בישול בשר

 מאת: אורן סעיד

את קרבן הפסח אסור לאכול כשהוא מבושל או צלוי בדרגת נא.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות הקרבת קרבן פסח. את בשר קרבן פסח צריך לאכול לאחר שנצלה על האש: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (יב, ט). אין לאכול את קרבן כשהוא עדיין 'נָא'. אונקלוס תירגם: "נָא - כִּד חַי", והכוונה שאין לאכול את הבשר כשהוא חי. רש"י מבאר שאין לאכול את הבשר כשהוא עדיין לא צלוי כל צרכו (שם); וכן פירש הרלב"ג: "נא - הוא לפי הוראת הגדר, מה שהתחיל להתבשל ולא נתבשל בשלמות" (שם). כיום, המונח 'נָא' מתייחס לבשר מבושל למחצה. במאמר זה נעסוק באופני בישול הבשר, שהוזכרו בפסוק.

בשר נא

מרקמו של הבשר משתנה בהתאם לטמפרטורת הבישול. בטמפרטורה של כ-50 מעלות צלזיוס, המיוזין, שהוא החלבון העיקרי של סיבי השריר, עובר שינוי במבנה המרחבי שלו, שמשפיע על תכונותיו[1]. לאחר מכן החלבונים נקשרים זה לזה ויוצרים יחד רשת תלת-ממדית. בחללים שבין החלבונים ברשת הזאת נקשרים מים ונוצר מעין קריש (ג'ל) – בתהליך המכונה "הקרשה", שמעלה את סמיכות הנוזל העוטף את הבשר.

בשר נא (rare).
יוצר: FotoosVanRobin
מתוך ויקימדיה

כתוצאה מתהליכים אלו הבשר מתקשה. זה קורה משום ששרשראות המיוזין נקשרות יחד לרשת תלת-ממדית וחלק ממולקולות המים שהפרידו קודם בין החלבונים נדחקות החוצה ואפשר לראות אותן על כלי הבישול לצד מרכיבים נוספים. בשר שבושל בטמפרטורה כזאת נקרא בשר נא (Rare).

כשטמפרטורת הבישול עולה ל-60 מעלות, חלבונים נוספים עוברים הקרשה והבשר ממשיך להתקשות עקב פליטה של עוד ועוד נוזלים. הבשר מגיע לדרגת בישול בינוני-נא (Medium-rare). כשמתקרבים ל-65 מעלות, הבשר משחרר עוד ועוד נוזלים, מתכווץ ומקבל מרקם דמוי גומי. הגורם לשינויים האלה הוא החלבון קולגן - חלבון ארוך ונוקשה והוא החלבון הנפוץ ביותר אצל יונקים -  שמתחיל בטמפרטורות האלו לעבור גם הוא שינוי במבנה המרחבי שלו, שמשפיע על תכונותיו[2].

בישול בסיר כפול על האש

התורה אסרה לבשל את הבשר של קרבן הפסח: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" (שם). מבאר רבי אברהם אבן עזרא: "ויתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים על דרך המשקיות; כי ישימו על האש כלי נחושת רחב וימלאו חציו מים, וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים, וככה יתבשל הבשר וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש, והנני הכותב מוסיף על דברי זה החכם, כאשר שמעתי מפיו... ואל תתמה מה צורך לומר שני העניינים בשל ומבושל כי שני בשולים הם כמו שפירש.האחד: להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין..." (שם). האבן עזרא מציין, שהתורה בכפל הלשון "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל",  רומזת לבישול של הבשר ב"סיר כפול": שמים על האש סיר המלא עד חציו במים,  ולאחר שהמים רותחים, שמים סיר  נוסף, פנימי, המכיל את הבשר השרוי במים קרים, בתוך מים החמים - הנמצאים בסיר החיצוני.

האבן עזרא מציין, שהבישול בצורה הזו יותר מועיל, מאשר מאכל שנצלה קרוב אל האש: "וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש" (שם). מדוע הבישול בצורה זו מועיל יותר?

בשר רך יותר

כאמור, ראינו שעד לטמפרטורה  65 מעלות הבשר מאבד נוזלים ומתקשה. בסביבות טמפרטורה 70 מעלות, הבשר מתרכך בעקבות שחלבון הקולגן מתפרק והופך לג'לטין[3]. הג'לטין שנוצר מספק עסיסיות משלו. אך בינתיים הנתח כבר איבד חלק ניכר מהנוזלים שהיו בו בתחילת הבישול.

הבישול בנוזל החם, בסיר הפנימי, מפרק את הקולגן ובו בזמן מונע מהבשר להתייבש. כך מתקבל בשר עסיסי, רך ושופע טעמים, שאת חלקם הוא סופח לתוכו מנוזלי הבישול[4].

בשר בריא יותר

כיום אנו יודעים, שבישול בשר לא ישירות על האש, יותר בריא מצליית בשר על אש גלויה. צליית בשר בטמפרטורות גבוהות מייצרת אמינים הטרוציקלים (HCAs) - כימיקלים הידועים כמסרטנים. כמו כן, צליית מאכלים רוויי שומן כמו בשר שמן או דג סלמון באש גלויה – הגורמת לשריפה של  השומן  המטפטף לגריל, מייצרים פחמימנים פוליארומטים (PAHs), כימיקלים נוספים עם סיכון לסרטן[5].

---

[1] תהליך  זה מכונה "דנטורציה", כלומר שינוי של המבנה המרחבי של החלבון ללא שינוי מקביל במבנה הכימי שלו. מאחר שמבנה החלבון משפיע על תפקודו, חלבונים שעברו דנטורציה מתפקדים אחרת.

[2] "נפלאות הבישול הארוך של החמין", ד"ר דפנה מנדלר, דצמבר 2021,  מכון דודיסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[3] הקולגן,  כשמחממים אותו הוא קורס בחלקו מחומר מוצק וקשיח לג'ל דביק המכונה ג'לטין.

[4] "נפלאות הבישול הארוך של החמין", ד"ר דפנה מנדלר, דצמבר 2021,  מכון דודיסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[5] "יום עצמאות שמח!", באתר של האגודה למלחמה בסרטן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ים התיכון-הים הגדול

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שבסיום מכת הארבה, רוח הבאה מכיוון ה"ים" נשאה את הארבה ממצרים. רבי אברהם אבן עזרא מציין, שהתורה מכנה את צד מערב, בשם "ים", על שם הים התיכון, הנמצא בצד מערב של ארץ ישראל.

בפרשתנו מתואר, כיצד ה' סילק את הארבה ממצרים, לאחר שמשה התפלל לה' על כך: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם..." (י, יט). רש"י מפרש ש'רוּחַ יָם' הוא צד מערב: "רוּחַ יָם – רוח מערבי" (שם). האבן עזרא מציין ש'יָם' בביטוי 'רוּחַ יָם' הוא הים התיכון: "נקרא מערב 'יָם' בלשון הקודש, בעבור הים הגדול היוצא מספרד ועובר על ארץ מצרים של ארץ ישראל - והוא לפאת מערב ואיננו ים אוקיאנוס[1], כי ישראל לא ירשו כל-כך. ונקרא ים ספרד הים הגדול, בעבור שרחבו 300 פרסאות, ושאר הימים שבארץ ישראל כים סוף וים הכנרת וים המלח, אין בהם שיהיה רחב 300 פרסה". האבן עזרא מפרש, שהתורה מכנה את צד מערב בכינוי 'יָם',  על שם הים הגדול - הים התיכון, הנמצא בצד מערב מנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל[2]. בפירושו הנ"ל אנו רואים את בקיאותו הגיאוגרפית של האבן עזרא.

בתיאור הגבול המערבי של ארץ ישראל, התורה מציינת ש'הַיָּם הַגָּדוֹל' הוא הגבול המערבי של ארץ ישראל: "וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם" (במדבר  לד, ו). מפרש האבן עזרא: "הַיָּם הַגָּדוֹל - הספרדי". האבן עזרא קורה לים התיכון הים הספרדי, כנראה בגלל שים התיכון גובל בספרד, אשר זוהי ארץ מולדתו של האבן עזרא[3].

תמונת לווין של הים התיכון
מתוך ויקימדיה

המלבי"ם, גם מציין, שהרוח שנשאה את הארבה ממצרים לים סוף, באה מצד מערב, מצד הים הגדול, הים התיכון; ומדייק, שהכוונה לרוח צפונית-מערבית, שהרי ים התיכון, נמצא צפונית מערבית למצרים, מנקודת ראותם של יושבי מצרים: "ויהפך ה' - העיר רוח מערבי שהוא הפך רוח הקדים והיה חזק להתגבר על רוח קדים שנשב כנגדו, וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף. שרוח מערבי צפוני שבא מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים גבר על רוח קדים ונשאו עד ים סוף שהוא מזרחי למצרים..." (שמות י, יט).

במקומות רבים בחז"ל מוכח, שבלשונם הים הגדול מתייחס לים התיכון, למשל: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: (תהלים כד, ב) 'כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ'? אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל, ואלו הן שבעה ימים: ימה של טבריא, וימה של סדום, ... וים הגדול" (תלמוד בבלי בבא בתרא עד, ב); "אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול" (ירושלמי מסכת ברכות פרק א, הלכה א).

