישראל; וחכמים אומרים: סיבת הרעש היא, לפי שהקדוש ברוך הוא בועט ברקיע, ומתוך כך נשמע הקול, ; ורב אחא בר יעקב אמר: סיבת הרעש היא, שהקדוש ברוך הוא דוחק את רגליו מתחת לכסא הכבוד והעולם מזדעזע.

חז"ל ציינו את הסיבה הרוחנית והפנימית לרעידת האדמה ולא התכוונו לתת הסבר טבעי  או מדעי לתופעה. גם אם אנו מבינים את התהליך הטבעי מבחינה מדעית של יצירת רעידת האדמה, העיתוי, המקום והעוצמה של רעידת האדמה נקבעים ע"י בורא העולם, הקב"ה.


[1] Paul Lettinck, Chapter Seven,Brill, 1999 ,"Aristotle's Meteorology and its Reception in the Arab World"

"greek seimology", Christofer L. Liner, university of tulsa, 1997, page 94.

[2] ראה גם במאמר "הפה של האדמה", פרשת קרח, בבלוג זה.

[3] "איך נוצרת רעידת אדמה?", ד"ר אז גרטי, 2011, מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] מדידה של מיקום נקודות והקיבוע שלהן בשטח מסומן ומוגדר מראש.

[5] המרכז למיפוי ישראל, היערכות לרעידות אדמה, שאלות ותשובות.

[6] להלכה הברכה היא: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית. או אם ירצה יכול לברך במקום זה ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם (שלחן ערוך אורח חיים סימן רכז סעיף א).


© כל הזכויות שמורות למחבר

ואשא אתכם על כנפי נשרים

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת ש-ה' הוציא את עם ישראל ממצרים בבטחה בתיאור "ואשא אתכם על כנפי נשרים". יש הסבורים שהתיאור מתייחס לעיט ויש שפירשו שהוא רק דימוי לשמירה רבה על הצאצאים.

בפרשתנו מתוארת דאגת ה' לעמו, אשר הוציאם מארץ מצרים בפסוק: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד); וכן בשירת האזינו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא). רש"י לפסוקים הנ"ל מביא את המדרש, שנשר שונה משאר העופות בכך, שנושא את גוזליו על גבו ולא בין רגליו (כשאר העופות), ובכך מגן על גוזליו, "אומר (הנשר): מוטב יכנס החֵץ בי ולא בבני". כך הקב"ה הוציא את עמו ממצרים בבטחה והגן עליהם בדרך. בטרם אתייחס  לסוגיית נשיאת גוזלים על ידי הנשר, אתמקד בזיהוי הנשר במקרא ובספרות חז"ל.

הנשר והעיט

כדי להיות בטוחים בזיהויו של הנשר (GYPS FULVUS), דיינו בנאמר במיכה (א, טז): "הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר". הראש והצוואר של הנשר חשופים מנוצות (כנראה כדי שלא יתלכלכו בדם, בהכניסו את ראשו בין הקרביים של הפגר), ובמקומן יש נוצות פלומה קטנטנות, ונראה כאילו נשרו שם נוצותיו, מכאן שמו. תכונה זו אינה קיימת בעיט. בעל הטורים (ויקרא יא, יג) מפרש שהתורה פתחה בנשר, בראש רשימת העופות הטמאים: "שהוא מלך העופות. נשר – נושר נוצתו דכתיב 'תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי' (תהלים קג, ה)". הנשר הוא מן היצורים מאריכי הימים, חי עד מאה ועשרים שנה. במשך חייו הארוכים הוא מחליף את נוצותיו הישנות ועוטה חדשות: "יַעֲלוּ אֵבֶר [נוצה] כַּנְּשָׁרִים"(ישעיה מ, לא).

