תורה ומדע: פרשת תרומה

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת תרומה. הצג את כל הרשומות

הקלעים וקלע הספינה

מאת: אורן סעיד

לפי אחד הפירושים, את הקלעים היו קושרים לעמודי חצר המשכן, כמו שקושרים את המפרש לתורן של ספינה.

בפרשתנו אנו קוראים הציווי לעשיית קלעים לחצר המשכן: "וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת" (שמות כז, ט). מבאר רש"י מהם הקלעים: "קְלָעִים - עֲשׂוּיִין כְּמִין קַלְעֵי סְפִינָה, נְקָבִים נְקָבִים מַעֲשֵׂה קְלִיעָה, וְלֹא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג. וְתַרְגּוּמוֹ "סְרָדִין", כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁל "מִכְבָּר" (פסוק ד) הַמְּתֻרְגָּם "סְרָדָא", לְפִי שֶׁהֵן מְנֻקָּבִין כִּכְבָרָה" (שם). וכן מבאר רבי אברהם בן הרמב"ם: "קלעים נגזר מן 'קלע הספינה' שהיא יריעה מתוחה ברוח וכאן מותחים אותן החבלים והמיתרים עד שהן נעשות כעין קלע הספינה" (שמות כז, ט). מסביב לחצר המשכן היו "קלעים", יריעות שהיו עשויות מחוטים שהיו קלועים אחד בשני וכך היו בהן נקבים. הקלעים היו שזורים מחוטי פשתן. מה הכוונה שהקלעים היו עשויים כ"קלע ספינה"?

קלע הספינה – מפרש הספינה

במשנה במסכת נגעים (פרק יא, משנה יא) מוזכר "קלע הספינה" כאחד הדברים שמקבל טומאת נגעים. מבאר שם בפירוש "תפארת ישראל - יכין": "כגון קלע - הוא כעין וילון גדול שפורסין ומחזקין התורן שבספינה כדי להוליך על ידו הספינה כשינשב הרוח לתוך הוילון" (שם). אם כן, "קלע הספינה", הוא המפרש של הספינה. בתוספתא מסכת כלים נאמר, שהיו עושים מסדינים את קלע הספינה: "סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו קלע לספינה הרי הוא כטמא מת ואין מקבל טומאת מדרס דברי ר' יוסי בר' יהודה…ואם היה גדול וקיצעו ועשאו קלע לספינה קטנה מקבל טומאה מכאן ולהבא" (מציעא, יא, ד). מה הקשר בין מפרש הספינה לקלעי המשכן?

ב"ברייתא של מלאכת המשכן" מתואר כיצד תלו את הקלעים[1]:

"כיצד היה מעמיד את החצר? היה נותן עשרים אדנים של נחשת בצפון ועשרים בדרום ועמוד תוך כל אחד ואחד, וקונטיסין היו שם, וטבעת קבועה באמצעיתן, והיה נותן את הקונטיסין במיתרים ובעמודים, והקונטיסין ארכו של כל אחד ואחד ששה טפחים ורחבו שלשה, ותולה את הטבעת בתוך האנקלי שבעמוד וכורך בה את הקלע, כמין קלע זה של ספינה, נמצא הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה, וכן לעמוד השני. הא למדת שבין עמוד לעמוד חמש אמות. היה מחבר את הקונטיסין במיתרים ובעמודים ומחברן בתוך יתדות של נחושת".

דייג זורק רשת קלע מאוניה.
יוצר: Aswin Krishna Poyil
מתוך ויקימדיה

על גבי העמודים היו ווים שנעשו מכסף. הווים שימשו לתליית היריעות עליהם. היריעות היו תלויות על העמודים באופן הבא: על העמוד עצמו היה וו. על הוו תלו טבעת שהייתה מחוברת לקרש קטן שאורכו היה ששה טפחים ורוחבו היה שלשה טפחים. מסביב לקרש ליפפו את יריעות החצר, וכך תלו את היריעות על גבי העמודים.

אם כן, הקשר בין הקלעים לקלע הספינה, הוא כמו שקשרו את המפרש לספינה, באותו אופן תלו את יריעות לחצר על גבי העמודים[2].

עד למאה ה-19, כל הספינות היו מצוידות בתרנים עשויים עץ. בדרך כלל התורן היה עשוי מגזע עץ בודד. עליו היו תולים את המפרש באמצעות חבלים[3]. החבלים עברו דרך חריץ בתורן. פעמים שעל התורן הראשי היו מחוברים מוטות עץ אופקיים, עליהם תלו את המפרש באמצעות חבלים. ישנם מפרשים המחוברים לתורן באמצעות חישוקים המחליקים עליו[4]. יתכן שאחת הטכניקות לקשור את המפרש לתורן, היתה באמצעות טבעת שהיתה מחוברת לקרש קטן, אותה תלו על הוו שהיה נעוץ בתורן הבודד, וסביב הקרש הקטן ליפפו וקשרו את המפרש לתורן, כפי המתואר ב"ברייתא של מלאכת המשכן" (שם).

באופן מסורתי, מפרשים היו עשויים מפשתן או כותנה או בד קנבס - בד הארוג בצורה גסה מהחומרים הנ"ל. המפרשים במאה ה-21 עשויים ניילון וסיבים העשויים מפולימרים מיוחדים. הסיבים מהם עשויים המפרש, צריכים להיות חזקים, גמישים על מנת שיעמדו בכוח שמפעילה עליהם הרוח, וכן צריכים להיות עמידים לאור האולטרא סגול שפולטת השמש[5].

אנו מבחינים בדרך כלל בשני סוגי מפרש – רוחבי ואורכי, לאמור, זה הפרוש לרוחבה של האניה וזה אשר לאורכה. מפרשי הרוחב מאפשרים קליטה יעילה של הרוח מאחור, בעוד שמפרש האורכי משפר את יכולת התמרון של הספינה ברוחות צד.

המצרים היו הראשונים שציידו ספינות בתורן ובמפרש[6] (3000 לפני הספירה). המצרים השתמשו במפרש רוחבי התלוי על תורן דו־רגלי, הֶתְקֵן שבא לחלק את כובד משקלו של התורן בספינה. בספינות משוכללות יותר, המפרש היה תלוי על תורן חד-רגלי[7].

צורת המפרש יכולה להיות משולש - התלוי בנקודה אחת עליונה בתורן או בצורת מרובע או ריבוע ואז הוא תלוי במספר נקודות בתורן - בהתאם לצורת התורן.

אם כן, לפי הפירוש של רבי אברהם בן הרמב"ם (שהובא בתחילת המאמר), את הקלעים היו קושרים לעמודים, כמו שקושרים את המפרש לתורן של ספינה.

קלע ספינה – רשת דייגים שפורשים מהספינה

רש"י ביאר שהקלעים היו עשויים נקבים נקבים, כמו רשת; ומיד העולה הקושי, שרשת אינה מתאימה לשמש כמפרש לספינה! שהרי המפרש צריך להיות יריעה גמישה, ללא חורים, על מנת שהרוח הנושבת עליו תפעיל עליו כוח שיגרום לתנועת של הספינה בכיוון של הכוח אותו מפעילה הרוח על המפרש.

וכן הקשה בביאור ב"ספר הזכרון[8]" על פירוש רש"י, ומתרץ שהדימוי של קלעי המשכן לקלע הספינה, הוא רק לעניין האופן שבו קשרו את הקלעים לעמודי החצר המשכן: "...ולכאורה נראה שרוצה הרב ז"ל לומר, שהיו עשויים נקבים נקבים בדרך שהוא עשוי קלע הספינה, אבל לפי שלעולם לא ראינו קלע ספינה נקבים נקבים, ואדרבה, שצריך שיהיה ארוג אריגה חזקה כדי שלא יעברנו הרוח, אנו זקוקין לפרש שירצה הרב לומר, שתיבת קלעים משמע שני עניינים[9], שהיו תלויים כעמודים כקלע הזה התלוי בתורן ושיהיו עשויים נקבים נקבים מעשה קליעות הנשים לא אריגים".

נראה לעניות דעתי לבאר, פירוש אחר לגבי "קלע הספינה", שיתאים לפירוש רש"י, שהדגיש בפירושו, שהקלעים היו עשויים נקבים נקבים, כמו קלע הספינה.

בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא מובאות התקנות שתיקן יהושע בן נון. בין התקנות, ישנה תקנה, המתירה את הדיג בכנרת לכל אדם, אף על פי שהיא הייתה בנחלתו של שבט נפתלי. אך אסור להם "לפרוס קלע" - לתקוע יתדות ולעשות גדרי קנים במים כדי לדוג (פא, א), כפי שמבאר רש"י: "דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להילכד שם דגים וקורין לו במקומנו גזר ובארץ אשכנז קורין לו ווכ''א (מלכודת לדגים בגרמנית, אוצר לעזי רש"י) מפני שמעכב ומעמיד את הספינה" (רש"י, שם). ב"שיטה מקובצת" ביאר בשם גאון, שדרך הציידים לתקוע יתדות רחבים באמצע המים, ולקלוע קנים מיתד ליתד" (שם). אם כן, גדר הקנים שבתוך המים, היתה קלועה שתי וערב, והיו בה נקבים נקבים בדומה לרשת.

הראב"ד ז"ל פירש: "שלא יפרוס קלע לצוד, ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין בו הקלע" (בבא קמא, שם). לפי פירוש זה, "קלע הספינה", היא רשת דייגים אותה פורשים מספינה. יתכן שגם רש"י סובר כן, אלא שבפירוש הסוגיא בבא קמא, סובר רש"י שמדובר בגדר קנים במים - "קלע", שאינה נפרשת מהספינה, כלשון התלמוד בבלי: "ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה" (שם), שמשמע שהקלע מפריע לספינות לעבור במים ולא כפי שפירש הראב"ד שאת הקלע פורשים מהספינה, ואז היא חוסמת את הדרך לספינות אחרות.

לפי רש"י, את הקלעים עשו מעשה רשת, נקבים נקבים, כגדר קנים במים העשויה נקבים נקבים, המפריעה למעבר ספינות, או כרשת של דייגים שהדייגים פורשים מהספינה כפירוש הראב"ד.

