תורה ומדע: פרשת קרח

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת קרח. הצג את כל הרשומות

המטה האמצעי

מאת: אורן סעיד

מטה אהרון הונח באמצע המטות של שאר השבטים. נחלקו הפרשנים במספר סך הכול המטות שהונחו.

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי ה', לקחת שנים עשר מטות משנים עשר השבטים, ובתוכם המטה של אהרן הכהן - משבט לוי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם" (יז, כא). מבאר רש"י: "בתוך מטותם - הניחו באמצע, שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח" (שם). כך גם מתרגם בתרגום יונתן: "וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - וְחוֹטֶר אַהֲרן בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן" (שם), שמטה אהרון הונח באמצע המטות. מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא: "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם – הִנִּיח בְּאֶמְצַע; שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוֹ בְּצַד שְׁכִינָה פָּרַח" (מדרש תנחומא אחרי מות ח). לפי פירושים אלו, מטה אהרון הונח באמצע מטות השבטים[1].

כמה מטות הונחו? קיימת מחלוקת בין המפרשים האם היו 12 מטות או 13 מטות, כפי שמסכם המלבי"ם: "וצווהו לקחת 12 מטות, ובזה נחלקו המפרשים, יש אומרים[2] שהיו 12 מטות חוץ משבט לוי, ויש אומרים[3] שהיו עם שבט לוי, ולפי זה צריך לומר, שבית יוסף היו למטה אחד, ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים" (במדבר יז, יז). המלבי"ם מבאר, שיש אומרים שהיו 13 מטות עם שבט לוי, ויש אומרים שהיו סך הכל 12 מטות עם שבט לוי; ולשיטה זו צריך לומר, שמהשבטים מנשה ואפרים, בני יוסף, לקחו רק מטה אחד, של שבט אפרים.

מטה אהרון באמצע המטות.

על פי המדרש, משה לא לקח מטה אחד מכל שבט, אלא לקח מטה אחד וחתך אותו ל-12 חתיכות[4]: "ואית דאמרי (=יש אומרים) נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם" (במדבר רבה, פרשת יח אות כג).

לשיטות הסוברים שהיו 13 מטות אזי מטה שבט לוי - מטה אהרון היה המטה השביעי, בדיוק באמצע בין מטות השבטים. לשיטות הסוברים שהיו 12 מטות – היכן הונח מטה אהרון?

במתמטיקה, סדרה חשבונית היא סדרה של מספרים, שבה ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא קבוע. לדוגמה, בסדרה: 3, 5, 7, 9, 11, 13, ..., ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא מספר קבוע, במקרה זה 2. בסדרה חשבונית, כל איבר (פרט לאיברים שבקצוות) מהווה ממוצע חשבוני של האיבר הקודם והאיבר העוקב לו, ומכאן שְׁמָהּ[5].

מהו האיבר האמצעי בסדרה חשבונית[6] ?

במקרה שיש בסדרה מספר אי-זוגי של איברים, האיבר האמצעי הוא האיבר שנמצא באמצע הסדרה. לדוגמא, בסדרה שיש בה 5 איברים: 3, 5, 7, 9, 11, האיבר האמצעי הוא 7, כי הוא נמצא באמצע הסדרה, במקום השלישי.

במקרה שיש בסדרה מספר זוגי של איברים, ישנם שני איברים אמצעיים: האיבר שנמצא במקום של מספר האיברים בסדרה חלקי 2, והאיבר הבא אחריו. לדוגמא, בסדרה שיש בה 4 איברים: 2,4,6,8, שני האיברים האמצעיים הם: 4 - כי האיבר 4 נמצא במקום השני (מספר האיברים בסדרה הוא 4, לחלק ל- 2, התוצאה 2=האיבר השני), והאיבר הבא אחריו - במקום השלישי: 6.

לפי זה אולי נוכל לומר, שלפי הדעה שהיו 12 מטות סך הכול, אז מטה אהרון הונח באמצע: או שהיה המטה השישי (מספר המטות הוא 12, לחלק ל- 2, התוצאה 6=המטה השישי) או המטה השביעי (המטה הבא אחריו).

אמצע גן עדן

בדרך אגב לנושא המטה האמצעי, נעסוק במקום נוסף, בו רש"י ציין שמדובר ב"אמצע". בספר בראשית התורה מספרת לנו על מיקום עץ הדעת ועץ החיים בגן עדן: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). רש"י מבאר שעצים אלו היו האמצע גן עדן: "בתוך הגן - באמצע הגן" וכן תרגם אונקלוס: "בתוך הגן - בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא [=באמצע הגן]" (שם).

הרד"ק מבאר שעצים אלו היו באמצע הגן, כי שם הם נשמרים יותר: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בתוך - כתרגומו: 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא' (תרגום אונקלוס); והדבר יהיה נשמר יותר באמצע המקום, מפני שהדברים שהם סביביו יהיו כחומה לו; והדבר החביב והנאהב לאדם - ישימנו בתוך הדברים האחרים, כדי שיהיו לו חומה ומשמרת" (שם).

הרמב"ן מבאר שהיתה ערוגה אחת באמצע הגן בה גדלו עץ הדעת ועץ החיים: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - בעבור שאמר הכתוב וְעֵץ הַחַיִּים 'בְּתוֹךְ הַגָּן' ולא אמר "בגן" ועוד שאמר (להלן ג, ג) 'וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ' שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא'; והנה לדבריו, עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמיתת הנקודה בלתי השם לבד" (בראשית ב, ט).

אנו לא יודעים מה היתה הצורה של גן עדן בשביל לדמיין מהו בדיוק אמצע גן עדן. בדרך אגב לפירוש, שעץ החיים ועץ הדעת היו במרכז גן עדן, נציין בקצרה, את הדרכים למציאת נקודות אמצע של מספר צורות גיאומטריות פשוטות.[7]

מעגל: את מרכז המעגל ניתן למצוא באמצעות שרטוט 2-3 קווים ישרים המחברים בין שתי נקודות של מעגל ולא עוברים במרכז המעגל. מדידת האמצע של כל אחד מהקווים באמצעות סרגל. לאחר מכן לצייר את האנך מנקודת האמצע של כל אחד מהישרים. נקודת המפגש של האנכים הוא מרכז המעגל.[8]

מקבילית: בכל מקבילית (כולל ריבוע, מלבן ומעויין), נקודת המרכז היא נקודת מפגש האלכסונים. לפי משפטי גיאומטריה בסיסיים: אם שני זוגות של צלעות נגדיות שוות ומקבילות, אז האלכסונים חוצים זה את זה. נקודת מפגש האלכסונים היא הנקודה היחידה שמחלקת את כל הצורה לארבעה משולשים חופפים ולכן זו נקודת המרכז הגיאומטרי של המקבילית[9].

[1] אבל תרגום אונקלוס תירגם: "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן". לפי תרגום זה, מטה אהרון לא הונח בדיוק באמצע, אלא בתוך המטות, כפי שפירש רבי אליהו מזרחי את תרגום אונקלוס: "בתוך מטותם - הניחו באמצע, שלא יאמרו, מפני שהניחו בצד השכינה פרח. אבל אונקלוס לא תרגמו 'בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן', כמו שתרגם "בְּתוֹךְ הַגָּן - בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא" (בראשית ב, ט), אלא "בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן" (במדבר יז, כ), מפני שמלת תוך בכל מקום מורה על תוך הגבול או הגבולים המקיפים בתמונה השטחית או הגשמית, לא על הנקודה האמצעית שבה. ותרגומה בלשון ארמית 'גוֹ', כי תרגום "בְּתוֹךְ הָעִיר - בְּגוֹ קַרְתָּא" (בראשית יח, כד), ותרגום "אֶל תּוֹכוֹ - לְגַוֵּיהּ" (ויקרא יא, לג) ותרגום "בְּתוֹךְ הַיָּם - בְּגוֹ יַמָּא" (שמות יד, כז) אף כאן "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן" (שם), אבל גבי 'בְּתוֹךְ הַגָּן', שאי אפשר לפרשו כמשמעו, שאם כן לא היה צריך לכותבו, כי כבר כתוב 'וַיַּצְמַח ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה' (בראשית ב, ט), שפירושו מאדמת הגן, הוכרח לתרגם אותו 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא', שפירושו על הנקודה האמצעית שבכאן [שבגן], וכן פירש רש"י שם 'בְּתוֹךְ הַגָּן - באמצע, (שם). ואפשר שרש"י ז"ל מצא פה אגדה שפרשה: הניחו באמצע, ולפיה פירשו כן, לא שמלת בתוכם מורה על זה" (יז, כא).

[2] המפרשים הסוברים שהיו 13 מטות: פירוש העמק דבר (במדבר יז, יז), פירוש "זבד טוב" פרשת קורח.

[3] המפרשים הסוברים שהיו 12 מטות: רמב"ן (במדבר יז, יז), רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יז, כ), אור החיים (במדבר יז, יח) ועוד.

[4] וכך גם פירש האור חיים: "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם, לקחת מטה למטה לוי, יגיד כי הוא בכלל הי''ב מטות, שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי''ב, ואפשר לומר שככה עשו, שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי''ב חלקים, וכל שבט לקח שיבא מכשורא, ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן, שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם, פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם" (שם, יח).

[5] פרקי מתמטיקה, יח' 09-07, יחידות 7-9. האונ' הפתוחה בישראל, 1977, יחידה 8 - סדרה חשבונית, עמ' 12-16.

[6] Class X Mathematics CBSE Reference Material: Class X Mathematics‏. (2023). (n.p.): ‪Vidhathri Academy‏. Page 86.

[7] לנקודת המרכז של משולש מספר הגדרות ולכן לא נעסוק בו במסגרת מאמר זה. על נקודת המרכז של משולש ראה במקור הבא:

‪Ryan‏, ‪M‏., ‪Arnone‏, ‪W‏. (2008). ‪Geometry For Dummies‏. Britain: ‪Wiley‏. Pages 102-105.

לגבי נקודת המרכז של צורות מורכבות יותר, ראה במאמר הבא:

Kiss, S. N. (2015). On the Wittenbauer Type Parallelograms. International Journal of Geometry. Vol. 4

[8] How to Do Absolutely Everything: Homegrown Projects from Real Do-It-Yourself Experts‏. (2013). Beitain: ‪Skyhorse‏.pages 316-317.

