חרון אף

 מאת: אורן סעיד

הביטוי "חרון אף" מתייחס להתחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס.

בפרשתנו אנו קוראים על התוכחה שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל בערבות מואב.  בתוכחה זו מתוארת כעסו של ה' כך: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כט, יט). מבאר רש"י: "יֶעְשַׁן אַף ה'  - על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף וכן 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' (תהלים יח, ט); ואף על פי  שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ" (שם). רש"י מבאר, שבעת הכעס, הגוף מתחמם ועשן יוצא מהאף. רש"י מציין זאת גם בפירושו לתהלים[1]: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ - אנשישנאר"ילאש בלע"ז [=בנחיריו], כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו" (שם).

בנוסף, רש"י מציין, שכל התיאורים של ה' המופיעים בתנ"ך, כגון תיאורי רגשותיו ומחשבותיו, אינם מתארים אותו כפי שהוא, אלא נועדו רק לתת לנו מושג מסוים לגביו - "לשׂבר את האוזן" האנושית שלנו. כאשר מדובר למשל על זעמו של ה', אין הכוונה שהוא חש התפרצות רגשית של כעס כפי שאנחנו חשים, אלא שהוא הגיב ופעל בצורה הדומה לזו שבני אדם מגיבים בה כשהם כועסים. מה הוא חש בפועל - אין לנו ממש יכולת להבין. במאמר זה נבאר את הקשר בין הכעס ל"חימום הגוף", בלשון בני אדם ומבחינה מדעית, ולא כלפי הקב"ה חס ושלום.

בשעת כעס הפנים מאדימות.
יוצר: pixabay
מתוך ויקימדיה

בפירוש "מצודת ציון" לתהלים, מציין שאין הכוונה לעשן ממש שיוצא מהאף: "עָלָה עָשָׁן - הוא ענין כעס ואמר בלשון הנופל באדם, שעל ידי חמום הכעס, נראה כעין עשן יוצא מנחירי האף וכן (תהלים עד, א)  'יֶעְשַׁן אַפְּךָ'  "(שם).

במקרא אנו מוצאים את הביטויים 'חָרָה אַפּוֹ' (מלכים ב, כג,  כו), 'חֲרוֹן אַף' (שם) וחֳרִי אַף (שמואל א, כג, לד). המשמעות הבסיסית של הפועל חָרָה היא בָּעַר, והדימוי הוא התחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס. ביטויים נוספים קושרים את הכעס לחום ולאש. על אחשוורוש נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב); ומן הארמית של התלמוד התגלגל הביטוי 'בעידנא דרִתחא' (מילולית 'בזמן הרתיחה') במשמעות 'בשעת כעס'. בעת החדשה נוצרו הצירופים: 'בעל מזג חם', 'חם מזג' ו'חמום מוח', והפעלים רָתַח והִתְרַתֵּחַ[2].

על מנת להבין מה מתרחש בגוף האדם בעת כעס, נבאר כיצד הגוף מתמודד במצב לחץ או סכנה.

התמודדות הגוף במצב לחץ או סכנה

כדי להתמודד במהירות עם סכנה מוחשית, כמו טורף או אויב, גופנו מכין עצמו במהירות למאמץ, בתגובה המכונה "הלחם או ברח" – השרירים צריכים להתכווץ חזק יותר, ולכן זקוקים ליותר דם וחמצן. לשם כך, על הלב להזרים יותר דם ועל הריאות לקלוט יותר חמצן.

מערכת העצבים הַסִּימְפָּתֵטִית, היא "תת-מערכת" של מערכת העצבים האוטונומית – שאחראית על תגובות לא-רצוניות. תחילתה בעצבים שיוצאים מחוט השדרה ומפעילים עצבים אחרים. בתגובה, העצבים האלה מפרישים את המוליך העצבי נוֹרַאדְרֵנָלִין, שמעלה את קצב הלב ואת לחץ הדם, מרחיב את דרכי הנשימה ואת אישוני העיניים ומגביר את הפרשת הרוק. המערכת הסימפתטית מפעילה גם את בלוטת יותרת הכליה, שמפרישה את ההורמון אַדְרֵנָלִין. האדרנלין פועל בדומה לנוראדרנלין, אלא שהוא אינו מופרש בסינפסות – צמתים עצביים – אלא "משוטט" בזרם הדם עד שהוא פוגש בקולטנים על איברים שהוא צריך להשפיע עליהם.

הַהִיפּוֹתָלָמוֹס (=אזור במוח המורכב מגרעינים רבים שלכל אחד מהם יש תפקיד ייחודי, ורבים מהם מייצרים הורמונים) ובלוטת יותרת המוח גורמים לבלוטת יותרת הכליה להפריש הורמונים אחרים – אַלְדוֹסְטֵרוּן שמעלה את לחץ הדם, וקוֹרְטִיזוֹל שמדכא את מערכת החיסון ומעודד את הכבד לפרק גליקוגן לגלוקוז, שהוא סוכר קטן וזמין, לצורך אספקת אנרגיה[3].

כעס ואדמומיות הפנים

כאשר אנו כועסים, הגוף מפעיל את מערכת ה"הלחם או ברח", מה שמוביל לשחרור הורמונים כמו אדרנלין. הורמונים אלו גורמים להתרחבות כלי הדם הקרובים לעור, במיוחד בפנים, מה שמוביל לזרימת דם מוגברת ולאדמומיות. תופעה זו מתרחשת גם במצבי התרגשות, מבוכה או מאמץ גופני. הביטוי "הִרְתִיחַ אֶת הַדַּם" שפירושו, הכעיס מאוד, מבטא את השינויים בזרימת הדם בשעת כעס[4].

כעס וטמפרטורת הגוף

כעס יכול לגרום לעלייה זמנית בטמפרטורת הגוף. כאשר אנו כועסים, הגוף מפעיל את מערכת ה"הלחם או ברח", מה שמוביל לשחרור הורמוני דחק כמו אדרנלין וקורטיזול. הורמונים אלו מגבירים את קצב הלב, מעלים את לחץ הדם ויכולים לגרום לעלייה בחום הגוף.

עם זאת, חשוב לציין, שהעלייה בחום הגוף במצבי כעס היא זמנית ואינה דומה לעליית חום הנגרמת מזיהום או מחלה. במקרים של זיהום, הגוף מעלה את הטמפרטורה כדי לסייע למערכת החיסון להילחם בפולשים, בעוד שבמצבי כעס, העלייה בחום היא תוצאה של תגובה פיזיולוגית למתח נפשי[5].

לסיכום, הביאור לדברי רש"י, שבשעת כעס גוף האדם "מתחמם והעשן יוצא מן האף" (שם), מתייחס לאפשרות של עליית חום הגוף כתוצאה מהכעס או מתייחס לאדמומיות הפנים והאף, הנראית כהתחממות הדם, כתוצאה מהגברת זרימת הדם בגוף בשעת הכעס.

---

[1] רש"י מציין זאת גם במקומות נוספים כמו תהלים (עד, א).

[2] "איך כועסים בעברית?"', רונית גדיש ותמר קציר, אתר האקדמיה ללשון העברית.

[3] "איזה לחץ!", ד"ר עידו מגן, אפריל 2019, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] ‪Jablonski‏, ‪N‏. ‪G‏. (2013). ‪Skin: A Natural History‏. U.S.A.: ‪University of California Press‏, Pages 115-116.

[5] ‪Nugent‏, ‪P‏. ‪M‏., ‪Vitale‏, ‪B‏. ‪A‏. (2013). ‪Fundamentals of Nursing: Content Review Plus Practice Questions‏. U.S.A.: ‪F. A. Davis Company‏. Page 243.

© כל הזכויות שמורות למחבר

תמהון לבב

 מאת: אורן סעיד

אחת המחלות שנזכרו בתוכחה, מזוהה עם אוטם הלב, היינו התקף לב

נאמר בתוכחה בפרשתנו: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כח, כח). רבי אברהם אבן עזרא, מציין ש"תִמְהוֹן לֵבָב" הוא מחלת לב ואף מציין ששתי המחלות שנזכרו בסמוך "שִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן" אף הן מחלות לב: "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". מבאר רש"י מהו "תמהון לבב": "ובתמהון לבב  - אוטם הלב אשטורדישו"ן בלע"ז". מהו אוטם הלב?

רש"י התכוון במילים "אוטם הלב", ע"פ המילה הלועזית שמציין בפירושו הנ"ל 'אשדור"דישין' (estordison), שפירושה[1]: עילפון הלם ומבוכה. יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם והתעלפות[2]; ויתכן שהכוונה להתקף לב, וכך כותב ד"ר דוד מרגליות[3]: "תמהון לבב – בְשַׁעְמְמוּתָא דלִיבָּא, אוטם הלב, משמע: הפרעות בנשימה, היינו התקף לב INFARCTUS ".  כך גם כותב פרופ' אברהם שטינברג[4]: "אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב". ברצוני להתייחס לאוטם שריר הלב - התקף לב, והקשר שלו ל'תמהון' ול'שגעון'. ראשית אתייחס לגורמים לאוטם שריר הלב.

טרשת חריפה של אבי העורקים.
דוגמה שנפתחה לאורך בניתוח שלאחר המוות.
רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים.
מתוך ויקיפדיה

התקף-לב, או אוטם שריר הלב, מתחולל בעת שפיסה של שריר הלב גוועת לחלוטין. רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים. טרשת עורקים מתרחשת עקב פגיעה ברפידה השבירה של אחד העורקים. הטסיות (תאי דם קטנים) מתקבצות לשקם את הרקמה הניזוקה, ותוך כדי כך הולכות ומתקרשות בסביבה טיפות זעירות של כולסטרול (=אחד החומרים השומניים הצפים בנוזל הדם), עד שנוצר קריש, וזה הולך ומתעבה ללוחית החוסמת את זרם הדם, ויכול לחסום את זרימת הדם לחלקים חיוניים של רקמת הלב, ואז השריר עשוי למות.

מחקרים מודרניים מראים, שבני אדם תוקפניים להוטים להישגים וחסרי-סבלנות לוקים בהתקפי-לב בתדירות גבוהה פי שניים או פי שלושה מבני אדם רגועים יותר.

מערבולות רגשיות חמורות יכולות גם הן להביא לדום-לב. כמה חוקרים הקדישו את עתותיהם לאיסוף ממצאים בקשר לאישיות של קרבנות התקפי-לב ולאירועים שקדמו להתקפים עצמם. בני אדם יכולים למות משברון-לב, או לחוש שהם מתים מכך. סיכוייהם של אלמנים ואלמנות למות ממחלה כלילית (=מחלה בעורקים הראשיים של הלב) בששת חודשי השכול הראשונים גדולים בהרבה מעבר לערך הממוצע, המתחייב ממדרגת הגיל הרלוונטית. דיכאון בלתי-פוסק נראה גם הוא כאחד המחוללים של תמותה פתאומית.

במחקר משנת 1996 שבדק את הקשר שבין דיכאון לאירוע של אוטם שריר הלב בקרב 1,551 מתושבי העיר בולטימור ושנמשך 13 שנים, נמצא כי מי שהיו במשך שבועיים או יותר במצב רוח ירוד, היו בסיכון מוגבר פי שניים ללקות באוטם שריר הלב בהשוואה למי שלא היו בדיכאון. מי שסבלו מדיכאון קשה היו בסיכון של פי 4.5 !