רשת הקלע (בערבית "שבקה" באנגלית Cast net) - רשת לדייג בודד. הרשת עשויה בצורת עיגול אותו משליך הדייג על להקת דגים קטנים בסמוך לחוף או מאוניה. לרשת צמודות משקולות עופרת המצמידות אותה לקרקע. לאחר שהדייג לכד את הדגים ברשת הוא מכווץ את תחתיתה, קושר אותה, וגורר אותה לחוף[10].

בין האמצעים ששימשו את המצרים בעת העתיקה לצוד דגים: קרסי דיג, חכות, רשתות דיג שונות וצִלְצָל - מכשיר דמוי-חנית. חלק מפעילות הדיג בוצעה מסירה וחלק מהחוף. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש להניח שמשם הועבר לשאר ארצות הים-התיכון, שבהן הוא נהוג עד היום[11].

[1] אוצר המדרשים, ברייתא דמלאכת המשכן, פרק א, סעיף כב, יהודה דוד אייזנשטיין, 1915, ניו-יורק.

[2] ראה בספר "המשכן וכליו", בביאור שאול שפר על ספר "מעשה חושב" על מלאכת המשכן, עמ' 79, הוצאת "יפה נוף" ירושלים תשכ"ח.

[3] Keegan, John (1989). The Price of Admiralty. New York: Viking. pp. 278-281

[4] William Smith, 1865, Smaller Dictionary of Greek and Roman Antiquities: Abridged from the Larger Dictionary, J. Murray‏., pages 266-267.‏

[5] Historic Balclutha Sails & Today's Options", by James Brink"

Hancock, Brian; Knox-Johnson, Robin (2003). Maximum Sail Power: The Complete Guide to Sails, Sail Technology, and Performance. Nomad Press, chapter three.

[6] אנצ' העברית בערך "ספנות וכלי שייט", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

[7] "משוטים ומפרשים", מאת מאיר שש, בפרויקט בן יהודה. המכון לאמצעי הוראה, משרד החינוך והתרבות, מערכת החינוך הטכנולוגי – החינוך הימי; תשל"ג 1973.

[8] "ספר הזכרון: ביאור על רש״י על התורה", בקראט, אברהם בן שלמה, 1968. ראה גם בחומש "תורה שלמה", של הרב מנחם כשר, פרשת תרומה, פרק כז, אות מח.

[9] וכן פירש בפירוש ה"כתב והקבלה": "קלעים - כמין קלעי ספינה נקבים נקבים מעשה קליעה (רש"י), וכ"כ רשב"ם, קלעים של חצר המשכן היו עשויים כמין מקלעות וציורים. הנה פירשוהו בהוראה כפולה, הא' ענין וילון, כי בלשון ארמי נקרא הוילון קלע, כי בל פרשו נס (ישעיהו לג, כג) תרגומו למפרס קלע, והוא וילון המנהיג את הספינה. והב' על אופן עשייתם, שנעשו מעשה עבות וקליעה" (שם).

[10] Fish Catching Methods of the World, Erdmann Dahm, Klaus Lange, Otto Gabriel, Thomas Wendt

, pages 320-324(2008)., Germany ‪John Wiley & Sons‏

[11] אנצ' העברית בערך "דייג", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

תולעת שני

תוויות: בוטניקה / הצומח, זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת תרומה

מאת: אורן סעיד

צבע בגוונים של אדום וצהוב-אדום, לצביעת צמר ואריגים יקרים במשכן, הפיקו מביצי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן), השוכנת על ענפי עצי האלונים.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שבני ישראל נצטוו לתרום למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו לתרום: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" (כה, ד); והכוונה לצמר צבוע במיני צבעים אלו. במאמר זה נדון ב"תולעת השני" ובצבע שהפיקו ממנה[1].

מפרשי ימי הביניים זיהו את צבע השני עם "כרמיז", שמה הערבי של תולעת השני. רש"י בפרושו לישעיה (א, יח) פירש: "תולע, צבע שצובעין בו אדום. גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד". בימי הביניים סברו כי צבע הכרמיז מקורו בגרעינים. רק בראשית המאה ה-18 גילה החוקר ון-לוונהוק בעזרת המיקרוסקופ, כי "גרגירי הכרמיז" אינם אלא חרקים, כנימות מָגֵן, המלאות ביצים אדומות.

אלון מצוי. את צבע השני
הפיקו מביצי כנימת מגן
הטפילה על עצי האלון בארץ.
יוצר: Matanya
מתוך ויקימדיה

בימינו נחקר אורח חייה של תולעת השני. זוהי כנימת מגן (חרק שגופו עטוי מגן) טפילה בייחוד על ענפי עצי האלונים. החרק הזכר הוא בעל כנפים ומוכשר לעוף, אך הנקבה חסרת כנפים ותנועתה מוגבלת מאד. גופה עוטה קרום מגן. אלפי כנימות דבוקות על ענפי האלון ומוצצות את מיצם. הן נצמדות לצמח בעזרת גפי הפה, המותאמות לדקירה ומציצה, וע"י הפרשה דונגית בגחונן. הן אינן גורמות נזקים לצמחים הפונדקאים, במוצצן את לשדם.

הכנימות מתרבות ע"י השרצה, כלומר הזחלים בוקעים מביצים שבקרב הכנימה. באביב מתמלאת בטנה של הנקבה אלפי ביצים אדומות ומקבלת צורת אפונה. בשעה זו נהגו ללקוט את הכנימות ולסחוט מהן את הביצים המכילות את צבע השָני. תולעת השני קרויה גם בשם כרמיל[2], לפיכך כנימה זו קרויה כנימת הכרמיל, והכנימה החיה על עצי האלון קרויה כרמיל האלון.

במדרש הגדול מציין (שמות כח, א), שתולעת השני דומה בצבעה ובגודלה לזרעי האוג והחרוב, צמחים שגדלים בארץ ישראל. גם הרמב"ם מתאר כך ב"משנה תורה" את הכנימה והזחלים שבוקעים מגופה: "והתולעת היא הגרגירים האדומים ביותר הדומין לגרעיני החרובים והן כמו האוג" (הלכות פרה אדומה, פרק ג, הלכה ב). תיאורו של הרמב"ם מתייחס לפירותיו של אוג הבורסקאים (Rhus coriaria), שדומים בצורתם לכנימת האלון[3]. הדימיון לזרעי האוג והחרוב הוא בצבע האדום המבריק, ובקוטר הגרגרים הממוצע 6 מילימטר[4], כגודל אפונה.

הצבע המופק מכנימת הכרמיל, הוא בעל תכונות צביעה טובות, יפה, אינו דהה ואינו נמס במים. השימוש בצבעי הכרמיל היה נפוץ עד סוף המאה ה-19. הירידה בתפוקת כרמיל האלון החלה למעשה במאה ה-17 עקב ההתחרות של הכרמיל המופק מכנימת הכרמיל הטפילה על הקקטוס. היא זולה יותר וצבעה טוב יותר מכרמיל האלון. עם המצאת צבעי האנילין הסינטטיים, שהם זולים בהרבה מצבע הכרמיל ואינם נופלים מהם בטיבם, נפסק השימוש בצבעי הכרמיל שהפקתם יקרה מאד.

למעשה רוב החוקרים סברו שמקור צבע השני היה מכנימת הכרמיל שמקורה מחוץ לארץ - הכנימה הארמנית שגדלה על צוואר השורשים של צמחים דגניים מסויימים שבהרי האררט שבתורכיה. פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, בסיוע תלמידו צבי תמרי חקרו את מיני כנימות הכרמיל (Kermesidae) בארץ, דבר שהביא בסופו של דבר לזיהוי כנימת האלון המבוקשת ולהפיק ממנה את צבע השני. הצבע שהתקבל היה כתום-אדום ותואם את המתואר במקורות ההיסטוריים[5].

תולעת השני קרויה "זהורית" בלשון המשנה[6], בשל צבעה הזוהר - מבריק. היו גוונים שונים של השני, גוונים של אדום, צהוב-אדום וכתום-אדום. יוסף בן מתתיהו מתאר את גוון 'תולעת השני' בתור צבע 'אש', ולאש יש גוונים שונים – צהוב, כתום ואדום (מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ה, ד).

צבע השני היה יקר מאוד. בגד שני נחשב לתכשיט יקר (שמואל ב, א כד), זו היתה תלבושתן של בנות העשירים. לכן היו שהשתמשו בחוטי זהורית כתוספת בשולי הבגד: "אמריות של זהורית" (ספרא תזריע, פרק טו).

שני תולעת, שני, תולע, כרמיל בתנ"ך וזהורית במשנה, מובנם הצבע עצמו וגם האריג או החוטים שצובעו בו. ראשוני הפרשנים נחלקו בשאלה, איזה אריג צובע בשני, הצמר או המשי. הראב"ד (ספרא תזריע, שם) סובר, ששני מובנו צמר צבוע כרמיז, והרמב"ם (משנה כלים כז, יב) סובר, ששני מובנו משי צבוע כרמיז. כדעה הראשונה שנינו בספרא (שם).

גם מבחינה אחרת אין להניח ששני במקרא היה אריג של משי. המשי הוכנס לארצנו וסביבתה רק אחרי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון שהביא את תולעת המשי הסינית[7]. רק פעם אחת נזכר השם "משי" בתנ"ך בספר יחזקאל (טז, י, יג). במידה שהכירו בתקופה המקראית מין משי, היתה זו תוצרתו של הפרפר "טואי המשי המזויף" המצוי בארץ על עצים שונים, אך המשי המופק מפקעות הגלמים שלו, הוא מטיב גרוע ואין להניח שצבעו אותו בצבע השני היקר.

במערת האגרות, בארכיונה של אשה בשם בבתא, שמצאה מקלט במערה זו, בזמן מרד בר כוכבא, נמצאה בין היתר, פקעת חוטי צמר, שנצבעה בצבע תולעת שני. כמו כן, נתגלה אריג מעין-בוקק, שבחופו המערבי של ים המלח, מהמאה השביעית לספירה, שעליו טלאי צבוע בצבע שני[8].