 שיטחו של הים התיכון כ-2,500,000 קמ"ר. ארכו במקום הארוך ביותר ממזרח למערב כ-3,860 ק"מ. עמקו במקום העמוק ביותר כ-5,267 מטרים[4]. למעשה, מבחינת שטחו הים התיכון הוא הים הגדול ביותר (אחרי האוקיאנוסים) בעולם. האבן עזרא שהובא לעיל ציין, שהים התיכון הוא הים הגדול, מבחינת רחבו, רק יחסית לימים בסביבות ארץ ישראל: ים סוף, ים המלח והכנרת (ולא לכל הימים בעולם). האבן עזרא צדק, שהים התיכון, מבחינת רוחבו, הוא הרחב ביותר יחסית לימים בסביבות ארץ ישראל[5];  הרוחב המירבי של ים התיכון הוא כ-1600 ק"מ[6] בעוד שהרוחב המירבי  של ים סוף (האדום) הוא  355 ק"מ,  ושל ים המלח הוא 15 ק"מ ושל ים כנרת הוא 13 ק"מ.

האבן עזרא ציין שרוחבו של ים סוף הוא 300 פרסאות, שהם כ-1380 ק"מ (אם ניקח שפרסה כ- 4.6 ק"מ[7]).   כיום אנו יודעים, שרחבו של ים התיכון אינו קבוע, אלא משתנה במקומות שונים, מרוחב של כמה עשרות ק"מ עד לרוחב מרבי  של כ-1,600 ק"מ. האבן עזרא (1089 - 1167) ביאר לפי הידע הגיאוגרפי שרווח בתקופתו; או שציין את הרוחב של ים התיכון במקום ספציפי, שהיה ידוע לו בתקופתו; או שיתכן שהאבן עזרא התכוון למידה גדולה מאוד ולא מדוייקת, כפי שמצינו שבלשון חכמים המספר 300 מציין מידה גדולה מאוד. על תופעה זו, שהמספר שלוש מאות משמש בלשון חכמים כמספר של גוזמה, עמד כבר הרשב"ם בפירושו על התלמוד[8] (פסחים קיט, א): "משוי שלוש מאות – לאו דווקא. וכן כל שלוש מאות שבש"ס".

לזיהויו של "הים הגדול" יש השלכה הלכתית לגבי ברכת "שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל". בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן רכח, סעיף א) נפסק שיש לברך את ברכת הים הגדול[9], כשרואה את הים התיכון - "הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים". לעומתו, רבים מהפוסקים[10], קבעו שיש לברך רק כשרואה את האוקיינוס.

הים התיכון  מחובר לאוקיינוס האטלנטי במצר גיברלטר במערב. לפיכך[11], הים התיכון מכונה לפעמים בלשון חז"ל בשם 'אוקיאנוס', למשל התרגום יונתן מתרגם: "וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל  - וְיֶהֱוֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא אוֹקְיָינוּס" (במדבר לד, ו).

בהערת אגב יש לציין, שהרמב"ם מכנה את הים התיכון בשם ים המלח : "...ותמצא אותו בספינות אלכסנדריא שהספינות אשר ילכו בהן מארץ ישראל לאלכסנדריא, הם הספינות הגדולות שהם יכנסו בתוך ים המלח" (מסכת כלים, טו,  א). רואים שהרמב"ם מכנה את הים מאלכסנדריא לארץ ישראל, שזה בוודאי הים התיכון, ים המלח[12]. הסיבה לכך כנראה, בגלל המליחות הגבוהה היחסית של ים התיכון, 3.9 אחוז[13], לעומת ים רגיל.

---

[1] גם "רבנו בחיי" סבור דהים הגדול הום הים התיכון ולא ים אוקיאנוס: "מים סוף ועד ים פלשתים - ים סוף הוא לצד דרום, ים פלשתים הוא למערב הוא הים הגדול והוא תחום ארץ ישראל, וכן כתוב (יהושע א, ד) עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם, והים הגדול אינו ים אוקינוס כי ים אוקינוס הוא מקיף את כל הישוב, וממדבר לצד מזרח, ועד הנהר הוא פרת לצד צפון" (שמות כג, לא).

[2] יש לציין שגם הרמב"ן כותב  שהמערב קרוי גם "ים" על שם ים התיכון הנמצא בצד מערב של ארץ ישראל: "והמערב יזכרנו בכינוי ים (למשל שמות כו, כב: 'וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה, תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים'), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי" (שמות כו, יח). ראה במאמר "המצפן המיקראי" בפרשת במדבר.

[3] גם  האברבנאל מכנה את הים התיכון בשם ים ספרד : "...שהעיר הקדוש ברוך הוא רוח מערבי צפוני מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים, והוא ים ספרד" (שמות פרק י פסוק יב-כ). האברבנאל התגורר באזור חצי האי האיברי  - ספרד ופורטוגל.

[4] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "הים התיכון".

[5] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערכים אלו: ים סוף, ים המלח והכנרת.

[6] ראה במאמר  "אוקיאנוגרפיה פיסיקלית: סקירת הים העמוק והאזור החופי", מאת פרופ' אליעזר קיט וד"ר אורי קרושינסקי, המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. המאמר המקוון באתר "תוכנית ימית לישראל" של הטכניון.

[7] 1 פרסה  4 =מיל = 30 ריס = 8000 אמה.  לפי מידות הגאון רבי חיים נאה: 3.84 ק"מ; לפי מידות ה"חזון איש": 4.6 ק"מ (ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "רשימת מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה")

[8] בפרשו את דברי רבי לוי : "משאוי שלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח...".

[9] לפי מנהג הספרדים, מי שלא ראה ים זה במשך שלושים יום, יש לו לברך בראייתו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה את הים הגדול" (שלחן ערוך אורח חיים סימן רכח סעף א, וספר חזון עובדיה על הלכות ברכות עמוד תסז. וע"ע בשו"ת בית נאמן חלק א' חלק אורח חיים סימן כד).

אולם לפי מנהג האשכנזים, מי שלא ראה את הים התיכון במשך שלושים יום, יש לו לברך עליו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (משנה ברורה שם סק"ב, שו"ת תשובות והנהגות חלק ג' סימן עו אות א). ראה גם בספר "וזאת הברכה" עמ' 155 (מהדורה רביעית, תשנ"ו).

[10] רא"ש (תשובה ד, ד) , מגן אברהם, פרישה, גר"א בשנות אליהו ועוד.

[11] כך כותב החיד"א: "דלעולם ים הגדול הוא האוקיינוס, אלא שמאחר דהים של ארץ ישראל מחובר אל האוקיינוס נקרא אף הוא הים הגדול, והן הן דברי התרגום יונתן, דהים שהולכין לארץ ישראל אף הוא נקרא על שם האוקיינוס" (שו"ת חיים שאל חלק א סימן לט, ט).

[12] ראה גם תורה תמימה במדבר (טו, לט).

[13] למען הדיוק: באגן המערבי המליחות היא 3.5% ובחופי ישראל היא 3.9%. ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "הים התיכון".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הירח והמולד

 מאת: אורן סעיד

את הירח החדש אפשר לראות כ-20 שעות לאחר המולד האסטרונטמי, באופק המערבי, מעט אחרי שקיעת החמה, טרם ישקע הירח.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים,  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (יב, ב). מבאר רש"י: "החדש הזה – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי; הזה –נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש; וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר: ויהי ביום דבר ה' (שמות ו, כח), ביום צוותו (ויקרא ז, לח), מן היום אשר ציווה ה' והלאה (במדבר טו, כג)?!  אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה" (שם).

רש"י מבאר ש-ה' הראה למשה את הלבנה סמוך לשקיעת החמה. באמת, את הירח החדש, ניתן לראות ולקדש רק מעט אחרי שקיעת החמה. להבנת דברי רש"י, ראשית עלינו להקדים ולבאר מהו המולד האסטרונומי המכונה גם המולד האמיתי.

המולד האסטרונומי – המולד האמיתי

הירח 34 שעות לאחר המולד האסטרונומי.
יוצר: Mika-Pekka Markkanen
מתוך ויקימדיה

הירח, מקיף את כדור הארץ. הקפה אחת של הירח סביב כדור הארץ (ביחס לשמש) נקראת חודש ירחי. פרק הזמן של הקפה זו הוא כ-29.5 ימים בממוצע. כדור הארץ מקיף את השמש (ביחס לכוכבים) במשך שנה שאורכה 365.242189 ימים.

הירח, כמו כדור הארץ ויתר כוכבי הלכת והירחים במערכת השמש,  אינו מקרין אור נראה משל עצמו. אנו רואים רק את אור השמש המוחזר ממנו לעינינו. מראהו של הירח, לצופה הניצב על פני כדור הארץ, מושפע מהמיקום היחסי של השמש, הירח וכדור הארץ. כאשר הירח נמצא בין כדור הארץ לבין השמש, מרבית השטח של פני הירח הנצפים מכדור הארץ חשוכים, והירח איננו נראה כלל. לעומת זאת, כאשר הירח והשמש נמצאים בכיוונים מנוגדים ביחס לצופה על פני כדור הארץ, מופנה כל חלקו המואר של הירח כלפי כדור הארץ, והירח נראה כעיגול. בשל התנועה המעגלית של הירח סביב כדור הארץ, מראהו של הירח משתנה באופן מחזורי - במשך כ-15 יום הוא הולך ומתמלא, מחרמש דק לעיגול שלם, ובמשך כ-15 יום הוא הולך מתרוקן, מעיגול שלם לחרמש דק[1].

במולד האסטרונומי, הירח נמצא בין כדור הארץ לשמש, באותו "גובה" של השמש, קרוב לקו ה"מחבר" את כדור הארץ לשמש[2]; אך מכיוון שהירח הוא בין כדור הארץ ובין השמש - אור הירח לא נראה ליושבי כדור הארץ משום שרק חציו שהוא כלפי השמש מואר, ואילו חציו הפונה אל כדור הארץ - חשוך[3].   