כיום אנו יודעים איך רגשות משפיעים על הלב. חולי-לב נוטים להגיב על מצוקה בשחרור כמויות גדולות של אדרנלין ונוראדרנלין, יותר מאלה שמפרישים בני אדם אחרים. העצבים הסימְפָתֶטיים[5], המפרישים אדרנלין, משתמשים בעיתות חרום בשומן הגוף כחומר דלק. כך קורה שרמות גבוהות של שומנים מופיעים בתנאי מצוקה בדמם של בני אדם מסוימים, וגם הסתימות בעורקיהם הולכות ומחמירות. העצבים הסימפתטיים גם מעוררים את הטסיות לפתוח בתהליך הקרישה. ברגעי פחד, זעם או מצוקה, נראה שהטסיות ותאי הדם נצמדים יחדיו ביתר קלות, עובדה שמגדילה את הסיכויים להיווצרותו של קריש פטלי. אבל הראיות הנחרצות ביותר, הקושרות את העצבים הסימפתטיים ואת האדרנלין למוות פתאומי בגלל בעיות לב, נוגעות למערכת החשמלית של הלב. אדרנלין מאיץ את פעימות הלב בתנאי עקה, כך ששרירי הלב צריכים לכלות יותר חמצן כדי לעמוד בקצב. כאשר פעימות הלב המואצות גוברות על אספקת החמצן שלו, התאים מאבדים את יציבותם החשמלית ומתחילים לפרפר. פקק-תנועה יכול לגרום לליבו של נהג, שבריאותו תקינה בדרך כלל, להלום בצורה בלתי סדירה. מחקרים מראים שהתקפי-לב שכיחים במיוחד בבוקר, בעת שהעקה הגופנית והנפשית מצויה בשיאה[6].

דברינו אלה,  מזכירים את פרוש רש"י לביטוי "וּמֵחֲדָרִים אֵימָה": "כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה" (דברים לב, כה). מחמת פחד רב, יכול אדם חס ושלום לקבל התקף לב או דום לב ולמות.

אם כן, מחלת "תמהון לבב" היא אוטם הלב.  הביטוי "תמהון לבב" מתאים לתיאור המחלה, מאחר ואוטם הלב שכיח יותר במצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון; ואפשר לפרש את המילה "תמהון" – השתוממות, פליאה הנגרמת כתוצאה ממצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון. כמו כן היא מוזכרת בסמיכות למחלת ה"שגעון" – מצב נפשי לא נורמלי. אולי גם בכך יש רמז לקשר בין מצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון -  העשויים לגרום ל"שגעון", לבין התקפי לב[7].

---

[1] על פי הספר  'אוצר לעזי רש"י' , מאת הרב משה קטן, מילה מס' 3251, ירושלים, תשס"ו.

[2] על כך דיברנו בפרשת ויגש, עיין שם במאמר על "ויפג ליבו - תעתועי הלב".

[3] בספרו, "דרך ישראל ברפואה" (עמ' 30 בהערה), הוצאת האקדמיה לרפואה, 1969.

[4] באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "לב וכלי דם", חלק העוסק ב"גורמים ומחלות המפריעים בתפקוד הלב"ת, עמ' 217. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[5] מערכת העצבים הסימְפָתֶטית היא חלק ממערכת העצבים המכוונים את האיברים בגוף הפועלים באופן אוטומטי, שלא בתחום רצונו החופשי של החי, כגון: העצבים המכוונים את מחזור הדם, הנשימה, העכול וכדומה.

[6]  ע"פ הספר "גוף האדם - המכונה שלא תיאמן", ספריית מעריב, 1989, בקטע העוסק ב"תפקידם של הרגשות", עמ' 153-154.

[7] ראה  גם במאמר "הכעס מידה רעה גם מבחינה רפואית", פרשת מטות, בבלוג זה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

עגלה ערופה וגילוי הרוצח

 מאת: אורן סעיד

אחד הטעמים למצוות עגלה ערופה, היא פירסום הרצח וסיוע לגילוי הרוצח. בתרגום יונתן מצויין, שהרימה סייעה בגילוי הרוצח.

דין עגלה ערופה הוא אחד מדיני החוק הפלילי שבתורה. התורה קובעת מה חייב הציבור לעשות כאשר מתגלה הרוג בשדה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ;וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (כא, א-ב). אסור לציבור לעבור בשתיקה על מקרה הריגה. ראשית, חייבים לחקור מי הפושע. אם יימצא הפושע, יובא כמובן, לפני בית דין. ואם לא יימצא - גם אז אין הציבור פטור בכך שיקבור את הגופה, חייבת להיעשות פעולה פומבית גדולה, שאחת ממטרותיה להביא לידי גילוי הרוצח ע"י הפרסום הרב של העניין, וזוהי עגלה ערופה, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהטעם למצווה זו, היא להביא לגילוי הרוצח על ידי פרסום הדבר: "אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב, ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם[1]" (מאמר ג, פרק מ).

המשנה במסכת סוטה אומרת (פרק ט, משנה ט): "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה". מזמן שרבו הרוצחים[2], בטל הדין של עגלה ערופה, כי כתוב "כִּי יִמָּצֵא חָלָל", ודרשו פרט למקום שהרצח הוא דבר מצוי.

רימה. מסייעת בגילוי הרוצח.
יוצר: Paul venter
מתוך ויקימדיה

בספר "מעם לועז"[3] מביא שהיה נעשה נס מיוחד בעגלה ערופה:

"וכבר מסרו חכמים ז"ל שהיה נעשה נס גדול בעגלה ערופה, שלאחר כמה ימים שנערפה העגלה היתה יוצאת ממנה תולעת גדולה, ואותה תולעת היתה הולכת אל הרוצח ונדבקת בבגדו ואין שום בריה יכולה לעוקרה מבגדו, עד שהיו האנשים רואים אותה ותמהים, והדבר היה מתגלגל לידי כך שהרוצח היה בא לבית דין והיו דנים אותו; ויש אומרים שהיתה [התולעת] הולכת עד לביתו; ויש אומרים שהתולעת היתה הורגת לרוצח. וסופי תיבות 'וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי' (כא, ט), רימ"ה, רמז לתולעת היוצאת מן העגלה והורגת לרוצח". מקור דברי "המעם לועז" הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל (כא, ח). אנו רואים שבאמצעות התולעת הצליחו לגלות את הרוצח. התולעת כאן, היא הרימה – המתפתחת בגופה לאחר המוות (להלן), כמו בפסוק בספר איוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (כה, ו), כפי שפירש ה"מצודת דוד" במקום : "כפל הדבר במילות שונות" (שם) ואם כן, התולעת היא הרימה.

הרימה וריקבון הגופה

ריקבון גופה הוא תהליך המתרחש לאחר המוות. הריקבון אחרי המוות משותף לגופות אדם ובעלי חיים אחרים בממלכת הטבע. חקר ריקבון הגופה ברפואה ובזיהוי פלילי נקרא טפונומיה[4] (Taphonomy).

התהליכים הרגילים הבאים מיידית בעקבות המוות הם: אוטוליזה (Autolysis) - התפוררות הרקמות כתוצאה מפעילותם של אנזימים וכימיקלים של הגוף עצמו. האנזימים מייצרים גזים רבים, הגורמים לשינוי בצבע העור ולהתנפחות הגופה.  כמו כן מתחיל תהליך של  ריקבון, כתוצאה מפעילות של חרקים ומפעילות חיידקית.

קיימים מיני זבובים מסוימים המטילים ביצים בבשר ובדרך כלל ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך הריקבון. הרימה מופיעה החל מהיום השני אחרי המוות[5].

מהי רימה[6]?

הרימה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב. גודל הרימה נע בין 2 עד 12 מילימטר בהתאם לשלב הגדילה בו היא נמצאת. צבען של מרבית הרימות משתנה בטווח של לבן כבוי (Off-White) עד חום בהיר, אף על פי כן חלקן יכולות אף להיות בצבע צהוב או אדמדם. הן בעלי זוג גפיים דקים דמויות קרס המשמשות לאכילה אך חסרות רגליים.

מחזור החיים של הזבוב מורכב מ-4 שלבים: ביצה, רימה, גולם ובוגר (זבוב). הביצים יכולות להיות מוטלות בכל מקום בו יש די מזון עבור הרימות ובתנאי שהוא לח במידה מספקת. בין מקומות אלו נמנים צואת בעלי חיים, דשן, בריכות מים אך בעיקר בבשר נרקב. הביצים בוקעות בתוך 8-20 שעות מרגע הטלתן, מיד עם הבקיעה מופיעה הרימה המאביסה עצמה בבשר עד שהיא מוכנה לעבור לשלב הגולם. בשלב זה עוזבת הרימה את מקור המזון ועוברת למקום לחלוחי יותר על מנת להפוך לגולם. לאחר 14–12 ימים בוקע מן הגולם זבוב בוגר.

שימוש בחרקים לפענוח פשעים

            חוקרי זיהוי פלילי בוחנים לעיתים רימות, הנמצאות בגופות, על מנת לקבוע את שעת המוות. הפירוש הנ"ל, שבאמצעות הרימה היוצאת מגופת הנרצח, תופסים את הרוצח, הזכיר לי את הדרך שבה משתמשים החוקרים בימינו בחרקים לצורך זיהוי פלילי, על כך בקטע שלפנינו.

בעשורים האחרונים, למדו החוקרים שחרקים יכולים לספק ראיות רבות ערך. הם שימושיים במיוחד לקביעת שעת המוות של הקרבן. מינים מסוימים של זבובים[7] מטילים את ביציהם ברקמת הגופה, בפצעים וכן בפתחי הגוף, כגון: עיניים, אף ופה,  מספר שעות  לאחר המוות. כמה ימים לאחר מכן, אלפי רימות בוקעות וניזונות מרקמת הגופה וגדלות בכל יום שעובר[8]. כאשר מוצאים רימה בשלב מסוים של התפתחות בזירת פשע, ניתן להסיק בת כמה ימים היא, וכתוצאה מכך  לדעת מתי הביצים הוטלו – דבר המגלה את שעת המוות בערך. הידע הזה, בחקירת רצח, הוא לעיתים קרובות מכריע כאשר באים לאשר או לשלול את האליבי של חשוד.

שיטה זו פועלת במשך כחודש; לאחר מכן, הרימות יהפכו לזבובים, ויש להשתמש בשיטה אחרת.  לאחר מכן ניתן להיעזר בסוגי החרקים השונים בזירת הפשע, כמו חיפושיות שונות, המופיעות רק בשלב מאוחר יותר של פירוק גוף המת. נוכחותם של מינים מסוימים בזירת הפשע, מסייעת לחוקרים להעריך, כמה שבועות או חודשים קודם לכן התרחש המוות. סוגי החרקים בזירת הפשע משתנים מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו[9].

גורמים המשפיעים על מהירות התפתחות הרימות ברקמת הגופה: טמפרטורה, לחות, הרכב הקרקע ועונות השנה. בקיץ למשל, שהטמפרטורה גבוהה יותר, התפתחות הרימות מהירה יותר ולפיכך גם הגופה נרקבת מהר יותר[10]. בחדרי המתים בבתי החולים נשמרת טמפרטורה המונעת את תחילת תהליך הריקבון.

            לעתים, תרופות או סמים הקיימות בגוף בזמן המוות, יכולות להשפיע על מהירות התפתחות החרקים בגופה וזה משפיע על קצב פירוק הגופה על ידם. הקוקאין יכול להאיץ את התפתחות החרקים (כולל רימות) בגופה. לעומת זאת, תרופות המכילות ארסן מאטות את קצב התפתחות החרקים. חוקרים אחרים מפתחים טכניקות לגילוי ומדידת רמת התרופות בגָּלְמֵי[11]-זבוב מבוגרים. מחקר זה מועיל לקביעת סיבת המוות, בגופות שנמצאות בשלב מתקדם  של תהליך הריקבון[12].

