ארץ הגלעד

 מאת: אורן סעיד

הגלעד הוא כינויו של חבל ארץ בארץ ישראל המזרחית, בשטח המהווה כיום חלק מממלכת ירדן. נחל יבוק מחלק את הגלעד לשניים.

התורה מספרת שיעקב בורח מלבן ל'הַר הַגִּלְעָד' – שם גם לבן משיג אותו: "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד... וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד" (לא, כא-כב). לאחר דין ודברים, הם כורתים ביניהם ברית לציון הגבול ביניהם. במקום הברית מוקם גל אבנים, כלומר מצבה המורכבת מאבנים (לא, מד-נב).

הגלעד הוא כינויו של חבל ארץ בארץ ישראל המזרחית, בשטח המהווה כיום חלק מממלכת ירדן. גבולות הגלעד הם: דרום - נחל חשבון, צפון - נהר הירמוך, מערב - נהר הירדן וממזרח המדבר - היום חבלי ממלכת ירדן הבאים: רבת עמון ו"זרקה"[1].

הגלעד יושב ברובו בידי חצי שבט המנשה וחלקו הדרומי על ידי שבטי גד וראובן. נחל יבוק מחלק את הגלעד לשניים[2]: מדרום "חצי הר הגלעד" ומצפון "יֶתֶר הגלעד": "... וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי; וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן, מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי  לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה" (דברים ג, יב-יג). בשם 'גִּלְעָד' נקרא הר מיוחד – 'הַר הַגִּלְעָד', בו השיג לבן את יעקב ושם הקימו את הגל אבנים לעֵד ביניהם (בראשית לא, כג, מו-מח). כיום, ארץ הגלעד היא החלק הנושב ביותר של ממלכת ירדן.

הרי הגלעד.
יוצר: David Bjorgen
מתוך ויקימדיה

סבורים שהעיר 'יָבֵשׁ גִּלְעָד', שהיתה בנחלת חצי שבט המנשה באזור הגלעד, שכנה בסמוך לנחל וואדי יַאבִס, הנשפך לירדן ממזרח לעַגְ'לוּן, ששמו מעיד על קשר לשם המקראי "יָבֵשׁ"[3].

מקור השם גלעד[4]

כאמור, יעקב ולבן כורתים ביניהם ברית ומקימים שם גל אבנים, והתורה מציינת: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). לבן הארמי מעניק למקום שם ארמי – יְגַר שָׂהֲדוּתָא – יְגַר בארמית פירושו 'ערֵמה' ושָׂהֲדוּתָא היא 'עדות', ואילו יעקב מעניק למקום שם עברי – גַּלְעֵד.  יש מי שסובר שהֶלחם המילים גַּל ועֵד הוא גם מקור השם גִּלְעָד (ולכל הפחות מעין מדרש שם). אחרים משערים כי השם מבוסס על השורש גלע"ד, המוכר מן הערבית במובן 'קשה ומחוספס' (וגם 'עז ואמיץ'), אולי לציון מקום הררי וסַלעי. עד ימינו נמצאים בעבר הירדן המזרחי מקומות יישוב שנושאים את השם גלעד בערבית: ג'בל ג'לעד, ח'רבת ג'לעד או ח'רבת ג'לעוד, מדרום לנחל היבוק.

הַמִּצְפָּה

כאמור, לבן רדף אחרי יעקב והשיג אותו בְּהַר הַגִּלְעָד.  שם, במקום שנקרא "מִּצְפָּה", הם כרתו ברית והקימו גָּל אבנים להיות עֵד לקיום הברית: "וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה'  בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (לא, מט). הַמִּצְפָּה הוא מקום גבוה בראש ההר, ממנו היה ניתן לצפות למרחקים; והוא נקרא כך, כי ה' יהיה צופה ויעניש את החוטא העובר על דברי הברית בין יעקב ללבן. חלקה ה'מדיני' של ברית זו ניתן להתפרש, כחוזה ל'אי התקפה' מזה, וחלוקת מרחבי עבר הירדן המזרחי לשני 'שטחי השפעה' מוגדרים ביניהם מזה: "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, נב).

יתכן שסמוך לגל האבנים שהוקם, נוסדים לימים העיר 'מִּצְפָּה', שם התגורר יפתח (שופטים יא, לד). הרמב"ן מבאר, שיתכן ש'מִּצְפָּה' הנזכר בפסוק הוא 'מִצְפֵּה גִלְעָד', המוזכר בספר שופטים (יא, כט) במסלול המלחמה של יפתח, והוא הנקרא על שם ה'גַּלְעֵד' – גל האבנים שהוקם במקום: "...ולפי דעתי, שהיא האבן שהקים יעקב מצבה, והוא נמשך 'עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד' (שם, מח); והמצפה קרא כי אמר יִצֶף ה' ואפשר שהוא מצפה גלעד, שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם" (שם). יש המזהים את העיר 'מִּצְפָּה' ו'מִצְפֵּה גִלְעָד' עם א-רמתה, היושבת על צומת דרכים, כ-12 ק"מ דרומית מערבית לאדרעי[5].

על פי המסופר בפרשתנו, יעקב הגיע מצפון (מחרן) עד להרי הגלעד ועבר במִּצְפָּה לפני שהמשיך דרומה לנחל יבוק. פסגת הגלעד (1,247 מ' מעל פני הים) נמצאת באוּם אֶ-דַּרַג' שליד העיר עַגְ'לוּן, בחבל עג'לון שמצפון לנחל יבוק. מאתר זה נפרס נוף רב וניתן לצפות למרחקים ולפיכך יש המזהים את האתר עם מִצְפָּה. יש המבחינים בין 'מִּצְפָּה' של יעקב לבין 'מִצְפֵּה גִלְעָד' הנזכר כאמור במסלול המלחמה של יפתח, וממקמים את 'מִצְפֵּה גִלְעָד' מדרום ליַבֹּק - ברכס אחר בהרי הגלעד שבג'בל נַבִּי יוּשַׁע שליד אֶ־סַלְט[6].

כמו כן, יש המזהים את 'רמות גלעד' (מלכים ב ח, כט;דברים ד, יג) - עיר בנחלת שבט גד ואחת מערי המקלט -  עם 'מִצְפֵּה גִלְעָד' המקראית. כמו כן, יש הסבורים ש'רָמַת הַמִּצְפֶּה' המוזכרת בנחלת שבט גד (יהושע יג, כו), היא חבל ארץ גבוה ששכן ב'מִצְפֵּה גִלְעָד'[7].

התיישבות יהודית בגלעד

היו תוכניות להתיישבות יהודית בארץ גלעד. בביקורו של לורנס אוליפנט בארץ ישראל ב-1879, העלה את הרעיון כי היהודים אשר יעלו ארצה יתיישבו באזור הגלעד, רעיון אשר גם הביא בספרו "ארץ הגלעד". הרעיון נדחה על ידי הטורקים[8]. דוד בן-גוריון האמין בעתיד ההתיישבות היהודית העבר הירדן ובגלעד.

עבר הירדן המזרחי ובכללו הגלעד נכללו בכתב המנדט על ארץ ישראל כחלק מהמדינה היהודית העתידית. לאחר זמן קצר הוצא האזור מהתוכנית על ידי בריטניה. למרות זאת, קיימה הסוכנות היהודית בשנות ה - 30 משא ומתן על רכישת אדמות בגלעד. ‏

---

[1] אנצ' יהודית דעת, מכללת הרצוג, בערך "גלעד" (ארץ). מקור הערך: מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה.

[2] ראה "אטלס דעת מקרא", "יבוק ושאר נחלי עבר הירדן", עמ' 36, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[3] אנצ' אביב חדש, בערך "יבש גלעד", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[4] "גלעד", מרץ 2022, אתר האקדמיה ללשון העברית.

[5] ראה י' פרס, אנצ' א"י, עמ' 594. על פי דעת מקרא לבראשית (לא, מט).

[6] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, מנשה הראל, הוצאת זמורה ביתן, 1997, עמוד 255.

[7] ‪Canpanton‏, ‪I‏. ‪b‏. ‪J‏. (1891). ‪Sefer Darke ha-gemara: Hotseti le-or mi-ḥadash Aisik Hirsh Vays‏. Austria: ‪A.H. Ṿays‏. Page 41

[8] להרחבה: צבי אילן, ‏לורנס אולפינט ו'ארץ הגלעד', קתדרה 27, דצמבר 1982, עמ' 162-141.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שינוי מין העובר

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין שדינה, בהיותה ברחם לאה, נהפכה מבן לבת. התלמוד מציין שמדובר במעשה ניסים או בתהליך שהתרחש עד 40 יום להריון.

