זיהוי המן

 מאת: אורן סעיד

פרשני המקרא יוצאים חוצץ כנגד הניסיון לזהות את המן עם "טל דבש" - ההפרשות של כנימות מגן. המן הוא תופעה ניסית.

המן הוא המזון שירד בחסד האל ואכלוהו בני ישראל ארבעים שנה במדבר, מאמצעו של החודש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז, לה) עד ממחרת הפסח הראשון שנעשה בארץ (יהושע ה, יב). המן מתואר בתורה כלחם שהמטיר ה' לעמו מן השמים-"וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו" (במדבר יא, ט). על כן כוּנה המן "לֶחֶם שָׁמַיִם" (תהילים קה, מ), "דְגַן שָׁמַיִם" (תהילים עח, כד) ואף "לֶחֶם אַבִּירִים" (שם פס' כה) היינו לחם מלאכים. בני ישראל מצאוהו בעלות שכבת הטל על פני המדבר ולקטוהו בבוקר וחם השמש ונמס. תיאורו: דק מחוספס, דק ככפור על הארץ, כזרע גד לבן[1] ועינו כעין הבדולח. טעמו כצפיחית בדבש אבל כשנטחן בריחיים או נדוך במדוכה ונעשה עוגות, היה טעמו כטעם לשד השמן (שמות טז;במדבר יא).

המן הוא תופעה מופלאה שאינה כדרך הטבע. למן תכונות מופלאות, הנה כמה מהן:

1. אחד הממעיט ללקוט ואחד המרבה לא מצא בשעת המדידה אלא עומר אחד לגולגולת לפי מספר הנפשות שבאהלו (שמות טז, יח). 2. המן לא ירד בשבת (שמות טז, כה). 3. הנותר מן המן שלא ביום השישי, נתלע ונבאש למחרת היום (שמות טז, כ), אך הנותר ליום השבת לא נתקלקל כדי שהעם יאכל בשבת ממותר היום השישי (שמות טז, כג). ישנם מדרשים המוסיפים שבחים נוספים למן.

גשם של מן

כיון שהמן הוא תופעה ניסית, אין במדרש זכר לשאלה, אם אפשר למצוא דוגמתו בארץ. לא כן יוסף בן מתתיהו, המעיד שגם בזמנו ירד מטר כזה באותו האזור: "...והוא משענם של תושבי הארץ הזאת, החסרים מזונות אחרים, ועוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה, ששלח אלוקים אז..." (קדמוניות ג,א,ו).

נמלה מפיקה טל דבש מכנימה.
יוצר: Dawidi, Johannesburg
מתוך ויקימדיה

הרס"ג מתנגד לזיהוי של המן, המקובל בזמנו[2]: "יש מקצת מן ההמון הסבורים, שהמן היה דומה לאלתרנגבין או שאר מזונות של ממתקים ודבש. אך אין הדבר כן, מחמת שמעדנים אלה רכים וקלים, אינם עמידים במים כפי שאנו רואים. אבל המן היה נצרך לאחת משתי הפעולות: או שיטחנוהו בריחיים... או שכותשים אותו במכתש... אם כך הדבר בטלה הדעה שהמן ידמה לאלה במשהו".

גם האבן עזרא מתנגד לזיהוי זה של המן, המקובל בזמנו: "ירקב שם חיוי[3] שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובלע"ז מנ"א. כי קושיות רבות עמדו עליו. האחד כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר (אפריקה התיכונה-?). והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד אם תשימהו לשמש לא יימס. עוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד כאשר יושם בלשון, יימס, ועוד כי איננו משביע שיוליד דם טוב (כאוכל ממש) רק הוא נכנס ברפואות. ועוד כי ביום השישי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שירד לכל מקום שיחנו  ועוד כי עבר עימהם את הירדן ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט" (שמות טז, יג). גם האברבנאל יוצא חוצץ נגד זיהוי זה של המן, ומוסיף טענות נגד אותם הטוענים, שהמן שהיה במדבר היה ה"מן הרפואי", המן שמזכיר האבן עזרא לעיל. שנים עשר קושיות מקשה האברבנאל נגד הזיהוי הזה של המן, והן מובאות בקצרה במלבי"ם (שמות טז, לו). גם האברבנאל טוען שראה את ה"מן הרפואי": "ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן".

בספר "מדרש הבאור"[4] כותב: "אמרו הרופאים כי המן היה יורד במקצת המקומות על האילנות, והרי טבעו נוטה לטבע האילנות שהוא יורד עליהן. וגם הזכירו כי בארץ 'סנגאר' בבבל יורד להם דבר חשוב מן המן נקרא 'אלתרנגבין', וטבעו חם לח".

מהו אותו מן המכונה "תרנגבין", המוזכר בפירוש רס"ג, ושהאבן עזרא והאברבנאל ראו אותו, ויוצאים נגד זיהוי זה של המן בתוקף?

האבן עזרא והאברבנאל כותבים שהמן היה יורד בחודשים ניסן ואייר. בקדמוניות (לעיל) כותב יוסף בן מתתיהו, שעדיין יורד גשם כזה. כנראה, שהמן היה מופיע בתקופת האביב, לאחר הגשמים, ולכן היה נראה כאילו יורד מן השמים עם הגשם. כלומר, בעצם מה שראו האבן עזרא והאברבנאל, לא היה משהו שיורד מן השמים, אלא צמח כלשהו הגדל בעקבות ירידת גשמים. האבן עזרא מציין שבלשון ערבי זה נקרא 'מן', וזה עולה בקנה אחד עם השם לנוזל שמפרישות הכנימות על עצי האשל במדבר סיני והקרוי בערבית 'מן' - הדעה הרווחת בקרב חוקרים מסוימים בקשר לזיהויו של המן.

מחקרים העלו, שאפשר למצוא בחצי האי סיני מאכל אחד בלבד, שיש לו דמיון מה אל המן המתואר במקרא. מאכל זה נוצר ע"י הפרשות של חרקים, כנימות מגן, המכסים בהמוניהם את העצים, ובמיוחד את העץ המכונה TAMARIX MANNIFERA, עצי האשל במדבר סיני. אותם חרקים מפרישים טיפות בגודל שמראש סיכה עד אפונה, הדומות במראיהן לטיפות מים ומתנוצצות בשמש כטל והמכונות "טל דבש". טיפות אלו מתקשות עד מהרה לגבישים דביקים שצבעם לבנבן-חום-כתום. הגבישים אינם נמסים בשמש, אף על פי כן, מן ההכרח ללקטם בשעת בוקר מוקדמת דווקא, כי כחום היום באות נמלים לאוספם והן ממשיכות במלאכתן עד שעות ערב. הגבישים מתוקים כטעם הדבש. נודדי-המדבר אוכלים את הגבישים האלה בדרך כלל בצורתם הטבעית ויש הדכים אותם במדוכה[5]. בשנים גשומות היו בדואי סיני אוספים עד 600 ק"ג של גרגירים, ששימשו להם תחליף לדבש. יתכן שאת העצים האלו עם הנוזל שעליהם ראו האבן עזרא והאברבנאל, וכיוון שהתפוקה של הכנימות רבה בשנים גשומות, לכן נקטו בלשון שמשתמע ממנו כאילו שהמן היה "יורד" מן השמים -  הכוונה היא שהמן היה גדל במיוחד בעקבות ירידת גשמים מרובה.

ש. בודנהיימר[6] סייר בסיני ומצא שקיימים שני מיני כנימות מגן המפרישים "טל דבש" הנקרא בערבית "מן": בשפלות סיני נפוץ בעיקר המין צפיחית המן (Najacoccus serpentines minor) ואילו בעמקי ההרים שולט המין קמחית המן (Trabutina mannipara).

"טל דבש" ותיאורי המן במקרא

קיים דמיון מה בין הפרשת הכנימות, הקרויה בפי בדואי הנגב בשם 'מן', ובין המן המקראי. אך מאידך ברור, שכמה מתיאורי המן שכתובים רחוקים מאד מלהתאים לחומר זה. גם זאת: ערכו התזונתי של 'מן' זה הוא נמוך, מפני שאינו מכיל חלבונים, ואילו התורה מציינת את המן כמזון עיקרי במשך שנים רבות. יתר על כן: אף אם נניח כי בעבר הרחוק היו עצי אשל-המן - ועימן הכנימות יוצרות ה'מן' - מרובים פי כמה וכמה, לא היה בכל אלה כדי לקיים ולהזין - לא שבט ואף לא משפחה גדולה - במשך תקופה ממושכת, וודאי לא עם ההולך במדבר. ועיין באבן עזרא ובאברבנאל (או המלבי"ם) שמקשים כאמור, שנים עשר קושיות על זיהוי זה.

החוקר אבינועם דנין משער, שמקור זיהוי המן כטל-דבש הוא במפרשים מוסלמים בפרס, שפירשו במאה התשיעית את ספור המן המופיע במקרא ובאופן דומה בקוראן וייחסו אותו לתופעה שהייתה מוכרת להם. כחמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס, מתחילים עולי רגל אירופיים וחוקרים, לדווח על המצאות מן בעמקים של דרום סיני, בסמיכות לעצי האשל. הראיה העיקרית עליה הסתמכו היתה, שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל, אך למעשה מדובר בזיהוי שלא הייתה לו מסורת קדומה למאה התשיעית. יחד עם התפשטות האיסלם והשפה הערבית התפשט השימוש במונח "מן" והפך לאמת מקובלת אך כאמור, חסרת ביסוס מספיק[7].