[1] ע"פ מאמרו של יהודה פליקס בכתב העת המדעי תורני "סיני" לח, תשי"ח, הוצאת מוסד הרב קוק.

[2] "וַיַּעַשׂ אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְכַרְמִיל וּבוּץ" (דברי הימים ב, ג, יד). המילה "קרם" בפרסית פירושה תולעת.

[3] "תולעת שני", הצומח והחי במשנת הרמב"ם, באתר מכון התורה והארץ.

[4] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", צבע זהורי במשכן ובמקדש, זכריה דורי, צפייה ו לחקר המקדש, 1996, קרית נטפים - אפרים בהר שומרון, עמוד יח. צפייה - סדרת כתבי עת העוסקים בצפייה למקדש לגאולה ולשלטון התורה בארץ ישראל, בהוצאת מכון המקדש.

[5] "כך גילינו את תולעת השני של ישראל", פרופ' זהר עמר, אתר "קדמוניות הטבע והראליה בישראל".

ראה גם מאמר "מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין – כרמיל", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, זבחים (פח, ב).

[6] במשנה (שקלים פרק ד, משנה ב), מוזכר "לשון של זהורית" - הוא חתיכת צמר צבועה אדום, שנקשרה בראשו של השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכיפורים וכן היתה נשרפת עם פרה אדומה.

[7] ראה גם במאמר "זיהוי השש", בפרשת תרומה.

[8] "תולעת השני - קרמיז וכרמיל", זכריה דורי, עמוד נד. ראה הערה קודמת.

על המזלג

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת תרומה

מאת: אורן סעיד

המזלג הקדום שהיה בעל שתיים או שלוש שיניים, שימש להפיכת הבשר מעל מזבח העולה ולניקוי בזיכי המנורה והחלפת הפתילות בבית המקדש.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי לעשיית כלים לצורך מזבח הנחושת: וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחשֶׁת" (כז, ג). רש"י מבאר מהם המזלגות הנזכרים בפסוק: "וּמִזְלְגֹתָיו – כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו ומהפך בהן על גחל המערכה שיהא ממהר שריפתן ובלעז קרוצינ"ש [אנקולים] ובלשון חכמים צינוריות" (שם). המזלג שימש להפיכת הבשר מעל מזבח הנחושת המכונה גם מזבח העולה.

המזלג היה בצורת קילשון בעל שלוש שיניים, ששימש להפיכת והגשת הבשר כפי שמתואר בספר שמואל[1]: "וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ; וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ, כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה[2]" (שמואל א, ב, יג-יד); וכן כפי שרש"י מבאר מהו ה'קִלְּשׁוֹן': "וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן - מזלג עשוי כמין עתר שקורין פורק"א [=קלשון] ולו שלש שינים" (שמול א, יג, כא). היה במקדש גם מזלג קטן יותר מנחושת ששימש לניקוי בזיכי מנורת המקדש והחלפת הפתילות[3]. המזלג נקרא גם "צינור" או "צינורא".

מזלגות פרסיים המתוארכים
למאה השמינית או התשיעית.
מתוך ויקימדיה

מזלגות עשויים מעצמות נמצאו באתרים ארכיאולוגיים של תרבויות סיניות, מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. השימושים המוקדמים של המזלג, במצרים העתיקה ואצל היוונים הקדמונים, היה ככלי בישול וככלי הגשה. באימפריה הרומית נעשה שימוש במזלגות ברונזה וכסף, ומזלגות רבים כאלו ששרדו, מוצגים במוזיאונים ברחבי אירופה. צורת המזלג הקדום היתה שונה מהמזלג אותו אנו מכירים כיום: הוא היה ארוך יחסית, בעל שתיים או שלוש שיניים ישרות או מעוקלות.

לפני המצאת המזלג אכלו באירופה רק באמצעות סכין, כף ובידיים. בני המעמדות העליונים, בעיקר הנשים שבהם, נהגו, על מנת שלא ללכלך את ידיהם, להרים את המזון מהצלחת ולאכול עם שני סכינים.

מעריכים כי המזלג הגיע לאירופה במאה השביעית או השמינית, דרך השפעה פרסית. שם מעמד הביניים הבורגני, בעלי נימוסי השולחן, עשו שימוש במזלג לאכילת בשרים. פרשן התלמוד חננאל בן חושיאל, אשר פעל בסוף המאה ה-10-תחילת ה-11, מספר על המזלג בו עושים שימוש בני יוון[4]. הוא מציין בפירושו למסכת בבא מציעא את הדברים הבאים: "פירוש המנק - כלי שיש בו שני ראשים, כגון המזלג, שיש לו ג׳ [=שלוש] שינים, ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות כבשר כלל מפני הזוהמה" (בבא מציעא כה, ב). ב"ערוך[5]" מבאר שהפרסיים השתמשו בו: "המנק - ...כלי של מתכת הוא שאוכלין בו פרסיים שלא יהו מכניסים ידם לפיהם והיו אוכלים בו בשר וחתיכות" (בערך "המנק").

רק במאה ה-16 נוצרו מזלגות עם שלוש וארבע שיניים שנועדו לאכילת פסטה, בקרב סוחרים ועשירים. המזלג המעוקל המשמש ברוב חלקי העולם כיום, פותח בגרמניה באמצע המאה ה-18. העיצוב הסטנדרטי של מזלג בעל ארבעת שיניים נפוץ[6] בתחילת המאה ה-19.

[1] וכפי שרבי אברהם אבן עזרא (בפירושו הקצר), בביאורו לפסוק שלנו, מפנה אותנו לאותו פסוק בספר שמואל: "ומזלגותיו - בעבור הבשר , כמו 'והמזלג שלש השינים בידו' (שמואל א, ב , יג) " (שם).

[2] הפסוק מתאר את החטא של חפני ופנחס, בני עלי, שבמקום לקחת את הזרוע, הלחיים והקיבה, כפי שנקבע בחוק הכהנים, בני עלי לוקחים כל חלק מהקורבן שעולה במזלג שאותו הם נועצים בבשר המתבשל.

[3] מנחות קז, א, ורש"י שם ד"ה מחטטין וד"ה מקנחין. וראה תוספות שם ד"ה שמוחטין, שסובר שלדישון המנורה השתמשו במלקחיים ולא במזלג, ולדעתו במזלג זה השתמשו לנרות אחרים שהיו במקדש.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "מזלג".

[5] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "fork" [=מזלג].

מספרים אי רציונליים בפרשה ובחז"ל

תוויות: מתמטיקה / סטטיסטיקה, פרשת תרומה

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מתוארת מבנה חצר המשכן. מתיאור שטח המשכן, אנו למדים על מהותם של המספרים האי-רציונאליים בדברי חז"ל.

בפרשתנו אנו קוראים על מבנה חצר המשכן. מידות חצר המשכן הן: "אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת (שמות כז, יח). אורך החצר 100 אמה ורחבה 50 אמה. סה"כ שטח של 5000 אמות מרובעות (5000 = 50X100). שטח זה נקרא בלשון חז"ל "בית סאתיים", הוא שטח של שני "בית סאה". "בית סאה" הוא שטח שאפשר לזרוע בו סאה תבואה בלבד ושטחו 2500 אמות מרובעות.

המשכן עמד בחציה המערבי של החצר, והיה מרחק מקרשי המשכן עד לעמודי החצר עשרים אמות לצפון וכן לדרום וכן למערב; ובחמישים אמות המזרחיות של החצר היו המזבח החיצון והכיור.

המשנה במסכת עירובין דנה, בבית סאתיים שצורתו ריבוע, כלומר, שאורכו שווה לרוחבו: "ועוד אמר רבי יהודה בן בבא: הגנה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים, מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שוֹמֵרָה [סוכת שומרים] או בית דירה, או שתהא סמוכה לעיר" (פרק ב משנה ה). בבית סאתיים שצורתו ריבוע, אורך צלע הריבוע הוא באורך 70 אמה ושיריים. כמה הם ה"שיריים"? לדעת רוב המפרשים (רש"י, ברטנורא) הם שני שלישי אמה. הגמרא לומדת זאת מהפסוק המתאר את מידות חצר המשכן שהבאנו לעיל: "אורך החצר מאה באמה ורחב חמישים בחמישים – אמרה תורה: טול חמישים וסבב חמישים" (עירובין כג, עב). כלומר, טול חמישים אמה שיש כאן, מהאורך שגדול מהרוחב, וסבב את חמישים האמה הנותרות עד שיגיעו לצורת ריבוע שצלעו שבעים אמה ושיריים.

ברם, אם נחשב את השטח של ריבוע שצלעו ⅔70 אמות נמצא ששטחו: 4993⁷⁄₉אמות, והרי הפרש של 6 אמות ו²⁄₉האמה מ-5000 אמה. ואכן בגמרא נאמר: "רבי יהודה אומר: דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו חכמים בו שיעור" (שם). כלומר, שהשיעור של ⅔70 אינו מדוייק, אלא מקורב. הרמב"ם בפירושו למשניות נותן שיעור מדוייק יותר לצלע ריבוע ששטחו 5000 אמה: שטח ריבוע שצלעו 70 אמה ו⁵/₇ האמה הוא, ½5000 בקירוב.

מדוע חכמינו לא נתנו לנו שיעור מדוייק לחלוטין, לצלע של ריבוע ששטחו 5000 אמה, אלא רק קירובים?

למעשה לא ניתן להגיע לקביעת גודל מדוייק לחלוטין, מכיוון שמספר זה – שורש של 5000 - הוא אי-רציונאלי. כלומר, כלומר זהו מספר שאינו שלם וגם לא ניתן להציגו כשבר, כמנה של מספרים שלמים. אם מנסים לבטא מספר אי-רציונאלי בצורה עשרונית מקבלים רצף של ספרות שנמשך עד אינסוף, בלא סדירות ובלא תבנית קבועה. לדוגמא, אם ננסה לבטא את 5000√ בצורה עשרונית נקבל

5000√ = ...70.71067811865475244008443 . כלומר לעולם לא נוכל לכתוב את המספר בצורה מפורשת, אלא רק אומדן של המספר !

