שמור את חודש האביב

 מאת: אורן סעיד

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לאביב יש הגדרה חקלאית וגם הגדרה אסטרונומית.

נאמר בפרשתנו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (כג, טו). בציווי זה אנו נדרשים לדאוג שפסח יחול באביב. במאמר זה נדון האם הלוח העברי עומד בציווי זה.

מהו ה"אביב"?

הוראתו הרווחת ביותר של מונח 'אביב' בעברית החדשה היא העונה שבין החורף ובין הקיץ, החלה בערך בין החודשים העבריים ניסן-סיוון. הצצה אל מקורותינו הקדומים מלמדת על כך, שיסודו של מונח זה במושגי החקלאות הארצישראלית הקדומה, והוא מתייחס לשלב בהתפתחות השעורה[1].

חודש ניסן כונה במקרא אביב, שכן הוא החודש שבו עומדים להבשיל גרגירי השעורה. בשלב זה הם עדיין רכים, כלומר במצב 'אביב'. משמעות זו עולה גם מהכתוב המדווח על הפגיעה בחקלאות המצרית בעקבות מכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). בעת מכת הברד היתה השעורה בשלה בדרגת  'אביב', כלומר במצב צעיר[2], ולכן הפגיעה בה הייתה מוחלטת. לעומת זאת, מיני תבואה אחרים, החיטה (Triticum durum) והכסמת (Triticum dicoccum) היו 'אפילות', היינו במצב התפתחות ראשוני, או שלא צמחו עדיין כלל ולכן הן לא נפגעו במכת הברד.

לוח עברי.
בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב.
מתוך ויקימדיה

אביב השיבולים מתרחש בעונה בה נפסקים הגשמים, יוצאת השמש והטמפרטורות מתחילות לעלות, וכך קיבלה עונת המעבר בין החורף לקיץ בימינו את השם "אביב".

ל"אביב" ישנה גם הגדרה אסטרונומית. שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן[3]" (סנהדרין יג, ב). מהי תקופת האביב?

לפי ההגדרה האסטרונומית האירופאית, האביב מתחיל ביום השוויון, בו שווה אורך היום לאורך הלילה, ונגמר ביום בו היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. זה אומר שבחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ב-21 במרץ ומסתיים ב-21 ביוני. בתלמוד בבלי (עירובין נו, א) מדברים על ארבע עונות: "תקופת ניסן, ותקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת" - המקבילות לארבע העונות המקובלות בימינו: אביב, קיץ, סתיו, חורף. בתקופת ניסן חל יום השיוויון האביבי: "ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין" (ירושלמי ברכות א,א דף ב). א"כ, תקופת האביב מתחילה ביום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ואז מתחילה בו עונת האביב[4].

הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב, מבחינה חקלאית - השלב בו מתחילים השעורים להבשיל, או אסטרונומית - היום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ומתחילה בו עונת האביב.

יסודות הלוח העברי[5]

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לכן, אחת לשנתיים או שלוש שנים אנו מעברים את השנה[6]; וכפי  שנאמר במכילתא: "שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב).

כשבנו את הלוח העברי, חז"ל השתמשו בנתונים הבאים (שהם תוצאות של חישוב אורך החודש, ראה לקמן):

חודש (=הזמן שעובר בין מופע-צורה מסוימת, של הירח לאותו מופע הבא אחריו)=

29.5305941 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-3.333 שניות.

שנה שימשית (הזמן שבו משלים כדור הארץ הקפה אחת סביב השמש)= 365.246822 יום שהם 365 יום, 5 שעות, 55 דקות ו-25.44 שניות.

האם הנתונים הללו מדוייקים מבחינה אסטרונומית?

החישובים בימינו מדוייקים מאוד, הרבה יותר מבימי קדם. לפנינו המידות כפי שהן בימינו:

חודש=29.530589 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-2.9 שניות.

שנה= 365.2421988 יום, שהם 365 יום, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות.

אנו רואים שמידת החודש מדוייקת מאוד, היא גדולה רק בכ-חצי שנייה מהמידה שנמדדה ע"י האסטרונומים. אך אין הדבר כן לגבי מידת השנה השימשית. השנה השימשית לפי חשבון העיבור, גדולה ביותר מ-6 דקות מהשנה שנמדדה ע"י האסטרונומים. הפרש זה יוצר בעיה: הפסח הולך ומתרחק בכל 216 שנה ביום אחד מחודש האביב. בימי קדם לא היתה הבעיה קיימת עדיין, אך בימינו כבר קורה שפסח חל אחרי 19 באפריל (תום החודש הראשון באביב).

יש לציין, שחודש האביב מבחינה אסטרונומית מתחיל ב-21 במרץ, שאז היום והלילה שווים. ט"ו בניסן - א' של פסח צריך לחול בין 21 במרץ ל-20 באפריל.

התופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל אופיינית כעת לשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19 במחזור של 19 שנים. כאמור, ההפרש באורך שנת החמה, בין אורך שנת החמה לפי הלוח העברי לבין זה שנמדדה ע"י האסטרונומים, הוא יותר מ-6 דקות. כתוצאה מכך, דקות אלו הצטברו מאז ייסוד הלוח (במחצית השניה של המאה ה-4, לפי מסורתו של האי גאון) ועד זמננו לכ-7 ימים. זאת הסיבה, שתקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, חלה בזמננו כבר כ-7 ימים אחרי תקופת ניסן האסטרונומית. איחור זה של תקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, הוא הגורם[7] לתופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל, בשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19.

ובכן, כיצד מתמודדים עם הבעיה?

קודם כל נדון אם יש בכלל בעיה. למעשה אין כלל בעיה הלכתית אלא רק במציאות האסטרונומית. כי כבר חז"ל, קובעי הלוח העברי, ידעו שתהיה סטייה כזו בעתיד! מכיוון שהלוח העברי בנוי כך שבכל מחזור של 19 שנים, הוא יכיל 12 שנים פשוטות ו-7 מעוברות; ב-12 שנים פשוטות - 144 חודשי ירח, וב-7 שנים מעוברות - 91 חודשי ירח. בסך הכל במחזור אחד 235 חודשי ירח. כך מתאזנות שנות החמה עם חודשי הלבנה.

"תקופת רב אדא", היא אורך השנה השימשית הממוצעת בלוח העברי, מתקבלת ע"י חלוקת 235 חודשי המחזור ל-19. מידת השנה הממוצעת בלוח העברי, תקופת רב אדא, גדולה בשיעור של כ-13 שניות ממידת השנה השימשית ע"פ תלמי. חז"ל קובעי הלוח, ידעו זאת ללא ספק, שהרי מהמפורסמות היה שיעור שנתו של התוכן תלמי. לכן, בלא ספק ידעו, שתקופת ניסן האמיתית תזוז במרוצת השנים, ופסח יחול במרוצת השנים לא בחודש האביב. חז"ל השתמשו ב"תקופת רב אדא" במחזור של 19 שנים, מכיוון שמחזור זה קצר, ולכן קל ופשוט לחישוב, דבר שמקל על בני אדם להשתמש בו, גם לאנשים שאינם מצטיינים במתמטיקה.

בתלמוד הירושלמי (סוף מסכת סוכה), מוזכר מחזור של 1176 שנים שהשתמש בו ר' אבהו. במחזור זה הסטייה בכל 1176 שנה מהמציאות האסטרונומית היא 18 שעות. ביישום מסוים של מחזור זה, ניתן לצמצם את הסטייה ל-16 שעות בכל 29,400 שנה! חז"ל לא השתמשו במחזור זה, למרות היותו יותר קרוב למציאות האסטרונומית, בגלל שהוא ארוך מדי וקשה להשתמש בו[8].

אחרי שקבעו חכמים את כלל העיבור לפי המציאות בשנת 4119 לבריאת העולם, אין שינוי המציאות מעניין אותנו עוד. "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם: אני ואתם מסכימים על מה שישראל גומרים ומעברים את השנה, שנאמר (תהילים נז, ג)  'אֶקְרָא לאלוקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי' " (שמות רבה פרשה טו, ב) - אנו מכפיפים את המציאות להחלטת בית הדין, כפי שעשו חכמים עם כל שיעוריהם. שיעורי התורה נקבעו לפי המציאות. אחרי קביעת השיעור, כאמור, המציאות אינה מעניינת אותנו עוד, גם אם היא משתנה.

חכמים הדגישו עוד, שקביעת המועדים תלויה לא במציאות האסטרונומית, אלא אך ורק בהחלטת חכמים. באשר לעבור החודש סמכו את דבריהם על הפסוק: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) - אל תקרא 'אֹתָם' אלא 'אַתֶּם', אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין!" (ראש השנה כה, א); וכן פסק הרמב"ם: "בית דין שקדשו את החודש, בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו. אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם, שנאמר (ויקרא כג, ד) 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם' " (הלכות קידוש החודש, פרק ב, הלכה י).

---

[1] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר אברהם אופיר שמש "על משמעות המונח 'אביב' במקורות העבריים העתיקים", המחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, נובמבר 2013.

ראה גם מאמרו של עמוס רובין, "שמור את חודש האביב", בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 960, פרשת צו ושבת הגדול, תשע"ב. 

[2] לאחר ההשתבלות והפריחה מתחילים הגרעינים להתמלא בחומר מוצק ובמים. בהגיעם למצב ההתמלאות המקסימלי, מגיע מצב האביב לשיאו. לאחר מכן פוחתת כמות המים והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה. להרחבה ראה מאמר  התפתחות התבואה  בפרשת ויקרא.

[3] להסבר דברי התלמוד ראה מאמר "החדש הזה - חדש האביב", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 167, אונ' בר אילן, פרשת בא, תשנ"ז.

[4] להרחבה על התקופות, ראה באתר "דעת", אנצ' יהודית, מכללת הרצוג, בערך "תקופה".

[5] ע"פ "חיבור חכמת העיבור", שי ואלטר, בהוצאת המכון ללימודי קידוש החודש ועיבור השנה שעל יד ישיבת כרם ביבנה, מהדורה חמישית - ניסן ה'תשס"ב.

[6] להרחבה מומלץ לעיין במאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" בפרשת ואתחנן.

[7] "האם עיברנו את שנתנו לשווא?", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 190, אונ' בר אילן, פרשת שלח, תשנ"ז.

[8] ראה מאמרו של פרופ' משה פודולק, בד"ד (=בכל דרכיך דעהו, כתב עת לענייני תורה ומדע)  כרך 3, בחלק האנגלי, הוצאת אונ' בר-אילן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"

 מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו שעם ישראל ניחן בחכמת האסטרונומיה, חכמה שהיא ניכרת גם לאומות העולם.

נאמר בפרשתנו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (ד, ו). מהי החכמה והבינה שבה ניחן עם ישראל הניכרת לאומות העולם ? בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר: "אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על אדם לחשב תקופות ומזלות ? שנאמר:'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים' (שם). איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים ? זה חישוב תקופות ומזלות" (שבת עה, א). רש"י פירש, כשאדם יכול להגיד לאחרים שהשנה תהיה גשומה או שחונה, חכמתו ניכרת לעיני העמים. חישובי שנה גשומה ושחונה תלויים בתנועות השמש והמזלות, שכן מזג האוויר מושפע ממיקומה של השמש ביחס לכוכבים[1] (שם). המהרש"א הוסיף וציין שאין הכוונה לעניין חשבון לוח השנה וקביעת המועדים, שכן חישובים אלו תלויים במהלך הלבנה, ולא במהלך השמש (שם). אבל לדעת שו"ת הרמב"ם (סימן קנ, ראה גם דבריו בהלכות יסודי התורה ב,ב;ד,יב) וסמ"ג (=ספר מצוות גדול, עשין, מז) וכן משמע בתוספות (כתובות קיא, א ד"ה שלא), חכמה זו כוללת אסטרונומיה, מתמטיקה וחישובי הלוח.

