פתור וארם נהריים

 מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור התגורר בעיר פְּתוֹר, אשר שכנה על גדות נהר פרת. גם ארם נהריים ישבה על הפרת.

בפרשתנו אנו קוראים, שבלק שולח שליחים אל בלעם השוכן בעיר פְּתוֹר, על מנת שיקלל את ישראל: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ..." (כב, ה). מבאר האבן עזרא: "פתורה – כמו: מצרימה, אל פתור. ארץ בני עמו – והם ארמים. וכן 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם' (דברים כג, ה); 'אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר' –פירוש: ארם נהרים" (שם). בלעם היה מארם נהריים מהעיר 'פְּתוֹר'. פתור שכנה בתחומי האזור 'אֲרַם נַהֲרַיִם', כפי שמציין הכתוב במפורש: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ה).

פתור שכנה על גדות נהר הפרת

נהר פרת. העיר פתור שכנה על נהר פרת.
מתוך ויקימדיה

תרגום אונקלוס מתרגם: "לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת" וכן רבי סעדיה גאון מבאר: "אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר – פרת" (שם), ואם כן פתור שכנה על נהר פרת. פתור שכנה על גדות נהר הפרת, ושמה במקורו לפי אחת הסברות, הוא פיתרוּ (pitru), הנזכרת בכתובות שלמנאסר (824—858 לפנה"ס), מלך אשור, כעיר ששכנה על הגדה הימנית של הפרת, בקרבת שפך נהר Saguri, כיום נהר סג'ורא, כ 20 ק"מ מדרום לכרכמיש[1]. חבל ארץ זה נקרא "אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ" (שם), שם הנזכר בתעודות חיצוניות מימי האבות בשם 'ארץ עאמו' או 'ארץ אמא'[2].

על פי הזוהר, בלעם היה "מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים" (וישלח כב), והתגורר בעיר פתור, בה היו עורכים שולחן לביצוע כשפים, ונקראה העיר פתור בשם זה,  כי בלשון הארמית שולחן נקרא 'פָּתוּרָא': "פתורה הוא שם מקום, כמו שאמר 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג, ה), למה נקרא כך ? הוא משום שכתוב, 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' (ישעיהו סה, יא), ושולחן היה עורך שם כל יום, כי כך הוא התקון של צדדים הרעים, עורכים לפניהם שלחן במאכל ומשתה ועושים כשפים, ואז מתאספים שם כל רוחות הטומאה ומודיעים לה מה שהם רוצים, וכל הכשפים והקסמים שבעולם על לשון ההוא היה, ומשום זה נקרא שם המקום ההוא פְּתוֹרָה, כי בארם נהרים קוראים לשלחן פתורא" (בלק קלו).

ב"ספר הדורות[3]", מובא מדרש, שארם, בנו של קמואל – בנו של נחור אח אברהם, ו-רחוב, אחיו של ארם, בנו את העיר פתור על נהר פרת, על שם בנו של ארם: "... וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת ויבנו עיר בשם פתור בן ארם, הוא נהרים[4]".

לפי זה, 'אֲרַם נַהֲרַיִם' שכנה באזור נהר פרת. גם בתרגום אונקלוס מבואר שארם נהריים ישבה על הפרת: "וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר -  וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דְּעַל פְּרָת לְקַרתָּא דְנָחוֹר" [=קם והלך לארם שעל פרת לעיר נחור] (בראשית כד, י); וכן בתרגום יונתן על שופטים: "מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם - מַלְכָּא דַאֲרָם דִי עַל פְּרָת" [=מלך ארם שעל פרת] (שופטים ג, ח).

בתעודות מצריות קדומות מהמאות שבין המאה ה-16 לפני הספירה ועד המאה ה-12 לפני הספירה, נזכר השם "נַהֲרֵין" (או נַהרִימ),  כלומר: "ארץ הנהר", כשמה של ממלכת מִיתָנִי -ממלכה חורית קדומה. אולי זהו מקור השם המקראי "נַהֲרַיִם", הקשור בארם. "השם "נַהֲרֵין" אכן הולם למִיתָנִי, כיוון ששכנה על נהר הפרת ובעיקר באזור נהר חָבוֹר[5] (היובל הגדול ביותר של הפרת).

ארם נהריים  -  בין שני הנהרות

רש"י מבאר ש'אֲרַם נַהֲרַיִם' נקראת כך, על שם שהיא שוכנת בין שני נהרות: "ארם נהרים - בין שתי נהרות יושבת" (בראשית, שם); וכן הרד"ק מפרש: "אל ארם נהרים - שהיו שני נהרות עוברים עליה" (שם). מבואר בדברי המפרשים שהבאנו, שארם נהריים נקראת כן על שם נהר פרת ששוכנת היא לידו אבל מהו הנהר השני שלידו ישבה ?

בפירוש רבי אליהו מזרחי[6], מציין שמדובר בנהר חידקל: "... וקראוהו בשם ארם נהרים הכולל כל העיירות שבין נהר פרת ונהר חידקל[7]" (בראשית יב, ב). ארם נהריים שכנה באזור שבין הנהרות הפרת והחידקל, ובפרט בחלק הצפון מערבי של אזור זה, בין יובלי הפרת[8], בין נהר חָבוֹר  לנהר בַּלִיח, סביב העיר חרן,  היושבת על נהר הבַּלִיח[9]. 

ארץ מוצאם של האבות

ארם נהריים היא ארץ מוצאם של האבות. כמעט כל שמות אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בארם נהריים. שְׂרוּג היה אבי סבו של אברהם, דבר המוכר גם מכתובות שנמצאו. שרוג מזוהה עם 'תל סֶרוּג' [תל סרוג] הנמצאת מערבית דרומית לאוּרְפָה. העיר נַחוֹר (שם סבו של אברהם ושם אחיו) מוזכרת בין המאות ה-19 וה-17 לפני הספירה בלוחות מארי בצורת נַחֻר. השם תרח נזכר בכתובת אשורית כשמו של מקום 'תִל שַ תֻּרַחִ' [תל תרח]. כל המקומות האלה נמצאים בקרבת חרן, על יד הנהר בליח[10].

אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח 'מֵסוֹפּוֹטַמְיָה', שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך "ארם נהריים", כאמור נמצא בין הפרת והחָבוֹר  צפונית מערבית למסופוטמיה.

---

[1] אנצ' מקראית, ערך "פתור", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2011.

[2] אטלס דעת מקרא", עמ' 112, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[3] מובא גם ב"סדר הדורות", חלק  ימות עולם האלף השלישי, ב' אלפים ע"ה.