המולד האסטרונומי איננו ניתן לצפייה בעין אנושית באופן ישיר מכדור הארץ, בגלל שאז כל צידו הקרוב של הירח (זה שמופנה תמיד[4]  כלפי כדור הארץ) חשוך. למרות שהירח והשמש נמצאים במולד באותו צד של כדור הארץ, לא מתרחש כל מולד ליקוי חמה, משום שמסלול הירח אינו מתלכד  עם מסלול השמש - המילקה - במישור אחד, אלא "חותך" אותו – מעל או מתחת למישור שבו נמצאת השמש.

מתי והיכן ניתן לראות את הירח החדש?

"המולד הנראה" הוא הזמן שבו נראה הירח לראשונה אחרי המולד האסטרונומי בארץ ישראל. בתקופה שלפני אימוץ הלוח הקבוע[5], שימשה הראייה הראשונה לקביעת היום הראשון בחודש העברי. את הירח החדש, אי אפשר לראות בעין אנושית פחות מ-20 שעות אחרי זמן המולד האמיתי (האסטרונומי), מפני שהירח דק ביותר, ומפני שביום המולד הירח שוקע סמוך לשקיעת השמש, ואור השמש מעמעם את אור הירח[6] (ולפני השקיעה אי אפשר לראותו בגלל אור השמש). את הירח החדש אפשר יהיה לראות למחרת (בתנאי שמסתכלים במקום המתאים ובשעה המדויקת), באופק המערבי, מעט אחרי שקיעת החמה, טרם ישקע הירח. בדרך כלל, הירח החדש יופיע בצד שמאל של השמש; צפון-מערב בחורף ודרום-מערב בקיץ[7]. עם ראשיתו של חודש חדש מתחיל גם יום חדש, שהרי לפי היהדות הימים מתחילים מהלילה[8].

בעת המולד, הירח צמוד לשמש, זורח ושוקע מיד עמה. ככל שהוא מתרחק מהשמש, נראה אותו שוקע בשעת ערב מאוחרת יותר. בעת המילוא, הירח המלא מצוי מול השמש, זורח עם שקיעתה ושוקע עם זריחתה. לאחר המילוא, הירח ממשיך לאחר ונראה רק בשעות המאוחרות של הלילה. הידעתם שאפשר לראות את הירח גם ביום? למשל כשבוע לאחר מולד הירח, כאשר הירח נראה כחצי כדור, הוא זורח בשעה 12 בצהרים ולכן אפשר לראותו בשעות אחר הצהריים. בימים שלפני המולד, אפשר לראות את הירח סמוך לאופק המזרחי בשעות הבוקר.

---

[1] ראה במכלול – האנציקלופדיה היהודית בערך "מולד הלבנה".

[2] אם הירח נמצא בדיוק על קו זה, יש ליקוי חמה, וכדלהלן.

[3] "הלוח העברי – מבוא", יהודה איזנברג,באתר "דעת", מכללת הרצוג.

[4] הירח סובב סביב צירו בדיוק באותה המהירות שבה הוא מקיף את כדור הארץ. כתוצאה מכך רק צד אחד של הירח מופנה כלפינו בכל רגע נתון – זהו החצי הנראה.

[5] על אורך החודש עברי והשנה העברית בפרט ועל הלוח העברי בכלל, ראה מאמר "שמור את חודש האביב" בפרשת משפטים ומאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" בפרשת ואתחנן.

[6] ראה מאמרם של דרור פיקסלר וד"ר יצחק ישי, "שימוש באופטיקה מודרנית בראיית הירח החדש", תחומין כג, תשס"ג. המאמר המקוון באתר "דעת".

[7] "הירח בלוח העברי", פרופ' אמריטוס עלי מרצבך.

[8] בפסוק החמישי בתורה כתוב "וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָֽד". זאת אומרת שקודם כל ויהי ערב, אחר כך ויהי בוקר, ואז הסתיים היום הראשון. מכאן לומדים שהיממה מתחילה בתחילת הערב ומסתיימת בסוף הצהריים.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

המשקוף והאסקופה העליונה

 מאת: אורן סעיד

בני ישראל נצטוו לתת מדם קרבן פסח על המשקוף. נחלקו המפרשים מהו המשקוף ולמה היה משמש.

בפרשתנו אנו קוראים שבני ישראל נצטוו  לשחוט את קרבן הפסח, לקחת מדם השחיטה של הקרבן, ולתת "אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (יב, כב). זאת כדי שהקב"ה לא יתן למשחית במכת הבכורות  להיכנס לבתי בני ישראל. רש"י מסביר שמשקוף "הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו ולשון שקיפה חבטה, כמו: (ויקרא כו, לו)  קוֹל עָלֶה נִדָּף', [ותרגם אונקלוס:] 'טַרְפָא דְּשָׁקֵיף' [וכן] 'חַבּוּרָה [תַּחַת חַבּוּרָה]' (שמות כא, כה) [תרגם אונקלוס:] 'מַשְׁקוֹפֵי'" (יב, ז); כלומר, המשקוף הוא החלק העליון של הפתח, קורת העץ העליונה במסגרת הדלת[1], שהדלת חובטת בו כשסוגרים אותה. לעומת זאת, הרשב"ם מסביר שהמשקוף הוא "מפתן [=אבן או עץ בחלק התחתון של הפתח] העליון הנראה לעין כל בכניסת הבית, כמו 'וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ' (בראשית כו, ח); והמפרש לשון שקיפה וחבטת הדלת צריך למצוא לו חבר בלשון תורה ונביאים בלשון העברים" (שם). לפי הרשב"ם המשקוף הוא מפתן גבוה הנמצא מתחת לדלת בכניסה לבית.

האבן עזרא פירש שהמשקוף הוא חלון בפתח הבית שדרכו ראו מי נכנס לבית: "מגזרת חלון וישקף; וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה מנהג כל ארץ ישמעאל, כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים... וככה אין בית להם, כי אם בחצר האחת יקרא פתח הבית. והחיצון שער החצר" (שם); וכן פירש הרד"ק: " שקף – ויש לפרש שקף כמו משקוף, כי המשקוף שעל הפתחים היה גם כן מרובע ; והמשקוף הוא חלון שעושין על הפתח להשקיף ממנו, מי שקורא בשער..." (מלכים א, ז, ה).

משקוף בפתח עתיק
מהעיר לפטיס מגנה בצפון אפריקה.
יוצר: Dirk.heldmaier.
מתוך ויקימדיה

בתרגום יונתן בן עוזיאל, מתורגמת המילה "משקוף" - "אִסְקוֹפָּא עִלָּאָה [=האיסקופה העליונה]" (יב, פסוקים: ז, כב  ו-כג). האִסְקוֹפָּה נזכרת רבות בדברי חז"ל (למשל: שבת פרק י, משנה ב) ופירושה סף הדלת, מפתן; לוח עץ או אבן מתחת לדלת. בכתובת הקדשה מכוכב הירדן, החקוקה בפינה של משקוף בזלת, מצינו את המילים: 'הדא סכופתא'; וכן במשקוף בזלת מטבריה חקוקות המילים: 'ה]דה איסקופתא'. מהי האסקופה העליונה הנזכרת בתרגום יונתן?

ב"אבות דרבי נתן" מצינו תיאור של המשקוף והיסקופה העליונה: "רבי אליעזר הקפר אומר: אל תהי כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה ולא כאיסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאיסקופה אמצעית שמנגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופה התחתונה שהכל דשים בה, וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת" (אבות דרבי נתן כו, ו). פרופ' דניאל שפרבר מבאר את דברי רבי אליעזר הקפר, שה"אסקופה העליונה" היא המשקוף – החלק  עליון של הפתח של הפתחים הנמוכים של הבתים, שבשל נמיכותם, בני האדם היו עלולים להתנגש בהם ולהיפגע בפנים ("שמבלעת פרצופות"); כפי שהוא מצא אצל סופר רומאי בשם Novius מהמאה הראשונה לפני הספירה, שקבל על כך שהפתחים הנמוכים שברו את ראשו המסכן. לעומת זאת, המשקוף, שהיה גבוה יותר, היה בעיקר בבתי אמידים ולפיכך שם "אין יד אדם יכולה ליגע בה".

אולם, לא ניתן לפרש כך את המובא בדרך ארץ זוטא (ג, יא) שם נאמר: "אל תהא כאסקופה העליונה שמנגפת את הרגלים וסופה להסתר, ולא כאסקופה האמצעית שיושב עליה זועף, אלא הוי כאסקופה התחתונה שרוב בני אדם דורשים אותה, שכל הבית נסתר והיא לעולם במקומה עומדת". כאן מתפרשים הדברים על יסוד הידיעה כי באותם ימים היו בתים שבפתחיהם שלושה מפתנים. אחד, הגבוה ביותר, נמצא בדיוק מתחת לדלת, ורגלי כל הנכנסים היו נתקלות בו. המפתן השני היה כעין מדרגה מבחוץ, ועליו היו יושבים אנשים ברוגז ובזעף ומביטים בכעס על הנעשה בחוץ. המפתן השלישי היה בפנים, במישור אחד עם הרצפה, וכל הנכנסים לבית היו חייבים לדרוך עליו; וגם כאשר נהרסים כל קירות הבית, מפתן זה נשאר על עומדו. דוגמה לפתח בעל שלוש אסקופות נמצאה בחפירת בית מגורים פרטי בחורבת סוסיה[2].

