תפוח בדבש

 מאת: אורן סעיד

מספר תשובות ניתנו לשאלה, מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה.

בליל ראש השנה נהוג לטבול תפוח מתוק בדבש. לאחר טבילת הפרי בדבש נהוג לומר "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מנהג זה מבטא את התקווה שהשנה החדשה תהיה מתוקה. המנהג נזכר לראשונה בכתבי המהרי"ל[1], שבהם נאמר: "מנהגא הוא לאכול אחר הקידוש בליל ראש השנה תפוחים מתוקים בדבש והוא היה מברך בורא פרי העץ על התפוח ולא יותר" (הלכות ראש השנה סימן ו). המנהג מובא בהגהת הרמ"א על השולחן ערוך : "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים 'שתחדש עלינו שנה מתוקה' (אבודרהם). וכן נוהגין" (אורח חיים, תקפג, א). מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה?

פריו קודם לעליו

בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר שבני ישראל נמשלו לתפוח, כי הקדימו "נעשה" ל"נשמע", כמו שעץ התפוח מקדים את העלווה ("הנשמע") לפריו (שהוא העיקר, המעשה): "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב 'כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר' (שיר השירים ב, ג)– למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע[2]" (פח, א).

תפוחים בצבעים שונים.
מתוך ויקימדיה

תיאור זה הולם היטב את הזנים הקיימים באזורנו, משום שבארץ ישראל התפוחים נמצאים בחורף בשלכת ולאחריה הראשונים להתעורר הם הפרחים. העלווה מתחילה ללבלב רק לאחר שחלה עיקר הפריחה, ההפריה וחנטת הפרחים. כאשר העץ עומד עם מלוא כסות העלווה, הפירות כבר ניכרים היטב[3].

המחקרים האחרונים מורים שהתפוח כן גדל בארץ ישראל הקדומה. בתקופת המקרא גידולו היה מוגבל, והוא הפך לנרחב יותר בתרבות החקלאית באגן הים התיכון רק בתקופות הקלאסיות. בימי הביניים הייתה ארץ ישראל מפורסמת בתפוחיה המשובחים[4].

טעם ומראה וריח

רבינו יוסף חיים בספרו ה"בן איש חי" כותב טעם אחר לאכילת התפוח בראש השנה: "ונראה לי בסיעתא דשמיא, טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות: טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתנו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה" (בן איש חי, הלכות שנה א, נצבים ד). אנו אוכלים תפוח שנשתבח בטעם ערב, צבעים שונים, וריח טוב, ומבקשים שבאכילתנו את התפוח, נזכה לשפע כללי כמו התפוח. גם בזוהר מצוינת העובדה שהתפוח משובח בטעם, מראה וריח: "אֲבָל הוֹאִיל וּכְתִיב תַּפּוּחַ, בְּכֹלָּא הִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ, בִּגְוָונִין, בְּרֵיחָא, וּבְטַעְמָא" (ספר הזהר, אחרי מות עד, א).

התפוח הוא עץ פרי חשוב ביותר באזורים הקרים והממוזגים של העולם בעבר ובהווה, הגדל היטב בהרים ובאזורים קרים. פריו חמוץ עד מתוק וצבעו ירוק עד אדום.

ריחו של התפוח היה טוב ומיוחד מן האילנות האחרים, על הפסוק: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" (בראשית כז, כז), מפרש רב בתלמוד בבלי: "כריח שדה של תפוחים" (תענית כט, ב). בהשוואה לזני תפוח התרבות המצויים בהווה אין ריחם ייחודי ומיוחד, אך ככל הנראה זני העבר שהיו קרובים יותר לתפוח הבר  שבו ריח הפריחה הוא מתקתק ומושך. בתקופה המוסלמית הראשונה הסופר הערבי ת'עאלבי (961 – 1038 לספירה) ציין את תפוחי 'אלשאם'; הוא ציין במיוחד את הזן שאמי שהיה נפוץ, והיה ידוע במעלותיו השונות. מין זה היה ריחני במיוחד ובעל גוונים שונים כגון: אדום, חום, צהוב, ורוד עם זהוב.