חז"ל עסקו באסטרונומיה

חכמי ישראל עסקו באסטרונומיה מקדמת דנא. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים כותב שאברהם אבינו "היה בקי בענייני שמים" (ספר ראשון, ז, ב).  את הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א, יב לב) פירשו חכמינו, שבני יששכר עסקו בחשבון העיבור וקביעת חודשים (בראשית רבה פרשה עב).

מטה יעקב - מכשיר מדידה המאפשר
לקבוע את קו הרוחב הגאוגרפי בלב ים.
המצאתו מיוחסת לרלב"ג.
מתוך ויקימדיה

בין אמוראי בבל יש לציין במיוחד את שמואל (מאה השלישית לספירה) המפורסם בידיעותיו המרובות בשטח האסטרונומיה, וגם מכונה על שם כך - שמואל ירחינא. הוא מעיד על עצמו: "נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִשְׁמַיָּא [=השמים] כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדָּעָא – עיר מולדתו ומקום ישיבתו הקבוע - לְבַר מִכּוֹכְבָא דְּשָׁבֵט דְּלָא יָדַעְנָא מַאי נִיהוּ [=חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא]" (ברכות נח, ב); וכן אמר שמואל: "יכולנא לתקוני לכולה גולה" - יכול אני לתקן על פי חשבון את כל הגולה בקביעת המועדים בלי להזדקק לעדים שראו בארץ ישראל את הירח בחידושו, ורש"י מפרש: "כי בקיא אני בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות". רבינו חננאל מפרש: "יש בי כוח לחשוב חשבון השנים, ולתקן איזו שנה צריכה עיבור, וכן בחדשים - איזה חודש צריך להתעבר עד ביאת הגואל ויתיישב בסנהדרין" (ראש השנה כ, ב). בימיו של שמואל קידשו עוד את החודש על פי עדי ראייה, שהיו מעידים לפני בית- דין בארץ ישראל, שראו את המולד של הירח המתחדש, והיו שולחים שליחים לגולה להודיע על קביעת ראש חודש, שידעו מתי לחוג את החגים. שמואל הודיע להם, שהוא יכול על פי החשבון באסטרונומיה לתקן את הגולה כולה, שלא יצטרכו להזדקק עוד לשליחים, ויוכלו לסמך על החשבון של הלוח שהוא יכין להם[2]. לרבי יוחנן, ראש אמוראי ארץ ישראל, שלח שמואל חשבון העיבור של שישים שנה (חולין צה, ב).

במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאות האחת עשרה והשש עשרה, הייתה התעניינות גדולה במיוחד של יהודים באסטרונומיה. רבי אברהם אבן עזרא (מאה 12) כתב ספרי אסטרונומיה. בין ספריו יש לציין את הספר "כלי הנחושת" - אשר עוסק כולו בתיאור מכשיר תצפית אסטרונומי הקרוי "אַצְטְרוֹלָב" - בו מגלה אבן עזרא בקיאות מדהימה בהפעלת והרכבת האצטרולב[3]. הרמב"ם שילב לראשונה את האסטרונומיה בתוך עולם ההלכה ממש, כאשר הכניס להלכות קידוש החודש פרקים (יא-יט) הדנים בחשבונות המסובכים של ראיית הירח החדש.

רבי לוי בן גרשום, הרלב"ג (1344  -  1288) נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים במאה ה-14, המציא מכשיר תצפית אסטרונומי בשם "מטה יעקב" - ששימש נווטים בלב ים כארבע מאות שנים וכן ביצע חישובים מדויקים מקודמיו[4].

רבי אברהם בן שמואל זכות (1515- 1452), שהיה אסטרונום החצר של ז'ואאו השני בפורטוגל וגם היסטוריון, חישב לוחות אסטרונומיים - "אלמנאכים" בהם השתמש קולומבוס במסעותיו, וכנראה שמאלמנאכים אלו נודע לקולומבוס אותו ליקוי ירח של העשירי באוקטובר 1504 שבעזרתו שכנע, לפי הסיפור, את הילידים בג'מאיקה; כמו כן   הוא שיפר את ה"אַצְטְרוֹלָב"[5].

לפי המסורת, שאחד המקורות הקדומים שלה הוא באיגרת האי גאון, תיקן הלל את הלוח העברי הקבוע ע"פ חשבון בשנת 359 לספירה. תאריך זה מקובל גם לפי ראיות היסטוריות עקיפות[6]. עד אז היו מקדשים את החודש ע"פ ראיית הלבנה.

הלוח העברי – אורך החודש העברי הממוצע

החודש העברי מבוסס על מחזור שינוי מופע הירח, ממולד הירח, עבור במילואו, וכלה במולד הבא. אחד היסודות של הלוח העברי הקבוע הוא אורך החודש, שהוא משך הזמן הממוצע ביו מולד למולד. ערך זה מגלה לנו רבן גמליאל (מאה הראשונה לספירה) בדיוק נפלא: "אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא ,אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ו-73 חלקים'' (ראש השנה כה, א). אורך החודש הממוצע, הוא 29 יממות, 12 שעות ועוד 793/1080 של שעה, שהם 44 דקות ו-שלוש ושליש שניות, או (בשבר עשרוני) 29.530594 ימים. שיעור זה גדול בחצי שנייה מהערך הידוע לנו כיום. מהיכן שאב רבן גמליאל את הערך המדוייק (יחסית) של אורך החודש העברי הממוצע?

יש הסוברים שהערך של אורך החודש הממוצע עבר במסורת מהר סיני[7] ויש הסוברים שחז"ל הגיעו לזה בדרך טבעית ע"י חישוב, או מחכמי אומות העולם[8]. ערך זה של אורך החודש הממוצע, צויין כבר ע"י קידינו הבבלי מהמאה הרביעית לפני הספירה, ואחריו היפרכוס היווני מהמאה השניה לפני הספירה. לכן יתכן שמקור ערך זה הוא מהבבלים או מהיוונים או שיתכן שיהודים חזרו ולמדו את אורך החודש הממוצע  מאומות העולם, מאחר שהמקור היהודי הקדום לערך זה אבד[9].

בהקשר זה יש לציין, ששמות החודשים העבריים שאולים מהלוח הבבלי, דבר שצויין כבר בתלמוד הירושלמי: "דאמר ר' חנניה שמות חדשים עלו בידם מבבל[10]..." (ירושלמי, ראש השנה, פרק א, הלכה ב).

הלוח העברי – סוד עיבור השנה

כאמור, חודשי הלוח העברי הם חודשי הלבנה. התורה מצווה שאת חג הפסח נחוג בעונת האביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח  לה' אלוקיך" (דברים טז, א). לכן יסוד נוסף של הלוח העברי, הוא התאמת שנת הלוח העברי לשנת החמה, ע"י עיבור שבע שנים (שנות העיבור במחזור הן 3 , 6 , 8, 11, 14, 17, 19 ;שסימנן גו"ח אדז"ט), כל מחזור של 19 שנה. טכניקה זו של עיבור 7 שנים כל 19 שנים, מכונה "מחזור מטון"[11]  שחושבה על ידי האסטרונום היווני מֶטוֹן  (432 לפני הספירה). טכניקה זו היתה נהוגה גם בלוח הבבלי (מאה ה-5 לפני הספירה) וגם בלוח הסיני.

חוקרי ההיסטוריה הקדומה גילו, שאכן עוד מזמנים קדומים (וכפי הנראה, שנים רבות לפני זמנו של אברהם אבינו) היה מקובל בבבל לוח ירחי-שמשי, באחד המכתבים שכתב המלך חמורבי (בערך 2000 לפני הספירה, בתקופתו של אברהם אבינו), לאחד המלכים הסרים למשמעתו הוא מזכיר בין השאר גם את הצורך בעיבור השנה הקרובה[12].

לפי חז"ל מסורת העיבור היא מאדם הראשון[13]: "אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור... חנוך מסר לנח... נח מסר לשם... ושם מסר לאברהם...". כמו בכל מדרש אגדה יש לחפש גם במדרש זה את הגרעין ההיסטורי. חז"ל ביקשו למסור לנו בדברים אלו, שמסורת העיבור היא קדומה מאוד, והיא קיימת ועומדת מראשית ימי התרבות האנושית, ועם ישראל שהוא נושא התרבות האנושית נושא מסורת זו עד ימינו אלה. אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, אשר למדו בבית מדרשם של שם ועבר, העבירו מסורת זו לזרעם אחריהם[14].

כתב האברבנאל (שמות יב,א): "הנה אם כן נמסר קביעות החדשים ועיבור השנים לסנהדרי גדולה, מפני שהם היו חכמים מופלאים בחכמת התכונה... עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר זה, הפליג בטלמיוס היווני [פטולמאוס קלאודיוס, הוא תלמי (165 - 85 לערך), האסטרונום המצרי, מחבר ספר אלמגסטי] לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכת העיבור אשר לבני ישראל [היינו לעבר 7 שנים בכל 19 שנה] וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה". א"כ ע"פ תלמי, המקור לשיטת העיבור הנהוגה בלוח העברי היא יהודית.

על פי המסורת, חשבון העיבור וקביעת חודשים היו ידועים לאבותינו מזמן קדום: על הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות, יב, ב) נכתב במדרש המכונה "מדרש סוד העיבור": "באותה שעה מסר לו הקב"ה למשה רבינו חוקות חשבון הירח ומסורות דקדוקי משפטיו, והודיעו היאך יהיה מעבר שנים וקובע  חודשים". כמו כן, כפי שציינו לעיל, בני יששכר עסקו בחשבון העיבור וקביעת חודשים (בראשית רבה פרשה עב). ברם, כפי שכתב הרמב"ם, מאחר ואבדו הספרים שחיברו "בני יששכר", חכמינו שאבו מידע גם מספרי אומות העולם: "וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות, שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה, והם, המצויים עכשיו ביד החכמים; אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר, לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים: שכל דבר שנתגלה טעמו, ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו, או שלימדו; אלא על הראיה שנתגלתה, והטעם שנודע" (הלכות קידוש החודש פרק יז הלכה כד). אם כן, חז"ל השתמשו בידע שרווח בימיהם, אף מספרי אומות העולם, ואין שום דופי בדבר. לפי זה, יתכן שיהודים חזרו ולמדו את שיטת העיבור מאומות העולם, מאחר והמקורות היהודיים הקדומים לשיטה זו אבדו[15].

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים" – עצם העיסוק הרב של חכמינו לאורך ההיסטוריה, בחכמת האסטרונומיה, והשימוש בחכמה זו הלכה למעשה, כמו גם חידושים והמצאות שונות של חכמינו בתחום זה בתקופות השונות, הם אלו שהרשימו את אומות העולם.

---

[1]  לפי ההשקפה שכדור הארץ במרכז, והשמש ושאר הכוכבים סובבים אותו. כיום אנו יודעים שעונות השנה נוצרות בשל נטיית כדור הארץ למישור המילקה.

[2] ראה גם מאמר "האם נשוב לקדש חודשים עפ"י הראייה", רחמים שר שלום, סיני, גיליון קל"ח, תשס"ו.

[3] להרחבה על כלי זה, ראה בפרשת ויצא מאמר "התרפים - אצטרולב".

[4] ראה באנצ' יהודית דעת, בערך "לוי בן גרשון, רלב"ג", מכללת הרצוג.

[5] ראה מאמר "נקודת זכות", מרים אוריאל, אסטרונומיה  - בטאון האגודה הישראלית לאסטרונומיה, כרך 38, דצמבר 2012, עמ' 50.