בפרשתנו אנו קוראים שלאה ילדה את דינה: "וְאַחַר יָלְדָה בַּת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (ל, כא). מבאר רש"י: "דינה - פירשו רבותינו, שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה" (שם).  מקור דברי רש"י, הוא בתלמוד בבלי מסכת ברכות: "מאי 'וְאַחַר' ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשרה שבטים עתידין לצאת מיעקב, שישה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה" (ברכות ס, א). חז"ל דרשו את שינוי הלשון[1] הנאמר בפסוק, שלא נאמר בהולדת דינה "וַתַּהַר עוֹד לאה" אלא  'וְאַחַר'. על ידי תפילתה של לאה, שבקשה שרחל תעמיד לפחות שני שבטים כמו כל אחת מהשפחות, העובר ברחמה הפך מזכר לנקבה.  כך גם נידרש במדרש בבראשית רבה: "עיקר ברייתו זכר היתה, ומתפלתה של רחל, שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר, נעשה נקבה" (פרשה עב, אות ו). בתרגום יונתן בן עוזיאל, מציין, שהנס הוא, שהעובר (=יוסף)  שהיה ברחם לאה עבר לרחם רחל, והעובר (=דינה)  שהיה ברחם רחל עבר לרחם לאה: "וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה" (שם). במאמר זה נדון באפשרות לשינוי מין העובר בהריון.

קביעת מינו של העובר

SRY - הוא האזור בכרומוזום Y שקובע את מין העובר.
מתוך ויקימדיה

הכרומוזומים (כרומוזום =חלק בתא המכיל את המידע התורשתי) הם הקובעים מבחינה גנטית את מין העובר. הכרומוזומים נמצאים בתאי גופנו.

בדיקה מיקרוסקופית מראה שלזכר יש כרומוזום מיוחד המסומן באות האנגלית Y ואילו לנקבה אין אותו. כרומוזום המסומן באות X אף הוא אחראי לקביעת מין העובר והוא מצוי בשני המינים. לכן ברגע ההפריה כלומר ברגע שתא הזרע מתמזג עם תא הביצה ייקבע אם העובר יהיה זכר או נקבה: אם ההפריה תבוצע על-ידי תא המכיל כרומוזום Y העובר יהיה זכר ואילו אם תא מסוג X בלבד העובר יהיה נקבה. אי לכך, האב הוא הקובע את מינו של העובר[2].

שינוי מין העובר בתוך 40 יום להריון

המשנה במסכת ברכות אומרת, שמי שמתפלל על אשתו, שתלד זכר, כשהיא כבר בהריון, הרי זו תפילה לבטלה: "הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא" (ברכות ט, ג).  דברי המשנה עולים בקנה אחד עם הנאמר לעיל, שמין העובר נקבע ברגע ההפריה ולכן התפילה לשינוי מין העובר של אשה בהריון אינה מועילה. בתלמוד בבלי מסכת ברכות, מקשים על קביעה זו של המשנה מהמדרש שהובא לעיל על הולדת דינה, שנהפכה מזכר לנקבה: "ולא מהני רחמי [=ולא מועילה תפילה לשינוי מין העובר]? מתיב [=מקשה] רב יוסף:  'וְאַחַר יָלְדָה בַּת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה' (בראשית ל, כא)  מאי 'וְאַחַר' ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשרה שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה ? אין מזכירין מעשה נסים ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה" (ברכות ס, א). הגמרא מתרצת, שדינה נהפכה מזכר לנקבה בדרך נס. תירוץ נוסף, דינה נהפכה מזכר לנקבה בתוך 40 יום להריונה, שעד 40 יום לתחילת ההיריון ניתן לשנות את מין העובר. כיצד התירוץ השני של הגמרא, שעד 40 יום לתחילת ההיריון ניתן לשנות את מין העובר, מסתדר עם  הנאמר לעיל, שמין העובר נקבע ברגע ההפריה?

מחקרים מראים, שעל מנת לבטל את השפעת כרומוזום X על התפתחות העובר לנקבה, על כרומוזום Y לייצר בתקופה הראשונה חומר מיוחד הפועל לאלץ את הרקמה העוברית להתעלם מנטייתה להתפתח לנקבה, ולהתפתח דווקא לזכר. חומר זה הוא חלבון, שנוצר מהאזור בכרומוזום ,Y שקובע את מין העובר [Sex-determining Region Y) SRY)], הנקרא  TDF (=testis determining factor) או חלבון SRY.  חלבון זה הוא המתחיל את תהליך התמיינות תאים זכריים. SRY פועל בשמונת השבועות הראשונים להריון ומונע את המשך ההתפתחות העובר לנקבה אצל זכרים[3].

במידה ואצל העובר ממין זכר מופרש באשכים ההורמון  המכונה "אנטי-מולריאני (=נקבי)" (AMH), נמנעת אצלו התפתחות מערכת המין הנקבית. כמו כן, העדר יצור ההורמון  ה"אנטי-מולריאני" (AMH) אצל העובר ממין נקבה, מאפשר  למערכת המין הנקבית להתפתח אצלה[4].

פעילות זו משמעותית כל כך עד כדי שבמידה ומסיבה כל שהיא לא ייצר הכרומוזום הזכרי את החומרים הנדרשים או שהם לא פעלו כתוצאה מתקלה, סופה של הנקביות לגבור והעובר יתפתח לנקבה - על אף הימצאותו של כרומוזום Y הזכרי[5]. בנוסף, מספר רב של גנים אחרים משפיעים על קביעת מין ויכולים לגרום לשינוי מין זכר לנקבה ולהיפך[6].

בספרות הרפואית מקובל לחשב את תחילת ההיריון לא ממועד ההפריה עצמה, אלא מתחילת הווסת האחרונה שקדמה לה. היות והביוץ חל לרוב כשבועיים לאחר הווסת האחרונה, ממילא מועד זה יוגדר כסוף השבוע השמיני, הינו כארבעים יום לאחר ההפריה.  לפי זה, SRY פועל בשמונת השבועות הראשונים להריון (מהווסת האחרונה), כלומר תוך 42 יום לאחר ההפריה; ואם כן, שינוי מין העובר יתכן בפרק זמן זה של ההיריון.

שינוי מין העובר עד ארבעים יום להריון, עולה גם בקנה אחד עם תפיסת חז"ל, הרואים בעובר, ישות בעלת מעמד, רק לאחר יום הארבעים ליצירתו (למשל: משנה נדה ג, ז; מנחות צט, ב ; בכורות כא, ב). ההסבר המקובל לכך הוא, שהגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שעיקר הצורה נגמרת בסוף השבוע שמיני. כמו כן, עד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות. בנוסף, מסוף השבוע השמיני, מתחילה פעילות בלוטות המין של העובר, המשפיעה על התפתחות ספציפית לפי מין העובר[7].

---

[1] האבן עזרא מביא פירוש, שדינה נולדה ביחד עם זבולון, והראיה לכך היא משינוי הלשון: " .. ודינה בבטן אחת נולדה עם זבלון, על כן מלת ואחר ילדה בת (בראשית ל, כא), כמו ואחרי כן יצא אחיו (שם, כה, כו), שלא זכר ותהר לכל אחד" (שמות ב, ב).

[2] "התפתחות העובר", ד"ר סמדר רייספלד,1999, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך.

[3] Embryology, Testicle", Owuraku A. Titi-Lartey; Yusuf S. Khan, Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2024 Jan,."

[4] על פי ויקירפואה בערך "הורמון אנטי-מולריאני - Anti mullerian hormone", פרופ' בן-עמי סלע.

[5] את הרעיון לקחתי מהבלוג של דוד כהן במאמר "שינוי העובר לנקבה או לזכר".

[6] להרחבה ראה באתר הספריה הלאומית לרפואה של ארה"ב, nbci, במאמר

"Is the Y chromosome all that is required for sex determination?" by A Karkanaki, N Praras, I Katsikis, M Kita and D Panidis, Hippokratiav.11(3); Jul-Sep 2007

[7] ראה באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עובר",  כרך ה, ירושלים תשס"ז, עמ' 857-956. הערך המקוון באתר "מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה".

העובר עד השבוע השמיני נקרא “EMBRYO”, ואילו לאחר  מכן עד סוף ההיריון הוא נקרא בשם אחר “FETUS”, כאשר בסוף שלב האמבריו מתחיל להיווצר השלד.

