תורה ומדע: פרשת ואתחנן

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ואתחנן. הצג את כל הרשומות

"קול גדול ולא יסף"

תוויות: פיזיקה, פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

חז"ל התייחסו לקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, וציינו שהקול של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו.

נאמר בפרשתנו: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר ה' מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" (ה, יט). ע"פ חז"ל, בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק את שתי הדברות הראשונות, ואת הנותרות שמעו מפי משה רבינו (בבלי מכות כד, א). התורה מציינת שהקול של ה' היה מיוחד בכך שהוא "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף". מה היה מיוחד בקול של הקב"ה, ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני?

רש"י מפרש "וְלֹא יָסָף - מתרגמינן 'וְלָא פָסַק' - לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף - כי קולו חזק וקיים לעולם". כלומר, שלא פסק הקול כדרך בני אדם שמדברים שמפסיקים בין דיבור לדיבור לשאוף אויר, אלא כל עשרת הדברות נאמרו בקול אחד. והיה קול אחד, ולא חזק בתחילה וחלש בסוף, או להיפך, אלא קול חזק מתחילה ועד סוף.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

במדרש במדבר רבה מבואר שלקול של הקב"ה לא היה "בת קול": "אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו 'וְלֹא יָסָף', אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא לא היה לקולו בת קול" (שמות רבה, כט, ט). במונח "בת קול" הכוונה להד (ראה להלן). בנוהג העולם, אם אדם מדבר עם חברו נוצר הד, אבל מהקול של הקב"ה לא נוצר הד כדי שידעו שהקב"ה אחד. כמו כן מציאות ההד נגרמת ע"י שגלי הקול נתקלים במקום שהם לא נקלטים ולכן הם "נזרקים" אחורה. אבל כשהקב"ה דיבר "אנוכי ה' אלוקיך…", זה היה ב"קול גדול" - שום דבר לא היה יכול לעצור בעד הקול, הוא חדר בכל העולם, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו ונהיה חדור בקול של ״אנכי״ ;ולא היה שום פרט בעולם שלא הרגיש את השייכות להקב"ה[1].

אנו למדים שקולו של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו. וניתן להסביר זאת בשני אופנים:

1. הדימויים של הקב"ה, הם רק כדי לסבר את אוזנו של האדם. הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, ולכן גם קולו של הקב"ה אינו קול המוכר לנו ע"פ חוקי הטבע אלא קול רוחני. לכן לקול של הקב"ה אין הד, והקול אחיד בעוצמתו.

2. אמנם הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, אך הקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא מבחינה פיזיקאלית כמו קול טבעי, כמו ש- ה' עושה ניסים בדרך הטבע[2]. אלא ש-ה' ביטל את האפשרות שיווצר הד ע"י קולו וכן שיהיו הפסקות בדיבורו מסיבות מיוחדות, כגון: כדי שלא יחשבו שיש שתי רשויות חס ושלום.

דיבור ע"י הפסקה

בעת הדיבור, אויר נדחק מן הריאות ומואץ במעלה הגרון אל עבר הלוע. בהגיעו לשם, שני מיתרי הקול או קפלי הקול ליתר דיוק, פותחים בתנודה וכתוצאה מכך נוצר קול. שרירים מהדקים את הקפלים הללו כדי להפיק צלילים בטונים גבוהים. השפתיים, הלשון והלסת פועלות כולן יחדיו ומשנות בכך את הקולות למילים שיש להן מובן. מאחר שאנו זקוקים לאוויר כדי לדבר וליצור קול, אין אנו יכולים לדבר בקול רצוף ללא הפסקה לשאיפת אוויר[3].

במחקר על עכברים, חוקרים גילו את המנגנון במוח, האחראי על התיאום המדויק בין שרירי הגרון האחראים להפקת הקול לנשימה מתמשכת[4].

בת קול[5]

בחז"ל אנו מוצאים במספר מקורות על קול מן השמים הקרוי "בת קול" שנשמע במקרים מסוימים. כך למשל דרשו במסכת שבת, שבמעמד הר סיני, יצאה בת קול ושיבחה את בני ישראל שהגיעו לדרגת מלאכי השרת: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, דִּכְתִיב (תהלים קג, כ): 'בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' - בְּרֵישָׁא 'עֹשֵׂי' וַהֲדַר 'לִשְׁמֹעַ' [רש"י - עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו]" (שבת פח, א).

במסכת סנהדרין נאמר: "תָּנוּ רַבָּנַן, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל " (יא, א). מכאן (וממקורות נוספים בחז"ל), שתפקידה של בת הקול להמשיך את מסורת הנביאים, לגלות עתידות, ולמסור לבני אדם דברים שאין בכוחם לדעת.

התוספות כותב: "בת קול - יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו לפעמים כשאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעים" (סנהדרין, שם). בספר "פירוש ספר יצירה" לרבי יהודה ברצלוני כותב[6]: "ושאר הנביאים שומעים את הקול, אבל לא היו רואים שום ראות, לכן היו קורין בת-קול, והוא דומה כאדם העובר בין הרים גבוהים הרים ניקודים למעלה, והוא עובר בעמק ההרים בתווך, כאשר אדם ידבר דבר, הקול יכנס בתוך אותן הניקודין, וכשישתוק האדם קולו יחזור לו מן ההרים כל מה שיאמר בדיבורו: אם קול רם יענה בקול רם, ואם קול נמוך יענה בקול נמוך, ואין שם כי אם הרוח, וכזה היו שומעים בת-קול". פירושים אלו רואים בבת-קול הד-קול, תבנית קול. קול חיצוני, עמום ודומה להד, המוסר לאדם את הדברים שעליו לשמוע.

בפירוש רבינו יעקב בר שמשון[7] על דברי המשנה: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה",(פרק ו, משנה ב), מביא את פירושו של רב סעדיה גאון, המבאר ש"בת קול" הכוונה להד: "אמר ר' יהושע בן לוי...ורב סעדיה פירש, שהוא קורא בין ההרים והקול נענה לו מבין שברי ההרים והמערות שבסלעים, ולשון בת, שאין שומעין הקול ממש אלא את שכנגדו, שנראה ההר העונה כנגד אדם הקורא אצלו"; וכן מבואר בפירוש "יין הלבנון[8]" על מסכת אבות, על אותה משנה: "...וידוע כי המשמיע קול גדול נגד ההר, הקול חוזר לאזן השומע, וזהו ענין ה'בת קול', קול חלש שנולד מקול גדול…" (שם).

היווצרות ההד[9]

אנו מכירים את תופעת ההד בטבע - בעמקים, במערות, או אפילו בחלליהן של קשתות גדולות. במקומות אלה, אדם המשמיע קול רם, ישמע כעבור זמן קצר את קולו חוזר אליו, אם כי בעוצמה פחותה. הדים אלה מקורם בהחזרת הקול מצלע ההר או מקיר המערה או הקשת, בדומה להחזרת אור ממראה.

כאשר גלי-הקול[10] המוחזרים מגיעים אל אוזנינו בהפרש זמן מורגש, אחרי הגלים המקוריים, אנו שומעים את ההד. אם המחסום קרוב מדי לא יישמע הד, כיוון ששני הגלים, הישיר והמוחזר, יגיעו לאוזן כמעט בו בזמן ולא נוכל להבחין ביניהם. אם המחסום ממנו מוחזרים הקולות, מרוחק מאתנו 170 מטרים, יגיע ההד לאוזננו שנייה אחת אחרי הקול עצמו, מאחר שגלי הקול יעברו מרחק כולל של 340 מטרים (170 אל הקיר ו-170 בחזרה) ומהירות הקול היא 340 מטרים בשנייה. במרחק של 34 מטרים יגיע ההד לאוזננו רק חמישית השנייה אחרי השמעת הקול, ובמרחק קצר מזה הפרש הזמן לא יהיה מורגש כלל. לכן כאשר המחסום ממנו מוחזרים הקולות מרוחק מאתנו כ-30 מטרים לא יישמע ההד.

בתוך בניינים, וכן במערות ובמנהרות, אפשר לעתים קרובות לשמוע הדים רבים של אותו הקול, מכיוון שגלי הקול מוחזרים פעמים רבות. תופעה זו ידועה בשם הד מורכב. קול הרעם הוא דוגמה להד מורכב. הרעדת האוויר הראשונית נגרמת ע"י התרחבות פתאומית של האוויר, בגלל חומו של הברק, והמחסומים המחזירים את הקול במקרה זה הם העננים.

החזרת הקול באולמות קונצרטים מבוקרת בקפדנות, כדי ליצור כמות הולמת של הד ואיכות אופטימלית של הקול.

[1] ע"פ שיחת חג השבועות, תשכ"ג, הרבי מליובאוויטש, "פרשת ואתחנן - קול גדול ולא יסף" מובא בספר "פרדס חבד", כרכים 1-3, עמ' 28.

[2] הרמב"ם במורה נבוכים כותב במפורש שה' ברא קול מיוחד כדי שבני ישראל יוכלו לשמוע את שני הדברות הראשונות: "...ואילו את קול ה', כלומר את הקול הנברא, אשר ממנו הובן הדיבור לא שמעו אלא פעם אחת בלבד, ככתוב בתורה, וכפי שהבהירו החכמים במקום אשר העירותי לך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשומעו, והושׂגו בו שתי הדברות הראשונות" (חלק שני פרק לג).

[3] ראה גם אנצ' רפואית למשפחה, ערך "קול, היווצרות הקול", רביבים הוצאה לאור, 1981.

[4] Park J, Choi S, Takatoh J, Zhao S, Harrahill A, Han BX, Wang F. Brainstem control of vocalization and its coordination with respiration. Science. 2024 Mar 8;383(6687):eadi8081.

[5] להרחבה ראה במאמר של יהודה אייזנברג "לא בשמים היא", כתב העת "מכלול", גליון י', סיוון תשנ"ה. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] פירוש ספר יצירה, מאת רבי יהודה בר ברזילי הברצלוני, ברלין, תרמ"ה, עמ' 179.

[7] רבי יעקב בן שמשון היה רב צרפתי בדור הראשון לבעלי התוספות, מצעירי בית מדרשו של רש"י. ככל הנראה, חי ופעל בטרואה בין השנים 1070–1140 בקירוב. הפירוש של רב סעדיה גאון מובא בספר "אוצר הגאונים למסכת סנהדרין: תשובות ופירושים", מאת Zwi Taubes , 1966, מוסד הרב קוק, עמוד 87.

כמו כן, הפירוש מובא גם במחזור ויטרי על מסכת אבות (פרק ו, משנה ב). מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילות, שערך רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמידו של רש"י, שכתיבתו הושלמה בשנת 1208.

[8] "יין לבנון" הוא שמו של פירוש למסכת אבות מאת הרב נפתלי הרץ וייזל, שנתפרסם בשנת 1775.

[9] אנצ' בריטניקה החדשה לנוער, ערך "קול", כתר הוצאה לאור בע"מ, 1996.

