המספר שבע - חשבון שלם

 מאת: אורן סעיד

המתמטיקאים הקדמונים ייחסו חשיבות לתכונה מתמטית מיוחדת של מספר שבע המכונה "חשבון שלם".

נאמר בפרשתנו בפסוקי התוכחה: "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (כו, יח).  התורה מציינת, שיבואו על החוטאים שבעה עונשים, כנגד שבע חטאים שבצעו. יש פרשנים שהבינו שֶׁבַע כפשוטו, כמספר מדויק, כגון רש"י (כו, יח): "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם – שבע פורעניות על שבע העבירות האמורות למעלה" (שם). לעומת זאת, הרשב"ם  מבאר,  שאין הכוונה לשבע מכות בדווקא אלא להרבה מכות: "שבע על חטאתיכם. - כלומר הרבה מכות על חטאתיכם. כמו כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' (משלי כד , טז); 'וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם' (ישעיהו ל, כו). 'וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים' (ישעיהו ד, א)" (שם).

גם רלב"ג על הפסוק במשלי מבאר שהמספר "שבע" מבטא לפעמים מספר רב ולאו דווקא שבע: "כי שבע יפול צדיק וקם - וזה, כי אם תחשוב לעשות זה, לא יעלה בידך, כי 'הצדיק ייפול' פעמים רבות 'ויקום' בכל פעם ופעם, להידבק השגחת השם יתברך בו; אך 'הרשעים ייכשלו' ויפלו 'ברעה' אחת לבד" (משלי, שם). וכן מבאר המלבי"ם על הפסוק בשמואל 'עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה' (שמואל א, ב , ה): "רוצה לומר בנים הרבה, כי דרך לתפוס מספר שבעה על מספר גדול, כמו 'וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע' (ויקרא כו, יח), 'וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ' (דברים כח, ז)" (שמואל א, שם).

המספר שבע מסמל שלימות.
מתוך ויקימדיה

רבי אברהם אבן עזרא מבאר בפרשתנו, שהמספר "שבע" מבטא לפעמים מספר רב ולאו דווקא שבע: "אם עד אלה - המכות. שבע - בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים: 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' (משלי כד , טז); 'עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה' (שמואל א, ב , ה)" (כו, יח). מדוע המספר שבע הוא "חשבון שלם" ?

רבי אברהם אבן עזרא, בספרו "האחד - על תשע המספרים הפשוטים[1]", עונה לשאלה הזאת:

"השבעה מחובר מתחלת מספר שאיננו זוג עם שני לזוג, וככה הוא מחובר מתחלת זוג עם שני לאשר איננו זוג, ובעבור זה קראוהו חכמי התושיה חשבון שלם". ראשית יש להקדים, שכיום המספר 1  נחשב כמספר האי-זוגי הראשון. ברם, על פי תפיסת הקדמונים, 1 נחשב ליסוד עליון, אינו זוגי ואינו אי‑זוגי, והוא מקורו של כל המספרים. כך כותב רבי אברהם אבן עזרא בספרו "האחד - על תשע המספרים הפשוטים[2]":

"האחד.. והוא ההווה וכל המספר הווה בעבורו" - ה-1 מרכיב את כל המספרים, כי את כולם ניתן לכתוב כחיבור של אחדים; וכן "והוא סיבת כל מספר זוג ושאינו זוג" - ה-1 אינו זוגי ואינו אי זוגי, אלא מרכיב את כל המספרים הזוגיים והאי זוגיים, כי המספר הזוגי הראשון הוא 2, המורכב משני אחדים והמספר האי-זוגי הראשון הוא 3 המורכב מהמספר הזוגי הראשון - 2 ועוד אחד.

לפיכך, רבי אברהם אבן עזרא כותב, על פי תפיסת הקדמונים, עד המספר 7: 2 הוא המספר הזוגי הראשון, 3 הוא המספר האי הזוגי הראשון, 4 הוא המספר הזוגי השני ו-5 הוא המספר האי זוגי השני. יוצא, שהסכום של המספר הזוגי הראשון – 2 עם המספר האי זוגי השני – 5, הוא 7; וכן הסכום של המספר האי זוגי הראשון – 3 עם המספר הזוגי השני – 4, הוא 7. הקדמונים ייחסו חשיבות מיוחדת לתכונה זו, הקיימת רק במספר שבע,  ולכן קראו למספר שבע "חשבון שלם".

כשמחלקים מספר ב־2, השארית היא 0 אם המספר זוגי, ו־1 אם הוא אי־זוגי. התכונה של מספר להיות זוגי או אי-זוגי נקראת זוגיות. הזוגיות נקבעת, אם־כך, לפי השארית בחלוקה ב־2. יש לציין, שתמיד הסכום  של מספר זוגי עם מספר אי זוגי הוא  תוצאה אי זוגית.  כיום, כאמור,  המספר אחד נחשב למספר האי-זוגי הראשון והמספר 2 הוא המספר הזוגי הראשון.

אבן עזרא מתייחס למספר שבע כסוד עמוק ובכך, כנראה, רומז ש-7 הוא "חשבון שלם"  וממחיש את כוחו המופלא של המספר שבע בביאורו ל'שבעה מזבחות' (במדבר כג, א): "שבעה מזבחות - יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר: ושביעי בימים [שבת] ובחדשים [תשרי חודש החגים הוא השביעי] ובשנים [שמיטה ויובל] ושבע כבשי העולה [בראש חודש, בפסח, בשבועות בראש השנה וביום כיפור, ואילו בסוכות פעמיים שבע] ושבע הזָאוֹת [ביום כיפור ולטהרת המצורע]. גם אמר השם לאיוב: 'וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים' (איוב מב, ח). ובתת שלם לשלם [כאשר האל שהוא שלם, יתן יכולת הבנה את המספר שבע שהוא חשבון שלם] אז תתחדש רוח בינה [תתעצם יכולת ההבנה] והמשכיל יבין[3] [את כוחו המופלא של המספר שבע]".