[4] מובא גם ב"ספר הישר" על פרשת וירא, בלשון דומה: "וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת. ויבנו שם עיר ויקראו את שם העיר כשם פתור בן ארם, הוא ארם נהרים עד היום הזה" . ספר הישר, הנקרא גם "דברי ימים הארוך" או "תולדות אדם," הוא מדרש בדרך סיפור, המתאר כל המאורעות והמעשיות אשר קרו לאבותינו מימות אדם הראשון ומלחמות בני יעקב עם הכנענים עד אחר יציאת מצרים, וקצת סיפורים מספר במדבר ודברים ויהושע עד ימי השופטים. החיבור הוא  מימי הביניים ולא נודע מי חיברו.

[5] גלנדר, ש. (2009). ספר בראשית. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 378.

[6] ר' אליהו מזרחי היה מגדולי המפרשים של פירוש רש"י לתורה, וספרו "מזרחי" הוא מן הספרים הנלמדים בתחום זה.

[7] אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחָבוֹר  צפונית מערבית למסופוטמיה.

[8] לפרת יש כמה יובלים עיקריים: הסג'ור, הבליח' והחבור.

[9] The Anchor Bible Dictionary ,ed. David Noel Freedman, 1992, “Aram-Naharaim”

[10] ראה אטלס דעת מקרא", "מאור כשדים לארץ כנען", עמ' 66, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט. ראה גם באנצ' מקראית בערך "תרח", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

© כל הזכויות שמורות למחבר

נס קרישת הדם

 מאת: אורן סעיד

המדרש מציין, שבמעשה הקנאות של פנחס, נעשה נס מיוחד, שהדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס.

  בפרשתנו מסופר  (פרק כה), שערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב, על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לעיני כל העם. פנחס, שלא יכול היה להתאפק על הפגיעה הגסה במשה, ב-ה' ובאוהל מועד ע"י הישראלי והמדיינית, לקח רומח (חנית) בידו ודקר את שניהם. כתוצאה מכך נעצרה המגיפה בעם - בנצמדים לבעל פעור: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ח). במדרש במדבר רבה מובאים שנים עשרה ניסים[1] שנעשו לפנחס, במעשה קנאות זה, של דקירת זמרי והמדיינית:

"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם - דקר שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ועשה לו שנים עשרה נסים:

הנס הראשון דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, הנס השני סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו, השלישי כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה מפני הנוקרנין (=המקטרגים) כדי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכו, הרביעי האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, החמישי נתן כח בזרועו כדי שיגביה את שניהם, הששי נתן כח בעץ לסבול את שניהם השביעי לא נשמטו מן הזיין (=החלק החד ברומח) אלא עמדו במקומן, השמיני הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל, התשיעי לא הטיפו דם שלא יטמא[2] פנחס, העשירי ששמר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא, האחד עשר הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלויין לעיני הכל, השנים עשר כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף בהם, כשראה פנחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקו הדא הוא דכתיב (=זהו שנאמר): 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (תהלים קו, ל)... " (פרשה כ, אות כה).

מימין לשמאל:תא דם לבן,
טסית דם, תא דם אדום.
לטסיות תפקיד מכריע בקרישת הדם.
מתוך ויקיפדיה

במאמר זה אתייחס לנס התשיעי שנעשה לפנחס, הנס שהדם לא נזל על פנחס כדי שלא יטמא. מה גרם לדם להיעצר ולא ליזול על פנחס? בתרגום יונתן בן עוזיאל, מביא את שנים עשר הניסים שנעשו לפנחס, ונס זה מתואר בלשונו כך: "דְאִתְקַרִיש אַדְמֵיהוֹן ולא נָפִיל עִילַוֵיה"., כלומר, הדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס. על מנת להבין את גודל הנס עלינו להבין את מנגנון עצירת הדם.

מנגנון עצירת הדם

            מנגנון עצירת הדם הוא בעל שלושה מרכיבים עיקריים: קרישת הדם, היצמדות הטסיות (=תאים קטנים מכדוריות הדם האדומות והלבנות, שניחנו בכושר הצמדות זו לזו) וכיווץ כלי-הדם. כל אחד משלושה מרכיבים אלה מובנה מתהליכים ביוכימיים עצמאיים, שפגיעה באחד ממרכיביהם גורמת לדימום בלתי פוסק עם כל פציעה קלה. ולהיפך: פעילות-יתר של מרכיב זה או אחר גוררת יצירת קרישים שעלולים לסתום את כלי-הדם.

מניעת דימום מכלי-דם זעירים מתבצעת ע"י סתימת כלי-הדם ב"פקק" של טסיות ; כאשר קורה דימום בכלי-דם גדול יותר, מתגייס מנגנון הקרישה ליצירת קריש-דם הפוקק את כלי-הדם המדמם. במצבי דימום מכלי-דם גדול, מתווסף מנגנון הגנה שלישי שמתבטא בהתכווצות כלי-הדם הפגוע ובהמשך יצירת קריש-דם וטסיות לפיקוק הזרימה.

לטסיות-הדם שטח-פנים המאפשר את היצמדותן זו לזו ואף למשטחים שונים, אך לא לדופן כלי-הדם. אחד הגורמים המזרזים הצמדות זו היא מולקולת אדנוזין-די-פוספט  (ADP) הנקשרת לקרומית הטסיות וגורמת לשינויים בשטח הפנים המאפשר היצמדותן זו לזו. הצמדות טסיות-הדם היא כאמור רק חלק ממנגנון ההגנה של הגוף נגד איבוד-דם, שעיקרו – קרישת הדם.

תהליך הקרישה הוא תהליך מסובך ומורכב, המעורר על ידי הפציעה עצמה. עם הפציעה משתחררים מן הרקמה הפגועה אל מחזור הדם חומרים הגורמים ליצירת תרומבין, הוא אנזים הגורם להפיכת פיברינוגן - חלבון מסיס הנמצא בזרם הדם - לפיברין, שהוא חלבון בר-קרישה. סיבי פיברין וטסיות הכלואות בתוכם הם המרכיבים של קריש-דם. הטסיות גורמות באמצעות חלבונים מיוחדים - חלבונים מכנו-כימיים - להתכווצות הקריש וליצירת קריש-דם מוצק יותר. בתהליך קרישת הדם משתתפים גורמים נוספים וביניהם "גורמי קרישה" המעורבים ברוב השלבים. חסר באחד מגורמי הקרישה מונע תהליך קרישה תקין[3].

אנו רואים עד כמה מורכב מנגנון קרישת הדם בגופנו, שבלעדיו כל פציעה קלה היתה הופכת לאסון.