[10] על מהות הקול ראה "מסע מדע ו – מדע וטכנולוגיה לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים", כנרת בית הוצאה לאור, 2009, עמ' 73 בפרק על "קולות רעש וצלילים".

טֹטָפֹת

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת ואתחנן, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

לפי דרשת רבי עקיבא, התורה כתבה מילה אחת - 'טוטפות', המורכבת משתי שפות שונות : 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי'.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הנחת תפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (ו, ח). רש"י מבאר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - אלו תפילין שבזרוע: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אלו תפילין שבראש" (שם). התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש".

ארבע פרשיות כתובות על קלף בדיו סת"ם, מוכנסות לתוך בתי התפילין. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל ארבע הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד. ארבע הפרשיות הן: "קדש לי כל בבכור" (שמות יג, א-י), "והיה כי יביאך" (שמות יג, יא-טז), "שמע ישראל" (דברים, ו, ד-ט) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא).

כאמור, התורה מכנה את התפילין של ראש "טֹטָפֹת". הרמב"ן (על שמות יג, טז) מבאר שהפירוש של מילה זו היא תכשיט לראש, כפי שמוזכר במשנה במסכת שבת, תכשיט של אשה המכונה 'טוֹטֶפֶת' (פרק ו, משנה א) ומבאר שם רבינו עובדיה מברטנורא שמדובר בתכשיט הנקשר על המצח[1]: "בטוטפת - ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן" (שם). תכשיט זה דומה לציץ של הכהן הגדול, הנתון על מצחו ומקיף מאוזן לאוזן[2].

טוטפות - תפילין של ראש. יוצר: Davidbena
מתוך ויקימדיה

בהקשר זה, יש לציין, שבין תכשיטי הזהב שנתגלו ב"תל אל-עג'ול"(=תל בית עגלים), מן התקופה הכנענית המאוחרת (1500 – 1200 לפני הספירה), נמצאה רצועת מצח מעוטרת בדגם גיאומטרי מזהב[3].

רש"י בחומש שמות מציין פירוש נוסף, שטוטפות משמעותו דיבור וזיכרון[4]: "וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם 'וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם' (יחזקאל כא, ב), 'אַל תַּטִּיפוּ' (מיכה ב, ו), לְשׁוֹן דִּבּוּר, כְּמוֹ וּלְזִכָּרוֹן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתָם קָשׁוּר בֵּין הָעֵינַיִם, יִזְכּוֹר הַנֵּס וִידַבֵּר בּוֹ" (שמות, שם).

'טֹטָפֹת' - ארבע

רש"י בפרשתנו (וכן בחומש שמות, שם) מבאר, שהמונח 'טֹטָפֹת' משמעותו המספר ארבע, על שם ארבע הפרשיות הנפרדות, המוכנסות לתפילין של ראש: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ (שם), וְעַל שֵׁם מִנְיַן פָּרָשִׁיּוֹתֵיהֶם נִקְרְאוּ טֹטָפֹת; 'טֹט' בְּכַתְפִּי – שְׁתַּיִם, 'פַּת' בְּאַפְרִיקֵי – שְׁתַּיִם (סנהדרין ד, ב)" (שם). מקור דברי רש"י הוא בדרשת רבי עקיבא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין: "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ טֹט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם פַּת בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם" (ד, ב). המילה 'טֹט' בשפת 'כַתְפִּי' משמעותה שתיים וכן המילה 'פַּת' בשפת 'אַפְרִיקֵי' משמעותה שתיים. לפי פירוש זה, התורה כתבה מילה אחת - 'טוטפות', המורכבת משתי שפות שונות[5]: 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי'.

הזיהוי של 'אַפְרִיקֵי' (או אפריקה) בדברי חז"ל אינו ברור כל צרכו. הרומאים השתמשו בשם אפריקה כדי לציין בו את החוף הצפוני של הים התיכון, שנקרא בשם 'ליביה' (היא לוב) או לציין בו את הפרובינציה העתיקה קרתגו (כיום בתוניסיה). יש הסבורים כי אפריקי, היא ארץ באסיא הקטנה וככל הנראה פריגיה, הנמצאת בימינו במערב טורקיה[6].

יש הסבורים[7] ש'כַתְפִּי' היא הלשון הקופטית. קופטית הוא שם ניב של השפה המצרית הקדומה. שפה זו כתובה בכתב מיוחד הקרוי הכתב הקופטי, המצוי עדיין בשימוש בספרי התפילה של הכנסייה הקופטית. בלשון חז"ל נקראה הקופטית "גיפּטית" (למשל שבת קטו, א).

בספר "ערוך השלם[8]", מאת חנוך יהודה אלכסנדר קאהוט (1842-1894) בערך "טט", מביא שיש גורסים טוט באפריקי שתיים ופות בכתפי שתים; ובהמשך דבריו הוא מעלה אפשרות שאפריקי וכתפי נמצאים באזור הים הכספי: "...ואולי 'כַתְפִּי' הוא איזה מקום אצל ים הכספי (kaspi) והראיה כי 'פת', 'פות' נקרא שתיים אצל עם הגוֹתיים[9] (gothen) שלועזין שתיים batho וכן בלשון בריטניא both; וידוע כי הגותיים ישבו בקרוב ים הכספי ושם היה גם ארץ hiberia והוא 'אַפְרִיקֵי' הנ"ל… כל אחד בהוראת שתיים הועתק משתי לשונות העמים הקרובים זה לזה". לפי דעה זו, מדינות 'כַתְפִּי' ו'אַפְרִיקֵי' הן מדינות הקווקז בין הים השחור והים הכספי; מדינת 'כַתְפִּי'זהה עם כספי (הים) ו'אַפְרִיקֵי' זהה עם איבריה (או היבריה) - החלק המערבי של גרוזיה (בסביבות טיפליס) דהיום[10].

[1] השווה לפירוש שד"ל המבאר, שזהו תכשיט המקיף את הראש או את היד: "ולטוטפות: משרש טוף, ומשפטו טפטפות, כמו בבל שמשפטו בלבל; ושרש טוף מורה בל' ערבי סבוב, ונקרא טוטפת עדי המקיף הן הראש הן היד, ואצעדה אשר על זרועו תרגם יונתן וטוטפתא דעל דרעיה" (שמות, שם).

[2] ראה גם בספר השורשים לרד"ק, ערך 'טטף'.

[3] על פי אתר "אוצרות המדינה", רשות העתיקות, בחיפוש הערך "מצח".

[4] השווה לפירוש החזקוני: "ולטוטפת לשון הבטה כמו ועינוהי מטייפין על שם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳‎ נקרא עליך, ומתוך שיראו אותם יזכרו הנסים" (שמות, שם).

[5] בפירוש "תורה תמימה" (שמות יג, טז) אות סו, מבאר שזה שהתורה כתבה מילה אחת - 'טוטפות', המורכבת משתי שפות, כוונת התורה ללמדנו שארבעת הפרשיות מעכבות זו את זו.

[6] אנצ' לגיאוגרפיה תלמודית, נאמן פנחס, בערך "אפריקה או אפריקי", יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ, ת"א, תשל"ב, עמ' 129-136. ראה גם ב"ערוך השלם" בערך "אפריקי".

[7] מרקוס, א., מרקוס, י. (1983). ברזילי: מסה בתולדות הלשון העברית. ישראל: מוסד הרב קוק, עמ' 164.

[8] המתבסס על ספר הערוך עם מוסף הערוך- בתוספת הערותיו שלו המתחילות בראשי בתיבות אחי"ה.

[9] הגותים הם קבוצת שבטים מצפון אירופה, שהתיישבה באירופה הדרומית במאות ה4-6 לספירה, בשלבי ההתפוררות של הקיסרות הרומית. הגותים בנדודיהם הגיעו לחופי הים השחור. שפת הגותים מכונה גותית והיא נכחדה.

[10] בן־ארצי, י., ברטל, י., ריינר, א. (1999). נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ־ישראל ובתולדותיה : מוגשים ליהושע בן־אריה. ישראל: הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 84.

"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"

תוויות: אסטרונומיה / אסטרופיזיקה, פרשת ואתחנן

מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו שעם ישראל ניחן בחכמת האסטרונומיה, חכמה שהיא ניכרת גם לאומות העולם.

נאמר בפרשתנו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (ד, ו). מהי החכמה והבינה שבה ניחן עם ישראל הניכרת לאומות העולם ? בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר: "אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על אדם לחשב תקופות ומזלות ? שנאמר:'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים' (שם). איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים ? זה חישוב תקופות ומזלות" (שבת עה, א). רש"י פירש, כשאדם יכול להגיד לאחרים שהשנה תהיה גשומה או שחונה, חכמתו ניכרת לעיני העמים. חישובי שנה גשומה ושחונה תלויים בתנועות השמש והמזלות, שכן מזג האוויר מושפע ממיקומה של השמש ביחס לכוכבים[1] (שם). המהרש"א הוסיף וציין שאין הכוונה לעניין חשבון לוח השנה וקביעת המועדים, שכן חישובים אלו תלויים במהלך הלבנה, ולא במהלך השמש (שם). אבל לדעת שו"ת הרמב"ם (סימן קנ, ראה גם דבריו בהלכות יסודי התורה ב,ב;ד,יב) וסמ"ג (=ספר מצוות גדול, עשין, מז) וכן משמע בתוספות (כתובות קיא, א ד"ה שלא), חכמה זו כוללת אסטרונומיה, מתמטיקה וחישובי הלוח.

חז"ל עסקו באסטרונומיה

חכמי ישראל עסקו באסטרונומיה מקדמת דנא. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים כותב שאברהם אבינו "היה בקי בענייני שמים" (ספר ראשון, ז, ב). את הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א, יב לב) פירשו חכמינו, שבני יששכר עסקו בחשבון העיבור וקביעת חודשים (בראשית רבה פרשה עב).

מטה יעקב - מכשיר מדידה המאפשר
לקבוע את קו הרוחב הגאוגרפי בלב ים.
המצאתו מיוחסת לרלב"ג.
מתוך ויקימדיה

בין אמוראי בבל יש לציין במיוחד את שמואל (מאה השלישית לספירה) המפורסם בידיעותיו המרובות בשטח האסטרונומיה, וגם מכונה על שם כך - שמואל ירחינא. הוא מעיד על עצמו: "נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִשְׁמַיָּא [=השמים] כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדָּעָא – עיר מולדתו ומקום ישיבתו הקבוע - לְבַר מִכּוֹכְבָא דְּשָׁבֵט דְּלָא יָדַעְנָא מַאי נִיהוּ [=חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא]" (ברכות נח, ב); וכן אמר שמואל: "יכולנא לתקוני לכולה גולה" - יכול אני לתקן על פי חשבון את כל הגולה בקביעת המועדים בלי להזדקק לעדים שראו בארץ ישראל את הירח בחידושו, ורש"י מפרש: "כי בקיא אני בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות". רבינו חננאל מפרש: "יש בי כוח לחשוב חשבון השנים, ולתקן איזו שנה צריכה עיבור, וכן בחדשים - איזה חודש צריך להתעבר עד ביאת הגואל ויתיישב בסנהדרין" (ראש השנה כ, ב). בימיו של שמואל קידשו עוד את החודש על פי עדי ראייה, שהיו מעידים לפני בית- דין בארץ ישראל, שראו את המולד של הירח המתחדש, והיו שולחים שליחים לגולה להודיע על קביעת ראש חודש, שידעו מתי לחוג את החגים. שמואל הודיע להם, שהוא יכול על פי החשבון באסטרונומיה לתקן את הגולה כולה, שלא יצטרכו להזדקק עוד לשליחים, ויוכלו לסמך על החשבון של הלוח שהוא יכין להם[2]. לרבי יוחנן, ראש אמוראי ארץ ישראל, שלח שמואל חשבון העיבור של שישים שנה (חולין צה, ב).

במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאות האחת עשרה והשש עשרה, הייתה התעניינות גדולה במיוחד של יהודים באסטרונומיה. רבי אברהם אבן עזרא (מאה 12) כתב ספרי אסטרונומיה. בין ספריו יש לציין את הספר "כלי הנחושת" - אשר עוסק כולו בתיאור מכשיר תצפית אסטרונומי הקרוי "אַצְטְרוֹלָב" - בו מגלה אבן עזרא בקיאות מדהימה בהפעלת והרכבת האצטרולב[3]. הרמב"ם שילב לראשונה את האסטרונומיה בתוך עולם ההלכה ממש, כאשר הכניס להלכות קידוש החודש פרקים (יא-יט) הדנים בחשבונות המסובכים של ראיית הירח החדש.

רבי לוי בן גרשום, הרלב"ג (1344 - 1288) נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים במאה ה-14, המציא מכשיר תצפית אסטרונומי בשם "מטה יעקב" - ששימש נווטים בלב ים כארבע מאות שנים וכן ביצע חישובים מדויקים מקודמיו[4].

רבי אברהם בן שמואל זכות (1515- 1452), שהיה אסטרונום החצר של ז'ואאו השני בפורטוגל וגם היסטוריון, חישב לוחות אסטרונומיים - "אלמנאכים" בהם השתמש קולומבוס במסעותיו, וכנראה שמאלמנאכים אלו נודע לקולומבוס אותו ליקוי ירח של העשירי באוקטובר 1504 שבעזרתו שכנע, לפי הסיפור, את הילידים בג'מאיקה; כמו כן הוא שיפר את ה"אַצְטְרוֹלָב"[5].

לפי המסורת, שאחד המקורות הקדומים שלה הוא באיגרת האי גאון, תיקן הלל את הלוח העברי הקבוע ע"פ חשבון בשנת 359 לספירה. תאריך זה מקובל גם לפי ראיות היסטוריות עקיפות[6]. עד אז היו מקדשים את החודש ע"פ ראיית הלבנה.

הלוח העברי – אורך החודש העברי הממוצע

החודש העברי מבוסס על מחזור שינוי מופע הירח, ממולד הירח, עבור במילואו, וכלה במולד הבא. אחד היסודות של הלוח העברי הקבוע הוא אורך החודש, שהוא משך הזמן הממוצע ביו מולד למולד. ערך זה מגלה לנו רבן גמליאל (מאה הראשונה לספירה) בדיוק נפלא: "אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא ,אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ו-73 חלקים'' (ראש השנה כה, א). אורך החודש הממוצע, הוא 29 יממות, 12 שעות ועוד 793/1080 של שעה, שהם 44 דקות ו-שלוש ושליש שניות, או (בשבר עשרוני) 29.530594 ימים. שיעור זה גדול בחצי שנייה מהערך הידוע לנו כיום. מהיכן שאב רבן גמליאל את הערך המדוייק (יחסית) של אורך החודש העברי הממוצע?

יש הסוברים שהערך של אורך החודש הממוצע עבר במסורת מהר סיני[7] ויש הסוברים שחז"ל הגיעו לזה בדרך טבעית ע"י חישוב, או מחכמי אומות העולם[8]. ערך זה של אורך החודש הממוצע, צויין כבר ע"י קידינו הבבלי מהמאה הרביעית לפני הספירה, ואחריו היפרכוס היווני מהמאה השניה לפני הספירה. לכן יתכן שמקור ערך זה הוא מהבבלים או מהיוונים או שיתכן שיהודים חזרו ולמדו את אורך החודש הממוצע מאומות העולם, מאחר שהמקור היהודי הקדום לערך זה אבד[9].

בהקשר זה יש לציין, ששמות החודשים העבריים שאולים מהלוח הבבלי, דבר שצויין כבר בתלמוד הירושלמי: "דאמר ר' חנניה שמות חדשים עלו בידם מבבל[10]..." (ירושלמי, ראש השנה, פרק א, הלכה ב).

הלוח העברי – סוד עיבור השנה

כאמור, חודשי הלוח העברי הם חודשי הלבנה. התורה מצווה שאת חג הפסח נחוג בעונת האביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אלוקיך" (דברים טז, א). לכן יסוד נוסף של הלוח העברי, הוא התאמת שנת הלוח העברי לשנת החמה, ע"י עיבור שבע שנים (שנות העיבור במחזור הן 3 , 6 , 8, 11, 14, 17, 19 ;שסימנן גו"ח אדז"ט), כל מחזור של 19 שנה. טכניקה זו של עיבור 7 שנים כל 19 שנים, מכונה "מחזור מטון"[11] שחושבה על ידי האסטרונום היווני מֶטוֹן (432 לפני הספירה). טכניקה זו היתה נהוגה גם בלוח הבבלי (מאה ה-5 לפני הספירה) וגם בלוח הסיני.

חוקרי ההיסטוריה הקדומה גילו, שאכן עוד מזמנים קדומים (וכפי הנראה, שנים רבות לפני זמנו של אברהם אבינו) היה מקובל בבבל לוח ירחי-שמשי, באחד המכתבים שכתב המלך חמורבי (בערך 2000 לפני הספירה, בתקופתו של אברהם אבינו), לאחד המלכים הסרים למשמעתו הוא מזכיר בין השאר גם את הצורך בעיבור השנה הקרובה[12].

לפי חז"ל מסורת העיבור היא מאדם הראשון[13]: "אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור... חנוך מסר לנח... נח מסר לשם... ושם מסר לאברהם...". כמו בכל מדרש אגדה יש לחפש גם במדרש זה את הגרעין ההיסטורי. חז"ל ביקשו למסור לנו בדברים אלו, שמסורת העיבור היא קדומה מאוד, והיא קיימת ועומדת מראשית ימי התרבות האנושית, ועם ישראל שהוא נושא התרבות האנושית נושא מסורת זו עד ימינו אלה. אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, אשר למדו בבית מדרשם של שם ועבר, העבירו מסורת זו לזרעם אחריהם[14].

כתב האברבנאל (שמות יב,א): "הנה אם כן נמסר קביעות החדשים ועיבור השנים לסנהדרי גדולה, מפני שהם היו חכמים מופלאים בחכמת התכונה... עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר זה, הפליג בטלמיוס היווני [פטולמאוס קלאודיוס, הוא תלמי (165 - 85 לערך), האסטרונום המצרי, מחבר ספר אלמגסטי] לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכת העיבור אשר לבני ישראל [היינו לעבר 7 שנים בכל 19 שנה] וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה". א"כ ע"פ תלמי, המקור לשיטת העיבור הנהוגה בלוח העברי היא יהודית.

על פי המסורת, חשבון העיבור וקביעת חודשים היו ידועים לאבותינו מזמן קדום: על הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות, יב, ב) נכתב במדרש המכונה "מדרש סוד העיבור": "באותה שעה מסר לו הקב"ה למשה רבינו חוקות חשבון הירח ומסורות דקדוקי משפטיו, והודיעו היאך יהיה מעבר שנים וקובע חודשים". כמו כן, כפי שציינו לעיל, בני יששכר עסקו בחשבון העיבור וקביעת חודשים (בראשית רבה פרשה עב). ברם, כפי שכתב הרמב"ם, מאחר ואבדו הספרים שחיברו "בני יששכר", חכמינו שאבו מידע גם מספרי אומות העולם: "וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות, שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה, והם, המצויים עכשיו ביד החכמים; אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר, לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים: שכל דבר שנתגלה טעמו, ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו, או שלימדו; אלא על הראיה שנתגלתה, והטעם שנודע" (הלכות קידוש החודש פרק יז הלכה כד). אם כן, חז"ל השתמשו בידע שרווח בימיהם, אף מספרי אומות העולם, ואין שום דופי בדבר. לפי זה, יתכן שיהודים חזרו ולמדו את שיטת העיבור מאומות העולם, מאחר והמקורות היהודיים הקדומים לשיטה זו אבדו[15].

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים" – עצם העיסוק הרב של חכמינו לאורך ההיסטוריה, בחכמת האסטרונומיה, והשימוש בחכמה זו הלכה למעשה, כמו גם חידושים והמצאות שונות של חכמינו בתחום זה בתקופות השונות, הם אלו שהרשימו את אומות העולם.

[1] לפי ההשקפה שכדור הארץ במרכז, והשמש ושאר הכוכבים סובבים אותו. כיום אנו יודעים שעונות השנה נוצרות בשל נטיית כדור הארץ למישור המילקה.

[2] ראה גם מאמר "האם נשוב לקדש חודשים עפ"י הראייה", רחמים שר שלום, סיני, גיליון קל"ח, תשס"ו.

[3] להרחבה על כלי זה, ראה בפרשת ויצא מאמר "התרפים - אצטרולב".

[4] ראה באנצ' יהודית דעת, בערך "לוי בן גרשון, רלב"ג", מכללת הרצוג.

[5] ראה מאמר "נקודת זכות", מרים אוריאל, אסטרונומיה - בטאון האגודה הישראלית לאסטרונומיה, כרך 38, דצמבר 2012, עמ' 50.

[6] על תאריך תקנת הלוח העברי ראה במאמרו של יעקב לוינגר "היתכן בירור אסטרונומי למועד ייסוד הלוח העברי", דף השבועי מספר 248, פרשת ואתחנן תשנ"ח, הפקולטה למדעי היהדות אונ' בר-אילן.

[7] למשל, רבינו בחיי (שמות יב, ב ד"ה והנה), אברבנאל (שמות יב ד"ה ואומר) והחזון איש (אורח חיים, קלח ד ד"ה ודע).

[8] למשל, ספר העיתים לבינה (תחילת מאמר א) ,ספר יסודי העיבור (מאמר ג, פרק מו). להרחבה ראה במאמר "זמן המולד הממוצע ומקורותיו לאורך הדורות", באתר פורטל הדף היומי, בקטגוריה "מאמרים על הדף" למסכת ראש השנה (כה, א)

[9] כפי שנאמר בהמשך המאמר לגבי סוד העיבור.