השד"ל בהתייחסו לזיהוי המן כותב שזיהוי המן עם "טל דבש", אין בו כדי להסביר את כל הניסים שנעשו במן: "והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ טמריסק [=אשל] בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם שהאמינו שהוא יורד מן האוויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם 'תרנגבין' הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נמצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה[8] בדברו על הרי אררט כתוב: 'וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים, אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם כגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה', עד כאן לשונו; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע, עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, ועיין ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא) ודון יצחק (אברבנאל)" (שמות טז, יד).

המן נשאר בגדר נס

לסיכום הדברים ברור לנו[9], כי שאלת מהותו של המן המקראי לא באה עדיין על פתרונה וספק אם יימצא לה פתרון ריאלי. שלא כשליו המקראי, שניתן לראות בו תופעה טבעית ביסודה[10], לא נמצא דמיון למן במציאות; וכפי שכותב הרמב"ן: "...והנכון בעיני, כי היה הפלא במן גדול מאד, כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים, כעניין מעשה בראשית והוא מה שאמרו בו (אבות פרק ה, משנה ו) שנברא בין השמשות..." (שמות טז, ו).

אם כן, המן נשאר בגדר נס - 'לחם מן השמים'.

---

[1] להרחבה על דימוי המן לגד השדה, ראה מאמר "גד השדה", פרשת בהעלותך.

[2] בפירושו לישעיה. י' רצהבי, 'קטעים חדשים מפירוש ר' סעדיה לישעיה', סיני צג, תשמ"ג, עמ' ח (התרגום לעברית הוא של רצהבי).

[3]  מין אפיקורוס בימי רס"ג. רבי אברהם אבן עזרא מזכיר אותו בקללות. מוצאו לא ברור.

[4] ל-ר' סעדיה בן דוד, בהוצאת הרב קאפח זצ"ל.

[5] לגבי כשרות "טל דבש", ראה מאמר "כשרות טל דבש הנאסף על ידי הדבורים מכנימות עלה", הרב אליעזר רייכמן מחניך ג, הרבנות הצבאית, תשסח.

[6] ש. בודנהיימר, 'החי בארצות המקרא', כרך שני, עמ' 297-302.

[7]  במאמר "המאכילך מן מן המדבר", בספר "דרך ארץ : אדם וטבע", זהרוני עירית  (סא"ל), תשמ"ה, 1985, משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

ראה גם בפורטל הדף היומי, "המאכלך מן במדבר למען ענתך – קמחית המן", ד"ר משה רענן,  יומא עד, ב.

[8] "סבוב הרב רבי פתחיה מרגנשפורג"  - ספר המסעות של ר' פתחיה בן יעקב מרגנשבורג, נוסע יהודי מפורסם בן המאה ה-12.

[9] ראה "טבע וארץ בתנ"ך" .פרופ' יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992, עמ' 46-47.

[10] על זיהוי השליו ראה מאמר "השליו", פרשת בהעלותך.

© כל הזכויות שמורות למחבר

טבע המים

 מאת: אורן סעיד

בקריעת ים סוף, המים עמדו כחומה, בניגוד לטבע המים, הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך.

נאמר בפרשתנו בשירת הים, שבקריעת ים סוף המים עמדו כמו נֵד – כמו תל של עפר, קיר או חומה: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם" (טו, ח). מבאר רבי אברהם אבן עזרא, שטבע המים, לנזול ולרדת ממקום גבוה למקום נמוך: "כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים - והמים שמנהגם להיותם נוזלים ויורדים. שבו כמו נד. כמו: 'קָמוּ נֵד אֶחָד' (יהושע ג, טז),  כמו חומה" (שם). גם לגבי הנס של עמידת מי הירדן, המתואר בספר יהושע מוזכר ביטוי דומה: "הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד" (יהושע ג, יג), ומבאר רש"י את טבע המים: "הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה  - למטה, כדרך כל הנהרות המושכים" (שם).

במדרש על שיר השירים, מתואר טבע המים ללכת ממקום גבוה למקום נמוך: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן - ... ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו [=במי שמתגאה] ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו [=במי שעניו ושפל רוח]" (שיר השירים רבה א, יט).

המים הזורמים

המים מניעים גלגל מים.
יוצר: David Francisco
מתוך ויקימדיה

שלמה המלך כתב: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" (קהלת א, ז). המים הזורמים ביבשות הם רק חלק קטן ממחזור המים בטבע, אבל חשיבותם בעיצוב הנוף רבה. בגלל כוח הכבידה הפועל על פני כדור הארץ, המים - אלה הזורמים מעל לפני השטח ואלה הזורמים מתחת לפני השטח זורמים מהמקומות גבוהים למקומות הנמוכים, עד שהם מגיעים לים[1].

בדרכם, המים גורמים לבְּלָיָה  של הסלע - תהליך בו הסלע מתבלה ומתפרק לחלקים קטנים, הם סוחפים ומסיעים את תוצרי הבליה ומשקיעים את הסחף במקומו החדש. כמו כן, בתנועתם המים מתחתרים וחורצים בקרקע, מעמיקים ערוצים קיימים ויוצרים ערוצים חדשים. כוח הסחיפה של המים מצטבר על פני זמן רב, ועשוי ליצור קניונים ארוכים ועמוקים דוגמת הגרנד קניון בערוץ הנהר קולורדו[2].

מדוע המים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך?

אנרגיה פוטנציאלית היא אנרגיה שאצורה בגוף שכוח הפועל עליו, מיקומו או המצב שלו הקנו לו אנרגיה. לדוגמה, מים הנמצאים במקום גבוה, ניתנת להם אנרגיה פוטנציאלית, זאת מכוח-הכבידה של כדור-הארץ. כאשר ייפלו המים מטה הם יוכלו לבצע עבודה, למשל סיבוב של גלגל טחנת-קמח או הנעת טורבינה המפעילה גנרטור היוצר חשמל. כמות העבודה שיבצעו המים, בנופלם מטה, שווה לכמות האנרגיה האגורה בהם. כמות האנרגיה תלויה בכמות המים, במהירות הזרימה ובהפרשי הגבהים[3].

ניתן להגדיר זאת כך[4]: מים זורמים מנקודה אחת לאחרת על פי עיקרון אחד בלבד: ממקום שבו הם מסוגלים לבצע יותר עבודה למקום שבו הם מסוגלים לבצע פחות עבודה. כבר לפני אלפי שנים ידעו בני האדם לנצל את כושרם של המים לבצע עבודה, באמצעות רתימת המפל להנעת גלגל בתחנות קמח. כשהמים נופלים במפל הם מאבדים מכושרם לבצע עבודה, מאחר והם מאבדים את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה אגורה בהם.

האנומליה של המים

בדרך אגב, נזכיר עוד תכונה חשובה בטבע המים המכונה  "האנומליה של המים". בטמפרטורות שבין ארבע לאפס מעלות צלזיוס מתפשטים המים בקירור, בשונה מרוב החומרים האחרים. כך קורה שהמים במצבם המוצק (קרח) צפופים פחות מהמים במצבם הנוזל. לתכונה זו חשיבות רבה בכדור הארץ: בגללה צף הקרח על המים במקום לשקוע בתוכם (ראו קרחון), והיא זו שמאפשרת לאוקיינוסים לקפוא רק בשכבתם העליונה ולאפשר המשך קיום חיים תת-מימיים במים העמוקים יותר[5].

---

[1] מתוך הספר: "כדור הארץ : סביבה, אדם - פרקים בגאוגרפיה פיזית לחטיבת הביניים"  מחבר/ים: בילי סביר, מאירה שגב ואיריס שילוני,  מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית,  תשע"א – 2011,  תל אביב, עמ' 209.

[2] המכלול – האנצ' היהודית בערך "סחיפה".

[3]  "כיצד ניתן להפיק אנרגיה ממים", מאיר ברק, ספטמבר 2009, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] "שגיאות נפוצות של מורים ותלמידים בנושאים של זרימת מים", פרופ' אלי זמסקי, אונ' העברית.

[5] המכלול – האנצ' היהודית, בערך "האנומליה של המים".

© כל הזכויות שמורות למחבר

צבעו של הגיר

 מאת: אורן סעיד

פירושיו הסותרים של רש"י, לגבי צבעו של הגיר, עולים בקנה אחד עם הידע המדעי על הגיר, ועם דרך פירושו לתורה ולתלמוד.

בתיאור המן שירד לבני ישראל במדבר, מתארת התורה את אופן ירידת המן על הארץ: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל[1] וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (טז, יד). אונקלוס מתרגם "דַק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ": "דַעֲדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא". אונקלוס הוסיף את המילה "כְּגִיר" לתרגום המילים בפסוק. רש"י מבאר הוספת מילה זו של האונקלוס: "דַעֲדַק כְּגִיר,  'כְּאַבְנֵי גִר' (ישעיה כז, ט) והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כיסוי הדם[2] (חולין פח, ב) 'הגיר והזרניך[3]'. 'דַעֲדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא', דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ… וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק". רבי אליהו מזרחי[4] מסביר את רש"י: "דמיון המן לגיר, אינו אלא מצד דקותו, ולא מצד מראהו, שהרי המן לבן והגיר שחור". כלומר, לדעת רש"י המן היה דומה לגיר לא מצד צבעו אלא מצד דקותו; בדומה למה שפירש רש"י  את הפסוק "וְהוּא [=המן] כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (שמות טז, לא) – שהמן דומה ל'גַּד[5]' לא מצד צבעו אלא מצד צורתו – עיגול.