תפוחי הבר וזני התפוחים המבויתים הראשונים היו ירוקים וקטנים (כגודל דובדבן). עם השנים, טעמם של התפוחים הפך מחמוץ לחמצמץ ולמתוק, ובמקביל לתהליך זה גודל זני התפוחים גדלו בהתמדה. בחלק מהזנים המתוקים גם צבעם הפך מירוק לאדמדם ואף אדום.

כיום, קיימים בעולם אלפי זנים של תפוחים מתורבתים, השונים זה מזה בצבע, בטעם, במרקם, בצורה, בעמידותם למחלות ובאורך חיי המדף, ובאקלים אליו הם מותאמים. בצפון אמריקה נפוצים תפוחים מתוקים-חמצמצים, בעוד שבאסיה התפוחים המועדפים הם  מתוקים במיוחד[5].

סגולות רפואיות

תפוחים עשירים במגוון רב של פיטוכימיקלים (תרכובות אורגניות שמקורן בצמחים) שלחלקם יש השפעות אנטי-דלקתיות ואנטי-סרטניות. השפעות אלה נמצאו הן במחקרים ביולוגיים על תרביות תאים והן במחקרים אפידמיולוגיים שמצאו קשר בין תזונה עשירה בתפוחים ובין הפחתת הסיכוי לחלות בסוגים מסוימים של סרטן. אחד הפיטוכימיקלים שמעורב בתהליכים האלה הוא קוורסטין (quercetin) השייך למשפחת הפלאבונואידים. זהו נוגד חמצון שעשוי למנוע נזקים שנגרמים לתאים על ידי רדיקלים חופשיים, דרך מסלולי אותות תאיים שיוצרים תהליכים דלקתיים ותהליכים סרטניים. הקוורסטין אף הוא מפחית תגובות אלרגיות[6].

---

[1] רבי יעקב הלוי בן משה מולין (1355 - 1427). היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'.

[2] ראה פירוש על התורה של ר' צדוק הכהן מלובלין ,"פרי צדיק", ראש השנה, ב, שמביא מדרש זה לביאור הטעם שאוכלים תפוח בדבש בראש השנה.

[3] אמנם ר"ת הקשה "שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות" (שבת, שם, תוספות ד"ה פריו קודם לעליו) ולכן טוען שהתפוח כאן הוא האתרוג. שאלתו של ר"ת עשוייה לנבוע מכך שאולי הכיר זנים שונים שבהם הלבלוב והפריחה מתרחשים בו זמנית או שהתיחס לפרי המפותח ולא לחנטה.

"למה נמשלו ישראל לתפוח – תפוח תרבותי", ד"ר משה רענן, פוקטל הדף היומי, שבת (פח, א).

[4] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב. עמ' 123 – 122.

[5] אנצ' הלכתית-חקלאית, בערך "תפוח-עץ", מכון התורה והארץ.

[6] "אוכלים תפוח ביום ונפרדים מהרופא לשלום?", ד"ר שקד אשכנזי, פברואר 2017, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שיכרתו אויבינו

 מאת: אורן סעיד

בסדר ליל ראש השנה, נוהגים לאכול כרישה או בשמה הארמי "כַּרְתֵּי". הכרישה היא גידול ים-תיכוני עתיק, שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות ובציורי קיר.

בסדר ליל ראש השנה, נוהגים לאכול "כַּרְתֵּי" ולברך עליו "שיכרתו אויבנו שונאינו וכל מבקשי רעתינו".  ה"כַּרְתֵּי" הוא הכרישה. "כַּרַאת" היא מילה ערבית שתרגומה לעברית הוא כרישה. בתלמוד מוזכרת בשמה הארמי "כַּרְתֵּי".  הצליל של המילה מזכיר את המילה העברית "כַּרֵת" (=עונש מוות משמים הניתן לאדם טרם הגיעה שעתו). לכן אנו מבקשים שה' יכרית (ישמיד) את האויבים שלנו ואת השונאים שלנו וכל מבקשי רעתנו; כמו שנאמר: "תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ; וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ" (מיכה ה, פסוק ח). 

בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו, ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, נהוג להכין מהכרישה מעין לביבת ירק צמחית או להוסיף לה גם בשר טחון ולהכין אותה בצורת קציצה מטוגנת המכונה "קציצת כרישה[1]".

הכרישה - אחד מסימני ראש השנה.
מתוך ויקימדיה

בארצות אירופה הקרות, היה הכרתי מצוי בשדות או בשווקים סמוך לפסח, ויש שאכלוהו כ'כרפס' של ליל הסדר[2]. המהרי"ל העיד על אביו, שכאשר אין לו כרפס  היה נוטל כרתי לטיבול ראשון בליל הסדר[3].

חלקי צמח הכרישה הם: הבצל (ה"ראש" של הכרישה), הגבעול (המדומה, אין זה גבעול אמתי אלא הוא מורכב מבסיסי העלים) ועלים ירוקים שטוחים, ארוכים ורחבים. בלשון המקרא נקרא ירק זה חציר. בני ישראל התלוננו במדבר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה); אונקלוס תרגם: "וְאֶת הֶחָצִיר - וּכְרָתֵי".

זהו גידול ים-תיכוני עתיק, הידוע מיוון, מרומא וממצרים. באירופה הוא ידוע מאז ימי הביניים. בחפירות במצרים נמצאו שאריות כרישה עתיקים וכן ציורי קיר של הצמח - שהוביל את פרופסור דניאל זוהרי להסיק עם עמיתיו למחקר, כי הכרישה תורבתה כבר באלף השני לפני הספירה.  טקסטים גם מראים כי הוא גדל במסופוטמיה מראשית האלף השני לפנה"ס[4].

במשנה ובתלמוד הוא נזכר פעמים רבות בשם: כרתי, כרישה וקַפְלוֹט. רש"י מזהה את הכרתי עם ירק הנקרא בימינו כרישה. בכמה מקומות[5] הוא מתרגם כרתי 'פורי"ש', שהוא שמה של הכרישה בצרפתית עתיקה. בלשון חכמים נקראת הכרישה גם קַפְלוֹט. מקור המילה קַפְלוֹט הוא ביוונית (קיפאל) שפירושה "ראש" והוא כינוי ל"ראש" המעובה של הכרישה.

מתוך פירוש רש"י משתמע[6], שכרתי וקפלוט חד הם, שכן תירגם את שניהם 'פורי"ש'. ברם, יש הסוברים שיש הבדל בין 'כרישה' ל'קַפְלוֹט';  הרב ד"ר עמנואל לעף סובר, שאלו שני שמות של אותו הצמח, אלא שהמונח 'קַפְלוֹט' מתייחס לראש הבצל ואילו המונח 'כרישה' או 'כרתי' מתייחס לעלים הירוקים. פרופ' יהודה פליקס סובר שהמונח 'כרישה' מתייחס לכלל הצמח, ואילו המונח 'קַפְלוֹט'  מתייחס לבצל בלבד. הרב יוסף קאפח ובעקבותיו פרופ' מרדכי כסלו, סוברים שמדובר על שני זנים או שני מינים קרובים; 'קַפְלוֹט'  הוא הזן שהבצל שלו גדול ועיקרי (והוא נאכל מבושל), ואילו 'כרישה' או 'כרתי' הוא הזן שהחלק הירוק שלו הוא העיקרי (ונאכל חי), ואילו הבצל שלו הוא קטן ושולי[7].

הכרישה משמשת במטבח לתיבול, ובתעשייה לייבוש לאבקות מרק. הכרישה בריאה מאוד ומכילה ויטמינים כגון: ויטמין C וויטמינים מקבוצת B וכן מינרלים כגון: סידן, ברזל ומגנזיום[8]. בתלמוד בבלי מסכת ברכות נאמר שהכרישה יפה לבני מעיים (מד, ב). הכרישה עשירה בסיבים תזונתיים, המשפרים את פעילות החיידקים הטובים שבמעיים, המשפיעים, בין היתר, על ספיגת חומרים מזינים, חילוף חומרים, חיסוניות, בריאות נפשית ואיכות השינה[9]. כמו כן אכילת כרישה (וכן שום ובצל) מפחיתה את הסיכון לחלות בסרטן מעי הגס[10].