לפי פירוש זה, רש"י פירש שהמשקוף הוא החלק  העליון של הפתח, שהיה נפוץ בבתי עשירים. הרשב"ם, פירש שהמשקוף הוא המפתן העליון – אבן הנמצאת בדיוק מתחת לדלת בכניסה לבית; ומאחר ורגלי כל הנכנסים נתקלות בו – לכן הוא נבחר למקום שבו צריך לשים את הדם בפתח הבית. לפי "תרגום יונתן", המשקוף הוא האסקופה העליונה – החלק העליון של הפתח הנמוך של הבית -  כפי שהיה נפוץ בבתים של אנשים רגילים.

במאמר המוסגר, נוכל להבין עכשיו את דברי רש"י בסוגיא במסכת חולין: בתלמוד בבלי מסכת חולין (י, ב), מובאת ברייתא, הדורשת את הפסוק "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, לח),   העוסק בהסגרת בית המנוגע בצרעת הבתים על ידי הכהן, שהכהן אינו יכול לעמוד תחת חלל המשקוף כשהוא מסגיר את הבית, מכיוון שהמשקוף הוא חלק מהבית, והפסוק אומר "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת" (שם) ; אלא "עומד בצד המשקוף ומסגיר" (שם) – על הכהן לעמוד בצד המשקוף, מבחוץ, ולהסגיר את הבית. רש"י מסביר "תחת המשקוף  - מפתן העליון" (שם). רש"י כאן, אינו סותר את שיטתו שהמשקוף הוא החלק העליון של הפתח. כוונת רש"י, שהכהן עומד על ה"המפתן העליון" – האבן הנמצאת בדיוק מתחת לדלת, תחת המשקוף, ורגלי כל הנכנסים היו נתקלות בו– ומסגיר את הבית. כך גם פירש ב"חדושי הר"ן" בסוגיא המקבילה בנדרים (נו, ב): "אי אל פתח הבית - ...הוא אמינא שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר..." (שם).     

א"כ, הארכיאולוגיה עזרה לנו להבין את המחלוקת בין רש"י לרשב"ם, וכן את התרגום יונתן, בביאור המונחים  "משקוף" ו"אסקופה עליונה".   

 

---

[1] בניגוד לפירוש משקוף כיום - קורות העץ הצדדיות של מסגרת הדלת (ולא רק קורת העץ העליונה).

[2] ע"פ הספר  "תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד" מאת פרופ' דניאל שפרבר, יד יצחק בן-צבי, 1993, פרק שישי "הפתח והאיסקופה" עמ' 46-48.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מכת החושך

 מאת: אורן סעיד

הפרשנים תיארו את מהות החושך שהביא ה' על מצרים בדרך הטבע. עם זאת, התורה מציינת מפורשות, שהיה במכת החושך נס, שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת החושך שהביא ה' על המצרים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.  לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י, כב-כג). תופעה כזו יכולה לקבל הסבר של נס, כי החושך שהוא היעדר האור שמקורו בשמש, יכול לחול עקב שיבוש מהלכי גרמי השמיים ושיבוש כזה, שינוי מנוהגו של עולם, הרי הוא נס. אף על פי כן מפרשים שונים פירשו באיזה אופן, המוכר לנו בדרך הטבע, הביא את ה' את מכת החושך על מצרים [1] . אולם התורה מציינת מפורשות, שהיה בה נס, שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים:

א.      בעיתוי – התורה מציינת, שהחושך התחיל להופיע מיד לאחר שמשה נטה את ידו לכיוון השמים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כב).

ב.      בעוצמה – התורה מציינת, שזה לא היה סתם חושך, אלא חושך כזה, שבו האנשים לא יכלו לראות אחד את השני ולא יכלו לצאת מהבתים [2]: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כג). הרמב"ן מציין (שם), שלא יכלו אפילו להדליק נרות, כי החושך היה מכבה אותן. רש"י ביאר, שבשלושת הימים הראשונים "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שם), ובשלושת הימים הנוספים, החושך התגבר, "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו" (שם) עד כדי כך שלא יכלו לזוז ממקומם "יושב – אין יכול לעמוד, עומד – אין יכול לישב" (רש"י, שם).

ג.        במרחב – המכה פגעה רק בארץ מצרים: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כב).

ד.      בהבדלה – החושך היה רק למצרים ואילו לבני ישראל היה אור בבתיהם: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג).

למעשה, כלל זה נכון גם לגבי מכות נוספות [3], בהם נראה, לכאורה, שדרך הבאת המכה היא תופעת טבע רגילה, כגון: צפרדע, כינים, ערוב, ברד וארבה. במאמר זה אתמקד במכת החושך, ואביא את הדעות השונות על האופן בו הקב"ה הביא את מכת החושך על מצרים, בדרך נס באמצעות הטבע.

ענן או ערפל כבד מאד

אור הירח בלילה חשוך.
במצרים היה חושך מוחלט.
יוצר: Krückstock
מתוך ויקימדיה

הרמב"ן מתאר בפירושו כדלקמן: "וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו,  כי לא היה החושך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חושך אפלה, כלומר איד עב מאוד שירד מן השמיים , כי על כן אמר 'נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם' (י, כא), להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם והייתה מכבה כל נר כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החושך העצום לא יתקיים הנר, וכן העוברים בהרי חושך [4] לא יעמוד להם שם הנר ולא האש כלל [5], ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. ואלמלא כן היו משתמשים בנרות, וזהו שאמר הכתוב: 'שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁך' (תהילים קה, כח), כי היה שילוח חושך לא אפיסת אור היום בלבד. ויתכן שהיה איד עב מאוד מורגש שהיה בו כמו ממש [6], כדברי רבותינו, כאשר הוא בים אוקיינוס בעדות ר"א (=רבי אברהם אבן עזרא)".

אכן, האבן עזרא שהרבה לנסוע דרך הים מעיד, כי נתקל ב"חושך עב" כלומר בעננות כבדה או בערפל כבד מאד, המונע את הראייה לחלוטין: "והנה בים אוקיינוס יבוא חושך עב, שלא יוכל האדם להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמישה ימים, ואני הייתי שם פעמים רבות" (י, כב). האוקיינוס בדברי האבן עזרא הוא האוקיינוס האטלנטי [7], הגובל בספרד, ארץ הולדתו של האבן עזרא, בה חי את רוב שנותיו. הערפל שכיח לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. עננות כבדה  שכיחה מעל האוקיינוסים בכלל [8].

"תבלוּל" בעין

בעל ה"תורה תמימה" [9] כותב (שמות י, כא): "ולולא מסתפינא להמציא דבר חדש הייתי אומר דעניין החושך היה לא באוויר, רק בעיני האנשים, והיינו שהיה מתוח תבלול על אישון העין, ואמרו חכמים שאותו תבלוּל היה נמוש ביד וגם היה כעובי דינר, וניחא הכל". לדעתו, מכת חושך התרחשה, ע"י כך שעיני המצרים חלו ב"תבלוּל", מחלה בה רקמה מיותרת המכסה את הקרנית (=הקצה הקידמי החיצוני של העין) ומגיעה עד לאישון [10], וזהו מה שנאמר במדרש (שמות רבה יד, א) שהחושך היה כעובי דינר. לבני ישראל היה אור, כי הם לא חלו ב"תבלול [11]".

מה שקשה ל"תורה תמימה" זה, שאם היה חושך מוחלט, משמע שנשתנו מעשי בראשית והרי הקב"ה הבטיח לנח ולבניו שגרמי השמים לא יפסיקו את פעולתם: "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב) ? לכן דחק עצמו לתרץ כדלעיל. אולם לא ברורה שאלתו של ה"תורה תמימה"- הרי מפורסם המדרש שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית את כל הניסים ובכללם עשרת המכות במצרים; לכן מכת החושך אינה חריגה ממעשה בראשית. ב"תורה שלימה" [12] מביא סקירה על התיאורים של מכת החושך. זוהי התייחסותו של בעל התורה שלימה לדעתו של ה"תורה תמימה": " ובמחילת כבודו, כד ניים ושכיב אמר מילתא דא (=כאשר שכב וישן אמר דבר זה) ולא עיין כלל בדבר. ולא ראה כל דברי חז"ל והראשונים שהבאתי בפנים, שהיה אד עב מאד מורגש כמו ממש שהיה מחשיך למצרים. וכמה מוזר הדבר להמציא מדעת עצמו נסים שלא היו ולא נבראו, ולהכחיש המסורה וכל דברי רבותינו הראשונים". הוא מסביר את המדרש שאומר שהחושך היה כעובי דינר, שאין הכוונה לחושך הדק, אלא ההיפך, חושך עב, וכפי שמוכיח ממדרשים ומגירסאות אחרות, שהחושך היה עבה 'ארבעים כריכה'.

ליקוי חמה מלא

יש הטוענים שמכת החושך היתה ליקוי חמה מלא. חישובים מראים שליקוי כזה התרחש בשנת 1335 לפנה"ס. אולם יש להעיר, שתאריך זה אינו תואם את 'סדר הדורות'-בו נאמר שמכת החושך היתה בשנה שבה יצאו בני ישראל ממצרים, בשנת 2448 ליצירה [13], שזה בשנת  1312 לפנה"ס! כמו כן, ליקוי חמה מלא אורך לכל היותר שבע דקות, ואילו החושך במצרים ארך שלושה ימים (או שבעה ימים לדעה אחרת). כבר לפני 700 שנה "בעל המבחר" (פרשת בא) כתב שאין לומר שהיה ליקוי חמה או ליקוי לבנה שהרי כתוב "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג).

התפרצות הר געש

רבנו בחיי פירש: "והסיבה שמכת החושך, והממש שנתן בו, הוא שאין להבין שהחשיך השמש בגלגלו אך עמד באורו ותקפו כל ימי החושך כשאר הימים, ועולם כמנהגו נוהג, אבל הענין הזה היה שהושחר האוויר בכל ארץ מצרים כי נסתתמו שביליו, ויסגור ה' בעדם מהכנס האור בהם..." (י, כא). האברבנאל כתב [14]: "שהעלה אדים עבים על כל גבול מצרים בעובי גדול ומוכפל".