למעלה, עיט הזהוב (הסלעים).
למטה, זוג נשרים בתחנת האכלה
בגן לאומי כוכב הירדן.
מתוך ויקימדיה

רק הנשר מקנן במושבות בצוקים גבוהים: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ" (איוב לט, כז). הנשר סוקר את השטח ממרחקים, מגובה אלף מטר ויותר, ומבחין בנבלה  קטנה על הקרקע: "מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ" (שם, כט).

הנשר הוא בין הגדולים בדורסים ולו כנפיים ארוכות. רוחב כנפיו הפרושות מגיע עד 2.80 מטר. הנביא יחזקאל מתארו כך: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה" (יחזקאל יז, ג); ע"פ פירוש ה"מצודת דוד" (שם) הביטוי "מָלֵא הַנּוֹצָה" מתייחס לנוצות שבכנפיו שהרי הנשר קרח בראשו ובצווארו. אך יש טוענים שפסוק זה מתייחס דווקא לעיט, בשל הביטוי "מָלֵא הַנּוֹצָה", שהרי הנשר קרח בראשו ובצווארו. הפסוק בירמיהו "כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה" (מט, כב), הולם יותר את הנשר, הדואה בגובה רב ומשום שפריסת הכנפיים על בצרה רומזת על מוטת כנפים גדולה. במשנה במסכת אבות נאמר: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר" (אבות ה, כ) – בדְאִייתם אנו רואים את הנשרים כמרחפים באוויר, לכן הם עושים רושם כקלים[1].

הנשר היה ועודנו כיום, הנפוץ והמרובה באוכלי הנבלות. בשל תועלתו כתברואן המטהר את הארץ מזוהמה, גודלו ודאייתו המרהיבה, נחשב אצל עמים רבים למלך העופות: "מלך שבעופות נשר" (חגיגה יג, ב).

באירופה תפוצת הנשר מועטת והוא נדיר ולעומתו שכיח שם העיט, ולכן אלכסנדר מוקדון החליף את הנשר שהיה עד כה סמל מלכותי במצרים, פרס ואשור, וקבע כסמל את העיט; לכן רבים טעו וכינו בשם נשר השגור בלשונם את העיט המצוי שם - תופעה שצוינה כבר ע"י רבינו תם: "...וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א [=עיט, באנגלית Eagle] ואינו, דנשר יש לו ארבעה סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה[2]" (תוספות חולין סג, א ד"ה נץ). העיט היה גם סמל הצבא הרומי, המכונה בגמרא "נשר": "... זוג בא מרקת ותפשו נשר (=צבא רומי), ובידם דברים הנעשה בלוז..." (סנהדרין יב, א).

בערוך השלם (ערך נשר) מפרש: "שם עוף ידוע והושאל למלכות רומי שסימן בדגליהם היה נשר Aquila  [=השם המדעי של העיט]". השם נשר שהיה מוכר באירופה איבד את משמעותו לטובת המין שהיה נפוץ יותר. בספרות חז"ל, שהושפעה מהשפות היוונית והרומית-לטינית, ובתרגומים הלועזיים של התנ"ך תורגם הנשר ל – Aquila כלומר לעיט. לפי זה מובן מדוע בספרות חז"ל אנו מוצאים, שמכנים את העיט בשם נשר[3].

לסיכום, רוב הפסוקים מתייחסים אל הנשר כפי שמקובל היום (GYPS FULVUS) ולא לעיט. לעומת זאת, בספרות חז"ל אנו מוצאים שהעיט הוחלף בשם נשר.

נשיאת הגוזלים על הכנפיים

כאמור, רש"י, הסביר את הפסוקים "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד), וכן את הפסוק בשירת האזינו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא), שהנשר נושא את גוזליו על כנפיו. לתיאורים על הנשרים המסוגלים לשאת את גוזליהם אין אישור מדעי, אך יתכן שקרה כדבר הזה. ידוע על עופות אחרים (עורבים, וכנראה גם עורבנים) שהרימו אפרוחים שנפלו מקינם[4]. תופעה זו ידועה בציפורי-מים בשם טבלנים, הנושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם.