להרחבה ראה במאמר "מעמדו של עובר קודם יום הארבעים" מאת הרב אריה כץ, בכתב העת "אמונת עתיך" 98, שבט תשע"ג, עמ' 77-86, בהוצאת מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר

עיניים רכות

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שללאה היו עיניים רכות. נחלקו המפרשים מהן עיניים רכות.

בפרשתנו מתוארת לאה, כבעלת עיניים 'רַכּוֹת': "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת; וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (כט, יז). בתרגום אונקלוס תירגם: "רַכּוֹת - יָאֲיָן" (שם), כלומר יפות, וכן פירש רבי סעדיה גאון: "רַכּוֹת  - נאות, עדינות" (שם) וכן פירש הרשב"ם: "רַכּוֹת - נאות" (שם). אם כן, לפי פירושים אלו עיניים רכות הן עיניים נאות.

עיניים רכות – דומעות

מבאר רש"י: "ועיני לאה רכות - שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן". מקור דברי רש"י הוא בדברי רב בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא: "רַב אָמַר, לְעוֹלָם רַכּוֹת מַמָּשׁ ,וְלֹא גְּנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן, גְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וּקְטַנָּה לַקָּטָן, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת, גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו אִישׁ רַע הוּא מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת, קָטָן מָה מַעֲשָׂיו אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ" (קכג, א). רש"י פירש: "רכות ממש - עיניה נוטפות דמעה" (שם). אם כן, לפי פירוש זה, עיניים רכות הם עיניים דומעות.

גבר בעל צנחת קלה בעפעף ימין
מתוך ויקימדיה

בתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם: "רכות - צִירְנַיְיתָן" (שם). במשנה במסכת בכורות מוזכר המום "הַצִּירָן" (פרק ז, משנה ג) – כמום הפוסל את הכהן לעבודה. רבינו עובדיה מברטנורא מבאר, שמדובר בעיניים שהן דומעות תמיד: "צִּירָן - שעיניו זולגות, דולפות ויורדות תמיד דמעה" (שם); וכן בפירוש המשניות לרמב"ם: "צִּירָן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצת עיניו תמיד והוא מה שאמר בפירוש השם הזה דמעות זולפות" (שם). לפי זה, עיניים רכות הן עיניים שתמיד הן דומעות.

העין - איבר הראיה באדם ובבעלי חיים, נקראת כך על שם נביעת מעין הדמעות[1]. דמעות הן נוזל המיוצר על ידי בלוטת הדמעות. הן מנוקזות החוצה דרך שני פתחים זעירים אל צינוריות עדינות בעפעף העליון והתחתון, המתחברות לשק הדמעות. הדמעות מתרוקנות לתוך חלל האף דרך תעלת הדמעות  ומשם דרך שסתום קטן לקיר החיצוני של האף. כל סתימה במערכת הניקוז, או בצינוריות או בתעלת הדמעות, יכולה לגרום לעיניים דומעות תדיר ואף לדלקות.

התופעה הזאת נפוצה למדי בחודשים הראשונים לאחר הלידה ומופיעה בכ־8%-6% מהתינוקות ובשיעור גבוה יותר בפגים. אם התופעה אינה חולפת לבד עד גיל שנה, ניתן לטיפול במקרים מסוימים בפעולה כירורגית פשוטה ובמקרים אחרים בניתוח[2].

עיניים רכות – עגולות וצרות

בתלמוד בבלי מסכת שבת מסופר, שאדם אחד ניסה להרגיז את הלל ושאלו: "מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ, מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת" (לא, א). מבאר רש"י: "תְּרוּטוֹת – רכות[3].  שדרים בין החולות - והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם; ובמקום אחר מפרש תְּרוּטוֹת לשון עגולות בית מושב שלהן, ואף כאן אני אומר כן ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול" (שם). התרמודיין גרים בסביבה חולית ולכן עיניהם טרוטות – צרות, דבר המקטין את שטח העין החשוף לחול.  אם כן,  לפי זה עיניים רכות הן עיניים צרות. רבי אברהם אבן עזרא פירש שעיניים רכות, הן עיניים ארוכות (שם); ונראה ש הכוונה לעיניים צרות. קרוב לוודאי שמדובר בצניחת העפעף[4].

אחד הגורמים לעיניים צרות הוא צניחת העפעף. זהו מצב בו העפעף כולו, כולל שפת העפעף (המקום בו ממוקמים הריסים), צונח ומכסה את שטח הקרנית. במצב זה העין עצומה בחלקה והמראה הכללי הוא של עין עייפה וקטנה. לכן עיניים "רכות"  - עיניים הסובלות מצניחת העפעף - נראות כחלשות או עדינות. עיניים "רכות" נראות כעגולות מאחר והן נראות קטנות – בשל הצמצום של העין.

צניחת עפעף היא מחלה שבה צונח העפעף ומכסה חלק מהעין. מקור הבעיה הוא חולשה של השריר המרים את העפעף. לעיתים מדובר בבעיה מלידה, אך במקרים רבים היא נגרמת מנזק שנגרם לשריר המרים את העפעף, עקב חבלה ולפעמים עקב סוכרת. צנחת נחשבת לבעיה אסתטית, אך כאשר היא מופיעה אצל ילדים, היא עלולה לגרום לעין עצלה. ברוב המקרים הטיפול בצניחת עפעף יהיה ניתוחי[5].

כאמור, המדרש מספר (בבא בתרא קכג, א) שעיני לאה היו רכות, מאחר ולאה בכתה על השמועה שהיא מיועדת לעשו הרשע, "עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ[6]". בכי מסיבי הכולל שפשוף עיניים חזק - יכול לגרום לרפיון החיבור של שריר מרים העפעף - מהעפעף עצמו, ובכך לגרום לצניחת עפעפיים[7].

גורם נוסף לעיניים צרות הוא "קפל עפעף" - הוא קפל עור בעפעף העליון, המכסה את זווית העין הפנימית, אשר גורם לעיניים להיראות מלוכסנות.   קפל העפעף מופיע בעיקר אצל יוצאי אסיה, במיוחד במזרח אסיה ובדרום מזרח אסיה. יש המשערים, כי קפל העפעף נגרם כתוצאה מגורמים אקלימיים. קפל העפעף מופיע גם במצבים רפואיים מסויימים[8].

---

[1] ראה מדרש שכל טוב, בראשית טז, ז.

[2] "חסימת צינור הדמעות: כל הפתרונות", ד"ר אריה נמט, אתר קופת חולים כללית.

[3] השווה ל-נדרים סו, ב ד"ה טרוטות.

[4] ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך "עין", מאת פרופ' אברהם שטינברג. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[5] המכלול האנצ' היהודית בערך "צנחת".

[6] בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין מסופר: "מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמֵּת בְּנָהּ וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל קוֹלָהּ וּבָכָה כְּנֶגְדָּהּ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו" (סנהדרין קד, ב). מבאר רש"י: "ריסי עיניו - שער שבבבת העין היה נופל ונכפל על העין מרוב דמעות" (שם). וא"כ משמע שמכובד הדמעות התכופפו ריסי עיניו של רבן גמליאל, ולא שנשרו ממש. יתכן שזה הפשט גם במדרש על לאה, שריסי עיניה התכופפו ולא שנשרו.

[7]  , "Ophthalmology Clinics for Postgraduates"

by Prafulla Kumar Maharana, Namrata Sharma, Atul Kumar

Page 23,2017, Jaypee Brothers Medical Publishers Pvt. Limited

[8] ויקיפדיה האנגלית בערך "Epicanthic fold" [=קפל אפיקנטי].

© כל הזכויות שמורות למחבר

נס הבאר

 מאת: אורן סעיד

יעקב אבינו בראותו את רחל, בת לבן אחי אמו, נתמלא כוח וגבורה והצליח לגלול לבדו את האבן הכבידה מעל פי הבאר. התרגום יונתן מלמד אותנו שארע כאן נס.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שיעקב הצליח לגלול את האבן הגדולה מעל פי הבאר שבעיר חרן: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (כט, י).

תופעה רגילה בכל ישוב וישוב, מימי קדם ועד ימינו באזורים מתפתחים, היא הבאר הנמצאת בשדה. היא משותפת לאנשי המקום ומשמשת גם להשקאת העדרים, וכרגיל נמצאת אבן גדולה על פיה[1]. האבן, כפי הנראה, הבטיחה מפני גניבת מים, שהיו נוזל חיוני ויקר [הפתגם העממי (משלי ט, יז): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" מרמז על נוהג "לגנוב מים"]. האבן שמרה מפני גניבה כי אדם בודד לא היה יכול לגולל את האבן מפי הבאר (בראשית כט, ח), ורק יעקב אבינו בראותו את רחל, בת לבן אחי אמו, נתמלא כוח וגבורה והצליח לגלול לבדו את האבן מעל פי הבאר.