[9] ‪Gelfand‏, ‪I‏. ‪M‏., ‪Alekseyevskaya (Gelfand)‏, ‪T‏. (2020). ‪Geometry‏. Germany: ‪Springer New York‏. page 137.

Euclid, Elements, Book I, Proposition 34–35, Clark University site.

הפה של האדמה

תוויות: מדעי כדור הארץ, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

הפה של האדמה שבלע את קרח ורכושו, היה נס מיוחד בכך שהיה נפתח ונסגר ואף היה מתפשט ומתקצר לפי הצורך.

בפרשתנו מסופר שקורח בן יצהר בן קהת בן לוי, עם דתן ואבירם בני שבט ראובן, אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה רבנו ואהרן הכהן. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' " (טז, כ). ענשו של קרח היה, שהוא נבלע באדמה יחד עם כל רכושו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (טז ,לב).

מהות הנס של ה-"פה של האדמה"

נחלקו הפרשנים במהות הנס של ה-"פה של האדמה" שבלע את קרח:

האבן עזרא מבאר: "בריאה - יש אומרים שהיא תורה על הימצא מה שלא היה, וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת 'וּבָרֵא אוֹתְהֶן' (יחזקאל, כג, מז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה והנה פירושה כטעם הגזירה" (טז, ל). לפי האבן עזרא, נס בקיעת האדמה בפרשתנו, הוא כמו כל בקיעה אחרת של האדמה הנגרמת ע"י רעידת אדמה, אלא ש-ה' גזר שהאדמה תבקע במקום ובזמן המתאים ככתוב בפרשתנו[1].

הרמב"ן חולק על האבן עזרא: "אבל העניין - כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת. אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש (אשר) לא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה, כמו שנעשה פעמים רבות ברעש הנקרא 'זלזלה', תשאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותיסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין, וזה הטעם 'וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ' (טז, לג)- ולכך אמר הכתוב אחרי - 'וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה' (טז, לא), 'וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם' (טז, לב) " (טז, ל). לפי הרמב"ן, היה הנס של בקיעת האדמה, נס מיוחד. כיוון שלא כמו הבקע שנוצר כתוצאה מרעידת אדמה, לאחר שפתחה האדמה את פיה, הבקע שנוצר, נסגר בחזרה; ואילו ברעידת אדמה רגילה הבקע נשאר.

גם המלבי"ם סובר שמדובר בנס מיוחד:

המלבי"ם מקשה: " וידעתם כי נאצו... אולם איך היה המופת הזה דומה כבריאת יש מאין והלא יקרה בכל עת שתפתח הארץ את פיה ע"י רעש הארץ ותבלע ערים ויושביהם?" ומתרץ שזו לא היתה רעידת אדמה רגילה אלא הקב"ה ברא פה מיוחד לאדמה: "כי היה הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרוצה לבלוע ולפי רחוקו מן המקום ששם נפתח" (טז, ל), ולכן אף על פי שקרח היה רחוק ממקום פתיחת הפה אלפים אמה, האדמה האריכה את פיה אלפים אמה ובלעה אותו.

גם הרמב"ם סבור שמדובר בנס מיוחד, שאינו בדרך הטבע כלל: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות..."(איגרת תחיית המתים, פרק י', לקראת סוף האיגרת).

אכן ברעידת אדמה נוצרים בקיעים ופתחים באדמה שפעמים הם מאוד עמוקים. פתחים אלו נשארים פתוחים ואינם "בולעים" בני אדם. רק לעיתים נדירות פתחים אלו רחבים מספיק כדי שבני אדם יוכלו ליפול לתוכם[2]. בנוסף, צריך לומר, שסדרה של רעשי משנה עוצמתיים נוספים גרמו ל"סגירת" הבקיעים ולהיעלמותה של עדת קורח. אם כן, פי האדמה שבלע את קרח היה נס גיאולוגי ייחודי שלא בדרך הטבע.

בהקשר זה כדאי לציין שהשד"ל מבאר שבני ישראל פחדו כתוצאה מהרעש האדמה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם - בשביל הקול היוצא מבקיעת הארץ ונפילת הבתים (כדעת רש"י), לא מקול זעקתם (כדעת רשב"ם ורמב"ן ורבי אברהם אבן עזרא)" (טז, לד).

מהם הכוחות שבפנים כדור הארץ המשנים את פני הארץ[3]?

הגיאוספירה של כדור הארץ [=החומר הסלעי הבונה אותו על צורותיו השונות: מינרלים, סלעים, קרקעות, משקעים וסלע מותך] מורכבת משלושה חלקים עיקריים: קרום, מעטפת וגלעין. השכבה החיצונית של כדור הארץ, שעליו אנו יושבים, מכונה בשם קרום כדור הארץ. עובי קרום הוא כדור הארץ בחלקים היבשתיים הוא 20-60 ק"מ ובקרקעית האוקיאנוסים 6-12 ק"מ (קוטר כדור הארץ הוא כ- 13000 ק"מ). ככל שמעמיקים לרדת לתוך פנים כדור הארץ גדל החום בשיעור של 2-3 מעלות צלזיוס אחת על כל 100 מטר עומק בממוצע. כך שהחל מעומק 50 ק"מ יהיה החום עצום מאד, ולכן חלק מהחומרים שבפנים כדור הארץ נמצא במצב לוהט-נוזל כמו הלבה הפורצת מהרי הגעש[4]. מקור החום בפנים כדור הארץ הוא בעיקר מהתפרקויות הרדיואקטיביות של מאגרי האורניום המצויים בעיקר בסלעי הגרניט; תוצר לוואי של התפרקויות רדיואקטיביות אלו הוא פליטת חום. החום שבתוך גלעינו של כדור הארץ הוא 4300 מעלות צלזיוס בערך.

התאוריה המסבירה את הכוחות שבפנים כדור הארץ המשנים את פני הארץ מכונה טקטוניקת הלוחות. גושי יבשה גדולים המכונים לוחות, מהווים יחדיו את קליפתו החיצונית של כדור הארץ. החום שנוצר בפנים כדור הארץ גורם, כאמור, להתכת סלעים בפנים כדור הארץ, ואלה זורמים תחת קרום כדור הארץ ותוך כדי כך סוחפים את הלוחות. כתוצאה מהחום הרב, הסלע עולה, כיון שכל דבר חם הוא קל יותר, ולכן הסלעים הלוהטים צפים למעלה, והם נעים בפנים כדור הארץ כמו האוויר בחדר המחומם בתנור. תוך כדי תנועתם הם סוחפים את הלוחות. תנועת הלוחות היא זאת היוצרת הרים ועמקים וצורות יבשה נוספות וכן היא הגורמת לרעידות אדמה[5]. תנועת לוחות ייחודית, שלא בדרך הטבע[6] גרמה ליצירת פה האדמה שבלע את קרח ורכושו.

התנזלות קרקע

התנזלות קרקע מתרחשת כאשר משקע חולי, לא מלוכד, רווי במי תהום רדודים, מאבד את חוזקו המכאני בזמן רעידת אדמה חזקה ומתנהג כנוזל. התנזלות מתבטאת במגוון רחב של אופנים, כגון: בעבוע אל פני השטח בצורת משפכי בוץ בודדים ולאורך סדקים, הזרקת חול ומים אל בין השכבות בתת הקרקע, סידוק והסטה אופקית של גושי קרקע גדולים, שקיעה של פני הקרקע, וכדומה. כל אלה עלולים לגרום לשקיעה או ציפה של מבנים וקריעת תשתיות בפני השטח ובתת הקרקע[7].

ד"ר שחר בן זאב מהאוניברסיטה העברית הדגים במחקרו, ש"התנזלות קרקע" יכולה להתקיים גם כאשר ישנה זרימה של מים מהקרקע המנוזלת לכיוון פני השטח בזמן רעש האדמה. התנזלות ״מנוקזת״ כזו יכולה לקרות גם רחוק ממוקד רעידת האדמה, היכן שעוצמת הרעידה חלשה יחסית. ממצא חשוב זה מסביר מקרי התנזלות מתועדים רבים הרחק ממוקד הרעידה[8].

רש"י מביא את דברי רבי יהודה, שבכל מקום שבו היו אנשי קרח, האדמה נבקעה תחתיהם ובלעה אותם: "בקרב כל ישראל - כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה" (דברים יא, ו). יתכן שבכל מקום שבו היו אנשי קרח, גם במקומות רחוקים מהמקום המרכזי של בקיעת האדמה, התרחשה באופן ניסי התנזלות קרקע בעוצמה, והם שקעו אל תוך האדמה.

[1] האבן עזרא מבאר, המילה 'בריאה' כאן אין כוונתה 'יצירה חדשה' אלא לחתוך לשתיים, כמו 'וברא אותהן' (יחזקאל, כג, מז). כמו כן אין קושי, על המשנה במסכת אבות, שפי הארץ, הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ברגע האחרון של סיום בריאת העולם, בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ..." (אבות פרק ה, משנה ו). ה' קבע את העיתוי והמיקום של פי הארץ, בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה.

[2] Can Lightning Strike the Same Place Twice” , by Joanne Mattern ,Lerner Publications,2010, page 13."

[3] "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזור, הוצאת האונ' הפתוחה בישראל, 1980, עמ' 13-15; על טקטוניקת הלוחות החל מעמ' 485. ראה גם בספר "גיאולוגיה יסודות ותהליכים", מאת פרופ' פלכסר עקיבא, הוצאת אקדמון, תשנ"ב - למאמר המקוון מתוך הספר, "כדור - הארץ והמנוע הטקטוני הפנימי", בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[4] הרי-געש הם ארובות חבור בין פנים האדמה לבין קליפתה. ארובות אלה עוברות במעמקי האדמה ומסתימות כלפי מעלה בצורת משפכים המקיאים את הסלעים המותכים (לבה), העולים מפנים כדור הארץ לחוץ. החומרים הנפלטים מהרי געש הם: אדים וגזים, לבה זורמת וחומרים מוצקים מפוררים כגון: אפר, אבק ואבנים.

[5] ראה גם מאמר "רעש האדמה", פרשת יתרו, בבלוג זה.