ישנם חוקרים הסבורים, שהפסוקים הנ"ל מתייחסים לעיט הזהוב (Aquila chrysaetos, בעבר נקרא עיט הסלעים), הגדול והחזק בין העיטים, הנושא על גבו וכנפיו את גוזליו, שעה שהוא מלמדם לעוף[5]. בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או העיטים. לדעת מנחם דור וחוקרים אחרים הדבר בלתי אפשרי[6]. יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. גם אם נניח שאירעו מקרים כאלה, הרי שמדובר בתופעה יוצאת דופן וקשה להניח שהפסוק מתייחס אליה.

פרופ' זוהר עמר כותב[7], שכנראה הפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו. בנוסף, פרופ' זוהר עמר סבור שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

לפיכך, הוא מעלה את האפשרות, שהפסוקים הנ"ל, העוסקים בנשיאת הגוזלים על כנפי הנשרים,  מתייחסים לעיט; העיט, שהוחלף בנשר (כנאמר לעיל), היה ידוע במסירותו היוצאת דופן, בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית): "כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד".



[1] להרחבה ראה במאמר "הנשר המיקראי – המלך עירום" מאת ד"ר חיים מויאל, "טבע הדברים", גיליון 244, פברואר 2016,  הוצאת "החברה לחקר האדם והסובב", עמ' 82-95.

[2] לעיט יש, אצבע יתירה: האצבע הארוכה יחד עם טופרה, מן העצם הארוכה ממעל לאצבעות, הדרושה לעיט לתפיסת וקטילת טרפו. לנשר אין אצבע כזו. ע"פ ספרו של הזואולוג ישראל אהרוני (1882-1946), "זכרונות זואולוג עברי", החברה להגנת הטבע תשס"א 2000, עמ' 228-231.  להרחבה על האצבע היתרה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי " העיט צבוע נחלתי לי - עיט זהוב" לזבחים קיט, א,

[3] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי, "זוג בא מרקת ותפשו נשר – עיט זהוב", לסנהדרין (יב, א),

[4] ע"פ מה שכתב פרופ' יורם יום טוב, אונ' תל אביב, ב"עולם התנ"ך", שמות (יט, ד),  הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[5]Flight”, “The Majesty of an Eagle : Your Attitude Determines the Altitude of Your

 by Dr  M. A. Monareng ,Xlibris Corporation ,2012, pages 37-38 .

[6] ראה מנחם דור, "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת  גרפאור־דפטל,  1997, עמ' 92-94.

[7] במאמרו "נשר" לפרשת יתרו,  באתר קדמוניות הטבע והריאליה בישראל.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אבני גזית

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת לבנות את המזבח מאבני גזית. אבני גזית הן אבנים מסותתות, מהן נבנה בית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך.

בפרשתנו אנו קוראים על האיסור לבנות את המזבח מאבני גזית: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (כ, כא). אבן גזית היא  אבן מנוסרת ומסותתת. המונח אבן גזית מיוחד לאבנים מלבניות בעלות פאות צדדיות הניצבות זו לזו.  כדי לייצר אבני גזית, היה צורך להשתמש בכלי סיתות מברזל; ומאחר ומהברזל הכינו כלי מלחמה,  התורה אסרה לבנות את המזבח - המסמל שלום, מאבני גזית, שיוצרו באמצעות כלי ברזל, וכפי שמבאר רש"י: "גזית - לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן ב ברזל; כי חרבך הנפת עליה - הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פרק ג, משנה ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל" (שם). השד"ל ביאר שהטעם העיקרי לאיסור זה, הוא כדי שלא יבואו לעשות פסלים: "כי חרבך הנפת עליה ותחלליה - ולא רצה להזכיר הטעם האמיתי, שהוא כדי שלא יבואו לעשות צורות, שאם היה מפרש שהאיסור הוא משום כך, לא יחושו לו, כי יאמרו: אנו נעשה גזית ולא נעשה צורות" (שם).