אנטומולוגים (=חוקרי חרקים) משפטיים למרות שהם ידועים בעיקר בהקשר של פענוח מקרי רצח, הם  יכולים לסייע בפענוח מגוון פשעים נוספים. לדוגמה, האנטומולוג עשוי להתבקש לבדוק אם משלוח מריחואנה הגיע מדרום אמריקה או מאסיה, לפי החרקים שנמצאו על הסמים[13].

---

[1] הרמב"ן השיג על דברי הרמב"ם: "והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו" (דברים כא, ד). וראה גם את ההתייחסות של  האברבנאל, לפירוש הרמב"ן ולהשגת הרמב"ן, בפירושו לנושא זה (דברים, כא, א).

[2] מזמן אלעזר בן דינאי, שהיה רוצח מפורסם בימיהם; כתובות כז, א.

[3] דברים חלק ב עמ' תשפב. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז).

[4] Taphonomy . World of Forensic Science. Encyclopedia.com. 9 Jan. 2025

[5] Shrestha R, Kanchan T, Krishan K. Methods of Estimation of Time Since Death. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2025 Jan-. 

[6]  על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "רימה".

[7] למשל, נקבת זבוב הבית מטילה עד 500 ביצים במשך 28 הימים בהם היא חיה.

[8] במקביל חיידקים במערכת העיכול מתחילות לפרק רקמות בחלקים אחרים בגוף.

[9] “When maggots solve a murder“, Julia Weiler, March 2022, Ruhr University Bochum, Germany

[10] ‪Washburne‏, ‪S‏. (2017). ‪Clues in Corpses: A Closer Look at Body Farms‏. Britain: ‪Greenhaven Publishing LLC‏ pages 43-53.

[11] גֹּלֶם - אחד מגלגולי החרקים, שבין שלב הזחל לשלב הבוגר בעל הכנפיים.

[12] Introna F, Campobasso CP, Goff ML. Entomotoxicology. Forensic Sci Int. 2001 Aug 15;120(1-2):42-47

[13] להרחבה: מדע פופולרי/ספטמבר 97, עמ' 50-56. ראה גם מדע פופולרי/אוקטובר 2002, עמ' 28. באחרון מומלץ לקרוא גם את המאמר בעמ' 22 העוסק בחקירת מיקרי רצח ע"פ גופות. כתב העת "Popular Science" העולמי מקבוצת Time-AOL יצא לאור בעברית משנת 1994 תחת השם "מדע פופולרי".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הזיכרון

 מאת: אורן סעיד

חז"ל למדו מפסוק בפרשה, שאדם צריך לשמור שלא ישכח את דברי התורה שלמד. חז"ל נתנו לנו מספר עצות לכך.

בפרשתנו נאמר: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ" (יא, כב). מבאר רש"י: "אם שמר תשמרון – אזהרת שמירות הרבה להיזהר בתלמודו שלא ישתכח".  במדרש ילקוט שמעוני אנו למדים שכשם שאדם צריך להיזהר בממונו שלא יאבד כך צריך להיזהר בתלמודו שלא ישכח: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף - מגיד הכתוב שכשם שאדם צריך ליזהר בסלעו [=מטבע שהשתמשו בו בזמן הקדום] שלא יאבד כך צריך ליזהר בלמודו שלא יאבד" (משלי ב, רמז תתקלב). התורה מצווה לא לשכוח את מעמד הר סיני: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט). חכמים למדו מפסוק זה שיש איסור לשכוח דברי תורה: "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים, שם) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ' (דברים, שם). יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (שם), הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו" (אבות ג, ח).

מהו הזיכרון וכיצד לשמור עליו[1]?

הזיכרון הוא הכושר לאגור מידע ולשוב ולהעלותו. תכולת הזיכרון אינה נשמרת בעינה במרוצת הזמן. לא זו בלבד שפרטים הולכים לאיבוד ומיטשטשים, אלא שלעיתים קרובות נמוג הזיכרון לגמרי. נופים או מראות של ערים וכפרים, שביקר בהם אדם בשנים קודמות, עלולים להתערבב. כן גם אפשר שמיני רעיונות ותמונות דמיוניים יוספו על מכלול הזיכרון.

מיקום ההיפוקמפוס במוח האנושי -
יש לו תפקיד חיוני ביצירת חלק מהזיכרונות
מתוך ויקימדיה

החוקרים מבחינים בכמה סוגי זיכרון. סוג אחד הוא הזיכרון המיידי (פריט-מידע הנשמר בזיכרוננו במשך כמה שניות או דקות), והזיכרון לטווח קצר-היכולת לזכור למשך זמן קצר כמות מסוימת ומוגבלת של מידע. אם לא תיעשה בקשר לזיכרון זה פעולה של שינון ולמידה, יעלם וימחק מתודעתנו. סוג שונה הוא הזיכרון לטווח ארוך, מאגר הזיכרונות האצור במוחו של האדם. מאגר זה מכיל מקטעי-מציאות, מידע, חוויות והתרחשויות שנצברו במשך כל החיים.

לפנים חשבו שהזיכרון עשוי כעין מגירות, וכל מגירה מכילה נתונים הדרושים לעניין זה או אחר. כיום אנו יודעים שאין זה כך: הזיכרונות סדורים במוחנו בהקשרים (אסוציאציות), ודבר אחד מזכיר לנו את משנהו, הדבר השני את השלישי וכן הלאה.

החוקרים מניחים, שהיכולת לאחסן מידע וחוויות נמצאת בכל אזורי המוח, וכאשר נפגע אזור מסוים במוח, והמידע שנאגר בו נמחה, יכול האדם, בדרך כלל, תודות לאימונים ולתדרוך מקצועי, לרכוש את המידע הזה מחדש. על יכולת זו מבוסס שקומם של נפגעי-מוח.

המוח והזיכרון

גם כיום, ולמרות ההתפתחויות הרבות במדע הרפואה וחקר גוף האדם, איננו יודעים היכן בדיוק מאוחסן הזיכרון במוחנו, ומהי השיטה הטכנית שבה הוא נשמר בתוכו. רוב החוקרים תמימי דעים על כך שהזיכרון מאוחסן בחומר האפור - שכבת רקמות אפורה המהווה את "גוף" המוח - והוא נוצר כתוצאה מזרמים חשמליים משתנים. קיימת שורה ארוכה של תיאוריות מפורטות המתייחסות כל אחת לשלבים שונים של תהליכי העיבוד, האחסון והשליפה של המידע האצור בזיכרון, ולמרות שחלק מהתהליכים מוכרים ומתועדים מזה עשרות שנים, הבסיס הטכני-מכני להתרחשותם רחוק מלהיות ברור ומובן.

הצד הכימי של הזיכרון

כאשר חולדות נמצאות בסביבה המשתנה בהתמדה, ועשירה משום כך בגירויים, חלה עלייה במשקל קליפת-המוח שלהן ועובייה גדל, וכן גדלה תכולת החלבונים והאנזימים של המוח[2].

גם בבני האדם אובחנה קליפת מוח גדולה יותר עקב למידה וזיכרון;  נהגי המוניות של לונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות – ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם[3]. אחד המחקרים הראה כי חלק מההיפוקמפוס (=חלק מקליפת המוח) גדול יותר בקרב נהגים אלו, בהשוואה לציבור הרחב, וכי לנהגי מוניות מנוסים יותר יש היפוקמפוס גדול יותר[4].

שתי תאוריות הועלו לגבי השינויים בתאי-העצבים האחראיים, כנראה, לאגירת ידיעות בזיכרון: האחת טוענת, שהזיכרון קיים בתאי העצבים בצורת מולקולות מיוחדות של חומצת גרעין (RNA). השניה טוענת, שהאגירה מושפעת מקשרים משתנים בין תאי-העצבים, אלה הקרויים המגעים התפקודיים.

הזיכרון והסינפסות[5]

במוחו של אדם בוגר יש כ-86 מיליארד תאי עצב, שמתקשרים אלה עם אלה דרך נקודות מפגש בין-תאיות שנקראות סינפסות. בצד אחד של נקודת המפגש נמצא הקצה של תא עצב שהעביר מידע, ומעבר לה נמצא תא אחר שמקבל את המידע ומצרף אותו לאותות דומים שקיבל מתאי עצב אחרים.

התחזקות או היחלשות של החיבור בין שני תאי עצב – סינפסה – תבוא לידי ביטוי בשינויים במאפייניו. למשל, ייתכן שהתא שמעביר את האות העצבי יפלוט כמות גדולה יותר או מעטה יותר של מוליכים עצביים, או שכמות הקולטנים בתא המקבל תעלה או תרד. כשסינפסה מתחזקת, ייפלטו לתוכה יותר מוליכים עצביים, שייקשרו ליותר קולטנים בצד המקבל, וכך יגבר הסיכוי ליצירת אות חשמלי שיוביל את המסר העצבי הלאה.

שינויים במאפייני הסינפסה משפיעים עלינו מאוד. למשל, בזיכרון, סינפסות שנחלשו או התרופפו שקולים לשכחה. בכל פעם שאנחנו חוזרים על פעולה, אנחנו מחזקים את הקשרים בין תאי העצב המעורבים בה, ולכן גם זוכרים אותה טוב יותר. כך אנחנו יכולים לשלוט במה שקורה בתוך המוח שלנו, ולבחור אילו קשרים נרצה לחזק. למשל, כדי להתמחות בתחום כלשהו עלינו להתאמן בו שוב ושוב, וכך לרכוש את המיומנות ולחזק את הקשרים בין תאי העצב המעורבים בו.

זיכרונות יכולים גם להשתנות, דרך תהליך של התגבשות מחדש (re-consolidation). כשאנחנו שולפים זיכרון, הוא נפתח במידה מסוימת לשינויים. כך זיכרונות מתעדכנים ונוספים להם הקשרים חדשים, ולפעמים הם עשויים אפילו לעבור שכתוב שמשנה את תוכנם.

תפקיד ההיפוקמפוס

ההיפוקמפוס, מבנה במוח שגודלו כגודל אגודל וצורתו כשל סוסון ים,  הוא אזור של קליפת המוח, הממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדדית הסמוכה לעצם הרקה). לבני אדם יש שני היפוקמפוסים, אחד בכל צד של המוח. ההיפוקמפוס אחראי על תהליכי למידה וזיכרון. בתוך ההיפוקמפוס ישנו מעין פיתול שנקרא 'פיתול דנטייט' ויש לו תפקיד חשוב ביצירת הזיכרונות[6].

מתברר כי בגילים מבוגרים, מעל גיל 60, יש ירידה בנפח ההיפוקמפוס בסדר גודל של כ-1.5% בשנה. דבר זה הוכח לראשונה בבעלי חיים, אבל עם פיתוח שיטות כמותיות חדישות של הדמיה בתהודה מגנטית (MRI), נמצאה הירידה בנפח ההיפוקמפוס גם באדם. אפשר למנוע את ההצטמצמות בנפח ההיפוקמפוס גם במבוגרים באמצעות התעמלות אירובית, אשר לה השפעה חיובית על כושר הלמידה והזיכרון[7].

אמצעי-עזר לזיכרון

1.       בניית אסוציאציה: חוקרי הזיכרון משערים כי המידע מאוחסן במאגרי הזיכרון ברשתות אסוציאטיביות. לפיכך כל למידת מידע חדש שתשלב בניית אסוציאציה, או התייחסות למידע ידוע קודם, תהיה יעילה יותר מלמידת מידע שיוצג בצורה בדידה ולא מקושרת. למשל, כדי לזכור שמות, פשוט המצא קשר בין שמו של האדם ותכונות גופניות שלו. למשל, אם עליך לזכור שם כמו "אורן זהבי" תוכל לדמיין עץ עשוי מזהב, ולשחזר את הדמות שיצרת כדי לזכור את שמו[8].