---

[1] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "סדר ליל ראש השנה" ו"קציצות כרישה".

[2] "צמחים , מאכלים ודפוסי אכילה בספרות הברכות 2000-1492", אברהם אופיר שמש, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל, 2014, עמ' 277.

[3] ספר מהרי"ל, מולן  יעקב בן משה הלוי, המאה ה-15, הלכות ההגדה, , סביונטה, 1556,  עמוד יד.

[4] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "leek" (כרישה).

[5] למשל תלמוד בבלי, עבודה זרה, י עמוד ב הוא מפרש: "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי".

[6] למשל: "או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין" (ביצה יז, ב) ; ומבאר רש"י : "קפלוטות  -  כרתי פורי"ש בלעז" (שם).

[7]  הסיכום על פי מאמרו של מרדכי כסלו:

מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).

"משכחת לה בתומי וכרתי – כרישה" (ברכות לח, ב), ד"ר רענן משה, פורטל הדף היומי.

[8] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "leek" (כרישה).

[9] University of Colorado at Boulder,"Dietary prebiotics improve sleep, buffer impacts of stress, says study"

, February 2017

[10] ,"Consuming garlic and onions may lower colorectal cancer risk"

Wiley, February 2019

© כל הזכויות שמורות למחבר

על השופר

 מאת: אורן סעיד

תקיעת שופר עומדת במרכז היום הקדוש. השופר הוא סמל יהודי, וע"פ עדויות ארכיאולוגיות הוא מרבה למופיע באומנות היהודית הקדומה.

עיקר ייחודו של ראש השנה כיום הדין בא לביטוי במצוות תקיעת השופר, העומדת במרכז היום הקדוש. בתורה מכונה ראש השנה: "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כט, א), שכן תוקעים במהלכו בשופר. בראש השנה אנו שומעים מאה תקיעות: 30 תקיעות לפני תפילת מוסף, 60 תקיעות בתפילת מוסף ו-10 תקיעות לאחר תפילת מוסף[1].

השופר עשוי מקרן כפופה של אַיִל[2], כבש בוגר ממין זכר, זכר לעקידת יצחק. לדעת רוב הפוסקים, אף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר. ברם, אין משתמשים בקרן של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינם חלולים אלא עשויים עצם אחד, למרות שאפשר לעבד גם אותן ולהופכן לשופרות, כיון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומים לשפופרת קרויים שופר. כמו כן אין משתמשים בקרן של שור, ואחת הסיבות לפסילתו, מאחר והוא מזכיר את חטא העגל בעוד שאנו מעוניינים לבקש מ-ה' בתפילת ראש השנה כפרה על החטאים (ראש השנה כו, א). כאמור, מלכתחילה נתקבל לתקוע בשופר כפוף של אַיִל, כדי להזכיר בו את עקדת יצחק. הלכות רבות נאמרו בשופר - עיטורו, גילופו, איחויו ודיבוק שבריו, איכות הקולות שיש להשמיע בו וסדרם, אשר נידונו בתלמוד במסכת ראש השנה.

השופר של בית המקדש היה שונה: "שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב", והריעו בו בראש השנה לצד החצוצרות (ראש השנה ג, ג). מתוך השוואה של קרני היעל והאיל (זכר הכבשים) ניתן להניח ש"פשוטין" אינם ישרים כמעט לגמרי, כקרן ראם אלא כפופים כקרן יעל ואילו "כפופין" הם מפותלים לפחות בפיתול אחד כקרני האילים. לחילופין ייתכן וכוונת המשנה דווקא ליעל נקבה שקרנה "פשוטה" יותר[3]  (אמנם גם קרן זו אינה ישרה לגמרי).