זמן דימום

בדיקות רבות מאפשרות כיום בחינת מרכיבים שונים של מערכת הקרישה, אך משך הזמן הנדרש לפצע או לחתך להפסיק לדמם, מאפשר מדד מהימן וישיר לתקינות של מנגנון קרישת הדם בשלמותו. בדיקה זו בוחנת כיצד טסיות הדם מגיבות עם דופן כלי הדם ליצירת קרישי דם ולעצירת דמם.

קיימות שיטות שונות לביצוע בדיקה זו, שההבדל ביניהן הוא באיבר בו מבצעים את החתך, בשיעור ואופן לחץ הדם אותו מפעילים וכן באורך ובעומק החתכים המתבצעים. החתך המתבצע הוא באורך של 10 מ"מ ובעומק של 1-3 מ"מ (בהתאם לשיטת הבדיקה). תוצאות תקינות: 2-9 דקות עד שהדימום נעצר מחמת שהוא נקרש, תלוי בשיטת הבדיקה[4].

על פי זה נבין את גודל הנס שנעשה לפנחס. כאן מדובר, כאמור, בחתכים זעירים יחסית. מסתבר, שהרומח שנעץ פנחס מזימרי בן סלוא וכזבי בת צור גרם לחתכים רחבים ועמוקים בגופם ולדימום מוגבר. הקב"ה גרם לכך שהדם שיצא מהם להיקרש בצורה מהירה יחסית לזמן הרגיל להיווצרות קריש-דם, על מנת שפנחס לא יהיה מגואל בדם ולא יטמא.

גורמי קרישה ביום השמיני[5]

בהקשר זה יש לציין, שמיד לאחר הלידה יש ליילוד מספיק גורמי קרישה, שמועברים אליו מן האם. גורמים אלו מתפרקים מהר, בתוך 2-3 ימים, ויש צורך ביצירה עצמית של גורמי קרישה, אשר מבוצעת בכבד. דא עקא, הכבד של היילוד אינו בשל, ולכן בגיל 3-5 ימים, כל תינוק - אפילו בריא ובשל - סובל ממצב של חוסר בגורמי קרישה, וברית מילה בימים אלו היא מסוכנת מחמת החשש לדמם. החל מהיום השישי מתחילים להיווצר גורמי קרישה עצמאיים בכבד של היילוד, וכך הוא מגיע ליום השמיני מוכן מבחינה זו. על כן, בהעדר מחלת דמם בתינוק, וכאשר המילה מבוצעת בצורה נכונה, אין חשש לדימום-יתר בגלל המילה ביום השמיני ואילך, כפי שצוותה התורה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).

---

[1] וכן במדרש תנחומא פרשת בלק סימן כא וכן בפסיקתא זוטרתא סוף פרשת בלק. השווה לתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, פב, ב; שם נאמר ש-ששה ניסים נעשו לפנחס.

[2] שהרי פינחס הרג את זמרי ואת המדיינית, ודם שיצא מן המת מטמא כמת במגע, במשא ובאוהל, והוא אחד מאבות הטומאה שיש במת, ושיעורו לטומאה הוא ברביעית (אהלות ב, א-ב). להרחבה ראה מאמר "רביעית דם" בבלוג זה. כך כתב בפירוש "מושב זקנים" (כה, ז), שיש מפרשים, שמדובר בדם לאחר שמתו.

[3] מתוך כתב העת, "מדע- עיתון מדעי לכל" כרך  לד, חוברת 3 עמ' 135, בהוצאת מוסד ויצמן לפירסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

[4] ויקירפואה בערך "זמן דימום - Bleeding time", פרופ' בן-עמי סלע.

[5] ראה  מאמר "מילה ביום השמיני" בפרשת תזריע. ע"פ אנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "מילה", עמ' 635-637, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. לערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה:

© כל הזכויות שמורות למחבר

נס פי האתון

 מאת: אורן סעיד

נחלקו המפרשים במהות הנס המוזכר בפרשתנו, שהאתון דיברה אל בלעם.

בפרשתנו אנו קוראים, שכשבלעם רכב על אתונו, בדרך אל בלק מלך מואב על מנת לקלל את ישראל, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ... וַיִּפְתַּח ה'  אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.  וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא" (כב,כג; כח-ל). בפשטות, מדובר כאן בנס שלא בדרך הטבע, וכפי שנאמר במסכת אבות, שפי האתון נברא כבר בערב שבת בראשית בין השמשות, קודם שנשלמה הבריאה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון..." (פרק ה, משנה ה).

חמור. עשוי להבין מילים בודדות.
מתוך ויקימדיה

ברם, יש להקשות, מה הצורך בנס גדול כזה? כך למשל מקשה האברבנאל: "השאלה ה- האחת עשר: אם הייתה ראית מלאך ה' בדרך פלא, כמו שהיה דיבורה גם כן בפלא, מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו? כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח, ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדיבר המלאך אל בלעם, וזה כבר היה אפשר שיאמר לו, מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל[1]?" (במדבר כב, ב).

צמצום הנס

ישנם פרשנים המצמצמים את הנס. כך למשל,  שד"ל בפירושו כותב, שמאחר ובלעם ונעריו לא נבהלו מאד, לכן יתכן שהאתון לא דברה ממש כמו בני אדם: "האתון דיברה אם לא? לא ייבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: 'הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ' וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר: לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת, כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך, עד שייבהל בלעם. והנה 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח' (תהלים נא, יז) אין ענינו דיבור חוץ מן הטבע[2]; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, על כן כששמע קולה, פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמיתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דיברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת?" (כב, ב, אות ו).

ע"פ פירוש השד"ל, הנס היה בכך שהאתון נערה באופן משונה, שלא כדרך החמורים, אך עדיין באופן שלא הבהיל את בלעם ונעריו. בנוסף, בלעם שידע את שפת החיות, ענה לאתון כפי שנהג בדרך כלל לעשות, ולכן לא נבהלו נעריו מדיבור האתון.

נבואה ע"י חלום

דעתו של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", שכל נבואה וכל ראיית מלאך וכדומה המסופרים לנו במקרא, הם חוויה של חלום, ולא אירוע שהתרחש במציאות החיצונית, הערנית, פרט לנבואת משה רבנו. כך גם הרמב"ם כותב לגבי פרשת בלעם ואתונו: "וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כב, כב-כג) ודיבור האתון (במדבר כב, כח-ל) - כל זאת במראה הנבואה[3], כי התברר בסוף שמלאך ה' (במדבר כב, לא-לג) דיבר אליו" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מב).