2.       במחקר[9] שנערך על 37 אנשים נמצא, שמי שצרך משקה קקאו עם מינון גבוה של פלאבנולים - תרכובת של נוגדי חמצון שנמצאים בפולי קקאו וגם בתה ובפירות ובירקות מסוימים, כעבור שלושה חודשים הזיכרון שלו השתפר פלאים והיה כמו אדם בגיל 30 או 40.

עצות לזיכרון ע"פ חז"ל

1.       זכירה בראשי תיבות: התייחסות מפורשת לראשי תיבות כעזר זיכרון מופיעה בהגדה של פסח: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב", כאמצעי לזכירת עשר המכות לפי סדרן (דם, צפרדע, כינים, - ערוב, דבר, שחין - ברד, ארבה, חשך, בכורות).

2.       לימוד בקול רם: "תנא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלוש שנים שכח תלמודו" (עירובין נד, א).

3.       לימוד בהבנה: "הסובר בתלמודו (המבין סברת לימודו) לא במהרה הוא שוכח" (ירושלמי ברכות פרק ה, הלכה א).

4.       מילות מפתח וחרוזים: נתקבל בתפוצות ישראל ששה עשר מילות מפתח לזכירת ליל הסדר וההגדה ("קדש ורחץ וכו' "), שיהוו ראשי פרקים קלים לזכירה, והם מודפסים בתחילת ההגדות. מילות מפתח אלו בנויות בחרוזים: קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה. מחבר סימני הסדר הוא כנראה רש"י או אחד מבעלי התוספות[10] (ר' שמואל מפאליזא).

---

[1] ע"פ אנצ' רפואית למשפחה, בערך "זיכרון", רביבים – הוצאה לאור, ת"א, עורך: יהודה שיף.

[2] ראה גם במאמר "מדעי העצב – המוח האימהי", מאת   קרייג הווארד קינסלי וקלי ג' למברט, סיינטיפיק אמריקן ישראל, גליון אפריל-מאי 2006. המאמר המקוון  בספריה הוירטואלית של מטח.

[3] להבדיל מנהגי המוניות הישראלים, עמיתיהם הלונדונים נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון לנהוג באחת המוניות הלונדוניות המפורסמות.

[4] Maguire EA, Gadian DG, Johnsrude IS, Good CD, Ashburner J, Frackowiak RS, Frith CD. Navigation-related structural change in the hippocampi of taxi drivers. Proc Natl Acad Sci U S A. 2000 Apr 11;97(8):4398-403.

[5] "גלגוליו של המוח", רותם מיקה, יולי 2024, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] "מסע אל מסתרי המוח – ההיפוקמפוס", ד"ר ארז גרטי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, נובמבר 2009, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[7] "סוסוני ים והתעמלות אירובית לשיפור הזיכרון", יצחק פרנס (פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים), סיינטיפיק אמריקן ישראל, יוני 2011.

[8] "זיכרון גורלי: טיפים לשיפור הזיכרון הסטודנטיאלי", רונית מנדלבליט, מרכז האקדמי פרס.

[9] "שכחת איפה המפתחות? אולי קקאו יעזור", ד"ר דנה פלורנטין, ינואר 2018, אתר קופת חולים כללית.

[10] ראה גם במאמר "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים", חג הפסח, בבלוג זה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

נס קרישת הדם

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין, שבמעשה הקנאות של פנחס, נעשה נס מיוחד, שהדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס.

  בפרשתנו מסופר  (פרק כה), שערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב, על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לעיני כל העם. פנחס, שלא יכול היה להתאפק על הפגיעה הגסה במשה, ב-ה' ובאוהל מועד ע"י הישראלי והמדיינית, לקח רומח (חנית) בידו ודקר את שניהם. כתוצאה מכך נעצרה המגיפה בעם - בנצמדים לבעל פעור: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ח). במדרש במדבר רבה מובאים שנים עשרה ניסים[1] שנעשו לפנחס, במעשה קנאות זה, של דקירת זמרי והמדיינית:

"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם - דקר שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ועשה לו שנים עשרה נסים:

הנס הראשון דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, הנס השני סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו, השלישי כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה מפני הנוקרנין (=המקטרגים) כדי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכו, הרביעי האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, החמישי נתן כח בזרועו כדי שיגביה את שניהם, הששי נתן כח בעץ לסבול את שניהם השביעי לא נשמטו מן הזיין (=החלק החד ברומח) אלא עמדו במקומן, השמיני הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל, התשיעי לא הטיפו דם שלא יטמא[2] פנחס, העשירי ששמר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא, האחד עשר הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלויין לעיני הכל, השנים עשר כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף בהם, כשראה פנחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקו הדא הוא דכתיב (=זהו שנאמר): 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (תהלים קו, ל)... " (פרשה כ, אות כה).

מימין לשמאל:תא דם לבן,
טסית דם, תא דם אדום.
לטסיות תפקיד מכריע בקרישת הדם.
מתוך ויקיפדיה

במאמר זה אתייחס לנס התשיעי שנעשה לפנחס, הנס שהדם לא נזל על פנחס כדי שלא יטמא. מה גרם לדם להיעצר ולא ליזול על פנחס? בתרגום יונתן בן עוזיאל, מביא את שנים עשר הניסים שנעשו לפנחס, ונס זה מתואר בלשונו כך: "דְאִתְקַרִיש אַדְמֵיהוֹן ולא נָפִיל עִילַוֵיה"., כלומר, הדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס. על מנת להבין את גודל הנס עלינו להבין את מנגנון עצירת הדם.

מנגנון עצירת הדם

            מנגנון עצירת הדם הוא בעל שלושה מרכיבים עיקריים: קרישת הדם, היצמדות הטסיות (=תאים קטנים מכדוריות הדם האדומות והלבנות, שניחנו בכושר הצמדות זו לזו) וכיווץ כלי-הדם. כל אחד משלושה מרכיבים אלה מובנה מתהליכים ביוכימיים עצמאיים, שפגיעה באחד ממרכיביהם גורמת לדימום בלתי פוסק עם כל פציעה קלה. ולהיפך: פעילות-יתר של מרכיב זה או אחר גוררת יצירת קרישים שעלולים לסתום את כלי-הדם.

מניעת דימום מכלי-דם זעירים מתבצעת ע"י סתימת כלי-הדם ב"פקק" של טסיות ; כאשר קורה דימום בכלי-דם גדול יותר, מתגייס מנגנון הקרישה ליצירת קריש-דם הפוקק את כלי-הדם המדמם. במצבי דימום מכלי-דם גדול, מתווסף מנגנון הגנה שלישי שמתבטא בהתכווצות כלי-הדם הפגוע ובהמשך יצירת קריש-דם וטסיות לפיקוק הזרימה.

לטסיות-הדם שטח-פנים המאפשר את היצמדותן זו לזו ואף למשטחים שונים, אך לא לדופן כלי-הדם. אחד הגורמים המזרזים הצמדות זו היא מולקולת אדנוזין-די-פוספט  (ADP) הנקשרת לקרומית הטסיות וגורמת לשינויים בשטח הפנים המאפשר היצמדותן זו לזו. הצמדות טסיות-הדם היא כאמור רק חלק ממנגנון ההגנה של הגוף נגד איבוד-דם, שעיקרו – קרישת הדם.

תהליך הקרישה הוא תהליך מסובך ומורכב, המעורר על ידי הפציעה עצמה. עם הפציעה משתחררים מן הרקמה הפגועה אל מחזור הדם חומרים הגורמים ליצירת תרומבין, הוא אנזים הגורם להפיכת פיברינוגן - חלבון מסיס הנמצא בזרם הדם - לפיברין, שהוא חלבון בר-קרישה. סיבי פיברין וטסיות הכלואות בתוכם הם המרכיבים של קריש-דם. הטסיות גורמות באמצעות חלבונים מיוחדים - חלבונים מכנו-כימיים - להתכווצות הקריש וליצירת קריש-דם מוצק יותר. בתהליך קרישת הדם משתתפים גורמים נוספים וביניהם "גורמי קרישה" המעורבים ברוב השלבים. חסר באחד מגורמי הקרישה מונע תהליך קרישה תקין[3].

אנו רואים עד כמה מורכב מנגנון קרישת הדם בגופנו, שבלעדיו כל פציעה קלה היתה הופכת לאסון.

זמן דימום

בדיקות רבות מאפשרות כיום בחינת מרכיבים שונים של מערכת הקרישה, אך משך הזמן הנדרש לפצע או לחתך להפסיק לדמם, מאפשר מדד מהימן וישיר לתקינות של מנגנון קרישת הדם בשלמותו. בדיקה זו בוחנת כיצד טסיות הדם מגיבות עם דופן כלי הדם ליצירת קרישי דם ולעצירת דמם.

קיימות שיטות שונות לביצוע בדיקה זו, שההבדל ביניהן הוא באיבר בו מבצעים את החתך, בשיעור ואופן לחץ הדם אותו מפעילים וכן באורך ובעומק החתכים המתבצעים. החתך המתבצע הוא באורך של 10 מ"מ ובעומק של 1-3 מ"מ (בהתאם לשיטת הבדיקה). תוצאות תקינות: 2-9 דקות עד שהדימום נעצר מחמת שהוא נקרש, תלוי בשיטת הבדיקה[4].

על פי זה נבין את גודל הנס שנעשה לפנחס. כאן מדובר, כאמור, בחתכים זעירים יחסית. מסתבר, שהרומח שנעץ פנחס מזימרי בן סלוא וכזבי בת צור גרם לחתכים רחבים ועמוקים בגופם ולדימום מוגבר. הקב"ה גרם לכך שהדם שיצא מהם להיקרש בצורה מהירה יחסית לזמן הרגיל להיווצרות קריש-דם, על מנת שפנחס לא יהיה מגואל בדם ולא יטמא.

גורמי קרישה ביום השמיני[5]

בהקשר זה יש לציין, שמיד לאחר הלידה יש ליילוד מספיק גורמי קרישה, שמועברים אליו מן האם. גורמים אלו מתפרקים מהר, בתוך 2-3 ימים, ויש צורך ביצירה עצמית של גורמי קרישה, אשר מבוצעת בכבד. דא עקא, הכבד של היילוד אינו בשל, ולכן בגיל 3-5 ימים, כל תינוק - אפילו בריא ובשל - סובל ממצב של חוסר בגורמי קרישה, וברית מילה בימים אלו היא מסוכנת מחמת החשש לדמם. החל מהיום השישי מתחילים להיווצר גורמי קרישה עצמאיים בכבד של היילוד, וכך הוא מגיע ליום השמיני מוכן מבחינה זו. על כן, בהעדר מחלת דמם בתינוק, וכאשר המילה מבוצעת בצורה נכונה, אין חשש לדימום-יתר בגלל המילה ביום השמיני ואילך, כפי שצוותה התורה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).

---

[1] וכן במדרש תנחומא פרשת בלק סימן כא וכן בפסיקתא זוטרתא סוף פרשת בלק. השווה לתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, פב, ב; שם נאמר ש-ששה ניסים נעשו לפנחס.

[2] שהרי פינחס הרג את זמרי ואת המדיינית, ודם שיצא מן המת מטמא כמת במגע, במשא ובאוהל, והוא אחד מאבות הטומאה שיש במת, ושיעורו לטומאה הוא ברביעית (אהלות ב, א-ב). להרחבה ראה מאמר "רביעית דם" בבלוג זה. כך כתב בפירוש "מושב זקנים" (כה, ז), שיש מפרשים, שמדובר בדם לאחר שמתו.