אם כן רש"י מפרש שצבע הגיר שחור. לעומת זאת, הרמב"ן[6] דוחה את פירוש רש"י ומסביר שהגיר הוא הסיד שצבעו לבן: "ואין כל זה נכון כי הגיר הוא עפר הלבן הנדבק באבנים וינפצו אותן וטחין בו הכתלים בסיד, והוא לבן מאד וטוב מן הסיד לטוח בו הקירות. וכן כתוב: 'עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא' (דניאל ה, ה). ועל כן ייחס בו המן שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ". גם     בפירוש "תוספות יום טוב" דוחה את פירוש רש"י ומבאר שגיר הוא הסיד שצבעו לבן: "... כי גיר שהוא סיד - לבן  הוא; וכן אני אומר על מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח, 'דַּק כַּכְּפֹר' – דַעֲדַק כִּגְלִידָא, שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן, ורצה המתרגם  לכלול מה שנזכר במקום אחר 'וְהוּא [=המן] כְּזֶרַע גַּד לָבָן' (שמות טז, לא) ודלא כפירוש רש"י שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר" (פאה, פרק ב, משנה ה).

גיר גולמי.
מצוי בצבעים שונים.
יוצר: כ. אלון
מתוך ויקיפדיה

כאמור, רש"י למד שהגיר צבעו שחור, וכך פירש במסכת ביצה (טו, א): "ר' יהודה מתיר (במנעל) בשחור, ואוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר". רש"י מפרש: "ביצת הגיר – 'גיר' - מין קרקע המשחיר. 'ביצת' - כל דבר הנילוש ונעשה עב קרוי ביצת, מטונ"ש בלע"ז (=גושים של חומר שנילוש ונעשה עיסה)". לדעת רש"י, ביצת הגיר, הוא גיר שחור שעשו ממנו עיסה כדי לצבוע נעליים בצבע שחור[7]. לעומת זאת, מדברי הגאונים והרמב"ם נראה שביצת הגיר זהו סיד לבן, והשתמשו בו כדי להלבין את המנעל ללבן.

רש"י לישעיה (כז, ט) פירש: "כְּאַבְנֵי גִר  - מין צבע הוא" (שם). רש"י כאן לא כתב מהו צבעו של הגיר. לעומת זאת המצודת ציון והרד"ק במקום פירשו שהגיר הוא הסיד.

אולם נראה שיש סתירה[8] בפירוש רש"י:

             רש"י בדניאל (ה, ה) פירש: "עַל גִּירָא  - על סיד טיח הכותל הבית כמו (ישעיה כז) 'כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת'-הוא [המזבח] דומה לסיד". כאן רש"י פירש שהגיר הוא הסיד. וצבעו של הסיד כידוע לכולנו - לבן.

            א"כ יוצא שרש"י בפרשתנו ובמסכת ביצה  פירש שצבעו של הגיר - שחור. בישעיה רש"י לא פירש מהו צבעו של הגיר. בדניאל, רש"י מתייחס לפסוק בישעיה ומפרש שהגיר הוא הסיד, כלומר צבעו לבן[9]. א"כ, כיצד יש להבין ולהסביר את הסתירה ברש"י? ומהו באמת צבעו של הגיר?

הדרך שבה כתב רש"י את פירושיו[10]

כדי להסביר את הסתירה ברש"י עלינו להבין כיצד כתב רש"י את פירושו. רש"י לא כתב את פירושיו בהינף אחד, ברצף ובתוך אותה תקופה. אין אנו יודעים אלו מסכתות פירש רש"י בראשונה ואלו באחרונה, וכן אין אנו יודעים את סדר פירוש התנ"ך שלו, אבל מתוך לשונות רש"י בפירושו ומלשון תוספות במספר מסכתות, וכן בתנ"ך, ניתן לשער ולפעמים אף לקבוע בסבירות איזו מסכת או איזה ספר בתנ"ך פירש רש"י אחרי מסכת מסוימת או ספר מסוים.

אם ברור לנו שרש"י חזר בו מאיזה פירוש שפירש, ניתן להסיק שהפירוש שחזר בו פירש לבסוף, ולכן חשוב לדעת איזה פירוש פירש לבסוף, שכן זה יסוד לקביעת סדר פירושיו, כמו שכתב ה"יד מלאכי": "כשרש"י סותר עצמו ממקום למקום, מסדר לסדר, אחרון עיקר דמסכתא פירשה באחרונה" (כללי רש"י לד).

לכן, ע"פ המקרה שלנו דלעיל, ניתן לשער, שרש"י פירש את דניאל לאחר שפירש את ספר ישעיה, לכן בדניאל, רש"י מבאר את מה שפירש בישעיה-"מין צבע הוא", שהגיר הוא הסיד וצבעו לבן.

אבל איך ניתן להבין את הסתירה ברש"י שבפרשתנו ובמסכת ביצה מבאר שצבעו של הגיר שחור, ואילו בדניאל מבאר שצבעו של הגיר לבן?

דרכו של רש"י היתה לפצל ולפזר את פירושיו במסכתות השונות ובספרי התנ"ך השונים. יש שאותו עניין הוא מפרש בצורה שונה - כאן הוא מפרש בקצרה, במקום אחר באריכות. יש ששני פירושים כאלה משלימים זה את זה ויש שהם הפוכים וסותרים; יש שכאן מפרש ושם אינו מפרש; יש שכאן מפרש פירוש אחד ושם שניים; מקשה כאן ושם לא מקשה; יש שמקשה ולא מתרץ ושם מתרץ; כאן מפרש סתם ושם בשם רבו; כאן מפרש פירוש אחד ושם פירוש שונה ובמקום שלישי כותב את שניהם; יש שמפרש סתם ובמקום אחר דוחה את הפירוש; יש שמפרש פעם אחת בתלמוד ויש שמפרש פעמים רבות אותו פירוש; כאן מביא ראיה לפירושו ושם לא מביא ראיה; כאן מביא מקור לדבריו ושם לא.

המהרש"א שעמד על כך כתב: "ודע שגירסת רש"י מהופכת הכא מדהתם, ואין לחוש בכך, כי כן דרכו לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו" (קידושין מד, א). מדוע נהג רש"י כך?

 לאורך כל התלמוד והתנ"ך פירש רש"י על פי מה שקיבל מרבותיו וכתב את פירושיהם, בין שהסכים להם ובין שהקשה עליהם ואף דחה אותם. לעיתים רש"י קיבל מרבותיו בסוגיא אחת פירושים מנוגדים והוא מביא את כולם. זוהי אחת הסיבות למציאותם של פירושים מנוגדים בפירוש רש"י.

פעמים רבות, כשחזר בו רש"י במקום פלוני ושינה את פירושו, או העביר קולמוסו על פירושו, לא שינה את פירוש אותו עניין, המובא בשאר מקומות בתלמוד ובתנ"ך, וכך נתקבלו שני פירושים שונים.

בפרשו כל מה שלמד מרבותיו לא השמיט רש"י שום פירוש שקיבל מהם, הוא נהג כמו מסדר התלמוד, המביא כמה וכמה פירושים, לרבות פירושים סותרים - כתב את אשר שמע מרבותיו, ערך והעמיק בפירושים ששמע ויצקם במטבע לשונו, אבל לא שינה ולא מחק דבר, כמו שהגמרא אומרת "משנה אינה זזה ממקומה" (חולין לב, ב; שבועות ד, א). ומפרש רש"י שם (בחולין) ד"ה ומשנה: "אחר שנשנית (משנה) בבית המדרש לא זזה ממקומה, לא שכחוה התנאים, ולא עקרוה ממשנתם, אע"פ שחזר בו ר"ע, וחזר ושנו וקבעו במשנתם אף לאחר החזרה וכו'".

לכן , במקרה שלנו, רש"י בפרשתנו ובמסכת ביצה פירש כפי שקיבל מרבו האחד, שצבעו של הגיר שחור, ואילו בדניאל הוא פירש כפי שקיבל מרבו האחר, שצבעו של הגיר לבן. שני פירושים אלו אינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה, כפי שנראה בקטע הבא.

מהו צבעו של הגיר?

ראשית נבאר מהו הגיר. סלעי הגיר הם סלעי משקע שנוצרו בימים או באגמים. הם מורכבים משלדים גיריים של יצורים ימיים זעירים (פלנקטון) וגם צדפות, אלמוגים, כוכבי-ים ודגים. יצורים אלו שקעו בעבר ויצרו בקרקעית הים או האגם שכבות, שהתלכדו ברבות הימים ויצרו את סלע הגיר. סלע הגיר עשיר בפחמת הסידן, שהיא המרכיב הכימי של שלדי היצורים שמהם נוצר.

הגיר הוא סלע בעל דרגת קשיות בינונית - אינו נחרץ בציפורן, אך נחרץ במסמר. הוא תוסס היטב בחומצה מלחית מהולה.