ואכן כך כותב הרמב"ם (שם): "אבל שטח מרובע בעל זוויות ישרות, שתשבורתו [שטחו] חמשת אלפים אמה, אי אפשר לדעת צלע אותו השטח אלא בקירוב, לפי שחמשת אלפים הוא מספר שאין לו שורש, ושרשו בקירוב שבעים אמה וחמש שביעיות אמה. והעניין במספר הזה כמו שביארתי לך למעלה (פרק א משנה ה) ביחס קוטר העגול להיקפו, לפי שגם הוא אי אפשר לעולם להגיע לידיעת שורש המספר "אלצם" [מספר שאי אפשר לדייק שרשו, מעין עקשן, בלתי נשמע (ע"פ פירושו של הרב יוסף קאפח)] שלו אלא בקירוב; ואין זה מחמת חסרונינו, אלא שטבע המספר כך..."[1].

דגם המשכן של מיכאל אוסניס מקדומים
מתוך ויקיפדיה

בפרק השישי של החיבור "משנת המידות"[2], ישנה הוכחה, על ידי חישוב מסובך, שהאורך של הבריח התיכון של המשכן היה 70.7+1/120 אמות, וזהו השורש המרובע המקורב של 5000, הוא שטח חצר המשכן באמות מרובעות. בלשון החיבור:
"נמצא מקום אורך הבריח התיכון שבעים אמה ושירַיִם והוא עיקר חמשת אלפים אמה ואינו יוצא בחשבון". כלומר העיקר, בלשוננו השורש, של 5000 הוא מספר אי-רציונאלי (אינו יוצא בחשבון), והסיכום:

"הא למדת מידת עיקר מן התורה" - כלומר התורה רמזה לשורש מרובע של 5000!
ואמנם קשה לראות מהו הקשר בין אורך הבריח התיכון לשטח חצר המשכן.

ישנם עוד שני מספרים אי רציונאליים מפורסמים, בהם נעסוק בקצרה.

המספר 2√

בתלמוד בבלי מסכת סוכה נאמר: "כל אמתא בריבועא, אמתא ותרי חומשי באלכסונא" (סוכה ח, א). אורך האלכסון בריבוע שצלעו אמה, הוא 1²⁄₅אמות (1.4). כלל זה הוא קירוב לשיעור המדוייק של 2√. ואמנם כבר התוספות במקום העירו: "אין החשבון מכוון ולא דק, דאיכא טפי פורתא" (שם, ד"ה כל אמתא). כלומר, הערך המובא בגמרא לאורך האלכסון בריבוע שצלעו אמה אחת, הוא מקורב, וערכו הוא קצת גדול יותר מהערך המובא בגמרא: ... 1.4142135623=√2

גם כאן, למעשה לא ניתן להגיע לגודל מדוייק לחלוטין, מכיוון ש-2√ הוא מספר אי-רציונאלי. כתיבת √2 בצורת שבר עשרוני היא אינסופית, ולכן לא ניתן להגיע לשיעור מדוייק לחלוטין של ערך זה. כבר האבן עזרא כתב שלא ניתן להגיע לשיעור מדוייק של שורש שנים: "הנה דבר קל, והוא לדעת שורש שנים הנקרא גדר, אין כוח לאדם לדעתו" (שמות כג, כ).

בשנת 1996 הערך של √2 חושב ל-137,438,953,444 (כ-137.4 מיליארד) מקומות אחרי הנקודה העשרונית. בשנת 2006 נשבר השיא של חישוב ספרות לאחר הנקודה של השורש הריבועי של 2 והגיע ל-200 מיליארד ספרות לאחר הנקודה[3].

המספר Π (פאי)

הגמרא במסכת עירובין אומרת: "כל שיש בהיקפו שלושה טפחים, יש בו רוחב טפח" (עירובין יד, א). כלומר היחס בין היקף עיגול לקוטרו הוא 3. רבי יוחנן לומד זאת מפסוק בספר מלכים, המתאר את ה"ים של שלמה" (מיכל מים גדול שעשה שלמה המלך בבית המקדש הראשון): " וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם, מוּצָק: עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב, וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ, וקוה (וְקָו) שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה, יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב" (מלכים א, ז, כג). הרי שהיקף של ה"ים" היה 30 אמות וקוטרו 10 אמות. הרי שההיקף גדול פי 3 מהקוטר.

היחס בין היקף המעגל לקוטרו מסומן באות היוונית Π (פאי). ערכו המקורב הוא: 3.14159. זהו מספר אי-רציונאלי ולכן כתיבתו בצורת שבר עשרוני היא אינסופית, ולכן לא ניתן להגיע לשיעור מדוייק לחלוטין של ערך זה. כבר הרמב"ם ציין שמספר זה לא ניתן לחישוב מדוייק: "צריך אתה לדעת שיחס קוטר העיגול להקפו בלתי ידוע, ואי אפשר לדבר עליו לעולם בדיוק, ואין זה חסרון ידיעה מצידנו כמו שחושבים הסכלים, אלא שדבר זה מצד טבעו בלתי נודע ואין במציאותו שיודע"[4] (פירוש המשניות עירובין, א, ה). בהמשך דבריו הוא מציין קירוב מדוייק יותר ממה שהובא בגמרא, ליחס בין היקף העיגול לקוטרו: ²²/7.

גם האבן עזרא כותב שמספר זה לא ניתן לחישוב מדוייק: "גם בחכמת המידות יש מחלוקת לדעת חוט הסובב, ואין מי יתן ראיה גמורה עד שתתברר האמת" (שמות כג, כ).

כיום הצליחו באמצעות מחשבים חזקים, לחשב את ערכו של פאי ליותר מעשר טריליון ספרות (1 טריליון=1,000,000,000,000) אחרי הנקודה העשרונית[5] !

[1]חכמינו ידעו שיש קירוב טוב יותר לשורש של 5000, אלא שהלכה למעשה, הם הורו לנו מידות ושיעורים שאנו נוכל להשתמש, ליישם ולמדוד בקלות מבלי להיזקק לאמצעים מתקדמים או לטכניקות מסובכות למדידת השטח של בית סאתיים שצורתו ריבוע. ולכן הפרשנים דלעיל השתמשו בערכים מקורבים כמו: ⅔70.

[2] מכונה גם מ"ט דמידות, ומזכירים אותו רש"י, אבן עזרא, תוספות ועוד. נכתב במאות הראשונות לספירה. לא ידוע בוודאות מי חיברו. ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "משנת המידות".

[3] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "השורש הריבועי של 2".

[4] גישה זאת מקדימה את זמנה בכשש מאות שנים (!), כיוון שהעובדה שהמספר Π אינו רציונאלי הוכחה ע"י המתמטיקאי למברט רק במאה הי"ח לספירה המקובלת. יש לציין ש"חשדות" שהמספר הנדון אינו רציונאלי היו קיימים גם בקרב מתמטיקאים מוסלמים בני תקופתו של הרמב"ם, כמו אל-בירוני, אולם אף אחד מהם לא מביע דעה נחרצת כל כך בנדון. להרחבה על דיוק פאי במקורות היהדות ראה מאמרם של בועז צבאן ודוד גרבר, אונ' בר אילן, "ערכים מדוייקים של פאי במקורות היהדות".

[5] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "pi" (פאי).

הבריח התיכון

תוויות: פרשת תרומה, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

הבריח התיכון, היה בריח פנימי, שהושחל לתוך חלל המנוקב בעובי קרשי המשכן. על פי המדרש, הוא התפתל לבד בתוך קרשי המשכן, מצד לצד.

בפרשתנו אנו קוראים על המשכן שנבנה מקרשים עשויים מעצי שיטים. קירות המשכן הורכבו מ- 48 קרשים. 20 קרשים מוקמו בצד דרום, 20 בצד צפון ועוד 8 בצד מערב.

בכל קיר של המשכן, היו ארבעה בריחים חיצוניים, שניים מלמעלה ושניים מלמטה, כך שכל בריח חיבר חצי מקיר המשכן. הבריחים החיצוניים הושחלו בתוך טבעות זהב שנקבעו בקרשי המשכן. בנוסף, בכל קיר של המשכן, היה בריח פנימי, שהושחל לתוך חלל המנוקב בעובי הקרש, באמצע גובהו של הקרש: "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (כו, כח). לפי פשוטו של מקרא, הבריח התיכון חיבר כל כותל וקרשיו בנפרד. מצד צפון ומצד דרום היה אורכו שלושים אמה, וכך חיבר את כל עשרים הקרשים לכותל אחד. מצד מערב היה אורכו שתים עשרה אמה, ובכך חיבר את כל שמונת הקרשים במערב מצד לצד. ברם, על פי המדרש, הבריח התיכון היה אחד ונעשה בו ניסים כפי שמביא בספר ב"מעם לועז [1]" :

כיפוף עץ באמצעות קופסת קיטור.
יוצר: Msdny
מתוך ויקימדיה

"דעו שהאילן ('אשל') שנטע אברהם בבאר שבע כפי שנתבאר בפרשת וירא (כא, לג), כשעברו ישראל בים סוף ירדו מלאכים מן הרקיע וקצצו האילן הזה והטילו אותו לים סוף במקום שבו עברו ישראל, והיה הולך וצף על המים והמלאכים היו מכריזים ואומרים: זהו האילן שנטע אברהם אבינו בבאר שבע ותחת צלו ערך אברהם תפלתו לפני השם יתברך. ואז לקחו ישראל האילן והביאוהו עמם. ועליו אומר הכתוב: 'וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה' (שם). ונקרא בריח כיוון שהיה דומה לקורה שנותנים בדלתות מצד אל צד לסוגרו. כן עשו מאילן הזה בריח באמצע בפנים קרשי המשכן. והיה ארוך שבעים אמה. ונעשה נס בבריח שבשעה שהקימו המשכן היה מסתובב כנחש סביב בפנים הקרשים והיה מחבקם מצד אל צד. וכשפרקו המשכן היה מסתלק ועומד על רגליו כמקל. באופן שהוא עצמו היה עושה הפעולה הן בסגירה והן בפתיחה, ולא היו צריכים לטרוח להרים המשא הזה לסגור ולפתוח [2]" (שם).

בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות", מבאר שהבריח התיכון לא היה מהאילן של אברהם אבינו אלא "ממקלו של יעקב, ככתוב 'כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה' (בראשית לב, יא) והביאו למצרים וכשיצאו העלוהו עמו" (כה, ה).

בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר: "והבריח התיכון בתוך הקרשים - תנא: בנס היה עומד" (צב, ב). רש"י מבאר מהו הנס שנעשה בבריח התיכון: "שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום, היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו [3]" (שם). הנס שהיה בריח אחד ארוך, באורך שבעים אמה, שהיה מסתובב סביב הקרשים ומחברם מצד אל צד. האבן עזרא כותב (כו, יח) ד"ה ועשית: "...ועל דעת רבינו שלמה כי כתב כי במעשה נס היה עומד, כי על דרך הפשט שלשה בריחים תיכונים הם" (ראה גם רשב"ם כו, כח). על דרך הפשט, היו שלושה בריחים, אחד בצפון אחד בדרום ואחד במערב [4]. וע"פ המדרש, כאמור, היה בריח אחד ארוך, באורך שבעים אמה, שבנס היה עומד.

רבי לוי (שיר השירים רבה א, יב) מציין שאורכו של הבריח הוא 32 אמות, שהם כ-16 מטר [5]. הוא סובר "כדרך הפשט" , שהיו שלושה בריחים. כאשר שני הבריחים שהיו לאורך המשכן - היה כל אחד 32 אמות. אך מדוע 32, הרי אורך המשכן 30 אמה בלבד? ומסביר ב"יפה קול" (שם): "ויתכן כי הבריח היה נתחב גם בעובי הקרשים שבקצה כותל דרומי וצפוני, ועובי הקרשים היה אמה אחת, לכן צריכין עוד אמה לעובי הקרשים האלה, ועוד אמה אחת היתה בולטת כדי שנוכל לתפוס את הבריח כשיפרקו המשכן".

הבריח התיכון ועץ השיטה

כאמור, על פי הפשט, הבריח התיכון היה באורך 30 אמות (כ-15 מטר) בצד צפון ובצד דרום של המשכן. לבניית המשכן השתמשו בעצי שיטים. גם הבריחים שחיברו את הקרשים היו עשויים עצי שיטים (כו, כו). פרופ' מרדכי כסלו כותב [6], שאת הבריחים הארוכים למשכן, ניתן היה להכין מהשורשים של עץ השיטה, מהסוג שיטה מלבינה: "נראה שאפשר למצוא מוט ארוך וגמיש, ישר וצר לכל אורכו בין השורשים האופקיים של שיטה מלבינה המגיעים אל מקורות המים בוואדי או המיועדים להצמיח נצרים".

כיפוף עץ

כאמור, העץ ממנו היה עשוי הבריח התיכון, היה מתפתל ומתעקם בתוך הקרשים, באופן ניסי, ושום נגר לא יכול ליצור עץ שמסוגל להתפתל ולהתעקם מעצמו, כפי שרש"י ציין: "ואין לך אומן יכול לעשות כן" (שבת, שם). בהקשר זה, נדון בשיטות לכיפוף עץ.

אחת הטכניקות לכיפוף עץ היא כיפוף באמצעות חום. בטכניקה זו, לוחות עץ דקים מכופפים לעקומות וצורות שונות באמצעות לחות הנפלטת מהעץ שהושרה במים וחום הנפלט מ"מגהץ כיפוף" (=ברזל מיוחד, הקיים בצורות ובגדלים שונים, המשמש לחימום ולכיפוף העץ). טרם הכיפוף, את הלוח עץ משרים בתוך מים. ככל שהעץ שרוצים לכופף קשה יותר, כך צריך להשרות אותו יותר זמן במים. החום הנפלט מן ה"מגהץ כיפוף" והלחות הנפלטת מן המים הספוגים בעץ, גורמים לשינוי במבנה של העץ ולארגון מחדש סיבי העץ, המונעים מהעץ לחזור לצורתו המקורית. תהליך זה בדרך כלל משמש להכנת "צלעות" לכינורות, גיטרות, מנדולינות וכלים אחרים. ה"מגהץ כיפוף" מחומם בד"כ באמצעות חשמל, ולכן ניתן לשלוט בקלות בעוצמת החום הנפלטת ממנו. לאחר הכיפוף, הידוק העץ לתבנית יציבה, תחזק את הכיפופים שבוצעו בעץ ותימנע היווצרות זוויות במהלך הייבוש [7].

טכניקה נוספת לכיפוף עץ היא באמצעות קיטור. בטכניקה זו, רצועות של עץ מחוממות באמצעות קיטור. החום והלחות עושים את העץ גמיש מספיק כדי לכופפו בקלות כדי ליצור צורה מסוימת. השיטה הייתה בשימוש בייצור של מגוון רחב של מוצרים, כגון: הצלעות של סירות, כינורות ורהיטי עץ. שיטה זו היה נפוצה בעבר, אך עם התקדמות הטכנולוגיה הפכה לפחות נפוצה. כיפוף עץ באמצעות קיטור מוגבל ברמת הכיפוף שהוא יכול להשיג, במיוחד עבור עץ עבה. כמו כן, לא כל סוגי העצים מתאימים לכיפוף באמצעות טכניקה זו מאחר וזה מחליש את העץ מעט ויכול להשאיר בעץ מקומות המועדים לשבירה לאורך זמן [8].

[1] תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז").

[2] ע"פ תרגום יונתן, שמות כו, כח.

[3] החת"ם סופר מקשה שאם זה היה נס, היה צריך לומר בנס היה נכנס ויוצא ולא "עומד": "ולדידי קשיא נמי מאי בנס היה עומד, הןה ליה למימר בנס היה נכנס ויוצא אבל עמידת הבריח לא היה בנס" (שמות כו, כח). אולי אפשר לתרץ, שהנס היה, שלמרות שהבריח היה ארוך הוא לא נשבר, אלא "עמד" בשלימותו, גם במקומות שהוא היה מכופף בזוויות המשכן.

[4] השווה לדברי התוספות, תלמוד בבלי, שבת, שם, ד"ה בנס היה עומד, שכך גם כתוב בברייתא של מלאכת המשכן, שהיו שלושה בריחים.

[5] על פי שיטת רבי חיים נאה, שהאמה היא 48 ס"מ.

[6] ראה במאמרו של מרדכי כסלו, "שני מיני שיטה שימשו לבניית המשכן וכליו", דף שבועי פרשת תצוה, תשע"ד מספר 1055, בהוצאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן.

[7] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Heat bending of wood" (כיפוף עץ באמצעות חום).

[8] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Steam bending" (כיפוף בקיטור).

זיהוי ה"שֵש"

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת תרומה

מאת: אורן סעיד

בין הדברים שנצטוו בני ישראל לתרום עבור מלאכת המשכן הוא ה"שֵש". נחלקו הפרשנים האם מדובר בפשתן או במשי או בפתילת המדבר.

פרשתנו פותחת בעניין התרומה למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו בני ישראל לתרום למשכן הוא ה"שֵש": "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (כה, ד). רש"י במקום מסביר: "השֵש - הוא פשתן". יריעות המשכן נעשו מה"שֵש": "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי" (כו, א). גם חלק מבגדי הכהונה: הכתונת, המצנפת האבנט והמכנסיים היו עשויים מפשתן [1]. חכמים למדו מפסוקי התורה, שכל מקום שנאמר בו 'שֵש' או 'שֵׁשׁ מָשְׁזָר' צריך שיהיה כל חוט עשוי משישה חוטים דקים שזורים, שאם לא כן - הבגד פסול [2]. המלב"ים מציין שלכך נקרא הפשתן בשם 'שֵש' בשל המנהג לכפול את חוט הפשתן בעת האריגה כפול שש: "ויקרא שֵש על שהיה דרך לכפול חוט הפשתים בעת האריגה לששה..." (ויקרא ו, ג).

הגמרא ביומא (עא, ב) לומדת ש"שֵש" הוא פשתן, כי בפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול (שמות לט, כז-כח), כתוב גם "שֵש" וגם "בַד", ודורשים: "דבר העולה מן הקרקע בד בד"; בצמח הפשתן כל גבעול צומח לבדו כלומר, אין לו בדים וענפים כעצים, אלא עלים ופרחים.

הפשתן הוא ממשפחת הפשתיים. הסוג "פשתה" כולל כ-200 מינים, הגדלים באגן הים התיכון, במערב אסיה ובצפון אמריקה. בארץ ישראל גדלים כתריסר מיני פשתה; הפשתה השעירה, בעלת הפרחים הוורודים והגדולים היא הנפוצה והבולטת שבהם.

צמח הפשתן. אחד הפירושים ל"שש".
מתוך ויקימדיה

הפשתה היא מצמחי התרבות העתיקים וגידולה היה נפוץ במצרים העתיקה; בעיקר היו ידועים אריגי הפשתן המצריים, הדקים והאווריריים[3]. עד כמה היה הפשתן דק, זאת אנו למדים מהגמרא בגיטין (נט, א) המספרת, שהעשיר הגדול ששמו "בוניים בן בוניים", שיגר לרבי ארבעה בגדים עשויים פשתן דק וטוב: אחד הבגדים היה טלית גדולה, שלאחר קיפולה היה נפחה תופס כאגוז וחצי!

גם בארץ ישראל יצרו בגדי פשתן עדינים. המדרש בבראשית רבה, מלמד אותנו כי תעשיית האריג, שהיו מייצרים בבית שאן אריג, הצטיין בעיבודו העדין: "ר' יוחנן אמר: "כלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן אם מתפחמין קימעא הן אבודין" (בראשית רבה פרק יט, אות א). על פרט אחר עמד ר' זעירא, בתלמוד הירושלמי, שאמר: "כלי פשתן הדקין הבאין מבית שן, ככלי צבעונין הן" (ירושלמי כתובות פרק ז, הלכה ט).