בהערת אגב, יש לציין, שאין לבלבל בין "חשבון שלם" ל"מספר מושלם". מספר מושלם הוא מספר טבעי השווה בדיוק לסכום כל מחלקיו (ללא שארית), לא כולל הוא עצמו. המספר המושלם הראשון[4] הוא המספר  6, השווה לסכום מחלקיו: 1+2+3=6. את המספרים המושלמים גילה פיתגורס. רבי אברהם אבן עזרא מכנה זאת "מספר ישר[5]". לפיכך, יש להבדיל בין "מספר מושלם",  לבין המספר שבע – שהוא "חשבון שלם" – לפי המתמטיקאים הקדמונים.

---

[1] ספר "האחד - על תשע המספרים הפשוטים", רבי אברהם אבן עזרא, עם ביאור של שמחה פינסקר, דפוס ניטשע אדעסא, 1867, עמ' 56.

[2] שם, עמ' 1-6.

[3] הפירושים על פי הספר "רבי אברהם אבן עזרא איש אשכולות", בעריכת פרופ' דב שוורץ, הוצאת אְדָּרא, תל אביב,2023, עמ' 15.

[4] המספר המושלם השני הוא 28: 28= 14+7+4+2+1

[5] ספר "האחד - על תשע המספרים הפשוטים", עמ' 56. ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

נשיכת החמור

 מאת: אורן סעיד

אחת הקללות בתוכחה היא שנשיכת החמור תהיה מסוכנת לאדם כמו הכשת נחש ארסי.

בתוכחה שבפרשתנו נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (כו, כב). מבאר רש"י: "ושכלה אתכם – אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך. בהמה שאין דרכה בכך מנין? תלמוד לומר (דברים לב, כד) 'וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם', הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה? תלמוד לומר (שם) 'עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר'; מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד[1] נושך וממית" (כו, כב).  רש"י מבאר שהקללה היא, שאפילו חיות שאין דרכן לגרום למוֹת בני אדם בנשיכתן, ינשכו ויגרמו למוֹת הננשכים בכך. רש"י מציין, שהיו שנים שבהם נשיכת חמורים בארץ ישראל גרמה למוות. רש"י מביא ראיה שנשיכה ממיתה מהפסוק "עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב כד) – והכוונה לארס של נחשים הממית (רש"י, שם). מקור דברי רש"י הוא במדרש ספרא, אלא שהגירסא שם: "והשלחתי בכם את חית השדה - ...כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית" (פרשת בחוקתי, פרשתא ב, פרק ה, ו); כך גם הגירסא בתלמוד הירושלמי מסכת תענית: "כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית שור נושך וממית" (פרק ג הלכה ו). במאמר זה, נתייחס לנשיכת החמור.

אצל חמור הבית התפתחה התנהגות הגנה אקטיבית הכוללת בעיטות ונשיכות[2]. בתלמוד בבלי מסכת פסחים מסופר כך: "תניא אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ[3] אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב. אמר להן: זה [=החמור] נושך ושובר עצם וזה [=הכלב] נושך ואינו שובר עצם" (פסחים מט, ב). נשיכת החמור גורמת לאובדן משמעותי של רקמות וכן בנוסף הנשיכה עלולה  גם לשבור את העצם של הנפגע. לעומת זאת, הכלב, נוגס רק בבשר וגורם לחתכים או שריטות בבשר; אם כי, ישנם סוגי כלבים מסויימים, כמו רוטוויילר, שבנשיכתם מסוגלים גם לשבור את העצם עד כדי יצירת שברים פתוחים[4].

חמור במדבר יהודה.
מתוך ויקימדיה

נשיכת חמור חזקה יותר בדרך כלל משל מנשיכת כלב. לחמורים ישנן שיניים חותכות וניבים חדים במיוחד, מה שהופך את הנשיכה שלו למסוכנת. הפתח הרחב של לסת החמור והכוח הרב שיש לחמור בלסת, מסביר את אופי הפציעות החמורות העשויות להיגרם בנשיכת החמור, עד כדי אל מעבר לגולגולת[5].

אחת הסכנות בנשיכה,  היא זיהום בפצע הנשיכה על ידי חיידקים, ששוכנים בפה החמור הנושך. חומרת הזיהום תלויה בעומק הנשיכה ובמיקומה (נשיכה בצוואר או בפנים מסוכנת יותר). אם לא מטפלים בזיהום, הוא עשוי להתפשט לכל הגוף, ובסופו של דבר למוות. שבר פתוח ברגל או ביד, הנגרם על ידי נשיכת חמור, דורש תשומת לב מיוחדת, בגלל הסיכון הגבוה ביותר של זיהום, בעיקר של העברת חיידקים הגורמים למחלת טטנוס ובעיקר למחלת כלבת, מה שעשוי להוביל לדלקת  קטלנית וחריפה של המוח[6].

הטיפול בנשיכה

על פי הנחיות משרד הבריאות למניעת   כלבת באדם[7], לאחר נשיכה של בעל חיים, יש לשטוף את הפצע שטיפת יסודית במים זורמים וסבון, על מנת להרחיק את הרוק של בעל החיים הפוגע ולנטרלו. פעולה זו, מעלה את הישרדות הנחשפים ב- 50% גם ללא טיפול נוסף. אחרי השטיפה יש לחטא את האזור ע"י אלכוהול 70% או ע"י תמיסת יוד.

בנוסף, יש לקבל החלטה גם בעניין מניעת טטנוס ומניעת זיהומים חיידקיים אחרים. מומלץ לתת טיפול אנטיביוטי למשך 3-5 ימים בנשיכה שחדרה את העור אם היא עמוקה או אם יש סימני זיהום מקומי.

השיקולים לקבלת חיסון נגד כלבת: כל חיות הבר מקבוצת היונקים (פרט למכרסמים קטנים) נחשבות כנגועות בכלבת אלא אם הוכח ההפך. כל חית בית ומשק שפגעה באדם ללא התגרות בה או שמפרישה ריר רב מן הפה או שסובלת משיתוק, נחשבת כנגועה בכלבת אלא אם הוכח ההפך.