אבן גיר בצורתה הטהורה היא בצבע לבן או כמעט לבן. ניתן למצוא גם סלעי גיר בצבעים שונים, אשר מקורם בתוספת לוואי של ברזל (ורוד, חום) או חומר ביטומני (אפור, שחור; ביטומן=תערובת של תרכובות אורגניות, ממשפחת הנפט), או בשל מזהמים כמו טיט, חול ןחומרים אורגניים. במרבית סלעי הגיר מצויות גם כמויות קטנות של מינרלים אחרים, כגון: קוורץ, חרסית ותחמוצות ברזל.

הגיר הוא הסלע הנפוץ ביותר בארץ ישראל, במיוחד בהרים הוא מגיע לעומק של מאות מטרים מתחת לקרקע. אבן הגיר משמשת להכנת סיד, בנייה וביצורים ולסלילת דרכים. כיוון שהסיד נוצר מאבני גיר, לא הבחינו מפרשים אחדים בין גיר ובין סיד. מסוגים שונים של גיר נחצבו ונלקחו האבנים הגדולות של הכותל המערבי.

קירטון - זהו גיר בעל גרגר דק מאוד. סלע לבנבן, רך, הוא נחרץ בציפורן. בימי קדם חצבו קירטון רך ביותר במערת צדקיהו ובמערות הגדולות של בית גוברין. סלע זה שימש אז, כפי הנראה, כחומר מלכד בין לבנים, תפקיד שממלא הסיד בימינו[11].

סלעים ביטומניים הם סלעי גיר וקירטון המצויים לעיתים בצבע אפור-שחור בשל תכולה של חומר ביטומני, ממשפחת הנפט. יש שצבעם של הסלעים לבן מבחוץ, בשל חמצון הביטומן ושטיפתו, אך במכת פטיש נחשף הסלע השחור[12].

א"כ אנו רואים, שצבעו של הגיר הוא גם לבן וגם שחור. א"כ, פירושיו של רש"י אינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה!

---

[1] על שכבת הטל, ראה במאמר "שפופרת ביצה מעופפת", בפרשה זו.

[2] יש לציין, בדפוס הגמרא שלנו אין הגיר מוזכר עם הזרניך, וכך שנינו: "ת"ר אין מכסין אלא בעפר... ויש אומרים אף הזרניך" (חולין פח, ב).

[3] ארסן, מתכת בעלת ברק כסף.

[4] ר' אליהו מזרחי. חיבר פירוש על רש"י הנקרא "המזרחי". נפטר בשנת 1525.

[5] על זיהוי הגד ראה מאמר "גד השדה" בפרשת בהעלותך בבלוג זה.

[6] וכן ראה בתוספות יום טוב על מסכת פאה פרק ב משנה ה.

[7] יש להעיר, שע"פ  ר"ת המובא בתוס' בבא קמא (נט, ב), רק המנעל היה שחור, אבל הרצועות היו לבנות.

[8] נראה שיש סתירה נוספת ברש"י: רש"י במסכת עבודה זרה (נד, א) פירש על הפסוק בישעיה: "כאבני גיר מנופצות" (ישעיה כז, ט) בד"ה גיר: "כפור גרושל"א" כלומר, ברד. בעוד שרש"י בדניאל, בהתייחסו לפסוק זה פירש שהגיר הוא הסיד!!  ועוד, יש לשאול, מניין לרש"י שהגיר הוא ה'כפור'? נראה לענ"ד, לתרץ כך: שבעוד שרש"י בפרשתנו פירש,  שהמילה 'כגיר' בתרגום אונקלוס על המילים 'דק ככפר', היא תוספת על הנאמר בכתוב ("דק ככפר" לעומת  התרגום: דעדק כגיר כגלידא), רש"י חזר בו, ופירש בתלמוד בבלי, שהמילה 'כגיר' גם היא (בנוסף ל: 'כגלידא')  תרגום של המילה 'כפור' בפסוק. 

[9]  ראה גם בחומש "פרשה מפורשה" (שמות טז, יד), בפירוש "מסורת מפורשת" מאת הרב יוסף צובירי זצ"ל, בני ברק, תשס"ח,  שהרחיב את הביאור על תרגום אונקלוס לפסוק הנ"ל ועמד על הסתירה בפירוש רש"י.

[10] להרחבה מומלץ לעיין בספר "רש"י - חייו ופירושיו" של הרב רפאל הלפרין, שער עשירי, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1997.

[11] על הקשר בין סיד לגיר ראה במאמר "כבשן סיד", בפרשת יתרו, בבלוג זה.

[12] ראה בספר "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזר, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1994, עמ' 37-40.

© כל הזכויות שמורות למחבר

צללו כעופרת

 מאת: אורן סעיד

בשירת הים, טביעת המצרים מדומה לצלילת העופרת במים משום שהעופרת היא מתכת כבידה ולכן היא שוקעת במים במהירות.

בשירת הים מתוארת טביעת המצרים בים סוף כך: "נָשַׁפְתָּ  בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (טו, י). השד"ל מבאר את הדימוי של טביעת המצרים בים לצלילת עופרת: "כעופרת: שממהרת מפני כובדה לשקוע ולהיסתר מן העין" (טו, י).  העופרת היא מתכת כבדה והיא נמנית עם החומרים הצפופים ביותר. העופרת היא אחת משבע המתכות (=זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, בדיל וכספית) הידועות לאדם מימי קדם. צפיפות העופרת גדולה פי 11.35 מצפיפות המים – ולכן היא שוקעת בהם[1]. 

בעבר השתמשו במשקלות עשויות מעופרת, למשל,  המצרים השתמשו במשקלות עופרת לרשתות דייגים כבר באלף השני לפני הספירה. הפניקים והיוונים עגנו את ספינותיהם עם עוגן העשוי צינורות עץ שמולאו בעופרת, על מנת לספק משקל רב לעוגן[2]. לכן בני האדם הכירו וידעו שעופרת שוקעת במים במהירות. לכן העופרת נבחרה לציון מהירות השקיעה במים, למרות שצפיפות הזהב גדולה יותר (פי 19.3 ממים), מאחר ודברה התורה כלשון בני האדם.

עופרת מעפר

קוביית עופרת.
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא מפרש בד"ה  "צללו כעופרת" כך: "צללו - מגזרת מצולות. כמו: 'לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי' (חבקוק ג, טו) ובמים אדירים דבק עם צללו. כאלו אמר: צללו במים אדירים כעופרת. ועופרת מגזרת עפר. כי הששה מיני מתכות אם יושמו תחת הארץ יחסר כל אחד מהם דבר ידוע בשנים ידועות. ולעולם העופרת תוסיף" (שמות טו, י). בפירושו הקצר, ציין האבן עזרא על הפסוק, שיתכן העופרת קרויה כן על שם העפר שדבק בה: "כעופרת – ידוע, ויתכן שנקרא כן בעבור הדבק העפר בו ויוסיף בו כאשר יטמן בעפר, הפך הזהב והכסף והברזל".   יש לציין שה"חזקוני" הביא את דברי האבן עזרא הנ"ל.

האבן עזרא מבאר ש-ששה מתכות מתוך שבעת המתכות שהיו ידועות לאדם הקדמון (כסף, זהב, נחשת, בדיל, כסף, כספית, ברזל), אם טומנים אותם באדמה – הם הולכים ופוחתים במשקלם עם הזמן; ואילו העופרת תמיד מוסיפה במשקל. רבי דוד קמחי (1160 - 1235)  בספר השורשים מבאר בערך "עפר" כותב: "צללו כעופרת - ...ואמרו שנקרא כן על שם האפר, כי כל המתכות יאכלם העפר ויפחתו בהיותם בו אבל העופרת תוסיף בעפר".

לא נוכל להסביר, שהעופרת עמידה בפני שיתוך (=תהליך כימי הרסני במתכת, הנובע ממגע בחומר אחר)  לעומת המתכות האחרות; אמנם, העופרת עמידה מאוד לשיתוך מאחר שבמגע עם האוויר השכבה החיצונית של כלי העופרת הופכת לתחמוצת, המצטיינת בכושר בידוד, ולכן מבודדת את שאר המתכת[3]; אך גם הנחושת, שהיא אחת משבעת המתכות, מתאפיינת בעמידות בפני שיתוך. חשיפה ממושכת לאוויר רטוב גורמת להיווצרות שיכבה ירקרקה (פטינה) המגנה על הנחושת[4]. גם הזהב, שאף הוא משבעת המתכות, הוא מתכת עמידה מאוד לשיתוך; הוא בקושי מתרכב עם חומרים אחרים. כיוון שהזהב אדיש, הוא נשאר מבריק כמעט בכל תנאי, ואפשר למצוא אותו כמו שהוא, למשל: בסינון זהב מחלוקי נחל בנהר, יימצא הזהב בולט בצבעו משאר האבנים. גם בחפירות ארכאולוגיות נמצאים פריטי זהב ללא פגם כימי כלשהו[5].

אם כן, כיצד ניתן להבין את דברי האבן עזרא ורבי דוד קמחי, שעופרת מוסיפה במשקלה כאשר טומנים אותה באדמה, לעומת המתכות האחרות?