יתכן שהאדים והעננים שהקב"ה שלח למצרים או "השחרות באוויר" היו כתוצאה מהתפרצות הר-געש; וכך סבורים חלק מהחוקרים [15]:

בגלעיני קידוחים מקרקעית הים-התיכון, נתגלו שתי שכבות של אפר וולקני המשתרעות על פני שטח של כמאתיים אלף קמ"ר. השכבות האלו מתעבות אל עבר הר געש שעל האי סאנטוריני שמצפון לכרתים ומכאן שזהו מקורן. מעריכים כי ההתפרצות שגרמה לפליטת האפר אירעה בשנת 1400 לפנה"ס [16]. האבק הוולקני החשיך את פני השמים על פני אגן הים התיכון המזרחי למשך מספר ימים, עד שהתפזר על פני כל כדור הארץ. בכתבי המצרים ישנו תיאור של אירועים מימי אמנחטוף השלישי (בערך 1400 לפנה"ס) המספר על מבוכה נוראה, רעש המכלה את הארץ, הרס ערים, דם מכל עבר, מגפה בכל מצרים וחושך מוחלט שבו אי אפשר לחיות.

מכת החושך בספר קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו מתוארת כך: "וחושך עמוק ללא נגה הקיף את מצרים, שמתו מיתה עלובה, הואיל ונסגרו עיניהם עליהם, ונחסמו דרכי נשימתם מחמת האפלה העמוקה. והיה חשש שמא יחנקו בכלל בתוך הערפל" (ספר שני יד, ה). בספר "בחיי משה" לפילון מתוארת המכה כך: "ויבא ה' רעה אחת גדולה מאשר לפניה, כי בעצם היום לטוהר היה פתאם החושך פרוש על ההרים, אם מפאת שנפקד מאור השמש, או בסבת התקדרות העבים ותמש חושך, ומחשרת מים אספה השמש זהרה ולא האירה עדי שלושת ימים נמשכו, ולא קם איש מתחתיו, וברצותם לצאת להסך את רגליהם מששו כעוור באפילה, ויהי להם למכשול ולפוקה כל דבר אשר לפניהם, מעדו קרסוליהם ויתנגפו רגליהם, ובנרות לא היו יכולים להשתמש, מפני שכבה אותם הרוח סערה, ומלבד זה לא יתקיים הנר בחושך אפילה, לזאת עיניים להם ולא ראו, הראייה חלפה הלכה לה, וכאשר חשכו הרואות בארובות, נתבטלו מהם גם יתר החושים, הדיבר אין בהם, אוזניים תחרשנה, האוכל לא טעם, כלם דמו ויחרישו ויחזק עליהם הרעב ויענם, כל החושים הרגישו את יד ה' אשר עליהם קשתה, עד שנכמרו ניחומי משה ויתפלל בעדם אל ה' ויפץ ענן אורו, והחושך נעתק ממקומו, הלילה עבר ויבא תחתיו יום צח וטהור" (פרק י).

לאור התיאורים של מכת החושך שהובאו לעיל, העולים בקנה אחד עם התופעות של התפרצות הר געש והקירבה בין תאריך יציאת מצרים להתפרצות [17], ניתן לייחס להשפעת התפרצות הסאנטוריני חושך למספר ימים וזוהי מכת החושך. מובן שזו לא היתה התפרצות מיקרית, אלא התפרצות מכוונת ע"י הקב"ה בזמן ובמקום המתאימים.

ואיך לפי הסבר זה וכן לפי הפירוש שמכת החושך היתה ערפל כבד, התרחשה ההבדלה בין המצרים לבני ישראל - "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"?

כותב הרלב"ג: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם – רוצה לומר שבמקומות שהיו יושבים היה אור, ולא היה נכנס בהם זה האד העב הקיטורי. וזה תכלית הפלא, כי המצרי שהיה שכן לישראל – היה החושך בביתו, ובבית ישראל היה אור" (שמות י, כג). כמובן שזהו נס שה' עשה, שהאפר הווולקני או הערפל  לא הגיע למקום שבו שהו בני ישראל אלא רק למקומות שבו היו מיצרים.

---

[1] ישנה מחלוקת בתפיסת הנס. יש שטוענים שאל לנו לפרש את הנס בשום דרך אלא הנסים הם אירועים הנעשים ע"י השגחתו של הקב"ה בלבד, והם דברים הנשגבים מבינתנו. אולם רבים הם המסבירים את הנסים באמצעות חוקי הטבע, ואנו נוקטים כאן בדרך זו. הטבע הוא נס. חוקי הטבע והנס או ההשגחה אינם נוגדים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. הנס מופעל במסגרת ההסדר הטבעי בלבד, אפילו הנס הפלאי ביותר מופעל במסגרת הבריאה; מובא ברבינו בחיי שמות יד כז: "הקב"ה התנה עם כל מה שנברא במעשה בראשית, ציווה לים שיקרע, את השמש והירח שיעמדו בימי יהושע...". ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר ג סוף סעיף עג) כותב: "כי המנהגים שנשתנו-הם טבע"..

[2] כך פירשו הרשב"ם והאבן עזרא "מתחתיו – מביתו" (שם).

[3] הדגמה על מכות נוספות, ראה במאמר "מכות מצרים: ריאליה ונס", פרופ' זוהר עמר, באתר "קדמוניות הטבע והריאליה בארץ ישראל".

[4] השם ''הרי החושך'' אינו מתייחס, כפי הנראה, דווקא למקום מסוים, אלא הנו שם כולל לאזור הררי נידח ומנותק ש''כיסהו הענן'' או החושך (ראה מגדים ה, עמ' 39-44, הערה 25).

[5] הסיבה שהנר והאש נכבים ב"מערות העמוקות" היא בשל הפחמן הדו החמצני הרב המצוי בד"כ במערות. הפחמן הדו חמצני כבד מהאוויר ואינו מאפשר בעירה. במילים אחרות, הפחמן הדו חמצני מונע מהחמצן המצוי באוויר להגיע לנר. 

[6] השווה לפירוש המלבי"ם: "ויהי חשך - ...והיה החשך כל כך עב ומכופל עד שהיה מכבה הנרות שהדליקו בו כאשר יהיה במערות העמוקות שתחת הארץ, וכן העומדים בהררי חושך לא יעמוד שם אור אש ואור נר, שלא היה חשך העדרי רק חשך ממשי, שעל ידי נטית יד משה נעשה חדשה בארץ שנתעבה האויר ונתמלא אדים ערפליים במדרגה גדולה עד שימנעו שם נצוצי האורה להבקיע בתוכו , ואחר כך נתעבה האויר יותר עד שלא קמו איש מתחתיו... (שם, כא)".

  [7] ולא הים התיכון. האבן עזרא מבחין בפירושו בין ים התיכון לאוקינוס, ראה מאמר בפרשה זו "ים התיכון – הים הגדול". בהקשר זה, יש לציין את פירוש האבן עזרא: "מעבר לים - פירוש רחוקה; ויתכן שהוא הים הגדול שלא יוכל אדם להכנס ברחבו מפני חשכת המים" (דברים, ל, יג). האבן עזרא כותב שה"ים" המוזכר בפסוק זה הוא הים הגדול, הים התיכון (ראה במאמר הנ"ל). הכוונה לחושך קבוע הנמצא בים, להבדיל ממכת החושך, בה מדובר על חושך חולף; ואולי הכוונה כאן כנראה ל"חשכת המים" הנמצאת במעמקי הים.

[8] ראה למשל בויקיפדיה האנגלית בערך "Cloud_reflectivity_modification" (שינוי רפלקטיביות הענן).

[9] מאת הרב ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942), פירוש על התורה המשלב בין פירושי ודרשות התלמוד והמדרשים לפסוקי התורה. נדפס לראשונה בוילנא, תרס"ב.

[10] להרחבה ראה במאמר "מומים בעיניים" בפרשת אמור.

[11] וכך כותב בפירוש "הכתב והקבלה": "וימש חושך - ...ולא שהוכו בעורון וסנורים, אלא עיניהם היו בריאות כמקודם, אלא שהפליא הקב"ה לעשות ושלח חשך מאוצר זעמו, וזה החשך פעל פעולת האפלה, כי המציא ענין מה סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם, כי היה בו ממש ומונע מהם נצוצי האור , דומה לתבלול שעל עיני העוור . ומה שאמרו רבותינו דרך חדה, כמה היה אותו החשך עבה כדינר, הודיעונו בזה שהמאורות שמשו כדרכם, וכן לא אידים וקטורים החשיכו את הארץ, אבל שלח הקב"ה חשך והחשיך עיני המצרים , וזה החשך היה בו מציאות וממשות... (שם שם כא)".

[12] מאת הרב כשר מנחם מנדל (1895-1983), במילואים סימן א,   "החושך עבה כדינר",  פרשת בא, ירושלים, תשנ"ב.