[6]  על תאריך תקנת הלוח העברי ראה במאמרו של יעקב לוינגר "היתכן בירור אסטרונומי למועד ייסוד הלוח העברי", דף השבועי מספר 248, פרשת ואתחנן תשנ"ח, הפקולטה למדעי היהדות אונ' בר-אילן. 

[7] למשל, רבינו בחיי (שמות יב, ב ד"ה והנה), אברבנאל (שמות יב ד"ה ואומר) והחזון איש (אורח חיים, קלח ד ד"ה ודע).

[8] למשל, ספר העיתים לבינה (תחילת מאמר א) ,ספר יסודי העיבור (מאמר ג, פרק מו). להרחבה ראה במאמר "זמן המולד הממוצע ומקורותיו לאורך הדורות",  באתר פורטל הדף היומי, בקטגוריה "מאמרים על הדף" למסכת ראש השנה (כה, א)

[9] כפי שנאמר בהמשך המאמר לגבי סוד העיבור.

[10] ראה מאמר "שמות החודשים", פרשת ראה, בבלוג זה.

[11] "The calendar; its history, structure and improvement" by Alexander Philip, Cambridge University Press,1921, pages 6-9

[12] ר' ח"י בורנשטיין "עיבורים ומחזורים", התקופה כרך כ', עמ' 303. מובא גם באתר דעת.

[13] פרקי דר' אליעזר פרק שמיני.

[14] ע"פ מאמרו של רחמים בר שלום, "מתי נוסד הלוח העברי? מתי תוקן ומתי נחתם?", "סיני", כרך קב ניסן-אייר תשמ"ח עמ' כו-נא.

[15] וכך הרמב"ם כתב במקום אחר: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו..." (מורה הנבוכים א, עא. ראה גם מורה הנבוכים ב, יא).

© כל הזכויות שמורות למחבר

זמן הקרבת קרבן התמיד

 מאת: אורן סעיד

זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, מתחיל בשעה שהשמש מתחילה לנטות למערב. בזמן זה, הצל שנוצר מאור השמש נוטה לצדדים.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להקריב את קרבן התמיד במשכן (ויותר מאוחר בבית המקדש), פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים: "...כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.  אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (כח, ג-ד). 

זמן הקרבת קרבן תמיד של שחר

המשנה מלמדת אותנו מהו זמן הקרבת קרבן התמיד של שחר: "אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי! [= הבריק והאיר השחר] ; מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח! [=אין מספיק שיאיר השחר בנקודה בשמים - "ברקאי", אלא כל פני המזרח] עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן? [=כלומר, האם הגיע האור עד חברון] וְהוּא אוֹמֵר: הֵן [=הרואה אומר כן]" (תמיד, פרק ג משנה ב; יומא, פרק ג משנה א). לדעת מתיא בן שמואל, שנפסקה ההלכה כמותו, קרבן התמיד של שחר היה קרב לאחר ש"האיר פני כל המזרח עד שהוא מגיע בחברון" (שם). כך פסק הרמב"ם: "ואימתי זמן שחיטתן:  של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח" (הלכות תמידין ומוספין, פרק א הלכה א). קרבן תמיד של שחר הוקרב על גבי המזבח כאשר השמש האירה את צד מזרח, קודם הזריחה, שהשמש עצמה איננה נראית ועודנה מתחת לאופק[1].

בעלות השחר וכן בעת הזריחה השמים אדומים או כתומים, כי קרני השמש עוברות דרך ארוכה יותר באטמוספירה, ומתפזרות במהלכה, ולכן מגיעים אלינו רק הצבעים האדום והכתום; כל שאר הצבעים התפזרו והסתננו בדרך[2].

התמיד קרב עד ארבע שעות זמניות[3]. מקור דין זה ממשנה בעדויות: "רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: ... וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת" (פרק ו משנה א).

זמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים

המשנה במסכת פסחים מלמדת אותנו מהו זמן שחיטת תמיד של בין הערבים: "תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו" (פרק ה משנה א). מבואר שם בגמרא (פסחים דף נח), שמעיקר הדין זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים הוא משעה שש ומחצה, (זמניות) שאז נקרא "בין הערבים" אלא שבדרך כלל מאחרים את הקרבתו, כדי שיוכלו להקריב עוד קורבנות, כי אחרי התמיד אין להקריב כלום. בערב פסח מקדימים כדי שיוכלו לשחוט אח"כ את הפסח ואם חל בערב שבת מקדימים עוד כדי שיוכלו גם לצלותו[4].

גבול חוג הסרטן
בקו רוחב 23.5 מעלות (באדום).
מתוך ויקימדיה

רבינו עובדיה מברטנורא מבאר, כיצד יודעים מתי מתחיל זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים: "תמיד נשחט - תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמנה ומחצה. דזמן שחיטת התמיד מ'כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' (ירמיה ו, ד) שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה, שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע, ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו" (שם). זמנו של בין הערבים מתחיל מחצי שעה אחר חצות היום, היינו מזמן שהשמש מתחילה לנטות למערב. בזמן זה, הצל שנוצר מאור השמש נוטה לצדדים.  לעומת זאת, בחצי שעה קודם חצות היום וחצי שעה לאחר חצות היום – השמש נמצאת מעל לראשינו, ולכן הצל שנוצר מאור השמש, אינו נוטה לצדדים אלא נוצר רק מתחת האדם. גם רש"י מציין במספר מקומות בתלמוד בבלי[5], שבחצות היום, הצל שנוצר אינו  נוטה לצדדים אלא רק מתחת האדם: "אלא אמר רבא  - כולה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מ'כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' (ירמיה ו, ד), דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח, חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו" (פסחים נח, א). חז"ל מביאים אסמכתא לדבר[6], שזמן של "עֶרֶב" מתחיל כאשר מתחיל הצל לנטות, מהפסוק בספר ירמיה: "קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיה ו, ד).

 בפירוש "תוספות יום טוב" מקשה על פירוש הרב מברטנורא, שבחצות היום הצל נוצר מתחת האדם: "תמיד נשחט - כתב הרב ברטנורא דזמן שחיטת תמיד מכי ינטו צללי ערב וכו' ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. רוצה לומר ואין לו נטייה לא למזרח ולא למערב אבל שיהיה תחתיו ממש, זהו דבר שהחוש מכחישו בכל אלו הארצות ואף בארץ ישראל. לפי שאין צל כל אדם תחתיו אף באמצע היום. אלא להשוכנים בין עגול סרטן לעגול גדי. ואחת בשנה תבא השמש נוכח הראש לקצתם, קצתם איש איש ביומו, לפי מספר עגולי השמש שתעשה מראשית השנה עד אחרית השנה, אבל לשוכנים חוצה לעגולים האמורים לעולם השמש דרומית או צפונית להם ועושה צל בהכרח הנוטה לצפון או לדרום אפילו בצהרים; והנה ארץ ישראל ידענו, כי היא כמו שמנה מעלות לצפון עגול סרטן" (שם). ה"תוספות יום טוב" מקשה, כיצד הרב מברטנורא כותב שבחצות היום, הצל לא נוטה לצדדים, הרי בארץ ישראל (וכן בארצות בהן הוא והרב מברטנורא חיו) רואים במציאות, שבחצות היום הצל נוטה לצדדים; רק במקומות השוכנים בין  "עגול הסרטן" ל"עגול הגדי" הצל בחצות היום אינו נוטה לצדדים; וגם במקומות אלו, התופעה מתרחשת רק פעם או פעמיים בשנה. להבנת קושיית ה"תוספות יום טוב", נקדים ונבאר מספר מושגים.

מהו אורך הצל שיוצר גוף מסויים?

הצל הינו אזור אליו אור ישיר ממקור אור כלשהו לא מגיע, בגלל עצם החוסם את המעבר. צורת הצל היא במדוייק כצורת החפץ המואר, מפני שהאור נע בקווים ישרים. במהלך היום אורך הצל משתנה, בתחילה השמש נמצאת בגובה נמוך ולכן הצללים ארוכים. ככל שמתקרבים לאמצע היום השמש מתקרבת לשיא הגובה והצללים מתקצרים. כאשר השמש נמצאת בדיוק מעלינו אין לנו צל. לאחר אמצע היום השמש מתחילה להנמיך שוב והצללים מתארכים.

אורך הצל תלוי בזווית הגבוה של השמש יחסית לאופק[7]. כאשר זווית הגובה של השמש, היא 45 מעלות אורך הצל שווה לגובה העצם היוצר את הצל.  ככל שהזווית קרובה יותר לאפס, הצל ארוך יותר ולכן בסמוך לזריחה ולשקיעה השמש מאוד נמוכה בשמיים ולכן זווית הגבוה שלה מתקרבת לאפס ואז הצל מתארך (עד אינסוף). ככל שהזווית קרובה ל-90 מעלות אורך הצל קצר יותר ולכן בצהרים אורך הצללים קצרים וכאשר השמש נמצאת ממש מעל ראשינו (נקודת הזֵנִית, או בעברית "נדיר"), זווית הגבוה שלה היא 90 מעלות ואז אין לנו צל[8].

בארץ ישראל השמש לעולם לא תופיע מעל לראשינו (בנקודת הזֵנִית), ב-90 מעלות, מאחר וארץ ישראל נמצאת בקו רוחב 32 מעלות, ואילו השמש מגיעה עד לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני המכונה "חוג הסרטן" (או "עגול הסרטן") או לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הדרומי המכונה "חוג הגדי" (או "עגול הגדי"). בכל קווי הרוחב שבין חוג הגדי לחוג הסרטן השמש נמצאת בזֵנִית פעמיים בשנה[9], ולכן העומד על פני כדור הארץ בין חוג הסרטן לחוג הגדי יראה את השמש ישירות מעליו פעמיים בשנה.  העומד על פני כדור הארץ בחוג הסרטן (=קו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני) יראה את השמש ישירות מעליו רק ביום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני (ב-21 ביוני). הגורם לכך, שהשמש נמצאת בזנית, רק בתחום קווי הרוחב שבין חוג הגדי לחוג הסרטן, הוא נטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ למישור בו מקיף כדור הארץ את השמש, המכונה מישור המילְקֶה. שיעור הנטייה של ציר הסיבוב לאנך למישור המילקה  הוא של 23.5 מעלות[10].

במאמר המוסגר יש לציין, שמאות שנים לפני המצאת השעון השתמשו בשעוני שמש למדידת הזמן. חישוב הזמן נעשה על ידי מעקב אחר כיוון הצל שמטיל מוט שניצב במרכז השעון.  גם אורך הצל שהלך והשתנה במשך היום סימן את מספר השעות. בבוקר ובערב צל זה היה ארוך יותר וקצר יותר באמצע היום[11].

קושיית ה"תוספות יום טוב"

לפי זה, מובנת קושיית ה"תוספות יום טוב": איך הרב מברטנורא (וכן רש"י) כותב, שבחצות היום הצל נמצא תחת האדם (או כל עצם אחר שהשמש מאירה), הרי ארץ ישראל נמצאת בקו רוחב 32 מעלות, ואילו השמש מגיעה עד לקו רוחב 23.5 בחצי הכדור הצפוני; ואם כן, השמש לא נמצאת לעולם בארץ ישראל מעל לראשינו, ואז ממילא, הצל גם בחצות היום נוטה לצדדים. בנוסף, גם במקומות שהשמש נמצאת בזֵנִית מעל לראשינו, זה מתרחש רק פעם או פעמיים בשנה[12]. אז קשה, כיצד כתב הרב מברטנורא (וכן רש"י), שבחצות היום, בדרך הכלל הצל אינו נוטה לצדדים?