[10] ראה מאמר "שמות החודשים", פרשת ראה, בבלוג זה.

[11] "The calendar; its history, structure and improvement" by Alexander Philip, Cambridge University Press,1921, pages 6-9

[12] ר' ח"י בורנשטיין "עיבורים ומחזורים", התקופה כרך כ', עמ' 303. מובא גם באתר דעת.

[13] פרקי דר' אליעזר פרק שמיני.

[14] ע"פ מאמרו של רחמים בר שלום, "מתי נוסד הלוח העברי? מתי תוקן ומתי נחתם?", "סיני", כרך קב ניסן-אייר תשמ"ח עמ' כו-נא.

[15] וכך הרמב"ם כתב במקום אחר: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו..." (מורה הנבוכים א, עא. ראה גם מורה הנבוכים ב, יא).

תפילין ממערות יהודה

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת ואתחנן

מאת: אורן סעיד

קרוב ל-30 בתי תפילין נתגלו במערות במדבר יהודה: רובן נתגלו במערות קומראן ושני בתי תפילין נוספים נתגלו מחוץ לאזור קומראן.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הנחת תפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (ו, ח). רש"י מבאר: "וקשרתם לאות על ידך - אלו תפילין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך - אלו תפילין שבראש". התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש".

הרמב"ן כותב, שמקור מצוות התפילין ופרטי ההלכות הקובעות את צורתם, הוא במסורת שעברה לאורך הדורות, בלא שינוי מאז שניתנה התורה על ידי משה: "ולטוטפות בין עיניך - ...ואמר "טוטפות" ולא אמר "טוטפֶת" בעבור שהם בתים רבים, כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבנו... יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם 'כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה' (תהלים פט, יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד" (שמות יג, טז). אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה, או אזכור על אנשים שקיימו את המצווה[1]. במאמר זה נעסוק בתפילין שנמצאו במערות מדבר יהודה, ובמערות קומראן בפרט, מסוף ימי בית שני.

תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל).
מתוך ויקימדיה

בתי התפילין ממערות מדבר יהודה[2]

קרוב ל-30 בתי תפילין[3] נתגלו במערות במדבר יהודה: רובן נתגלו במערות קומראן ושני בתי תפילין נוספים נתגלו מחוץ לאזור קומראן: בית תפילין אחד נתגלה במערה שבוואדי מורבעת ; ובית תפילין נוסף נתגלה ב'מערת המגילות' שבנחל צאלים. משערים, שהן מהמאה הראשונה לספירה, מתקופת המרד הגדול או מהמאה השנייה לספירה מתקופת מרד בר כוכבא – סוף ימי בית שני[4].

מספר השערות נאמרו לגבי ריבוי התפילין במערות קומראן: שהייתה זו גניזה של תפילין או מפעל המייצר תפילין או שתפילין של כת קומראן היו שונות, ומי שהצטרף לכת, הביא את התפילין הקודמות וגנזן. אפשרות נוספת, שכת קומראן אפשרה לחבריה לקיים את מצוות התפילין בדרכים שונות והייתה זו למעשה חברה פלורליסטית.

מבין בתי התפילין שנתגלו, ניתן להבחין בין בתי תפילין בעלי תא אחד, המזוהה כ'תפילין של יד', לבין בתי תפילין בעלי ארבעה תאים, המזוהה כ'תפילין של ראש'. העובדה שבכל מערה נתגלו יותר מסוג אחד של בתי תפילין, מוכיחה שהנוהג היה, להניח תפילין של יד ותפילין של ראש בו זמנית, כפי שנהוג כיום.

מתוך בתי התפילין בעלי ארבעה תאים (תפילין של ראש), שפורסמו ממדבר יהודה, רובם הם מ'הטיפוס הפשוט' – בו רק שורה אחת של תפרים מפרידה בין התאים ושאר בתי תפילין הם מ'הטיפוס המפוצל' – בו התאים מופרדים זה מזה באמצעות חתכים בעור ובאמצעות תפרים מסביב לכל תא. יש יסוד להניח שההבדל בין שני הטיפוסים אינו מקרי, אלא הוא משקף שתי שיטות הלכתיות בהבנת ציווי התורה "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שם), כפי שמשתמע מציווי המכילתא: "...תלמוד לומר לטוטפות לטוטפות, הרי ארבע טוטפות אמורות. או יעשה ארבעה כיסין של ארבע פרשיות, תלמוד לומר 'לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ' (שמות יג, יט), כיס אחד של ארבע פרשיות" (מכילתא שמות יג, ט). בעל המדרש מסתפק: אם המילה "טוטפֹת" מלמדת על ריבוי של ארבע יחידות מובחנות, אולי יש להפרידן לגמרי לתוך ארבעה כיסים נפרדים? לבסוף נדחתה אפשרות זו: על פי המכילתא – מכיוון שבמקום אחר התורה קוראת לתפילין של ראש "זִכָּרוֹן" בלשון יחיד, נמצאנו למדים שאומנם מחד גיסא יש לחלק תפילין של ראש לארבע פרשיות או טוטפות נפרדות, אך מאידך גיסא אין להפרידן לגמרי לתוך 'כיסים' נפרדים.

יריעות התפילין ממערות קומראן[5]

מספרן של יריעות התפילין שנמצאו בקומראן הוא מכובד – בסך הכל נמצאו שרידיהן של 30 יריעות שונות. יריעות התפילין (עליהן נכתבו פרשיות התפילין) הן זעירות ודקיקות ביותר ואף הכתב שעליהן זעיר. בדומה לכך בתי התפילין שנמצאו בקומראן הם קטנים ביותר[6], והשיוך ההדדי מתבקש.

התפילין מקומראן הכילו בחלקן, פרשות נוספות על אלו שקבעו חז"ל: "זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג-נא) , "עשרת הדיברות" (דברים ה, א-יח), "את הדברים" (דברים ה, יט – ו, ג) ו"ועתה ישראל" (דברים י, יב – יא, יב). לאחר חקירת פרשיות התפילין שנמצאו, התברר כי לפרשיות אלו גבולות מוגדרים כמו לארבע הפרשיות ה'קלסיות'. פרשיות אלו צמודות לפרשיות ה'קלסיות', לפניהן, כך שלמעשה מדובר בגרסה מורחבת של פרשיות התפילין: לפני פרשיות "קדש לי כל בבכור" (שמות יג, א-י) ופרשת "והיה כי יביאך" (שמות יג, יא-טז) באים הפסוקים של "זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג-נא); לפני פרשת "שמע ישראל" (דברים, ו, ד-ט) באים הפסוקים של "עשרת הדיברות" (דברים ה, א-יח) ושל "את הדברים" (דברים ה, יט – ו, ג) ולפני פרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא) באים הפסוקים של "ועתה ישראל" (דברים י, יב – יא, יב).

מבין 30 היריעות שנמצאו בקומראן, רק יריעה אחת, מכילה פסוקים שאינם נמצאים בגבולות שצוינו. עובדה זו וכן העובדה שחלק מן היריעות השתמרו בשלימות או כמעט בשלימות, מאפשרות לקבוע בוודאות שלפנינו גירסה מורחבת של פרשיות התפילין, ולא שיטה שונה, שלפיה יש לכתוב בתפילין פרשיות אחרות או נוספות על אלו שקבעו חז"ל.

כמו כן קשה לדעת, האם גם בגירסה המורחבת, הופיעו תמיד כל הארבע הפרשיות ובשלימותן, כי חלק מהיריעות הן יריעות של ראש שלא נמצאו מהן כל ארבע היריעות ועל כן אין לדעת מה עוד נכלל בהן אך לא שרד. יריעות אחרות הן במצב גרוע יותר: מדובר בפיסות בודדות ובהן מספר פסוקים מפרשיות התפילין ואי אפשר לדעת אם הן של יד או של ראש, וודאי שאין לדעת אילו פרשיות נכללו בהן.

אולם למרות השינויים בין התפילין ממערות ממדבר יהודה לתפילין של היום, הדמיון במרחק של כ-2000 שנה וההמשכיות העולה ממנו מרשימים ומרגשים.

[1] אמנם, יש מפרשים את הפסוק: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ" (שמואל ב, א, י) כמדבר על תפילין (תרגום יונתן :"ואצעדה אשר על זרועו - וטוטפתא דעל דרעיה"), אך נראה שפירוש זה אינו הכרחי, ויכול להיות שמדובר על תכשיטים שהיו בזרועו ועל ראשו של שאול, וכן משמע בספר במדבר שמדובר בתכשיט: "אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר, לא, נ). אולם, עדיין פירוש זה לא מתבטל כליל, שכן ישנם סימנים הן מחז"ל (מסכת שבת, פרק ו, משנה ה), והן מפרשנים פשטניים אחרים (רשב"ם) שמשמעותה הפשטנית של "טטפות" הוא "תכשיט". ולכן, יכול להיות שהפסוק שבשמואל מציין את התפילין בכינויו המקראי-פשטני

[2] על פי המאמר "הבחנה טיפולוגית בין שני סוגים של בתי תפילין מקומראן", יונתן אדלר, מחקרי יהודה ושומרון קובץ כח, מס' 1 ,2019 ,עמ' 81-99, הוצאת אונ' אריאל.

[3] אנו משתמשים במונח "בית תפילין" ולא "קציצה", מפני שהמונח האחרון משמש בפיהם של תנאים ואמוראים על פי רוב כדי לתאר רק חלק מסוים בבית התפילין – ארבעת התאים שבהם מניחים את יריעות התפילין.

[4] מעולם לא בוצעה על בתי התפילין ממדבר יהודה בדיקות פחמן-14 בגלל מידותיהם הזעירות של בתי התפילין ואופיין ההרסני של בדיקות אלו.

[5] על פי המאמר "התוכן והסדר של פרשיות התפילין מקומראן, וההלכה של חז"ל", ד"ר דוד נחמן, קתדרה 112, תמוז ה'תשס"ד, עמודים 19-44.

[6] באתר "אוצרות המדינה" – ממצאים נבחרים מאוצרות רשות העתיקות, תפילין של ראש עשויות ארבע בליטות בתים, ממערת קומראן, באורך: 2 ס"מ וברוחב: 1 ס"מ.

מזוזות בחלל

תוויות: אסטרונומיה / אסטרופיזיקה, פרשת ואתחנן

מאת: אורן סעיד

מצוות מזוזה היא אחת מהמצוות המקוימות ביותר בעם היהודי. אסטרונאוטים יהודים לקחו עימם מזוזה לחלל.

בפרשתנו נאמרה פרשה ראשונה של קריאת שמע, בה נאמר החיוב לקבוע מזוזה בפתחים: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ט). השם "מזוזה" בא משום המצווה לקובעה על אחד מחלקי הפתח בין הסף (החלק התחתון של הפתח) והמשקוף (החלק העליון שלו), הנקרא בלשון המקרא "מזוזה". במאמר זה נעסוק במזוזות בחלל.