יהודי תימני תוקע בשופר (שנות 1930).
מתוך ויקימדיה

בשופר תקעו לא רק בראש השנה: בשופר הכריזו על כניסת שנת היובל (ויקרא כה, ט-י), היה משמש כאות למחנות הלוחמים (שופטים ג, כז) וכאות אזעקה (עמוס ג, ו). היו תוקעים בו בטקסי חרב וגבורה ובתהלוכות. בבית המקדש היו תוקעים בשופר כשפתחו את שערי העזרה, וכשהקריבו את קורבנות התמידין והמוספין, וכן תקעו בו כאות לרבים לפני כניסת השבת ועם יציאתה (סוכה ה, ה).

ייצור שופרות

ייצור השופרות הוא מלאכתם של יחידים, הממשיכים בדרך כלל מסורת אבות. הייצור הוא עונתי – בקיץ, עד סמוך לראש השנה. תהליך ההפיכה מקרן גסה לשופר נאה אינו פשוט. כאשר חותכים את הקרן מבעל החי, העצם עדיין דבוקה לשופר. כדי להפריד את העצם מניחים לקרן להתייבש, ואז בכמה מכות פטיש חזקות העצם יוצאת החוצה. אך עדיין לא ניתן לתקוע בשופר, משום  שהחלק הדק יותר סתום; ולכן כדי ליצור את הפייה, יש לקדוח בתוכה - מהלך שעלול לסכן את כשרות השופר, אם ייווצרו סדקים או חורים. ברם, מאחר והחלק הדק של הקרן הוא מסולסל בדרך כלל, לא ניתן לקדוח אותה על מנת ליצור את הפייה, אלא אם כן מיישרים אותה. את הקרן מיישרים באמצעות חימום, עד שהיא נראית מפויחת בחלקה.

הקרן מגיעה כשעליה שכבה גסה שיש לשייפה, דבר המצריך עדינות ומיומנות רבה. אסור למרוח לקה או חומרים כלשהם על השופר, מכיוון שגם זה פוסל אותו מבחינת הכשרות. כיום עובדים עם מכונות ליטוש בדרגות שונות, שמביאות את השופר למצבו הסופי, החלק ברוב הפעמים[4].

קרניים

יש קרניים עשויות מעצם ויש קרניים שאינן אלא גידול גרמי של העור. קרניהם של בקר, של צאן ושל צבאים עשויות מעצם ומחומר קרני (=של קרן) מיוחד, המחובר לעצמות הגולגולת ומהווה חלק מהשלד. קרניים אלה אינן נושרות ואם נשברו או נגדעו – אינן מתחדשות. קרני האיילים, עשויות מבליטות גרמיות (=עשויות מחומר העֶצֶם) של העור[5]. קרניים אלו נושרות ומתחדשות מידי שנה, בדרך כלל בקיץ, ולרוב רק הזכרים בעלי קרניים[6]. קרן הקרנף (יש מין עם שתי קרניים) עשויה משערות זיפיות (קשות) הצמודות זו לזו באמצעות חומר דביק.

קרני הצאן והבקר הן נבובות ושימשו מאז ומתמיד את בני האדם למטרות שונות: כאשר חוררו אותן משני צידיהן, שימשו הקרניים לכלי-נגינה, וצורת הקרן שימשה דוגמה לצורת כלי הנגינה המודרני הנקרא "קרן". לעיתים השתמשו בהן ככלי קיבול, ולשם כך חוררו רק בצד אחד[7]. יש הטוחנים את הקרניים ובאבקה משתמשים לסגולות שונות. בחלקים של קרניים משתמשים להכנת ידיות כלי-אוכל, למסגרות משקפיים, להכנת קתות לכלי נשק, למסרקות ולחפצי-נוי[8].