לעניות דעתי ניתן לתרץ כך[13]:

הרמב"ם פוסק כך: "תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש שעות ומחצה ומעלה, עד סוף היום" (הלכות תמידין ומוספין פרק א, הלכה ג). חצי שעה אחרי חצות היום, הצל מאריך וניכר ונראה לכל[14]. מכאן, ניתן לבאר, מה שפירשו הרב מברטנורא ורש"י, שהצל בחצות לא נוטה לצדדים אלא נוצר מתחת האדם, כוונתם, שאורך הצל הוא קטן וקצר ולא ניכר, ונראה כאילו הצל נמצא תחת האדם (או כל עצם אחר שהשמש מאירה). בנוסף, כאמור, צורת הצל היא במדוייק כצורת החפץ המואר, מפני שהאור נע בקווים ישרים. בחצות היום, מאחר והצל הוא קצר, לא ניכרת היטיב צורת האדם בצל ולכן זה לא נחשב כצל של האדם הניכר. לכן נראה, שהרב מברטנורא ורש"י, התכוונו שהצל בחצות היום, בדרך כלל, הוא צל בצורת אדם, אלא שהוא נראה כאילו הוא "תחת האדם" כי הוא קטן וקצר ונטייתו לצדדים אינה ניכרת[15].

---

[1] לביאור מהו הזמן משיאיר פני המזרח, ראה בתשובות "משנה הלכות", חלק יג, סימן ק.

[2] ראה גם במאמר "מדוע בשקיעה ובזריחה השמיים משנים גוון?", ד"ר מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע. 

[3] שעה זמנית היא חלק משנים עשר חלקים שווים שמחלקים אליהם את היום. ישנה מחלוקת מפורסמת בין הגר"א והמג"א האם היום לענין זה מתחיל מזריחה ומסתיים בשקיעה או מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. על פי "ויקישיבה" בערך "שעה זמנית".

[4] על פי "ויקישיבה" בערך "קרבן התמיד".

[5] רש"י בפסחים כותב: "אי הכי בשש נמי ניכול - דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו" (יב ,ב). משמע שיש צל מועט וקצר, שאינו נוטה לצדדים; וכן רש"י בפסחים: "עד שעה שהסוס רץ ומציל - כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום ולשון מציל שצילו תחתיו שכל שעות היום חמה נוטה לצדדין וצל האדם וצל הבהמה נוטה לצידו כשחמה במזרח צל האדם למערב אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל האדם וצל הסוס תחתיו בפי' ר' מכיר זצ"ל מצאתי" (נ, א); וכן במקומות נוספים.

[6] מכילתא בא פרשת ה; תורת כהנים אמור פרשה ט פרק יא; ירושלמי פסחים ה א.

[7] למעשה, נוסחת החישוב של אורך הצל היא: גובה העצם היוצר את הצל כפול הקוטנגנס (cot) של הזווית הגובה של השמש יחסית לאופק.  כאשר השמש נמצאת ממש מעל ראשינו (נקודת הזנית), זווית ההגבהה שלה היא 90 מעלות והקוטנגנס שווה לאפס (ואכן, אז אין לנו צל). "מתי הצל ארוך יותר בזריחה או בשקיעה?", מאיר ברק, ספטמבר 2009, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[8]  ראה גם

"Astronomy: The Evolving Universe", by Michael Zeilik‏,  Cambridge University Press, 2002, page 8.

[9] בימי השוויון - הסתווי והאביבי - היא נמצאת בזֵנִית בקו המשווה.

[10] מישור המִילְקֶה הוא המישור הגאומטרי המכיל את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש. להרחבה ראה במאמר "המבול ונטיית ציר כדור הארץ" בפרשת נח.

ראה גם בספר "כדור הארץ והסביבה", בהוצאת מטח, ירושלים, 2010, עמודים 180-181.

[11] כלי זכוכית בספרות התלמוד", יהושע בראנד, מוסד הרב קוק, 1978, עמ' 370.

"כדור הארץ : סביבה, אדם - פרקים בגאוגרפיה פיזית לחטיבת הביניים", מחבר/ים: בילי סביר, מאירה שגב ואיריס שילוני, מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2011, תל אביב, עמ' 38.

[12] במאמר המוסגר, יש לציין, שבקושיא זו, אנו רואים את בקיאותו  הנרחבת של רבי יום טוב  ליפמן הלוי הלר (1579-1654), בעל ה"תוספות יום טוב", באסטרונומיה ובמדעי הטבע. רבי יום טוב  ליפמן הלוי הלר רכש השכלה נרחבת גם בפילוסופיה, דקדוק, מתמטיקה  ובמדעי הטבע.

[13] קשה לומר, שהרב מברטנורא ורש"י, כתבו עובדה מדעית לא נכונה, בדבר שהוא בבחינת "מעשים בכל יום" ונתקלים בזה מידי יום.

[14] ראה גם במיקרופדיה תלמודית בערך "בין הערביים".

[15] במדרש בראשית רבה, דורשים לגבי מה שנאמר, שאברהם אבינו ישב באלוני ממרא "כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א): "כחום היום -... אמר רבי תנחומא בשעה שאין לבריות צל תחתיו" (וירא, פרשה מח). מבאר בפירוש "מתנות כהונה" על המדרש: "ולא גרסינן 'תחתיו' וזהו בשש שעות בחצי היום ממש" (שם). דברי רבי תנחומא, סותרים את דברי הרב מברטנורא ורש"י שהובאו לעיל, שבחצות היום יש צל תחת האדם תחתיו. לפי פירוש ה"מתנות כהונה" לא גורסים "תחתיו", ואז יוצא כדברינו, שבחצות היום אין צל בצורה של אדם שניכר; שהרי אברהם אבינו ישב בחברון, בארץ ישראל, וכאמור, בארץ ישראל אין השמש מגיעה לנקודת הזֵנִית. בפירוש המהרז"ו על המדרש, גורס בדברי רבי תנחומא: "בשעה שאין לבריות צל  אלא תחתיו". גם לפי גירסא זו, הפירוש הוא לפי דרכנו, שבחצות היום הצל הוא קטן וקצר ונטייתו לצדדים אינה ניכרת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

סלעי הירח

 מאת: אורן סעיד

האפשרות להכין כלים מסלעי הירח המשתמעת מלשון המשנה, קורמת עור וגידים בדורנו, בו הובאו מהחלל סלעים מהירח.

במשנה במסכת כלים, מובא כלל, אלו כלים מקבלים טומאה, בהתאם ליום שבו נברא החומר, ממנו עשויים הכלים[1]: "ויש במה שנברא ביום הראשון יש בו טומאה [=הארץ נבראה ביום הראשון וכלי חרס הנעשים ממנה מקבלים טומאה], וביום השני [=הרקיע] אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה [= האילנות נבראו ביום השלישי וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה], ברביעי [=המאורות והכוכבים] ובחמישי [=היצורים בים והעופות] אין בהם טומאה.... וכל שנברא ביום השישי טמא [בהמות וחיות ושרצים ואדם]" (פרק יז משנה יד). המשנה מציינת, שכלים שנעשו מהחומר ממנו עשויים השמש והירח או הכוכבים, שנבראו ביום הרביעי, אינם מקבלים טומאה. רק בדורנו, שחלליות אספו סלעים מהירח והביאו אותם לכדור הארץ, ההלכה הזו הופכת להיות אקטואלית. הנה רואים, עד כמה חז"ל צפו למרחוק, לפני אלפי שנים לצפות את העתיד, שחלליות יגיעו לירח ויביאו סלעים וחומרים שונים מהירח, ובעתיד מגרמי שמים נוספים[2], לכדור הארץ[3].

סלעים מהירח

אנורתוסיט - סוג של סלע
שהובא מהירח בטיסת אפולו 16.
מתוך ויקימדיה

במהלך שש טיסות אפולו, בהן התבצעה נחיתה על הירח, נאספו 2,415 דגימות במשקל כולל של 382 קילוגרם, רובם על ידי טיסות: אפולו 15, אפולו 16 ואפולו 17. שלושת רכבי החלל הסובייטיים מסדרת לונה חזרו לכדור הארץ עם 326 גרם נוספים. מעל 90 מטאוריטים ממקור ירחי נמצאו על פני כדור הארץ (נכון לסוף 2006) ומשקלם הכולל מעל ל-30 קילוגרם.

לדגימות הסלע יש מאפיינים דומים מאוד לסלעים על פני כדור הארץ, בייחוד בכמויות האיזוטופים של החמצן. אך סלעים שמקורם בירח, מכילים פחות ברזל יחסית לסלעים של כדור הארץ, חומרים נדיפים כדוגמת אשלגן ונתרן מצויים בהם בכמויות זעירות ואין בהם בכלל מים. מינרל שנדיר בכדור הארץ אך נפוץ על הירח הוא אנורתוסיט (Anorthosite), סוג נדיר יחסית של פלגיוקלז – אחת הקבוצות המינרלים החשובות ביותר, שמהם בנויים סלעי היסוד. בין המינרלים החדשים שנמצאו על הירח מצוי ה"ארמאלקוליט", הקרוי על שם שלושת האסטרונאוטים מטיסת אפולו 11 (הראשונה שנחתה על הירח): ארמסטרונג, אולדרין וקולינס.

רוב הסלעים והחומרים שהובאו מהירח מאוחסנים כיום במעבדת דגימות הירח במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון. מטפלים בהם כחומר הנדיר והיקר ביותר עלי-אדמות. לסלעי ירח שנאספו במהלך המשלחות לירח אין כיום מחיר. ב-1993 נמכרו שלושה רסיסים במשקל של 0.2 גרם מטיסת לונה 16 במחיר של 442,500 דולר. נאס"א מפיצה רק כמות זעומה לחוקרים[4].

מטאוריטים – סלעים מהחלל החיצון

מטאוריט הוא עצם סלעי או מתכתי שהגיע לפני השטח של כדור הארץ או כל כוכב לכת אחר מן החלל החיצון. מקור המטאוריטים ברסיסי שביטים ואסטרואידים [=גופים קטנים הנמצאים במסלול סביב השמש] והם מכילים בעיקר תרכובות צורן, מתכות ושרידי תרכובות אורגניות. פס האור שהם יוצרים בעת המעבר באטמוספירה נקרא מטאור או "כוכב נופל" והמעטים שמצליחים להגיע לכדור הארץ ולשרוד את הפגיעה בקרקע מכונים מטאוריטים.

מעל 32,000 מטאוריטים נמצאו על פני כדור הארץ. לפי הערכות מדענים, מדי שנה נוחתים על פני כדור הארץ כ-500 מטאוריטים בגודל של מספר סנטימטרים ומעלה. רק 5 או 6 מתוכם מאותרים ונחקרים על ידי מדענים[5].

על פי המשנה במסכת כלים, המוצא מטאוריט, ויוצר ממנו כלי, אזי הכלי לא יקבל טומאה, שכן המטאוריט עשוי על פי רוב[6] מחומר של רסיסי כוכב שביט או אסטרואיד הנחשב ל"דמוי כוכב", ונכללים במה שנברא ביום הרביעי[7].

---

[1] על פי פירוש הר"ש, רבינו עובדיה מברטנורא והרא"ש. לעומת זאת, הרמב"ם פירש שלא מדובר על עשיית כלים אלא על טומאת עצמן, כלומר: ביום הראשון נבראו, בין היתר, המים והם מקבלים טומאה...ביום הרביעי נבראו המאורות והם עצמם לא מקבלים טומאה וכן על זה הדרך.