באר ארטזית.
יוצר: אליסף.
מתוך ויקימדיה

בבראשית רבה דורשים : "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן - אמר רבי יוחנן: כזה שהוא מעביר פקק מעל פי צלוחית" (פרשה ע, יב). כלומר, יעקב לא גלגל את האבן בטורח כמו שהיו עושים הרועים אלא העבירו בקלות, כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית. הצלוחית, היא כלי בצורת בקבוק, כלומר, כלי בצורת ביצה או כדור עם צוואר גבוה מאד וצר וכן עם בסיס-רגל גבוה וצר אף הוא. את צוואר הבקבוק היו סוגרים בפקק[2]. רש"י מציין, שלא מדובר בנס, אלא שיעקב אבינו היה גיבור: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול[3]".

אולם, על פי התרגום יונתן ארע כאן נס:

התרגום יונתן (שם) מסביר, שהמים עלו מעצמם והשקו את הצאן של לבן, ובראותו את הפלא הזה הבין יעקב שהקב"ה זימן לו את זיווגו במקום הזה; וכן, כל עשרים השנה - זמן שהותו של יעקב בבית לבן, היו הולכים המים ונובעים למעלה בזכותו של יעקב. כשברח יעקב מן לבן, המים פסקו לנבוע ולאחר שלושה ימים הבין לבן שברח יעקב, מפני שהמים נבעו בזכות יעקב (תרגום יונתן לא, כב).

באר מים היא מבנה מלאכותי שנוצר בחפירה או בקידוח במטרה להעלות מי תהום מן האקוויפר [=מאגר מים תת-קרקעי (מי תהום) המורכב משכבות סלע (בדרך כלל סלעים קשים) נקבוביות, המאפשרות מעבר מים ואגירתם על גבי שכבות סלע אטומות] אל פני השטח. המים יכולים להישאב מתת-הקרקע בכלי קיבול (כמו דלי) הקשור לחבל, באנטיליה (שהיא מתקן שאיבה עשוי שרשרת נעה, שאליו מחוברים כלי קיבול למים) או, כנהוג בעולם המודרני, במשאבה. כמו כן קיימות בארות ארטזיות שמהן מופקים מים ללא הפעלת כוח חיצוני[4].

לפנינו נס של הפיכת באר רגילה, למקור מים שמימיו עולים מעצמם[5] כמו  באר אַרטֵזִית, כפי שארחיב להלן. לא יתכן שהמים עלו בשל כוחות גיאות ושפל, כיוון שהשפעתם של כוחות אלו מזעריים על מקורות מים קטנים כבאר[6].

באר ארטזית

זוהי באר שמי התהום עולים ממנה בלחץ טבעי. מצויות בארות ששכבותיהן בנויות בצורת קשתות, היוצרות קערון או שקערורית. נתאר לנו שכבת חול כלואה בין שתי שכבות טיט. קצות שכבת החול, המגיעים עד פני השטח העליון, גלויים ודרכם מחלחלים מי הגשמים לכל עמק השכבה. המים העומדים בחלקים השונים של שכבת החול לוחצים על פני המים הנמצאים בתוך השקערורית. אם יקדחו במרכז השקערורית, יזנקו המים, בכח הלחץ מן הצדדים הגבוהים מהמקום המנוקב, בצורת מזרקה. תורת הפיסיקה מסבירה תופעה זאת על יסוד חוק הכלים השלובים[7].   

דוגמה לבאר ארטזית בישראל הוא "מפל איוב" בצפון הכנרת, שנוצר כתוצאה מקידוח של תה"ל (=תכנון המים לישראל בע"מ) במסגרת הפעולה להטיית המעיינות שהמליחו את הכנרת. בארות ארטזיות נוספות הן חמי געש וחמי יואב, המשמשות לצורכי ריפוי ובידור[8].

מעיין העתק

סוג אחר של מקור מים הנובע מהאדמה בעצמו הוא מעיין העתק. המים זורמים באקוויפר כלוא עד הגיעם להעתק (שבר), ושם הם נתקלים בשכבה אטימה, שאינה חדירה למים החוסמת את דרכם. בנקודה זו המים עולים לאורך ההעתק (קו השבר), עד שהם מגיעים לפני השטח, ושם הם פורצים בצורת מעיין. מעינות כאלה הם, למשל, מעיינות הגלבוע, יריחו ומעיינות לאורך גדותיו של ים המלח[9].

יתכן והקב"ה הפך את הבאר שבעיר חרן לבאר ארטזית או למעיין העתק, למשך 20 שנה – זמן שהותו של יעקב בחרן[10].

---

[1] על "השקאה בתקופת המקרא", ראה מאמרו של יהושע ברנד, מחניים - בטאון הרבנות הצבאית הראשית, גליון ל, תשי"ז. למאמר המקוון באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[2] ע"פ הספר "כלי חרס בספרות התלמוד" מאת יהושע ברנד, עמ' תנו, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ג.

[3] וכן נאמר במפורש במדרש תנחומא לפרשת וישלח, על הפסוק "ויקח יעקב, אבן; וירימה, מצבה" (לא, מה): "ראה גבורתו של יעקב... וירימה, והוא הרימה מצבה כאדם שמעביר פקק צלוחית מן הצלוחית" (וישלח, סימן ד). אילולא דברי המדרש, שציין שיעקב הזיז את האבן בכוחו הגדול, ניתן לומר, שהמים הפורצים מהבאר בדרך נס (כפי שיובא להלן ע"פ התרגום יונתן), הם שהרימו את האבן, ובכך עזרו ליעקב להסיר את האבן מעל פי הבאר. כיצד לחץ מים יכול לגרום להרמת אבן כבידה ראה במאמר "כדור האבן - רקע מדעי", באתר מוזיאון המדע ע"ש בלומיפלד בירושלים.  

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "באר מים".

[5] באזורי הרי געש מצויים לפעמים מעיינות חמים שמימיהם עולים מעומק רב, המכונים גֶייזֵרים. מעיינות אלה מכונים בשם גייזרים. המים מזנקים מהם בזמנים קצובים בקול רעש גדול בדמות עמוד מים חמים מלווה ענני קיטור המתנשאים לעשרות מטרים. הגייזר המפורסם בעולם נמצא בפארק ילוסטון בארצות הברית ונקרא "הזקן הנאמן" בגלל "נאמנותו" לתפקיד- הוא פורץ בטמפרטורה של 100 מעלות צלזיוס, בממוצע פעם בשעה וחצי למשך כ-2 עד 5 דקות (ראה בויקיפדיה בערך "גייזר"). יתכן והקב"ה עשה נס לרועים בזכות יעקב כדי להקל מעליהם את השקיית הצאן, והפך באר רגילה לגייזר, במשך עשרים השנה. בחרן הנמצאת בתורכיה, יש הרי געש פעילים וכן הרי געש כבויים-הרי געש שפעלו בעבר, ולכן סביר שיווצרו גייזרים בחרן (ראה בויקיפדיה בערך "גאוגרפיה של טורקיה"). הקושי הקיים בהסבר זה, הוא  שמדובר במים חמים מאוד ואפילו רותחים, ואיך שתו מים חמים או רותחים? לכן יש להעדיף את ההסבר של באר ארטזית.

[6] ראה גם במאמר "גיאות הנילוס" בפרשת ויגש.

[7] חוק זה נובע מחוק פסקל הקובע כי לחץ הפועל על נוזל בנקודה כלשהי מועבר לכל נפח הנוזל, ופועל בכל הכיוונים. חוק כלים שלובים קובע, כי הנוזל בכלים המחוברים ביניהם יהיה בכל הכלים באותו גובה.

[8] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "באר ארטזית".

[9]  הספר "מים", מעיין העתק, מחברים:  סביר, בילי ; הראל, יאיר ; צוותי פיתוח ישראלים, ירדנים ופלשתינים, 2004, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. המקור המקוון בספריה הוירטואלית של מטח, "מעין העתק".