[6] נס שלא בדרך הטבע, כלומר, הפעלת כוחות הטבע, בדרך מואצת מסויימת, כפי שכותב הרמח"ל (רבנו משה חיים לוצאטו) בספרו דרך ה': "ואמנם עוד עניין אחד חקק הבורא יתברך שמו על זה הדרך, הוא, כי הנה המלאכים כולם בכל מדרגותיהם, הנה נמסר בידם כח לפעול פעולות שנמסרו להם, והנה אינם פועלים בתמידות, אלא כפי הסדר שהוסדר להנהגה הטבעית התמידית של העולם; אמנם יש בכוחם, שיכולים לפעול ממין הפעולה ההיא יותר ממה שפועלים בתמידות, וביותר כח וחוזק, שלא כסדר התמידי; ובזה הדרך יפעלו פעמים רבות במעשה הניסים והנפלאות, שיחודשו בעולם כפי רצונו יתברך שמו בעת שירצה" (פרק ב סעיף ז). ה' מבצע את הניסים דרך המלאכים. המלאכים אינם יכולים ליצור עולם חדש. הם רק מפעילים את חוקי הטבע הקיימים בתאוצה מסויימת. למשל מכת דם במצרים: לא נוצר לפתע דם, אלא התרכובת הכימיקלית של המים נהפכה לתרכובת של דם. במכת צפרדע: לא נוצרו לפתע צפרדעים רבות, אלא צפרדע אחת עלתה מן היאור, פרתה ורבתה בתאוצה מרובה ביותר, למיליונים. וכן בכל המכות (ע"פ הסברו של הרב אברהם יעקב כץ בספר "מסילות אל דרך ה' ").

[7] "כאשר אדמה הופכת לנוזל", אור אליאסון, אוקטובר 2018, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

ראה גם באתר המכון הגיאולוגי לישראל בערך "התנזלות (Liquefaction)".

[8] "מחקר חדש שופך אור על התנזלות קרקע הרחק ממוקדי רעידת אדמה"', המכון למדעי כדור הארץ, אונ' העברית ירושלים, נובמבר 2023.

כַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב

תוויות: בוטניקה / הצומח, פיזיקה, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

הבשלה מלאה של הענבים לפני הבציר או הזיתים לפני המסיק, היא אחד המדדים החיוניים לאיכות היין או השמן.

נאמר בפרשתנו: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן-הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב" (יח, כז). פשט הפסוק הוא, שהתרומה שמפרישים הלויים לכהנים, המכונה "תרומת מעשר", נחשבת מבחינה הלכתית כמו התרומה שבני ישראל מפרישים לכהנים מן הדגן שבגורן ומן היין שביקב; תרומה זו אסורה לזרים ולטמאים. העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר במזיד - הינו מיתה בידי שמיים ובשוגג צריך לשלם קרן ו"חומש" - יש להוסיף על תשלום הקרן עוד חמישית משוויו כקנס (רש"י, שם). מה הפירוש "וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב"?

הבשלה מלאה של הענבים והזיתים

רש"י מבאר: "מְלֵאָה - לשון בישול תבואה שנתמלאת" (שם). המונח 'מְלֵאָה' נזכר גם בציווי "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, ח), ומבאר שם רש"י: "מלאתך - חובה שמוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים" (שמות כב, ח). מכאן, שגם פירות משבעת המינים מכללים במונח 'מְלֵאָה'. הרד"ק מבאר (ספר השרשים לרד"ק ערך 'מְלֵאָה') ש'מְלֵאָה' הוא לשון בישול, וכאן נקראים היין והשמן 'מְלֵאָה' כי הדרך לסוחטן כשהענבים והזיתים מבושלים. אמנם רש"י מציין שעיקר לשון 'מְלֵאָה' הוא בתבואה שנתמלאת בגרעיניה בבישולה, אלא שמתוך כך קורא כן הכותב לשאר הדברים המבושלים.

ענבים שנבצרו.
יוצר: Hamisj
מתוך ויקימדיה

הבשלת התבואה - כאמור, רש"י ציין שעיקר לשון 'מְלֵאָה' הוא בתבואה שנתמלאת בגרעיניה בבישולה. בתחילת תהליך הבשלת גרגירי הדגן, צבע הגרגירים ירוק וכך גם הגבעולים והעלים. האנדוספרם (=רקמת מזון המצויה סביב העובר בזרע) במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן. תכולת המים היא כ-70% - 60%. ככל שמתקדמים בתהליך הבשלת גרגרי הדגן, כמות הנוזלים בגרעין יורדת והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה, עם מלוא התכולה של החומר היבש[1] (פחמימות, חלבונים, שומנים ומינרלים).

הבשלת ענבים ואיכות היין - הבשלה מלאה של הענבים וצבע הענבים הוא אחד המדדים החיוניים לפני בציר, המשפיע על איכות היין. בנוסף, יש לבדוק את צבע הזרע המצוי בענבים: במידה והוא ירוק או נוטה לירוק הענב לא בשל, במידה והוא חום על גווניו השונים, הענב בשל וניתן להתחיל בבציר. במידה והבציר יעשה כאשר הזרעים עדיין ירוקים, השפעת הטננים (תרכובות הנמצאות בקליפות הענבים ובחרצניהם) תהיה משמעותית יתר על המידה על טעמו של היין והוא עלול להיות פחות טוב[2].

הרס"ג מבאר "וכמלאה – אלסלאפה" (שם) – והכוונה למשקה הראשון הניגר בתחילת סחיטתן והוא מבחר היין ומיטבו[3]. בעבר היה מופק יין בשלושה שלבים. בשלב הראשון דרכו את הענבים בגת, אספו את המיץ וממנו הפיקו את היינות האיכותיים יותר. בשלב השני סחטו את הענבים פעם נוספת או שהעבירו עליהם אבן רחיים לשם סחיטת כמות מיץ נוספת. תהליך זה שבר לרוב את הגרעינים ולכן התקבלו יינות בעלי טעם מריר עד מר. היו מקומות בהם מיצו מהזגים (קליפות הענבים) מיץ בפעם שלישית, לעיתים על ידי חימום, מיץ זה נתן יין בעל איכות ירודה, שלרוב לא נשמר זמן רב וניתן לעבדי הבית או נרכש על ידי העניים[4].

הבשלת הזיתים ואיכות השמן - זיתים שעדיין לא הבשילו ושלא הגיעו למלוא תכולת השמן, יניבו שמן מריר וחריף, בעל צבע ירוק. לכן מובן מדוע להפקת שמן זית זך למנורה לקחו את הזיתים שהבשילו בצורה מיטבית[5]: "הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן [זיתים שלקטן בראשונה – רש"י] מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת [מלקטן בראש הזית בגובה שבאילן במקום שהזיתים קודמין להתבשל תחילה מפני שהחמה זורחת שם תדיר, מפי רבי ז"ל; ענין אחר: מניחו להתבשל, דנעשה גרגרין בראש הזית באילן – רש"י] וְכוֹתֵשׁ" (מנחות פרק ח משנה ד, מנחות דף פו, א).

גודש בכלי המכיל יין ושמן

בפירוש ה"חזקוני", מבאר, שהתורה מכנה את השמן והיין מהם יש להפריש תרומות ומעשרות בשם "מְלֵאָה", כי הכלי שמחזיק אותם יכול להכיל את הנוזלים רק עד שהוא מתמלא: "וכמלאה מן היקב - לשמן ויין קורא מלאה לפי שאין הכלי מחזיק מהם אלא כדי מלואו" (במדבר יח, כז). כך גם מבאר

ר' יוסף בכור שור: "וכמלאה - שמן ויין קורא מלאה, לפי שאין הכלי מחזיק מהם אלא כדי מלואו; אין אדם יכול לגודשו מהם" (שם). זה רומז לתכונה של הנוזלים, ליפול מחוץ לכלי, לאחר שהכלי מתמלא.

במצב צבירה של נוזל, צפופות המולקולות כמעט באותה מידה, אולם הן מחליקות זו לגבי זו, נעות בכל הכיוונים וגולשות כלפי מטה בהשפעת כוח הכובד. כוחות המשיכה בין מולקולות הנוזלים קטנים במידה ניכרת מאלו שבמוצקים. אם כדי להפריד מולקולות מהמוצק, למשל, לשבור מוט ברזל, דרוש מאמץ ניכר, הרי כדי להפריד מולקולות מהמים, מספיק רק לשפוך אותם מהכלי, והנוזל מתחלק לכמויות שונות כרצוננו.

לפיכך, הנוזלים ובניהם השמן והיין, נשפכים מהכלי, כאשר הוא מלא עד סופו[6]. לעומת זאת, במוצקים, המולקולות דבוקות זו לזו, אינן נעות זו לעומת זו, אלא מתנודדות תוך שמירה על המבנה הקבוע שלהן. לכן ניתן להוסיף לכלי, המכיל חומר מוצק, גם כאשר הוא מלא, חומר מוצק נוסף, עד לגובה מסוים[7], מבלי שהוא ייפול.

פירושים נוספים

הרמב"ן על הציווי "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, ח) מבאר שהענבים והזיתים נקראים ''מְלֵאָה' כי הדרך לאסוף אותם אל הבתים: "מלאתך ודמעך לא תאחר - מצינו 'מלאה' בזרע: 'פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע' (דברים כב , ט), ועוד: 'וְכַמֲלֵאָה מִן־הַיָּקֶב' (במדבר יח , כז) - התירוש והיצהר , כענין שנאמר 'וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר' (יואל ב , כד). והנראה לי בלשון הזה, כי יקָרא פרי השדה והכרם 'תבואה' בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים, ותקָרא גם כן 'אסיף': 'אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא' (ישעיה לב , י); 'וְחַג הָאָסִף' (שמות כג , טז). ולכך תקרא 'מְלֵאָה', כי לאוסף הדבר וקבוצו יקראו 'מילוי'..." (שמות כב, ח).

רבי אברהם אבן עזרא בפירושו הקצר מבאר[8] ש'מְלֵאָה' הוא כינוי לתירוש (יין) והוא נקרא כן, על שם מילוי הכלי, מיד לאחר דריכת היין ביקב: "מלאתך - כינוי לתירוש. ודמעך - כינוי ליצהר. ונקרא התירוש כן - בעבור רוב לֵחַת התירוש, כי מיד ימָלא הכלי כאשר ידרוך הדורך (על פי ישעיה טז , י); והעד: 'וְכַמֲלֵאָה מִן־הַיָּקֶב' (במ' יח , כז)..." (שמות, שם).

[1] ראה במאמר "ביכורי קציר חיטים ושעורים" לחג השבועות, בבלוג זה.