[2] למשל ישנה משימה מוצעת לאיסוף דגימות ממאדים ולהחזירן לכדור הארץ, ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Mars sample-return mission" (=משימת החזרת מדגם מאדים).

[3]  להרחבה ראה מה שכתב הרב מנחם כשר בספרו "האדם על הירח", פרק ז, עמ' 65-70. יש לציין, שהרב כשר כותב, שאין הכרח לפרש את המשנה כך, ויתכן שכלים שייעשו מעפר הירח כן יקבלו טומאה. 

ראה גם בספר "אמרי שמאי" על בראשית, חלק ג סעיף כז, מאת שמאי בהרי"ח גינצבורג, ירושלים, תשל"ט.

[4]  ראה ב"מכלול – אנציקלופדיה יהודית" בערך "סלע ירח" וכן בערך "תוכנית אפולו" בפיסקה "דוגמאות קרקע שהובאו מן הירח".

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "מטאוריט".

[6] פעמים שנוחתים בכדור הארץ פסולת מעשה-ידי אדם: שאריות טילים, חלקי חלליות, שאריות דלק מוצק ועוד.

[7] וראה ב"דרך שיחה", עמוד 21,  לפרשת בראשית, תשובות הגר"ח קנייבקי שליט"א, שאלות במגוון נושאים על סדר פרשיות השבוע מאת תלמידו הרב אליהו מן, בעריכת  יברוב צבי בן משה יצחק אהרון,  בני ברק, תשס"ד, ששאלו את הרב קנייבסקי: מביאים חול מן החלל ועשו ממנו כלי, איזה דין יש עליו? והרב ענה על פי המשנה במסכת כלים הנ"ל, שהכלי לא מקבל טומאה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הירח והמולד

 מאת: אורן סעיד

את הירח החדש אפשר לראות כ-20 שעות לאחר המולד האסטרונטמי, באופק המערבי, מעט אחרי שקיעת החמה, טרם ישקע הירח.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים,  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (יב, ב). מבאר רש"י: "החדש הזה – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי; הזה –נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש; וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר: ויהי ביום דבר ה' (שמות ו, כח), ביום צוותו (ויקרא ז, לח), מן היום אשר ציווה ה' והלאה (במדבר טו, כג)?!  אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה" (שם).

רש"י מבאר ש-ה' הראה למשה את הלבנה סמוך לשקיעת החמה. באמת, את הירח החדש, ניתן לראות ולקדש רק מעט אחרי שקיעת החמה. להבנת דברי רש"י, ראשית עלינו להקדים ולבאר מהו המולד האסטרונומי המכונה גם המולד האמיתי.

המולד האסטרונומי – המולד האמיתי

הירח 34 שעות לאחר המולד האסטרונומי.
יוצר: Mika-Pekka Markkanen
מתוך ויקימדיה

הירח, מקיף את כדור הארץ. הקפה אחת של הירח סביב כדור הארץ (ביחס לשמש) נקראת חודש ירחי. פרק הזמן של הקפה זו הוא כ-29.5 ימים בממוצע. כדור הארץ מקיף את השמש (ביחס לכוכבים) במשך שנה שאורכה 365.242189 ימים.

הירח, כמו כדור הארץ ויתר כוכבי הלכת והירחים במערכת השמש,  אינו מקרין אור נראה משל עצמו. אנו רואים רק את אור השמש המוחזר ממנו לעינינו. מראהו של הירח, לצופה הניצב על פני כדור הארץ, מושפע מהמיקום היחסי של השמש, הירח וכדור הארץ. כאשר הירח נמצא בין כדור הארץ לבין השמש, מרבית השטח של פני הירח הנצפים מכדור הארץ חשוכים, והירח איננו נראה כלל. לעומת זאת, כאשר הירח והשמש נמצאים בכיוונים מנוגדים ביחס לצופה על פני כדור הארץ, מופנה כל חלקו המואר של הירח כלפי כדור הארץ, והירח נראה כעיגול. בשל התנועה המעגלית של הירח סביב כדור הארץ, מראהו של הירח משתנה באופן מחזורי - במשך כ-15 יום הוא הולך ומתמלא, מחרמש דק לעיגול שלם, ובמשך כ-15 יום הוא הולך מתרוקן, מעיגול שלם לחרמש דק[1].

במולד האסטרונומי, הירח נמצא בין כדור הארץ לשמש, באותו "גובה" של השמש, קרוב לקו ה"מחבר" את כדור הארץ לשמש[2]; אך מכיוון שהירח הוא בין כדור הארץ ובין השמש - אור הירח לא נראה ליושבי כדור הארץ משום שרק חציו שהוא כלפי השמש מואר, ואילו חציו הפונה אל כדור הארץ - חשוך[3].   

המולד האסטרונומי איננו ניתן לצפייה בעין אנושית באופן ישיר מכדור הארץ, בגלל שאז כל צידו הקרוב של הירח (זה שמופנה תמיד[4]  כלפי כדור הארץ) חשוך. למרות שהירח והשמש נמצאים במולד באותו צד של כדור הארץ, לא מתרחש כל מולד ליקוי חמה, משום שמסלול הירח אינו מתלכד  עם מסלול השמש - המילקה - במישור אחד, אלא "חותך" אותו – מעל או מתחת למישור שבו נמצאת השמש.

מתי והיכן ניתן לראות את הירח החדש?

"המולד הנראה" הוא הזמן שבו נראה הירח לראשונה אחרי המולד האסטרונומי בארץ ישראל. בתקופה שלפני אימוץ הלוח הקבוע[5], שימשה הראייה הראשונה לקביעת היום הראשון בחודש העברי. את הירח החדש, אי אפשר לראות בעין אנושית פחות מ-20 שעות אחרי זמן המולד האמיתי (האסטרונומי), מפני שהירח דק ביותר, ומפני שביום המולד הירח שוקע סמוך לשקיעת השמש, ואור השמש מעמעם את אור הירח[6] (ולפני השקיעה אי אפשר לראותו בגלל אור השמש). את הירח החדש אפשר יהיה לראות למחרת (בתנאי שמסתכלים במקום המתאים ובשעה המדויקת), באופק המערבי, מעט אחרי שקיעת החמה, טרם ישקע הירח. בדרך כלל, הירח החדש יופיע בצד שמאל של השמש; צפון-מערב בחורף ודרום-מערב בקיץ[7]. עם ראשיתו של חודש חדש מתחיל גם יום חדש, שהרי לפי היהדות הימים מתחילים מהלילה[8].

בעת המולד, הירח צמוד לשמש, זורח ושוקע מיד עמה. ככל שהוא מתרחק מהשמש, נראה אותו שוקע בשעת ערב מאוחרת יותר. בעת המילוא, הירח המלא מצוי מול השמש, זורח עם שקיעתה ושוקע עם זריחתה. לאחר המילוא, הירח ממשיך לאחר ונראה רק בשעות המאוחרות של הלילה. הידעתם שאפשר לראות את הירח גם ביום? למשל כשבוע לאחר מולד הירח, כאשר הירח נראה כחצי כדור, הוא זורח בשעה 12 בצהרים ולכן אפשר לראותו בשעות אחר הצהריים. בימים שלפני המולד, אפשר לראות את הירח סמוך לאופק המזרחי בשעות הבוקר.

---

[1] ראה במכלול – האנציקלופדיה היהודית בערך "מולד הלבנה".

[2] אם הירח נמצא בדיוק על קו זה, יש ליקוי חמה, וכדלהלן.

[3] "הלוח העברי – מבוא", יהודה איזנברג,באתר "דעת", מכללת הרצוג.

[4] הירח סובב סביב צירו בדיוק באותה המהירות שבה הוא מקיף את כדור הארץ. כתוצאה מכך רק צד אחד של הירח מופנה כלפינו בכל רגע נתון – זהו החצי הנראה.

[5] על אורך החודש עברי והשנה העברית בפרט ועל הלוח העברי בכלל, ראה מאמר "שמור את חודש האביב" בפרשת משפטים ומאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" בפרשת ואתחנן.

[6] ראה מאמרם של דרור פיקסלר וד"ר יצחק ישי, "שימוש באופטיקה מודרנית בראיית הירח החדש", תחומין כג, תשס"ג. המאמר המקוון באתר "דעת".

[7] "הירח בלוח העברי", פרופ' אמריטוס עלי מרצבך.

[8] בפסוק החמישי בתורה כתוב "וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָֽד". זאת אומרת שקודם כל ויהי ערב, אחר כך ויהי בוקר, ואז הסתיים היום הראשון. מכאן לומדים שהיממה מתחילה בתחילת הערב ומסתיימת בסוף הצהריים.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

מזוזות בחלל

 מאת: אורן סעיד

מצוות מזוזה היא אחת מהמצוות המקוימות ביותר בעם היהודי. אסטרונאוטים יהודים לקחו עימם מזוזה לחלל.

בפרשתנו נאמרה פרשה ראשונה של  קריאת שמע, בה נאמר החיוב לקבוע מזוזה בפתחים: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ט). השם "מזוזה" בא משום המצווה לקובעה על אחד מחלקי הפתח בין הסף (החלק התחתון של הפתח) והמשקוף (החלק העליון שלו), הנקרא בלשון המקרא "מזוזה". במאמר זה נעסוק במזוזות בחלל.

כאשר ד"ר גארת רייזמן, האסטרונאוט היהודי הראשון, הגיע לתחנת החלל הבינלאומית שמקיפה את כדור הארץ‏‏, בתחילת 2008 ושהה בה כשלושה חודשים, הוא מיהר לקבוע מזוזה בתא שבו הוא ישן; וכך הוא מספר: "הייתי חבר הצוות היהודי הראשון בתחנת החלל הבינלאומית. כדי לציין את האירוע הבאתי מזוזה ושמתי אותה בתחנת השינה שלי – בגודל של ארון" "לא ביקשתי ייעוץ מאף רב, אז אני מקווה שלא הסתבכתי", הוא אומר[1].

יהודים בגאורגיה מנשקים את המזוזה
לפני כניסתם לבית הכנסת.
יוצר: Avi Paz
מתוך ויקימדיה

האסטרונאוט היהודי גרג חיימטוב, ששהה חצי שנה בתחנת החלל, החל מסוף חודש מאי 2008 ועד נובמבר 2008, לקח עימו לחלל שתי מזוזות המעוצבות בצורת מעבורות חלל. אסטרונאוטים השוהים בתחנת החלל, אינם רשאים להתקין חפצים אישיים במבנה התחנה, ולכן המזוזות הונחו בפתח חדרו של חיימטוב, מבלי שיותקנו על הדלתות.

טייס החלל הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל, לקח איתו מספר מזוזות, כשהמריא עם מעבורת החלל "קולומביה", בינואר 2003. בראשון לפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת, במסגרת משימה STS-107, שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ[2].

האסטרונאוט היהודי ד"ר ג'פרי הופמן מנאס"א לקח מזוזה לטיסה מס' STS – 51 – D  של המעבורת דיסקברי בתאריכים 12-19.4.1985, אותה הצמיד לתא השינה, בו ישנו האסטרונאוטים ברוטציה. ד"ר הופמן קבע את המזוזה שהיתה בחלל, על דלת הכניסה למוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים ב-כב באדר תשנ"ג[3] (21.3.1993).

האם יש חובה לשים מזוזה בתחנת החלל?

על פי ההלכה יש לקבוע מזוזה בפתחי חדרים ובתים בהם אוכלים או ישנים, ולכן אין קובעים מזוזה בפתחי חדרי השירותים והאמבטיה. הרמב"ם בספרו 'משנה תורה' כתב עשרה תנאים שחייבים להתקיים בפתח שצריך לשים עליו מזוזה: "עשרה תנאים יש בבית, ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה; ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושיהיה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה גובה השער עשרה טפחים או יתר, ויהיה בית חול[4], ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו, א).