השופר בארכיאולוגיה[9]

השופר מופיע בתבליטים לצד סמלים נוספים (מנורה, ארון קודש, לולב ואתרוג ו"מגריפה"-כלי בבית המקדש שהיה מפיק צלילים גבוהים), ברצפות בתי כנסיות עתיקים כגון: גרש-ערסה בעבר הירדן, בית אלפא, עספיה שעל הר הכרמל ועוד. הוא מופיע גם בפיסול על משקוף של בית אחד בנוה, בעבר הירדן ועל גבי כותרות עמודים בכפר נחום, בכפר פקיעין ועוד. הוא מופיע גם באומנות הזעירה על גבי נרות חרס עתיקים ובכוסות מוזהבות מרומא. כמו כן, השופר טבוע על גבי מטבעות עתיקים, למשל, במטבע שטבע, המושל החשמונאי יהוחנן הורקנוס הראשון (135-104 לפנה"ס); במטבע שלו רואים בצד האחד שתי קרניים (או שופרות) המחוברות בפיותיהן וביניהן פרח הרמון[10]. מדוע השופר מופיע כקישוט בהרבה מקומות?  

השופר הוא מכשיר אזעקה מלחמתי ידוע מאז ומתמיד. הוא יכול היה לעורר חשש של מרד. מסופר בירושלמי: "פעם אחת תקעו [שופר] בראשונה [בתפילת שחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים ועמדו עליהם והרגום" (ראש השנה ד, א). מקרה זה בוודאי שלא היה בודד, לפיכך העבירו את תקיעת השופר מתפילת שחרית לתפילת מוסף. תקעו אף לתוך הבור, הדוּת (בריכת מים) והפִיטָס (כלי גדול), כדי שאנשי הסביבה בלבד ישמעו את תקיעת השופר (ראש השנה ג, ז); וכן השתמשו בשופר קדוח (ירושלמי שם ג, ו) והוא שופר שתוכנו הקרני לא נוטל מתוכו, אלא נוקב נקב צר, כדי שישמע קול שופר, אבל לא גבוה. ברור שרבים מאוד לא החזיקו במצווה זו מפחד. מכאן הצורך להדגמת השופר באומנות היהודית הקדומה, כדי שלא ישכחו מצווה זו. 

---

[1] אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרב ל 101 קולות. על מנהגים נוספים בתקיעת שופר ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "תקיעת שופר" בפיסקה "מספר הקולות וזמנן".

[2] ויש להבדיל בין אַיִל לבין אַיָל 'שהוא מין חיה המופיעה ברשימת בעלי החיים הטהורים: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים, יד, ה). ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "למה תוקעין בשופר של איל – שופר", בפורטל הדף היומי, ראש השנה טז ,א.  

[3] להרחבה על מעמד סוגי הקרניים למצוות שופר, ראה במאמר "שופר של ראש השנה של יעל פשוט – שופר", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, ראש השנה כו, ב.

[4] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "שופר". ראה גם סרטון יוטיוב "איך מכינים שופר , מבית האחים גרובייס".

[5] בהקשר זה, יש לציין, שבמיקרים נדירים אצל בני אדם צומחת בליטה קרנית מהעור, המזכירה בצורתה קרן של בעל-חיים. תופעה זו קרויה היפרקרטוזיס.  להרחבה ראה בויקפדיה האנגלית בערך "Hyperkeratosis" (היפרקרטוזיס).

[6] רק לאיילים זכרים יש קרניים, חוץ מהמין "איל הצפון".

[7] במסכת שבת (לה, ב) מובא ששופר מותר בטלטול בשבת "הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק" ומבאר רש"י: "והתניא שופר מיטלטל - לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק". מכאן שהשתמשו בשופר ככלי קיבול, לשאיבת מים וכבקבוק לתינוק.

[8] מקורות: אנצ' עברית בערך "שופר" ובערך "קרניים" , אנצ' לבית ישראל בערך "שופר". 

[9] ע"פ מאמרו של ד"ר יהושע ברנד, "מחניים" כז, ערב ראש השנה תשט"ז, במאמר "השופר בארכיאולוגיה" עמ' 41-44. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית.