האבן עזרא מביא את דעתו של רבי סעדיה גאון הסובר, שהאתון לא דיברה ממש אלא הכל היה במראה הנבואה (ע"י חלום): "ויאמר הגאון, כי לא דברה האתון" (כב, כח); וכך גם סובר הרלב"ג: "והנה דעת רבותנו ז"ל הוא, שזה הענין היה כפשוטו. ולזה אמרו שפי האתון היה מהדברים שנבראו בין השמשות (אבות ה, ה). והנראה בעינינו לפי השרשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון, שזה הסיפור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה" (כב, כא).

שפת החיות[4]

שלמה המלך, החכם באדם, ידע, כך מספר המדרש, לדבר ‏בשפת החיות: "...מיד: 'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם' (מלכים א, ג, טו); אמר רבי יצחק: חלום היה עומד על כנו. חמור נוהק והוא יודע מה נוהק. צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי. מיד: 'וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', יַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו' " (שיר השירים רבה א, ט).

לכל בעל חיים שפה מיוחדת משלו, ועל מנת שנוכל לנסות ולהבין את שפת החיות, עלינו לנתח את האותות (קולות, ריח, תנועות מיוחדות וכדומה) שמשמשים כל אחד ואחד מבעלי החיים. לגבי חלק מהאותות (סימנים) של בעלי החיים, אין אנו מסוגלים לקלוט אותם באמצעות החושים שלנו. למשל, ‏פְּרוֹמוֹנִים - הם חומרי ריח המיוצרים על ידי בעלי חיים רבים ‏‏(יונקים, חרקים שונים ועוד) ויכולים להגיע למרחקים של ‏קילומטרים (כמו למשל: עשים ופרפרים). על מנת להבחין ‏בסימנים נסתרים שכאלה עלינו להשתמש במכשירים מיוחדים ‏המסוגלים לקלוט אותם. לפעמים, גם במקרה שאנו מסוגלים לקלוט את הסימנים הללו, יש בעיה בהבנת ה"קוד" ‏המוצפן בהם. למשל, כאשר אנו שומעים לדוגמא ‏את שירתה של ציפור שיר, אנו מבחינים על פי רוב בקולות "צִיף ‏צִיף" פשוטים למדי. אולם, אם נקליט קולות אלה ונשמיע אותם ‏בהילוך איטי, נבחין בשלל צלילים ובעושר שירה שלא תיארנו ‏לעצמנו שהוא קיים באותו שיר קצר. כל זאת, משום שאוזנינו ‏‏(או ליתר דיוק, מוחותינו) אינן מסוגלות להפריד בין צלילים ‏צפופים כל כך.‏

צעד גדול להבנת שפתם של בעלי חיים עשה חוקר הטבע הדגול ‏קָרְל פוֹן-פְרִישׁ, שפענח את סוד שפתן של הדבורים מהתבוננות ‏בריקודה של הדבורה בפני חברותיה לכוורת. פריש בחן את ריקוד הדבורים - "מחול משונה" שמבצעת הדבורה בתוך הכוורת. הוא הראה שהריקוד שמבצעת הדבורה הוא למעשה מעין שפה שמבטאת את המרחק למאגר הצוף הקרוב ואת איכותו. מטרת הריקוד ‏הייתה לעזור לחברותיה להגיע למזון שמצאה בשדה[5]. פריש ‏קיבל על תגליתו את פרס הנובל לרפואה ופיסיולוגיה לשנת ‏‏1973. ‏

שפת החמורים

החמור מתקשר עם בני מינו ובני האדם ע"י קול ייחודי הקרוי נעירה - קול הנשמע לנו כ"אִי-אָה". קול ה"אִי" – נשמע כתוצאה משאיפת אוויר לריאות ואילו קול ה"אָה" נשמע כתוצאה מהוצאת אוויר מהריאות[6]. החמור נוער כבר בקטנותו נעירות קצרות וחלושות ועם גדילתו גובר קולו ואורך נעירותיו. החמור מרים קלות את ראשו כלפי מעלה, פותח את פיו, חושף את שיניו ונוֹעֵר ברצף במשך כעשר שניות, לפעמים עד עשרות שניות. נעירת החמור נשמעת למרחקים של שלושה קילומטרים ואף יותר[7], ובכך עשויה לסייע לשמור על קשר עם חמורים אחרים במרחבים של אזור המחיה.

בטבע, החמור הזכר נוער על מנת להכריז על טריטוריה שלו. כמו כן, החמור נוער בדרך כלל, על מנת למשוך חמורים אחרים כשהוא במקום מבודד, כשהוא מצפה למזון או כשהוא מחפש את בת-זוגו[8], וכן כשהוא שמח או מפחד. לכל חמור סגנון נעירה משלו, החל מנעירה שבקושי נשמעת ועד נעירה רועמת. באופן כללי, החמור הוא בעל חיים שקט למדי. ברם, החמור מפתח דפוס יום קבוע, ואם למשל, נאחר לתת לו אוכל, הוא ינער. כמו כן, קולות נעירה שונים של אותו חמור, מגלמים מידע שונה עבור החמור. כמו כן, חמורים עשויים להבין מילים בודדות כל עוד משתמשים בהם בעקביות בנסיבות מסוימות, והמילים שונות בצלילן אחת מהשנייה[9].

חיות מדברות

למספר ציפורים כושר חיקוי המאפשר להן להגות מילים ולעיתים משפטים שלמים, וכן לחקות צלילים שונים כצלצול טלפון, צפירת מכונית, נביחת כלבים, שיעול וקולות אחרים. ציפורים המטיבות לדבר הן ציפורי המַיינה (אחד ממיני הזרזיר, ציפורי שיר שחורות דמויות עורב), עורבים ורוב מיני התוכיים. במיוחד מטיבים לדבר אפרור ג'אקו, מספר מיני אמזונות (צהובות הראש וכחולות הכתר), התוכון, וגם הקאקדו, הארה, הנזירות ובמידה פחותה רוב מיני התוכיים האחרים. למעשה, הציפורים לא מבינות את מה שהן אומרות, אלא הן רק מחקות את מה שהן שומעות. בטבע מנצלים התוכיים את כושר החיקוי שלהם כדי לחקות קולות של בעלי חיים אחרים החיים אתם ביערות הגשם[10].

לציפורים אין מיתרי קול בדומה ליונקים. הן נעזרות בתיבת תהודה ,(syrinx) הנמצאת בקצה התחתון של קנה-הנשימה בפתח החזה ובלשונן כדי להשמיע קולות.

למעשה, אפשר ללמד גם בעלי חיים מסוימים (כגון: כלבים וקופים) לדבר או לפחות להוציא קולות דומים מאוד למילים. גם כאן, בעלי החיים מחקים את הקולות ששומעים בני האדם, ולא מבינים את מה שהם אומרים.