ניתן למצוא בטבע עופרת בצורתה הטהורה, אך הדבר נדיר. ברוב המקרים היא נמצאת בטבע בסמיכות ליסודות אחרים, בעיקר נחושת, אבץ וכסף. כסף ידוע לאדם מימי קדם, הוא מוזכר בספר בראשית וסיגי-מתכת שנמצאו במערה קדומה באסיה מעידים על כך שידעו להפריד אותו מעופרת כבר בשנת 4000 לפנה"ס. למעשה בתהליך הפקת הכסף והזהב מתוך מתכות אחרות, הצטברו ערימות של עופרת שבד"כ לא נוצלו ונשארו שם ללא שימוש[6].

התהליך הקדום להפקת כסף או הזהב מעופרת קרוי קופלציה (Cupellation). התהליך כלל התכת הכסף או הזהב הלא טהור עם עופרת בטמפרטורות גבוהות. כאשר עופרת מחוממת לטמפרטורות גבוהות, היא מגיבה באופן כימי ומתחמצנת והופכת לתחמוצת העופרת (המכונה litharge)  אשר לוכדת את תחמוצות שאר המתכות. הכסף וזהב נשארים מעל הנוזל של תחמוצת העופרת.  לאחר מכן, התחמוצת נספגת בדפנות הנקבוביות של הכור בעוד שהכסף והזהב נשארים לבד[7]. תהליך זה מתואר בספר ירמיהו כך: "נָחַר מַפֻּחַ מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם] עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ; כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם" (ירמיהו ו, כט-ל). מבאר בפירוש "מצודת דוד: "נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ - דרך צורף כסף להסיר הסיג מניח הכסף בכור ועמו עופרת, ומעמיד על האש ונופח במפוח עד יותך הכסף והעופרת, ונשרף העופרת ונשאר הכסף נקי מבלי סיג. לזה אמר הנה המפוח נתייבש מן האש וגם העופרת כבר תם ונשלם, כי נשרף הכל, אבל בחנם צרף את הכסף כי הסיגים הרעים לא נעתקו מן הכסף והנה מעורב בו כשהיה, והוא למשל לומר, הנה הנביאים מתייגעים להוכיח את העם ואינם מועילים, כי עדיין עומדים במרדם" (שם). 

בשל כמויות הגדולות של עופרת שהצטברו ונחשבו כפסולת, ומציאות העופרת בסמיכות למחצבים שהפיקו, לכן אולי היה נדמה לקדמונים כאילו העופרת נוצרת מהעפר ושהעופרת כל הזמן מתרבה כשהיא באדמה. אולי זוהי הסיבה  שמקור השם עופרת בעברית הוא מ-'עפר'. האבן עזרא  ורבי דוד קמחי ביארו את הפסוק לפי הידע המדעי שרווח בתקופתם.

---

[1]  ראה גם מאמר בפרשת בשלח "חוק ארכימדס וארון יוסף".

[2] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "anchor".

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "עופרת".

[4] להרחבה על ה"חלודה" של הנחושת, ראה מאמר בפרשת בחוקותי "איך השמים מזיעים?".

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "זהב".

[6] ראה גם בספר "Notes for a history of lead" מאת Williams h. pulsifer  , הוצאת d. van nostrand   1888 - new York,, עמ' 9-8 .

[7] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Cupellation".

© כל הזכויות שמורות למחבר

שפופרת ביצה מעופפת

 מאת: אורן סעיד

רש"י בהסברו על התאדות הטל שהיה על המן, מציע, לכאורה, ניסוי פיזיקאלי, לגרום לקליפת ביצה לעוף באוויר

בפרשתנו על קוראים על המן שה' נתן לבני ישראל במדבר. התורה מספרת, שהטל ירד על המן [1], ולאחר שהטל התאדה, התגלה המן: "...וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה; וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (טז, יג-יד). רש"י  מרחיב בנושא התאדות הטל מעל המן: "ותעל שכבת הטל  - כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתום את פיה ותניחה בחמה היא עולה מאליה באוויר. ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ באוויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן, וראו 'וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר...' " (טז, יד). רש"י מציע ניסוי, כדי להוכיח שהטל עולה לקראת החמה, מתאדה: למלאות שפופרת של ביצה [2] (קליפת ביצה) שלימה בטל ולסתום את פיה ולהניחה בשמש, "היא עולה מאליה באוויר" – השפופרת מתרוממת! כך גם מסבירים פרשנים אחרים ברש"י:

ביצים בשוק.
הקדמונים יצרו מקליפת הביצה כלי קיבול.
מתוך ויקימדיה

בספר הזיכרון [3] על פירושי רש"י כותב בד"ה ותעל שכבת הטל: "כלומר, לא מבעיא הטל אשר על פני השדה, אלא אף אם יהיה בתוך שפופרת סתומה, כשלא ימצא מקום לצאת, טבע הטל יכריח לשפופרת שתעלה כולה באוויר ". וכך גם הבין ה"מעם לועז" [4]: "וכן אם תמלא קליפת ביצה בטל ותסתמינה היטב, למחרת עם עלות השמש תעוף למעלה". בפירוש "באר מים חיים" [5], משמע שכמו שהטל מגביה את השפופרת של ביצה, כך גם הטל הגביה את המן מעל העשבים: "לפי שהיה נטמן (המן) בתוך העשב, וכאשר עלה הטל הגביה אותו למעלה מן העשב עד שהיה נראה" (אות ו).

וצריך עיון במציאות זה הדבר! הרי ידוע שקליפת הביצה נקבובית, ואם נמלא קליפת ביצה בטל ונסתום את פיה, הטל פשוט יתאדה ויצא ממנה דרך הנקבוביות שבקליפת הביצה. גם אם לא היתה הביצה נקבובית, אין בכוח התאדות הטל ע"י חום השמש לגרום לקליפת הביצה לעוף באויר.

לכן נראה, לעניות דעתי, לתרץ את הקושי הנ"ל בשני אופנים:

תירוץ ראשון: רש"י לא עשה את הניסוי שהוא מתאר, אלא מציע ניסוי שע"פ המדע שרווח בתקופתו של רש"י, היה אמור לעבוד. כידוע, המדע העתיק חשב שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר; ומדוע אבן נופלת למטה, ע"פ מדע העולם העתיק? מפני שתנועתו הטבעית של דבר העשוי מעפר לשוב לשורשו, אל האדמה, אבל בדרך הקצרה ביותר, בדרך ישרה אל המרכז; ולכן המים בהגיעם אל הארץ, יימשכו עד שיגיעו למים אחרים, אל נחלים שזורמים אל הים-שהוא מקומם הטבעי; וכן טבע האש לעלות למעלה [6], בגלל שזוהי תנועתה הטבעית, מן המרכז אל מקורו (שהוא השמש או גלגל האש), כאלו משתוקק לשוב אל שורשו ואל מקומו שואף [7]. 

מדוע כשהשמש מחממת את הטל הוא עולה לקראתה?   כיוון שאדי הטל קלים מהאוויר הסמוך לאדמה, לכן הם נמשכים לגלגל האוויר-לחלקו היותר קל. הסבר נוסף: כיוון שהשמש מחממת את הטל, וחום השמש הוא מיסוד האש, נמצא שהאדים הנוצרים הם תולדה של האש, לכן האדים שואפים לעלות לקראת השמש.  ומאחר וטבע הטל שהתאדה לשאוף אל מקומו הטבעי למעלה, לכן חשבו [8], שאם הטל יהיה סגור בשפופרת של ביצה, הוא יכריח אותה לעלות באוויר.    

תירוץ שני:  באנצקלופדיה "אוצר ישראל" בערך טל, רש"י דלעיל מצוטט כך: "ואם נמלא שפופרת של ביצה ונסתום את פיו, ונניחה בחמה, עולה מעליה באוויר". לפי זה, אפשר לפרש שהטל עולה מעל שפופרת הביצה (ולא השפופרת עצמה!).

נראה לעניות דעתי, כוונת רש"י כך: פשוט שהטל שעל פני השדה שגלוי לשמש עולה באוויר, והחידוש הוא שאף אם ננסה לשמור ולאחסן טל בתוך קליפת ביצה, כלומר במקום מכוסה [ובעבר השתמשו בשפופרת של ביצה לאחסון נוזלים, למשל, במסכת שבת (פרק ב, משנה ד) מוזכר שהשתמשו בה, בכך שמלאו אותה שמן ושמו אותה מעל הנר בשביל שתהא מנטפת על הפתילה] ונניח את קליפת הביצה בשמש (כדי שהטל יתאדה), אנו נגלה תוך זמן קצר, שהטל התאדה והשפופרת ריקה!

יתכן שבמה שאמר רש"י "היא עולה מאליה באוויר"-בלשון נקבה - משמע השפופרת ולא הטל -  לא דקדק בלשונו בין זכר לנקבה, דבר המצוי בדברי חז"ל [9] ומאוד בדברי רש"י [10]; או ש-'היא'  מתייחס לשכבת הטל, כנוסח הפסוק "ותעל שכבת הטל"; ואין כוונת רש"י שהשפופרת מתעופפת, אלא ששכבת הטל מתאדה באוויר ע"י חום השמש.