[13] זוהי שנת יציאת מצרים לפי המסורה המקובלת לנו בספרותנו. אולם בספר הקבלה לראב"ד כתב, שיציאת מצרים היתה בשנת 2449, ור' משה פריווינציאלע בהשגתו של ספר מאור עיניים סובר שזה היה בשנת 2447. יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (ספר א, פרק ג', סימן ד') כתב בשנת 2453. ודעת הרמב"ן בפירושו על התורה נוטה לשנת 2458. דעת האברבנאל בהגדה של פסח, כותב שיציאת מצרים היתה בשנת 2478. ראה בתורה שלימה, כרך ג , במילואים לפרשת שמות סימן ה, בהרחבה בעניין זה. ושם הוא כותב, שגם החוקרים לא באו לכלל מסקנה, אלא שהם מעלים השערות בעלמא.  וראה מאמרו של מרדכי ברויאר "הוראת ההיסטוריה ואמונת חכמים", 'שמעתין' תשל"ג , גליון  36-37 העוסק בנושא: כיצד להתייחס לסתירות בין תיארוכים המובאים בחז"ל לתיארוכים של ההיסטוריונים.

[14] פרשת וארא, תשובה לשאלה ז.

[15] מתוך "מדע" כרך יב, אייר תשכ"ז מאי 1967, עמ' 4. יש לציין שישנם חוקרים הסבורים שהתפרצות זו גם גרמה לקריעת ים סוף, ע"י יצירת גלי צונאמי אדירים שאפשרו את מעבר בני ישראל בנקודת השפל של הגל או ע"י היווצרות "שביל" מלבה או בזלת שהתקררה בים. שוב אדגיש, שזו לא היתה התפרצות מיקרית, אלא התפרצות מכוונת ע"י הקב"ה בזמן ובמקום המתאימים.

[16] הגיעו לתאריך זה באמצעות בדיקת פחמן רדיואקטיבי של גזע עץ שהיה קבור מתחת לשכבת אפר וולקני. יוצא שזה ארע בשנת 2360 ליצירה. בהנחה שמכת החושך היתה בשנה שבה יצאו בני ישראל ממצרים, כלומר  בשנת 2448 ע"פ "סדר הדורות", א"ע ישנו הפרש של כ-100 שנה  בין התפרצות הר געש למכת החושך ! זה לא קשה, קושיא זו ניתן לתרץ מאחר והתיארוך הרדיואקטיבי  יכול לסבול "אי דיוק" כזה, וגם בכתבה המקורית ממנה לקחתי קטע זה, כתוב שהתיארוך הוא בערך פלוס מינוס 100 שנה. ראה גם הערה קודמת בנושא שנת יציאת מצרים במסורת.

[17]  ראה הערות קודמות.

© כל הזכויות שמורות למחבר

מכת הארבה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מתוארת מכת הארבה ש-ה' הביא על מצרים. חוקרים פענחו את סיבת הופעתו הפתאומית וההמונית של הארבה.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הארבה שה' הביא על מצרים: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:  כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (י, יד).  המדרש מציין, שה' הביא את מכת הארבה על מצרים, מדה כנגד מדה, בגלל שהמצרים לקחו את כל מה שצמח, ממה שזרעו היהודים: "ארבה למה הביא עליהן ? מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל" (שמות רבה יג, ו).  במאמר זה נדון בארבה תוך התייחסות למכת הארבה במצרים.

חגב סודני מדברי.
מתוך ויקיפדיה

הארבה הוא חרק ממשפחת החגבים, הניזון מן הצומח וידוע באפריקה ובמזרח התיכון כמזיק העושה שמות בצמחיה. דורות רבים היתה הופעתו הפתאומית של ארבה בגדר חידה – עד שפוענחה בשבעים השנים האחרונות. מתוך למעלה ממאה מיני חגבים המצויים בארץ ישראל, מתאים רק מין אחד – הארבה המדברי (Schistocerca gregaria) – לתיאור הארבה שבמכת מצרים. למין זה שתי צורות הופעה: 1. הארבה הבודד, שצבעו ירקרק-וורוד, והוא מצוי בארץ ישראל במידה מצומצמת כל הזמן. 2. הארבה ההמוני, או הגדודי, שהפרטים הבוגרים בו צהובים וצבעם של הפרטים הצעירים נוטה לשחור. הוא מגיע לארץ בהמוניו אחת לכמה שנים.

רביית הארבה נעשית ע"י הטלת הביצים בקרקע, ומן הביצים בוקעים פרטים הדומים לבוגרים, אלא שהם קטנים יותר וחסרי כנפיים. תוך כדי גדילתם  הם משילים פעמים אחדות את הכיסוי החיצוני של גופם, ומשלב גדילה אחד למשנהו גדלות הכנפיים.

הארבה חי כפרטים בודדים בערבות אפריקה המרכזית. ההשתנות ממופע הארבה הבודד למופע הארבה ההמוני מתרחשת בטבע, כאשר המדבר מתכסה בצמחייה בעקבות גשמים חריגים בעוצמתם. בתנאים מיוחדים אלו מוקם דור שני בתוך אותה שנה ולו שיעורי הישרדות גבוהים. מספר הביצים שמטילה נקבה עולה מ-40 לערך בשנה רגילה ל-150 בתקופה זו. המסר הכימי לשינוי הארבה הבודד לארבה ההמוני טמון בקצף שבו מטילה הנקבה את ביציה [1]. האופן בו מועבר המסר להתנהגות הלהקתית בין הפרטים הוא בחיכוך "הכתפיים", הבלתי נמנע כתוצאה מהצפיפות הרבה. אז יוצר הארבה להקות עצומות, המונות מיליונים של פרטים, וכתיאור הנביא ירמיהו: "כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר" (ירמיהו מו, כג). במכת הארבה במצרים, כמות הארבה היתה עצומה במיוחד עד ש"וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (י, טו).

במחקר שבוצע על ידי החוקרים אנסטי ( Anstey) ועמיתיו מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' והמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת סידני, דיווחו כי רמה גבוהה של סֶרוֹטוֹנין, שהוא שליח בין-תאי נפוץ בתהליכים רבים בבעלי חיים שונים, הוא תנאי הכרחי להפיכת ארבה בודד לארבה המוני. הם גילו שגירויי מגע בגפיים האחוריות ומראה של חגבים וריחם, העלו את רמת הסרוטונין בגוף הארבה ההמוני פי שלוש לערך מארבה הבודד [2].

"רוּחַ הַקָּדִים" (י, יג) היא שהביאה את הארבה למצרים מבית גידולו בדרום סודאן. 'קָּדִים' היא הרוח החמה הנושבת מן המדבר, ונקראת 'קָּדִים' משום שבארץ ישראל היא באה בדרך כלל מצד מזרח [3] (קֶדֶם), ויש שהיא באה מצד דרום-מזרח, ובמצרים היא באה מצד דרום [4].  רוח זו נושאת את הארבה ההמוני לארצות הים התיכון. אך "רוּחַ יָם" (י, יט), מערבית, שוב מנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל, או מצד צפון-מערב במצרים, מעלה את הארבה באוויר ומפילה אותו לתוך ים סוף, מזרחה לעמק הנילוס.  כך קורה גם בימינו עם להקות ארבה קטנות יחסית, הפוקדות את מצרים ואת ארץ ישראל [5] ושכנותיה [6].

הארבה שפקד את ארץ מצרים בהמוניו היה מכונף, ונראה שעמד בשלב שלפני ההתבגרות המינית – מצב שבו רעבתנותו גדולה ביותר. ארבה כזה מסוגל לכרסם לא רק את עלי העצים אלא גם את קליפתם; "וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ" (י, ה)-משמעו הפירות ואף העלים וקליפות העצים [7]. על פגיעתו של נחיל ארבה, ניתן ללמוד מהנתון, לפיו ארבה אוכל במהלך יום כמשקל גופו ונחיל גדול מאוד יכול לאכול עשרה טון של ירק וצמחים ליום אחד [8]. על כן מובנת זעקת פרעה: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י, יז).

למרות שהפסוקים המתארים את מכת הארבה עולים בקנה אחד עם הידע המדעי על הארבה, מכת הארבה המתוארת בפרשתנו, היא אצבע אלוקים בדרך הטבע, שהרי רק לאחר שמשה נטה את מטהו על ארץ מצרים, ע"פ ציווי ה',  החלה רוח הקדים שהביאה את מכת הארבה על ארץ מצרים. בנוסף, התורה מציינת שמכת הארבה במצרים היתה מאורע ייחודי וחד פעמי מבחינת היקף המכה [9]: "לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (שמות י, יד).  

---

[1] מגזין גליליאו גיליון 15, מרץ-אפריל 1996,  מאמרה של יהודית הרלבן "מה הופך חגב לארבה"; המאמר נמצא גם בספר  "אקולוגיה, כרכים 2-5", מאת אילת שוסטר, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, נספח 1.  ראה גם בויקיפדיה בערך "ארבה".

[2] גיליון  ינואר 2009 של שבועון המדע Science . ע"פ מאמרו של צבי עצמון "מכת הארבה",  מתוך מגזין גליליאו, כתב-עת ישראלי בתחומי המדע, מרץ 2013 .

[3] כפי שרש"י פירש (י, יג) ש"רוח הקדים", היא רוח מזרחית, והכוונה מנקודת ראותם של יושבי ישראל, הארבה הגיע מהמדבריות שבמזרח הארץ. כך גם ביאר החומש "דעת מקרא" (שם).

[4] הארכיאולוג יצחק מייטליס, מעלה אפשרות, שרוח קדים במצרים היא רוח דרומית (ולא רוח מזרחית): המחקר של השפה המצרית מלמד שבמצרים תפיסת רוחות השמים הייתה שונה מהתפיסה של ארץ-ישראל ושכנותיה. לגבי המצרים לא זריחת השמש, בצד מזרח, הייתה הכיוון העיקרי, הכיוון המרכזי אליו התייחסו שאר הכוונים היה הדרום. שכן מקור החיים העיקרי של מצרים היה הנילוס. אם אכן כך, רוח קדים במצרים היא רוח דרומית. רוח דרומית שכיחה באביב והיא ככל הנראה זו שהביאה את הארבה למצרים. לשיטתו, "קדים", בביטוי "רוח קדים", משמעותו, "קדימה", כלומר הכיוון המרכזי (ולא מלשון קֶדֶם שמשמעותו צד מזרח) .