ביות חמור הבית

חמור הבית שימש במהלך אלפי השנים בתפקידים שונים, בהם רכיבה והובלת משאות. בדורות האחרונים, עם התפתחות התיעוש, פחתה תפוצתו ברחבי תבל וכיום משמש לצורך ניידות וכבהמת משא, בעיקר בעולם השלישי כמו בכפרים הסמוכים לאזורים הרריים ומרוחקים, שהדרכים בהן אינן עבירות לכלי תחבורה. לעתים רחוקות, החמורים נושכים בעלי חיים או בני אדם, לצורך הגנה עצמית. מסיבה זו, מסתבר, שבתקופות קדומות, שהשימוש בחמורים היה שכיח, התרחשו יותר נשיכות על ידי החמור, שחלקן הסתיימו במוות, בשל העדר טיפול אנטיביוטי מתאים – שהומצא רק במאה ה-20.

כיום, מוות הנגרם כתוצאה מנשיכת חמור, הוא נדיר עוד יותר, בזכות הטיפול האנטיביוטי, המגן על הננשך מפני הידרדרות רפואית. על פי ידיעותינו, אין מקרה שמתואר בספרות על מוות כתוצאה מנשיכת חמור. ישנו מקרה אחד, שדווח ע"י ב. בלוך[8], שבו נלקח ילד צעיר לבית החולים לאחר שננשך על ידי חמור. היו סימנים חיצוניים נרחבים האופייניים לנשיכות חמור. סימני נשיכה היו מפוזרים בכל חלקי הגוף. בנוסף היו שברים של הרגל התחתונה. למרות הטיפול, הילד מת ביום השני לאחר הנשיכה. בדיקה שלאחר המוות הראתה, כי המוות נגרם עקב "תסחיף שומן". "תסחיף שומן" הוא תסחיף שנוצר בדרך כלל, בעקבות טראומה גופנית, כגון שברים בעצמות ארוכות, חבלה ברקמות רכות וכוויות[9].

רש"י, מלמד אותנו, מהו ההבדל בין נשיכת חמור להכשת נחש ארסי: "כל הנשוך -  אפילו כלב או חמור נושכו, היה ניזוק ומתנוונה והולך, אלא שנשיכת נחש היתה ממהרת להמית, לכך נאמר כאן 'וראה' ראייה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר: 'והביט', 'וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט' (במדבר כא, ט), שלא היה מת מהר להתרפות אלא אם כן מביט בו בכוונה" (במדבר כא, ח). כתוצאה מנשיכת חמור, הננשך לא היה מת מיד אלא "ניזוק ומתנוונה והולך",  כלומר, נהיה חולה ונחלש עם הזמן[10]. במילים אחרות, המוות שעשוי להיגרם מנשיכת החמור, בהעדר טיפול אנטיביוטי מתאים, הוא לא מיידי, אלא מתחיל תהליך הדרגתי של התדרדרות רפואית עקב הזיהום מהנשיכה. לעומת זאת,  מוות לאחר הכשת נחש ארסי (בהעדר טיפול מתאים) הוא מהיר יחסית, כתוצאה מהתפשטות הארס בגוף האדם[11]. כאמור, המדרש שרש"י הביא (לעיל), ציין שהקללה שהחמור ממית בנשיכתו נלמדת מהכשת נחשים ארסיים הממיתה. על פי רש"י (במדבר, שם), הפשט בדברי רש"י בפרשתנו, שהקללה "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם" (שם), היא שיהיו נשיכות חמור, שיגרמו למוות מהיר יחסית, בדומה למוות מהכשת נחש ארסי.

יש לציין, שנמצאה עדות עתיקה לביות החמור בישראל, משנת 2700 לפני הספירה. בחפירות שערכו חסקל גרינפילד ועמיתיו, באתר ארכיאולוגי ישראלי בשם תל צָפִית[12], התגלו עצמותיהם של שבעה חמורים לפחות, מתוכם אחד נקבר באופן ייחודי, מתחת לרצפת אחד הבתים, כאשר השלד נשאר שלם כולל השיניים - ממצא שאינו שכיח בחפירות. הימצאות שבעה חמורים בשטח אחד, שהיה רובע מגורים פשוט, מצביעה בלא ספק על חשיבות החמור לחיי היום יום של תושבי רובע המגורים הזה[13].

רש"י ציין בפירושו שהובא לעיל: "כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית" (שם). איני יודע באיזו תקופה מדובר, בה היו מיקרים של נשיכות חמור בבני אדם, שהסתיימו במוות מהיר יחסית (על פי המבואר לעיל). אולי מדובר בתקופתו של רבי עקיבא -  שחי מזמן חורבן בית שני (70 לספירה) ועד למרד בר כוכבא - שהעיד (תלמוד בבלי פסחים, שם), כי החמור מסוכן ושובר עצמות בנשיכתו. כאמור, נשיכות חמור, הגורמים לשברים פתוחים או חבלות ראש הן מסוכנות יותר ועשויות לגרום למוות מהיר, בפרט בתקופות קדומות, בהעדר טיפול מתאים.

---

[1] יש הסבורים שהוא חמור הבר (Equus africanus) ויש המזהים את הערוד עם הפרא (Equus hemionus).להרחבה ראה "ערוד לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לכל – ערוד", ד"ר משה אענן, פורטל הדף היומי, בבא קמא (לז,א).

וכן "פרא וחמור - ומה שביניהם", פרופ' זהר עמר, לשוננו, כרך שבעים ושישה, חוברת ג, התשע"ד, 265-283.

[2] "על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא - פרד", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, חולין ז, ב.

[3] הריטב"א מסביר (כתובות סב, ב) שבחיי רבי עקיבא היו שלושה תקופות: תקופת היותו עם הארץ, בתקופה זו הוא היה רשע ושנא תלמידי חכמים. בהמשך הוא נעשה רועה צאן אצל כלבא שבוע. בתקופה זו היו מידותיו נעלות למרות שלא למד תורה; ולאחר שלמד תורה נעשה תלמיד חכם.  לעומת זאת, התוספות מסבירים (כתובות סב, ב ד"ה דהוה צניע ומעלי)  שמידותיו של רבי עקיבא היו נעלות גם בתקופת היותו עם הארץ. הרצון שלו לנשוך תלמידי חכמים נבע ממידותיו הטובות. הוא התייחס בדבריו לחכמים גאוותנים, הפורשים ללא סיבה מעמי הארצות ומתנשאים עליהם.