כאשר ד"ר גארת רייזמן, האסטרונאוט היהודי הראשון, הגיע לתחנת החלל הבינלאומית שמקיפה את כדור הארץ‏‏, בתחילת 2008 ושהה בה כשלושה חודשים, הוא מיהר לקבוע מזוזה בתא שבו הוא ישן; וכך הוא מספר: "הייתי חבר הצוות היהודי הראשון בתחנת החלל הבינלאומית. כדי לציין את האירוע הבאתי מזוזה ושמתי אותה בתחנת השינה שלי – בגודל של ארון" "לא ביקשתי ייעוץ מאף רב, אז אני מקווה שלא הסתבכתי", הוא אומר[1].

יהודים בגאורגיה מנשקים את המזוזה
לפני כניסתם לבית הכנסת.
יוצר: Avi Paz
מתוך ויקימדיה

האסטרונאוט היהודי גרג חיימטוב, ששהה חצי שנה בתחנת החלל, החל מסוף חודש מאי 2008 ועד נובמבר 2008, לקח עימו לחלל שתי מזוזות המעוצבות בצורת מעבורות חלל. אסטרונאוטים השוהים בתחנת החלל, אינם רשאים להתקין חפצים אישיים במבנה התחנה, ולכן המזוזות הונחו בפתח חדרו של חיימטוב, מבלי שיותקנו על הדלתות.

טייס החלל הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל, לקח איתו מספר מזוזות, כשהמריא עם מעבורת החלל "קולומביה", בינואר 2003. בראשון לפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת, במסגרת משימה STS-107, שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ[2].

האסטרונאוט היהודי ד"ר ג'פרי הופמן מנאס"א לקח מזוזה לטיסה מס' STS – 51 – D של המעבורת דיסקברי בתאריכים 12-19.4.1985, אותה הצמיד לתא השינה, בו ישנו האסטרונאוטים ברוטציה. ד"ר הופמן קבע את המזוזה שהיתה בחלל, על דלת הכניסה למוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים ב-כב באדר תשנ"ג[3] (21.3.1993).

האם יש חובה לשים מזוזה בתחנת החלל?

על פי ההלכה יש לקבוע מזוזה בפתחי חדרים ובתים בהם אוכלים או ישנים, ולכן אין קובעים מזוזה בפתחי חדרי השירותים והאמבטיה. הרמב"ם בספרו 'משנה תורה' כתב עשרה תנאים שחייבים להתקיים בפתח שצריך לשים עליו מזוזה: "עשרה תנאים יש בבית, ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה; ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושיהיה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה גובה השער עשרה טפחים או יתר, ויהיה בית חול[4], ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו, א).

תחנת החלל הבינלאומית נבנתה למגורי אדם לזמן ממושך ולכן משולבים בה אמצעיים שונים המבטיחים לספק את הצרכים של המתגוררים בה. ב-2 בנובמבר שנת 2000, אויישה לראשונה תחנת החלל הבינלאומית[5]. תחנת החלל הבינלאומית מאוישת באורח קבע ע"י אסטרונאוטים המתחלפים אחת למספר שבועות או חודשים. לכן נראה, שצריך לשים מזוזה על פתחי תחנת החלל[6]. למעשה, יש לשאול רב מוסמך בכל מקרה ומקרה האם חובה להתקין מזוזה בתחנת החלל (או במעבורת חלל) והיכן יש לקבוע אותה והאם יש לברך על קביעתה. אך אין בעיה לקחת מזוזה לחלל לסגולה לשמירה ולהגנה על תחנת החלל והמתגוררים בה מפגעים שונים ולקבוע אותה ללא ברכה[7].

[1] ראה במאמר בעיתון הארץ "נוסע למאדים? קח פסיכולוג ומזון ל-3 שנים", מאת עופר אילני, 28.1.09

[2] ראה במאמר בynet "המעבורת "אנדוור" נחתה בשלום" מאת אביאל להב, 30.11.08

[3] ראה באתר של מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, במדור "תערוכות", מזוזת החלל

[4] להוציא בית כנסת שהוא קודש ופטור מן המזוזה, לשיטת הרמב"ם.

[5] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "תחנת החלל הבינלאומית".

[6] וכפי שפסק בילקוט יוסף לגבי החדרים בספינות שעשועים: "בתים שבספינה פטורים ממזוזה, מפני שהם דירת עראי. אבל המטיילים באניות שעשועים ויש להם שם דירות עם כל הנוחיות חייבים במזוזה. ומכל מקום נכון שלא יברכו" (סימן רפה, הלכות מזוזה, סעיפים נו-נז).

[7] על קיום מצוות בחלל, באופן כללי, ראה בספר "אם אסק שמים", מאת הרב לוי יצחק הלפרין, בהוצאת מכון מדעי טכנולוגי להלכה, ירושלים, תשס"ג.

מניין האיברים בגוף האדם - חלק ב

תוויות: פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

המשנה באוהלות מפרטת את 248 האיברים בגוף האדם. נחלקו המפרשים והחוקרים כיצד הגיעו חז"ל למספר זה.

המשנה במסכת אהלות (פרק א, משנה ח) מציינת שישנם רמ"ח (=248) איברים בגוף האדם, ומפרטת כיצד מגיעים ל-248 איברים בגוף האדם. מניין שאבו חז"ל את המספר של רמ"ח (=248) איברים בגוף האדם? בחלק א [1] של המאמר, הבאנו את שיטת קצלנסון, הטוען, שחז"ל ידעו שיש רמ"ח איברים בגוף האדם ,מהבדיקה שערכו תלמידי רבי ישמעאל (בכורות מה, א), על גופת אשה בת 16 או בת 17. בגיל זה מסתיימים תהליכי ההתגרמות של רוב העצמות בגוף האדם. לעומת זאת, לפי שיטת דוד מרגלית, המספר של רמ"ח איברים מבוסס על המספר של מצוות עשה שהוא כנגד מספר איברי האדם. במאמר זה נסקור שיטות נוספות, המבארות מניין שאבו חז"ל את מספר איברי גוף האדם.

שיטת אברהם גולדברג [2]

במשנה מסכת אהלות (פרק ב ,משנה א) נאמר: "וכמה הוא רוב מניינו? מאה ועשרים וחמשה" – רוב מניין האברים בגוף האדם הוא 125 אברים; שעור זה נצרך לכמה הלכות בדיני טומאת אוהל. אברהם גולדברג בפרושו למסכת אהלות טוען, שמשנה זו קדמה למשנה (פרק א, ח) המפרטת את רמ"ח האברים. חז"ל ידעו שמניין האברים בגוף האדם משתנה מגיל לגיל (וראיה לכך התוספתא המובאת לעיל), ולכן רצו לקבוע מספר ממוצע, אחיד, שייחשב כ"רוב" אברי האדם לטמא באוהל. לכן קבעו את המספר העגול קכ"ה (=125) כמספר רוב אברי האדם, שהוא באמת קרוב למספר הרוב הממוצע.

המספר רמ"ח, הוא המספר המבוסס על יסוד זה, ש- קכ"ה הוא הרוב: המספר קכ"ה הוא המספר הראשון שקבעו, והוציאו ממנו את המספר רמ"ח כמסקנה מן המספר הראשון ( 2 כפול 125=250 , אם נפחית 2 , כדי ש-125 יהיה הרוב [3], נקבל 248=רמ"ח ).

בגוף האדם הבוגר יש כ-206 עצמות,
אם כי הוא נולד עם 270 עצמות.
מתוך ויקיפדיה

פרוט האברים הוצג בסוף הפרק הראשון, לצורך הצגה שיטתית של הדברים (כדי שיהיה מובן איך הגיעו ל"רוב" במשנה הבאה, בתחילת פרק ב), וקיומו שם מוצדק לחלוטין מבחינת התוכן ההלכתי.

שיטת ראובן קיפרווסר [4]

ראובן קיפרווסר מביא במאמרו, סקירה נרחבת בנושא זה על שיטותיו השונות, ומבקר כל אחת מהשיטות. לדעתו, המספר רמ"ח אינו מבוסס על ניתוח הגופה שעשו תלמידי ר' ישמעאל אלא על הכרת שלד האדם באופן אמפירי ע"י נוהג של ליקוט עצמות לשם הבאתן לקבורה:

בסיפור עם תלמידי ר' ישמעאל, גזר המוות שנגזר על הזונה, בוצע, והיא הוצאה להורג ע"י שריפה. לאחר השריפה, התעורר צורך לקבור את גוויתה החרוכה של הזונה. גם יתכן שהיה צורך לטלטל את שרידי הגופה למקום מרוחק ממקום ההריגה, ולשם כך היה חשוב לאסוף את הכל כדי למסור לקבורה. באותה תקופה נהוג היה "ליקוט עצמות", והקבורה הסופית נעשתה רק לאחר שהרקמות הרכות של הגוף היו מתפרקות. במקרה דנן רקמות הגוף כבר היו חרוכות והיה רק צריך לקלפן (או לשלקן, לפי אחת המשמעויות של המלה) כדי ללקוט את העצמות לקבורתן; מה גם שהיה חשוב לא לאבד איזושהי עצם ולו קטנה מאד בעפר השריפה, כי ההלכה מחייבת לקבור את הכל. אם כן, יתכן שהשליקה שמדובר עליה בסיפור על הניסוי של תלמידי ר' ישמעאל, היתה לא רק קילוף, אלא גם השריית הגוויה החרוכה במים, כדי לוודא שאכן כל העצמות מובאות לקבורה. לכן תלמידי ר' ישמעאל, שעסקו בגמילות חסד של אמת, ספרו עצמות כדי להיות בטוחים שהכל אסוף ומלוקט לקבורה. וכאשר המספר נראה להם חריג (ודבר זה אפשרי, כי שריפה יכולה לגרום לשבירת העצמות אפילו בגוף של אדם מבוגר), שאלו את רבם לפשר העניין. והאחרון בנותנו תשובה, ניסה ליישב את תהייתם בהניחו שאולי בגוף אשה יש יותר עצמות.

א"כ, כאמור, המספר רמ"ח הופק באופן אמפירי בחוגים של רופאים עממיים, שעסקו בליקוט עצמות וערכו תצפיות עליהן.

שיטת מאיר בר-אילן [5]

מאיר בר אילן מסיק, כי מסתבר שמקורה של משנת אהלות (פרק א, משנה ח) העוסקת באנטומיה, הוא בידע רפואי שהושג ברפואה האלכסנדרונית, ואולי היא נובעת מהמעשה שעליו סופר בתלמוד בבלי בכורות (מה, א), ששלקו זונה אחת ומצאו בה 252 איברים, שמהם 4 איברים נשיים, ונמצא שלזכר יש 248 איברים. המשנה מציינת את איברי האדם בדקדוק רב, עד שאין לראות בה אלא תיאור מדעי ולא תוצאה של התבוננות וטיפול בקבורת מתים. מסתבר כי בקיאות אנטומית מעין זו, שמקורה ביכולת לנתח גופה, לא ניתן לייחס אלא לרופאים, ולא לתלמידי ר' ישמעאל [6], שהרי רק רופאים שלמדו פרק באנטומיה עשויים היו לפרק גופה ל-252 איברים.