ראה בספרו "פרשת דרכים : מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשת השבוע"  מאת יצחק מייטליס, ספרי מגיד - הוצאת קורן, ירושלים,  תשע"ה 2014. המאמר המקוון "מהיכן הגיע הארבה? האם רוח קדים היא רוח מזרחית?", באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[5] אחד המיקרים הידועים והקשים, של מכת הארבה בארץ ישראל, ארעה בשנת 1915 בו היתה מכת ארבה חסרת תקדים באזור ארץ ישראל אשר גרמה לנזקים חמורים לחקלאות המקומית וכתוצאה מכך נוצר רעב בארץ. נתפלל ש-ה' יצילנו ממכה קשה זו.

[6] ע"פ מה שכתב פרופ' אהרון שולוב, אונ' העברית, ב"עולם התנ"ך", ספר שמות, פרק י, עמ' 71 ועמ' 74, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[7] "עולם התנ"ך", שם.

[8] פרופ' מאיר פנר, מבכירי חוקרי הארבה בישראל, "פרטי הארבה שהתגלו לא מעידים על נחיל", 7.5.19, אתר ערוץ 7.

[9] כפי שכתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים: 'זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו'(מלכים א יג, ג), כי מדרך הבניינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל; והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם. ואמנם יהיו העניינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכולם: האחד מהם - בוא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשווה... והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה: 'ולפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן' (שמות י, יד)... והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות... ".

© כל הזכויות שמורות למחבר

דם על המזוזות

 מאת: אורן סעיד

גבעולי האזוב המצוי, סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השתמשו באגודת האזוב המצוי לצורך נתינת הדם של קרבן פסח על המזוזות והמשקוף.

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי הקרבת קרבן פסח במצרים. ה' מצווה את בני ישראל לסמן את פתחי הבתים ב-דם של קרבן פסח, כדי שחס וחלילה לא יכה הקב"ה בבכורי העברים ויכה אך ורק בבכורי מצרים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (יב, ז). המזוזות, הן שני העמודים הקורות מעץ או מאבן התוחמות את הדלת מימין ומשמאל (שאנו זזים בתוכם), והמשקוף הוא הנדבך העליון המקשר מלמעלה בין שתי המזוזות (המשקיף מלמעלה).

במכילתא נחלקו התנאים בשאלה היכן ניתן הדם - בפנים או בחוץ: "וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף - מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם' (יב, יג) –הנראה לי ולא הנראה לאחרים, דברי רבי שמעון… רבי יצחק אומר, לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואין ומעיהן מתחתכין" (מכילתא שמות יב, ז). לדעת רבי יצחק, מרחו את הדף על המזוזות והמשקוף מבחוץ, על מנת להראות למצרים שאין ממש בעבודה זרה שלהם[1]. 

המצרים ייחסו לבעלי חיים קדושה ועבדו להם. לפיכך, שחיטת השה שהוא אלוהי מצרים ומריחת דמו על המזוזות והמשקוף היא מעשה מסוכן מאד, וכפי שהגיב משה להצעת פרעה אחרי מכת הערוב "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח, כא): "וַיֹּאמֶר משֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח ל-ה' אלוקינו. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!" (ח, כב). כלומר, המצרים מייחסים קדושה לבעלי החיים שבני ישראל מקריבים, ולכן לא יאפשרו לבני ישראל להקריב קרבנות[2].

אזוב מצוי. משמש להזאה ולנתינת
הדם על המזוזות והמשקוף.
מתוך ויקיפדיה

האברבנאל מציין, שה' ציווה לתת את הדם דווקא על המזוזות והמשקוף בפתחי הבתים,  משום שבעולם העתיק היה מקובל לציין שם אותות וסימנים למיניהם, והמצרים היו שמים שם  סמלים של עבודת אלילים: "צווה שייקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות, לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה, היו שמים זיכרון העבודת אלילים ההיא בהיותם עובדים אותה, לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו... והיה הדם הזה לכם, כי להם יהיה לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים, ושהם יצאו ממצרים, כי יד ה' הטובה היא סמכתם בבטול כח מזל טלה" (שמות יב ,ג ד"ה ואומר שכבר אמרו חכמים). בחותמות מסופוטמיים, מהתקופות הקדומות ביותר, רשומים סמלי האלים ליד המזוזות של מבני הפולחן[3].

פעם נוספת בה מוזכר במקרא, נתינת דם על המזוזות, היא בספר יחזקאל: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, לַמִּזְבֵּחַ; וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר  הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" (יחזקאל מה, יט). לעתיד לבוא, לצורך טיהור בית המקדש וכפרת המזבח, ישחטו פר ואת דמו יזו לא רק על המזבח כי אם גם על מזוזת הבית ועל מזוזת שער החצר הפנימית.

צביעת המזוזות בבית פוריך[4]

במקום אחד בארץ ישראל המשיכו עד ימינו לצבוע המזוזות והמשקוף בדם בחודש האביב. רבה היתה ההפתעה למראה שהתגלה לעיני המבקרים לאחר מלחמת ששת הימים בכפר בית פוריך אשר בקרבת שכם, בה נותרה מסורת צביעת המזוזות והמשקוף.

הכפר בית פוריך שוכן בשוליו הדרומיים המזרחיים של עמק בית דגן שהינו הגדול בעמקי שכם. תושבי בית פוריך מוסלמים ובעבר שכנה בה קהילה שומרונית גדולה.

אולי כאן, שכן הישוב הקדום שהתפרסם באגוזיו ונזכר במשנה "אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ" (ערלה ג, ז). אגוזי פרך הם זן של אגוזי המלך. לפי המדרש הם נקראו כך בשל קליפתם הנפרכת ונשברת בקלות[5]: "שלושה מינים: אגוזי פרך… של פרך שנפרך מעצמו" (ילקוט שמעוני שיר השירים, ו, רמז תתקצב). במסורת השומרונית נזכר הישוב כמקום מושבו של מנהיג השומרונים במאה הרביעית, בבא רבא, אשר הביא לנצחון גדול של השומרונים נגד רודפיהם הביזנטים. מסורת הדם על המזוזות אולי הוטמעה ע"י השומרונים במורשת הכפר והיתה למסורת מקומית שנמשכה עד ימינו.

האזוב סופג נוזלים היטב

בהמשך התורה מציינת, שאת צביעת המזוזות והמשקוף בדם יש לבצע באמצעות צמח האזוב: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (שמות יבף כב). האזוב שימש גם כאמצעי להזאת מי חטאת (=מים שהתקדשו, או שעומדים להתקדש, באפרה של פרה אדומה) לצורך טהרה מטומאת מת: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים, וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם" (במדבר יט, יח).

האזוב מזוהה עם הצמח אזוב המצוי המכונה בערבית זעתר. אזוב המצוי הוא שיח רב שנתי מעוצה בבסיסו. לצורך נתינת הדם על המזוזות והמשקוף וכן לצורך ההזאה של מי חטאת יש לקחת "אֲגֻדַּת אֵזוֹב" (שם) והכוונה, על פי המשנה, ל"שלשה[6] קלחים, ובכל קלח גבעול אחד" (פרה יא, ט). בסיסו המעוצה של הצמח האזוב המצוי נקרא "גזע". מהגזע מסתעפים הענפים הצדדיים הנקראים בלשון המשנה "קלחים" ומהם עולים עמודי הפריחה ה"גבעולים".

היתרון בגבעולי האזוב הוא בכך, שהם סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השומרונים משתמשים בו עד היום להזאה בעת שחיטת קרבן הפסח.

 האזוב המצוי מצטיין בדו-פרצופיות עונתית : בחורף עליו רחבים וצמריים ובקיץ -  קטנים יותר וצומחות עליהם שערות צפופות. יתכן ששערות אלו, על פני עלי האזוב המצוי, יעילות גם כ"מברשת", לצורך נתינת הדם על  המזוזות והמשקוף. לכן האזוב המצוי מתאים להזאה וכן לנתינת הדם על המזוזות המשקוף[7].

---

[1] לעומת זאת, רבי אברהם אבן עזרא, סבור שמריחת הדם על המשקוף והמזוזות היתה מבפנים: "...ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר" (שם).

[2] ראה גם מאמר על "המצרים – הצמחוניים המקראיים", בפרשת וארא.

[3] שמואל יבין, "מזוזה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ירושלים תש"ל, עמ' 780-782. ראה גם מאמרו של  יאיר ברקאי "מהותן הסמלית של מזוזות הבתים", בדף השבועי של אונ' בר אילן, הפקולטה למדעי היהדות, מספר 1153, פרשת בא, תשע"ו.

[4] מתוך: עלון "פרשה ארץ ישראלית" לפרשת בא, מאמרו של מאיר כהן; יצא כספר "פרשה ארץ ישראלית", מאיר כהן, מקום ערכים ויוזמות אדם בנוף בע״מ, 2006, עמ' 110.

[5] אנצ' הלכתית חקלאית, בערך "אגוז מלך", אתר "למעשה! אקטואליה הלכתית", מבית מכון התורה והארץ.[6] ראה תוספות סוכה יג א ד"ה בשלש, שכל אגודה היא שלושה; ובגזרה שווה של "לקיחה לקיחה" למדים אף להזאת טמא מת שצריך שלשה (ספרי חוקת).