[4] "Treatment of open fractures due to dog bite" by Dimant A, Liebergall M, Porat S and Mosheiff R,.

Harefuah. 1997 Apr 1;132(7):461-3, 527.

[5]" Domestic donkey (Equus africanus asinus) bites: An unusual aetiology of severe scalp injuries in Morocco ",  by Hatim Droussi, Driss El Amrani, Meriem Dlimi, Kelthoum Elatiqi, Samira Boukind, Aristomenis K. Exadaktylos, Scott Weiner and Saloua Ettalbi,

 African Journal of Emergency Medicine ,

Volume 4, Issue 4, December 2014, Pages e5-e8.

[6] Paediatric open tibiofibular fractures following a donkey bite. A report of two cases", by "

H.G. Tiemdjo, T. Coulibaly and A.A. Touré, Orthopaedics & Traumatology: Surgery & Research,

Volume 95, Issue 4, June 2009, Pages 314-318

[7] "הנחיות למניעת כלבת באדם", נובמבר 2021, אתר משרד הבריאות.

[8] "Fatal fat embolism following severe donkey bites", B. Bloch,  J Forensic Sci Soc, 16 (1976), pp. 231-233

[9]  פציעות אורתופדיות, בעיקר שברים בעצמות הארוכות הן הגורם השכיח ביותר לתסמונת זו. שיעורי התסחיף בשברים של העצמות הארוכות נעים בין 1% ל -30% מהמקרים. שיעור התמותה של תסמונת זו הוא כ 10%-20% מהמקרים. להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Fat embolism" (=תסחיף שומן).

[10] בפירוש "שפתי חכמים" מבאר: "מתנוונה - לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד" (במדבר, שם). הביטוי "מתנוונה והולך", מופיע בחז"ל במקורות נוספים, למשל: "אלא מתנוונה והולכת" (סוטה, פרק ג, משנה ה) וכן בתלמוד בבלי: "מתנוונה והולכת בידוע שהיא טריפה" (חולין נז, ב).

[11] התוצאה תלויה בסוג הנחש, באזור הגוף שננשך, בכמות הארס המוזרקת ובמצב הבריאותי של האדם. האומדנים מדברים על 20,000 עד 125,000 מקרי מוות בשנה בעולם. להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "snakebite" (=נשיכת נחש). בנוסף, כיום בבתי חולים, מחזיקים נַסְיוּב נגד ארס (Antivenom)  -  נסיוב המופק מדם בעלי חיים, ובו נוגדנים לטיפול בפגיעה של ארס, כתוצאה מהכשה או עקיצה – לטיפול בהכשות של סוגי הנחשים השכיחים באותה מדינה שבו שוכן הבית החולים. בעבר, שלא היו קיים הנסיוב נגד ארס, ארס הנחש היה משפיע במהירות על האדם המוכש,  ובמקרים רבים היה גורם למותו.

[12] תל בקרבת כפר מנחם בשפלת יהודה; תל א-סאפי בערבית המזוהה עם גת – עיר פלישתית.

[13] "חשיבותו של החמור בתקופת הברונזה הקדומה לאור ממצאי החפירה בתל צפית",  י. שי, ה. גרינפילד, ט. גרינפילד, א. ארנולד, ש. אלבז וא. מאיר, קדמוניות 154: 88-91, 2017. 

© כל הזכויות שמורות למחבר

סיבי הדקל

 מאת: אורן סעיד

הרשת של הסיבים החזקים העוטפים את בסיסם של כפות התמרים, והנראית כאריג, מהווה סימן ברכה לעתיד לבוא.

בפסוקי הברכות בפרשתנו נאמר: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (כו, י). מבאר הספורנו: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נושָׁן - אַחַר שֶׁיִּמְעַטּוּ הָאֻמּות אִכָּרֵיכֶם וְכורְמֵיכֶם יִרְבֶּה הַדָּגָן שָׁנָה לְשָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק הַמְעַט מִשְּׁאֵרִית הָאֻמּות לְשָׁרֶתְכֶם לֶאֱסף תְּבוּאות, וְזוּלַת זֶה, וְתִתְפַּרְנְסוּ שֶׁלּא בְצַעַר, 'יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּראשׁ הָרִים, יִרְעַשׁ כַּלְּבָנון פִּרְיו' (תהלים עב, טז), וּכְאָמְרָם 'עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוצִיא גְּלוּסְקָאות וּכְלֵי מִילַת' (שבת ל, ב)" (שם). הספורנו מציין, שחוץ מאשר הדגן שמספיק לשנה אחת יספיק לכמה שנים,  כלולה בברכה זו גם מעלה נוספת, שבני ישראל יתפרנסו בכבוד כי אדמת ארץ ישראל תוציא לעתיד לבוא מיני מאכל ואריגים.

בתלמוד בלי מסכת שבת מסופר: "יתיב (=היה יושב) רבן גמליאל וקא דריש (=היה דורש): עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (=לחמניות מוכנות לאכילה) וכלי מילת (=אריגים מצמר משובח) שנאמר: 'יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ[1]' (תהלים עב, טז). ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין כל חדש תחת השמש ! אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה: נפק אחוי ליה (=יצא והראה לו) כמהין ופטריות ואכלי, מילת -  נברא בר קורא" (שבת ל, ב). רבן גמליאל מציין כדוגמא לכך, שהארץ מוציאה לחמניות מוכנות לאכילה, את הפטריות - המזכירות בצורת "הכובע" שלהן לחמניות עגולות -  שצצות אחרי הגשם במקומות לחים ומוכנות לאכילה; בנוסף, רבן גמליאל מציין כדוגמא לכך שהארץ מוציאה אריגים, מן המציאות המוכרת  לנו את "נברא בר קורא" ומפרש רש"י: "סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך, קור - ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה, קודם שיתקשה קרוי קור" (שם). הכוונה לרשת של סיבים חזקים העוטפים את בסיסם של כפות התמרים.  סיבים אלו הולכים ומתקשים ככל שכפות התמרים (חרות) הולכים ומתבגרים. כאשר כפות התמרים עדיין צעירים יחסית, הם עדינים וצפופים ונראים כאריג, כפי שתיאר רבן גמליאל. ייתכן מאד וכוונת רש"י במונח "לבוש מצוייר" הוא לעובדה שהסיבים הצעירים עדיין צבעוניים לעומת הסיבים המבוגרים שצבעם לבן או אפור[2].