אבני גזית נחשבו מפוארות ומהודרות, ושימשו לבניית בנייני פאר. הבניין הראשון שמסופר עליו שנבנה מאבני גזית, היה בית המקדש שבנה שלמה המלך: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א, ה, לא).  אבני היסוד של המבנים הממלכתיים היו אבנים גדולות במיוחד: "וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת" (שם ז, י). נזכר גם הטיפול של החלקת פני האבנים והעלמת סימני הסיתות, הנקרא בלשון המקרא "מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" (שם, ז, ט). עדות לקיום פעולה זו של החלקה אנו מצאים בכמה מן המבנים הבנויים באבני גזית משובחות.

דוגמא לראש ופתין בסרטבא.
יוצר: תמר הירדני
מתוך ויקימדיה

האיסור שבתורה מתייחס רק למזבח ולא למקדש; מותר לבנות את בית המקדש מאבני גזית, ואף ראוי לעשות כך, שכן אבני גזית הן יקרות - מפוארות ומהודרות יותר. המקרא מציין, ששלמה המלך דאג, שהאבן תסותת ישירות באתר החציבה: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א, ו, ז); "אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" - האבן הושלמה וסותתה באתר החציבה ורק לאחר מכן הוסעה לאתר המקדש.

טכניקת הבנייה באבני גזית [1]

הבנייה באבני הגזית הייתה יבשה, ללא מלט או אמצעי הדבקה חיצוני. בטכניקה זו, מקפידים למלא חללים בין אבנים גדולות באבנים קטנות. כל אבן הותאמה לאבנים הצמודות לה באופן מושלם, עד שאפילו כיום קשה להחדיר סכין בין אבן לאבן. האבנים הונחו אל תוך הקיר, כשצידן הרחב וצידן הצר פונה לסירוגין אל פני הקיר. שיטה זו של הנחת האבנים נקראת בניית 'ראש ופָּתִין'; כשהצד הצר של האבן נראה למסתכל בפני הקיר – האבן נקראת ראש, וכשהצד הרחב הפונה אל המסתכל היא קרויה פָּתִין. לעתים, הסידור של  האבנים הוא של פתין וראש ולעתים של שני ראשים ופתין.

המקור לביטוי ראש ופתין, מצוי במשנה במסכת נגעים, בהקשר של צרעת הבתים, במקרים בהם יש לנתוץ, היינו לשבור,  את אבני הבית המנוגעות. המשנה דנה באילו מיקרים, יש לנתוץ את האבנים, כאשר הם חלק מקיר המשותף עם השכן:  "הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית... רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפָתִין, נִרְאָה בָ רֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ נִרְאָה בַּ פָּתִין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ" (נגעים פרק יג, משנה ב). לדעת רבי אלעזר, רק אם הנגע ב"ראש", שאז האבן נכנסת לבית חברו, יש לשבור את כולה למרות שזה מזיק לשכן; אבל אם הנגע ב"פָּתִין", שאז האבן לא נכנסת לבית חברו, אז צריך לנתוץ, רק את השטח שבו הנגע מבלי להזיק לשכן [2].

האבנים שביסודות נעשו לעתים עם סיתות שוליים, כששניים או שלושה מקצות האבן הוחלקו, ואילו במרכזה נותרה בליטה שהושארה עם סיתות גס. ככל הנראה נועד סיתות השוליים להתאמת האבנים זו לזו, תוך מתן אפשרות לשימוש בכלי מדידה – הזווית והאנך.

אבני גזית בארץ ישראל

בחפירות ארכיאולוגיות התגלו אבני גזית בבניינים מתקופת דוד ושלמה, כפי שעולה גם, מהתיאורים המקראיים של הבנייה בימי שלמה, כאמור לעיל. אבני גזית נמצאו גם במקומות נוספים בארץ ישראל, כגון: בארמונות מגידו ובשער של מגידו, בתל-דן, בשער גזר ובשער העיר בית שאן [3].