[7] להרחבה ראה במאמרו של ד"ר משה רענן "הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – אזוב מצוי" בפורטל הדף היומי, נידה נא, א. ראה גם בספר "צמחי המקרא", זהר עמר, , ירושלים תשע"ב, עמ' 129-131.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"כחצות הלילה" - איך מודדים?

 מאת: אורן סעיד

ה' אומר למשה שמכת בכורות תתחיל ב"כחצות הלילה". כיצד הקדמונים מדדו מתי חצות הלילה?

בפרשתנו אנו קוראים על העיתוי של מכת בכורות: "ויאמר משה כה אמר ה' כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (יא, ד). הפרשנים עמדו על הביטוי "כחצות הלילה": יש שפירשו שהכוונה לחצות הלילה ממש (רש"י בפירושו הראשון, רשב"ם, חזקוני, אבן עזרא בפירושו הראשון), כלומר ברגע חצי הלילה; יש שפירשו שהכוונה החל מחצי הלילה (אבן עזרא בפירושו השני), כלומר בחצי הלילה השני; ורש"י בפירושו השני מבאר ע"פ המדרש: "סמוך לו, או לפניו או לאחריו", כלומר,  קצת לפני או אחרי חצות.

מבחינה אסטרונומית, חצות הלילה הוא הזמן בו השמש נמצאת בנקודה הכי תחתונה מתחת לאופק, בניגוד לחצות היום בו השמש נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר בתנועתה היומית[1].

אצטרולב מהמאה ה-16.
מתוך ויקימדיה

כנור דוד

ר' שמעון חסידא במסכת ברכות (ג, ב) מספר לנו, שדוד המציא פטנט מיוחד כיצד להתעורר בחצות הלילה:  כינור היה תלוי  מעל מיטתו, ומכוון לכיוון ממנו נושבת הרוח,  ובחצות הלילה היתה נושבת רוח בין מיתרי הכינור, והיה מנגן מאליו. כך דוד המלך היה מתעורר בחצות הלילה. בירושלמי נאמר שהכינור היה מכוון כנגד החלונות: "א"ר לוי כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו הדא הוא דיכתיב (=זה שכתוב): 'והיה כנגן המנגן כנגן במנגן אין כתב כאן אלא כנגן המנגן הכינור היה מנגן מאיליו' (מלכים ב ג, טו) " (ירושלמי ברכות פרק א הלכה א). 

בחידושי הרשב"א לברכות כותב כך: "פירש רב האי גאון ז"ל שהיה לדוד סימנא בכינור, לידע חצות לילה כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כינור יש לומר מחמת רוח צפונית ויש לומר דברים אחרים, שכינורותיהן משוערות במים או באוויר מצד אחר, וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה, שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכינור" (ברכות ג, ב). לפי פירוש זה, דוד ידע לכוון בכל לילה ולילה, את הכינור באופן כזה שהרוח הצפונית תנשב בין מיתרי הכינור בדיוק בחצות הלילה.

"כלים גדולים של נחושת"

האבן עזרא מסביר: "וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה" (שם). מה הם "כלים גדולים של נחושת"?

האבן עזרא כתב ספר בשם  "כלי נחושת", אשר כולו עוסק בתיאור הכלי ואופן השימוש בו בהרחבה. בשער הראשון הוא כותב: "מזכרון כלי האצטרלוב. והשמות הנופלים בו. והרשמים הנופלים בו . וקראתיו כלי נחושת מפני שרובם עושים אותו מנחושת. ומי שרוצה לעשותו מכסף או מזהב הרשות בידו". האבן עזרא מתאר בבקיאות מדהימה את הכלי ואופן השימוש בו, מניסיון אישי. הוא מתאר, בין היתר, כיצד לחשב כמה שעות עברו מהיום ומהלילה באמצעות האצטרולב.

     האצטרולב מורכב מלוח עגול, המכוייל במעלות (בדומה למד זווית), ומזרוע מסתובבת המחוברת למרכזו. כאשר סימון ה-0 מעלות מיושר עם האופק, וכוכב כלשהו (או כל גוף שמימי אחר, שמיקומו ידוע) "נראה" בקצה הזרוע, נמדדת הזווית (במעלות, מעל האופק) אל הכוכב – הוא קו הרוחב. על המעגל חרוטים קווי הקוארדינטות שמייצגים היטל של  ספרת השמיים, כפי שהם במקום ידוע כלשהו על פני כדור הארץ. מעל מערכת הגריד הזו מסתובבת ה"רטה", שהיא מסגרת עם סימונים שנקודותיה מסמלות כוכבי שבת. לאחר שהמכשיר מכוייל לשעה הנוכחית, ניתן לקרוא את מיקום הכוכב מהגריד. ניתן לבצע גם את ההיפך ולהתאים את האצטרולב למיקום הידוע, ולדעת, לפי החישוב, מה השעה [2]. האצטרולב הומצא ככל הנראה ע"י היפארכוס במאה השנייה לפנה"ס [3].

"שעון המים"

כלי בנוסף באמצעותו מדדו זמן בלילה, הוא "שעון המים" ( clepsydra ). כלי זה נזכר במקורות, ומכונה בשמות שונים [חלפסדרא (חלף סדרא, בראשית רבה, מט, יב), אפרכס (כלים יד, ח; ל, ד) וטיטרוס (כלים ב, ו)] המעידים על צורות שונות של הכלי [4].

שעון המים הוא אחד ממכשירי המדידה העתיקים ביותר. שעון המים היה בשימוש במצרים ובבבל וישנם ראיות שהיה בשימוש סביב המאה ה-16 לפני הספירה. שעון המים היה מעין שעון חול, שהשתמש במים המטפטפים בין שני מכלים, שסומנו לציון מעבר הזמן. למשל, טפטוף המים ארך 24 שעות בין מיכל אחד למשנהו, התהליך החל בצהרים ושני מכלים מלאים למחצה ציינו את חצות הלילה.

בזוהר מתואר הכלי הזה: "רבי אבא הוה אתי מטבריא לבי טרוניא דחמוי, ור' יעקב בריה הוה עמיה. אערעו בכפר טרשא, כד בעו למשכב אמר ר' אבא למריה דביתא אית הכא תרנגולא... בגין דקאימנא בפלגות ליליא ממש , אמר ליה, לא אצטריך, דהא סימנא לי בביתא דהדין, טקלא דקמאי ערסאי, מלינא ליה מיא ואתגלגל היא קיטפא ונהים ושתמע קלא בכל ביתא, וכדין הוא פלגות ליליא ממש " (זוהר פרשת לך-לך, דף צב:). ר' אבא בדרכו מטבריה, עצר לישון בכפר טרשא. שאל ר' אבא את בעל הבית אם יש כאן תרנגול שיעיר אותו בחצות הלילה. ענה לו בעל הבית, שיש לו כלי יותר טוב: כלי שבצידו האחד יש משקולת ובצידו השני קנקן מלא מים, הנוטף טיפה אחר טיפה דרך נקב בתחתיתו. וכשיתרוקן הקנקן נופלת המשקולת למטה ומשמיעה קול, והקול היה מעיר את כל אנשי הבית בחצות הלילה ממש.

הקצב שבו המים זורמים דרך הפתח של הכלי תלוי בצמיגות [5] של הנוזל. קצב הזרימה הוא בערך ביחס הפוך לצמיגות. הצמיגות תלויה בטמפרטורה. נוזלים הופכים להיות פחות צמיגים ככל שהטמפרטורה עולה. לכן שעון מים עם מים בטמפרטורה 100 מעלות צלזיוס זורם  פי 7 יותר מהר מאשר שעון מים המכיל מים בטמפרטורה אפס מעלות צלזיוס. שינוי של מעלה אחת בטמפרטורה של מים הנמצאים בטווח של "טמפרטורת החדר [6]" מוריד את המציגות בכשני אחוזים. לכן שעון מים ימהר או יפגר בחצי שעה במשך 24 שעות, אם טמפרטורת המים תעלה או תרד בהתאמה. אין ראיה ששעוני המים העתיקים אכן שמרו על הטמפרטורה שלהם, ולכן שעוני המים העתיקים לא יכלו להיות מדויקים ואמינים בסטנדרטים מודרניים [7].

 

---

[1] ע"פ המאמר "חצות הלילה", הזמן בפרשה, פרשת בא, באתר של המכון לקידוש החודש, ישיבת כרם ביבנה,

[2] ע"פ ויקיפדיה בערך "אצטרולב".

[3] עוד על האצטרולב, ראה מאמר בפרשת ויצא "התרפים - אצטרולב (Astrolabe) ".

[4] ראה גם בספר "כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצירוף מחקרים ומאמרים", מאת יהושע ברנד, הוצאת מוסד הרב קוק, 1978, עמ' 371. ובאנציקלופדיה "אוצר ישראל", חלק ח, בערך "עת",  מאת איזנשטין יהודה דוד, הוצאת ניו יורק, 1951.

   [5]הצמיגות מתארת את התנגדותו הפנימית של הזורם לזרימה, וניתן לחשוב עליה כעל מידה של חיכוך. לדוגמה, מתנול הוא "דליל", כלומר בעל צמיגות נמוכה, ושמן או דבש הם "סמיכים" (או צמיגים) כי יש להם התנגדות גבוהה לשינוי צורה (ע"פ ויקיפדיה בערך "צמיגות").

[6] "טמפרטורת החדר" היא מונח לטמפרטורה הנוחה לסביבה אנושית, בדרך כלל טמפרטורה בין 15 מעלות צלזיוס ל-25 מעלות צלזיוס (ע"פ ויקיפדיה בערך "טמפרטורת החדר").

[7] להרחבה על שעון מים ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "water clock".

© כל הזכויות שמורות למחבר