[10] ישנה מחלוקת בתפיסת הנס. יש שטוענים שאל לנו לפרש את הנס בשום דרך אלא הנסים הם אירועים הנעשים ע"י השגחתו של הקב"ה בלבד, והם דברים הנשגבים מבינתנו. אולם רבים הם המסבירים את הנסים באמצעות חוקי הטבע, ואנו נוקטים כאן בדרך זו. הטבע הוא נס. חוקי הטבע והנס או ההשגחה אינם נוגדים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. הנס מופעל במסגרת ההסדר הטבעי בלבד, אפילו הנס הפלאי ביותר מופעל במסגרת הבריאה; מובא ברבינו בחיי שמות יד כז: "הקב"ה התנה עם כל מה שנברא במעשה בראשית, ציווה לים שיקרע, את השמש והירח שיעמדו בימי יהושע...". ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר ג סוף סעיף עג) כותב: "כי המנהגים שנשתנו-הם טבע". וכן כתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "... ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות...".

© כל הזכויות שמורות למחבר

לבנה לוז וערמון

 מאת: אורן סעיד

בתיאור מעשה יעקב בצאן לבן, מתואר שיעקב קילף עצי לבנה לוז וערמון. נחלקו הפרשנים בזיהוי עצים אלו.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שיעקב רעה את צאן לבן. התורה מספרת שיעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות לבנות ושם אותם לנגד הצאן: "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת" (ל, לז).  יעקב אבינו קילף חלק מהקליפה של העצים על מנת לחשוף את הצבע הלבן שמתחת לקליפה.  מקובלת הדעה, שיעקב שם מקלות לנגד הצאן, כדי שבהשפעת הגוונים הטלואים של קליפת הענפים והפצלות, יֵלדו הצאן "עקוּדים" "נקוּדים", היינו: כבשים, שצמרם הלבן טלוא בחום, או עיזים שחורות הטלואות בלבן[1]. במאמר זה נעסוק בזיהוי העצים שפיצל יעקב, לבנה לוז וערמון[2].

כאמור, המקלות היו משלושה מיני עצים: לבנה, לוז וערמון. רש"י במקום עמד על זיהויים של עצים אלו: "מַקַּל לִבְנֶה - עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד, יג) 'תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה', ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז [=צפצפה רעדנית] שהוא לבן; לוּז - ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז [=אלסר]; וְעֶרְמוֹן - קשטיניי"ר בלע"ז [=עץ ערמון]" (שם).

דולב מזרחי.
אחד הזיהויים ל"ערמון".
מתוך ויקימדיה

לִבְנֶה

רש"י זיהה אותה עם הצפצפה הרעדנית (Populus tremuloides) הגדלה בחופים המערביים והמזרחיים של צפון אמריקה והנושאת המון פרחים לבנים[3]. הרס"ג מתרגם: "לבנה – לבנא" (שם) והכוונה לעץ הלבונה המוציא שרף ריחני. יהודה פליקס מציין שני זהויים ללבנה[4]:

א. הצפצפה המכסיפה (Populus alba)  -  עץ גבוה ומצל, הגדל בסמוך לנחלים ומצוי גם בארם נהרים, מקום מושבו של לבן. לצפצפה המכסיפה גזע בגוון בהיר.

ב. לבנה רפואי (Styrax officinalis) - זהו שיח או עץ נפוץ מאוד בחורש הים-תיכוני בארץ ישראל ובלבנון. השם "לִבְנֶה" נגזר מהצבע הלבן. ללבנה הרפואי יש פריחה לבנה בולטת וגם החלק הפנימי של הענף (העצה) בהיר מאוד.

לוּז

רש"י זיהה את הלוז עם אגוז אלסר[5] (CORYLUS). האבן עזרא מזהה את הלוז – על פי פירוש רבינו סעדיה גאון -  עם השקד: "והגאון אמר: כי לוז שקדים, בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל, כי השתי לשונות והארמית ממשפחה אחת היו" (שם); וכן החזקוני מבאר: "ולוז – היינו שקדים" (שם) וכן תרגם בתרגום יונתן את הפסוק המתאר את המנחה ששלח יעקב אבינו מארץ ישראל ליוסף "בוטנים ושקדים – מְשַׁח דְבוּטְנִין וּמְשַׁח דְלוּזִין" (בראשית מג, יא). האלסר אינו גדל בארץ ולכן זיהוי הלוז עם השקדים הוא עדיף[6].

לאחר הסרת הקליפה מענף השקד (Prunus dulcis), מתגלה צבע צהבהב בהיר של החלק הפנימי (העצה) של הענף[7].

עֶרְמוֹן

רש"י פירש שהכוונה לעץ הנקרא בימינו ערמון (Castanea) ולפריו, אשר גוונו החום נקרא "ערמוני". כך גם מבאר הרד"ק בפירושו לספר יחזקאל (לא, ח): "וערמונים - כמו ולוז וערמון שהוא אילן שקורין קשטיני"ר (Castanea)  בלע"ז".  ברם, העץ הנקרא בימינו ערמון (Castanea) איננו חלק מנוף ארץ ישראל וארם נהריים[8].

אונקלוס תרגם: "וְעֶרְמוֹן - וְדִדְלוּב" (שם) וכן רבינו סעדיה גאון תרגם: "עֶרְמוֹן - דלב", וכן בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה: "ערמונים - דּוּלְבֵי" (כג, א); ונראה שהכוונה לדולב המזרחי (Platanus orientalis).

הדולב המזרחי הוא עץ גבוה המגיע לגובה רב, ובעל גזע מרכזי עבה במיוחד שמתפצל לענפים מאסיביים. עץ זה גדל בגדות נחלים ונהרות והריכוזים העיקריים של מין זה הם בצפון הארץ: בשמורת הדן, בנחל כזיב, בנחל בצת ובנחל עמוד. בעץ זה, בדומה לאקליפטוס, מתקלפת קליפת הגזע מדי שנה ומתגלה גזעו הלבנבן, ואפשר שמכאן שמו "ערמון", היינו "העומד ערום". 

פרופ' זוהר עמר הציע[9], שההחלפה בין הדולב המזרחי והקשטניי"ר (Castanea) נגרמה בגלל הדמיון החיצוני בין פירותיהם העטויים ב"קוצים".

---

[1] להרחבה ראה מאמר "מעשה יעקב בצאן לבן", פרשת ויצא, בבלוג זה.

[2] ע"פ דעת מקרא לפסוקים הנ"ל. וכן ב"עולם התנ"ך" לבראשית [עולם התנ"ך הוא פרוש מדעי למקרא. דברי הימים הוצאה לאור. 1993-1996], פירושיו של יהודה פליקס לפסוקים הנ"ל.

[3] ע"פ אוצר לעזי רש"י מאת הרב משה קטן.

[4] פליקס, י. (1984). חי וצומח בתורה: תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים ע״י כמאתיים תמונות וציורים. ישראל: ישראל הצעיר, עמ' 208.

[5] וכן רש"י בתלמוד בבלי מסכת בכורות: "לוז – קולדר"א [=על פי אוצר לעזי רש"י: אלסר] שגדלים בו אגוזים קטנים" (בכורות, ח, א).

[6] ראה גם תוספות בכורות (ח, א) ד"ה תרנגולת, המביא ראיות לכך שהלוז הוא השקד.

[7] Radu, M. (2022, October 6). The almond tree – supplier of the famous amaretto flavour and of a dense and beautifully coloured hardwood. Revista din Lemn.

[8] אנצ' מקראית בערך "ערמון", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[9] ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 104-105). להרחבה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "ואימא דולבא? בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא – דולב מזרחי", סוכה (לב, ב), פורטל הדף היומי.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מעשה יעקב בצאן לבן

 מאת: אורן סעיד

יעקב אבינו שלט בתהליכי ההתרבות של צאן לבן, באמצעות חוקי התורשה, שנתגלו לו ע"י המלאך.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שיעקב רעה את צאן לבן. יעקב ולבן עשו ביניהם הסכם לחלוקת הצאן על פי הצבע שלהם.  צבע הכבשים הוא בדרך כלל לבן וצבע העיזים הוא בדרך כלל שחור (להלן "חלק"). יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב "נקוד עקוד וטלוא" ויש עזים שעורן טלוא כתמים בהירים (להלן "טלוא"), בלשון הכתוב "טלוא ונקוד וברוד (=מלשון ברד, היינו הכתמים הלבנים על רקע השחור)". יעקב מציע ללבן, שלבן יפריד מן הצאן ה"חלקות" – היינו הכבשים הלבנות והעזים השחורות -  את כל הטלואות ויקחן לעצמו, ובעדר יעקב יוותרו רק "חלקים". עתה מבקש יעקב, שהוא יקבל כשכרו את כל הוולדות הטלואים שיוולדו מן הכבשים והעזים ה"חלקות". הצעה זו קסמה ללבן, כי הוא הניח שהצאן ה"חלקות" יילדו רק אחוז קטן ביותר של וולדות טלואים. כיצד הצליח יעקב לגרום שהוולדות ילדו אחוז גדול של טלואים?