הכותל המערבי כולו בנוי אבני גזית גדולות מונחות זו על גב זו ללא כל טיח. הוא בנוי 28 נדבכים קדומים, מתוכם 11 שורות מעל פני הקרקע ויתרם מתחת לפני הקרקע. 17 הנדבכים שמתחת לקרקע וכן 5 הנדבכים הראשונים מתוך הנדבכים שעל פני הקרקע שייכים לתקופת בית המקדש הראשון, ויתר השורות – לתקופת בית המקדש השני או מימי אדריאנוס קיסר רומי. 28 הנדבכים הקדומים, בנויים מאבני גזית גדולות מאד, שאורכן 1.5-12 מטרים ויותר ומשקלן 2-100 טון ויותר [4]. אבן יוצאת דופן בממדיה מצויה במנהרות הכותל, אורכה כ-14 מטרים ומשקלה כ-250 טון [5].


[1] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1989, עמ' 101-103.

[2] בפירוש "תוספות יום טוב" כותב כך: "רוצה לומר, שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה גם כן מפתין מלשון פת לחם (בראשית יח) משליך קרחו כפתים (תהלים קמז) ונקראו כך, על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נראה לי לפרש" (שם). אבן "ראש" תופסת את כל רוחב הקיר ולכן יש לנתוץ את כולה; לעומת זאת, שתי אבני פתין תופסים את כל רוחב הקיר, אבן אחת מצד אחד והאבן השנייה מהצד השני של השכן. לכן מספיק לנתוץ רק את האבן שבצד המנוגע.

[3] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, עמ' 103. ראה הערה קודמת.

[4] על פי אנציקלופדיה לבית ישראל, ערך "כותל מערבי", הוצאת "הקדש רוח יעקב", הרב רפאל הלפרין, 1995.

[5] על פי תשובתו של ד"ר אבי סולומון, אונ' בר-אילן, "האבן הגדולה בחפירות הכותל המערבי".


© כל הזכויות שמורות למחבר

כבשן סיד

 מאת: אורן סעיד

בתיאור מעמד קבלת התורה בהר סיני, מציינת התורה, שהר סיני כולו היה מלא עשן, כמו העשן שיוצא מכבשן להכנת סיד.

בתיאור מעמד קבלת התורה בהר סיני, מספרת התורה שעשן יצא מהר סיני כמו זה היוצא מכבשן: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (יט, יח).  רש"י במקום מסביר שמדובר בכבשן של סיד: "כבשן - של סיד". גם בתיאור חורבן סדום ועמורה מוזכר הכבשן: "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן", ומבאר שם רש"י: "כבשן - חפירה ששורפין בה את אבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה". האברבנאל מציין שהעשן שנפלט מהר סיני היה סמיך מאוד ורב כמו זה היוצא מהכבשן: "... שעלה עשנו כעשן הכבשן שהוא עשן רב ומכופל מאוד" (שמות, שם). רש"י בהמשך דבריו מציין, שהדימוי של עוצמת העשן שנפלטה  מהר סיני לכבשן של סיד, הוא רק כדי לשבר את האוזן למה שאנו מכירים בני האדם ומדובר בעוצמת עשן גדולה יותר משל כבשן: "...יכול ככבשן זה ולא יותר? תלמוד לומר: 'וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם' (דברים ד , יא); ומה תלמוד לומר כבשן? לְשַבֵּר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם" (שם). מדוע רש"י מסביר שהכוונה לכבשן של סיד ולא לכבשן  של זכוכית או של חרס, למשל ?

כבשן סיד מהתקופה העותמנית בעיר העתיקה אפולוניה,
שליד הרצליה. יוצר: נ. אסף
מתוך ויקימדיה

מבין הכבשנים שפעלו בארץ ישראל, כגון כבשני זכוכית וכבשני חרס, הרי שתיאור של עוצמה כזו של עשן יכול להילקח אך ורק מכבשן סיד המפיץ עשן רב הנישא למרחקים[1].