---

[1] הרמב"ן מציין תשובה אפשרית לתמיהת האברבנאל: "ותרא האתון: ...וטעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אילם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה" (כב, כג).

[2]  שהרי הכוונה לדיבור של אדם, שה' יתן רשות לאדם להתפלל, ע"י שימחול לו על עוונותיו [רש"י, שם]. ברם, ראה "ספורנו" שפירש שפסוק זה מדבר על נס: "ויפתח ה' את פי האתון – נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח (תהלים נא, יז)" (שם) – משמע דיבור שלא בדרך הטבע.

[3]  עמדת הרמב"ם נוגדת לכאורה את מה שנאמר בפרקי אבות (ה, ה): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם:...פי האתון ...". הרי משמע מדברי המשנה שמעשה פתיחת פי האתון היה נס ממש.

[4] ע"פ מאמרו של ד"ר אופיר אשל, "א-ב של ציפורים", "גליליאו צעיר – ירחון לילדים סקרנים", אפריל 2004, גיליון 3, SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL. מופיע בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[5] רק בשנים האחרונות, הוכח באופן סופי שפריש צדק. באמצעות הריקוד, הדבורה מעבירה מידע לכוורת - גם על המקום שבו נמצא הצוף, וגם על האיכות של מקור המזון. הדבורה נעה בצורת 8, וכיוון הקו האלכסוני של ה-8 מייצג בקירוב את הכיוון של מקור הצוף יחסית לשמש. האורך של הקו מייצג את המרחק ומספר הסיבובים לדקה מעיד על איכותו. כעת, הוכיחו חוקרים ישראלים שהדבורים מבטאות בריקוד גם מידע נוסף, כגון חומרים שונים המשפיעים על טעמו של המזון.

[6] "Donkeys",Darice Bailer, Cavendish Square Publishing, LLC,2012, page 14

[7] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נעירה".

[8] “Equine Behavior: A Guide for Veterinarians and Equine Scientists”, by Paul McGreevy, Elsevier Health Sciences,2012, page 160.

[9] The Donkey Sanctuary Donkey Care Handbook, The Donkey Sanctuary, United Kingdom, 2015

[10] “Bird Sounds: How and why Birds Sing, Call, Chatter, and Screech”, by Barry Kent MacKay, Stackpole Books, 2001, pages 44-50.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כתובת בלעם

 מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור מוזכר בכתובת עתיקה שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית ויש בה כדי לאשש את קיומו של הקוסם והנביא בלעם בן בעור.

בפרשתנו אנו קוראים על נבואותיו של בלעם בן בעור שבא לקלל את ישראל בשליחותו של בלק מלך מואב. בלעם בן בעור מוזכר בכתובת שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית המכונה "כתובת בלעם בן בעור".

כתובת בלעם בן בעור, היא כתובת עתיקה (840-760 לפני הספירה), שנמצאה בתל דיר עלא  (Deir Alla , שיש המזהים אותו עם הישוב המקראי סוכות), צפונית-מזרחית למפגש נחל יבוק עם נהר הירדן.

הכתובת, שהתגלתה בשנת 1967, נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר מטוייח, גובהה מטר, רוחבה 31 ס"מ והיא כוללת כ-55 שורות. הכתובת נמצאה במצב קשה ביותר והיה צריך לשחזרה מחדש. רובה של הכתובת כתובה בלשון שירית (ענף של לשון כנענית). יש בה קרבה לשונית לסיפור המקראי בספר במדבר (פרקים כב-כד) ויש בה כדי לאשש את קיומו של הקוסם והנביא בלעם בן בעור[1].

הכתובת מספרת על החוזה בלעם בן בעור, נבואותיו וקללותיו. למרבה הפלא, התברר כי השם 'בלעם ברבער' [הוא בלעם בן בעור] חוזר מספר פעמים בחלקה הראשון של הכתובת, ולמעשה חיבור זה פותח בדבריו של אותו בלעם. למעשה, זהו האזכור החיצוני למקרא הקדום ביותר שנמצא עד כה.

על סמך בדיקות מעבדה בפחמן 14 משערים הארכיאולוגים כי זמנה של שכבה זו צריך להיות במאות 8-9 לפנה''ס[2]. פרשת בלעם המתוארת בפרשתנו מתרחשת במהלך המאה ה-13 לפני הספירה, כ-400 עד 500 שנה קודם לתיארוך הכתובת. בכל מקרה, זהו זמן כתיבת הטקסט על טיח הקירות ולא בהכרח מועד חיבור הטקסט על גבי ספר (או מגילה). יתכן כי כתיבה זו משמרת מסורת שהיתה קיימת באיזור מתקופות קדומות.

---

[1] מתוך המכלול – האנצ' היהודית ערך "כתובת בלעם".  ראה גם "דעת מקרא", במדבר, בהקדמה לפרשת בלק,  הערה 1, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1988. התמונה "תרגום משפטים מכתובת בלעם (צירוף ראשון)" ע"פ מבוא למקרא, יחידות 9-10, האונ' הפתוחה בישראל, 1988, עמוד 149.

[2] פחמן-14  הוא איזוטופ רדיואקטיבי נדיר של היסוד הכימי פחמן. הוא מכיל 6 פרוטונים, 8 נייטרונים ו-6 אלקטרונים.  שיטת התיארוך באמצעות פחמן 14 מבוססת על  כך שקצב הדעיכה שלו הוא קבוע, ונמדד בזמן מחצית חיים. זמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא כ־5,730 שנים, כלומר בהינתן כמות מסוימת של פחמן-14, הרי שבמשך תקופת זמן זו, כחצי ממנו דועך והופך לגרעינים אחרים.

לא ניתן להשתמש בתאריכים הגולמיים ישירות על מנת לקבל תאריך אמיתי, מכיוון שרמת הפחמן-14 באטמוספירה לא הייתה קבועה באופן מוחלט במהלך השנים. על מנת לפתור בעיה זו יש לכייל את הנתונים הגולמיים המתקבלים מהמדידות. עקומות הכיול מבוססות על השוואה של התיארוך המתקבל באמצעות פחמן 14, לתיארוך המתקבל על ידי שיטות אחרות, כמו תיארוך באמצעות טבעות עצים. להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "תיארוך פחמן-14".

© כל הזכויות שמורות למחבר

הראם

 מאת: אורן סעיד

חלק מהפסוקים הולמים את הזיהוי של הראם עם שור הבר וחלק מתאימים דווקא לזיהוי הראם עם הראם הלבן.