תחנת החלל הבינלאומית נבנתה למגורי אדם לזמן ממושך ולכן משולבים בה אמצעיים שונים המבטיחים לספק את הצרכים של המתגוררים בה. ב-2 בנובמבר שנת 2000, אויישה לראשונה תחנת החלל הבינלאומית[5]. תחנת החלל הבינלאומית מאוישת באורח קבע ע"י אסטרונאוטים המתחלפים אחת למספר שבועות או חודשים. לכן נראה, שצריך לשים מזוזה על פתחי תחנת החלל[6].  למעשה, יש לשאול רב מוסמך בכל מקרה ומקרה האם חובה להתקין מזוזה בתחנת החלל (או במעבורת חלל) והיכן יש לקבוע אותה והאם יש לברך על קביעתה. אך אין בעיה לקחת מזוזה לחלל לסגולה לשמירה ולהגנה על תחנת החלל והמתגוררים בה מפגעים שונים ולקבוע אותה ללא ברכה[7].

---

[1] ראה במאמר בעיתון הארץ "נוסע למאדים? קח פסיכולוג ומזון ל-3 שנים", מאת עופר אילני, 28.1.09

[2]  ראה במאמר  בynet "המעבורת "אנדוור" נחתה בשלום" מאת אביאל להב,   30.11.08  

[3]  ראה באתר של מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, במדור "תערוכות", מזוזת החלל 

[4] להוציא בית כנסת שהוא קודש ופטור מן המזוזה, לשיטת הרמב"ם.

[5] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "תחנת החלל הבינלאומית".

[6] וכפי שפסק בילקוט יוסף לגבי החדרים בספינות שעשועים: "בתים שבספינה פטורים ממזוזה, מפני שהם דירת עראי. אבל המטיילים באניות שעשועים ויש להם שם דירות עם כל הנוחיות חייבים במזוזה. ומכל מקום נכון שלא יברכו" (סימן רפה, הלכות מזוזה, סעיפים נו-נז).

[7] על קיום מצוות בחלל, באופן כללי, ראה בספר "אם אסק שמים", מאת הרב לוי יצחק הלפרין, בהוצאת מכון מדעי טכנולוגי להלכה, ירושלים, תשס"ג.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שעה שהחמה והלבנה מושלים ברקיע

 מאת: אורן סעיד

רש"י מציין שמהפכת סדום החלה בזמן שבו ניתן לראות גם את השמש וגם את הירח. מהו זמן זה?

בפרשתנו אנו קוראים שה' המטיר על סדום אש וגפרית: "ו-ה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ  מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" (יט, כד). רש"י במקום מפרש שזה היה בעלות השחר: "המטיר על סדום - בעלות השחר, כמו שנאמר לעיל (פסוק טו) 'וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה', שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב"ה, אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבים, לכך כתיב 'וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה' (שם) ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים". ה' התחיל במהפכת סדום בזמן שבו ניתן לראות גם את השמש וגם את הירח. מהפכת סדום התחילה רק לאחר שלוט הגיע לצוער, עם זריחת השמש[1]: "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה; ו-ה' הִמְטִיר עַל סְדֹם..." (בראשית יט, כג-כד),

השמש והירח בזריחה בי"ח לחודש העברי.
צולם בישראל

הירח וכן הכוכבים נמצאים ביום במקום בו הם נמצאים בלילה. את הירח ואת הכוכבים לא רואים במשך היום, מאחר ואור השמש מכהה את אורם. כך למשל בעת ליקוי חמה מלא, מסתיר הירח הסתרה מלאה את השמש והוא נראה מרצועה צרה על פני כדור הארץ; אם הליקוי מתרחש ביום בהיר וסמוך לצהרי היום, עלטה יורדת, וניתן לראות כוכבים בהירים[2].

שקיעה וזריחה אסטרונומית של עצם שמיימי מוגדרים כזמן שבו העצם חוצה את האופק. מאחר שמהירות הסיבוב של כדור הארץ גדולה מזו של הירח, אנו מבחינים בזריחתו באיחור של 50 דקות בממוצע מלילה אחד למשנהו. בעת המולד, זורח הירח עם זריחת השמש ושוקע עם שקיעתה. בימים לאחר מכן הוא נראה כחרמש דק, מעט לאחר השקיעה. במשך הרבע הראשון, זורח הירח בדיוק רבע יממה לאחר הזריחה (צהרי היום) ושוקע בחצות הלילה. הירח המלא זורח עם שקיעת החמה ושוקע עם זריחתה, כיוון שהוא מצוי מול השמש. ברבע האחרון, זורח הירח רבע יממה לפני הזריחה (בחצות הלילה), ושוקע בצהרי היום[3].

הזמנים בהם ניתן לראות את הירח והשמש באותו זמן, הם מעט אחרי זריחת השמש ולפני שקיעת השמש. בזמנים אלו אור השמש אינו בהיר דיו כדי להכהות את אור הלבנה. כמובן בתנאי שהירח מפנה אלינו את צידו המואר באותה עת.  ע"פ זמני זריחת ושקיעת הירח במהלך החודש שציינו לעיל, נוכל לדעת  מתי ניתן לראות את הירח והשמש בו זמנית: בימים שלאחר המולד (בתחילת החודש) עד הופעת הירח המלא באמצע החודש, ניתן לראות את הירח והשמש בו זמנית סמוך לשקיעת השמש. בימים שלאחר הופעת הירח המלא[4] (באמצע החודש) עד סוף החודש, ניתן לראות את הירח והשמש בו זמנית מעט אחרי זריחת השמש.

מקור דברי הרש"י הנ"ל הוא במדרש רבה: "אמר הקב"ה: אם אני רודה אותן ביום, עכשיו הם אומרין: אילו היתה לבנה שם, היתה מקיימת עלינו. אם אני רודה אותם בלילה, עכשיו הם אומרין: אילו היתה החמה שם, היתה מקיימת עלינו. אלא, נקם מהם בששה עשר בניסן, בשעה שהחמה ולבנה עומדים ברקיע, הדא הוא דכתיב (=כמו שכתוב): 'הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה' ו-ה' הִמְטִיר עַל סְדֹם...' (יט, כג-כד) וגו'" (בראשית רבה, פרשה נ, אות יב). על פי המדרש הנ"ל מהפכת סדום ארעה בחג הפסח[5] – בתאריך ט"ז בניסן. בתאריך זה, מעט אחרי זריחת השמש, השמש זורחת והירח הכמעט מלא (המתחסר) טרם שקע. זה מתאים לדברי  רש"י על הפסוק "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה  –פסח היה" (יח, י) וכן בהמשך כשהמלאכים הגיעו  אל לוט: "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (יט, ג) מבאר רש"י, שלוט הכין למלאכים מצות כי פסח היה: "ומצות אפה - פסח היה" (שם). א"כ, התופעה האסטרונומית שרש"י תיאר לעיל (יט, כג) התרחשה ביום ט"ז בחודש ניסן, מעט אחרי זריחת השמש[6].

---

[1] מפרשתנו לומדים בתלמוד בבלי (פסחים צג, ב) את משך הזמן היסודי בין עלות השחר לזריחת החמה ("הנץ החמה"). במשך זמן  זה יצא לוט מסדום והגיע לצוער.

[2] ראה מאמרו של עפר ירון, "חשך בצהרי יום", גלילאו – מגזין מדע וטכנולוגיה, מרץ 2006. 

[3] ראה מאמרו של יגאל פתאל, "הירח ומופעיו", "ראש גדול – ירחון מדע לצעירים", מרץ 2004. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מט"ח  

[4] וראה במסכת ראש השנה (כא, א), שבמקומות פתוחים, כמו בים, ניתן לראות את הירח המלא עם זריחת השמש, כבר ביום י"ד (ד"ה אמר להו רב נחמן להנהו נחותי ימא).  ויש להקשות על דברי הגמרא, מאחר וסימן זה מתאים לשעת הניגוד באמצע החודש - הרי שהסימן לא מתאים לבוקרו של י"ד אלא לבוקרו של ט"ו - לאחר שעברו י"ד ימים ומחצה מתחילת החודש, גם בים שהאופק איננו מוסתר ?   בספר  "מחר חדש" (מאת רימיני משה חיים בן שמואל, פירנצי ,1804) בביאורו למסכת ראש השנה (כא, א), מתרץ, שדברי הגמרא מתייחסים לתקופה שקידשו ע"פ הראיה - וממילא יום י"ד לראיה הוא יום ט"ו למולד (כי בדרך כלל ניתן לראות את הירח החדש רק לאחר שעברו 20 שעות מהמולד לפחות).

[5] ביום השני של חג הפסח (את חג הפסח אנו חוגגים שבעת ימים).

[6] תודתי נתונה לשי וולטר על העזרה בפענוח דברי רש"י.

© כל הזכויות שמורות למחבר

המפץ הגדול והבריאה

 מאת: אורן סעיד

תאוריית המפץ הגדול סתמה את הגולל על התפיסה המדעית של קדמות העולם, תפיסה אשר עמדה בניגוד לנאמר בתורה שהעולם נברא.

פרשת בראשית פותחת בפסוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ; וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אלוקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (א, א-ב). הרמב"ן בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, מבאר, שבתחילה ברא אלוקים את החומר הראשון יש מאַיִן, אשר היה  "כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש", ומחומר ראשוני זה אלוקים ברא את כל הנבראים: "וְעַתָּה שְׁמַע פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ נָכוֹן וּבָרוּר. הקב"ה בָּרָא כָּל הַנִּבְרָאִים מֵאֲפִיסָה מֻחְלֶטֶת. וְאֵין אֶצְלֵנוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּהוֹצָאַת הַיֵּשׁ מֵאַיִן אֶלָּא לְשׁוֹן 'בָּרָא'; וְאֵין כָּל הַנַּעֲשֶׂה – תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לְמַעְלָה – הוֹוֶה מִן הָאַיִן הַתְחָלָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל הוֹצִיא מִן הָאֶפֶס הַגָּמוּר הַמֻּחְלָט יְסוֹד דַּק מְאֹד, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אֲבָל הוּא כֹּחַ מַמְצִיא, מוּכָן לְקַבֵּל הַצּוּרָה וְלָצֵאת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְהוּא הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן...

וְדַע, כִּי הַשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם – חֹמֶר אֶחָד, וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ – חֹמֶר אֶחָד. והקב"ה בָּרָא אֵלּוּ שְׁנֵיהֶם מֵאַיִן, וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם נִבְרָאִים, וְהַכֹּל נַעֲשִׂים מֵהֶם... אִם כֵּן יִהְיֶה פְּשַׁט הַכְּתוּבִים עַל נָכוֹן, מַשְׁמָעוּתוֹ, בַּתְּחִלָּה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כִּי הוֹצִיא חֹמֶר שֶׁלָּהֶם מֵאַיִן, "וְאֵת הָאָרֶץ", שֶׁהוֹצִיא הַחֹמֶר שֶׁלָּהּ מֵאַיִן...

וְהִנֵּה בַּבְּרִיאָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא כִּנְקֻדָּה קְטַנָּה דַּקָּה וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, נִבְרְאוּ כָּל הַנִּבְרָאִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ... וְאַחַר שֶׁאָמַר כִּי בַּתְּחִלָּה – בְּמַאֲמָר אֶחָד בָּרָא אֱלֹהִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, חָזַר וּפֵרֵשׁ, כִּי הָאָרֶץ אַחַר הַבְּרִיאָה הַזּוֹ הָיְתָה "תֹּהוּ", כְּלוֹמַר, חֹמֶר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ; וְהָיְתָה "בֹּהוּ", כִּי הִלְבִּישׁ אוֹתָהּ צוּרָה. וּפֵרֵשׁ שֶׁבְּצוּרָה הַזּוֹ צוּרַת ד' יְסוֹדוֹת, שֶׁהֵם הָאֵשׁ וְהַמַּיִם וְהֶעָפָר וְהָאֲוִיר, וּמִלַּת "הָאָרֶץ" תִּכְלֹל אַרְבַּעַת אֵלֶּה..