[3] מתוך כתב העת, "מדע- עיתון מדעי לכל" כרך  לד, חוברת 3 עמ' 135, בהוצאת מוסד ויצמן לפירסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

[4] ויקירפואה בערך "זמן דימום - Bleeding time", פרופ' בן-עמי סלע.

[5] ראה  מאמר "מילה ביום השמיני" בפרשת תזריע. ע"פ אנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "מילה", עמ' 635-637, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. לערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה:

© כל הזכויות שמורות למחבר

מנהג שריטת הגוף

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת לפצוע את הגוף לאות אבל. מנהג זה רווח אצל הגויים ויש הסבורים שמנהג זה רווח גם בישראל הקדומה.

נאמר בפרשתנו הציווי לכהנים, שלא יעשו פצע בגוף מתוך צער של אבלות: "וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (כא, ה). כל ישראל נצטוו באיסור זה: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא,  יט, כח); וכן בחומש דברים נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַ-ה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א), ומבאר רש"י את טעם האיסור: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים" (שם). לפי רש"י שני טעמים לאיסור זה:

א.  שזהו דרך הגויים, שהיו שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער.

ב. בני ישראל הם בניו של ה', ולפיכך לא ראוי שיהיו בגופם חבלות[1].

רבי אברהם אבן עזרא, מבאר את האיסור לכהנים,  שאין ראוי לכהנים לעבוד את ה' כשיש בגופם חבלות: "שרטת - …וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם" (ויקרא כא, ה).

הרמב"ם בהלכות עבודה זרה מציין, שדרך הגויים היה לשרוט את בשרם כחלק מפולחן העבודה זרה: "וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים שנאמר 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם' (מלכים א יח , כח) " (הלכות עבודה זרה, פרק יב, הלכה יג).

עור האדם
מתוך ויקימדיה

במלכים א נאמר על נביאי הבעל  "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (יח , כח), והדבר נעשה במסגרת פולחן הבעל, כפי שמבאר רש"י: ""ויתגודדו - לשון שריטה בכלי וכן היה נימוסיהן" (שם) וכן בפירוש "מצודת דוד": ""ויתגדדו - שרטו בשרם בחרבות עד כי נשפך דמם כאשר היה מנהגם לעבדו בענין זה" (שם).

נראה שמנהגים אלו רווחו גם בישראל הקדומה, כפי הנאמר בירמיהו: "וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם" (טז, ו) ; ומבאר בפירוש מצודת דוד: "ולא יתגודד - לא ישרטו בשרם ולא יתלשו שער ראשם כי יהיו מבולבלים בצרתם ולא יחושו על מתיהם ;ועם כי אסרה התורה לשרוט שרטת ולעשות קרחה על מת, מכל מקום, דרכם היה לעשות כן אשר לא כדת[2]" (שם). וכן כששמעו היהודים שהיו עם גדליה  על חורבן המקדש, הם התגודדו דרך אבילות: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה' " (ירמיהו מא ,ה) וכפי שמבאר רש"י: "להביא בית ה' - כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם" (שם).

על הנוהג לפצוע את הגוף בעת אבל, נוכל גם ללמוד מאחת התקנות, של המלך  נוּמָה פומְפִּילִיוּס (753 לפנה"ס – 673 לפנה"ס) של רומא העתיקה, שאסר על הנשים לשרוט את פניהם לאות אבל[3].

גדידה ושריטה

כאמור, בחומש ויקרא האיסור לפצוע את הגוף נאמר בלשון שריטה, ואילו בחומש דברים נאמר בלשון גדידה. פעולת השריטה נעשית באמצעות ציפורני הידיים בעוד שגדידה מבוצעת בכלי[4]. בפירוש "הכתב והקבלה[5]",  מבאר שההבדל בין שריטה לגדידה, שהשריטה היא פצע קל ולא עמוק בעור בעוד שגדידה היא פצע עמוק בעור: "לא תתגודדו - ההבדל בין שריטה לגדידה…ואיננה כי אם עשיית חריץ קל הבלתי עמוק… שאינו יורד בעומק הבשר… אמנם גדידה מורה על עשיית חריץ עומק שהוא יותר מן השריטה כמו:  'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים' (מלכים א יח, כח), שפצעו בשרם כל כך עד שפך דם עליהם" (דברים יד, א).

שכבות העור

העור מהווה חיץ בין פנים הגוף והסביבה החיצונית והוא למעשה קו ההגנה הראשון של הגוף. אחד התפקידים העיקריים של העור הוא למנוע חדירה של גורמים היכולים לפגוע בגוף כגון חיידקים וגורמי מחלה אחרים וכן חומרים מסוכנים. שטח הפנים החיצוני שלו הוא חומצי מעט וכך מספק סביבה עויינת מדיי לרוב החיידקים. עוד הגנה בעור מעניקים חומרים כימיים משמידי חיידקים המצויים בזיעה.

העור מורכב ממספר שכבות. השכבה החיצונית ביותר נקראת אֶפִּידֶרְמִיס. תאים מתחתית האפידרמיס נודדים כלפי מעלה, מתים במהלך הנדידה ויוצרים שכבה של תאים מתים הנקראת שכבת הקרנית. זהו הציפוי שאנו מרגישים כשאנו נוגעים בעורנו. הקרנית מתקלפת כל הזמן ומתחלפת בתאים חדשים שמגיעים מתחתית האפידרמיס. הקרנית מגינה עלינו מפני חדירת גורמים זרים.

מתחת לאפידרמיס נמצא הדֶרְמִיס. בדרמיס נמצאים כלי הדם המזינים את העור, בלוטות הזיעה המפרישות זיעה, בלוטות החלב המפרישות חומר שומני שמכסה את העור, זקיקי השערה והקולטנים הרגישים לתחושות השונות.

מתחת לדרמיס מצוי ההִיפוֹדֶרְמִיס שהיא שכבת השומן של הגוף. עובייה של שכבה זו נע ממילימטרים בודדים אצל אדם רזה לסנטימטרים רבים אצל האדם השמן. שכבת שומן זו משמשת לבידוד ולשמירה על חום הגוף[6].

פצע בעור

כאדר הפגיעה בעור מתרחשת בשכבת האפידרמיס אזי מדובר בפציעה שטחית, כגון: שריטה, שפשוף וכוויה קלה. כאשר הפגיעה חדרה לשכבת הדרמיס  ולשכבת ההיפודרמיס של העור אזי מדובר בפצע עמוק. מכיוון שהנזק נגרם למספר שכבות של רקמות, תהליך הרפוי הוא ארוך ומורכב יותר[7].

פצע בעור מביא לפלישת חיידקים ואלה נתקלים בקו ההגנה השני של הגוף - הדם. פגוציטים [=תאים שבולעים גופים קטנים אחרים] נודדים אל מקום הפציעה ומקיפים חיידקים פולשים. טסיות דם, שלהן תפקיד חשוב בקרישת הדם, מתרכזות אף הן במקום הדימום.

קרישת הדם מסייעת בסגירת הפצע ומאפשרת את תיקון הרקמות. פגוציטים ממשיכים להשמיד חיידקים ופגוציטים שסיימו את תפקידם וחיידקים מתים, מצטברים כמוגלה.

רקמה חדשה מתקנת את הנזק בסביבות הפצע. נוגדנים המיוצרים כתגובה לאנטיגנים[8] הפולשים, מסייעים בהשמדת חיידקים שנותרו ומעניקים דרגה מסויימת של חיסון מתמשך. צלקת גדולה עשויה להתפתח לאחר פגיעה נרחבת[9].

---

[1] בספר החינוך מבאר כך: "וְנִמְנַעְנוּ מִן הַגְּדִידָה עַל מֵת, כִּי לֹא יֵאוֹת לָעָם הַנִּבְחָר בַּעֲלֵי חָכְמַת הַתּוֹרָה הַיְּקָרָה לְהִצְטַעֵר בְּדָבָר מִמַּעֲשֵׂה הָאֵל, רַק עַל הָעִנְיָן שֶׁצִּוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא לְהִצְטַעֵר בּוֹ, וּמִן הַטַּעַם שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּמִצְוָה רִאשׁוֹנָה (מצוה רסד), אֲבָל שֶׁנַּשְׁחִית גּוּפֵינוּ וּנְקַלְקֵל עַצְמֵנוּ כְּשׁוֹטִים, לֹא טוֹב לָנוּ וְלֹא דֶּרֶךְ חֲכָמִים וְאַנְשֵׁי בִּינָה, רַק מַעֲשֵׂה הֲמוֹן הַנָּשִׁים הַפְּחוּתוֹת וְחַסְרֵי הַדַּעַת שֶׁלֹּא הֵבִינוּ דָּבָר בְּמַעֲשֵׂה הָאֵל וְנִפְלְאוֹתָיו" (ספר החינוך מצווה תסז).

[2] אמנם רש"י פירש, שישראל לא עשו כן: "ולא יתגודד ולא יקרח להם - דרך האבלים להתגודד ולשרוט בשרם ולקרוח קרחה בראשם ומכל מקום לישראל אסור ולא הזכירו כאן אלא לדוגמת אבל" (שם).

[3] ‪"A History of Mourning‏"  , Richard Davey, ‪Library of Alexandria‏, 2020, Britain ,first chapter.

[4] להרחבה ראה בערך "גדידה ושריטה", ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.

[5] הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג ( 1865– 1785) היה מרבני גרמניה במאה ה-19.

[6] "חלונות אל גוף האדם : על האדם ובריאותו", מבנה העור, ד"ר קשתן יעל, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך. המרכז לחינוך מדעי וטכנולוגי, 1998.

[7] ‪Tortora‏, ‪G‏. ‪J‏., ‪Derrickson‏, ‪B‏. ‪H‏. (2018). ‪Principles of Anatomy and Physiology‏. britain: ‪Wiley‏. Page 160.

[8] אַנְטִיגֵן הוא מולקולה המצויה על פני השטח של פתוגן הפולש לגוף והעלול להזיק לו, ומעוררת תגובה חיסונית שגורמת ליצירת נוגדנים.

[9] "גוף האדם - החיים והנפש", האנצ' המדעית לנוער, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 82-83.

© כל הזכויות שמורות למחבר

קרחת באיש ובאשה

 מאת: אורן סעיד

הקרחת הטיפוסית אינה מחלה, ושכיחה יותר אצל גברים מאשר נשים.

נאמר בפרשתנו לגבי מי שנשרו שערותיו והתפתח באותו מקום נגע צרעת:  "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא; וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא; וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ" (יג, מ-מב). בלשון התורה, 'קָּרַחַת' היא נשירת שערות בחלק האחורי של הראש ואילו 'גַּבַּחַת' – היא נשירת שערות בחלק הקדמי של הראש[1] (פדחת הראש).

הקרחת אינה מחלה

רש"י מבאר: "קרח הוא טהור הוא - טהור מטומאת נתקין[2], שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון[3]". רש"י מבאר, שקרחת (וכן גבחת) כשלעצמה אינה מטמאת, אלא כאשר מתפתח נגע במקום הקרחת, דינו כמו נגע צרעת המתפתח בכל מקום אחר בבשר בגוף האדם.