סיבי הדקל מבוגרים העוטפים את הדקל כמין לבוש.

מסיבי הדקל היו מכינים חבלים (ירושלמי סוכה פרק א, הלכה ה) וסנדלים  (יבמות קב, ב) וכן היו משתמשים בהם לסינון (שבת עח, ב). חבלים עשויים מסיבי דקל, מהתקופה הרומית, נתגלו במספר אתרים בארץ, ביניהם: מערות קומראן וחרבות מצדה. בחרבות מצדה נתגלו בנוסף, מספר פיסות סל וכן ידיות לסל העשויות מסיבי ומעלי הדקל מהתקופה הרומית. בנחל חבר, נמצא סל כמעט שלם, עשוי עלעלי וסיבי דקל כולל חבלי חיזוק וידיות, מהתקופה הרומית. כמו כן באתר מואה (עיר נבטית בערבה) נמצא חפץ בעל צורה אלפסית, עשוי מעלי וסיבי דקל, אשר ככל הנראה שימש כבסיס סנדל[3].

במוזיאון ארץ-ישראל תל אביב מוצג מטאטא ללא ידית עץ, העשוי חבילות של סיבי דקל שלא הופרדו, כלומר, ממעטפת הסיבים המקיפה את הגזע, מקהיר, מצרים, מהתקופה המודרנית[4] (1990).

---

[1] הפירוש הפשוט הוא שיהא ריבוי ["פסת" מלשון תוספת וריבוי] של תבואה ["בר" הוא תבואה, עיין בראשית מב, ג (רש"י)]. רבן גמליאל דורש הפסוק, שמלת "פסת" היא מלשון "פס יד" (דניאל ה, ה) ומלת "בר" היא מלשון תבואה; נמצא ש"פסת בר" היא תבואה שטוחה כגודל כף היד, דהיינו שהיא עשויה לחמניה (רש"י ועיין גם רש"י כתובות קיא, ב). גם אפשר לפרש מלת "פסת" מלשון "כתונת פסים" (בראשית לו, ב) ומלת "בר" מלשון נקי וברור, דהיינו כלי מילת (רש"י) [מתוך פירוש תלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין, מסכת שבת, שם].

[2] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כרכו בסיב מהו – תמר מצוי" (חולין ע, א) בפורטל הדף היומי.

[3] על פי אתר רשות העתיקות – אוצרות המדינה (בחיפוש חופשי: סיבי תמר), ניתן להגיע לממצאים הנ"ל ולמקורות מדויקים).

[4] מהפורטל הלאומי של מוזיאונים בישראל. שם המוצג: מטאטא מסיבי תמר.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"מגן גיבורים"

 מאת: אורן סעיד

רש"י מציין שהלוחם היה מושח בשמן את המגן שלו, על מנת שחרב האויב תחליק עליו ולא תחדור דרכו.

בפסוקי הברכות בפרשתנו נאמר: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו, יא). מבאר רש"י: "ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר. כמו (שמואל ב, א, כא) 'כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים', לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור" (שם).  רש"י מבאר שהברכה "וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" היא,  שכאשר נשמור את המצוות ונעשה רצון ה', אז ה' לא ימאס אותנו. רש"י  מבאר שהמילה "געילה" פירושה הוצאת דבר הבלוע בחפץ מסוים [1]. רש"י מוכיח את פירושו מקינת דוד על שאול ויהונתן, שם נאמר "כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שמואל ב, א, כא). רש"י מציין שהיו מושחים בשמן את המגן כדי שלא ינקב עלי ידי חצי וחרבות האויב; ואילו המגן של שאול, כביכול פלט את השמן שהיה משוח בו, ולכן לא הגן על שאול מפני החרב שהרגה אותו. כך גם פירש שם ב"מצודת דוד" : "כי שם נגעל ונמאס מגן גיבורים ונעשה שם מגן של שאול כאלו היה בלי משוח בשמן להחליק מעליו מכת החרב" (שמואל ב, שם. בספר ישעיה נאמר: "קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן" (כא, ה) ומציין רש"י שהעור של המגן היה שלוק, כלומר עבר תהליך ייבוש שהפך אותו להיות קשה: "מגירי [=מגני] עור שלוק הן ומושחין אותן בשמן כדי שיחליק את הזיין [=חרב]" (שם).

מגינים מהמאה ה-11,
מתוארים בשטיח בָּאיֶיה.
מתוך ויקימדיה

המגן של המצרים הקדומים והשוּמֵרים היה עיגול של עור שסביבו מתכת או עץ. בתקופות יותר מאוחרות ועד לימי הביניים, המגן היה עשוי מסיד או מעץ עמיד, ופעמים שהיה מכוסה בעור, ובד"כ המגן היה מחוזק מסביב ע"י  מתכת.

המגן מוחזק ביד ומיועד לבלום התקפות אויב, כגון מטר חצים ומכות חרב או גרזן. את המגן עור (או את הכיסוי עור) היה צריך למשוח באופן קבוע בשמן צמחי או בשומן מן החי, כדי שלא יתייבש, יתכווץ או ייסדק [2]. כך שמרו על איכותו של המגן וחצים לא חדרו דרכו וחרבות האויבים החליקו עליו.