[2] "שלבי הכנת היין", אנצ' הלכתית-חקלאית, אתר "למעשה – אקטואליה הלכתית", מבית מכון התורה והארץ.

[3] ע"פ חומש "תורת חיים", בהערות, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "יין".

[5] להרחבה ראה במאמר "שמן זית זך", פרשת תצווה, בבלוג זה.

[6] למעשה, גם שהכלי מלא, ניתן להוסיף עוד מעט מים, עד שהם מתקמרים מעל הכוס למעין כיפה. זאת תודות למתח פני הנוזל (הקרוי גם "מתח הפנים") - הוא הכוח, המחזיק את המים העודפים שבכוס בצורת כיפה ומונע אותם מלהישפך החוצה. כוח זה פועל מפני הנוזל פנימה אל מרכזו והוא אף מהדק זו אל זו את מולקולות המים. כל עוד שכוח מתח הפנים גדול מכוח הכובד של המים, הקמרון יגבה עוד ועוד. המים יפלו מהכוס רק לאחר שכוח הכובד יגבר על כוח מתח הפנים של המים. ראה גם במאמר "בירוצי המידות", פרשת פנחס, בבלוג זה.

[7] כל עוד מרכז הכובד הוא בתוך הכלי.

[8] רבי אברהם אבן עזרא בפרשתנו, מפנה אותנו לפירושו בחומש שמות, המובא כאן.

השקדיה

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

מקל אהרון הוציא פרחים מהם יצאו דווקא שקדים, כי עץ השקד הוא הפורח ראשון בין עצי הפרי.

בפרשתנו אנו קוראים על הנס שעשה הקב"ה במקלו של אהרון, כדי להוכיח קבל עם ש-ה' בחר בו ובזרעו לכהונה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (יז, כג). רש"י מבאר שהנס נעשה דווקא באמצעות שקדים, כי עץ השקד פורח ראשון מבין עצי הפרי, וזה מסמל שאף החולק על הכהונה, יבוא על עונשו במהרה: "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים - ...ולמה שקדים ? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה פורענות ממהרת לבא". בשורות הבאות נעסוק בעץ השקד, הידוע בשמו העממי-"שקדיה".

שקד מצוי[1], הוא עץ פרי ונוי תרבותי ממשפחת הוורדיים. השקד מתקיים ומבשיל בעיקר באקלים הים תיכוני, המאופיין בקיץ חם ויבש ובחורף גשום וקריר, ובאביב מתון ונוח. גובה גזעו אינו עולה על פי רוב על 4 מטר. השקד משיר את עליו בסתיו ומלבלב בעצם החורף. על פי רוב, נפתחים כפתורי הפרחים העבים והמעוגלים, לפני היפתח הניצנים המחודדים והחומים של העלים. זמני הפריחה והלבלוב אינם קבועים. בדרך כלל הפריחה בינואר (בחודשי טבת-שבט), אך יש שיקדים או יאחר לפרוח - הכל על פי הטמפרטורה[2]. על פי רוב, פרחי השקד לבנים.

מאחר שהשקד פורח בסוף החורף-בטרם יופיעו העלים-והואיל והוא הפורח ראשון בין עצי הפרי, סימל השקד את הזריזות והשקידה, כמבואר בדברי רש"י בפרשתנו (שם), שעץ השקד מסמל את המהירות שבא עשוי העונש לבוא על החולק על הכהונה; וכן כנאמר בנבואת ירמיהו: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יא-יב). הרד"ק מבאר, שהשקד מסמל מהירות והשתדלות: "היטבת לראות - ..הראה לו האל מקל שקד, להיות משל על הפורענות העתידה לבא על ישראל שתבא להם במהרה כמו שעץ השקד, ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא שקד כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות" (ירמיהו, שם).

השקדיה פורחת ראשונה בין עצי הפרי.
מתוך ויקיפדיה

מעניין שלמרות פריחתו וחנטתו המוקדמות בעונה, הוא מבשיל פירות מאוחר בקיץ, רק קרוב לשישה חודשים אחרי הפריחה, דבר שהכעיס כנראה את תושביה הקדומים של הארץ. שכן בספר אחיקר החכם הכתוב באשורית ושהיה נפוץ בתקופת הבית השני והמשופע במשלים רבים כתוב: "בני, אל תהיה פזיז כעץ השקד, הפורח ראשון ומבשיל אחרון, אלא הייה כעץ התות הפורח אחרון ומבשיל ראשון".

בספרות חז"ל יש תיאורים על השקד בפריחתו, והוא נמנה עם העצים היפים ביותר. לעניין מעשרות הבחינו חז"ל (משנה, מעשרות פרק א, משנה ב) בשלוש דרגות בהבשלת פריו, הקשורות בהיווצרות הקליפות: קליפה ירוקה בשרנית (=המתייבשת ונושרת מן הפרי) , קליפה עצית קשה – בתוכו נשמר הזרע (הזרע – הוא החלק אותו אנו אוכלים), וקליפה דקה העוטפת את הזרע[3].

זיהויו של השקד חד משמעי ומתבסס על השוואות לשוניות לשפות קרובות, אזכורו במקורות היסטוריים רציפים ותפוצת שרידיו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ ישראל והמזרח התיכון[4].

כיום (2019) נטועים 62,000 דונם בעצי שקדים מרהיבים לאורך כל הארץ. שטחי הגידול מתפרשים מנאות סמדר בדרום ועד קיבוץ דן בצפון. אזורי הגידול המסחרי העיקריים: עמק החולה, דרום רמת הגולן, הגליל התחתון, עמק יזרעאל, שפלת יהודה והנגב הצפוני[5].

זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ונחשבים למאכל בעל יתרונות בריאותיים מובהקים[6].

[1] שם מדעי: Prunus dulcis.

[2] השקדיות אמורות לפרוח בט"ו בשבט, שחל בסוף ינואר/תחילת פברואר, אבל בשנים האחרונות הן עושות את זה כבר באוקטובר. זאת בשל שינוי האקלים העולמי שבא לידי ביטוי בעלייה בטמפרטורה שמשפיעה על מפלס מי הים וגורמת תופעות מזג אוויר קיצוני, וגם מביאה שינוי במועדי הפריחה של צמחים. להרחבה ראה מאמר "השקידה פורחת (מוקדם)", ענבר שטוטמן, ינואר 2016, באתר "זווית- סוכנות ידיעות למדע ולסביבה".

[3] ע"פ "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, עמ' 56-59, הוצאת מסדה בע"מ, ר"ג, 1968. ראה גם במאמר "ניסי מקל אהרון" בפרשה זו בבלוג זה.

[4] "ומקלו של אהרן שקדים ופרחים – שקד", פורטל הדף היומי, כריתות (ה, ב), ד"ר משה רענן.

[5] באתר "שקד ישראלי", מועצת הצמחים, שולחן מגדלי שקד ישראלי, במאמר "אודות ענף השקד".

[6] המכלול – האנצ' היהודית בערך "שקד מצוי".

המטה והשבט

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

במטהו היבש של אהרון צמחו פרחים ושקדים, אות לכך שהוא נבחר לכהונה הגדולה. המטה סימל מנהיגות, כשם שהרועה דואג לצאנו כך המנהיג דואג לעמו.

בפרשתנו אנו קוראים שה' מצווה את משה לקחת מכל שבט מטה (=מקל), והשבט הנבחר לכהונה מקלו יוציא פרחים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ; וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.; וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח ..." (יז, יז-כ). בהמשך הפסוקים מסופר (שם, כא-כד), שמשה רבינו מקיים את ציווי של האלוקים. הוא מבקש מכל נשיא שבט את מקלו. לאחר-מכן הוא מניח את כל המקלות בתוך המשכן .כאשר הם שבים בבוקר למחרת, הם מגלים כי במטהו היבש של אהרון צמחו פרחים ושקדים. כעת ידעו כולם כי אכן אהרון ושבט לוי הם אלו שנבחרו לעבוד במשכן. מדוע ציווה ה' לקחת מכל שבט דווקא מטה?

האבן עזרא לפסוק "אֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם" (שם, יח) מפרש: "כי מטה אחד - בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים" (שם). על כך מבאר בפירוש "קרני אור" על האבן עזרא[1]: "חלקי האומה או 12 שבטים נקראו שבט גם מטה, והעניין אחד, כי האומה בכללה כדמות העץ והם ענפיו, וכן אמר ה' ליחזקאל: 'קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו...לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם' (יחזקאל לז, טז)" (שם). כלומר, ה' ציווה לקחת מכל שבט דווקא מטה, כי בלשון המקרא, שבט – במשמעות של משפחה גדולה ובפרט אחד משנים עשר השבטים - מכונה "מטה", והמטה הוא למעשה ענף מעץ וכל ענף מהעץ מסמל חלק אחד מבני ישראל.

מטה בקברו של תות אנך עמון.
מתוך ויקימדיה

במקרא אנו מוצאים את המילה שבט גם במשמעות של מקל המשמש את הרועה או המנהיג: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לה'" (ויקרא כז, לב); "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ" (מיכה ז, יד). המטה אשר בידי הרועה הוא כלי רב-שימושי: להנחיית הצאן בכיוון הרצוי, להגנה בפני חיות טרף ובפני אויבים, לעזר בהליכה. כרוב שימושיו כן גם רוב כינוייו: מקל, שבט, חוטר, מטה ומשענת. כל אלה נמצאים פעמים רבות במקרא ובדברי חז"ל, ונראה שכולם כינויים נרדפים הם לאותו כלי, אשר ניתן להתקינו מענפי עצים שונים וכעיצובים שונים[2]. כפי שעולה מן התיעוד הארכיאולוגי, המטה יכול להיות בצורות שונות: מקל ישר או מפותל לאורכו או מעוגל בראשו, וכן המטה יכול להיות קצר או ארוך[3].

המטה סימל מנהיגות, בעיקר בעת העתיקה. כאשר יהודה בא אל תמר, היא דורשת ממנו ערבון - החותם הפתיל והמטה (בראשית לח, יח), ומבאר הרמב"ן: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ - ...והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש, כעניין שכתוב 'מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל' (יחזקאל יט, יד), וכתיב 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' (בראשית מט, י)" (שם). זוהי יכולה להיות, סיבה נוספת מדוע נבחר דווקא המטה לביצוע האות לבחירת שבט אהרון הכהן לכהונה, שהרי אהרון הכהן הנהיג את עם ישראל בצאתו ממצרים לצד אחיו משה.