הרופילוס (330/320 - 260/250 לפה"ס) היה הרופא המייסד של חכמת הרפואה באלכסנדריה ונחשב לאבי האנטומיה. את תגליותיו וחידושיו הרבים ניתן לקשור בקלות לפעילות מסוימת שהרופילוס החל בה לראשונה: ניתוחי מתים וניתוחי אנשים חיים, בניגוד גמור למקובל באסכולה הרפואית היוונית שקדמה לו. הרפואה הארץ-ישראלית בימי התנאים הושפעה מבית מדרשו של הרופילוס, כלומר הרופאים הארץ-ישראלים במאות הראשונות לספירה (ומן הסתם אף קודם לכן) קיבלו באופן ישיר ובאופן עקיף ממדע הרפואה שהיה מוכר באלכסנדריה [7].

[1] "מספר האיברים בגוף האדם", פרשת ואתחנן.

[2] מסכת אהלות, מהדורה מדעית מאת אברהם גולדברג (1913-2012), הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ו.

[3] לפי שיטה זו קשה מדוע לא קבעו את המספר האברים ל-249, המספר הראשון שלגביו 125 הוא ה"רוב"? אולי ניתן לתרץ ע"פ שיטתו של דוד מרגלית (להלן), שרצו ב נוסף שהמספר יתאים גם למספר מצוות עשה שבתורה – רמ"ח.

[4] בד"ד 8, חורף תשנ"ט, מאמרו של ראובן קיפרווסר, "רמ"ח איברים – עיון במשנה אהלות א, ח". בד"ד (ראשי תיבות של בכל דרכיך דעהו) הוא כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע היוצא לאור על ידי אוניברסיטת בר-אילן אחת לכמה חודשים החל משנת 1995.

[5] במאמר "הרפואה בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה", מאת מאיר בר אילן, קתדרה 91, ניסן תשנ"ט, עמ' 31-78, הוצאת "יד יצחק בן צבי". המאמר המקוון באתר "יד יצחק בן צבי". קתדרה הינו רבעון ובו חידושי מחקר מכל התקופות. המאמרים המתפרסמים בו משמשים כאבני יסוד לידיעת הארץ ולהכרתה.

[6] הניסוח בברייתא הוא: ש'שלקו... בדקו ומצאו' , מסתבר שלא תלמידי רבי ישמעאל עשו זאת, חכמים שעל פי עולמם הרוחני אסור להביט על אישה, אף לא על עקבה או על אצבעה, ושחלק נכבד ממשנתם, עוסק בפרישות מטומאה כלשהי והמת נחשב להם כאבי אבות הטומאה. לכן נראה שאחרים הם שעשו זאת ואלו היו רופאים.

ניתן להביא סיוע לכך, מהמעשה המובא בתלמוד בבלי מסכת נידה: "אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד" (ל, ב). הגירסה בתוספתא: "מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס" (נדה ד, יז). מדובר שם על ניתוח לשם גילוי זמן התפתחותו של עובר, וגם שם מדובר על בית מדרשו רבי ישמעאל, וגם בימיה של המלכה קלאופטרה (69 - 30 לפנה"ס) באלכסנדריה. מסתבר, שגם במעשה של שליקת הזונה, תלמידי רבי ישמעאל העידו מה שעשו הרופאים מאלכסנדריה.

[7] אציין שני מקורות נוספים שמראים שחז"ל הסתמכו על הידע הרפואי מאלכסנדריה:

"אמר תיודרוס הרופה : אין פרה וחזירה יוצאין מ אלכסנדריה עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד" (משנת בכורות ד , ד). מקור נוסף: "תא שמע: דתניא, רבי אליעזר אומר : סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו , שכן במינן מתרפאין ב אלכסנדריא של מצרים" (יבמות פ, א). הנקודה החשובה לענייננו היא, שהבעיה ההלכתית של התנאים נפתרה באמצעות ידע רפואי שמקורו באלכסנדריה.

המרפסים

תוויות: פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

בסוף פרשתנו מוזכרת מצוות הנחת תפילין. חז"ל קבעו את מקום הנחת התפילין על הראש בהתאם למיקום המירפס הקדמי אצל תינוק.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הנחת תפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (ו, ח). התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: תפילין של יד ותפילין של ראש. תרגום יונתן מתרגם כך את ציווי התורה להניח תפילין של ראש: " וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - וִיהֲווֹן לִתְפִילִין עַל מוֹקְדָךְ כֻּלּוֹ קָבֵיל עַל עֵינָךְ" (שם). מבאר בפירוש יונתן [1] (על תרגום יונתן) מהו המקום בו צריכים להיות מונחים תפילין של ראש, לפי התרגום יונתן: "שלא תאמר בין עיניך ממש אלא על המוח קבל על עיניך, והוא בקדקד בגובה הראש, כדאיתא בגמרא (עירובין צה, ב), מקום הנחת תפילין של ראש מהתחלת עיקרי השער במצחו עד מקום שמוחו של תינוק רופס, ורמז ליה מלת וקשרתם נוטריקון: מוח תינוק רופס שם תהא קשורה". ע"פ פירוש זה, סוף מקום הנחת תפילין של ראש (דהיינו הגבול האחורי בראש - אליו יכול להגיע הקצה האחורי של התפילין), הוא במקום שבו מוח תינוק רופס. כך נדרש בתלמוד בבלי מסכת עירובין: "בֵּין עֵינֶיךָ - זו קדקד. היכא ? אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק רופס " (צה, ב). כך גם נפסק בשולחן ערוך: "מקום הנחת תפלה של ראש מהתחלת עיקרי השער ממצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס" (אורח חיים, סימן כז, ט).

גולגולת היא השם של עצמות הראש. החלק העליון של הגולגולת נקרא קודקוד. יש שהמושג קודקוד מקביל למושג ראש כולו [2]. כאמור, לפי חז"ל, הקודקוד במבוגר, הוא המקום שמוחו של תינוק רופס, היינו המרפס.

מהו המקום שבו מוח התינוק רופס?

מבנה הגולגולת בלידה
המדגים את המרפס הקדמי והאחורי.
מתוך ויקיפדיה

הגולגולת בנויה ממספר לוחות עצם הכוללים בין היתר את עצם המצח, עצמות הרקה, עצמות הקודקוד ועצם העורף, המחוברים ביניהם באמצעות תפרי הגולגולת. אצל אדם בוגר, העצמות מחוברות זו לזו כמעט ללא מרווח, על ידי רקמת עצם.

בתינוק הנולד, עצמות המצח ועצמות הקודקוד אינן מאוחות זו עם זו וביניהן מצויים רווחים הקרויים מרפסים: מרפס קדמי – הגדול ביותר, מרפס אחורי, ועוד שני מרפסים קטנים יותר (בצדדי הגולגולת). במילים אחרות, אצל תינוקות תפרי הגולגולת אינם מאוחים אלא פתוחים ומופיעים בצורת פסים משוננים של רקמת חיבור רכה. המרפסים מקילים על מעברו של ראש הילוד דרך האגן (בשעת הלידה). בנוסף, המרפסים מאפשרים למוח הילוד, הגדל בצורה מואצת, להתרחב עד לגודלו המקסימלי, בו זמנית לגדילת הגולגולת, ובכך חשיבותם הרבה. קיימת שונות רבה בגודל המרפס בין כל תינוק ותינוק.

המרפס הקדמי, מצוי במיקום קדמי מרכזי בגולגולת ומהווה נקודת מפגש של עצם המצח ועצמות הקודקוד. הוא נסגר בדרך כלל עד גיל 18 חודשים. לעיתים הוא ניסגר מאוחר, עד גיל 24 חודשים או שלא ניסגר כלל. המרפס הקדמי גדול יותר מהאחורי, והוא בצורת יהלום בגודל של 2-3 ס"מ.

המרפס האחורי מצוי במיקום מרכזי אך יותר אחורנית בגולגולת ומהווה נקודת מפגש של עצמות הקודקוד ועצם העורף. הוא נסגר לרוב עד גיל 2-3 חודשים [3]. המרפס האחורי הוא בצורת משולש בגודל של 0.5-1 ס"מ (במקום הכי רחב) [4].

גולגולתו של הילוד והתינוק היא אמנם רכה, ולכן חבלת ראש מסתיימת פעמים רבות בסדקים ודימומים תוך מוחיים, אולם החשש מפני המרפס הוא מיתוס בלבד: למרות שרקמת החיבור של מרפס התינוק מכונה "רכה", כל מרפס מכוסה קרומים נוקשים וקשים לחדירה, המגינים על מוחו של התינוק, כך שאפשר ללטף את ראשו של התינוק בבטחה, גם מעל המרפס [5].

אם כן, הגבול האחורי בראש - אליו יכול להגיע הקצה האחורי של התפילין של ראש הוא המקום שבו נמצא המרפס הקדמי אצל תינוקות (הנמצא באזור הקדמי של מרכז הגולגולת). תפילין של ראש צריך להניחן במקום שערות הראש, ואסור שיהיה אפילו חלק קטן על המצח, אלא כולן יהיו מונחות במקום השערות ומכוונות בין העיניים [6].

[1] פירוש יונתן הוא מהפירושים הבולטים על התרגום המיוחס ליונתן; את הפירוש חיבר רבי חיים פייבל, חתנו של רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה), שליקטו מפירושו של רבי דוד שברשין ומהספר כור לזהב שחיבר רבי אברהם בן דוד מאוסטראה ולא נדפס, והדפיסו במהדורת החומש שהוציא לאור בהאנוויאה בשנת שע"א ומאז נדפס במהדורות רבות של מקראות גדולות. מתוך "המכלול – אנציקלופדיה יהודית" בערך "תרגום המיוחס ליונתן".

[2] בראשית מט, כו.

[3] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Fontanelle" (מרפס). ראה גם באנצ' היהודית – המכלול בערך "מרפס".

[4] “Maternity and Pediatric Nursing”, by Susan Scott Ricci and Terri Kyle ,Lippincott Williams & Wilkins,2009,chapter 13, page 365. ‏

[5] ד"ר איתי גל, "למה לתינוק יש חור בגולגולת?",באתר ynet, במרץ 2007.

[6] "ילקוט יוסף", אורח חיים, סימן כז סעיף ב, מו''ר הרב יצחק יוסף שליט''א, מהדורת תשס"ז.

מספר האיברים בגוף האדם

תוויות: פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

המשנה באוהלות מפרטת את 248 האיברים בגוף האדם. נחלקו המפרשים והחוקרים כיצד הגיעו חז"ל למספר זה.