"יניחנה בחמה, והטל עולה"

בהקשר זה, כדאי לציין את המשנה במסכת פרה - בה נחלקו רבי אליעזר וחכמים, האם טל שירד לתוך צלוחית המכילה מי חטאת (=מים מקודשים המעורבבים עם אפר פרה אדומה) פוסל את מי החטאת: "ירד לתוכה טל: רבי אליעזר אומר: יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין" (פרה, פרק ט, משנה א). רבינו עובדיה מברטנורא מבאר: "יניחנה בחמה והטל עולה, שדרך הטל לעלות כנגד החמה. וכן הוא אומר (שמות טז) ויהי בבוקר ותעל שכבת הטל. ואין הלכה כר' אליעזר" (שם). רבי אליעזר סובר, שאם יניח מול השמש, את הצלוחית המכילה את מי החטאת עם הטל, הטל יתאדה מן הצלוחית, למרות שהטל מעורבב עם מי החטאת, ולכן מי החטאת בצלוחית טהורים. ברם, חכמים סוברים, שהטל לא מתאדה ע"י חום השמש מאחר והוא מעורבב עם המים.

בתוספתא מסכת פרה נשנית מחלוקת רבי אליעזר וחכמים כך: "ירד לתוכה (=לתוך חבית עם מי חטאת) טל בלילה, רבי אליעזר אומר: יניחנה בחמה והטל עולה וחכמים אומרים: אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד" (פרה פרק ט, ב). חכמים סוברים שהטל מתאדה מול השמש רק כשהוא מעל חפץ מוצק  (כמו פרי) ולא כשהוא מעורבב עם מים.

הטל נוצר מהתעבות של אדי מים באוויר לטיפות מים. כך שבעצם תערובת של טל ומים יוצרת תערובת הומוגנית נוזלית של מים. לכן מובנת דעת חכמים, שטל שהתערבב עם מים לא ניתן להפריד את הטל מהמים ע"י אידוי באמצעות חום השמש; להבדיל, מטל שנוצר על משטח מוצק כגון פרי או צמח, המתאדה ע"י חום השמש.

---

[1] רש"י מציין, שהמן ירד על הטל, ומעל המן היתה יורדת שכבת טל נוספת: "היתה שכבת הטל - הטל שוכב על המן ובמקום אחר הוא אומר: 'וברדת הטל' (במדבר יא),  הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמונח בקופסא (יומא עה מכילתא) " (שם, יג). האבן עזרא חולק, וסובר שהמן ירד על הארץ ומעליו ירד הטל (שם, יד).

[2] הערת אגב: "שפופרת של ביצה" המוזכרת במסכת שבת פ"ב משנה ד, יש שמפרשים שהכוונה לקליפת הביצה העליונה, ויש שמפרשים לכלי העשוי מקנה הגדל בביצות, ואז צריך לקרוא את המילה 'ביצה' בחיריק תחת האות ב' ולא בצירי ; ראה בספר "כלי חרס בספרות התלמוד" מאת ד"ר יהושע בראנד, עמ' שמז הערה 111, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ג.

[3] ר' אברהם בקארט, ספר זיכרון, פתח תקווה תשי"ח.

[4] תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז").

[5] רבי חיים אחי המהר"ל.  דפוס ורשא תרצ"ח. אחד ממפרשי רש"י על המקרא.

[6] להרחבה ראה במאמר "טבע האש" בפרשת בהעלותך.

[7] להרחבה: ספר הברית, חלק א, מאמר ה', פרקים: ג-ה. ספר הברית שנכתב על ידי ר' פנחס אליהו הורביץ הינו חיבור תורני רחב יריעה הכולל נושאי אמונה, הלכה, מוסר, קבלה, טבע, פילוסופיה, מדע, וטכנולוגיה.

[8] יש להעיר, שאחד הרעיונות העתיקים בנושא תעופה, הוא מילוי שפופרות בטל והצמדתן לגוף האדם. בעת התאדות הטל, חשבו שזה יגרום לאדם לעוף באוויר. אנו למדים מכך, שבעבר רווח הרעיון, שניתן לנצל את כוח התאדות הטל ע"מ לגרום לעצמים לעוף באוויר. יתכן שרש"י בהציעו לנו את הניסוי עם שפופרת של ביצה, לא ביצע ניסוי זה בעצמו, אלא אמר לנו את הדעה שרווחה בתקופתו בנקודה זו.

[9]  ישנם מילים בתורה שההתייחסות אליהן בלשון זכר ונקבה כאחד; כך למשל התורה אומרת לגבי חצר המשכן: "את עמודיו ואת אדניה" (שמות לה, יז) ופירש רש"י: "הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה" (שם;ראה גם רש"י לבראשית לב, ט). דוגמאות להבדלים בין לשון המקרא ללשון חז"ל: בלשון מקרא "כוס" היא לשון נקבה, בלשון חז"ל עפ"י רוב - "כוס" היא בלשון זכר;  בלשון המקרא "לוחות" שזה לשון זכר (לוח - זכר), ובתורה מדובר על "לוחות כתובים", לשון זכר, אך בלשון חכמים "לוחות ראשונות", "לוחות אחרונות".
"חטאת שקיבל דמה בשני כוסות" (משנה זבחים פ"ח משנה יב), "ארבעה כוסות הללו" פסחים קח, ב).

[10]  למשל, "על הגמלים – לשמרן... " (בראשית כד, ל) – גמלים לשון נקבה; ואילו "ויפתח - התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים" (שם, לב) – גמלים לשון זכר.

© כל הזכויות שמורות למחבר

חוק ארכימדס וארון יוסף

 מאת: אורן סעיד

המדרש מגלה לנו, שארונו של יוסף, צף באופן על-טבעי ממעמקי הנילוס, וכך מצא משה את ארון יוסף על מנת להעלות את עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל.

בפרשתנו מסופר שמשה  העלה את ארונו של יוסף מארץ מצרים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט). בילקוט שמעוני [1] דורשים, כיצד משה מצא את קבר יוסף: "ומנין היה יודע משה היכן יוסף קבור? אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אליה ואמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת [2] עשו לו מצריים ושקעוהו בנהר הנילוס כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת הנילוס, אמר לו: יוסף! יוסף! הגיע העת שנשבע הקב"ה שגואל את ישראל והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף. ואל תתמה! שהרי כתיב: 'וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר... אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל ' (מלכים ב ו, ה-ו)".   במדרש רבה מבואר, שסרח בת אשר, העידה שארון יוסף היה כבד מאוד: "אמרה לו (למשה): במקום הזה עשו ארון של ת"ק [3] (=500) ככרים [4] והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים" (דברים רבה יא, ז). אם כן, היה פה נס גדול, שארון יוסף, שהיה עשוי ממתכת וגם כבד, צף על פני הנילוס.

במדרש "בראשית רבתי" מבואר, שהנס נעשה באמצעות השם המפורש: "יש אומרים, טס של זהב נטל (משה) וכתב שם המפורש וחקק בו צורת שור, על שם יוסף שנקרא שור, 'בכור שורו' (דברים לג, יז (וצעק ואמר: עלה שור עלה שור. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה" (בראשית רבתי פרשת ויחי); וכן בזוהר נאמר: "ועל ידי שם הקדוש העלה אותו" (בשלח מא ומב). במכילתא נאמר שמשה רבינו זרק אבן לתוך הנילוס: "נטל צרור (=אבן) וזרק לתוכו" (בשלח הקדמה); וכנראה הכוונה לאבן שכתוב עליה השם המפורש, כפי שהבאנו לעיל.

אנו קוראים במדרשים, על הנס שבו הקב"ה גרם לציפה על - טבעית של ארונו של יוסף מהנילוס, שהיה עשוי ממתכת, וכן על הנס בימי אלישע הנביא, שצף הגרזן על פני המים. בהקשר זה נדון בחוק ארכימדס ותופעת הציפה.

הכוחות שפועלים בציפה.
יש לשים לב שמפני שכוח הציפה (=העילוי) שווה
לכוח הכבידה (=המשקל) - הגוף צף.
מתוך ויקיפדיה

חוק הציפה

המדען היווני ארכימדס (212-287 לפנה"ס) גילה את חוק הציפה[5] (הוא חוק ארכימדס): כאשר גוף טבול כולו או חלקו בנוזל, שווה כוח העילוי הפועל על הגוף למשקל הנוזל שנדחה. הנוזלים והגזים הם זורמים, ושניהם מסוגלים להפעיל כוח או להעבירו. אם דוחפים פקק שעם אל מתחת פניו של נוזל ומשחררים אותו שם, הוא מגיח מיד למעלה. הנוזל מפעיל על הפקק כוח עילוי כלפי מעלה, וכוח זה הוא הגורם לפקק לצוף על פני הנוזל. כאשר גוף צף על פני הנוזל, כוח העילוי הפועל עליו מאזן בדיוק את משקלו. אם הגוף כבד מדי, כלומר, אם צפיפותו (מסה ליחידת נפח) עולה על צפיפות הנוזל , כוח העילוי אינו יכול לאזן את משקלו והגוף שוקע. מחוק ארכימדס נובע כי גוף שצפיפותו עולה על 1 גרם לסמ"ק (צפיפות המים) ישקע במים ואילו גוף שצפיפותו קטנה מ-1 גרם לסמ"ק יצוף בהם. גוף השוקע במים עשוי לצוף על נוזל צפוף יותר, כגון: כספית.