בכבשן זה, מפיקים סיד מאבני גיר. מלאכת  ההסקה  הייתה אחד מן השלבים הקשים ביותר בהפעלת הכבשן: במשך 4-6  ימים,  24  שעות  ביממה, עמדו  המסיקים  (העובדים  במשמרות) ליד הכבשן, ובעזרת מוטות  ארוכים או קילשונים דחפו את  אבני הגיר לתוך מוקד הכבשן. בתהליך ההסקה היתמרו ענני עשן לגובה רב מעל הכבשן שהיה אחד הדברים הבולטים ביותר בנוף הסביבה. תיאור עוצמת העשן אנו מוצאים בתוספות  החיצוניות  לספר  דניאל[2]: "... ויעל הלהב  מעל  הכבשן  כתשע וארבעים  אמה...".    

בתהליך הסקת הכבשן, שנמשך בין שלושה ימים לשבוע, הגיעה הטמפרטורה בתא ההסקה ל-1000 - 800 מעלות צלזיוס. רק בטמפרטורה זו ובזמן ממושך תהליך קליית האבן הוא יעיל ומושלם [3].  תהליך זה מכונה אצל הרד"ק "שריפה גמורה": "עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד... ופירוש לשיד –  שריפה גמורה עד שהיו אפילו העצמות אפר כמו השיד וכן 'וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד' (ישעיהו לג, יב)" (עמוס ב, א).

לאחר מכן הניחו לו להתקרר מספר ימים; הגיר הקלוי קרוי סיד  רק לאחר תהליך השריפה.  הסיד שווק לקבלנים ולשווקים כאבנים (אבני גיר שרופות). כדי להכין אותו לשימוש הוסיפו לו מים, כפי שמתאר רש"י: "ומידק - לאחר שנשרפו האבנים, הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונידוכות מאליהן כקמח טחון" (בבא מציעא עד, א).  תהליך זה מכונה "כיבוי הסיד" .

יש לציין את פירושו של ה"אור חיים" לפסוק הנ"ל הקושר בין העשן הנפלט מהר סיני לבין תהליך הפקת הסיד: "עשן כולו – פירוש, ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו כמשפט הכבשן אשר ישרפו אבנים לעשות סיד, ומעתה אבני  [הר] סיני נעשו סיד , ואומר 'ויחרד כל ההר' כי כן דרך האבנים כששולט בהן אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה" (שמות, שם).



[1] מתוך  המאמר "קיטור הארץ כקיטור הכבשן – על הקיטור והכבשן במקורות", מאת אבי ששון, בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 156, פרשת וירא, תשנ"ז.

[2] א. כהנא, הספרים החיצוניים - תוספות לספר  דניאל, ירושלים, תש"ל, 1978 כרך א', עמ' 26.

[3] ראה גם במאמר "סירה קוצנית כחומר בעירה באזור ההר", אבי ששון, כתב העת "במעבה ההר", קובץ שמיני, תשע"ט 2018, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון.


© כל הזכויות שמורות למחבר

ה"תמונות שבשמים"

 מאת: אורן סעיד

הדיבר השני אוסר לעבוד לתמונות הנמצאות בשמים. הפרשנים מבארים, שהכוונה לקבוצות הכוכבים.

נאמר בפרשתנו בעשרת הדברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (כ, ד). מהם ה"תמונות" שנמצאות בשמים שהתורה מצווה לא לעבוד להם?