קריאת שמע היא אחת המצוות החשובות ביהדות. מצווה זו כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, זכירת מצוותיו והאמונה בשכר ועונש. הפסוק הפותח את קריאת שמע הוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד). מצווה זו כוללת את אמירתן של שלוש פרשיות מן התורה. בפרשתנו כתובה הפרשה הראשונה של קריאת שמע (ו, ד-ט). הפרשה השנייה של קריאת שמע מקורה מתוך פרשת עקב (יא, יג-כא) ואילו הפרשה השלישית של קריאת שמע מקורה מפרשת שלח בחומש במדבר (טו, לז-מא).

בשולחן ערוך, בהלכות קריאת שמע נפסק: "בקריאת שמע יש רמ"ה (=245) תיבות וכדי להשלים רמ"ח (=248) כנגד איבריו של אדם, מסיים שליח ציבור: 'ה' אלהיכם אמת' " (אורח חיים סימן סא, סימן ג). בשלוש הפרשיות של קריאת שמע ישנן 245 מילים[1]. מאחר וישנם רמ"ח (=248) איברים בגוף האדם, החזן צריך להוסיף עוד שלוש תיבות על 245 התיבות של קריאת שמע ובכך יושלם מספר 248 מילים, כנגד מספר האיברים שבאדם, ותהיה בקריאה סגולת רפואה לכל איבר ואיבר. על הציבור להקשיב לחזן, המוסיף את שלושת התיבות, על מנת לצאת ידי חובת ההשלמה ל-248 מילים.

האם באמת ישנם רמ"ח (=248) איברים בגוף האדם?

מעניין שתלמידיו של ר' ישמעאל הגיעו ע"י בדיקה, למספר דומה של איברים באשה, כמסופר בתלמוד בבלי מסכת בכורות: " אמר ר' יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמישים ושניים (איברים). אמר להם: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושתי דלתות" (מה, א). זאת אומרת, שהתלמידים בדקו ומצאו שיש באשה רנ"ב (=252) איברים. בהמשך נתייחס לסיפור זה בהרחבה.

המשנה במסכת אהלות (פרק א, משנה ח) מפרטת כיצד מגיעים לרמ"ח (=248) איברים בגוף האדם:

בגוף האדם הבוגר יש כ-206 עצמות,
אם כי הוא נולד עם 270 עצמות.
מתוך ויקיפדיה

" מאתים וארבעים ושמונה איברים בגוף האדם : שלושים בפיסת הרגל (=כף הרגל) - ששה בכל אצבע (כפול חמש אצבעות הרי 30), עשרה בקרסול, שנים בשוק, חמישה בארכובה (=הברך), אחד בירך, שלושה בקטלית (=ראש עצם הירך הסמוך למתניים), אחד עשרה צלעות, שלושים בפיסת היד (=בכף היד) - ששה בכל אצבע (כפול חמש אצבע הרי 30), שניים בקנה (=אורך היד עד המרפק), ושניים במרפק, אחד בזרוע (=מהמרפק עד הכתף), וארבעה בכתף. הרי מאה ואחד מזה (=מאה ואחד איברים מצד זה בגוף: 51 איברים ברגל מן הפיסה ועד הקטלית, 11 צלעות, 39 ביד מן הפיסה ועד הכתף), ומאה ואחד מזה (נמצאו בשניהם 202 איברים); ושמונה עשרה חוליות בשדרה [2], תשעה בראש, שמונה בצוואר, ששה במפתח של הלב וחמישה בנקביו" - הרי מאתיים וארבעים ושמונה איברים". נשים לב למשל, כי השיניים לא נמנו בתור איברים בגוף האדם; גם האברים הפנימיים לא נמנו. וזה מוביל אותנו לשאלה: מה נקרא איבר בלשון חז"ל?

במסכת אהלות (פרק א, משנה ז) מפרש הברטנורא ד"ה האיברים: "צריך שיהיה בהם בשר וגידים (גיד=נימה דקה בבשר, המקשרת את השריר לעצם) ועצמות ובכך הוא נחשב איבר". זאת אומרת, שאיבר הוא עצם בגוף האדם המוקף בשר וגידים. לכן מובן מדוע השיניים לא נמנו כי הן רק עצמות, והאיברים הפנימיים לא נמנו כי הם רק בשר.

התוספתא קובעת שמספר האברים נע בין 200 ל-280: "כל שיש בו גידים ועצמות הרי זה איבר, ושאין בו גידים ועצמות אינו איבר, והיותר עולה מן המניין, חסר שאין בו אלא מאתיים, ויתיר שיש בו מאתיים ושמונים …"(אהלות, פרק א הלכה ז). כמו כן מהתוספתא משמע שהגדרת איבר היא: עצם שמחוברים לה גידים.

מהו מספר האברים בגוף האדם הידוע לנו כיום?

מספר העצמות בשלד הולך ומשתנה עם הגיל, והוא אינו שווה בדיוק אצל כל האנשים. אדם נולד עם 270 עצמות. בגוף האדם הבוגר יש 206 עצמות. ההפרש נוצר בגלל הצורך לאפשר את התארכות הגוף. תינוק נולד עם עצמות קטנות המחוברות ברקמת חיבור גמישה. עם גדילת האיברים המתאימים, רקמת החיבור נעלמת ועצמות קטנות מתחברות לעצמות גדולות יותר, בעיקר, בתוך הגולגולת ובעמוד השדרה. בגוף האדם הבוגר יש 206 עצמות: הגולגולת מכילה 29 עצמות, עמוד השדרה עשוי 26 עצמות, שלד החזה מורכב מ-25 עצמות, בגפיים העליונות - 64 עצמות ובגפיים התחתונות - 62 עצמות[3].

מעניין, שגם בספרי הרפואה שבזמנינו, מניין העצמות שונה מספר לספר. האחד מונה 206 והאחר 212 ועוד. מדוע?

1. כאמור, בגלל השתנות מספר העצמות עם הגיל.

2. ספירת העצמות אינה קבועה שכן יש למצוא שונות בין אנשים (למשל זוג צלעות נוסף או חסר), וכן ניתן למנות בדרכים שונות את העצמות, למשל ספירת עצמות האגן כעצם אחת מאוחה, כגון בספירה לעיל או כשלוש העצמות שמרכיבות את האגן.

2. במספר גידי שרירים בידיים ובכפות הרגליים, נמצאות עצמות קטנות הנקראות בשם "עצמות השומשמניות", שמספרן נע בין 5 ל-12. עצמות אלו דומות לגרגיר שעורים או לגרגיר של קטניות שנחתך לחצאין. יש שמונים את כולן, יש שמונים רק את חלקן ויש שאינם מונים אותן כלל במניין העצמות.

כיצד הגיעו חז"ל למספר של רמ"ח איברים? האם היה זה מהבדיקה שערכו תלמידי רבי ישמעאל?

בתשובה לשאלה זו מצינו מספר שיטות:

שיטת י.ל. קצנלסון [4]

חז"ל לא שאבו את המספר רמ"ח איברים מתוך המדע של אומות העולם שרווח בתקופת חז"ל. היוונים כמעט שלא עסקו בשאלה הזאת. היפוקראטס מביא מספר לא מדוייק של מאה ואחד, וגאלנוס אינו מזכיר כל מספר. אמנם, הפילוסופים הערבים אבן סינא ואבולקאסם מזכירים גם הם את המספר של רמ"ח איברים, אבל ברור הוא, שכאן השתמשו במסורת יהודית, מכיוון שהיוונים היו חסרים מסורת על עניין זה.

קצלנסון כותב, שחז"ל הגיעו למספר זה ע"י ניתוח אנטומי – מהבדיקה של תלמידי ר' ישמעאל. הבדיקה התרחשה על גופת אשה בת 16 או בת 17. בגיל זה מסתיימים תהליכי ההתגרמות של רוב העצמות בגוף האדם.

השלד מאפשר את גדילת הגוף בעזרת התארכות העצמות והחלפת הסחוס בעצם. התהליך בו הופך הסחוס לעצם נקרא "התגרמות" או גם "הסתיידות" (מלשון סידן). לרוב, תהליך הגדילה מסתיים כשכל הסחוס הפנוי הופך לעצם. אצל תינוק בן מספר חודשים, רוב העצמות הם סחוס שטרם הספיקו להתגרם. ככל שיגדל התינוק, כן ילך מספר עצמותיו ויגדל על ידי נקודות התגרמות חדשות המתגלות בסחוסיו, והמספר היותר גדול ימצא בו בשנת ה-16 וה-17 לימי חייו. מכאן ואילך מספר עצמותיו ילך וימעט, ע"י התגרמות של לוחיות הסחוסים בין קצות העצם לגוף העצם, עד שהוא מגיע לימי העמידה בשנות העשרים לחייו. מכאן ואילך מספר עצמותיו הוא קבוע ועומד, ואינו משתנה כמעט עד יום מותו.

תלמידי ר' ישמעאל הרתיחו את הגופה: " ששלקו זונה אחת" (שם). כיצד בודקים את העצמות ע"י שליקה?

מניחים את הבתרים של הגוף ביורה ומבשלים אותם 6-10 שעות, עד שכל הסחוסים נימוקים ונמסים והעצמות מתפרקות בנקודות ההתגרמות לחוליות חוליות, ומוציאים אותן מיד ומיבשים אותן בחמה כדי שתתלבנה. ע"י השליקה הסחוסים נמסים ומשתנים לדבק. העצמות המורכבות מתפרדות לחוליותיהן לפי מספר שנות חיי האדם על הארץ.

במשנה באהלות נמנו רק העצמות המחוברות זו אל זו ע"י פרק, כלומר ע"י שק מפולש של גידים שמחבר עצם לחברתה או ע"י סחוס המבדיל בין העצמות, או ע"י תפירה הראויה להתפרד; ומספר העצמות כאלה בגוף בן 17 שנה עולה ל-248, או כאשר מצאו תלמידי ר' ישמעאל ל-252 (באשה).

קצנלסון עובר על כל נתון ונתון שבמשנה שבאהלות, ומשווה אותם עם נתונים שהוא מפיק לפי שיטתו מן הניתוח שעשו תלמידי ר' ישמעאל, בגופה של הזונה הקטינה[5].

שיטת דוד מרגלית [6]

דוד מרגלית מתייחס אל התאוריה של קצנלסון ודוחה אותה כלא מניחה את הדעת משום שלא סביר, שמשנה מפורשת וברייתות אחרות המזכירות את המניין רמ"ח אברים, יסתמכו על נתוח מחקרי של גוויה אחת (הזונה ששלקו תלמידי ר' ישמעאל). המספר רמ"ח, לפיו, אינו מבוסס על נתון אנטומי בודד, אלא על המספר של מצוות עשה, והוא מהווה אפוא ביטוי להשקפה כוללת מקדמת-דנא, שמספר מצוות עשה הוא כנגד מספר אברי האדם.