המגן היה אולי החלק החשוב והעתיק ביותר בשריונו של הלוחם. המגן משמש להגנה עיקרית מפני המכות היותר קשות של היריב וביכולתו לעצור כמעט כל מכה, פרט למכת רומחו של אביר מסתער במלוא מהירותו, או מכת גרזן כבד במיוחד. מכות אלו יכלו לנפץ אפילו את המגן עשוי הפלדה [3].

"נושאי מגן" – היו חלק מצבא חיל הרגלים של ראשית הצבא האשורי וכן חלק מהצבא באימפריה הפרסית. "נושאי המגן" החזיקו חנית גדולה או קצרה וכן מגן מלבני גדול העשוי מקליעת נצרים ותפקידם היה להגן על הקשתים שירו מאחוריהם, בקו חזית הלחימה [4].

בחפירות ארכיאולוגיות ליד אנדרבי שבמרכז אנגליה, נתגלה מגן העשוי מקליפת עץ, מתקופת הברזל באירופה (750-43 לפנה"ס). מגני עץ יוצרו באמצעות ייבוש קליפת עץ או עץ וסיפקו יתרון של מגן בעל משקל קל לעומת מגני המתכת. ממחקר של הארכיאולוג רולף פבריוס וורמינג על מגנים העשויים עור, שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות באירופה עולה, כי העור שימש לחיזוק מגנים שהיו עשויים מלוחות עץ דקים. בנוסף,  העור היה של בעלי חיים ממשפחת השור. העור היה גולמי או מעובד, בהתאם לאופי הלחימה וטקטיקות הלחימה של נושא המגן [5].

---

[1] כמו ב"הגעלת כלים" שע"י שאנו שמים את הכלי במים רותחים, הכלי פולט את מה שבלוע בו.

[2] The Ancient World",  by A.Gabriel Richard, Greenwood Publishing Group, 2007, Page 82"

ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Shield" (=מגן).

[3] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "מגן".

[4] ויקיפדיה האנגלית בערך "Sparabara" (=ספרברה, נושא מגן).

[5] , " Shields" Archaeology - A publication of the Archaeological Institute of America,

By JARRETT A. LOBELL, May/June 2020

© כל הזכויות שמורות למחבר

איך השמים מזיעים?

 מאת: אורן סעיד

באחת הקללות המופיעה בפרשתנו בתחום החקלאות נאמר שהשמים והארץ יהיו כמו ברזל ונחושת. אחד הפירושים לקללה מתייחס לזיעה הנפלטת מן הברזל ומן הנחושת.

בתוכחת פרשת "בחוקתי" כתוב: "וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה " (כו, יט). אונקלוס פירש, שהשמים יהיו קשים כברזל-מלתת גשם, והאדמה תהיה קשה כמו נחושת, עד שלא יוכל לעלות ממנה שום צמח. לפי זה "ברזל" ו"נחושת" מסמלים כאן דבר קשה. אבל רש"י פירש, שהשמים לא יהיו מזיעים טל- כדרך שהברזל לא מזיע; והאדמה תזיע כדרך שהנחושת מזיעה – תעלה לחות, ותגרום ע"י כך לריקבון הפירות והתבואה האצורים בתוכה, שכן אוצרות התבואה היו בימי קדם בקרקע. אבל התוכחה בפרשת כי תבוא פחות קשה בחומרתה כי שם כתוב: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל" (דברים כח, כג) ופירש רש"י, שהשמים לא יורידו גשם אבל יתנו טל כדרך שנחושת מזיעה ; והאדמה לא תוציא פירות, אבל לא תגרום לריקבון הפירות שכבר אצורים בתוכה,  כדרך שהברזל לא מזיע. מקורו של פירוש זה הוא בספרא, וכן פירש בתרגום יונתן.

מה פירוש "ברזל לא מזיע" ו"נחושת מזיעה"? ומה הקשר בין זיעה לבין הורדת גשמים?

במילה "מזיע" הכוונה כמו זיעה של אדם, כלומר, מוציא לחות או מים. כך מפרש האברבנאל בפרשת בחוקתי: "...לכן אמר ונתתי את שמיכם כברזל, לעניין המטר שלא יצא מהם מים כמו שלא יצא מהברזל". במסכת מכשירין אומרת המשנה: "זֵעת בתים, בורות שיחין ומערות - טהורה" (פרק ב, משנה א);  המשנה עוסקת ב"זיעה", כלומר  לחות  או מים, היוצאת מקירות של בתים, בורות שיחין ומערות. בהמשך, המשנה עוסקת גם בלחות או מים המגיעים ממקור מים סמוך: "הבריכה שבבית, הבית מזיע מחמתה" (פרק ב, משנה ב), הבית מזיע מחמת הבריכה שבבית.

מתוך ויקימדיה

האם באמת נחושת פולטת מים או לחות וברזל לא פולט?

הגמרא במסכת תענית  (ח,  א) אומרת: "אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור (=שאין מתפללין תפילה בלחש)". רש"י בד"ה משתכין מסביר: "מאדימין פנים כעין רודיל"א (חלודה), כדאמרינן בבבא מציעא (כו, א) דשתיך טפי, שהעלה חלודה, שנעצרין מלהוריד טל ומטר". רש"י מסביר שצבע השמים דומה לצבע החלודה המופיעה לעתים קרובות מאוד בגוון חום אדמדם. הגמרא מציינת שצבע השמים הוא כצבע החלודה – כמו נחושת. מה הקשר לנחושת? המהרש"א [1] (1635 - 1555) במקום מציין: "זו היא קללתו של משה והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' ". צריך לומר שהכוונה לתכונה הקשורה לחלודה של הנחושת.  ע"פ זה, ניתן לפרש שהביטוי נחושת מזיעה הוא שהנחושת מעלה חלודה, ומשמש במשמעות שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

רש"י במסכת שבת (סה, א) ד"ה שוכתא מסביר: " ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (חלודה) ויפה למכה. שוכתא כמו דשתך טפי דאילו מציאות (בבא מציעא כו, א) ומשתכין כנחושת דתענית (ח, א) ". א"כ, ע"פ רש"י נחושת וכסף מעלים חלודה [2]. כפי שנראה להלן אין הכוונה לחלודה של הברזל המוכרת לכולנו. כדי להבין במה מדובר, נלמד על חלודת הנחושת וחלודת הברזל.