באופן דומה מבאר הרלב"ג, תוך שהוא מציין שגם לאנשים בריאים יש קרחת: "קרח הוא טהור הוא - למדנו, שלאיזו סבה שיהיה נמרט שערו, כיון שהוא קרח עתה, שאין בעור ראשו שער , הנה הוא טהור, ולזה יהיה דינו דין הנתקים; כי הקרחת יבא הרבה פעמים לאנשים הבריאים. וכוונת התורה היתה בזה לבאר לנו, שעור הראש, כשלא היה בו שער, דינו כשאר עור הבשר להטמא בנגעים. והנה בארה התורה, כי זה המקרה כשיהיה במה שאחורי הראש יקרא 'קָּרַחַת', וכשיהיה במה שהוא מפאת פניו יקרא 'גַּבַּחַת'. ודין נגעי הקרחת ונגעי הגבחת הם כדיני נגעי צרעת עור בשר..." (רלב"ג ביאור המלות על התורה, ויקרא יג, מ).

התקרחות גברית אינה מחלה.
ציור של Robert Ronald McIan משנת 1845
מתוך ויקימדיה

גם הרמב"ן מציין שקרחת אינה מחלה: "בראש או בזקן - ...כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף" (יג, כט).

קרחת השכיחה באיש

מבאר החזקוני: "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – לא הזכיר קרח באשה לפי שאין ראשה נקרח" (שם).  וכן רבי אברהם אבן עזרא מציין שהקרחת אינה מצויה אצל האשה: "גִּבֵּחַ - ...ולא הזכיר האשה - בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה; כי השער הוא כדמות עשב" (יג, מא). לפי פירוש החזקוני והאבן עזרא, מדובר בקרחת השכיחה  אצל גברים.

התקרחות גברית טיפוסית (Andregonic alopecia) מתרחשת בערך במחצית מהגברים מקבוצות אתניות בהן התקרחות היא נפוצה. היא מאופיינת בדילול השיער בתחילה בקדמת הראש (גבחת), ולאחריו בפדחת הראש (קרחת). תבנית זו יוצרת צורת פרסה, של שיער סביב חלקו האחורי של הראש ובצדדים. לעיתים יכולה נשירת השיער להתפשט לכדי קרחת מלאה, אך זהו מצב נדיר יותר[4].

סוג זה של התקרחות הוא תורשתי. הוא מתחיל לרוב בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות. במרבית הגברים הללו תופיעה רמה מסוימת של אובדן שיער עד שנות השלושים המאוחרות. סוג זה של התקרחות קשור בהורמון 'דהידרוטסטוסטרון' (DHT) – תוצר של ההורמון הגברי 'טסטוסטרון'.

ההורמון DHT גורם לשלב הגדילה של השערות להתקצר באופן משמעותי. מספרם של שורשי השיער אינו קטֵן, אך שלב הגדילה של השערות מתקצר כל כך עד שלא ניתן להבחין יותר בגדילת שיער. תופעה נוספת היא שחלק מזקיקי השיער הופכים לזקיקי שיער עדין, ולכן כאשר שערות חדשות צומחות ממנו הן דקות וחסרות צבע ואזור זה נראה חסר שערות לחלוטין[5].

התקרחות נפוצה פחות אצל נשים. נשים לא הופכות לקרחות לגמרי, אלא הקרקפת שלהן נחשפת בין שערות דלילות. התקרחות אצל גברים מתבטאת באזורים ספציפיים, יש מפרצים ואזור דליל בקודקוד, יש מצח שעולה ומתגלה ככל שקו השיער נסוג, ואחר כך כל זה מתחבר. אצל נשים הקו הקדמי של השיער לרוב שמור ופחות מתאפיין במפרצים, ואילו מאחורי הקו הקדמי, באזור הקדמי של הקרקפת, נהיה יותר שקוף[6].

התקרחות נשית שכיחה יותר לאחר גיל המעבר. היא נגרמת ממספר גורמים, וככל הנראה אחד מהגורמים הוא, ירידה בריכוז ההורמון הנשי אסטרוגן בדם, בדרך כלל עם הפסקת הווסת. ברגע שרמת האסטרוגן יורדת, היחס שלו מול מההורמון הגברי טסטוסטרון, הקיים גם אצל נשים משתנה, וההשפעה שלו על זקיקי השיער גורמת לנשירת שיער[7].

ההתקרחות הגברית היא תהליך טבעי ואינה נחשבת למחלה. לעומת זאת, "קרחת אזורית" (Alopecia areata), היא מחלה, המתחילה  באיבוד שיער במקומות קטנים בשיער הראש, שלעיתים צורתם הם עיגולים או אובלים, שבסופו של דבר משאירים קרחות מעוגלות. קרחת אזורית היא מחלה שאינה משפיעה על האדם באופן פיזי מעבר לנשירת השיער. הסיבה המדויקת למחלה אינה ידועה, אולם הסברה הרווחת היא, שהמערכת החיסונית, תוקפת תאי שיער וזקיקי שיער, דבר הגורם לנשירת שיער[8].

---

[1] כך מבאר רש"י. להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית, בערך "גבחת וקרחת".

[2] מדברי הראשונים עולות שלוש אפשרויות באבחנה בין נתק שמהווה סימן טומאה ובין קרחת וגבחת שאינן מהוות סימן טומאה: לשיטת הרמב"ן והראב"ד ההבדל הוא במקום הנשירה: קרחת וגבחת הן בשולי הראש הקדמיים או האחוריים, ואילו נתק הוא באמצע הראש. לשיטת הר"ש והרא"ש ההבדל הוא בקביעות הנשירה: קרחת וגבחת הן נשירה בלתי-הפיכה, ואילו נתק הוא נשירת שערות שעתידות לצמוח אחרות במקומן. לשיטת הרמב"ם ההבדל הוא בגורם הנשירה: קרחת וגבחת נעשו בידי אדם או על ידי חולי, ואילו נתק נעשה בידי שמים ובאופן טבעי. להרחבה ראה במאמר "צרעת הראש בימינו –השתלת שער ואיסור קוצץ בהרתו", הרב הראל דביר,באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[3] סימני הטומאה בעור הבשר: שער לבן - שני שערות לבנות במראה הנגע, מחיה - בשר חי בתוך הנגע, פשיון - הנגע התפשט בעת ההסגר.

[4] ויקירפואה בערך "נשירת שיער - Hair loss".

[5] ראה במאמר "מדוע השיער נושר?", נדב בצלאל, יולי 2017, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] "כל מה שרציתם לדעת על קרחת", ד"ר אנה לכוביצקי, רופאת עור מומחית למחלות שיער, בתי החולים שיבא, תל השומר.

[7] "​נשירת שיער – האם יש מה לעשות כדי למנוע אותה?", ד"ר אמיר קורן, מנהל מרפאת שיער, מערך העור באיכילוב.

[8] ויקירפואה בערך "קרחת אזורית - Alopecia areata".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הסבה

 מאת: אורן סעיד

הסבה היתה תנוחה נפוצה בקרב מעמדות מכובדים, כפי שעולה מרישומים חזותיים המתוארכים למאה השביעית לפני הספירה.

מצוות הסבה היא תקנת חכמים שחייב כל אדם להסב בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות, כדרך בני חורין, על מנת שייראה את עצמו כאילו עתה יצא מעבדות לחירות.

המקור העיקרי למצוות ההסבה הוא מדברי המשנה: "וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב" (פסחים פרק י, משנה א). הכוונה היא, שגם מי שהוא עני, ובדרך כלל אינו זוכה חיי נחת, חייב לחוות את ליל הסדר בעונג וכבני מלכים ועל אכילתו להיות בהסבה, דרך חירות. הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר, שמלכים ואנשים חשובים היו נוהגים להסב: "וחייבנו לאכול בהסבה, כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, עד שיהיה דרך חרות" (שם).

הסבה – התנוחה שנפוצה בקרב המעמדות החשובים יותר

בתקופת בית שני ולאחר מכן בתקופת המשנה, היו השפעות חזקות על חז"ל מהעולם היווני וארוחות גדולות או משתאות נערכו בסגנון משתה יווני. האנשים שהשתתפו בארוחה נהגו לשכב על צידם השמאלי (נשענים על מרפק שמאל) על גבי ספות גדולות ולאכול משולחנות קטנים שהוגשו לפניהם תוך כדי שיחה ודיון[1]. אנו יודעים זאת מרישומים חזותיים המתוארכים למאה השביעית לפני הספירה. אחת התמונות העתיקות ביותר של משתה שכיבה היא מלכותית: התבליט המפורסם של מלך אשור אשורבניפל, מהמאה השביעית לפני הספירה, השוכב על צידו השמאלי, בזמן שאשתו יושבת על כס המלכות[2]. יתכן שהנביא עמוס, מתייחס לנוהג זה של הסבה על מטות בפסוק: "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק" (עמוס ו, ד).

מכסה הגרון (=אפיגלוטיס) מאחורי שורש הלשון.
יוצר: Patrick J. Lynch
מתוך ויקיפדיה

מדוע מסבים על צד שמאל?

המאירי, בפירושו ""בית הבחירה" לפסחים (קח, א) מבאר, שרוב בני האדם משתמשים בידם הימנית על מנת לאכול, ובתנוחה זו ההישענות היא על יד שמאל, בעת שהימנית נשארת פנויה.

יש הסבורים, שהסיבה הנוספת להסבה לצד שמאל היא, שכאשר ההישענות היא על צד ימין, קיימת סכנה שהאוכל יכנס לקנה הנשימה ויגרום לחנק. להבנת הדברים, נקדים על המבנה האנטומי של הלוע:

האוויר עובר מפתחי הנשימה (אף ופה) אל הלוע ומשם לגרון. גם המזון עובר  מהפה אל הלוע ומשם לגרון. האוויר עובר מהגרון לתוך צינור שנקרא קנה הנשימה. המזון נכנס לתוך צינור אחר הצמוד לקנה הנשימה ונמצא מאחוריו  שנקרא ושט. קנה הנשימה צריך להיות פתוח כל הזמן כדי לאפשר מעבר  חופשי של אוויר לריאות. כאשר בולעים מזון, יש סכנה שמזון או משקה ייכנסו לקנה הנשימה, יחסמו אותו ויגרמו לחנק. מעל קנה הנשימה יש ״מחסום״ שנקרא  מכסה הגרון. כאשר אנו בולעים, מכסה הגרון נע ומכסה באופן זמני את קנה הנשימה: כך נמנע ממזון או ממשקה לחדור לתוך קנה הנשימה. מיד לאחר הבליעה קנה הנשימה נפתח שוב.

בתלמוד בבלי מסכת פסחים נאמר: "פְּרַקְדָּן לָא שְׁמֵיהּ הֲסִיבָּה. הֲסִיבַּת יָמִין לָא שְׁמַהּ הֲסִיבָּה; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶושֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה" (קח, א). רש"י מפרש, שדברי התלמוד "שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶושֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה" מתייחסים לשוכב פְּרַקְדָּן, היינו על גבו. כאשר האדם שוכב בצורה כזו ומטה את ראשו לאחור, "מכסה הגרון" ("כובע" בלשון חז"ל), העומד מאחורי שורש הלשון, הסותם בדרך כלל את פתח הקנה בשעת הבליעה,  נפתח ומתקפל כלפי מעלה, ואין פתח הקנה יכול להיצמד אליו ולהיסתם, וממילא עלול האוכל להיכנס לקנה ולגרום לאדם להיחנק.

לעומת זאת, הרשב"ם מפרש על פי רבותיו, שחשש זה אמור לגבי הסיבת ימין[3]. הרשב"ם מבאר שהוושט עומד בצד ימין והקנה בצד שמאל, ו"מכסה הגרון" המכסה את הקנה בשעת האכילה מחובר באמצע ביניהם. לפיכך, כאשר האדם מיסב על צד ימין, הכובע נוטה להתרומם ולהיפתח וקיימת סכנת חנק.