בלעם משבח, בברכתו השנייה לבני ישראל, את גבורתם של ישראל, או של הקב"ה, שהוציאם ממצרים: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כג, כב) וכן בברכתו השלישית: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כד, ח). מבאר רש"י, שבלעם משבח את הקב"ה ומדמה אותו ל"ראם" מבחינת התוקף והכוח שלו: "כתועפות ראם לו – כתוקף רום וגובה שלו..." (כג, שם). גם בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" ביארו שהדימוי ל"ראם" הוא לעניין הכוח: "כתועפות - כלומר כפל כפלים, כחו כפול משל ראם[1]" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר, שבלעם משבח את הקב"ה ששם כוח ותוקף לישראל[2] כמו הראם: "אל מוציאם ממצרים - ... והטעם, שזה האל שָׂם תוקף לישראל ...." (שם) ; וכן פירש האבן עזרא על הפסוק המקביל בברכה השלישית: "אל מוציאו ממצרים – והטעם, כי האל המוציאו ממצרים שם כח לו כתועפות ראם..." (כד, ח). אם כן, המפרשים שהבאנו לעיל, הדגישו את כוחו הגדול של הראם.

לעומת זאת יש פרשנים המדגישים  דווקא את הקרניים המיוחדות של הראם ולא את הכוח של הראם; הספורנו על הפסוק הנ"ל מבאר: "כתועפות ראם לו - לעם ישראל שאינו טורף ואוכל כארי אבל דוחה בקרניו כמו הראם..." (כג, כב). וכן רבי סעדיה גאון מבאר: "אל מוציאם...כקרני הראם מגן בעדם" (שם).  ישנם פסוקים המדגישים את קרני הראם: "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים לג, יז) ומבאר רש"י : "שור כחו קשה ואין קרניו נאות, אבל ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושוע כחו של שור ויופי קרני ראם" (שם); וכן בתהלים נאמר "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי"  (תהלים צב, יא) ומובא במדרש ילקוט שמעוני: "ותרם כראים קרני - ...מה הראם הזה קרנותיו גבוהים מכל קרני בהמה וחיה, והוא מנגח לימינו ולשמאלו..." (תהלים, רמז תתמה).

למעלה: אילוסטרציה של שור הבר.
למטה: הראם הלבן.

לכן פרופ' יהודה פליקס[3] מבאר שהכתובים השונים בתנ"ך המזכירים את ה"ראם" מתייחסים לשני בעלי חיים: הכתובים המאדירים את כוחו של הראם מתייחסים לשור-הבר (Bos primigenius), כוחו עצום אך בעל קרניים קצרות יחסית.  שור הבר, נחשב לאב המוצא של חלק מזני הבקר המבוייתים הנמצאים במשק האדם[4]. דמותה של חיה זו שכיחה בציורי ציד אשוריים.  על פי המחקר, שור הבר התקיים בתחומי ארץ ישראל ונכחד לפני כ-2000 שנה.  סיוע לזיהוי שור הבר עם הראם, הם הפסוקים במקרא, בהם אנו מוצאים הקבלה בין מיני בקר לבין הראמים: "וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן" (ישעיה לד, ז); "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהלים כט, ו).

לעומת זאת, הכתובים המתייחסים לקרניים המיוחדות של ה"ראם" מתייחסים ל- leucoryx Oryx, הקרוי בערבית  "רים" והמכונה בימינו "ראם לבן", "ראם התועפות" - שהוא אנטילופה גדולה השייכת למשפחת הפריים. יש לו קרניים ארוכות, ישרות וחדות שאורכן מגיע עד ל-מטר המשמשות אותו ביעילות כאמצעי הגנה. היה שכיח באזורנו עד סוף המאה הקודמת. הראם הלבן נכחד מישראל לחלוטין והושב אליה בשנת 1978 בעזרת אגודת החי בר, שרכשה בכספי תרומות ארבעה זוגות של ראמים לבנים. הראמים שוחררו בחי בר יטבתה וכיום מספרם בטבע מגיע לכ-200, כך שישראל מהווה מוקד משיכה ייחודי לחובבי טבע וחוקרים המעוניינים לצפות בראמים בסביבתם הטבעית[5].

לשור הבר אזכור יחיד במשנה, בדיון בשאלה אם יש להגדירו חיית משק (בהמה) או חיית בר (חיה): 'שור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה" (כלאים פרק ח, משנה ו). בתרגום השבעים, בוולגטה ובתרגומים מאוחרים הוא תורגם בשמות Oryx ,Urus ,Uri. יש המשערים, שלאחר שנכחד שור הבר מתחומי ארץ–ישראל, כנראה הועתק השם לבעל החיים leucoryx Oryx, הראם הלבן.

התרגומים הארמיים, זיהו את הדישון, המוזכר בתורה כחיה טהורה (דברים יד, ה), עם הראם. לפיכך, יש הסבורים, שהדישון מזוהה עם שור הבר או עם הראם הלבן.  כמו כן, במרבית המסורות הקדומות, זוהה  התְאוֹ, שאף הוא מוזכר בתורה כחיה טהורה (שם),  עם שור הבר[6].

לאור דברינו, שהראם בפסוקי במקרא מזוהה עם שור הבר או עם הראם הלבן, מובנת המחלוקת בין הפרשנים לביטוי "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ": הפרשנים שביארו את הפסוק לעניין כוחו האדיר של הראם סברו, שהראם בפסוק מתייחס לפסוקים המאדירים את כוחו של הראם ולשור הבר, ואילו הפרשנים שביארו את הפסוק לעניין קרניו הגדולות של הראם סברו, שהראם בפסוק מתייחס לפסוקים המאדירים את קרניו של הראם  ולראם הלבן.

---

[1] וכן ביאר ה"חזקוני" (שם).

[2] וכן פירש השד"ל: "כתועפות ראם לו : תועפות מלשון יעף, וענינו חוזק ותוקף...ומילת לו חוזרת לישראל, ה' הוא לישראל כחוזק הראם" (כג, כב).

[3] בספרו "החי של התנ"ך", ספר הזואולוגיה המקראית, בערך "ראם", עמ' 21, הוצאת סיני, 1954. ראה גם במאמרו "בעלי החיים שבתשובת ה' לאיוב", איוב לח-מא, נתיבות לתרבות ולחינוך תורניים בתפוצות ירושלים תשל"ז. המאמר המקוון באתר "דעת", מכללת הרצוג.

[4] להרחבה ראה במאמר "מקרני ראמים עד ביצי כנים – שור הבר", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, עבודה זרה (ג, ב).

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "ראם לבן".