נחושת: בדומה לזהב וכסף היא יסוד יציב מבחינה כימית. כלומר, אינה מתרכבת בקלות עם החמצן שבאוויר ועמידה במים. בד"כ צבעה חום-אדמדם ויש לה ברק מתכתי. אך כשהיא נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן [3]. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת.  הפטינה, היא "זיעת הנחושת" והיא "העיפוש של הנחושת" המוזכרת בפירוש רש"י לישעיה: "וכשחק מאזנים - שהנחושת מעלה עיפוש ומשתחק [4]" (מ, טו).

ברזל: ברזל טהור-צבעו לבן. אך הוא נדיר בטבע, משום שברזל טהור מושפע בנקל מהלחות שבאוויר, והופך לתחמוצת ברזל-עפרה שחורה או אדומה, "חלודה". לכן כלי ברזל תמיד מעלים חלודה. האיכול מתפשט על פני הגוף וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת הזמן לידי התפוררותו של כל הגוף [5].

מכאן שהחלדת הברזל היתה בעבר מאוד שכיחה, וזהו הברזל שהכירו: ברזל עם חלודה, ברזל בצבע החלודה. לכן, כרגיל, פירוש הביטוי "ברזל אינו מזיע" הוא: הברזל אינו פולט שום ליחלוחית חדשה (אלא נאכל ע"י החלודה). רש"י לעיל,  שהסביר שהחלודה צבעה אדום, התכוון לחלודה של הברזל – שהיתה מוכרת ונפוצה.

בימי קדם כאשר החלידו ללוחם שריון, נשק וכדומה או לחוטב עצים גרזן או לבעל עבודה כליו, הנפח המקומי היה שם את הכלי החלוד על פחם בוער כדי שהחמצן יגיב עם הפחמן לכדי היווצרות פחמן דו-חמצני וכך רוב החלודה הייתה נעלמת והכלי היה חוזר לקדמותו לאחר השחזה. כיום, הכלים העשויים מברזל מצופים בחומר המגן עליהם מפני היווצרות החלודה, ולכן רואים אותה רק כשהציפוי נהרס[6]. 

כסף: רש"י פירש (במסכת שבת, שם), שכסף מעלה ליחלוחית. כסף בהיחשפו לגזים  המכילים גופרית שנמצאים באוויר - למשל העשן העולה מאש גז או פחם - הוא משחיר, מפאת יצירת שכבה של כסף גופריתי [7]. זוהי "הזיעה" של הכסף.

במדרש תהלים כתוב: "שמים העליונים תלויים באוויר ומזיע (הקב"ה) המים העליונים הגשמים יורדין שנאמר: 'מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו' (תהלים קד, יג)" (יט, ד, בובר). ה' מזיע (מוציא)  את המים מהעננים ואז יורדים גשמים. זהו הקשר בין הזיעה לבין הורדת גשמים.

 

---

[1] ראשי תיבות: מורנו הרב רבי שמואל איידלס. רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך. ע"פ ויקיפדיה בערך "שמואל אליעזר הלוי איידלס".

 [2] מצינו חלודה בנחושת גם לגבי פרוטה שהיתה עשויה מנחושת: "תנו רבנן: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים (רש"י - פרוטות שגבו - לוקחין דינרי כסף, לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות ) ואין פורטין לעצמן (רש"י - פן יחשדום שפורטין בזול)" (בבא בתרא ח, ב).

[3] ע"פ ויקיפדיה בערך "נחושת".

[4] צריך לומר שאין הכוונה לשחיקה מחמת איכול הנחושת אלא מחמת שימוש בנחושת או התפוררות הציפוי – "הפטינה".

[5] ראה גם בויקיפדיה בערך "חלודה". להרחבה על הבדל שבין חלודת הברזל לחלודת שאר המתכות, ראה מאמרו של רן טבעוני, דוקטורנט, המחלקה לחומרים ופני שטח, מכון ויצמן למדע, "חלודה – התפתחותה והשלכותיה", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, מרץ 2013.

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "חלודה".

[7] להרחבה על תהליך יצירת הכסף גופריתי, ראה מאמרו של ארז גרטי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע "חימצון - חיזור", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, יוני 2011.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מחלת השחפת

 מאת: אורן סעיד

בתוכחה מוזכרת מחלת השחפת. אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה בהכרח למחלה הנקראת בשם זה בעברית המודרנית בימינו.

מחלת השחפת מוזכרת בתוכחה בפרשתנו: "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" (כו, טז). מחלת השחפת מוזכרת גם בתוכחה בחומש דברים: "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ" (כח, כב). פרוש רש"י למחלה: "חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז (בועות), דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה" (ויקרא, שם). לדעת רש"י שחפת היא מחלה של התייבשות הבשר ושינוי צורתו, כבועה הנגרמת מכוויה לאחר שהנפיחות יורדת והעור שינה מראהו[1]. הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (ה, א), משייך את מחלת השחפת לקבוצת מחלות שמשחיתות את העור. הרש"ר הירש (=שמשון בן רפאל הירש,1808-1888)  מסביר שמחלת השחפת מאופיינת בחולשה גדולה: " 'השחפת' - נגזר משורש שחף שהוא קרוב לסחב ולסחף. שחפת היא מצב של חולשה שבה אדם כביכול נגרר ונסחב. הוא סוחב את עצמו באדמה ואין לו כוח לשאת רגליו בהליכה מאוששת". ע"פ תיאור זה נראה שהכוונה לכל מחלה המתישה את הגוף עד כדי מוות. הרס"ג (=רבי סעדיה גאון, 882-942) מפרש: "שחפת – חמא אלסל" והכוונה לחום המרזה את הגוף ומכלה כוחותיו.