תמונות ותבליטים של מנהיגים מהתקופה הקדומה של המזרח הקרוב, הנושאים מטה, נפוצים מאוד. זאת כסמל, כשם שהרועה דואג לצאנו כך המנהיג דואג לעמו[4]. מטה עם ראש מתעגל, נתגלה בקברו של תּוּת עַנְחְ' אָמוֹן (1323 - 1341 לפנה"ס, המלך תות, המלך ה-11 בשושלת ה-18). המטה עשוי מברונזה כבידה מכוסה בפסים מתחלפים של מין זכוכית געשית כחולה וזהב[5].

המקל או משענת, שימשו ככלי עזר להליכה כמו שמצינו אצל יעקב אבינו: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית לב, יז) או לחולים וזקנים כמו שמצינו לגבי אדם שהוכה: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ..." (שמות כא, יח-יט); וכן בנבואת זכריה על תקופת הגאולה : "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח, ד). מקל ההליכה, הוא ככל הנראה, אביזר הטכנולוגיה המסייעת העתיק ביותר בעולם והוא עדיין בשימוש רב. על פי רוב, ראש מקל ההליכה מתעגל בצורה באופן ההופך את האחיזה בו לקלה, או שהוא כולל ידית אחיזה מטיפוס אחר. מקל הליכה שמורכבת עליו מערכת של מספר ידיות נקרא קב[6].

בשירת הבאר נאמר, שבעזרת המשענת (=המטה) חפרו את הבאר[7]: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא, יח), כפי שמבאר רש"י: "במשענותם - במטה" (שם).

שֵבֶט הוא גם מקל חזק וקשה שיכול גם להרוג: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא, כ).

[1] חומש "מחוקקי יהודה" מאת יהודה ליב קרינסקי, פיעטרקוב : מוציא לאור לא ידוע, תרס"ז-תרע"א.

[2] "מדבר ורועה במורשת ישראל", נגה הראובני, פרק רביעי, עמ' 131, נאות קדומים בע"מ, 1991.

[3] "The curved staff in the ancient Near East as a predecessor of the etruscan lituus", by Krauskopf, Ingrid ; Ambos, Claus.,

In: van der Meer, Bouke (Hrsg.): Material Aspects of Etruscan Religion. Proceedings of the International Colloquium Leiden, May 29 and 30, 2008, Babesch Suppl. 16. 2010, pp. 127-153

[4] "The Rod in the Old Testament: A Study of Vocabulary and Function",by George Paduthottu G., pages 122-124, ISPCK,2004

[5] ויקיפדיה האנגלית בערך "crook and flail" [מטה וכלי חקלאי להפרדת גרעיני התבואה].

[6] המכלול האנצ' היהודית בערך "מקל הליכה".

[7] להרחבה ראה במאמר "ניסי ארנון" , בפסקה "במחוקק במשענותם" בפרשת חוקת בבלוג זה.

סגולות המלח

תוויות: כימיה / החומר, פרשת קרח, תזונה

מאת: אורן סעיד

ה' מבטיח לאהרון שהכהונה ומתנות הכהונה לא יסורו מזרעו. הבטחה זו מכונה "ברית מלח", בגלל שהמלח הוא דבר בריא, מתקיים, מבריא אחרים ואינו מתקלקל לעולם.

בפרשתנו אנו קוראים שה' מבטיח לאהרון שהכהונה ומתנות הכהונה לא יסורו מזרעו: "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (יח, יט). רש"י מסביר מהי "ברית מלח": "ברית מלח עולם - כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים;ברית מלח - כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם". ברית מלח היא ברית העומדת לדורות. ברית זו נקראת על שם המלח, שהוא דבר בריא, מתקיים, מבריא אחרים ואינו מתקלקל לעולם [1]. בספר דברי הימים, אף נצחיות המלוכה של בית דוד מכונה "ברית מלח": "ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב, יג, ה). במאמר זה נעמוד על התכונות המלח שהוזכרו בדברי רש"י הנ"ל ותכונות נוספות של המלח.

המלח מתקיים ואינו מתקלקל לעולם

מלח השולחן המוכר מכיל שני יסודות חיוניים לחיים: נתרן וכלור (ולכן הוא מכונה גם "נתרן כלורי"). כשהם לבדם הם אינם יציבים, ולכן הם אינם קיימים בטבע בנפרד אלא רק כחלק מחומרים אחרים. הקשר הכימי של מולקולות המלח חזק כי הקשר בין הכלור לנתרן הוא קשר יוני. קשר יוני הנו סוג של קשר כימי חזק בין יונים [2] בעלי מטען חשמלי חיובי (קטיונים) ובעלי מטען שלילי (אניונים). בדרך כלל, הקשרים היונים מובילים ליצירת סריג יוני מסודר כגון מלח. דוגמה מוכרת לסריג יוני הוא מלח הבישול, נתרן כלורי, המורכב מיונים בעלי מטען חשמלי חיובי של נתרן היוצרים קשרים עם יונים בעלי מטען שלילי של כלור [3]. בשל הקשר הכימי החזק של חומרים בעלי קשר יוני, כמו מלח בישול, נקודת רתיחה ונקודת התכה שלהם גבוהים יחסית לחומרים אחרים; זאת מאחר ויש צורך באנרגיה גדולה יותר לפירוק הקשר הכימי [4]. נקודת הרתיחה של מלח הבישול הוא 1413 מעלות צלזיוס ונקודת ההתכה של מלח הבישול היא 801 מעלות צלזיוס [5]. ברם, מלח הבישול מתמוסס במים, ליוני נתרן ויוני כלור כשהם מוקפים מולקולות מים [6]. ניתן להפיק בחזרה את המלח מהמים שהוא מומס בהם, על ידי אידוי המים. בשיטה זו מפיקים מלח בישול ממי-ים במקומות רבים, לדוגמה: במפעלי המלח בעתלית ובאילת.

מלח - מתקיים ומבריא אחרים.
מתוך ויקימדיה

"ברית מלח" היא ברית קבועה כמלח השומר על הברית של מרכיביו - הכלור והנתרן, ואינו מתפרק אלא בטמפרטורה גבוהה מאד. מסיבה מובן מדוע מלח הבישול "אינו מסריח לעולם" (רש"י, שם), כלומר, מלח הבישול אינו מתקלקל או נרקב, מאחר והוא שומר על הברית של מרכיביו.

תכונה זו של המלח שהוא מתקיים לעולם, נותנת משמעות נוספת להפיכת אשת לוט לנציב מלח דווקא, כפי שעולה באחד המדרשים: "...'זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו' (תהלים קיא, ד), ואף כשהפך את סדום הניח זכרון – 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח' (בראשית יט, כו) - ועד עכשיו הוא עומד נציב מלח..." (ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרשה ה). לפי מדרש זה, הפיכת אשת לוט לנציב מלח לא הייתה כחלק מן החורבן הכללי של סדום, אלא היא מעשה שמטרתו היא הקמת מצבת זיכרון להפיכת סדום: המלח קיים לעולם, וכך "נציב המלח" יישאר לעולם כעדות להפיכת סדום.

המלח בריא

כאמור, מלח הבישול מורכב מכלור ונתרן. הנתרן שבמלח, נחוץ לתפקוד הגוף, מכיוון שהוא מאזן את היחס בין חומצה לבסיס ומווסת את נפח הנוזלים בגוף (לחץ דם). כמו כן, הנתרן משמש להעברת האותות העצביים ובכך ומסייע למערכת העצבים ולשרירים לתפקד כראוי . לכן האדם חייב לצרוך מלח בישול בכמויות קטנות כדי לשמור על מאזן הנוזלים בגופו. ברם, צריכה מופרזת של מלח עלולה לגרום ליתר לחץ דם ולאגירת-יתר של נוזלים בגופנו. מלח בישול מהווה 0.6% מנוזל הדם. ריכוז המלחים משפיע על חילופי המים בין התאים לבין נוזל הדם. אם מעלים את ריכוז המלחים בנוזל הדם ע"י הוספת מעט מלח בישול, רואים, כי הכדוריות האדומות שבדם הולכות ומצטמקות כתוצאה מאיבוד מים, העוברים מן הכדוריות אל נוזל הדם[7]. הכלור שבמלח הבישול, משמש לייצור חומצת המלח ע"י הקיבה, העוזרת לפירוק המזון.

צריכת המלח הרגילה במדינות מערביות רבות היא כ-10 גרם ליום והיא גבוהה יותר מזו שבמדינות רבות במזרח אירופה ובאסיה. מכיוון שצריכת כמות רבה של נתרן מעלה את הסיכון למחלות לב וכלי דם, ארגון הבריאות העולמי ממליץ למבוגרים לצרוך פחות מ -2,000 מ"ג נתרן, שווה ערך ל -5 גרם מלח ליום [8]. בדרך כלל אין צורך לאכול מלח במיוחד מאחר והוא נמצא כבר ברוב המזונות [9].

איבוד מלח מהגוף עקב הזעה, הקאה או הטלה מרובה של שתן עלול לגרום למצב של מחסור במלח, שתסמיניו הם חולשה ועוויתות. במקרים קיצוניים עלול מצב זה לגרום אף למוות[10].

המלח המצוי בשווקים במגוון צורות, כולל מלח שולחני, מלח גבישי ומלח ים. תכולת הנתרן בכל אחד מסוגי המלחים האלה כמעט שווה. מאחר שהנתרן הוא הגורם המזיק במלח, מבחינה בריאותית, העדיפות שיש לסוג מלח זה על אחר היא מזערית.

המלח מבריא את אחרים

המלח הוא חומר ששימש לשימור המזון - ומשמש עדיין למטרה זו במידה רבה במדינות הבלתי מפותחות – ובכך הוא "מבריא את אחרים", כלומר משמר מזונות אחרים. כבר בתקופות קדומות גילה האדם את סגולות השימור של המלח, שהוא בעל יכולת ייבוש חזקה [11], מוציא את הלחות מהרקמות, מייבש אותן ויוצר סביבה המונעת התפתחות של בקטריות מזיקות. לבד מיכולת המלח לספוג מים מהמזון, באופן המפריע להתפתחות החיידקים, המלח מפריע לפעילות האנזימתית של החיידקים ומחליש את המבנה המולקולרי של הדנ"א שלהם [12]. כמו כן, המלח משמיד ביעילות, סוגים מסוימים של חיידקים, על ידי יניקת מים מתוכם. מסיבה זו, מובן גם מדוע מלח הבישול "אינו מסריח לעולם" (רש"י, שם), שכן הפעילות האנטי-בקטריאלית (=דוחה חיידקים) שלו שומרת אף על המלח עצמו מלהתקלקל.