עיקר שימושו של הצמח הוא בסיבים המצויים בגבעולו שמהם מכינים את חוטי הפשתן. מזרעי הפשתה ניתן להפיק שמן משובח. הפשתן בלשון המקרא וחז"ל קרוי גם "פשתים", "בוץ" ו-"כיתנא"[4] (בארמית).

הסיבים מרוכזים בעיקר בקליפת הגבעול והם עשויים בעיקרם תאית. לאחר שיבשו הגבעולים מוציאים מהם את הסיבים בתהליך ממושך הכולל השריית הגבעולים עד לריקבונם, לאחר מכן חוזרים ומייבשים את הגבעולים ומנפצים אותם ע"י הכאה ואח"כ סורקים אותם במסרקות מיוחדים מן הנעורת.

כשעלה יוסף לגדולה, הלבישו אותו "בגדי שש" (מא, מב). בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" כותב: "בגדי שש – פירש רש"י דבר חשיבות הוא במצרים, ויש מקשים ממה שפירש בפרשת בראשית: 'פישון – הוא נילוס ונקרא על שם שמגדל פשתן' (בראשית ב, יא), מכלל דפשתן היה מצוי במצרים. ונראה לומר דודאי מגדל פשתן והיה חשוב יותר מכל הארצות ומתוך חשיבותו היה יקר וזה שאמר רש"י ז"ל חשיבות הוא במצרים; ועוד יש לומר דפשתן דקאמר התם היינו קנבוס, כמו "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו) דפירש רש"י קנבוס, ושש דהכא היינו כיתנא (=פשתן), והא לא היה מצוי במצרים" (שם). "בעלי התוספות" מקשים, אם הפשתן היה כל-כך מצוי במצרים, אז הוא היה דבר זול, וא"כ איך הלבישו את יוסף המנהיג, בבגדים זולים עשויים מפשתן? הם מתרצים שני תירוצים:

תירוץ ראשון: הפשתן שגידלו במצרים היה חשוב ומיוחד ולכן היה ראוי להלביש את יוסף בבגדים העשויים מפשתן מיוחד זה. כפי שציינו לעיל, במצרים העתיקה, היו אריגי פשתן דקים ואווריריים.

תירוץ שני: הפשתן שרש"י ציין שגדל בסביבת הפישון (=הנילוס), הכוונה לקנבוס [5] ולא לפשתן, כפי שרש"י פירש את הפסוק: "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו) שהכוונה לקנבוס. הקנבוס הוא זה שהיה מצוי במצרים, אבל הפשתן לא היה מצוי, ולכן הלבישו את יוסף בגדי פשתן. הסיבה להחלפה של הפשתן בקנבוס היא משום שבתקופות מסוימות הפשתן לא היה כל כך מצוי ולכן השתמשו בקנבוס כתחליף לפשתן.

אף כי גידלו פשתן בארץ בתקופת המשנה, נראה כי יבולו לא סיפק את צרכי הישוב[6]. המשנה מציינת (כלאיים, פרק ט, משנה ז) כי בגדים גסים ונעליים שהובאו מ'מדינת הים' היו עשויים קנבוס. הירושלמי מעיר בקשר לכך הערה על מצב האמוראים שעה שהפשתן דחק את רגלי הקנבוס: "בראשונה שלא היתה הפשתן מצויה בכל מקום (השתמשו בכלי קנבוס), אבל עכשיו שהפשתן מצויה בכל מקום (חזקתם שהם מפשתן)" (ירושלמי כלאיים, פרק ט, הלכה ד).

ה"שש" הוא המשי?

ה"שפתי חכמים" (שם) מביא פירוש שה"שש" שממנו היו עשויים בגדי יוסף הוא המשי: "והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי השש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן".

האברבנאל לפרשתנו מסביר בניגוד לרוב הפרשנים, ש"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" (כה, ד) - הם כולם ממשי[7] (ולא צמר).

האם היה המשי ידוע בתקופת שלטון יוסף במצרים ובזמן הקמת המשכן[8] ?

מולדת המשי היא סין, וכבר בימי קדם, באלף השלישי לפני הספירה, ידעו הסינים להפיק את קוריו של זחל טוואי המשי ולטוות מהם חוטים. הם שמרו בקנאות על סוד ייצורם של בגדי המשי הססגוניים, הרכים והמבריקים, אך במשך הזמן למדו לייצר משי גם בהודו ובפרס.

בספרות המערב נזכרת לראשונה ע"י אריסטו טווית המשי באי היווני קוס במאה הרביעית לפני הספירה. בשנת 140 לפני הספירה הועברו ביצי טוואי המשי וזרעי התות למדינת KHOTAN דרומית לסין, משם להודו, דרך קשמיר ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרס. במשך מאות שנים, הפיצו את המשי שיירות של סוחרים (בעיקר מפרס) מסין לאזורים אחרים.

לגבי גידול המשי בארץ ישראל, קשה לקבוע את תחילתו, הוא תלוי בגידולו של עץ התות, אשר תולדותיו אינן ידועות.

במשנה ובגמרא מוזכרים כמה מיני משי:

1. כלך (משנה שבת פרק ב, משנה א) וגושקרא (שבת כ, ב) שהם מיני משי גרוע או פסולת משי.

2. שירא, שיראה ושיראין (שם) - הוא מין משי טוב.

3. מטכסא (בבא קמא קיז, ב) - הוא משי מובחר.

4. פרנדא (סוטה מח, ב) - הוא משי יקר שמבריק ביופיו.

5. סיריקון (יומא עב, ב) - הוא משי מצוייר ברקמה.

אם כן, ברור שלחכמי המשנה והתלמוד היה ידוע המשי. אם כי אפשר שאחדים מאותם שמות (המוזכרים בחז"ל, לעיל) מתייחסים למשי שהופק מפקעות משי של מיני זחלי טוואים אחרים המצויים באזורנו, ולא למשי שהופק מזחל טוואי המשי הסיני[9].

לעומת זאת, לאור הידוע לנו, לא ברור כל כך שהמשי הסיני היה נפוץ באזורנו כבר בתקופת יוסף ובתקופת המשכן. יתכן שגם בתקופות אלו מדובר במשי שהופק ממיני זחלי טוואים אחרים ולא למשי שהופק מזחל טוואי המשי הסיני.

פתילת המדבר עם פשתן

ברצוני לסיים בדעה נוספת לגבי זיהויו של ה"שש" - דעתו של ד"ר זוהר עמר, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן[10].

פרופ' זהר עמר מספר: "יום אחד קראתי את תרגומו הערבי של רס"ג (ר סעדיה גאון) לתורה. כשהגעתי לפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול, ראיתי שבכל מקום שכתוב 'שש' או 'בוץ' הוא מתרגם 'עשֻׁר'. ניסיתי לאתר את מקור המלה, ופתאום נזכרתי כשהייתי מדריך טיולים באזור ים המלח נתקלתי בצמח בשם זה, מה שנקרא היום 'פתילת המדבר' [11].

פתילת המדבר הגדולה בעין פשחה.
יוצר: י.ש.
מתוך ויקימדיה

חפשתי בספרים מתקופת רס"ג, ושם תיארו את 'עשֻׁר' כצמח שהכינו ממנו בדים, שתיאורו דומה להפליא לפתילת המדבר. זו היתה תגלית, שכן עד אז סברו החוקרים ופרשני המקרא שבוץ ושש הם פשתן! פרופ' פליקס אמר שזו אכן תגלית יפה, אך בלתי אפשרית ; הוא אמר שאי אפשר ליצור מזה חוטים ואריגים.

פניתי למומחית לטוויה, טוני פרידמן, וביקשתי שתנסה להכין לי אריג מפתילת המדבר. היא הסכימה, ויצאתי לקטיף מרוכז של הצמח. כל הבית התמלא לי בפקעות של פתילת המדבר. הבאתי לה אותן, ואחרי ארבעה חודשים היא התקשרה ואמרה: 'בחיים לא ראיתי חומר כזה, הוא כל כך חלק שבלתי אפשרי לטוות ממנו חוטים. אני מרימה ידיים'. ובכל זאת, היא המשיכה לנסות. מוצאי שבת אחד היא התקשרה ואמרה: 'הצלחתי'. הכנו את האריג בשילוב עם פשתן, מה שנתן לו חוזק. התוצאה היתה אריג מבריק ומלכותי, שללא ספק מתאים להיות בגד של הכהן הגדול. בסיום הפרויקט הרגשתי שסגרתי מעגל גדול".

יש לציין, שלפי רס"ג לא הייתה סתירה בין מסורת חז"ל הרואה בשש את הפשתן ובין זיהוי העשֻׁר (תפוח סדום), שהרי לפי פירושו [12] הוא נכלל במיני הפשתן, ובלשונו: "כל שש וכל בד הוא סוג של פשתן, שקוראים לו אלעשר".

[1] למדים זאת מהמילה 'בד' הנזכרת בעשיית בגדי כהונה, כגון: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד" (שמות כח, מב) - הוא פשתן. ראה יומא עא, ב; זבחים יח, ב וברש"י שם.

[2] יומא עא, ב וכן רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יד.

[3] ע"פ אנצ' לנוער, הוצאת יבנה, תל אביב, 1995, בערך "פשתן".

[4] המונח 'כותנה' (Cotton) בא משמה של הפשתה בארמית - 'כיתנא', והשתרש בכל השפות.

[5] צמח שסיביו חזקים, ומכינים מהם חבלים, מפרשים ואריגים. השרף המופק מחלקיו השונים משמש כסם משכר - הוא ה"חשיש".

[6] ע"פ "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, הוצאת מסדה בע"מ, 1968, עמ' 284.

[7] ועיין תורה שלימה פרק כה אות מז מה שהקשה עליו.

[8] ע"פ ספר "סדר הדורות", תקופת שלטון יוסף היה בסביבות שנת 2250 ליצירה, והקמת המשכן היתה בשנה השנייה ליציאת מצרים, 2449 ליצירה.

[9] "החי בארצות המקרא", ש. בודנהיימר, חלק ב, תשט"ז, עמ' 313. ראה גם בספר "חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה והתלמוד", חלק ראשון: הארג ותעשיית הארג, א.ש. הרשברג, ורשה תרפ"ד, עמ' מב-מז.