לדעתו, "כי נראה בחוש שלמספר רמ"ח היה על מה לסמוך, אחרי חקירות וניתוחים רבים, במשך דורות ומזמן קדום". ולדעתו, המספר רמ"ח כולל את כל האברים, גם את האברים הפנימיים ובגודל כל שהוא [7].

לסיכום, לפי שיטת קצלנסון, חז"ל ידעו שיש רמ"ח איברים בגוף האדם מהבדיקה שערכו תלמידי רבי ישמעאל; לעומת זאת, לפי דוד מרגלית המספר מבוסס על מספר מצוות עשה. ישנן הסברים נוספים [8] מניין שאבו חז"ל את המספר של רמ"ח איברים, אותן אסקור, בעזרת השם במאמר נפרד.

לשיטות נוספות, ראה במאמר "מניין האיברים בגוף האדם - חלק ב".

[1] הפסוק הראשון 6 תיבות, הפסוק הנילווה לפסוק הראשון "ברוך שם כבוד מלכותו לעלום ועד" – 6 תיבות, הפרשה הראשונה -42 תיבות, הפרשה השנייה – 122 תיבות, הפרשה השלישית – 69 תיבות, סה"כ 245 תיבות. במדרש תנחומא נאמר: "אמר ר' מני: לא תהא קריית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקב"ה: אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם. לכך דוד מקלס 'שמרני כאישון בת עין' (תהלים יז, ח)" (מדרש תנחומא בובר פרשת קדושים סימן ו).

[2] על מספר חוליות השדרה, ראה בהרחבה במאמר "מספר חוליות עמוד השדרה" בפרשת פקודי.

[3] ראה "המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "שלד".

[4] התלמוד וחכמת הרפואה/ ד"ר י.ל. קצנלסון (1846-1917) , בפרק העוסק ב"רמ"ח אברים" עמודים 234-303, הוצאת "חיים", ברלין, תרפ"ח.

[5] יש לציין שהחוקר פרויס חולק על קצנלסון לגבי כמה מהסבריו על פירוט האברים במשנה הנ"ל. להרחבה:

Biblcal Talmudic Medicine \ John Preuss עמ' 61 ואילך.

[6] חוברת "סיני" כרך מ' - מאמרו של ד"ר דוד מרגלית, הוצאת מוסד הרב קוק. "סיני" הוא כתב עת מדעי-הלכתי למאמרים בנושאים תורניים, ספרותיים, נושאים הקשורים בארץ ישראל ומצוות יישובה, ארכאולוגיה, חקר תפילה, פיוטים ומנהגים, (רבים מהם על סמך מחקרי גניזת קהיר) ועוד. ראה בהרחבה בספר "חכמי ישראל כרופאים", ד"ר דוד מרגלית, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב, עמ' 35-37.

[7] הוא מסתמך גם על הרמב"ם בהלכות טומאת מת, הפוסק שהאיברים מטמאים בכל שהן (הלכות טומאת מת, פרק ב, הלכה ז). אך קשה לשיטתו, הרמב"ם בעצמו מציין באותה הלכה, שאיבר מורכב מעצם ובשר: "ובין אבר מן החי בין אבר מן המת אין להן שיעור; אמרו חכמים מאתים שמונה וארבעים איברים יש באיש, כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם" (שם), וכן בהלכות קודמות (שם, הלכות ג-ד).

כמו כן לשיטתו, המספר שס"ה גידים, הוא כנגד ימות החמה (לפי ההשקפה שיש היקש בין המיקרוקוסמוס למאקרוקוסמוס), וכנגד מספר מצוות לא-תעשה, והוא קבוע ועומד לפי מקורות שונים של המסורת העתיקה. יש לציין, שהמסורת על מספר הגידים לא מופיעה בתלמוד אלא נכתבה בתרגום יונתן: "וּבְרָא ה' יַת אָדָם בִּדְיוּקְנֵיהּ בְּצַלְמָא ה' בְּרָא יָתֵיהּ בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנֵי אֵיבָרִין בִּתְלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁא גִידִין" [=אלוקים ברא את האדם, בדיוקנו ובצלמו ברא אותו אלוקים: ב- 248 איברים וב– 365 גידים] (תרגום יונתן, בראשית, א, כו); וכן בספר הזוהר: "בגלל שיש באדם 248 איברים לקבל 248 מצוות 'עשה' ויש בו 365 גידים לקבל 365 מצוות 'לא תעשה' " (זוהר כרך א [בראשית] פרשת וישלח, דף קע, ב).

[8] יש שפירשו שחז"ל הכירו את שלד האדם באופן אמפירי ע"י נוהג של ליקוט עצמות לשם הבאתן לקבורה ויש שהסבירו שחז"ל למדו זאת מהרופאים באלכסנדריה שבמצרים.

שבחי הר החרמון

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת ואתחנן

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו ובפרשת הדברים התורה מציינת שהאומות כינו בשמות שונים את הר החרמון, על מנת להודיע שבחה של ארץ ישראל, כמה היתה חביבה ארץ ישראל על האומות. כל אחד מהשמות שהם נתנו להר החרמון מדגיש מעלה אחרת של הר זה.

בדברים פרק ג פס' ט נאמר: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר". בפרשתנו מוזכר שם נוסף להר החרמון בפרק ד פס' מח: "... וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן". נמצא שיש להר החרמון ארבעה שמות: שריון, שניר, שיאון וחרמון. רש"י מבאר [1], שהכתוב בא להודיע בשבחה של ארץ ישראל, כמה היתה חביבה ארץ ישראל על האומות שכל אומה רצתה שהר זה יקרא בשם שהיא נתנה לו (דברים ג, ט). הרמב"ן מסביר, שאלו השמות שנתנו אותן אומות, כששלטו בהר החרמון (שם).

הר שניר - הר החרמון המושלג.
מתוך ויקימדיה

ביאור השמות

חרמון: השם חרמון וודאי בא מן השורש חרם, שמשמעו בשפות השמיות דבר מקודש ואסור בנגיעה. האמורים הקימו עליו מקדשים לבעל גד, הנקרא על שם ההר גם: "בעל חרמון" (שופטים ג, ג). מתעודות חתיות מוכח שההר קדוש הוא, וגם כמה מקראות מרמזים על כך [2] (תהילים פט, יג; קלג, א). בהקשר זה, כדאי לציין, שאחת הפסגות של הר דב – שלוחה של הר החרמון בצדו המערבי, מכונה "הר הבתרים". על הר זה נמצא אתר המקודש ליהודים ולמוסלמים. לפי המסורות היהודיות ולפי המסורת המוסלמית מקובל להצביע על המקום כאתר שבו היתה ברית בין הבתרים [3].

שיאון: כנראה נקרא כך בגלל גובהו, 2814 מטר, שהוא ההר הגבוה ביותר בארץ ישראל. ארכו כ-45 ק"מ ורחבו במקום הרחב ביותר כ-25 ק"מ. להר זה משמעות אסטרטגית מדרגה ראשונה. יש הסבורים [4], כי השם "שיאון" לא מתייחס לכל הר החרמון אלא רק לצוק הגבוה ג'בל אַ שיח' והנזכר בזכרונות תגלת פלאסר השלישי על מלחמתו עם בני בריתו של עזריה מלך יהודה.

שניר: תרגום אונקלוס מתרגם: " שניר – טוּר תַּלְגָּא" (=הר השלג). בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל אף מובאים דברי הסבר לשם טור תלגא – "טַוָור תַּלְגָא דְלָא פָּסִיק מִנֵיהּ תַּלְגָא לָא בְּקַיְיטָא וְלָא בְּסִתְוָוא" (= שלא פוסק ממנו השלג לא בקיץ ולא בחורף). בערבית קרוי ההר ג'בל א-שייך שפירושו ההר הזקן, בשל פסגתו המושלגת המזכירה שיער שיבה. שיאי החרמון מכוסים רוב ימות השנה בשלג, המתקיים גם בקיץ בתוך ערוצים מכוסי צל, וממנו ניזונים מקורות הירדן העשירים. יש הסבורים [5], כי השם "שניר" לא מתייחס לכל הר החרמון אלא רק לחלק ההר שבצפון מערב לדמשק, הנזכר בזכרונותיו של שלמנאסר השני על מלחמתו בחזאל מלך ארם, והנקרא גם כיום בפי הערבים: ג'בל זַנִיר או סַנִיר.

שריון: בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל [6] מבאר את השם "שיריון" כך: "טַוְורָא דְמַסְרֵי פֵּירוֹי", כלומר הר שפירותיו נושרים. השם "שיריון" מעיד על שבח ריבוי הפירות בחרמון, הנושרים באופן טבעי מהעצים עליהם הם צומחים. מערכת הצמחים של החרמון היא: עד לגובה 1440 מ' שלטת הגפן, מכאן ואילך יערות אלונים ושיחים. בגובה של 1150-1650 מ' מצויים עצי פירות בר, שפירותיהם יפים לאכילה, שבהם הרבה שקדים וכן שזיפים, דובדבנים ואגסים [7].

השם "שניר" נזכר גם בתעודות אשוריות והשם "שריון" נזכר בכתבי המארות המצריים מן המאה ה-19 לפני הספירה וכן בכתבי אוגרית. ברם, החוקרים חלוקים בשאלה, האם השמות "שריון" ו"שניר", בתעודות ובכתבים הנ"ל, מתארים את החרמון או שאלו שמות כללים להרי מול הלבנון ואף החרמון בכללם[8].

יש לציין, שמה שנאמר בשיר השירים "מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ד,ח) [וכן בדברי הימים א (ה,כג)], שמשמע שחרמון ושניר הם שני מקומות שונים, אפשר שהכוונה כאן לשני רכסים של שלשלת הרים אחת או שהשתנו השמות לאחר זמן (ע"פ הרמב"ן דברים ג, ט). כמו כן משמע מהפסוק הנ"ל, שהחרמון והלבנון היו באותם ימים משכן של חיות רעות. אריות היו מצויים באזור זה עד לימי הביניים, ומשם התפרצו לעיתים לתחומי היישוב. נמרים מצויים שם עוד בימינו ויש שהם מגיעים עד למקומות שונים בגליל המערבי ואף לאזור ים המלח [9].

[1] על פי דברי התלמוד בבלי חולין ס, ב.

[2] ע"פ האנצ' המקראית בערך "חרמון".

[3] להרחבה ראה מאמר בפרשת לך לך, "מקום ברית בין הבתרים".

[4] על פי אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, פנחס נאמן , תשכ"ו, הוצאת יבנה. הערך המקוון באנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "חרמון".

[5] על פי אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, פנחס נאמן , תשכ"ו, הוצאת יבנה. הערך המקוון באנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "חרמון".

[6] וכן בתרגום ירושלמי על הפסוק.

[7] ע"פ האנצ' המקראית בערך "חרמון".

[8] להרחבה ראה באנצ' המקראית בערך "חרמון".

[9] ע"פ פירוש "דעת מקרא" לשיר השירים, שם.