המלח משמש הן לתיבול המזון והן בתהליכי ההכנה והשימור שלו. הוא משמש לשימור בשר לאורך זמן, לכיבוש ירקות ופירות, לחביצת גבינות ולהוצאת הדם מהבשר[13].

[1] הרמב"ן מתייחס לתכונה נוספת של המלח, שמליחותו מזיקה לשטחים חקלאיים: "...כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה והנה המלח כברית ולכן אמר הכתוב: 'הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח' (דברי הימים ב, יג, ה) כי הוא גם כן מדתו של דוד ולכן אמר בקרבנות: ' בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא ' (במדבר יח, יט) כי הברית מלח העולם בו יתקיים ויכרת" (ויקרא ב, יג). כלומר כשם המלח מועיל ומצד שני מזיק, גם קיום הברית מועיל, אך הפרת הברית מזיקה. להרחבה על המלח כמזיק לשטחים חקלאיים ראה במאמר "גפרית ומלח" בפרשת ניצבים.

[2] יון הוא אטום או מולקולה, הנושאים מטען חשמלי כיוון שמספר האלקטרונים בהם שונה ממספר הפרוטונים. זאת בשונה מאטום ניטרלי, שבו מספר האלקטרונים והפרוטונים שווה ומטענם החשמלי הכללי הוא אפס. להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "יון".

[3] להרחבה על הקשר היוני ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "קשר יוני".

[4] “CXC Chemistry”, by Jacqueline Fergusson and Richard Hart, Oxford University Press, 1985 ,pages 78-79.

[5] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Sodium chloride".

[6] כאשר חומר יוני מתמוסס במים, מולקולות המים נמשכות אל היונים בגביש ומושכות את היונים ממנו. היונים (החיוביים והשליליים) מתפזרים בתמיסה באופן אקראי, כשהם מוקפים מולקולות מים. במצב כזה הם נקראים יונים ממוימים. תהליך זה מתרחש דווקא ע"י המים, בגלל אופיו הקוטבי החזק (החמצן טעון במטען חשמלי שלילי והמימן טעון במטען חשמלי חיובי) הנדרש לפרק את הקשר היוני החזק של מלח הבישול. להרחבה ראה מאמרו של ארז גרטי, "איך מתמוסס מלח", המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע.

[7] "גוף האדם – אנטומיה, פיסיולוגיה, היגיינה", ד"ר ח.ש. ברטוב, כרך א, מהדורה רביעית, 1985, בהוצאת המחבר, עמ' 35.

[8] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "salt" (=מלח).

[9] ד"ר ח.ש.ברטוב, שם, עמ' 112.

[10] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "מלח בישול".

[11] להרחבה על יכולת המלח לספוח מים, ראה במאמר "שלא יטמין משקלותיו במלח", פרשת קדושים.

[12] ראה במאמר " How do salt and sugar prevent microbial spoilage?", סיינטיפיק אמריקן, פברואר 2006. המאמר המקוון באתר "scientific American".

[13] לפי המכלול – האנצ' היהודית בערך "שימור מזון".

הנחושת והמזבח בחיצון

תוויות: כימיה / החומר, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

המזבח החיצון צופה בנחושת ממחתות קורח ועדתו, לאות שלא יערערו על הכהונה.

לאחר האירוע שבו קרח ועדתו קיבלו את עונשם, מצווה ה' את משה לעשות ממחתות הנחושת של קורח ועדתו ציפוי למזבח, ע"י ריקוע: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים, וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּח" (יז, ג-ד). מבאר רש"י שאת הציפוי, עשו למזבח הנחושת, הקרוי גם [1] "מזבח החיצון" כי עמד מחוץ להיכל במשכן (ואח"כ בבית המקדש): "פחים - טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז [מרוקעים]; צפוי למזבח - למזבח הנחושת" (שם). ציפוי הנחושת וריקוע מחתות הנחושת כציפוי למזבח, נועד להזכיר את המערערים על הכהונה וכל העם, בראותם את ציפוי הנחושת שעל המזבח, יזהרו שלא להרהר עוד, וכפי שמבאר ה"חזקוני": "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר - שיהא הרואה שואל, הרי כתיב 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי' (שמות כ, כ) שהיו ממלאים את חללו אפר, אם כן מה טיבו להיות לו מנחושת? והנשאל משיב: זה נעשה ממחתות קורח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה, וכל העם ישמעו ויראו לערער עוד" (שם, פסוק ה).

הנחושת היא מתכת נוחה לעיבוד ולריקוע, אינה מחלידה ונשמרת היטב [2]. את הנחושת רקעו מזמן קדום ע"י הכאה בפטיש. מרבית המתכות ניתנות לריקוע. כושר הריקוע – היא אחת התכונות שבה מאפיינים מתכות, ומציינת את האפשרות להפוך גוש חומר לפיסה דקה מאוד ללא שברים. אפשר לרקע את המתכות ללוחות דקים. המתכת הרקיעה ביותר היא זהב [3]. לאחר הזהב, כושר הריקוע בסדר יורד: כסף, אלומיניום ונחושת [4].

נחושת טבעית. מתוך ויקימדיה

התורה מספרת, שתובל קין, בנו של למך – מצאצאי קין, היה הראשון שיצר כלים מנחושת וברזל: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב). בשלב מסוים גילה האדם את הנחושת [5]. הוא למד להפיק נחושת ממרבצים מיוחדים באדמה, להפריד את המתכת משאר חלקי האבן להתיך את המתכת בעזרת כבשן המפיק חום גבוה, ליצור תבניות ובתוכן ליצוק את המתכת הנוזלית וכך ליצור כלי נחושת. בשלב יותר מאוחר, החלו לייצר את הברונזה (ארד). הברונזה מורכבת בעיקר מנחושת לה הוסיפו כמות קטנה של בדיל. תרכובת זו הקשתה את המתכת בצורה טובה ואפשרה ייצור כלי נשק מגוונים [6].

בהקשר זה, יש לציין את "מגילת הנחושת" שנמצאה במערות קומראן. מגילה זו נחקקה באזמל על גבי שלושה ריקועי ברונזה שחוברו זה לזה במסמרים, ושיצרו מגילה שאורכה כ-2.40 מטר וגובהה כ-30 ס"מ. במגילת הנחושת יש שנים-עשר טורים, שבהם מופיעה רשימה של שישים אוצרות ומקומות הטמנתם[7].

אחד המקצועות שרווחו בין יהודים היה צורפות של כלי נחושת. בתלמוד בבלי מוזכר בית כנסת של צורפי נחושת שהיה בירושלים [8]: "בית הכנסת של טורסיים (=צורפי נחושת, רש"י) שהיה בירושלים" (מגילה כו, א). במקצוע זה עסקו יהודים רבים גם בארצות האיסלאם. למשל, במראכש שבמרוקו מצאו הסוקרים של הג'וינט בשנת 1951 כמאה יהודים, המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה וכדומה. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים [9]. גם בתימן, אחד המקצועות הנפוצים והרווחיים היה הצורפות בנחושת ובכסף. אומנות זו היתה החשובה במעלה בין כל אומניות יהודי תימן. בכוח אומנות זו, הגיעו רבים מבני תימן אל מדרגת הכבוד של יוצקי מטבעות בחצרות מלכי תימן, ורבים נתעשרו מעבודתם זאת [10].

בארץ ישראל במאה ה-19 היו צורפי נחושת מומחים, שהוציאו מלאכה מפוארת מתחת ידיהם. מעט מעבודתם נשאר לפליטה: קערה לראש השנה עם התמונה של עקידת יצחק, ״קערת סדר פסח״ גדולה מנחושת ועוד[11].

חלודת ה"נחושת"

ב"מדרש הגדול" מבואר מדוע המזבח החיצון צופה דווקא בנחושת: " 'וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת' - ולמה נחושת? לומר לך מה נחושת זו אף על פי שמעלית חלודה היא מתמרקת, כך ישראל אף על פי שהן חוטאין, אם עושים תשובה מתכפר להם"(שמות כז, ב). כאשר הנחושת נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב, היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן. דוגמא נודעת לכיסוי פטינה, הוא פסל החירות של ארצות הברית, שגונו הירקרק בא לו מהפטינה שציפתה אותו במהלך הזמן. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת ולהתפוררותה, ולכן ניתן לנקות ולהסיר את הפטינה מעל פני הנחושת. לכן הנחושת "מתמרקת", ניתנת לניקוי ולהסרה [12]. המדרש מציין, שכשם שניתן לנקות את הנחושת, כך גם על מזבח הנחושת הקריבו קרבנות, שניקו והסירו מעל עם ישראל את העוונות, לאחר שעשו תשובה [13].

[1] נקרא גם "מזבח העולה".

[2] אנציקלופדיה לבית ישראל, כרך 15, ערך "נחושת", רפאל הלפרין, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1995.

[3] להרחבה ראה במאמר "ריקוע הזהב" בפרשת פקודי.

[4] "Universal Technological Dictionary Or Familiar Explanation of the Terms Used in All Arts and Sciences", by George Crabb, Baldwin, Cradock & Joy, page 5, Malleability ,.

[5] קצת קשה לדעת מתי תובל קין נולד. כי בשושלת קין, התורה לא מציינת שום ציון שנת לידה או מיתה; ואילו בשושלת שת מפרטת התורה בכל אחד את מספר שנות חייו עד להולדת בנו, את יתר שנות חייו ואף את סיכום כל שנות חייו. כמובן שעובדה זו נובעת מכך שלשושלת קין לא הייתה השפעה על העתיד, כיון שכולם הושמדו במבול. מכל מקום, נראה שתובל קין חי באלף הראשון לבריאה. בספר "סדר הדורות" (הלפרין, יחיאל בן שלמה, 1769, קארלסרוא) , מביא את סיפור תובל קין באלף הראשון. לפי זה גילוי הנחושת היה לפני כ-5000 שנה.