רש"י מבאר: "וכל תמונה - תמונת כל דבר אשר בשמים"; והכוונה לקבוצות הכוכבים הנמצאים בשמים, כפי שמפרש רבי אליהו מזרחי את רש"י: "שאין תמונה בשמים, אלא בדבר אשר בשמים, שפעם יהיה חיבורן כדמות בהמות בעלי חיים כגון: טלה או שור וכיוצא בזה או כדמות ספינה או משולש או מרובע וכיוצא בזה (שם)". באופן דומה מבאר האבן עזרא ומציין את מספר ה"תמונות" שבשמים: " ממעל - שהם למעלה על הארץ מכל צד ; ואין תמונות בשמים רק שמונה וארבעים צורות . וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לעבודה זרה" (כ, ד; השווה אבן עזרא לדברים ד, טז). האבן עזרא מבאר שהכוונה לצורות של  48 קבוצות הכוכבים שרואים בשמים. אלו הן 48 הקבוצות שתלמי כלל בספרו "אלמגסט" סביב שנת 150 לספירה. 48 קבוצות הכוכבים מכונים גם "מ"ח (=48) צורות הגלגל".

משולש - אחת מ-48 קבוצות הכוכבים
המקוריות של תלמי.
יוצר: Till Credner
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא מונה את כל 48 הצורות בספרו "ראשית חכמה" בסגנון מיוחד בקריאת שמותיהן:

12 המזלות המפורסמים - במישור המילקה [1] [=משטח מישורי דימיוני, שמכיל את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש].

הדרומיות למישור המילקה (אלו הנראות לצד דרום של השמים), הן חמש עשרה : ארי הים, הכלב הגבור, הנהר, הארנבת, הכלב הגדול, הכלב הקטן, הספינה, החיה, הכוס, העורב, נושאת האריה (חציה צורת אדם וחציה צורת סוס), הנמר, המחתה, הנזר, הדג הדרומי.

הצפוניות למישור המילקה הנראים לכיוון צפון השמים , הן עשרים ואחת: עש ובניה, הדב הגדול, התנין, בעלת הלהב, הכלב הנובח, הנזר השמאלי, ההולך על ארכבותיו, הנשר הנופל, התרנגולת, היושבת על הכיסא, הנושא את ראש השטן, הרועה אשר בידו הרסן, עוצרת החיה, החיה, השטן, הנשר המעופף, דג הים, ראש הסוס, הסוס בעל הכנפים, האשה שלא היה לה בעל, המשולש [2].

קבוצת כוכבים ("קונסטלציה" בלעז) היא אוסף של כוכבים שבמבט מכדור הארץ נראים קרובים זה לזה על כיפת השמיים. כמעט בכל המקרים הקרבה בין כוכבי הקבוצה היא אופטית בלבד: המרחקים האמתיים של כוכבי כל קבוצה מכדור הארץ, וזה מזה, הם עצומים, ואין ביניהם כל קשר פיזי, אך על כיפת השמים בלילה הם נראים סמוכים זה לזה.

מבין 48 הקבוצות שנכללו בספר "אלמגסט" קיימות היום 47, הקבוצה החסרה היא הספינה ארגו שפורקה לארבע קבוצות נפרדות במאה ה-18.

כיום, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי (ה-IAU) מחלק את השמיים ל-88 קבוצות כוכבים בעלות גבולות מוגדרים, כך שכל "נקודה" על כיפת השמים שייכת לקבוצת כוכבים אחת [3]. אין תמה על כך, בכך שהיום מכירים האסטרונומים ב-88 קבוצות כוכבים, לעומת 48 קבוצות שהיו מוכרים בימיהם של היוונים הקדמונים; שכן היוונים, שהיו יורדי ים, לא הרחיקו שוט, ולכן הכוכבים שהכירו הם אלה הנראים בשמי ים התיכון בלבד. הם אינם כוללים את אותן קבוצות הנראות לצופה בשמים בחצי הדרומי של כדור הארץ. קבוצות כוכבים הנצפות מן החצי הדרומי הוכנסו לאטלסי האסטרונומים רק במאה ה-15, עם מסעותיהם של מגלן, קולומבוס ובני-זמנם [4]. האבן עזרא התייחס לידע האסטרונומי שהיה מקובל בתקופתו.



[1] על מישור המילקה, ראה במאמר "המבול ונטיית ציר הארץ", בפרשת נח.