יש לציין, שעל פי המבנה האנטומי של הלוע, כאמור לעיל, לא ברורה כוונת הרשב"ם: החלק העליון של הוושט, במקום בו הוא נפתח לחלל הלוע, מצוי מאחורי הקנה. לכן על פניו הסבה לכל צד שהוא לא אמורה לשנות את הסיכוי של הקדמת הקנה לוושט. לכן סביר להניח שדברי התלמוד לגבי הקדמת קנה לוושט לא נאמרו על הסבה לצד ימין[4].

לפיכך, דברי התלמוד לגבי הקדמת קנה לוושט, מתייחסים לשוכב על הגב, כפי שפירש רש"י[5]. מקום הוושט הוא מאחורי הקנה ומכסה הגרון מחובר מלפנים ונוטה לאחור בשיפוע כלפי מעלה; כפי שרש"י פירש, שהקנה הוא בצד הקדמי של הגרון והוושט לצד הצוואר[6]: "אבל בבני מעיים לא - …לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת (=חוליות הצוואר)".

יש שפירשו[7], שהסבה לצד שמאל קשורה למבנה הקיבה. הבסיס המעוגל של הקיבה  בולט לצד שמאל, ופי הקיבה – ממנו נכנס המזון לקיבה נמצא בצד ימין. אכילה בשכיבה מגבירה את הלחץ בבטן ובכך מעודדת "ריפלוקס קיבתי־ושטי", שבו תוכן חומצי, אשר בדרך כלל נשאר בקיבה, עולה מהקיבה לוושט וגורם לצרבת. פעמים, שתופעה זו עלולה אף לגרום לקושי בבליעה ותחושת מחנק בלילה[8]. כאשר שוכבים על שמאל, למזון הלעוס יש מקום להיכנס לצד שמאל של הקיבה, שהרי הבסיס המעוגל שלו פונה שמאלה.

---

[1] "מדוע חז"ל אמרו שצריך להסב לשמאל, שלא להקדים קנה לוושט?", מאיר ברק, מאי 2010, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[2] Mazzarello, P., Harari, M. Left to digest. Nature 448, 753 (2007).

[3] הרשב"ם חולק וטוען שאילו היתה זו כוונת התלמוד, היה צריך להסמיך חשש זה למקרה של פרקדן ולא להביאו אחרי המקרה של הסיבת ימין.

[4] וכן הקשה הרדב"ז בשו"ת ג, תקפד; ראה שוטנשטיין הערה 17 על דברי התלמוד הנ"ל.

[5] יש לציין, שפוסקי ההלכה חששו לביאור הרשב"ם, שיש סכנה בהסבה על צד ימין; ולכן להלכה נפסק, שאף איטר יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין, משום הסכנה לפי ביאור הרשב"ם (שולחן ערוך תעב ג, משנה ברורה י-יא).

בתלמוד בבלי מסכת תענית, חששו להקדמת קנה לושט, כאשר מדברים בשעת הסעודה: "הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" (תענית ה, ב); הואיל והאדם מדבר, קנה הנשימה פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו.  יש שביארו, שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, טור שולחן ערוך קע, א).

[6] ראה גם רש"י חולין כח, א ד"ה משום דוושט.

[7] (2007)Mazzarello, P., Harari, M. Left to digest. Nature 448, 753 .

[8] "ריפלוקס קיבתי־ושטי", ד"ר אורי קפלן, ד"ר קובי כהן, מאי 2022, אתר כללית.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מתי העובר ניכר?

 מאת: אורן סעיד

לאחר כשלושה חודשים מתחילת ההריון, רק אז ניכר שהאשה בהריון, כפי שהתורה מציינת לגבי תמר.

נאמר בפרשתנו, שלאחר שלושה חודשים, נודע ליהודה שתמר בהריון: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים" (לח, כד). מדוע דווקא לאחר כשלושה  חודשים נודע שתמר הרה ?

נאמר בתלמוד בבלי מסכת נידה נדה: " וְכַמָּה הַכָּרַת הָעוּבָּר ? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים...' (שם) " (ח, ב). כלומר, לאחר כשלושה חודשים ניכר היה שתמר בהריון, וכך נודע ליהודה שתמר הרה.

גם היום ידוע, שלאחר כשלושה חודשים מתחילת ההריון, רק אז ניכר שהאשה בהריון, בשל התפתחות הרחם. לפני ההריון משקל הרחם הינו כ-70 גרם; נפחו 10 מ"ל; וגודלו כגודל אגרוף. במהלך ההריון, גדל הרחם בצורה משמעותית - גודלו בתום ההריון הינו כ-1000 גרם; ונפחו כ-5000 מ"ל. במהלך ההריון עולה משמעותית זרימת הדם לרחם, עד פי 10.  משבוע 12[1], האגן אינו יכול עוד להכיל את הרחם, ואז יוצא הרחם מהאגן. בשלב זה, ניתן בדרך כלל להבחין בבטן הבולטת, בעיקר אצל נשים רזות במבנה גופן[2].

עובר בגיל 3 חודשים,
מחובר לשיליה.
מתוך ויקימדיה

מקובל לחלק את שלבי ההתפתחות של העובר לשלושה שלבים – 'קדם-עובר' בשבוע הראשון לאחר ההפריה; 'עוברון' - מתום השבוע הראשון מההפריה ועד סוף החודש השני; 'עובר' - מהחודש השלישי ועד הלידה. בחודש השלישי מההפריה - לובש העובר צורה אנושית מובהקת, אם כי הראש הוא גדול מאוד יחסית לגוף; הציפורניים מתחילות להתפתח; מתחילה התפתחות מוח-עצמות; ניתן להבחין בסימני מין חיצוניים, עם הפרדה ברורה בין אשכים לשחלות[3].

אחרי השבוע ה-11 של העובר מתמצית גדילתו של העובר בעיקר בגודל האברים ובשינוי היחס בין חלקי הגוף השונים. כאשר העובר בן שלושה חודשים, בשבוע ה-13, אורך ראשו וגֵווֹ הוא כ-7 ס"מ ומשקלו הוא כ-25 גרמים[4]. א"כ, גם העובר עצמו, ניכר בצורתו האנושית לאחר כ-שלושה חודשים מההריון.

---

[1] מקובל לקבוע את גיל ההיריון בימים, שבועות או חודשים, שהחלו ביום הראשון של הווסת האחרונה. הדבר לכאורה מוזר, שכן ההיריון אינו מתחיל ביום הווסת. למעשה, באישה שיש לה מחזורים סדירים בכל חודש (ללא גלולות למניעת הריון)- ההיריון "מתחיל" בין הימים ה- 14 ל-15 למחזור, כאשר הזרע מפרה את הביצית ונוצר התא העוברי הראשון; זאת כיוון שרק בנשים שעוברות טיפולי פריון מיוחדים, ניתן לדעת בוודאות תאריך זה (דהיינו מועד ה"התעברות"). לכן אנו נוהגים להתייחס אל התאריך הידוע למרבית הנשים, קרי היום הראשון של הווסת האחרונה. כך כאשר הווסת "מאחרת" בשבוע (הזמן בו מרבית הנשים חושדות שהינן בהיריון), אנו אומרים שזהו היריון בן 5 שבועות , בעוד שבפועל העובר הינו רק בן 3 שבועות.

במאמר זה גיל ההריון, או גיל העובר, צויינו בשבועות, שהחלו ביום הראשון של הווסת האחרונה (אלא אם כן צויין אחרת שהגיל נמדד  מרגע ההפריה). כך שלמעשה גיל העובר בפועל, לאחר שלושה חודשים מתחילת ההריון, הוא כחודשיים וחצי. וזה עדיין מתאים למאמר חז"ל, שהעובר ניכר בגיל כשלושה חודשים (ולא שלושה חודשים בדיוק).

[2] ע"פ המאמר "שינויים פיזיולוגיים בהריון", טל עברי, מיילדת, המרכז הרפואי תל-אביב. המאמר המקוון באתר של המרכז הרפואי ת"א.

[3] ראה באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עובר", כרך ו, ירושלים תשנ"ו 1996. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[4] ע"פ האתר של ד"ר ליאת גינדס, רופאת נשים, בקטע העוסק בשבוע ה-13 להריון.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שינוי מין העובר

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין שדינה, בהיותה ברחם לאה, נהפכה מבן לבת. התלמוד מציין שמדובר במעשה ניסים או בתהליך שהתרחש עד 40 יום להריון.

בפרשתנו אנו קוראים שלאה ילדה את דינה: "וְאַחַר יָלְדָה בַּת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (ל, כא). מבאר רש"י: "דינה - פירשו רבותינו, שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה" (שם).  מקור דברי רש"י, הוא בתלמוד בבלי מסכת ברכות: "מאי 'וְאַחַר' ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשרה שבטים עתידין לצאת מיעקב, שישה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה" (ברכות ס, א). חז"ל דרשו את שינוי הלשון[1] הנאמר בפסוק, שלא נאמר בהולדת דינה "וַתַּהַר עוֹד לאה" אלא  'וְאַחַר'. על ידי תפילתה של לאה, שבקשה שרחל תעמיד לפחות שני שבטים כמו כל אחת מהשפחות, העובר ברחמה הפך מזכר לנקבה.  כך גם נידרש במדרש בבראשית רבה: "עיקר ברייתו זכר היתה, ומתפלתה של רחל, שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר, נעשה נקבה" (פרשה עב, אות ו). בתרגום יונתן בן עוזיאל, מציין, שהנס הוא, שהעובר (=יוסף)  שהיה ברחם לאה עבר לרחם רחל, והעובר (=דינה)  שהיה ברחם רחל עבר לרחם לאה: "וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה" (שם). במאמר זה נדון באפשרות לשינוי מין העובר בהריון.

קביעת מינו של העובר

SRY - הוא האזור בכרומוזום Y שקובע את מין העובר.
מתוך ויקימדיה

הכרומוזומים (כרומוזום =חלק בתא המכיל את המידע התורשתי) הם הקובעים מבחינה גנטית את מין העובר. הכרומוזומים נמצאים בתאי גופנו.

בדיקה מיקרוסקופית מראה שלזכר יש כרומוזום מיוחד המסומן באות האנגלית Y ואילו לנקבה אין אותו. כרומוזום המסומן באות X אף הוא אחראי לקביעת מין העובר והוא מצוי בשני המינים. לכן ברגע ההפריה כלומר ברגע שתא הזרע מתמזג עם תא הביצה ייקבע אם העובר יהיה זכר או נקבה: אם ההפריה תבוצע על-ידי תא המכיל כרומוזום Y העובר יהיה זכר ואילו אם תא מסוג X בלבד העובר יהיה נקבה. אי לכך, האב הוא הקובע את מינו של העובר[2].

שינוי מין העובר בתוך 40 יום להריון

המשנה במסכת ברכות אומרת, שמי שמתפלל על אשתו, שתלד זכר, כשהיא כבר בהריון, הרי זו תפילה לבטלה: "הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא" (ברכות ט, ג).  דברי המשנה עולים בקנה אחד עם הנאמר לעיל, שמין העובר נקבע ברגע ההפריה ולכן התפילה לשינוי מין העובר של אשה בהריון אינה מועילה. בתלמוד בבלי מסכת ברכות, מקשים על קביעה זו של המשנה מהמדרש שהובא לעיל על הולדת דינה, שנהפכה מזכר לנקבה: "ולא מהני רחמי [=ולא מועילה תפילה לשינוי מין העובר]? מתיב [=מקשה] רב יוסף:  'וְאַחַר יָלְדָה בַּת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה' (בראשית ל, כא)  מאי 'וְאַחַר' ? אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשרה שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה ? אין מזכירין מעשה נסים ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה" (ברכות ס, א). הגמרא מתרצת, שדינה נהפכה מזכר לנקבה בדרך נס. תירוץ נוסף, דינה נהפכה מזכר לנקבה בתוך 40 יום להריונה, שעד 40 יום לתחילת ההיריון ניתן לשנות את מין העובר. כיצד התירוץ השני של הגמרא, שעד 40 יום לתחילת ההיריון ניתן לשנות את מין העובר, מסתדר עם  הנאמר לעיל, שמין העובר נקבע ברגע ההפריה?