[10] אנצ' יהודית "דעת", בערך "מטבעות החשמונאים", מכללת "הרצוג", הערך המקוון באתר "דעת" 

© כל הזכויות שמורות למחבר

מספר הגרגירים ברימון

 מאת: אורן סעיד

האמונה שמספר הגרגירים ברימון הוא בדיוק 613, אינה מופיעה בתלמוד אלא בספרים מאוחרים יותר. אמונה זו מבוססת כנראה על סוג מסויים של רימון שבו המספר הממוצע של הגרגרים היה 613.

לקראת ראש השנה, מרבים לעסוק בסימני החג אותם מעלים על שולחן החג, כל אחד ותכונותיו והברכה המיוחדת לו. אחד מסימני החג הוא הרימון, שהברכה שמברכים עליו הוא "שירבו זכויותינו כרמון", כלומר שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון. גרגירי הרימון הם בעצם זרעי הרימון, המסודרים בגושים המופרדים ביניהם במחיצות דמויות דפים דקים וצהובים. אמונה עממית יהודית גורסת, שבכל רימון יש בדיוק 613 גרעינים, כלומר תרי"ג (=613 בגימטריא) גרעינים כתרי"ג מצוות. יש לציין שאמונה זו אינה מופיעה בתלמוד אלא בספרים מאוחרים יותר (להלן); מה שכן נאמר בתלמוד בבלי לגבי כמות הגרגירי הרימון: "אפילו ריקנים שבך, מלאים מצוות כרימון" (ברכות נז, א) ומכאן הביטוי "מלא כרימון" שפירושו מלא וגדוש. אם כן, התלמוד בבלי מציין שהרימון מסמל שפע של מצוות ואינו קובע במפורש כי ישנם 613 זרעים ברימון.

הרימון - מספר הגרגירים תלוי
בגודל הפרי ובארץ מוצאו.
מתוך ויקימדיה

כך גם בפירוש "מצודת דוד" על הפסוק בשיר השירים "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (ד, ג) כותב שהרימון מציין שפע  וריבוי: "והנמשל הוא על הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור, והיו ממולאים בכל חכמה ומדע, כרמון המלאה לה גרגרים" (שם). כך הוא גם כותב על הפסוק בשיר השירים: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (ד, יג): "רוצה לומר פרי בטנך המתפשטים ונשלחים ממך יהיו מלאי חכמות, כרמון המלאה לה גרגרים " (שם).

החתם סופר (1762-1839) בדרשותיו קובע במפורש כי ישנם 613 זרעים ברימון: "בשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות ... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה, מעין של דבש עסיס רמונים. נמצא רמון כשהוא בשלימותו מרמז על תלמיד חכם שעוסק בתורה שבה תרי"ג מצות ומקיימם" (חלק ב, עג-עד). כך גם כתב המלבי"ם (1809-1879) לשיר השירים: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ - שהוא מלא תרי"ג  גרעינין" (ד, ג).

ישנם כמה סוגים של רימונים הנבדלים ביניהם בארץ מוצאם. כמו כן, פרי הרימון מצוי בגדלים שונים. לפיכך, מספר הגרגירים ברימון תלוי בגודל הפרי ובארץ מוצאו. רימונים שמוצאם מאיראן נוטים להיות קטנים ובעלי גרגירים גדולים ומתוקים. רימונים שמוצאם מארה"ב הם בעלי גדלים שונים והגרגירים שלהם יכולים להיות מרים, חמוצים  או מתוקים.

המספר הממוצע של גרגירי הרימון נע  בין כ-200 לגרגרים לכ-1400 גרגירים [1] (תלוי בסוג הרימון). ניתן היה לחשוב שמספר הגרגירים ברימון הוא פרופורציונאלי לגודל ולמשקל הרימון. ברם, בדיקה סטטיסטית מעלה שאין הדבר לגמרי נכון.  בבדיקת היחס בין הנפח של כלל גרגרי הרימון לבין גודלו ומשקלו, נמצא  שככל שהגודל והמשקל של הרימון גדולים יותר, הנפח של כל גרגירי הרימון ביחד, גדל באופן לוגריתמי [2], כלומר, הנפח גדל רק באופן שולי. דבר זה מוסבר ע"י כך, שברימון גדול, הקליפה עבה יותר באופן משמעותי ביחס לרימון קטן [3].