אונייה גדולה, אינה טובעת בים על אף שהיא עשויה מברזל הצפוף מן המים [6], מאחר ונפחה הרב מכיל כמות גדולה של אוויר, שצפיפותו קטנה (0.00129 גרם לסמ"ק); כך שהצפיפות הממוצעת של האונייה (משקלה מחולק בנפחה הכללי, כולל האוויר) קטנה מצפיפות המים. לו היתה האונייה מלאה במים (או בברזל)  היא היתה שוקעת [7].

גם יכולת הציפה של הצוללת מבוססת על חוק ארכימדס. צוללת בצלילה תהיה בעלת ציפה ניטרלית; כלומר, משקל המים שהיא דוחה יהיה שווה למשקלה היא, ולכן יתאפס משקלה במים. לצורך ביצוע הצלילה מותקנים בצוללת מכלים מיוחדים, הנקראים מכלי כובד, אשר אותם ממלאים במים,  על מנת להגדיל את הצפיפות הממוצעת של הצוללת, כאשר רוצים לצלול לעומק הים;  לעומת זאת, כאשר רוצים לעלות לפני הים, ממלאים את מיכלי הכובד באוויר דחוס, הדוחק את המים החוצה, על מנת להקטין את הצפיפות הממוצעת של הצוללת[8].

המדרש מציין, שהמצרים היו צריכים לשקע את ארונו של יוסף בנילוס: "ושקעוהו בנהר הנילוס" (שם). כנראה שארונו של יוסף העשוי ממתכת כדברי המדרש, הכיל כמות גדולה של אוויר, ולכן צפיפותו הממוצעת היתה קטנה משל מי הנילוס, והוא צף (בדומה לאונייה גדולה). לכן המצרים היו צריכים לשקע את הארון בנילוס, על מנת שיחדרו מים לארון וצפיפותו הממוצעת תעלה על צפיפות מי הנילוס, ואז ישקע, על פי חוק ארכימדס[9].

במדרש בדברים רבה, מתוארת ציפת ארון יוסף כך: "מיד התחיל ארונו של יוסף לפעפע ועולה מן התהומות כקנה אחד" (דברים יא, ה); כלומר ארון יוסף עלה מקרקעית הנילוס, כאילו לא היה כבד כלל, אלא קל כקנה סוף, שצף על פני המים. יתכן שכוונת המדרש, שכאשר ארון יוסף עלה מקרקעית הנילוס, הוא "פעפע", כלומר, העלה בועות, מה שמרמז אולי על הכנסת אוויר לארון. יתכן שבדומה לצוללת, ה' עשה את הנס על ידי הכנסת אוויר לארונו של יוסף, ואז המים יצאו מהארון, מה שגרם לארון לצוף בהתאם לחוק ארכימדס [10].

נס ציפת הברזל בימי אלישע

המדרש שהבאנו לעיל, מציין שאין לנו להתפלא, איך משה הצליח לגרום לארון יוסף לצוף על פני המים, שהרי גם אלישע הנביא, הצליח לגרום לברזל לצוף על פני המים. ב"מעם לועז [11]" מסביר איך גרם אלישע בדרך ניסית לברזל לצוף על פני המים: "ואלישע קצב עץ, היינו שחתכו והתקינו במידה שיוכל להיכנס בנקב הברזל (=הגרזן), והשליך שמה העץ ונכנס העץ בנקב הגרזן וצץ הברזל ועלה למעלה, שהנביא הציפו למעלה". בדרך ניסית, העץ שקע במים, ונכנס בנקב הברזל.  הרלב"ג מבאר שמדובר בעץ גדול, היכול לגרום להצפת הברזל על פני המים, והנס היה שהעץ נכנס לנקב הברזל: "והנה היה העץ בשיעור שהיה יכול לנצח קלותו כבדות הברזל ויציפהו עמו על המים, ולזה הוצרך שיהיה העץ גדול, ולא הספיק לו גודל יד הברזל להשליכו שם, וחתך מפני זה עץ גדול, אך המופת היה כמו שזכרנו, היותו נכנס בנקב הברזל בהשליכו אותו במים" (מלכים ב, ו, ו). מאחר ומדובר על פי הרלב"ג, בעץ גדול אך קל מהמים, זה אכן היה יכול לגרום לברזל לצוף על פני המים, בשל הקטנת הצפיפות הכללית של הברזל והעץ ביחד, יחסית לצפיפות של המים.

---

[1] סעיף רכז. לקט מדרשי חז"ל על התנ"ך שנערך ע"י ר' שמעון הדרשן מפרנקפורט (המאה ה-13). השווה גם: מכילתא על שמות יג, יט; דברים רבה יא, ז; תלמוד בבלי סוטה יג, א.

[2] בילקוט שמעוני, דברים, סימן תתקסה נאמר שארון יוסף היה עשוי מעופרת.  בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ד הלכה ז, נאמר: "שעשו לו מצרים שפודין של מתכת וחברום בְּבַעַץ"; כלומר המצרים בנו את ארון יוסף, משיפודים של מתכת (מוטות מתכת) וחיברו אותם על ידי בדיל. על השיפודים של מתכת, ראה במאמר "שיפודי החשמונאים".

[3] בלשון חז"ל, ת"ק, חמש מאות בגימטריא, הוא מספר גדול מאוד, לשון גוזמא (ראה למשל, ברכות מג, ב).

[4] הככר הוא יחידת משקל בעולם העתיק.  במקרא ערכה 3000 שקל.  ראה בויקיפדיה בערך "כיכר (יחידת מידה)".

[5] ראה בויקיפדיה בערך "חוק ארכימדס".

[6] המשקל הסגולי של ברזל הוא: 7.8 גרם לסמ"ק. הליתיום, הוא מתכת קלה מן המים (משקל סגולי  0.53 גרם לסנטימטר) ולכן היא צפה במים. ברם, מאחר וליתיום מגיב עם המים, לכן ליתיום אינו שימושי עם מים.

[7] להרחבה ראה גם

Activities Linking Science with Math”, K-4, by John Eichinger, NSTA Press, 2009,  pages 82-83."

[8] על פי ויקיפדיה בערך "צוללת".

[9] אם הארון היה עשוי כולו מתכת, ולא הכיל כמות מספיקה של אוויר (בפרט, על פי המדרשים, שהבאנו לעיל, המציינים שארונו של יוסף היה כבד מאוד) אזי צפיפותו עלתה על 1 גרם לסמ"ק - צפיפות מי-הנילוס ולכן שקע בנילוס. המצרים שקעוהו עמוק יותר, כדי שיהיה קשה למוצאו.

[10] כי דרך ה' בדרך כלל, לעשות ניסים, בדרך הטבע; במקרה שלנו,  בהתאם לחוק ארכימדס; כפי שכותב למשל, רבי יוסף בכור שור (נקרא גם ריב"ש, ר"י מאורליאנס, או ר"י פורת; מאה ה-12), לגבי מכת שחין:

"קחו לכם מלא חפניכם... פיח - כמו רמץ... וזרקו משה השמימה - שיפול על האדם ועל הבהמה, ויהיו נכווים בו ויעלו בהם אבעבועות, כי אדם הנכווה עולה אבעבוע במקום המכווה; ומכל מקום קורא אותו הפסוק 'שחין', ושחין משמע שלא על ידי האש... מפני שמלא חפנים אש לא היה יכול להספיק לכל מצרים, ומשום הכי (=ומשום כך) מעצמו בא השחין ולא מחמת האש, אלא שהקב"ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם, ועשה מקצת לפי מנהג העולם , ולכך צווה להשליך עליהם רמץ. וכך תמצא ברוב ניסים שהקב"ה אינו משנה על מנהג העולם ..." (שמות ט, ח); כך גם פירש לגבי הנס המתקת מי מרה, שבו ה' מורה למשה להשליך עץ אל המים כדי להמתיקם: "ויורהו ה' עץ - אם היה רצונו של הקב"ה, בלא עץ היה יכול להמתיק, אלא דרכו של הקב"ה לעשות ניסיו על דרך העולם , שמשימין המינין המתוקין בדבר מר להמתיקו" (שמות טו, כה).

[11] מלכים ב, ו, ו. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז").

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנס במרה

 מאת: אורן סעיד

לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בני ישראל מגיעים למקום שהמים בו מרים ואינם ראויים לשתייה. ה' עושה נס, וע"י השלכת עץ מסויים המים מתמתקים.

בפרשתנו אנו קוראים, שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, ועברו את ים סוף, הם יצאו למדבר שור והלכו שלושה ימים במדבר, ולא מצאו מים . כשהגיעו למרה התורה מספרת ש"וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" (טו, כג), התורה מתארת את הנס שעשה אז ה' לישראל: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (טו, כה). במאמר זה נדון בכמה נקודות הקשורות למאורע זה.

הרדוף הנחלים - אחד הזיהויים לעץ הנס במרה.
יוצר: Alvesgaspar
מתוך ויקימדיה

זיהוי המקום

סבורים ש'מרה' הוא המקום המכונה בימינו "עין חווארה", בריכת מים מרים במישור החוף המזרחי של מפרץ סואץ, וכשמונה ק"מ דרומית-מזרחית לעין ע'רנדל מדרום לואדי 'אמרה'. אפשר שהשם 'אמרה' וג'בל מריר, הנמצא ממזרח לעין חווארה, הוא גלגולו של השם 'מרה' [1]. החוקר מנשה הראל, מזהה את 'מרה' עם "ביר אל־מורה"  - שמשמעו בערבית הוא הבאר המרה, ונמצאת כ-14 ק"מ ממזרח לעיר סואץ. כמות המלחים בבאר זו היא 1930 מ״ג לליטר, ובתשתיתה רבודים סלעי גבס הרוויים גופרית, הגורמת למרירות המים [2].