[6]  "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו- זואלוגיה", זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר עוז, קתדרה 132, תמוז תשס"ט, עמ' 33-54.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אסטרולוגיה

 מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור מנסה לקלל את ישראל באמצעות כישוריו כקוסם וגם כאסטרולוג. כיום אנו יודעים שהתשתית המדעית עליה נשענה האסטרולוגיה קרסה.

מי היה בלעם? חלק מהפרשנים סוברים כי בלעם היה חוזה בכוכבים – אסטרולוג. כך למשל סובר רבי אברהם אבן עזרא: "ויפתח ה' - ...ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם 'וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' (כב, ו) והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו, ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה...." (כב, כח).

גם המלבי"ם מציין את האפשרות שבלעם היה אסטרולוג: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה...או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבי ם היה יודע לעשות טלסמאות (=קמיעות) להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים" (כב, ו). המלבי"ם מציין את בקיאותו הרבה של בלעם באסטרולוגיה: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים - ...רצה לנסות להוריד עליהם מארה ע"י הוראת הכוכבים ומשטרי הגלגלים והמזלות, ויקחהו שדה צופים שמשם היו עומדים האיצטגנינים (=אסטרולוגים) וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם , ויבן שם שבעה מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים" (כד, יד). פירוש זה מדגים לנו את מיומנותו של בלעם באסטרולוגיה [1]. במאמר זה נדון, מהי השקפת העולם של האסטרולוגים, והאם יש אמת באסטרולוגיה.

השקפת העולם של האסטרולוגים [2]

יש להבדיל בין אסטרולוגיה במובנה הצר-כ"מדע" העוסק בהליכות הכוכבים והמסיק מהם מסקנות לגבי גורלם של האדם והעולם, ובין אסטרולוגיה במובנה הרחב-כיסוד בהשקפת עולם. במובן הראשון יש לאסטרולוגיה חסידים מרובים, ואילו במובן השני נתערער מעמדה מכבר אף מחוץ לתחומה של תרבות המערב.

פסיפס בית הכנסת בבית אלפא, המציג את גלגל המזלות.
המאה ה-5 לספירה.
מתוך ויקיפדיה

האסטרולוגיה כ"מדע" הושפעה רבות מהאסטרולוגיה כהשקפת עולם. האסטרולוגיה כמדע מוחזקת כמסוגלת לגלות לאדם את אופיו או גורלו בהתאם למקומות הכוכבים וע"פ הדיוקים האסטרונומיים שאפשר להגיע, לבשר מראש את התרחשותם של מאורעות חשובים. יסודותיה הם: שבעת כוכבי הלכת של הקדמונים-שצ"ם חנכ"ל: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה, ושנים עשר המזלות. פעולת המזל קשורה גם במקום שהמזל עצמו תופס בשמים, וגם בכוכב הלכת שהמזל משמש לו מקום-חניה באותו זמן. לא נרחיב במסגרת זו על תיאורית האסטרולוגיה.

האסטרולוגיה כהשקפת עולם ניזונה ממקורות שונים, דתיים ופילוסופיים. לחלק מכוכבי-הלכת ייחסו תכונות של אלים יווניים או רומיים. כל שבעת הכוכבים קשורים גם לארבעת יסודות העולם: אש, אויר, מים ואדמה. הרעיון היסודי שהוא שכל דבר בעולם התחתון יש לו מקביל בעולם העליון, מכיוון ששני העולמות מורכבים מאותם היסודות, הביא לידי קביעת תחומי שלטון לכל אחד מן הכוכבים. למשל, ידוע היחס בין שבע המתכות (שהיו ידועות לקדמונים) לשבעת הכוכבים; כל כוכב שולט על חבל גיאוגרפי שונה; גוף האדם נחלק ל-12 חלקים שעל כל אחד מהם שולט אחד המזלות.

הערכת האסטרולוגיה

היסודות המדעיים שעליהם הושתתה האסטרולוגיה קרסו:

א.      אין הארץ נמצאת במרכזו של העולם, דבר ששימש יסוד ראשון לכל מלאכת האסטרולוגיה. כמו כן האסטרונומיה החדשה הרסה את תמונת העולם של היוונים, גם ע"י גילויָם של כוכבי לכת חדשים, שאינם נראים לעין בלא מכשירים.

ב.      האמונה בהשפעתם של כוכבי-הלכת מבוססת בעיקר על ייחודם של אותם הכוכבים לאלים עתיקים, וייחוד זה היה אף מיקרי בהחלט. יתר על כן, המזלות לא זו בלבד ששמותיהם אגדיים, אלא אין הם כלל יחידות של ממש ואין הם נראים בצורותיהם הידועות לנו, אלא לנו בלבד, לעומדים על פני האדמה, ואילו מכל מקום אחר ביקום היו נראות דמויות אחרות ותנועות אחרות. כוכבי-השבת אינם נמצאים בגלגל אחד ברוחק מסוים מן הארץ, אלא בעמקי-חלל שונים זה מזה בתכלית.

אולם אין בקריסת היסודות הנ"ל  כדי לשלול את קיומה של השפעת הכוכבים.

האסטרולוגים [3] מסוגלים לטעון, כי אפילו השפעה מיזערית, של שינוי קל בכוח הכבידה, יכולה לשנות עולמות. האם כוח המשיכה של כוכב הלכת מאדים יכול לקבוע את גורלו של אדם? התשובה לכך ברורה: הגופים על כדור-הארץ, הקרובים לנו יחסית, משפיעים יותר. אנייה שמשקלה כ-10,000 טונות העוגנת במרחק 100 מטר מאדם, מושכת אותו אליה פי מאה יותר חזק ממשיכת הכבידה של מאדים במרחק 150 מיליון ק"מ.

בנוסף, כיוון שיש אינספור גרמי שמים, מלבד כוכבי הלכת, יש אינספור אפשרויות לדרכי השפעתם על הסובב אותם, ולכן לא ניתן להעריך את השפעתם.