התורה מספרת שיעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות לבנות ושם אותם לנגד הצאן: "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (ל, לז-לט).  יעקב אבינו קילף חלק מהקליפה של העצים על מנת לחשוף את הצבע הלבן שמתחת לקליפה. 

השפעת הגוונים הטלואים

מקובלת הדעה, שיעקב שם מקלות לנגד הצאן, כדי שבהשפעת הגוונים הטלואים של קליפת הענפים והפצלות, יֵלדו הצאן "עקוּדים" "נקוּדים", היינו: כבשים, שצמרם הלבן טלוא בחום, או עיזים שחורות הטלואות בלבן. פירוש זה יוצא מתוך ההנחה, שיש בהשפעת הסביבה (היינו: הגוונים שהצאן רואות בעת הזיווג) כדי להשפיע על גוון הוולד. כך למשל פירש הספורנו: "לנכח הצאן – והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחידוש פעולת המציג ותצויר בדמיונם בעת ההריון, כי הציור בכחו הַמְּדַמֶּה בעת ההריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר " (ל, לח).

רועה צאן. יוון.
צבע הצאן נקבע ע"י חוקי התורשה.
יוצר: Ggia
מתוך ויקימדיה

השד"ל מביא דעה של רופא אחד הטוען שאין בכוח הדימיון להשפיע על תכונות הוולד בעת ההריון. לכן מפרש הרופא את מעשה יעקב בצאן לבן, שיעקב שם את המקלות עם הפצלות הלבנות, כדי שהנקבות בצאן יבחרו להם זכרים באותם גוונים שראו במקלות, וע"י כך הן ילדו נקודים וטלואים, וזה לשונו: "ויחמו הצאן אל המקלות - בכוח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, והחכם בורדאך בספרו פיסיולוגיה [1] (לייפציג 1837) הביא כמה מעשים שהיו בדור הזה, המוכיחים בבירור כי כוח הדמיון פועל על העובר, לא לבד בזמן ההריון, אלא גם קודם ההריון.

ודע כי בשנת 1727 קם רופא אחד, בלונדל שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלית [2], בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכולת כוח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו [3] התעורר גם כן לפרש סיפור מקלות יעקב, ואמר כי לא ביקש בתחבולתו זאת שהצאן על ידי ראיית המקלות תלדנה כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת יחם, תדבק נפשם בגוונים ההם, וכשתבואנה להיזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (עיין דוגמא לזה בסנהדרין סג, ב), ועל ידי זה תלדנה נקודים וטלואים, כי היו הילודים דומים לאבותיהם. והביא הרופא הנ"ל סיוע לדבריו ממה שכתוב: 'וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים; וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים' (לא, י;לא, יב), הרי מפורש כי לא הדמיון היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם. ויש סעד לזה גם מדברי רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה עג, ז), הביאם רש"י: 'הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו' (ל, לח ד"ה ויחמנה), כלומר כיוצא בזכר, לא כיוצא במקלות. ולדעת הרופא הנזכר צריך לומר כי מה שכתוב: 'וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וגו' ' (ל, לו) לא עשה זה לבן מיד אלא הבדיל הנקודים והטלואים ולקחם מיעקב ונתנם ביד בניו, ואחר זמן כשראה שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות כהם, אז הרחיקם ממנו דרך שלושת ימים. והגדתי כל זה מפני שכן האמנתי גם אני במשך שנים רבות, ואולי עוד רבים יש בעולם שאינם מאמינים בפעולת הדמיון, ויהיה הפירוש הזה להם לנחת רוח ".

ברם, השד"ל בסוף פירושו, מעדיף להאמין בדעה, שבכוח הדמיון להשפיע על גוון הוולד, באמצעות "הכוח החשמלי": "ואני אחרי אשר קראתי קצת מעניני המאגניטיזמוס [4] [=הכוח חשמלי אשר בגופות של בעלי חיים], וראיתי עדות אנשים חכמים מאומות שונות, אשכנזים צרפתים ואיטלקיים, חזרתי להאמין בדברים הרבה שהגידו לנו הקדמונים, ושהייתי מרחיק אפשרותם להיות סיבתם בלתי מובנת לנו" (ל ,לט).

המדע של ימינו דחה האפשרות שבכוח הדימיון להשפיע על תכונות הוולד בעת ההריון. גם העיון המדוקדק בכתובים עשוי להראות, שהצאן לא ילדו את הטלואים בהשפעת המקלות, כי אם בהשפעת סוד, שגילה מלאך ה' ליעקב בשנתו (בראשית לא, יא-יג). פרופ' יהודה פליקס מסביר [5] שהסוד שגילה המלאך ליעקב הוא חלק מחוקי התורשה – אותם גילה גרגור מנדל רק במאה ה-19  - דבר שאיפשר ליעקב "לשלוט" על התכונות הרצויות של הכבשים. יעקב אבינו השתמש במקלות רק על מנת להטעות את לבן ולהזכיר לו שאין יעקב מתכוון אלא לנהוג בדרך הרגילה והידועה של הרועים, שהיו סבורים - ע"פ הידע שרווח בתקופתם - שיש בה כדי להשפיע על תדירות הופעת הכתמים החומים בכבשים הלבנים, והכתמים הלבנים בעזים השחורות.

חוקי התורשה – בקצרה

על מנת להבין את מעשה יעקב בצאן לבן, נלמד מספר עקרונות בתורת התורשה-גנטיקה.

ניסויים בתורשה וחקר מבנהו של התא איפשרו לקבוע, כי התכונות התורשתיות נקבעות ע"י כרומוזומים, הנמצאים בגרעינו של התא . בכל תאי הגוף ישנו זוג של כרומוזומים מכל סוג. מספר התכונות התורשתיות גדול בהרבה ממספר הכרומוזומים. מכאן ברור, כי כל כרומוזום קובע תכונות רבות. כל כרומוזום מורכב מחלקיקים קטנים יותר הקרויים גנים. זוג אחד של גנים קובע את צבע העיניים, זוג אחר את קרישת הדם התקינה וכדומה.

כשתא הזרע מפרה את תא הביצה, גרעיניהם מתמזגים זה עם זה ונוצר גרעין מופרה אחד, כך שמחצית הכרומוזומים שבתאי הגוף בא מן האב (מתא הזרע) ומחצית-מן האם (מתא הביצה). עתה נראה כיצד משפיעה עובדה זו על העברת התכונות התורשתיות. ניקח לדוגמא את תורשת הלבקנות, המתבטאת בחוסר חומר צבע בעור בשערות ובקשתית העין. נבחן את הרכב הגנים לגבי תכונה זו [6]:

1. אם הילד מקבל משני ההורים גן ללבקנות הוא יהיה כמובן לבקן. ואם הילד מקבל משני ההורים גן לעור כהה הוא יהיה בעל עור כהה.

2. מה יהיה צבע עורו במקרה שהוא מקבל מהורה אחד גן ללבקנות ומההורה האחר גן לעור כהה? ניתן לחשוב שהילד יקבל צבע ביניים, אך זה לא נכון. כל הילדים בעלי גן אחד ללבקנות וגן אחד לעור כהה הם בעלי עור כהה! הגן לעור כהה דומיננטי ("משתלט") על הגן ללבקנות. דבר זה מלמדנו שיש לנו בתאי הגוף גנים המעבירים תכונות שונות ממה שיש לנו במציאות, אך גנים אלה מופרעים ע"י גנים דומיננטיים, ולכן אינם באים לידי ביטוי במציאות.

א"כ, ע"פ חוקי התורשה, יש תכונות שהן דומיננטיות ותכונות שאינן דומיננטיות. ילד יורש מהוריו גנים כאלה וכאלה והדומיננטיים הם אלה שמופיעים, אבל גם אלה שאינם דומיננטיים נשארים אצלו. הגנים שלא מופיעים אצלו למעשה נשמרים, וכאשר הוא מזדווג עם אשתו לעוד דור, וגם אצלה יש גנים שהם לא דומיננטיים הרבה פעמים קורה שהלא דומיננטיים מזדמנים יחד ונולדים ילדים שיש להם את אותה התכונה.