[10] כפי שהובאה בעיתון "בשבע" בתאריך יג בשבט תשס"ד (5.2.04). ראה במאמר "זיהוי השש על פי רב סעדיה גאון", ד"ר זהר עמר, בדף השבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אונ' בר-אילן, מספר 588, פרשת תצוה, תשס"ה.

[11] הצמח עשֻׁר ידוע בספרות הערבית לדורותיה ומזוהה עם הצמח הנקרא בימינו בשם "פתילת המדבר הגדול" (Calotropis procera) או בשם העממי הראוי לו יותר: "תפוח סדום".

[12] י. רצהבי, פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' קנב.

עצי שיטים

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת תרומה

מאת: אורן סעיד

מעצי שיטים הכינו את קרשי המשכן. נחלקו חוקרי זמנינו, באיזה מין שיטה השתמשו: שיטה מלבינה או שיטת היאור.

עצי השיטים היוו את עץ הבנייה של המשכן. מהם הכינו את קרשי המשכן: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (כו, טו-טז). הבריחים שחיברו את הקרשים היו עשויים עצי שיטים (כו, כו). כמו כן בנו מהם את המזבח (שם כז, א), הארון ובדיו (בדי הארון הם המוטות שבהם הרימו את הארון; שם כה, יג), השולחן (שם, כג) ועמודים לכפורת ולמסך (שם כו, לב).

השיטה נמנית עם העצים שיפריחו את המדבר בחזון הגאולה: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיה מא, יט). על תפוצתה של השיטה בארץ מעידים שמות המקומות: שיטים - בעבר הירדן מול הגלגל (במדבר כה, א); נחל השיטים זוהה עם נחל קדרון שמימיו מגיעים לים המלח, או עם ואדי א-שונט, דרומית לבית לחם [1]: "וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יצא יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יט); בית השיטה זוהה עם הכפר שיטה לא הרחק מבית שאן.

כמעט שאין חולקים על זיהוי עצי שיטים עם העצים מהסוג - ACACIA, המכונים במצרית שנדט וכן בערבית שנט ובמדרש (מדרש הגדול פרשת תרומה) שוניטא. לכאן יש לקשר את העץ המכונה באכדית SAMETU. שיטת היאור נקראת במצרית מגן; באכדית MESAKKANU - MISMAKANNA פירושו עץ המגן - השיטה[2].

יש הסבורים כי השיטה שנמנתה בספר ישעיה אינה ACACIA, כי זו גדלה באזורים ערבתיים ואינה מסמלת את הפרחת השממה. ואולם לא כל השיטים הן מדבריות; אפשר שהנביא נתכוון לשיטה המלבינה, הגדלה בסביבות פוריות. חז"ל מנו שיטה בין מיני הארזים (ראש השנה כג, א) - עצים גדולים וחסונים. התלמוד הבבלי מפרש: שיטה - תורניתא. לפי רש"י היא פין=PINUS, אך אפשר שגם תורניתא זהה עם ACACIA.

חז"ל דנו בשאלה מניין היו לאבותינו עצי שיטים במדבר, ונתנו עליה תשובות שונות: יעקב נטעם בשעה שירד מצרימה, או שהביאום עמם ממצרים[3]; ר' לוי סבור שהביאום למצרים מ'מגדל צבעיא', מקום בעמק הירדן ליד שפך הירמוך (בראשית רבה פרשה צד). בתקופת התלמוד היו במקום זה עצי שיטים מקודשים: "עצי שיטים היו במגדל צבעיא, באו ושאלו לר' חנינא, המותר לעשות בהם עבודה? אמר להם: מכיוון שנהגו בהם אבותיכם באיסור, אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש" (ירושלמי פסחים פרק ד הלכה ד). האבן עזרא מפרש (כה, ה) כי לקחו את עצי השיטים מיער של עצי שיטים שהיה סמוך להר סיני: "...והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום גם אנחנו נסור אל משמעתם. ואם סברא היא יש לבקש דרך אחרת. ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים" (כה ,ה).

עצי השיטים נועדו בעיקר לקורות. מעצי השיטה נוטף שרף, שהקדמונים השתמשו בו לצורכי רפואה.

פרופ' יהודה פליקס כותב[4]: הנימוקים המביאים אותנו למסקנה ש"עצי שטים עומדים" וכן 'שטה' שבישעיהו היו מהמין שיטה מלבינה:

1. התורה הדגישה שלבניית המשכן השתמשו ב"עצי שטים עומדים", היינו עצים זקופי גזע שניתן להפיק מהם קרשים ישרים ורחבים. רק השיטה המלבינה יכולה לספק גזעים רחבים כאלה, בעוד שהשיטים המדבריות הן בעלות גזע קצר ומעוקל.

2. המשקל הסגולי של עצת השיטה המלבינה הוא נמוך מאד (0.52 גרם לסמ"ק). עובדה זו יש בה כדי להסביר את הנאמר שארבע עגלות בלבד הובילו את קרשי המשכן[5].

3. העצה של השיטה המלבינה משובחת מאד לבנייה. במיוחד חשובה תכונתה שלא להיסדק ולא לשנות את נפחה בעת ספיגת רטיבות (טל וגשם) וייבוש לסירוגין, דבר שהיה טוב מאד למבנה מיטלטל כמשכן, שבו היו הקרשים משולבים. מניסויים למדתי כי שאר מיני השיטה נסדקים במעבר מרטיבות ליובש.

4. לשיטה המלבינה נתכוון ישעיהו בשם 'שטה' אותה מנה עם העצים שיפריחו את דרך הגאולים במדבר, באשר אף היא, כשאר העצים שנמנו אתה, זקוקה לקרקע לחה ופוריה. ברור שהנביא לא נתכוון לשיטים המדבריות הגדלות ממילא במדבר ובערבה.

לעומת זאת, פרופ' כסלו טוען [6]: קיימים כמה מינים של שיטה, ביניהם: "שיטה מלבינה" ו"שיטת היאור". לא קל לברר באיזו שיטה השתמשו בני ישראל לבניית המשכן. הלוא מדובר בקרשים ענקיים, שגובהם עשר אמות ורוחבם אמה וחצי. שיטת היאור היא עץ לא גדול, ואי אפשר להפיק ממנו קרשים בגודל כזה. מנגד, השיטה המלבינה היא אמנם עץ גדול-מימדים אלא שאיכותו ירודה, הוא רגיש לפגעי המזיקים ובלתי ניתן לעיבוד. לכן קשה להניח שקרשי המשכן, שהיו אמורים להיות משובחים וגם איתנים כדי שיוכלו לעמוד מול פגעי הטבע ובכל טלטולי הדרך, נעשו מהשיטה המלבינה. לכן הוא מעלה סברה, שבני ישראל השתמשו בשיטת היאור. ומה באשר לגודל? אפשר שחיברו כמה קרשים קטנים לקרש גדול אחד, או כדברי המדרש (תנחומא תרומה) שזה היה מעשה ניסים [7]. ואכן תגלית ארכיאולוגית של תרמילי פרי של עץ השיטה בארץ ישראל, מאשרת כי אכן צמח בעבר גם סוג זה של עץ השיטה, שיטת היאור.

[1] במקום זה גדלה גם היום השיטה המלבינה - להלן.

[2] פרופ' יהודה פליקס, בספרו "עולם הצומח המקראי - תיאורם וזיהויים של הצמחים שנזכרו בתנ״ך", עמ' 96, הוצאת מסדה, 1968, רמת גן.

[3] תנחומא תרומה ט.

[4] פרופ' יהודה פליקס, בספרו " עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, בערך "שיטה" עמ' 236-242. הוא מציין, שכבר החוקר ברוך צ'יזיק בספרו "אוצר הצמחים" [הרצליה תשי"ב, עמ' 721] , הקדימו בזיהוי זה של שיטת המשכן עם השיטה המלבינה.

[5] ראה גם במאמר "כיצד העגלות נשאו את קרשי המשכן?", בפרשת נשא.

[6] עלון 'שיחת השבוע' מס' 477, פרשת תרומה, תשנ"ו, 1996, צעירי אגודת חב"ד המרכז, עורך: מנחם ברוד. ראה גם מאמרו של מרדכי כסלו, "שני מיני שיטה שימשו לבניית המשכן וכליו", דף שבועי פרשת תצוה, תשע"ד מספר 1055, בהוצאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן.

[7] על פי המדרש, היו לבני ישראל קרשים מוכנים ממצרים, מיעקב אבינו: "מהיכן היו הקרשים? יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בניי, עתידים אתם להיגאל מכאן והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן. אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם. מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים" (תנחומא תרומה ט).

המנורה והשקד

תוויות: פרשת תרומה, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

התורה מצווה, שקישוטי המנורה, הגביעים, הפרחים והכפתורים, ירוקעו עם תבליטי שקדים על גבם.

נאמר בפרשתנו: "שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה" (כה, לג). במנורה היו שלושים סוגי קישוטים: גביעים, פרחים וכפתורים. התורה מציינת שכל קנה מקני המנורה, היה מעוטר בשלושה גביעים " מְשֻׁקָּדִים", כפתור אחד ופרח אחד. מה פירוש הביטוי "גביעים משוקדים"?

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש
(מוצגת במדרגות היורדות מהרובע
היהודי לכותל המערבי)
מתוך ויקימדיה

רש"י פירש: "כתרגומו, מצויירים היו עושים, כדרך שעושין לכלי כסף וזהב שקורין ניילי''ר [1] בלע''ז". כלומר, דפנות הגביעים היו" משוקדים", דהיינו, חוטבו בהם בליטות לקישוט, לאו דווקא בצורת שקדים. ברם, הרמב"ם ציין שהכוונה לבליטות בצורת שקדים: "ומה שנאמר בתורה 'משוקדים' פירושו - עשויה שקדים, והיא אומנות ידועה אצל אומני הנחושת, שהם מכים בקורנס על המתכת עד שייעשה כולו שקדים שקדים, וזו מלאכה ידועה שאין צורך לתארה" (רמב"ם פרוש המשניות למנחות ג, ז). כך גם פירש הרס"ג (=רבי סעדיה גאון) המובא באבן עזרא: "שלשה גבעים - אמר הגאון, כי משקדים כדמות שקדים" (כה, לג); וכן ביאר הרשב"ם: "משקדים - כעין שקדים של בליטות בכותלי הגביעים, כעין שעושים כלי כסף מצויירים בליטות כעין כפות או כעין תפוחים שקורין קולייר"ץ בלע"ז" (כה, לג).