מחקרים מראים, שעל מנת לבטל את השפעת כרומוזום X על התפתחות העובר לנקבה, על כרומוזום Y לייצר בתקופה הראשונה חומר מיוחד הפועל לאלץ את הרקמה העוברית להתעלם מנטייתה להתפתח לנקבה, ולהתפתח דווקא לזכר. חומר זה הוא חלבון, שנוצר מהאזור בכרומוזום ,Y שקובע את מין העובר [Sex-determining Region Y) SRY)], הנקרא  TDF (=testis determining factor) או חלבון SRY.  חלבון זה הוא המתחיל את תהליך התמיינות תאים זכריים. SRY פועל בשמונת השבועות הראשונים להריון ומונע את המשך ההתפתחות העובר לנקבה אצל זכרים[3].

במידה ואצל העובר ממין זכר מופרש באשכים ההורמון  המכונה "אנטי-מולריאני (=נקבי)" (AMH), נמנעת אצלו התפתחות מערכת המין הנקבית. כמו כן, העדר יצור ההורמון  ה"אנטי-מולריאני" (AMH) אצל העובר ממין נקבה, מאפשר  למערכת המין הנקבית להתפתח אצלה[4].

פעילות זו משמעותית כל כך עד כדי שבמידה ומסיבה כל שהיא לא ייצר הכרומוזום הזכרי את החומרים הנדרשים או שהם לא פעלו כתוצאה מתקלה, סופה של הנקביות לגבור והעובר יתפתח לנקבה - על אף הימצאותו של כרומוזום Y הזכרי[5]. בנוסף, מספר רב של גנים אחרים משפיעים על קביעת מין ויכולים לגרום לשינוי מין זכר לנקבה ולהיפך[6].

בספרות הרפואית מקובל לחשב את תחילת ההיריון לא ממועד ההפריה עצמה, אלא מתחילת הווסת האחרונה שקדמה לה. היות והביוץ חל לרוב כשבועיים לאחר הווסת האחרונה, ממילא מועד זה יוגדר כסוף השבוע השמיני, הינו כארבעים יום לאחר ההפריה.  לפי זה, SRY פועל בשמונת השבועות הראשונים להריון (מהווסת האחרונה), כלומר תוך 42 יום לאחר ההפריה; ואם כן, שינוי מין העובר יתכן בפרק זמן זה של ההיריון.

שינוי מין העובר עד ארבעים יום להריון, עולה גם בקנה אחד עם תפיסת חז"ל, הרואים בעובר, ישות בעלת מעמד, רק לאחר יום הארבעים ליצירתו (למשל: משנה נדה ג, ז; מנחות צט, ב ; בכורות כא, ב). ההסבר המקובל לכך הוא, שהגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שעיקר הצורה נגמרת בסוף השבוע שמיני. כמו כן, עד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות. בנוסף, מסוף השבוע השמיני, מתחילה פעילות בלוטות המין של העובר, המשפיעה על התפתחות ספציפית לפי מין העובר[7].

---

[1] האבן עזרא מביא פירוש, שדינה נולדה ביחד עם זבולון, והראיה לכך היא משינוי הלשון: " .. ודינה בבטן אחת נולדה עם זבלון, על כן מלת ואחר ילדה בת (בראשית ל, כא), כמו ואחרי כן יצא אחיו (שם, כה, כו), שלא זכר ותהר לכל אחד" (שמות ב, ב).

[2] "התפתחות העובר", ד"ר סמדר רייספלד,1999, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך.

[3] Embryology, Testicle", Owuraku A. Titi-Lartey; Yusuf S. Khan, Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2024 Jan,."

[4] על פי ויקירפואה בערך "הורמון אנטי-מולריאני - Anti mullerian hormone", פרופ' בן-עמי סלע.

[5] את הרעיון לקחתי מהבלוג של דוד כהן במאמר "שינוי העובר לנקבה או לזכר".

[6] להרחבה ראה באתר הספריה הלאומית לרפואה של ארה"ב, nbci, במאמר

"Is the Y chromosome all that is required for sex determination?" by A Karkanaki, N Praras, I Katsikis, M Kita and D Panidis, Hippokratiav.11(3); Jul-Sep 2007

[7] ראה באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עובר",  כרך ה, ירושלים תשס"ז, עמ' 857-956. הערך המקוון באתר "מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה".

העובר עד השבוע השמיני נקרא “EMBRYO”, ואילו לאחר  מכן עד סוף ההיריון הוא נקרא בשם אחר “FETUS”, כאשר בסוף שלב האמבריו מתחיל להיווצר השלד.

להרחבה ראה במאמר "מעמדו של עובר קודם יום הארבעים" מאת הרב אריה כץ, בכתב העת "אמונת עתיך" 98, שבט תשע"ג, עמ' 77-86, בהוצאת מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר

העשן והעיניים

 מאת: אורן סעיד

עישון פסיבי גורם לגירוייים בעיניים ומגדיל את הסיכוי לבעיות בעיניים הפוגעות בחדות הראייה.

התורה מספרת שעיני יצחק כהו לעת זקנתו: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א). הרשב"ם מבאר (שם) שעיני יצחק כהו כתוצאה מזקנה. גם הרד"ק מבאר כך: "זקן עד שכהו עיניו מראות, כמו שקרה ליעקב (ראה בראשית מח, י). וכן רוב הזקנים תכהינה עיניהם ותכבדנה אזניהם לעת זקנתם[1]" (שם).

רש"י מציין לפירושים נוספים על פי המדרש; אחד הפירושים לכך הוא שעיני יצחק כהו, מחמת העשן, שנשות עשו היו מקטירות לעבודת אלילים: "ותכהין עיניו בעשנן של אלו" (שם). גם הרד"ק מציין מדרש זה: "ויש דרש (תנחומא תולדות ח), כי מעשן קטורת של עבודה זרה שהיו נשי עשו מקטרות, מהרו עיניו לכהות" (שם). ה"חזקוני" מבאר, שעיני רבקה לא ניזוקה מעשן הקטורת של נשות עשו, מכיוון שהיתה רגילה בכך: "עיניו, ולא עיני רבקה לפי שהיתה למודה בבית אביה בעשן עבודת כוכבים" (שם).

הקטרת עצי בושם

חשיפה לעשן עשויה לגרום לגירויים בעיניים
מתוך ויקימדיה

עצי בושם וקטורת נטלו חלק במסגרות פולחניות שונות. חלקים של הצמחים, כגון ענפים, פרחים ושרף, שימשו לעיטור של פסלים או בתי עבודה זרה או לשם הקטרה במהלך טקסים דתיים.  הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", מזכיר עבודה זרה זו, של הקטרת צמחים מסוימים או חלקים מהם, לשם עבודה זרה: "..משׂריפת דבר-מה, הקטרת עשן מסוים... כגון שיאמרו: יש לקחת כך וכך עלים מצמח פלוני…אחרי-כן תדבר ותאמר כך שעה שאתה מעלה עשן באותם עלים וכיוצא בהם ומקטר לאותה צורה יצוקה, ואז יקרה כך" (חלק שלישי, פרק לז).

בין עצי הבשמים ששימשו לקטורת – הפצת ריח נעים בעת בעירתם, יש לציין את ההדס ואת האפרסמון[2] (ברכות מג, א) וכן את הלבונה, שהרמב"ם מונה אותה בין סממני הקטורת (הלכות כלי המקדש, פרק ב, הלכה ד). ללבונה ריח עדין ונעים, וכאשר מקטירים אותה על גבי גחלים ריחה מתחזק מאד. הלבונה היתה נפוצה מאוד, ועדיין נפוצה, כצמח בושם וקטורת[3].

העשן והעיניים

ישנן עדויות המצביעות על הקשר בין חשיפה לעשן קטורת - המכיל תרכובות אורגניות רעילות, לבין הסיכון המוגבר לבעיות בריאותיות רבות, כגון בעיות נשימה, מחלות לב וכלי דם ואפילו סרטן. חשיפה לעשן הקטורת גורמת לגירויים בעיניים[4]. גירוי בעיניים, יכול להיות מלווה באחד או יותר מהסימפטומים הבאים:  אודם בלחמית העין, תחושת גרד בעיניים, דמעות, נפיחות בעפעפיים, כאב, צריבה ורגישות לאור. יש להימנע משפשוף העיניים. לא משנה עד כמה הן מגרדות - השפשוף רק יחמיר את הגירוי ואף עלול לגרום לנזק משמעותי לקרנית עד כדי עיוורון[5].

נציין שגם עשן כתוצאה משריפות וכן עשן הסיגריות מזיקים מאוד לעיניים:

ישנן עדויות חזקות לכך שלעשן שריפות ומקורות זיהום אוויר אחרים יש השפעות מזיקות על פני העין, הגורמים לתסמינים בעיניים ולשינויים בתפקוד תקין של פני העין[6].

עשן הסיגריות מגדיל את הסיכוי להתפתחות ירוד (קטרקט) בעין, פי 2 עד פי 3 לעומת אנשים שאינם מעשנים[7].

ניוון מקולרי (מאנגלית: Macular degeneration; בעברית: ניוון כתמי) הוא מחלת עיניים המתפתחת לאורך שנים, כאשר שומנים וחלבונים שונים מצטברים מתחת לרשתית עד שהם פוגעים באופן משמעותי בחדות הראייה. מחקרים רבים הצביעו על עישון (גם עישון פסיבי) כעל גורם סיכון חד משמעי להתפתחות ניוון מקולרי. הסברים אפשריים להשפעת העישון על התפתחות ניוון מקולרי הם עליה ברמות של עקה חמצונית ברקמות, עליה ברמות צבירת טסיות, ועליה ברמת פיברינוגן ובנוסף - ירידה ברמת נוגדי החמצון בדם. גם זרימת הדם בדמית (=היא רקמה דקה ועשירה של כלי דם המכסה כחמש שישיות מחלקו הפנים-אחורי של גלגל העין) עשויה להיפגע בגלל העישון[8].

---

[1] להרחבה ראה במאמר "תמורות הנגרמות עקב הזקנה" בפרשת ויחי.

[2] להרחבה על האפרסמון, ראה מאמר "שמן המשחה ושמן אפרסמון", פרשת צו.

[3] להרחבה על הלבונה ראה במאמר "הכא נמי דאית בה קרטין - לבונה", פורטל הדף היומי (שבת מז, א), ד"ר משה רענן.

[4] "The Adverse Impact of Incense Smoke on Human Health: From Mechanisms to Implications". J Inflamm Res. 2021 Oct

[5] "אלרגיה בעיניים", ד"ר אסף פרימן, ד"ר שירה שין אופיר, ד"ר קובי כהן, יוני 2022, אתר כללית.

[6] "Smoke and the eyes: A review of the harmful effects of wildfire smoke and air pollution on the ocular surface", Environmental Pollution, Volume 309, 2022,

[7] , FDS site," How Smoking Can Contribute to Vision Loss and Blindness "

[8] "Smoking and age related macular degeneration: the number of pack years of cigarette smoking is a major determinant of risk for both geographic atrophy and choroidal neovascularization". Br J Ophthalmol. 2006

© כל הזכויות שמורות למחבר