הסוד שגילה מלאך ה' ליעקב

הגן לצבע ה"חלק" של הצאן (לבן בכבשים ושחור בעזים) הוא הדומיננטי ומשתלט על הגן של הצבע ה"טלוא".  נמצא, שהיום אנחנו מסוגלים להבין את הסוד שגילה המלאך ליעקב אבינו שגם התיישים הלבנים הם לא כולם לבנים טהורים; כלומר הם לא לבנים שיש להם שני גנים לבנים, אלא הם לבנים מפני שיש להם גן דומיננטי לבן אבל יש להם גם גן מסוג "טלוא". בצירופים הנכונים אם הם יזדווגו עם אחרים שגם הם אינם לבנים טהורים יוולדו "טלואים" בכבשים. יעקב היה צריך לגלות מבין הכבשים והעיזים ה"חלקות" את אלה שיש להם גן שאינו דומיננטי מסוג "טלוא"; על ידי הכלאתם בינם לבין עצמם עשוי הוא לקבל שפע וולדות טלואים. כמו כן, אם יעקב, יוציא מהעדר את אלה שמוכח שהם בצבע "חלק" טהור אז אחוז ה"טלואים"  יעלה. זה מה שיעקב עשה. המלאך הסביר ליעקב איך להפריד את אלה שהם "חלקים" טהורים, מאלה שיש להם שני גנים שונים שמהם ניתן להוציא דורות של "טלואים", וכך הוא עשה.

בנוסף, כיום אנו יודעים, שאותם שיש להם שני גנים שונים של תכונה מסויימת, עשויים לגלות תכונות של פוריות יתירה לעומת אלה שיש להם שני גנים זהים של אותה תכונה.

---

[1] Karl Friedrich Burdach,  Die Physiologie als Erfahrungswissenschaft, 1776-1847, פיזיולוג גרמני.

[2] שמו The Strength of Imagination in Pregnant Women Examin'd,

by Blondel, James Augustus, approximately 1666-1734

[3] שם, עמוד 33.

[4] לפי בלונדל אין דרך מדעי להעברת מחשבות האם לוולד. אבל לפי שד״ל כוח המגניטיזמוס יכול להסביר את התופעה, שעל ידי כח זה המוח מדריך את שאר האברים.

[5] ראה מאמרו של פרופ' יהודה פליקס, "תורשה בפרשת יעקב והכבשים", תחומין  כרך  ג  עמ'  461 בנושא זה.

[6]  ראה גם אנצ' רפואית למשפחה בערך "תורשה", רביבים – הוצאה לאור, תל אביב, 1981.

© כל הזכויות שמורות למחבר

התרפים - אצטרולב (Astrolabe)

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים של אביה לבן. יש פרשנים שביארו שהתרפים הם כלי אסטרונומי מתוחכם ששימש גם לחיזוי עתידות.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים של אביה  לבן: "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (לא,יט). התרפים שימשו את לבן לעבודת אלילים, כפי שלבן טוען בפני יעקב: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (לא ,ל). התרפים מוזכרים במקומות נוספים בתנ"ך. למשל, על המלך יאשיהו מסופר כי השמיד עם כל עבודות האלילים שהיו בתקופתו גם את התרפים (מלכים ב, כג, כד). מכאן שהתרפים היו סוג של אליל מסוים. הפרשנים מציינים [1] שהתרפים ששימשו לעבודת אלילים היו בצורת אדם.

בספר שמואל מסופר, שמיכל בת שאול שמה את התרפים במיטתו של דוד להטעות את אויביו, ולגרום להם לחשוב שהוא ישן בה (שמואל א, יט, יג-טז). בהקשר זה, מציין הרמב"ן, שהיו תרפים שלא שימשו לעבודת אלילים: "אבל לא היו כל התרפים נעבדים, כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדנינו דוד" (שם).  גם האברבנאל מבאר שהיו כמה סוגים של תרפים: "תרפים - צורת בן אדם, יש לעבודה זרה ויש לדעת השעות" (שמואל א, יט, יג). במאמר זה נתמקד, בתרפים ששימשו "לדעת השעות".

תרפים - כלי נחושת העשוי לדעת חלקי השעות

הרמב"ן מבאר: "והקרוב מה שאומרים, שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות". גם הרד"ק כותב כך: "הם כלי הנחושת שרואין בו שעות היום ויראו בו עתידות... ונקרא בלשון רבים לפי שהוא עשוי לוחות לוחות" (שם). אף האבן עזרא מביא פרשנות זו: "יש אומרים שהוא כלי הנחושת העשוי לדעת חלקי השעות". האבן עזרא בפירושו לשמות (יא, ד) שוב מציין את הכלי הנ"ל: "כחצות הלילה  - ...וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רביע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחושת ; אף כי חצי הלילה שהיא יותר קשה".

אצטרולב מהמאה ה-16.
מתוך ויקימדיה

על איזה כלי מדובר ?

האבן עזרא כתב ספר בשם  "כלי נחושת", אשר כולו עוסק בתיאור הכלי ואופן השימוש בו בהרחבה [2]. בשער הראשון של ספר זה הוא כותב: "מזכרון כלי האצטרלוב. והשמות הנופלים בו. והרשמים הנופלים בו . וקראתיו כלי נחושת מפני שרובם עושים אותו מנחושת. ומי שרוצה לעשותו מכסף או מזהב הרשות בידו". האבן עזרא מתאר בבקיאות מדהימה את הכלי ואופן השימוש בו, מניסיונו האישי.

האצטרולב (Astrolabe) הוא מכשיר למדידת גובה הכוכבים או השמש במעלות מעל האופק וכך מאפשר לקבוע את קו הרוחב שבו אנו נמצאים. באמצעותו ניתן לדעת את השעה וכן לחקות את תנועת הכוכבים. האצטרוֹלָב הומצא על ידי האסטרונום היווני היפארכוס במאה השנייה לפנה"ס, והחל מהמאה התשיעית, הערבים הפכו אותו למכשיר מתוחכם ושימושי ביותר.

האצטרולב הפשוט היה מורכב מלוח עץ או מתכת עגול, שעליו סומנו 360 מעלות והוצמדה לו זרוע מסתובבת על ציר. המשתמש היה  מסתכל דרך נקבי הצצה בזרוע  עד שאור השמש או אור הכוכב עבר דרך שני הנקבים. המחוג שבקצה הזרוע הראה את גובה הכוכב או השמש במעלות מעל האופק – הוא קו הרוחב. אצטרולב משוכלל יותר, הכיל כמה לוחות בבסיסו לחישובים שונים ולאזורים שונים[3]. הם הלוחות שנזכרו בדברי הרד"ק הנ"ל ["עשוי לוחות לוחות" (שם)].

בספרד נמצאו אצטרולבים עם כיתובים בעברית, על פיהם נראה כי יהודים שחיו במקום בתקופת האיסלאם יצרו מכשירים אלו, ולא רק השתמשו בהם.

אברהם זכות, האסטרונום היהודי שגורש מספרד, הוזמן לבית ספר לניווט בסגרש ע"י אנריקה, הנווט מפורטוגל (1394-1460). הוא שיכלל את האצטרולב וחיבר לוחות אסטרונומיים, שאפשרו לספנים לתרגם את נתוני האצטרולב לקו רוחב גיאוגרפי שבו הם נמצאים. לוחות אלה החליפו לוחות אסטרונומיים, שחוברו בספרד במאה ה-13 ע"י שני יהודים לפי בקשתו של המלך אלפונסו העשירי [4]. הפורטוגלי, ואסקו דה גמה, שהיה הראשון שהגיע להודו בדרך הים, בעקפו את אפריקה (1498) , קיבל לפני הפלגתו הוראות מאת התוכן היהודי הגדול אברהם זכות, ששימש באותו זמן כאסטרולוג מלך פורטוגל. דה גמה נפרד מאת זכותו בפומבי, בפני כל חבר מלחיו, ולקח אתו שני "אצטרולבים" חדישים, שהוכנו בידי המלומד היהודי הדגול אברהם זכות [5].

פרופ'  נחום סלושץ כותב[6] כי חכמי ישראל תרמו רבות לשיפור האצטרולב: "ידוע כי המצפן לא היה בראשיתו ציר נאמן לשולחיו, כי הקוטב של המצפן היה מתנודד יחד עם כל האניה לכל עבר, וקשה היה לקבוע שיעמוד בדיוק במגמה אחת. צריך היה איפוא למצוא אמצעי אחר מקביל לו, שיקיים את עדותו, ועל זה ישבו חכמי ישראל התוכנים ועורכי המפות באיי הבלאריים (במאות ה-13 וה-14) ושכללו את כלי המדידה שנקרא אצטרולב, שפירושו: מודד הכוכבים. השם היווני בלבד מרשה להניח שלא היתה זאת המצאה חדשה. אף על פי כן, לא נתקן כלי זה למעשה אלא בידיהם של חכמי ישראל". 