להרחבה על תיאור הדורות מאדם עד נח, ראה במאמר "עשרה דורות מאדם עד נח" שחל עמוס גאולה, מעליות, ח, אב תשמ"ז, ביטאון ישיבת ברכת משה. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] להרחבה ראה מאמרו של יצחק מייטליס "לוטש כל חרש נחשת וברזל", פרשת בראשית, באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[7] להרחבה ראה במאמר "אילו אוצרות נרשמו במגילת הנחושת?", חנן אשל וזאב ספראי , קתדרה 103, מרץ 2002, עמודים 7-20.

[8] בהקשר זה, כדאי לציין את דברי התוספתא על בית הכנסת של יהודי אלכסנדריה:

"אמר ר' יהודה, כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריא לא ראה כבוד גדול לישראל כל ימיו. כמין בסיליקי גדולה הייתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, ושבעים ואחת קתדרות היו בה של זהב, כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת עשויה מעשרים וחמש ריבוא, ובימה של עץ היה באמצע, וחזן הכנסת עומד על הקרן, והסודרין בידו. נטל לקרות - הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בה ומיטפל לאומנתו, ומשם הייתה פרנסתו יוצאת " (תוספתא סוכה ד, ו).

[9] "היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בכלכלת הארץ", בספר "מרוקו" מאת צור ירון, יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט, תשס"ד. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.

[10] "יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות", כרך 2, בת ציון עראקי קלורמן, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 55-58.

[11] "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע עשרה", מוזיאון ישראל, 1979, עמוד 41.

[12] להרחבה ראה מאמר בפרשת בחוקתי "איך השמים מזיעים".

[13] במדרש נאמר "אם עושים תשובה"; נראה שהכוונה ל"סמיכה" - הנחת שתי ידיו של בעל הקרבן, בין קרניו של הקרבן, כשהוא נשען בכל כוחו על ראש הקרבן. בשעת הסמיכה אומר וידוי על החטא שבגללו הביא את הקרבן.

על היקב ועל האוקינוס

תוויות: ארכיאולוגיה, מדעי כדור הארץ, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו נזכר ה"יקב" בהקשר התרומות שמפרישים בני ישראל והלווים עבור כהנים. רש"י מציין שבמקרא המונח "יקב" מציין חפירה בקרקע.

בסוף פרשתנו, אנו קוראים על הנושא מתנות הלויים. בני ישראל נצטוו לתת מעשר ללויים. מן המעשר הזה, שקבלו הלויים מבני ישראל, נצטוו הלויים להפריש מעשר לכהנים הקרוי "מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (יח, כו) או "תרומת מעשר" בלשון חז"ל. על תרומה זו התורה אומרת: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (יח, כז). כלומר, התרומה שמפרישים הלויים לכהנים, נחשבת מבחינה הלכתית כמו התרומה שבני ישראל מפרישים לכהנים מן הדגן שבגורן ומן היין שביקב; תרומה זו אסורה לזרים ולטמאים. העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר במזיד - הינו מיתה בידי שמיים ובשוגג צריך לשלם קרן ו"חומש" - יש להוסיף על תשלום הקרן עוד חמישית משוויו [1] כקנס (רש"י, שם).

על הביטוי "יקב" בפסוק הנ"ל מפרש רש"י: "יקב – הוא הבור שלפני הגת, שהיין יורד לתוכו ; וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן 'יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ' (זכריה יד, י'), הוא ים אוקיאנוס חפירה שחפר מלכו של עולם". רש"י מבאר, ש"יקב" הוא הבור שאליו היה מתאסף היין בגת. רש"י מביא ראיה לדבריו מפסוק בנבואת זכריה; שם נאמר שבאחרית הימים עתידה ירושלים להיות מיושבת עד "יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ". רש"י על הפסוק בזכריה מבאר: "עד יקבי המלך - תרגום יונתן 'שיחי דמלכא' פושיי"ן בלע"ז [=תעלות, חפירות] וכמו 'שיחין ומערות' (בבא קמא נ, א) וכן כל יקבים שבמקרא לשון שיחין הם, בור שלפני הגת שהיין זב לתוכו; ומדרש אגדה, יקבי מלך, ים אוקיינוס שתגיע ירושלים עד סוף כל העולם, יקבים שחצבם מלך מלכי המלכים" (זכריה, שם). רש"י מבאר, על פי המדרש, שלעתיד לבוא, הגבול המערבי של ירושלים יהיה בים אוקיאנוס שהוא סוף העולם. מקור דברי רש"י הוא במדרש "פסיקתא דרב כהנא": "וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ (זכריה יד, י) - ר' ברכיה אמר: עד אוקיינוס ר' זכיי רבה אמר: עד שיחיה דיפו; ולא פלגין, מאן דאמר עד אוקיינוס - יקבים שיקבם מלך מלכי המלכים ברוך הוא ומאן דאמר עד שיחיה דיפו שיקבי המלך שלמה" (פסקא כ, רני עקרה). לפי דעה אחת, ירושלים תתרחב עד העיר יפו – שם נמצאו על פי מסורת עתיקה זו, יקבי שלמה המלך. לפי דעת אחרת, ירושלים תתרחב עד האוקיינוס. רש"י ציין, שהאוקיינוס הוא "סוף כל העולם" מהו "סוף העולם" ?

המונח "עולם" במקרא ובחז"ל, מתייחס לגבולות פני אדמה או היבשה שהכירו. כך למשל, רש"י מפרש שהאוקיאנוס האטלנטי שוכן ב"בסוף העולם למערב" (גיטין ח, א), מאחר ועד לפני 500 שנה, האוקיאנוס האטלנטי היה מחסום בלתי עביר, ולכן הוא היה סוף העולם העתיק מצד מערב[2]. כריסטופר קולומבוס גילה את הדרך לאמריקה בשנת 1492. וַאסְקוּ דָה גַאמָה היה הראשון שהגיע ישירות בדרך הים מיבשת אירופה להודו, בשנת 1498; למסע זה הוא יצא מפורטוגל דרך האוקיאנוס האטלנטי, לאורך חופה המערבי של אפריקה.

גת לדריכת ענבים בסטף, אזור ירושלים.
במרכז הגת ישנו בור לאיסוף היין.
יוצר: RevolutioNine.
מתוך ויקימדיה

הגת והיקב

כאמור, רש"י מבאר, ש"יקב" הוא הבור שאליו היה מתאסף היין בגת. הגת זהו מתקן לדריכת ענבים ליין שהיה נפוץ בעת העתיקה. הגת מורכב ממשטח דריכה מרוצף בלוחות אבן ובצידו הנמוך נקב המוליך לבור איסוף[3] – הקרוי "יקב" לפי רש"י הנ"ל – או למיכל. את הבור חצבו בסלע "וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ" (ישעיה ה, ב). התירוש [=הוא מיץ המופק מענבים, שאינו עובר תהליך תסיסה, ועל כן לא נוצר בו אלכוהול כמו ביין] זרם לבור האיסוף דרך בדים או מחצלות מסוגים שונים, כמו "משמרת של יין" (תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות פרק ח, הלכה ג), "סודרין" או "כפיפה מצרית" (משנה, מסכת שבת, פרק כ, משנה ב), שנועדו לסננו מגרעינים וזגים (קליפות). בבור היתה הפסולת שוקעת כעבור זמן מה, ואת התירוש הזך אפשר היה לשאוב ולהתסיסו בכדים לשם יצירת יין.

המקורות מלמדים כי מבנה המתקנים החקלאיים להפקת תירוש ויין היה מורכב ושונה ממקום למקום: לעיתים הייתה הגת קטנה, והובילה לבור אחד, ולעיתים היה זה מתקן ציבורי, ששימש יותר מחקלאי אחד. כך למשל בתוספתא מסכת תרומות (פרק ג משנה ז): "גת אחת לשתי בורות, או שתי גתות לבור אחת; שתי גתות לשתי בורות...".

בארץ ישראל נחשפו שרידיהן של אלפי גתות קדומות, המתאפיינות במשטחי דריכה ענקיים המרוצפים בפסיפסים, מערכות ניקוז משוכללות, תאי אחסון ובורות איסוף גדולים. דוגמאות לגתות ביזנטיות כאלה ניתן למצוא, למשל, בחורבת חכלילי בכניסה לבת עין שבגוש עציון; בכנסיית יוחנן בהרים שבעין כרם בירושלים; בחורבת דיר סמען שבשומרון ובכפר יעבץ שבשרון[4].

"החפירה" של האוקיינוס

כאמור, רש"י ציין שהאוקיינוס הוא "חפירה שחפר מלכו של עולם". האוקיינוס הוא מקווה מים ענק המכסה כ-70% מפני כדור הארץ. מחולק שרירותית לאוקיינוס השקט (בין אמריקה, אסיה ואוסטרליה) ואוקיינוס האטלנטי (בין אירופה, אפריקה ואמריקה) והאוקיינוס ההודי (בין אסיה, אפריקה, אוסטרליה ואינדונסיה). מצפון לאסיה, אירופה ואמריקה משתרע באזור הקוטב האוקיינוס הארקטי, שהוא המשכו של האוקיינוס האטלנטי. גבולות האוקיינוסים נקבעים על ידי הארגון ההידרוגרפי הבינלאומי.

העומק הממוצע של האוקיינוס הוא כ-3800 מ'. קרקעית האוקיינוס אינה אחידה בצורתה ובעומקה, ובמקומות מרובים דמות תבליטים אינו שונה הרבה מזו של פני היבשה[5]. בקרקעית האוקיינוס ישנן שוחות עמוקות, רמות ורכסי הרים תת ימיים והרי געש ימיים. הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס (ובעולם בכלל) נמצאת באוקיינוס השקט ליד איי מריאנה הצפוניים. בנקודה זו עומק המים הוא 10,924 מ' (לשם השוואה ים המלח הוא בעומק של 400 מ').

סמוך ליבשה נע עומק הים בסביבות 200 מ', קטע זה קרוי "מדף היבשת". מאחר שהמים על "מדף היבשת" רדודים יחסית, אזורים אלה של האוקיינוס הם הפוריים ביותר. קורה שכמויות גדולות של חומרי-משקע, המצטברים על מדף היבשת, ניתקים וגולשים במורד אל המצולות העמוקות של האוקיינוס[6].