[2] על פי ויקיפדיה בערך "מ"ח צורות הגלגל". ראה בספר "ראשית חכמה", מאת אברהם אבן עזרא, שער הראשון, עמ' ט-יא; הוצאת מאיר בן יצחק בקאל, בשנת תשל"ג.

[3] מתוך ויקיפדיה בערך "קבוצת כוכבים".

[4] על פי "היקום – יסודות האסטרופיסיקה", מאת מאיר מידב, עמ' 21, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 2000.


© כל הזכויות שמורות למחבר

"וַיִּחַדְּ יתרו"

 מאת: אורן סעיד

אחד הפירושים לתגובת יתרו, כאשר שמע את כל מה שעשה ה' למיצרים, מפגיש אותנו עם תופעת "עור ברווז".

בפרשתנו אנו קוראים, שמשה נפגש עם יתרו חותנו, וסיפר לו "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה'  לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה' " (יח, ח). תגובת יתרו: " וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ, עַל כָּל הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם" (יח, ט).  רש"י במקום מסביר, שלפי הפשט, יתרו שמח; ומביא גם מדרש אגדה (ע"פ סנהדרין צד, א): " נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על אבוד מצרים" (שם). מה הפירוש לביטוי "נעשה בשרו חידודין חידודין"?

סימור שיער אצל בני אדם.
מתוך ויקיפדיה

נראה שהכוונה, ששערותיו של יתרו סמרו. יתרו ששמע  מפי משה, את הצרות והתלאות שעברו על פרעה, נתקף חרדה ובהלה, ולכן סמרו שערותיו. מדרש זה, דורש את המילה "ויחד" מלשון חרדה או מלשון חידוד (השערות). 

מה שגורם לסימור השיער הוא ההורמון ששמו אדרנלין. האדרנלין המכונה "הורמון מצב החירום" (או "הורמון המרץ"), המופרש מבלוטת יותרת-הכליה, תפקידו להכין את הגוף למצב של חירום, המחייב גיוס מהיר של כוחות הגוף לשם לחימה או בריחה. קצהו התחתון של שורש השערה מעובה וקרוי בצל-השערה; בתוכו פיטמת השערה, המכילה כלי-דם. מעט מעל לבצל השערה מצוי השריר זוקף-השערה. התכווצותו גורמת את זקיפת השערה. האדרנלין פועל על שריר זוקף-השערה וע"י כך השערה מסתמרת. יתכן שמטרת זקיפת השערה היא הטלת מורא על האויב בעת הלחימה, כמו זקיפת השערות של חתול[1].

תופעה זו מכונה "עור ברווז" כי תופעה זו שכיחה בטבע ואצל עופות הנוצות מזדקפות על מנת להפחיד את האויב. בתוך כך, הזדקרות הנוצות לוכדת את האוויר החם ביניהן ומסייעת לשמירה על חום הגוף.

רש"י על תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פירש: "חדודין חדודין  - קמטין קמטין שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים" (צד, א). "קמטין" הם בד"כ במשמעות של קפלים בעור;  למשל: "אלו מקומות באדם שאינן מטמאין בבהרת... הקמטין, והקמטין שבצואר" (נגעים פרק ו, משנה ח). רש"י על הפסוק  בבראשית "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (מג, ל) מבאר: "נכמרו" - נתחממו ; ובלשון משנה (בבא מציעא עד, א) 'על הכומר של זיתים'; ובלשון ארמי (פסחים נא, א) 'משום מכמר בשרא'; ובמקרא: 'עורנו כתנור נכמרו' (איכה ה, י), נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב, כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ ".  רש"י מציין, ש-עור שמחממים אותו הוא מתכווץ. א"כ, ע"פ פירוש זה, ניתן להסביר, שהקמטים במקרה של יתרו,  הם התכווצויות שרירי זוקפי השיער, הגורמים לזקיפת השערות וע"י כך תורמים לחימום הגוף במידה מסוימת.

 



[1] ראה מאמר בפרשת האזינו "האדרנלין".


© כל הזכויות שמורות למחבר
UA-41653976-1