הפוסקים דנו בשאלת השימוש באצטרולב בשבת. בשולחן ערוך נפסק: "אסור ללמוד בשבת ויום טוב, זולת בדברי תורה; ואפילו בספרי חכמות אסור; ויש מי שמתיר, ועל פי סברתו מותר להביט באצטרלו"ב בשבת (ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סימן שח)" (שלחן ערוך אורח חיים שז, יז). כלומר, לדעת מי שמתיר ללמוד בשבת בספרי שאר החכמות (שאינם תורה), מותר להסתכל באצטרולב בשבת ואף לטלטלו[7].

האצטרולב, שבעזרתו חישבו את מיקום הכוכבים, היה כלי חיוני לא רק עבור האסטרונומים, אלא גם עבור האסטרולוגים, חוזי העתידות, שעל פי מיקום הכוכבים, שמצאו באמצעות האצטרולב, ניבו את העתיד. הרמב"ן ציין בפירושו שכלי זה שימש לחיזוי עתידות: "ויקסמו בהם לדעת עתידות" (שם). האבן עזרא ציין בפירושו, ביאור נוסף לתרפים: "והקרוב שהיה לבן אביה יודע מזלות ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת אי זה דרך ברחו" (שם), כלומר, כלי זה שימש את חכמי המזלות (האסטרולוגים), ורחל גנבה את התרפים מלבן, כי פחדה שלבן, שהיה אסטרולוג, יגלה באמצעות האצטרולב להיכן ברחו. א"כ, לבן השתמש באצטרולב לחיזוי העתיד.

לפי פירוש זה, האצטרולב הוא קדום מאוד[8], והיה בשימוש כבר בתקופת האבות. ניתן לומר, שהפרשנים הביאו את האצטרולב רק כדוגמא, לכלי המשמש לחיזוי עתידות, שהיה נפוץ בתקופתם; אך לבן הארמי השתמש באמצעים אחרים לחיזוי עתידות, שהיו נפוצים בתקופת האבות.

---

[1] האברבנאל (שמואל א, יט, יג), אבן עזרא (בראשית לא, יט), רד"ק (שופטים יח, ה).

[2] הובא לדפוס בשנת 1845, קניגסברג. ניתן לקריאה ולהורדה באתר "hebrewbooks" "כלי נחושת"

[3] באתר TED , טום וודג'ק מדגים את הפעלת מכשיר האצטרולב

[4] ע"פ האתר של המוזיאון הווירטואלי של אוניברסיטת תל אביב, בנושא "ניווט ימי וכלי ניווט – האצטרולב"

[5] ע"פ הספר  "תחיית הימאות העברית", ירמיהו הלפרן, מכון ז'בוטינסקי בישראל ,תשכ"א, עמוד 31.

[6] בפרק "מכשירי השיט" "שבספר הים", תל אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח. ראה גם בספר  "תחיית הימאות העברית", ירמיהו הלפרן, מכון ז'בוטינסקי בישראל ,תשכ"א, עמוד 30.

 [7] הרשב"א מתיר לטלטל האצטרולב בשבת, וכן ספרי החכמות (ח"א, תשעב; ח"ד,  קב) ולדעת הרמב"ם (פירוש המשנה כג, ב) שאסר לקרוא בשבת בשום ספר זולת ספרי הנבואות ופירושיהן יש להסתפק בדבר (משנה ברורה סימן שח סעיף קטן קסד).

[8] אולי מדובר בתצורה פרימיטיבית של האצטרולב, שהיה קיים כבר בתקופת האבות.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הדודאים

 מאת: אורן סעיד

למרות שלאה השתמשה בצמח הדודאים, כסגולה לפריון - ע"פ השקפת הקדמונים, התורה מדגישה שמפתח ההריון והלידה נמצא אצל הקב"ה.

נאמר בפרשתנו שראובן הלך לשדה והביא דודאים ללאה: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ, וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ" (ל, יד). רחל בקשה מלאה שתתן לה דודאים כדי שלא תהיה עקרה.

לגבי זיהוי צמח זה נחלקו במדרש בראשית רבה: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים -  ר' חייא בר אבא אמר יברוחין.  ר' יצחק אמר שעורין. ר' יהודה ב-ר' סימון אמר מיישין [1]" (פרשה עב, סימן ב). דעתו של רבי חייא בר אבא, מתאימה לצמח הדודא הרפואי [2]. בערבית הדודא הרפואי נקרא גם בשם "יברוח". גם אסף הרופא  כתב [3]: "דודאים נקראים בלשון ארם יברוחין וכל לשון מנדרגורא". מנדרגורא הוא כמובן שמו הלטיני של הדודא הרפואי (Mandragora). זוהי הדעה המקובלת על זהותו של צמח הדודא, עם הדודא הרפואי (Mandragora), ע"פ המפרשים מתרגום השבעים עד ימינו [4]. צמח זה הוא צמח רב-שנתי ממשפחת הסולניים.

דודא רפואי.
יוצר: פ. איתן.
מתוך ויקימדיה

זמן פריחתו בחורף והוא מצוי בכל המחוזות הים תיכוניים שבארץ. יש לו שרש עבה ומסתעף, פרחים כחולים ולבנים ופירות שבהם ענבות כתומות-אדומות הניתנות לאכילה. לפירות יש   ריח נעים, חזק ומשכר, כפי שנאמר בשיר השירים: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" (שיר השירים  ז, יג). מהצמח הריחני הזה ניתן להפיק סם המעורר שלשול והקאות ונקשרו בו אגדות רבות אצל כל העמים בכל הזמנים.

הוא נחשב לסם הגורם לפיריון האשה ומכאן בקשת רחל העקרה שלאה תתן לה מן הדודאים שמצא בנה ראובן. ההשקפה הזאת של הקדמונים, כי לדודאים תכונות של שיקוי אהבה והם מסייעים ללידה קלה, קשורה לצמח זה בשל שורשו המסתעף בצורת גפי אדם [5] (יש הרואים בהסתעפות זו דמות שני אוהבים וגוזרים מכאן דודאים-שני אוהבים). מאידך גיסא, ספק אם בכתובים התכוונו לכך, כי הרי דווקא לאה שויתרה על הדודאים נתעברה, ולא רחל שקבלה אותם; ואולי באים הכתובים לרמוז כי ההריון והלידה הם מהאלוקים ואינם מושפעים מגורמים חיצוניים-וכך משמע מהמפרשים [6].

בזמן האחרון נערך מחקר מדעי על סגולותיו הרפואיות של צמח זה והתברר שיש בו מעט מאוד חומרים מעוררים וספק אם יש בכוחם לפעול כסם המעורר תאווה.

ראובן נהג כאמונה הנפוצה בתועלתו של צמח זה, והתורה מדגישה שמפתח ההריון והלידה נמצא אצל הקב"ה.

 

---

[1] מיישין מזוהה עם מייש דרומי (Celtis australis). להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "אף של מייש – מייש דרומי", מעילה כט, ב.

[2] השווה לדעות המובאות בתלמוד בבלי, סנהדרין: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ... וילך ראובן בימי קציר חטים, אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל. וימצא דודאים בשדה. מאי דודאים? אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, רבי יונתן אמר סביסקי " (סנהדרין צט, א). דעתו של רב זהה לדעתו של רבי חייא בר אבא המובאת במדרש לעיל. דעתו של רבי יונתן, המזהה את הדודאים עם 'סביסקי', גם מתייחס לצמח הדודא הרפואי, שכן 'סביסקי'  הוא הפרי של הדודא הרפואי. להרחבה, ראה גם בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה – דודא רפואי", סנהדרין צט.

[3] אסף הרופא בן ברכיהו (המאה ה-6), רופא יהודי, שחי בארץ ישראל בסביבות טבריה.

[4] ע"פ הספר "הצומח בתנ"ך" מאת יהודה פליקס בערך "דודאים", וכן  מהספר "עולם הצומח המקראי" מאת יהודה פליקס, הוצאת מסדה בע"מ, רמת-גן, 1968, עמ' 192-193.

[5] כך למשל ציין הרמב"ן:  "והם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידיים" (בראשית ל, יד) וכן אבן עזרא פירש: "הדודאים – צמח כדמות צורת אדם" (שיר השירים ז, יד).

[6] עיין למשל, במלבי"ם פרק ל, טז-יח.

© כל הזכויות שמורות למחבר