[1] רבי יאשיה – שהלכה נפסקה כמותו - סבור שיש להוסיף 25% מסכום הקרן, ונקרא חומש, מפני שהתוספת מהווה חמישית מהסכום הכולל. שיטת חישוב זו קרויה בטרמינולוגיה הלמדנית "חומש מלבר". להרחבה ראה ב"מיקרופדיה תלמודית" בערך "חומש".

[2] ראה במאמר "מרוקו בסוף מערב", ד"ר משה גרשוביץ, כתב העת "מסע אחר", גיליון 105.

[3] המונח המקצועי המקובל בארכיאולוגיה הוא: בור איגום, המתייחס בעיקר לשקע חצוב לאגירת נוזלים במתקנים כגון גתות.

[4] להרחבה ראה "המכלול – אנציקלופדיה יהודית" בערך "גת (משטח דריכה)".

[5] ע"פ אנצ' העברית בערך "אוקיאנוגרפיה" בפיסקה "קרקעית האוקינוס".

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "אוקיאנוס".

ניסי מקל אהרון

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על הנס שעשה הקב"ה במקלו של אהרון, כדי להוכיח קבל עם ש-ה' בחר בו ובזרעו לכהונה. חז"ל מגלים לנו, אלו ניסים מיוחדים התרחשו במקלו של אהרון.

בפרשתנו אנו קוראים על הנס שעשה הקב"ה במקלו של אהרון, כדי להוכיח קבל עם ש-ה' בחר בו ובזרעו לכהונה: " וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (יז, כג). מטה אהרון: תחילה הוציא פרחים, לאחר מכן "ויצץ ציץ – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל" (רש"י), כלומר, הפרחים נשרו והתחילו להתהוות פירות (אך עדיין הפירות לא ניכרים) ולבסוף " ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים" (רש"י).

כאמור, ממחרת להנחת המטות באוהל מועד נעשה במטה אהרון נס בשלושה שלבים: פריחה, חנטה ("וַיָּצֵץ צִיץ") והבשלת הפרי ("וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"). האם הפעולות הללו אירעו שלושתן למחרת במקביל וכך נשארו הפרחים, הנץ והשקדים במטה, או שמא הכוונה לומר שלמחרת ראו בני ישראל שפרח מטה אהרון, ולאחר מכן הוציא ציץ וגמל שקדים?

פרי השקד. יוצר:Merdal .
מתוך ויקימדיה

הרשב"ם מבאר, שהנס היה בשלושה שלבים ולא במקביל (בבת אחת): "נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר אבל אחר כך ' וַיָּצֵץ צִיץ' – לעיני כל ישראל. ואחר כך וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". שאם היה הכל בבת אחת אם כן כשהוציאו משה נגמר כל העניין. והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה" (יז, כג).

לעומת זאת השד"ל בשם תלמידו הרופא, ישראל גדליה קזיס, מבאר, שהמטה של אהרון שמר עדות לשלושת השלבים שעבר באותו לילה – הוא גם פורח, גם מניץ וגם הוציא שקדים, במקביל: "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים - יש לשאול אם כבר גמל שקדים, איך ראה משה את הפרח? והשיב תלמידי ידידי החכם הרופא מוהר"ר [=מורנו (ורבנו) הרב רבי] ישראל גדליה קזיס זצ"ל, שהיו בו פרחים ושקדים כאחת, כי קצת מן הפרחים כבר נפתחו וכבר גמלו שקדיה, ומהם הציץ ציץ ועדיין לא יצא הפרי, ומהם היו עדיין סתומים". באופן דומה מבאר המלבי"ם: "רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעל זה אמר והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעל זה אמר, 'ויוצא פרח' וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה..." (יז, כד).

במסכת יומא נאמר שיאשיהו גנז את מקלו של אהרון – כשהשקדים והפרחים נתונים עדיין עליו: "משנגנז ארון, נגנזה עמו: צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה" (נב, ב). א"כ, על מטה אהרון היו בד בבד גם פרחים, גם ציצים (פירות שחנטו) וגם שקדים. יש לציין שהפלא גדול עוד יותר, שהרי השקד אומנם מקדים להוציא את פרחיו לפני עצי פרי אחרים [1], אך פירותיו מבשילים רק כחצי שנה לאחר גמר הפריחה ובמטה אהרון פרי השקד הבשיל בן לילה [2].

נעמוד על טיבו של נס זה.

תפקיד הפרח בצמח [3]

הפרח הוא למעשה ענף מקוצר שבו מרוכזים איברי הרבייה של הצמח. הכותרת הצבעונית מצויה בעיקר בצמחים המאובקים ע"י בעלי חיים ותפקידה למשוך את בעלי החיים (צמחים המאובקים ע"י הרוח הם לרוב קטנים ולא צבעוניים). בפרחים רבים המאובקים ע"י חרקים ושאר בעלי חיים יש גם צוף מתוק והם מדיפים ריחות חזקים. גם הללו נועדו כדי למשוך את בעלי החיים המאביקים.

ה'אַבְקָן' - הוא האיבר הזיכרי של הצמח ואילו ה'עֱלִי' - הוא האיבר הניקבי של הצמח.

כאשר גרגירי האבקה מגיעים לצמח חלה ההפריה (כלומר, תא ההאבקה מתחבר עם גרעין הביצית הנמצא בעלי). לאחר ההפריה, נושרים איברי הפרח או נובלים, ומן השחלה (המצויה בעלי) מתפתח פרי המכיל בתוכו זרעים. הפרח נובל, כיוון שהוא סיים את תפקידו-לשמש איבר רבייה לצמח. התהליך הוא פתאומי ומהיר והשלב הסופי הוא נשירת הפרח כולו או חלקים ממנו ובייחוד עלי הכותרת.

במקלו של אהרון, שלא כדרך הטבע, הפרח לא נבל, למרות שסיים את תפקידו!

שקדים מרים ומתוקים [4]

בפירוש "רבנו בחיי" (1255-1340) על התורה, מבאר שהנס נעשה דווקא בפרי השקד, כי פרי השקד בצעירותו הוא מר, וזה מרמז על העונש המר הצפוי למי שמערער על הכהונה: "מה שגמל שקדים ולא פרי אחרים, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פרות ומפני זה נקראו שקדים, מלשון שקידה, כמו שנאמר 'כי שוקד אני על דברי לעשותו' (ירמיה א, יב); והפרי הזה הוא מר מתחילתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מידת הדין לעולם. 'מקל שקד אני רואה' (ירמיה א, יא), כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מידת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש ע"י נבוכדנצר... וכן המטה הזה שגמל שקדים מתוך שם הפרי ומהירותו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה, הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח מנגדו מידת הדין" (יז ,כד).

פרי השקד הוא בית גלעין שעיר. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה, והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים חומר בשם אמיגדאלין, המתפרק ויוצר חומצה ציאנית. חומצה זו היא רעל מסוכן ולפיכך אסור לאכול כמות מרובה של שקדים מרים. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה יותר של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ולכן יש להם ערך תזונתי רב.

בזמן שישראל ישב בארצו הרבו לגדל שקדים בארץ, ובמקורות נזכר כבר ההבדל שבין שקדים מרים ומתוקים. השקד שימש להפקת שמן, לרפואה ולהסקה. השקדים המתוקים שמשו למאכל, והמרים לשמן ולהסקה: "האגוזים והשקדים שאכלו בערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, האגוזים והשקדים עצמן מסיקין בהן ביום טוב" (ביצה ג, יא).

היה נהוג אז להמתיק שקדים מרים המכילים אלקלואידים ורעל אמיגדלין ע"י בישול במים או קליה על אש. בתלמוד הבבלי נאמר: "מרים קטנים נאכלים. גדולים אינם נאכלים ויכול למתקן ע"י האוּר"(חולין כה, ב).

בספרות החקלאית הרומית, פַלַדיוּס מציע, שעץ המניב שקדים מרים, עשוי להניב מתוקים, אם חופרים חפירה בסמוך לשורשים או קודחים חור בגזע ומחדירים לתוכם יתד טבולה בדבש. הקדמונים חשבו כי תוספת של סוכרים משפיעה על טיב הפרי, אך אין לכך כל אחיזה במציאות ואין בכך כל תועלת[5].

[1] על פריחתו המוקדמת של השקד, ראה במאמר "השקדיה" בפרשה זו.

[2] ה"מעם לועז" מביא בשם פירוש "תולדות יצחק", ניסים נוספים שנעשו במטה אהרון:

"הנס האחד: שהשקד פרח והנץ שני פרחים, האחד נשר שכן דרך הטבע שאחרי שצומח הפרי נושר הפרח. והפרח השני נשאר לעולם הן בקיץ והן בחורף.

הנס השני: שהוציא המטה שני מיני שקדים: מתוקים ומרים. המתוקים היו בצד הימני של המקל, והמרים בצידו השמאלי. כשישראל היו עושים רצונו של מקום היו אלה שבצד הימני פורחים ורעננים, וכשלא היו עושים רצונו של מקום היו פורחים אלו שבצד השמאלי ואלו שבצד הימני נעשים מרים" (במדבר, יז, יט-כ, בשם פירוש "תולדות יצחק").

הנס הראשון היה שהפרח "השני" לא נפל, שלא כדרך הטבע, שהפרח נופל לאחר ההפריה.

הנס השני, היה שתכונות פרי השקד היו תלויים במעשיהם של ישראל ולא בתכונות התורשתיות שבתאי צמח השקד. לכל סוג של צמח סוג של תאים עם גרעין המכיל את המידע על התכונות של הצמח והפרי אשר יצא ממנו. החומר התורשתי שבגרעין (מולקולות DNA) הוא זה שקובע את סוג הפרי ותכונותיו. בנס מקלו של אהרון הקב"ה שלט על התכונות התורשתיות הנקבעות ע"י גרעין התא, כך שטעם הפרי לא היה תלוי כלל בגרעין התא אלא במעשיהם של ישראל.

[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "פרח" ובערך "האבקה", וכן באנציקלופדיה אביב בע"מ בערך "צמחים" בפיסקה "האבקה והפריה".

[4] ע"פ ויקיפדיה בערך "שקד מצוי". ראה גם בפורטל הדף היומי, במאמר "ומקלו של אהרן שקדים ופרחים – שקד" (כריתות ה, ב), מאת ד"ר משה רענן,

וכן מאמרו של עקיבא לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית'. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. פרק השקד. תשס"ט,

[5] מתוך הספר של יהודה פליכס "עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל " בערך "שקד, לוז", הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1997.