זיהוי העץ

מהו העץ שה' הראה למשה, ומשה השליך למים? במכילתא [3] מובאות כמה דעות: זית, ערבה, תאנה, רימון, קתרוס [4], הרדוף.  בתרגום יונתן מצוי הזיהוי האחרון  שצויין במכילתא: "ואחויה ליה ה' אילן מריר דארדיפני". ומפרש בפירוש יונתן: "סבירא ליה כרבי יהושע בן קרחה במכילתא דסבר עץ [5] הורדפני. ופירש ב'ערוך': אילן גדל על פני המים ועליו דומין לשושנים ומרים ביותר וסם המוות של בהמה הוא". זהו צמח הרדוף הנחלים (Nerium oleander) המוכר לנו [6].

פרחיו הגדולים של ההרדוף צבעם אדום או ורוד. הרדוף הנחלים, המצוי בארץ, גדל בר על גדות נחלים. מיצו מכיל חומר רעל חריף ובעלי חיים אינם אוכלים אותו. יש לציין כי שפן הסלע ניזון מן ההרדופים שבנחל ערוגות מבלי להינזק.  מאבקת קליפתו עושים רעל לעכברים. גם צוף הפרחים שלו נחשב לארסי. יש מיני הרדוף שרעליהם החזקים פועלים במנות קטנות כסמי תרופה, ועל כן הפכו לצמחי רפואה חשובים.

צמח אחר הוא הרדופנין או הרדפנין, שנמנה בברייתא של 'דבי שמואל' (פסחים לט, א), עם מיני הירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור בפסח. ברור מהסוגיה שם, שהכוונה למין ירק מר, להבדיל מן ההרדוף שהוא מין אילן רעיל[7].

לפי הפירושים שמדובר בצמח מר, או בהרדוף - שהוא גם ארסי,  עוצמת הנס גדלה: ה' הורה למשה לזרוק עץ מר למים מרים, והמים נמתקו[8]!

מהות הנס

הרמב"ן מסביר: "נראה לי בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבע והוא סגולה בו ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו  שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס" (טו, כה). בחזקוני מבאר: "אע"פ שהיה בידו של הקב"ה להמתיק בלא עץ , דרכו לעשות ניסים כמנהג העולם שמטילים סם מתוק לתוך דבר מר" (שם). א"כ, על פי פירוש הרמב"ן ("בדרך הפשט")  וגם על פי פירוש החזקוני, העץ שהושלך למים המתיק את המים בדרך טבעית. א"כ מה היה הנס?

בפירוש 'דעת מקרא' מציין: "שאפשר שבא כאן 'עץ' במשמעות של שם קבוץ. חורשה של עצים היתה שם, ו-ה' גלה למשה, שיש בהם סגולה להמתיק את המים, ומשה השליך אל המים גזעי עצים או ענפים ועלים" (שם). ע"פ פירוש זה, לא מדובר בעץ אחד אלא בכמות של עצים, ששימשו להמתקת המים. ברם, עדיין סביר להניח, שלא היו כל כך הרבה עצים על מנת להמתיק את המים לכמות גדולה כל כך של אנשים - שש מאות אלף איש, רק הגברים ! לפי זה, הנס היה, שכמות קטנה של עצים המתיקה כמות גדולה של מים.

באופן זה מסביר הרלב"ג, שהעץ היה מתוק, אבל לא  היה בכוחו להמתיק את כל המים אלא רק שיעור מעט: "והנראה לנו שלזה העץ היה מבוא מה בהמתקת המים, אלא שלא היה באופן שיוכל להגיע ממנו זה הפועל הנפלא. רוצה לומר, שימתיק כל מי המעיין ההוא, אבל אם היה שימתיק המים היה ממתיק מהם שיעור מעט מאד" (שם). ומוסיף: "ובכלל הנה כל המופתים שיעשה ה' יתעלה, יחבר להם מהסבות מה שיהיה בו יותר מעט מהזרות אצל הטבע " (שם); כלומר, ה' עושה ניסים בדרך בטבע, ובניסים יש בהם קצת טבע.

יתכן שגם הרמב"ן וגם החזקוני, שציינו שהעץ היה מתוק, סוברים שהיה כאן נס, שכמות קטנה של עצים, המתיקה כמות גדולה של מים, כפי שכתב הרלב"ג. הנס שעשה הקב"ה, הוא בדרך מנהגו של עולם. כך היא דרכו של הקב"ה בעשיית ניסים שעושה אותם בדרך הטבע, ולא בדרך מוזרה לטבע לגמרי[9].

לפי הפשט, העצים המתוקים שהושלכו למים, הקהו את הטעם המר של המים. על מנת שהמים יהיו ראויים לשתייה, יש להפריד את המים  מהמלח המומס בהם ע"י תהליך להתפלת מים (כדלהלן).  יתכן שהנס היה, שחוץ מתכונת המתיקות שהיתה לעצים, היתה להם תכונה לספוח אליהם את המלח המומס במים, הגורם למרירות המים[10].

התפלת מים

התפלת מים הוא תהליך המסלק מלחים וזיהומים מהמים. מתקנים להתפלת מים מצויים במקומות רבים בעולם וגם בישראל. המתקן הוותיק ביותר להתפלת מים בישראל נמצא באילת. המתקן מספק את מי השתייה באזור, פועל בשיטת הזיקוק: מי הים מתאדים בו ושבים ומתעבים למים כשהם חופשיים ממלחים. קיימים בישראל מפעלים נוספים להתפלת מים באשקלון, פלמחים, חדרה, שורק וברמת הנגב.

הממציא הישראלי א.זרחין פיתח שיטה להמתקת מים ע"י הקפאה. היא מבוססת על כך, שכאשר מים מלוחים קופאים, נוצרים בתחילה גרגירי קרח חסרי מלח. השיטה נזנחה בסופו של דבר משום הקשיים הטכניים הרבים שהיו כרוכים ביישומה ומכיוון שפותחו שיטות פשוטות וזולות יותר. אולם זכותו תעמוד לו כמהפכן וחלוץ שהצליח להחדיר בישראל את הרעיון שמי הים יכולים להפוך מקור מים ובכך קידם את המחקר והפיתוח[11].

שיטות המתקה נוספות מבוססות על קרומים חדירים למחצה שמעבירים רק מולקולות מים ולא מולקולות מלח. ליד משאבי שדה שבנגב יש מתקן להמתקת מי תהום מלוחים בשיטה כזו, המכונה "אלקטרו-דיאליזה", שיטה המנצלת את תהליך האלקטרוליזה (פירוק מים ע"י חשמל) תוך שימוש בקרומים חדירים למחצה[12].

 

---

[1] פירוש "דעת מקרא", שמות פרק טו פסוק כג. לזיהוי נוסף ראה ב"עולם התנ"ך", שמות פרק טו פסוק כג, עמ' 100, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[2] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ־ישראל, כרך 1, מנשה הראל, זמורה־ביתן, 1997, עמ' 199.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה א.

[4] יש הטוענים שהוא סוג מסוים של ארז, על פי הדרשה במסכת ראש השנה (דף כג, א): "אמר רב יהודה: ארבעה מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש.

[5] ההדגשה "עץ" באה למעט את המין "הרדופני", שהוא ירק מר שניטל למצוות מרור, ראה להלן.

  [6] "עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, עמ' 179-180. ראה גם "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, עמ' 120.

[7] "עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", שם, עמ' 180-182.

[8] בדומה לאלישע שהמתיק את המים המלוחים בצלוחית מלח ! (מלכים ב,  ב, כ).

[9] כך למשל כתב הרמב"ם באגרת  תחיית המתים, פרק י' (לקראת סוף האגרת) . האגרת המקוונת באתר דעת.

[10] בהקשר זה יש לציין את פירוש האבן עזרא, שמציין שמדובר בנס, מאחר שאפילו כמות גדולה של עצים שיושלכו למים לא יצליחו להמתיק את המים: "זה העץ לא ידענו מה היה, רק דבר פלא היה. ואילו היו המים עומדים (מכונסים בבריכה או מעיין) היינו אומרים דרך רפואה [כמו המים שריפא אלישע (מלכים ב,  ב, כ)], היה ונכון הוא מה שאז"ל [=שאמרו חז"ל]" (טו, כה). כלומר שזה היה נס.  האבן עזרא בפירושו הקצר כתב בלשון אחרת את דבריו, בד"ה ושמרת כל חקיו: "ואנחנו לא נדע איזה עץ היה, כי הכתוב לא גלהו. ואילו היו כל עצי העולם, שהם ממין העץ שהשליך משה אל המים, היו מושלכים במים מועטים, לא שבו מתוקים, ואף כי נחל שוטף, רק היה במצווה עליונה ופלא גדול. וכן מעשה אלישע במלח" (טו, כו).

[11] להרחבה ראה בספריה הווירטואלית של מטח מאמרו של פרופ' חיים גבירצמן "התפלת מים".

[12] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "התפלה".

© כל הזכויות שמורות למחבר