ב"תורת כהנים" ההסבר למחלה שונה: "את השחפת-יש לך אדם שהוא חולה ומוטל המיטה ובשרו שמור עליו, תלמוד לומר 'את השחפת'-מלמד שהוא נשחף; או עיתים שהוא שחוף, אבל נוח לו ואינו מקדיח, תלמוד לומר 'ואת הקדחת'-מלמד שהוא מקדיח; או עיתים שהוא מקדיח, אבל סבור בעצמו שיחיה, תלמוד לומר 'מכלות עיניים'; הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה, תלמוד לומר 'ומדיבת נפש' " (על הפסוק הנ"ל, פרשה א, פרק ד). לפי המדרש אין מדובר בפסוק במחלות שונות שתבאנה בנפרד, אלא על מחלה אחת שיש בה מכיליון הבשר, החום הגבוה, הדיכאון והייאוש.

חיידקי המיקובקטריום טוברקולוזיס
(Mycobactericum Tuberculosis)
הגורמים לשחפת.
מתוך ויקימדיה

פרופ' מאיר בר אילן כותב, שיש לא מעט סיבות לראות ב"שחפת" המקראית את מחלת הסרטן, ודי לציין כי האבחנה בין הסרטן לשחפת לא נעשתה לפני 1882, עת גילו כי השחפת נגרמת מזיהום בקטריאלי[2].

אכן, אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה בהכרח למחלה הנקראת בשם זה בעברית המודרנית, היינו מחלה זיהומית מדבקת מוגדרת, אשר נגרמת על ידי חיידק מיוחד. בשורות הבאות, נעסוק במחלה הקרויה בימינו "שחפת".

עדויות למחלת השחפת ניתן למצוא עוד בתקופות קדומות, בשרידיהן של מומיות שנתגלו במצרים. חיידקי המיקובקטריום טוברקולוזיס (Mycobactericum Tuberculosis), נתגלו לראשונה על-ידי ד"ר רוברט קוך ב-24 במרץ 1882.

מחלת השחפת מועברת באמצעות רסיסי רוק. מחולל המחלה - מיקובקטריום טוברקולוזיס - מתג דמוי מקל (=סוג של חיידק בצורת קו), עלול לפגוע כמעט בכל איבר או רקמה בגוף, אך פגיעתו העיקרית היא בריאות, שם הוא יוצר גבשושיות, וכך הוא משחף את הרקמות והאיברים. גוון העור משתנה-בחלק מהמקרים, אך אם היא פוגעת בעור היא עלולה ליצור בו כיבים עמוקים. חום מתלווה למחלה בפחות מ-50% מהחולים. גם קצרת נשימה, שיעול, הזעה, הצטמררות ועייפות מתלווים למחלה[3]. מכיוון שהמחלה מתאפיינת בסימפטומים רבים, לא זיהו אותה כמחלה אחידה עד לשנת 1820 בערך, ולמעשה - עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.

קשה לאבחן שחפת פעילה על סמך סימנים ותסמינים בלבד, וכך גם לאבחן את המחלה אצל אלו שיש להם מערכת חיסונית מוחלשת. אבחנה סופית של שחפת מתבצעת על ידי זיהוי חיידקי שחפת בתרביות ליחה[4].

ארגון הבריאות העולמי מעריך, כי בשנת 2020 חלו בשחפת 10 מיליון איש: 5.6 מיליון גברים, 3.3 מיליון נשים ו־1.1 מיליון ילדים, בעיקר בדרום מזרח אסיה, באפריקה דרומית לסהרה ובאזור המערבי של האוקיינוס השקט.  באותה שנה 1.5 מיליון איש מתו כתוצאה ממנה (ובהם 214 אלף אנשים עם איידס), בעיקר בארצות מתפתחות. שחפת מדורגת כסיבת המוות ה־13 בעולם והיא גורם המוות המוביל השני ממחלה זיהומית אחרי הקורונה[5].

על פי נתוני משרד הבריאות בישראל, בין השנים 2015 ל-2020 ניכרת בארץ ירידה ניכרת בתחלואת שחפת. ב-2020 דווח רק על 158 מקרי שחפת חדשים שאובחנו בישראל, כאשר השיעור ל-100 אלף נפש ירד מ-3.3 בשנת 2015 ל-1.7 מקרים ב-2020, בין אלה מקרים בודדים של שחפת עמידה לתרופות[6]. משנת 1997 מופעלת בישראל התוכנית הלאומית למיגור השחפת ע"י משרד הבריאות בשיתוף קופות החולים. לב התוכנית הוא מתן טיפול תרופתי אנטי-שחפתי בהשגחה ישירה.

חיסון נגד שחפת (BCG) היה בעבר חלק משגרת חיסוני הילדות בישראל, אך הופסק לאור השכיחות הנמוכה של המחלה בישראל[7]. החיסון מורכב מחיידקי שחפת מוחלשים. במאמר המוסגר יש לציין, כי חיידקי שחפת מוחלשים, משמשים לטיפול הנחשב כמוצלח, למניעת חזרת סרטן שלפוחית השתן[8].

---

[1] באנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "שחפת, קדחת" כותב לגבי פירוש רש"י: על פי תיאור זה (של רש"י ), הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך;וראה שבת (לג, א), אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[2]  'על המחלות הקדושות', פרופ' מאיר בר-אילן, קורות ט"ו, תשס"א-תשס"ב,  כ-סב.

[3]  א"כ, הסימטומים של המחלה הקרויה בימינו "שחפת" יכולים להתאים לתופעות המחלה שהפרשנים מתארים לעיל; הדיכאון והייאוש המוזכרים לעיל נובעים גם מחוסר תרופה למחלה בעבר. ברם, כפי שציינו לעיל, אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה בהכרח למחלה הקרויה בימינו "שחפת".

[4] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Tuberculosis" (שחפת).

[5] באתר של ארגון הבריאות העולמי (WHO), במאמר "tuberculosis" (=שחפת).

[6] "יום השחפת העולמי 2022 – התוכנית הלאומית למיגור השחפת בארץ - 25 שנה לפעולה", מרץ 2022, אתר משרד הבריאות.

[7] המכלול – האנצ' היהודית, בערך "חיסון BCG".

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "שחפת נגד סרטן שלפוחית השתן".

© כל הזכויות שמורות למחבר