א"כ, הקביעה שמספר גרגירי הרימון הוא בדיוק 613 אינה נכונה [4], וכנראה התבססה על סוג מסויים של רימון, שהיה נפוץ בתקופת ה"חתם סופר" והמלבי"ם שהובאו לעיל [5], שבו הממוצע של מספר הגרגירים היה 613, או על מקרים בודדים בהם יתכן שמצאו שמספר גרגירי הרימון הוא בדיוק  613.

הרימון – מאפיינים נוספים

הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומקורו באיראן. מקור שמו ככל הנראה קשור לגבנונים בראשו, "הרמים" מכל עבריו. במעבדה לחקר ליפידים של הפקולטה לרפואה של הטכניון, גילו שמיץ רימון מונע התפתחות של טרשת עורקים ולסייע בהורדת לחץ דם[6], ובמחקרים רבים נוספים מצאו שהוא יעיל במניעת מחלות סרטן ומחלות אחרות[7].

בשל יופיו של הרימון ובשל ערכו הסמלי, נעשה שימוש רב בצורתו לקישוט בבנייה, במטבעות, בנרות חרס ובכלים אחרים. במקומות שונים ברחבי ארץ ישראל נמצאו עיטורי רימונים מגולפים נמצאו בבתי כנסת עתיקים, למשל, בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא, וכן במטבעות קדומים, למשל במטבע יהודי של המרד הגדול (המאה הראשונה לספירה), מצוייר ענף ועליו שלושה רימונים[8].

שרידי פירות רימון נמצאו באתרים רבים בארץ מתקופות קדומות ביריחו ובערד, דבר המעיד על ביותו וגידולו באזורנו כבר מתקופות קדומותבמחקרים רבים נוספים מצאו שהוא יעיל במניעת מחלות סרטן ומחלות אחרות[9].

---

[1] ע"פ בדיקה סטטיסטית שבצע סטודנט באוניברסיטת קולומביה. ראה הערה בהמשך.

[2] במתמטיקה, לוגריתם (Logarithm) הוא פונקציה הפוכה לפונקציה המעריכית (=חזקה). 

[3] להרחבה ראה במאמר "How many seeds does a pomegranate have?" מאת סטודנט באוניברסיטת קולומביה Alexander Haubold, שערך בדיקה סטטיסטית על גרגירי רימונים.

[4] אמנם במאמר שהוזכר בהערה הקודמת, הוא מגיע לממוצע של 613 גרגירים ברימון. ברם, ניתן לחלוק על כך, מאחר ומספר הרימונים מכל סוג שהוא דגם, הוא שונה (לדוגמא, מאיראן נבדקו 37 רימונים ומסינגפור רק שני רימונים); וקרוב לוודאי שאם יספור רימונים נוספים הממוצע ישתנה.

[5]  ברור  שה"חתם סופר" והמלבי"ם לא הכירו את כל סוגי הרימונים.  ה"חתם סופר" והמלבי"ם ציינו בפירושם את הידע המדעי שרווח בתקופתם, וכנראה רימונים כאלו, בהם הממוצע היה 613 גרעינים או לפחות 613 גרעינים, אלו הרימונים שהכירו והיו נפוצים בתקופתם, במאות ה-18 וה-19.

[6] Aviram M, Dornfeld L. "Pomegranate juice consumption inhibits serum angiotensin converting enzyme activity and reduces systolic blood pressure". Atherosclerosis. 2001 Sep;158(1):195-8.

[7]   Sharma P, McClees SF, Afaq F. "Pomegranate for Prevention and Treatment of Cancer: An Update". Molecules. 2017 Jan 24;22(1):177..

[8] "מטבע יהודי של המרד הגדול", אתר מוזיאון ישראל, ירושלים.

[9] ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 171 על התפוצה של הרימון בארץ והממצאים הארכאולוגיים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000.

© כל הזכויות שמורות למחבר