דם על המזוזות

 מאת: אורן סעיד

גבעולי האזוב המצוי, סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השתמשו באגודת האזוב המצוי לצורך נתינת הדם של קרבן פסח על המזוזות והמשקוף.

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי הקרבת קרבן פסח במצרים. ה' מצווה את בני ישראל לסמן את פתחי הבתים ב-דם של קרבן פסח, כדי שחס וחלילה לא יכה הקב"ה בבכורי העברים ויכה אך ורק בבכורי מצרים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (יב, ז). המזוזות, הן שני העמודים הקורות מעץ או מאבן התוחמות את הדלת מימין ומשמאל (שאנו זזים בתוכם), והמשקוף הוא הנדבך העליון המקשר מלמעלה בין שתי המזוזות (המשקיף מלמעלה).

האברבנאל מציין, שה' ציווה לתת את הדם דווקא על המזוזות והמשקוף בפתחי הבתים,  משום שבעולם העתיק היה מקובל לציין שם אותות וסימנים למיניהם, והמצרים היו שמים שם  סמלים של עבודת אלילים: "צווה שייקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות, לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה, היו שמים זיכרון העבודת אלילים ההיא בהיותם עובדים אותה , לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו... והיה הדם הזה לכם, כי להם יהיה לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים, ושהם יצאו ממצרים, כי יד ה' הטובה היא סמכתם בבטול כח מזל טלה" (שמות יב ,ג ד"ה ואומר שכבר אמרו חכמים). בחותמות מסופוטמיים, מהתקופות הקדומות ביותר, רשומים סמלי האלים ליד המזוזות של מבני הפולחן [1].

פעם נוספת בה מוזכר במקרא, נתינת דם על המזוזות, היא בספר יחזקאל: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, לַמִּזְבֵּחַ; וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר  הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" (יחזקאל מה, יט). לעתיד לבוא, לצורך טיהור בית המקדש וכפרת המזבח, ישחטו פר ואת דמו יזו לא רק על המזבח כי אם גם על מזוזת הבית ועל מזוזת שער החצר הפנימית.

אזוב מצוי. משמש להזאה ולנתינת
הדם על המזוזות והמשקוף.
מתוך ויקיפדיה

האזוב סופג נוזלים היטב

בהמשך התורה מציינת, שאת צביעת המזוזות והמשקוף בדם יש לבצע באמצעות צמח האזוב: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (שמות יבף כב). האזוב שימש גם כאמצעי להזאת מי חטאת (=מים שהתקדשו, או שעומדים להתקדש, באפרה של פרה אדומה) לצורך טהרה מטומאת מת: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים, וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם" (במדבר יט, יח).

האזוב מזוהה עם הצמח אזוב המצוי המכונה בערבית זעתר. אזוב המצוי הוא שיח רב שנתי מעוצה בבסיסו. לצורך נתינת הדם על המזוזות והמשקוף וכן לצורך ההזאה של מי חטאת יש לקחת " אֲגֻדַּת אֵזוֹב" (שם) והכוונה, על פי המשנה, ל"שלשה [2] קלחים, ובכל קלח גבעול אחד" (פרה יא, ט). בסיסו המעוצה של הצמח האזוב המצוי נקרא "גזע". מהגזע מסתעפים הענפים הצדדיים הנקראים בלשון המשנה "קלחים" ומהם עולים עמודי הפריחה ה"גבעולים".

היתרון בגבעולי האזוב הוא בכך, שהם סופגים בצורה יעילה נוזלים. לכן השומרונים משתמשים בו עד היום להזאה בעת שחיטת קרבן הפסח[3].

 האזוב המצוי מצטיין בדו-פרצופיות עונתית : בחורף עליו רחבים וצמריים ובקיץ -  קטנים יותר וצומחות עליהם שערות צפופות. יתכן ששערות אלו, על פני עלי האזוב המצוי, יעילות גם כ"מברשת", לצורך נתינת הדם על  המזוזות והמשקוף. לכן האזוב המצוי מתאים להזאה וכן לנתינת הדם על המזוזות המשקוף.

צביעת המזוזות בבית פוריך [4]

במקום אחד בארץ ישראל המשיכו עד ימינו לצבוע המזוזות והמשקוף בדם בחודש האביב. רבה היתה ההפתעה למראה שהתגלה לעיני המבקרים לאחר מלחמת ששת הימים בכפר בית פוריך אשר בקרבת שכם, בה נותרה מסורת צביעת המזוזות והמשקוף.

הכפר בית פוריך שוכן בשוליו הדרומיים המזרחיים של עמק בית דגן שהינו הגדול בעמקי שכם. תושבי בית פוריך מוסלמים ובעבר שכנה בה קהילה שומרונית גדולה.

אולי כאן שכן הישוב הקדום שהתפרסם באגוזיו ונזכר במשנה "אגוזי פרך"(ערלה ג, ז). לפי המדרש הם נקראו כך בשל קליפתם הנפרכת ונשברת בקלות: "שלושה מינים: אגוזי פרך… של פרך שנפרך מעצמו" (ילקוט שמעוני שיר השירים, ו, רמז תתקצב). במסורת השומרונית נזכר הישוב כמקום מושבו של מנהיג השומרונים במאה הרביעית, בבא רבא, אשר הביא לנצחון גדול של השומרונים נגד רודפיהם הביזנטים. מסורת הדם על המזוזות אולי הוטמעה ע"י השומרונים במורשת הכפר והיתה למסורת מקומית שנמשכה עד ימינו.

---

[1] שמואל יבין, "מזוזה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ירושלים תש"ל, עמ' 780-782. ראה גם מאמרו של  יאיר ברקאי "מהותן הסמלית של מזוזות הבתים", בדף השבועי של אונ' בר אילן, הפקולטה למדעי היהדות, מספר 1153, פרשת בא, תשע"ו.

[2] ראה תוספות סוכה יג א ד"ה בשלש, שכל אגודה היא שלושה; ובגזרה שווה של "לקיחה לקיחה" למדים אף להזאת טמא מת שצריך שלשה (ספרי חוקת).

[3] להרחבה ראה במאמרו של ד"ר משה רענן "הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – אזוב מצוי" בפורטל הדף היומי, נידה נא, א. ראה גם בספר "צמחי המקרא", זהר עמר, , ירושלים תשע"ב, עמ' 129-131.

[4] מתוך: עלון "פרשה ארץ ישראלית" לפרשת בא, מאמרו של מאיר כהן; יצא כספר "פרשה ארץ ישראלית", מאיר כהן, מקום ערכים ויוזמות אדם בנוף בע״מ, 2006, עמ' 110.

© כל הזכויות שמורות למחבר