בתמונה נראים מדידות של קרינת הרקע הקוסמית
כפי שנעשו על ידי הלויין קובי (COBE).
קרינה זו באה מכל כיוון ביקום והיא נחשבת להוכחה
המובהקת ביותר של תאורית המפץ הגדול.
מתוך ויקימדיה

וְהִנֵּה שִׁעוּר הַכְּתוּבִים: בַּתְּחִלָּה בָּרָא אֱלֹהִים מֵאַיִן אֶת הַשָּׁמַיִם, וּבָרָא מֵאַיִן אֶת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָהּ הָיְתָה תֹהוּ וְהָיְתָה בֹהוּ, וּבָהֶם חֹשֶׁךְ וּמַיִם וְעָפָר, וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּיִם. וְהִנֵּה הַכֹּל נִבְרָא וְנַעֲשָׂה" (בראשית א, א). פירוש זה של הרמב"ן, שברגע הראשון של הבריאה, כל החומר היה מרוכז במקום אחד, עולה בקנה אחד עם התיאוריה המקובלת כיום על ראשית היקום, המכונה "המפץ הגדול".  הרמב"ן מדגיש, שהחומר הבראשיתי של מפץ הגדול, נוצר ע"י אלוקים יש מאַיִן.

תיאורית המפץ הגדול

לפי תיאורית המפץ הגדול, ברגע הראשון של הבריאה, כל החומר היה מרוכז במקום אחד. היקום נוצר ממפץ אדיר שהתפתח ל"כדור אש קדום" והוא הופיע בפתאומיות, משמע יש מאין. כשהתרחש המפץ הגדול כל החומר התפרץ למרחב, ועימו גם האור העצום. כתוצאה מכך, נוצר היקום, ממד הזמן, ממדי המרחב והגדלים הפיזיקליים הידועים לנו כיום. עם הזמן התפשט היקום לכדי היקום המוכר לנו כיום. ע"פ מדענים זה אירע לפני כ-13.8 מיליארד שנה[1].

תיאוריית קדמות העולם ספגה מכות רבות במאה האחרונה. עדויות מדעיות רבות מדגימות התרחקות מהירה של הגלקסיות והתפשטות פיזית של כל החומר ביקום החוצה מנקודת המרכז שלו. עדויות אלו מצביעות על נקודה קדומה במרחב הזמן, בה כל החומר ביקום היה מרוכז בנקודה אחת, ממנה החלה התפשטותו בחלל. עדויות אלו ואחרות הביאו את הפיזיקאים להניח את קיומו של המפץ הגדול - פרץ אנרגיה אדיר בעבר הרחוק, במועד בו החל היקום להתפתח ולהתפשט בחלל מתוך נקודה זעירה במרחב רב הממדים שלו.

ממצאי הלוויין "קובי" ולווייני מחקר נוספים

"קרינת הרקע הקוסמית", היא  קרינה בעלת מאפיינים של קרינת גוף שחור[2]  בטמפרטורה של כ-3 מעלות קלווין[3] המגיעה מכל כיוון בשמיים. הלוויין "קובי", ששוגר לחלל בנובמבר 1989, כדי לחקור את "קרינת הרקע הקוסמית", גילה את שרידיו של המפץ הגדול. המדענים המופתעים מהממצאים אומרים: לוויין "קובי", גילה לנו בעידן זה, "תור הזהב הקוסמולוגי", את כתב ידו של האלוקים! ממצאי הלוויין אפשרו לתכנן מפה של היקום, ע"פ תוצאות המדידות של הקרינה. כמו כן הנתונים אפשרו לגלות אילו יסודות נוצרו כבר בראשית הבריאה. על פי "קובי", 99.97% מאנרגיית-הקרינה הראשונית של היקום, השתחררה במהלך השנה הראשונה שלאחר המפץ הגדול.

אנרגיית הקרינה היא אנרגיה שנפלטת מכל צורה של אור-החל מקרני רנטגן וקרני גמא ועד לאור הנראה והאינפרא אדום-שאינו נראה, ואפילו גלי רדיו. מד המדידה של קובי המתחקה אחר קרני אינפרא-אדום מרוחקות ביותר, תוכנן כדי לקלוט את הגלי מיקרו ואת אנרגיית האינפרא-אדום מהמפץ הגדול[4].

בעקבות ממצאי "קובי" נוצר מצב מיוחד במינו: כל התיאוריות שניסו להסביר את המקור, הסיבה והשורשים למבנה רחב-היריעה והמורכב מאד של היקום, על כוכביו, צבירי-כוכביו והגלקסיות - יאלצו מעתה "לקבל את מרותה" של תיאוריית המפץ הגדול, להתאים עצמן לתוצאות האחרונות. בין השאר יאלצו עתה להיפסל תיאוריות שניסו להוכיח, למשל, שהיקום נתהווה בסדרה של מפצים קטנים, ולא בעקבות מפץ אחד גדול. כך ידחקו התיאוריות על השתחררות כמויות גדולות של אנרגיה מחורים שחורים, התפוצצויות-כוכבים בעלי מסות אדירות או היעלמות חלקיקי יסוד לא-יציבים.

בנוסף, לווייני המחקר WMAP (Wilkinson Microwave Anisotropy Probe) (שוגר ב-2001) ו-Planck (שוגר ב-2009) יצרו את מפת קרינת הרקע הקוסמית של היקום — הקרינה העתיקה הנשארת מאירועי המפץ הגדול ונפוצה בכל כיוון בשמיים, ברזולוציה גבוהה יחסית עם רגישות גבוהה במדידות. תוצאות המדידות של לוויינים אלו, מהווים עדות אמפירית מרכזית לכך, שהתיאוריה של המפץ הגדול משקפת תמונת יקום עקבית עם הנחות היסוד הפיזיקליות והקוסמולוגיות של המדע המודרני[5].

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ

ממצאי הלוויין "קובי" הופכים את המפץ הגדול כמעט לאירוע עובדתי. בכך נסתם הגולל באופן סופי על התפיסה המדעית ששלטה מאז ימי הפילוסופיה היוונית העתיקה ועד העידן המודרני שגרסה כי היקום לא נברא בזמן כלשהו אלא היה קיים תמיד. תיאוריה אשר עמדה בניגוד לנאמר בתורה שהעולם נברא.

כאמור, ראשית  היקום - בריאת העולם היתה ע"י המפץ הגדול. עם המפץ הגדול התחיל גם הזמן. אין פלא, אפוא, שהמילה הראשונה בתורה היא "בראשית" ,שפירושה תחילת הזמן. מה היה לפני בריאת העולם? וכיצד נוצרה האנרגיה האין-סופית במפץ הגדול? שאלות אלו הינן מחוץ לשאלות שהפיזיקה  מסוגלת להשיב עליהם[6]. עמדת חז"ל על מה שהיה לפני הבריאה קובעת, שאלוקים מלך  על  העולם לפני הבריאה, כמאמר הפיוט שבתפילה "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ  –  בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא", והוא אחראי לבריאה כפי שמלמד אותנו הפסוק הראשון בפרשה.

---

[1] פאנדה, ד’. (2025). The Big Bang Theory: Evidence, Implications, and Unresolved Questions in Cosmology. International Journal of Innovative Science and Research Technology.

להבנה כיצד גיל זה של העולם מסתדר עם היהדות, ראה בויקישיבה בערך "הבריאה".

[2] גוף שחור, על פי הגדרה, הינו גוף שבולע (בניגוד למחזיר) את כל הקרינה הנופלת עליו. הגדרה זו אין משמעותה שגוף שחור איננו פולט קרינה, אלא שהוא איננו מחזיר קרינה הנופלת עליו. מאחר וגוף כזה מתחמם כתוצאה מהקרינה הנופלת עליו הוא מתחיל לקרון קרינה אלקטרומגנטית שעוצמתה, ליחידת שטח מהגוף (כתלות באורך הגל), תלויה רק בפרמטר אחד והוא טמפרטורת הגוף השחור . קרינה שיש לה את המאפיינים הנ"ל נקראת קרינת גוף שחור.

[3] סולם קלווין מבוסס על סולם צלזיוס, אך מודד את הטמפרטורה החל מהאפס המוחלט. מאחר שהאפס המוחלט הוא גם 273.15- מעלות צלזיוס, נמצא שזו הסטייה בין שני הסולמות.

[4] Fixsen, D. J., Cheng, E. S., Gales, J. M., Mather, J. C., Shafer, R. A., & Wright, E. L. (1996). The cosmic microwave background spectrum from the full COBE/FIRAS data set. The Astrophysical Journal, 473, 576–587. arXiv:astro-ph/9605054.

[5] ESA. (2023). Planck and the cosmic microwave background. European Space Agency.

[6] ראה מאמרו של פרופ' משה קוה,"ראשית היקום, ראשית החיים וראשית החכמה", הדף השבועי, מלימודי יסוד, הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר אילן, בראשית תנ"ז, גיליון 153. 

ראה גם במאמרו של פרופ' משה קוה "בין מדע לאמונה או כשהמדע חזר בתשובה" ב"עולמות נפגשים המדעים בעולמה של היהדות  - קובץ מאמרים בתחום התורה והמדע", פרק א, בעריכת ד"ר אברהם גוטליב.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אסטרולוגיה

 מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור מנסה לקלל את ישראל באמצעות כישוריו כקוסם וגם כאסטרולוג. כיום אנו יודעים שהתשתית המדעית עליה נשענה האסטרולוגיה קרסה.

מי היה בלעם? חלק מהפרשנים סוברים כי בלעם היה חוזה בכוכבים – אסטרולוג. כך למשל סובר רבי אברהם אבן עזרא: "ויפתח ה' - ...ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם 'וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' (כב, ו) והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו, ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה...." (כב, כח).

גם המלבי"ם מציין את האפשרות שבלעם היה אסטרולוג: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה...או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבי ם היה יודע לעשות טלסמאות (=קמיעות) להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים" (כב, ו). המלבי"ם מציין את בקיאותו הרבה של בלעם באסטרולוגיה: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים - ...רצה לנסות להוריד עליהם מארה ע"י הוראת הכוכבים ומשטרי הגלגלים והמזלות, ויקחהו שדה צופים שמשם היו עומדים האיצטגנינים (=אסטרולוגים) וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם , ויבן שם שבעה מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים" (כד, יד). פירוש זה מדגים לנו את מיומנותו של בלעם באסטרולוגיה [1]. במאמר זה נדון, מהי השקפת העולם של האסטרולוגים, והאם יש אמת באסטרולוגיה.

השקפת העולם של האסטרולוגים [2]

יש להבדיל בין אסטרולוגיה במובנה הצר-כ"מדע" העוסק בהליכות הכוכבים והמסיק מהם מסקנות לגבי גורלם של האדם והעולם, ובין אסטרולוגיה במובנה הרחב-כיסוד בהשקפת עולם. במובן הראשון יש לאסטרולוגיה חסידים מרובים, ואילו במובן השני נתערער מעמדה מכבר אף מחוץ לתחומה של תרבות המערב.