יש לציין, שחז"ל הסתפקו האם הגביעים הם שהיו משוקדים, או שהיו אלה הכפתורים והפרחים, על פי הפסוק בפרשתנו: "וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ" (שמות כה, לד) ומבאר רש"י: "משקדים כפתריה ופרחיה - זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע [2], שאין ידוע אם גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה" (שם). חז"ל הסתפקו, האם צריך לקרוא "וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים" ואז "כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ", או שיש לקרוא "וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים" ואז " מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ".

לעניין הלכה "משוקדים" מתייחס הן לגביעים והן לכפתורים והפרחים, כפי שפסק הרמב"ם: "...ובכל קנה וקנה מהן, שלשה גביעים וכפתור ופרח, והכל משוקדים, כמו שקדים שקדים בעשייתן" (הלכות בית הבחירה פרק ג, הלכה ב).

בשחזור המנורה שעשו אנשי 'מכון המקדש', המוצב במורד הרובע היהודי בירושלים, בואכה הכותל המערבי, עשו בליטות דמויות פרי השקד הן על הגביעים, הן על הכפתורים והן על הפרחים[3].

מדוע דווקא צורת שקדים נחרטו על עיטורי המנורה?

האבן עזרא מבאר: "והנכון שהוא מגזרת 'לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם' (משלי ח, לד)". רש"י על הפסוק במשלי (שם) פירש: "לשקוד – לשמור; על דלתותי - להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון. א"כ המונח "לשקוד" מדבר עמידה על המשמר יום יום בחריצות ובעקביות וכן על זריזות [כפי שפירש רש"י "להיכנס ראשון לבית המדרש..."]. מאחר שהשקד פורח בסוף החורף-בטרם יופיעו העלים-והואיל והוא הפורח ראשון בין עצי הפרי, סימל מקל השקד שראה הנביא ירמיהו (א, יא-יב) את הזריזות והשקידה [4]. גם במנורה ייתכן, כי שמו דגש על ההתמדה והשקידה על הדלקת המנורה מידי ערב.

בפסוקי התורה הביטוי "משוקדים" בד"כ מוצמד לקישוט המנורה ה"גביע" ["גביעים משוקדים"]. אמנם לפרי השקד אין כל דמיון לגביע. אולם שונה הדבר בפרי השקד החונט, טרם נשרו "עלי הגביע" של הפרח. השקד הצעיר בתחילת התפתחותו נראה, יחד עם שרידי הפרח שמעליו, ממש כגביע [5].

[1] ניילי''ר – לגפר – לבצע תצריב באמצעות גפרית. על תהליך זה, ראה בפרשת כי תשא, במאמר "יצירת העגל והשמדתו".

[2] ע"פ מסכת יומא דף נב, א: "תניא, איסי בן יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להן הכרע: שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם".

[3] על פי המאמר "גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים- מי משוקד?" מאת רפאל מלכה, 26/01/2014, באתר "צמח השדה".

ראה ציור באתר "מכון המקדש", במאמר "משוקדים"

[4] להרחבה ראה במאמר "השקדיה" בפרשת קרח.

[5] טבע ונוף במורשת ישראל / נגה הראובני, עמ' 129, נאות קדומים בע"מ, 1980.

המשכן וניוטון

תוויות: פרשת תרומה, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

האיש שאולי אחראי יותר מכל אחד אחר למהפכה המדעית ששינתה את עולמנו, היה נחוש לחשוף את הקשר המהותי בין האלוקים שברא את היקום וביתו של הקב"ה.

פרשתנו עוסקת בבניית משכן אוהל מועד. בבית הספרים הלאומי בירושלים מצוי אוסף כתבי יד של ניוטון[1], "רשימות על המקדש היהודי", המכונה "סודותיו של ניוטון" (Newton's Secrets), העוסקים בפרשנות המקרא, במבנה המשכן ובית המקדש, בחישובי קץ הימים, באלכימיה ובהיסטוריה עתיקה. אוסף זה חושף צד פחות מוכר של ניוטון - כפילוסוף דתי. כתבי היד של ניוטון העוסקים במקדש היהודי, מתוארכים לשנים 1675–1685.

המקדש היה בעל חשיבות לניוטון משלוש סיבות עיקריות: ראשית, ניוטון ראה בבית המקדש היהודי דגם של היקום. הוא האמין שהמקדש בירושלים והחצר שהקיפה אותו הוא דגם של מערכת השמש ההליוצנטרית[2], כשהמזבח העולה הממוקם במרכז מייצג את השמש. שנית, העניין של ניוטון בארכיטקטורה של המקדש ניזון מאמונתו כי המקדש שימש "אתר החזיונות" של חזון אחרית הימים. נוסף על כך, הוא האמין שהמקדש יבנה מחדש בירושלים בפאר גדול יותר מבעבר[3].

תרשים בית המקדש לפי אייזיק ניוטון.
מתוך ויקיפדיה

אייזיק ניוטון החשיב מאוד את מידות המשכן ומידות בית המקדש, וערך מחקר מקיף כדי לוודא מהן המידות האלה. הוא כותב: ״מבנה בית המקדש של שלמה הוא דגם של מערכת העולם, שתוכננה בחוכמת האל…נבנה בדיוק לפי עקרונות ההרמוניה הארכיטקטונית ... פשטותו והרמוניית היחסים שבּו מגלים את הסדר האלוהי״[4].

לצורך המחקר הסתייע ניוטון במקורות עבריים, ובתרגומים הקלאסיים של המקרא ליוונית (תרגום השבעים – ספטואגינטה) וללטינית (וולגטה). ניוטון מצרף שני תרשימים על בית המקדש של שלמה לספר בעל אופי היסטורי, ונראה כי הוא חשב שתבנית המשכן צופנת בתוכה גם את ההתנהגות האנושית בדברי הימים. חלק מהמסמכים מכילים עברית בכתב ביד של ניוטון, ובהם ביטויים שאולים מהסידור ומהתנ"ך[5].

כתביו הלא מדעיים של ניוטון נמכרו בשנת 1936 במכירה פומבית של בית סות'ביס בלונדון. היו כאן כמיליון מלים בנושאים אלכימיים וכשלושה מיליון בנושאים תיאולוגיים ופרשנות כתבי הקודש. חלק ניכר מן הכתבים הללו נרכשו בסופו של דבר על ידי שני מלומדים: הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס שהוריש את האוסף שלו ל ל-King's College באוניברסיטת קיימברידג', והמזרחן אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877-1951). אלברט איינשטיין כתב מכתב לשלום יהודה על חשיבות הכתבים האלו של ניוטון[6]:

"כתבי היד של ניוטון על נושאים תנ"כיים נראים לי מעניינים במיוחד, מכיוון שהם מאפשרים לנו ראייה מעמיקה של יחודו הרוחני ודרך עבודתו של אדם דגול זה. ניוטון היה בעל אמונה בלתי מעורערת במקורו האלוהי של התנ"ך, אמונה שעומדת בניגוד מוזר לספקנות הביקורתית, שמאפיינת את עמדתו אל מול הכנסיה. בשל אמונה זו, היה ניוטון משוכנע שחלקי התנ"ך המעורפלים לכאורה, מכילים נבואות חשובות, ושכדי להבהיר אותם אנו חייבים לפענח את לשון הסמלים שבה נכתבו. ניוטון הקדיש לפענוח זה, כלומר לפרשנות, מחשבה מעמיקה ושיטתית, תוך שימוש מוקפד בכל מקור שעמד לרשותו.

בעוד שבתחום עבודתו הפיסיקלית של ניוטון, דרך התפתחותה של מחשבתו תישאר לוטה בערפל, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, בתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים; לכן כתבים אלה, שברובם לא התפרסמו, מאפשרים מבט מעניין עד מאוד על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו".

כתבי היד של ניוטון, וביניהם גם תרשים המקדש של שלמה כפי שצוּיר על ידי ניוטון, פורסמו בתערוכה מיוחדת של הספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בשנת 2007 בחודשים יוני-יולי. גרסה וירטואלית של התערוכה המאפשרת עיון בכתבי היד ובספרים נדירים מאוסף זה הועלתה לאתר הספרייה[7].

אם כן, זאת עובדה, שהאיש שאולי אחראי יותר מכל אחד אחר למהפכה המדעית ששינתה את עולמנו, היה נחוש לחשוף את הקשר המהותי בין האלוקים שברא את היקום וביתו של הקב"ה, בית המקדש בירושלים.

[1] סר אייזק ניוטון (1642-1727) היה פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי, אשר נחשב לאחד המדענים הגדולים בכל הזמנים.

[2] המודל ההליוצנטרי הוא תאוריה מדעית שלפיה השמש נמצאת במרכז היקום, וכדור הארץ נע יחד עם כוכבי הלכת האחרים סביבה.

[3] "בית המקדש של ניוטון", הספרנים - מגזין הספריה הלאומית, שרון כהן, מרץ 2019.

[4] ראה גם "אייזק ניוטון ובית המקדש", עיבל לשם רמתי, הוצאת רזיאל, 2005, בהקדמה.

[5] להרחבה ראה בספר

“Isaac Newton's Temple of Solomon and his Reconstruction of Sacred Architecture”, by Tessa Morrison, Springer Science & Business Media, 2010.

[6] אינשטיין. ספטמבר 1940, אגם סרנק. "מכתבו של אלברט איינשטיין אל אברהם שלום יהודה", בתוך, "בית המקדש של ניוטון", הספרנים - מגזין הספריה הלאומית, ראה הערה קודמת.

[7] "כתבי אייזק ניוטון", אתר הספריה הלאומית, ירושלים ישראל.