פסיפס בית הכנסת בבית אלפא, המציג את גלגל המזלות.
המאה ה-5 לספירה.
מתוך ויקיפדיה

האסטרולוגיה כ"מדע" הושפעה רבות מהאסטרולוגיה כהשקפת עולם. האסטרולוגיה כמדע מוחזקת כמסוגלת לגלות לאדם את אופיו או גורלו בהתאם למקומות הכוכבים וע"פ הדיוקים האסטרונומיים שאפשר להגיע, לבשר מראש את התרחשותם של מאורעות חשובים. יסודותיה הם: שבעת כוכבי הלכת של הקדמונים-שצ"ם חנכ"ל: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה, ושנים עשר המזלות. פעולת המזל קשורה גם במקום שהמזל עצמו תופס בשמים, וגם בכוכב הלכת שהמזל משמש לו מקום-חניה באותו זמן. לא נרחיב במסגרת זו על תיאורית האסטרולוגיה.

האסטרולוגיה כהשקפת עולם ניזונה ממקורות שונים, דתיים ופילוסופיים. לחלק מכוכבי-הלכת ייחסו תכונות של אלים יווניים או רומיים. כל שבעת הכוכבים קשורים גם לארבעת יסודות העולם: אש, אויר, מים ואדמה. הרעיון היסודי שהוא שכל דבר בעולם התחתון יש לו מקביל בעולם העליון, מכיוון ששני העולמות מורכבים מאותם היסודות, הביא לידי קביעת תחומי שלטון לכל אחד מן הכוכבים. למשל, ידוע היחס בין שבע המתכות (שהיו ידועות לקדמונים) לשבעת הכוכבים; כל כוכב שולט על חבל גיאוגרפי שונה; גוף האדם נחלק ל-12 חלקים שעל כל אחד מהם שולט אחד המזלות.

הערכת האסטרולוגיה

היסודות המדעיים שעליהם הושתתה האסטרולוגיה קרסו:

א.      אין הארץ נמצאת במרכזו של העולם, דבר ששימש יסוד ראשון לכל מלאכת האסטרולוגיה. כמו כן האסטרונומיה החדשה הרסה את תמונת העולם של היוונים, גם ע"י גילויָם של כוכבי לכת חדשים, שאינם נראים לעין בלא מכשירים.

ב.      האמונה בהשפעתם של כוכבי-הלכת מבוססת בעיקר על ייחודם של אותם הכוכבים לאלים עתיקים, וייחוד זה היה אף מיקרי בהחלט. יתר על כן, המזלות לא זו בלבד ששמותיהם אגדיים, אלא אין הם כלל יחידות של ממש ואין הם נראים בצורותיהם הידועות לנו, אלא לנו בלבד, לעומדים על פני האדמה, ואילו מכל מקום אחר ביקום היו נראות דמויות אחרות ותנועות אחרות. כוכבי-השבת אינם נמצאים בגלגל אחד ברוחק מסוים מן הארץ, אלא בעמקי-חלל שונים זה מזה בתכלית.

אולם אין בקריסת היסודות הנ"ל  כדי לשלול את קיומה של השפעת הכוכבים.

האסטרולוגים [3] מסוגלים לטעון, כי אפילו השפעה מיזערית, של שינוי קל בכוח הכבידה, יכולה לשנות עולמות. האם כוח המשיכה של כוכב הלכת מאדים יכול לקבוע את גורלו של אדם? התשובה לכך ברורה: הגופים על כדור-הארץ, הקרובים לנו יחסית, משפיעים יותר. אנייה שמשקלה כ-10,000 טונות העוגנת במרחק 100 מטר מאדם, מושכת אותו אליה פי מאה יותר חזק ממשיכת הכבידה של מאדים במרחק 150 מיליון ק"מ.

בנוסף, כיוון שיש אינספור גרמי שמים, מלבד כוכבי הלכת, יש אינספור אפשרויות לדרכי השפעתם על הסובב אותם, ולכן לא ניתן להעריך את השפעתם.

בימינו נעשו כל מיני מחקרים כדי לברר את הקשר בין הניבוי האסטרולוגי לתכונות אנשים, ולא נמצאו תימוכין לגרסה האסטרולוגית. תאומים שנולדו בהפרש זמן קצר, בהחלט בני אותו מזל, הם לפעמים שונים מאוד בתכונותיהם (שנקבעו הרי על פי מצב הכוכבים בלידה). אין "ריכוז" מיוחד של אמנים שנולדו בתקופות שנשלטות ע"י סימני מזלות של אמנות, וכך גם המצב בנוגע לספורטאים. רוג'ר קולבר בדק במדגם של 300 אנשים את הקשר בין מזל הלידה למאפיינים הקשורים ליכולת הספורטיבית (למשל, גודל שריר הזרוע), ולא מצא שום קשר מובהק. בדיקה נוספת ערך טייסון בקרב יותר מ-10,000 בוגרי אוניברסיטה, כדי לראות אם קיים קשר בין תאריך הלידה למקצוע הלימודים שבחר לו הנבדק; גם במקרה זה לא נמצא קשר מובהק מבחינה סטטיסטית. ברני סילברמן בדק בסוף שנות ה-70, במדגם של כ-3000 זוגות נשואים וכ-500 זוגות שהתגרשו, האם גברים ונשים מזוגות של מזלות שונים מתאימים זה לזה. לא נמצא הבדל מובהק בשכיחות הנישואין בקרב זוגות ממזלות "מתאימים" לעומת מזלות לא מתאימים זה לזה בין הזוגות הנשואים, וגם לא נמצא כי הזוגות שנפרדו היו דווקא מבין זוגות המזלות הלא מתאימים.

מכתב גלוי של 192 מדענים אמריקנים, ביניהם 19 חתני פרס נובל, שביטא את דאגתם נוכח הפופולריות הגוברת של האסטרולוגיה בחלקים רבים של העולם, לא הביא לשינוי המיוחל בגישת הציבור. גם ספר מכובד כמו "תסמונת התאומים" [4] משנת 1979, שבו נבדקו יותר מ-3000 ניבויים של אסטרולוגים מפורסמים בארה"ב והתברר כי רק 10% מהם התגשמו, לא שכנע את הציבור.

חשיבותה של האסטרולוגיה היא היסטורית, מכיוון שכל מבנה תפיסת העולם של ימי-הביניים אינו מובן כל צרכו, בלא שמעריכים את התפקיד שמילאה בו האסטרולוגיה. האסטרולוגיה הביאה אף להתפתחותה של האסטרונומיה בימי-הביניים.

האסטרולוגיה בישראל ובספרות חז"ל

בתלמוד בבלי מסכת שבת (קנו, א) מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזל משפיע. הדעות התומכות הם של רב אשי שמפרט את התכונות של מי שנולד במזל מאדים ושל רבי חנינא שסובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". במקום ישנו גם סיווג של טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים. לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" [5]. חז"ל הושפעו מהתפיסה הרווחת בימיהם על השפעת הכוכבים על בני האדם ולכן האמינו בה. למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי "אין מזל לישראל", שמסתמך על הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (ירמיה י, ב) - ודורש רבי יוחנן: "הֵם יֵחַתּוּ, וְלֹא יִשְׂרָאֵל" (שבת, שם). לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל.

חז"ל פקפקו ביכולתם של האיצטגנינים לפרש פירוש נכון את גזירת הכוכבים; הם הניחו את האפשרות, שהאסטרולוגים צופים בכוכבים כדי לדעת את העתיד וטועים בהבנתו של המרומז בתצפיותיהם: "צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין" (סוטה יב, ב).

כל רבותינו הפוסקים מודים שפנייה לאסטרולוגים, או איצטגנינים כלשון חז"ל, אסורה. במקרה כזה, האסטרולוגיה נקראת נחש וניחוש, ויש לה משמעות שלילית שגובלת בעבודה זרה. כתוב: "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו) ורבי עקיבא הסביר: "זה מחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח" (סנהדרין סה ב); הרמב"ם פוסק שזאת האיצטגנינות, וכן הרמ"ה, הסמ"ג, המאירי, הר"ן ועוד. לפי רבותינו אלו, התנהגות על פי אסטרולוגיה היא עברה של תורה. הרמב"ם פוסק: "העושה מפני האיצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה, שנאמר: לא תעוננו" (הלכות עבודת כוכבים יא,  ט);וכן במסכת פסחים נאמר:"אמר רב משום ר' יוסי איש הוצל: מנין שאין שואלים בכלדיים (חוזים בכוכבים) שנאמר 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אלוקיך' (דברים יח, יג) " (קיג, ב). אבל יש מרבותינו  הסוברים, כמו הרמב"ן למשל,  שאין כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן.

התלמוד הבבלי משבח את מי שעוסק בחישוב מקומם של המזלות: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (ישעיה ה, יב). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד, ו); ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות..." (שבת עה, א). ברם, צריך לומר, שהכוונה לחישוב האסטרונומי של מקומן של גרמי השמים, המזלות,  לעניין קביעת החודשים והשנים ולא לאסטרולוגיה, להשפעת המזלות  על האדם או על עצמים אחרים.

אחד מגדולי האסטרונומים והאסטרולוגים היהודים הוא האבן עזרא [6]. ר' יהודה הלוי לא הגיע לידי הכרעה ברורה בדבר ערכה ומידת אמיתותה של האסטרולוגיה. גם ר' חסדאי קרשקש [7] התייחס לאסטרולוגיה במידה מסוימת של ספקנות.

הרמב"ם פסל את האסטרולוגיה ואמר שהיא דמיון שווא והזייה תפילה. למשל,  באגרת תימן שלו כתב: "אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות - כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם, לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה". הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ח) כותב: " שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמיתיות , כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חיסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יוון, כמו שאימתוהו טענות האמת, שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח אותו בהם, ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד מעלה או לצד חיסרון אלא אם כן יהיה לו הכנת המזגים לבד, כפי שביארנו, שיקל לו עניין או יכבד. אבל שיתחייב פעולה מהפעולות או יהיה בו נמנע – אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו, יהיו בטלות מצוות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה". כלומר, האדם חופשי בהחליטו והוא בעל בחירה ואינו כפוי להשפעת הכוכבים.

---

[1] האברבנאל סובר, כי בלעם היה בתחילה אסטרולוג, אבל עלה בפרשתנו למדרגה הגבוהה של נבואה (במדבר כב, ב-ז). להרחבה ראה מאמר "בלעם – נביא או קוסם", שאול רגב, בדף השבועי של אונ' בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, פרשת בלק, תשע"ה, מספר 1126.

[2] ע"פ האנצ' העברית ערך "אצטגנינות", ספריית הפועלים, 1988.

[3] קטע זה לקוח מתוך "גלילאו" - כתב עת ישראלי שעוסק במדע פופולרי, ספטמבר-אוקטובר 1998 , גיליון 30, מאמרו של ד"ר נח ברוש .

[4]  THE GEMINI SYNDROME  של  R.CULVER, P.IANNA

[5] אדרא רבה פרשת נשא קלד, עמוד א.

[6]  בדרך אגב, יש לציין דבר מעניין, שהאבן עזרא החשיב  ופירש את מעשה המשכן (שמות כז, ט) ואת האורים והתומים (שמות כח, ו) כתבנית המזלות לקבל בעזרתם רוח עליונה. והעיר הרמב"ן עליו (שמות כח, ל) : "סבר ר' אברהם להתחכם בעניין האורים והתומים... כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום". בדרכו של האבן עזרא, פירש גם הרלב"ג, וכן כתוב בקדמוניות היהודים (להרחבה ראה "תורה שלמה", כרך ו, מילואים עמ' קעה).

[7] ר' חסדאי בר אברהם קרשקש, מגדולי חכמי ספרד, פילוסוף ומנהיג יהודי, 1412-1340.

© כל הזכויות שמורות למחבר