בימינו נעשו כל מיני מחקרים כדי לברר את הקשר בין הניבוי האסטרולוגי לתכונות אנשים, ולא נמצאו תימוכין לגרסה האסטרולוגית. תאומים שנולדו בהפרש זמן קצר, בהחלט בני אותו מזל, הם לפעמים שונים מאוד בתכונותיהם (שנקבעו הרי על פי מצב הכוכבים בלידה). אין "ריכוז" מיוחד של אמנים שנולדו בתקופות שנשלטות ע"י סימני מזלות של אמנות, וכך גם המצב בנוגע לספורטאים. רוג'ר קולבר בדק במדגם של 300 אנשים את הקשר בין מזל הלידה למאפיינים הקשורים ליכולת הספורטיבית (למשל, גודל שריר הזרוע), ולא מצא שום קשר מובהק. בדיקה נוספת ערך טייסון בקרב יותר מ-10,000 בוגרי אוניברסיטה, כדי לראות אם קיים קשר בין תאריך הלידה למקצוע הלימודים שבחר לו הנבדק; גם במקרה זה לא נמצא קשר מובהק מבחינה סטטיסטית. ברני סילברמן בדק בסוף שנות ה-70, במדגם של כ-3000 זוגות נשואים וכ-500 זוגות שהתגרשו, האם גברים ונשים מזוגות של מזלות שונים מתאימים זה לזה. לא נמצא הבדל מובהק בשכיחות הנישואין בקרב זוגות ממזלות "מתאימים" לעומת מזלות לא מתאימים זה לזה בין הזוגות הנשואים, וגם לא נמצא כי הזוגות שנפרדו היו דווקא מבין זוגות המזלות הלא מתאימים.

מכתב גלוי של 192 מדענים אמריקנים, ביניהם 19 חתני פרס נובל, שביטא את דאגתם נוכח הפופולריות הגוברת של האסטרולוגיה בחלקים רבים של העולם, לא הביא לשינוי המיוחל בגישת הציבור. גם ספר מכובד כמו "תסמונת התאומים" [4] משנת 1979, שבו נבדקו יותר מ-3000 ניבויים של אסטרולוגים מפורסמים בארה"ב והתברר כי רק 10% מהם התגשמו, לא שכנע את הציבור.

חשיבותה של האסטרולוגיה היא היסטורית, מכיוון שכל מבנה תפיסת העולם של ימי-הביניים אינו מובן כל צרכו, בלא שמעריכים את התפקיד שמילאה בו האסטרולוגיה. האסטרולוגיה הביאה אף להתפתחותה של האסטרונומיה בימי-הביניים.

האסטרולוגיה בישראל ובספרות חז"ל

בתלמוד בבלי מסכת שבת (קנו, א) מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזל משפיע. הדעות התומכות הם של רב אשי שמפרט את התכונות של מי שנולד במזל מאדים ושל רבי חנינא שסובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". במקום ישנו גם סיווג של טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים. לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" [5]. חז"ל הושפעו מהתפיסה הרווחת בימיהם על השפעת הכוכבים על בני האדם ולכן האמינו בה. למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי "אין מזל לישראל", שמסתמך על הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (ירמיה י, ב) - ודורש רבי יוחנן: "הֵם יֵחַתּוּ, וְלֹא יִשְׂרָאֵל" (שבת, שם). לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל.

חז"ל פקפקו ביכולתם של האיצטגנינים לפרש פירוש נכון את גזירת הכוכבים; הם הניחו את האפשרות, שהאסטרולוגים צופים בכוכבים כדי לדעת את העתיד וטועים בהבנתו של המרומז בתצפיותיהם: "צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין" (סוטה יב, ב).

כל רבותינו הפוסקים מודים שפנייה לאסטרולוגים, או איצטגנינים כלשון חז"ל, אסורה. במקרה כזה, האסטרולוגיה נקראת נחש וניחוש, ויש לה משמעות שלילית שגובלת בעבודה זרה. כתוב: "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו) ורבי עקיבא הסביר: "זה מחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח" (סנהדרין סה ב); הרמב"ם פוסק שזאת האיצטגנינות, וכן הרמ"ה, הסמ"ג, המאירי, הר"ן ועוד. לפי רבותינו אלו, התנהגות על פי אסטרולוגיה היא עברה של תורה. הרמב"ם פוסק: "העושה מפני האיצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה, שנאמר: לא תעוננו" (הלכות עבודת כוכבים יא,  ט);וכן במסכת פסחים נאמר:"אמר רב משום ר' יוסי איש הוצל: מנין שאין שואלים בכלדיים (חוזים בכוכבים) שנאמר 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אלוקיך' (דברים יח, יג) " (קיג, ב). אבל יש מרבותינו  הסוברים, כמו הרמב"ן למשל,  שאין כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן.

התלמוד הבבלי משבח את מי שעוסק בחישוב מקומם של המזלות: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (ישעיה ה, יב). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד, ו); ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות..." (שבת עה, א). ברם, צריך לומר, שהכוונה לחישוב האסטרונומי של מקומן של גרמי השמים, המזלות,  לעניין קביעת החודשים והשנים ולא לאסטרולוגיה, להשפעת המזלות  על האדם או על עצמים אחרים.

אחד מגדולי האסטרונומים והאסטרולוגים היהודים הוא האבן עזרא [6]. ר' יהודה הלוי לא הגיע לידי הכרעה ברורה בדבר ערכה ומידת אמיתותה של האסטרולוגיה. גם ר' חסדאי קרשקש [7] התייחס לאסטרולוגיה במידה מסוימת של ספקנות.

הרמב"ם פסל את האסטרולוגיה ואמר שהיא דמיון שווא והזייה תפילה. למשל,  באגרת תימן שלו כתב: "אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות - כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם, לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה". הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ח) כותב: " שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמיתיות , כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חיסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יוון, כמו שאימתוהו טענות האמת, שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח אותו בהם, ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד מעלה או לצד חיסרון אלא אם כן יהיה לו הכנת המזגים לבד, כפי שביארנו, שיקל לו עניין או יכבד. אבל שיתחייב פעולה מהפעולות או יהיה בו נמנע – אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו, יהיו בטלות מצוות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה". כלומר, האדם חופשי בהחליטו והוא בעל בחירה ואינו כפוי להשפעת הכוכבים.

---

[1] האברבנאל סובר, כי בלעם היה בתחילה אסטרולוג, אבל עלה בפרשתנו למדרגה הגבוהה של נבואה (במדבר כב, ב-ז). להרחבה ראה מאמר "בלעם – נביא או קוסם", שאול רגב, בדף השבועי של אונ' בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, פרשת בלק, תשע"ה, מספר 1126.

[2] ע"פ האנצ' העברית ערך "אצטגנינות", ספריית הפועלים, 1988.

[3] קטע זה לקוח מתוך "גלילאו" - כתב עת ישראלי שעוסק במדע פופולרי, ספטמבר-אוקטובר 1998 , גיליון 30, מאמרו של ד"ר נח ברוש .

[4]  THE GEMINI SYNDROME  של  R.CULVER, P.IANNA

[5] אדרא רבה פרשת נשא קלד, עמוד א.

[6]  בדרך אגב, יש לציין דבר מעניין, שהאבן עזרא החשיב  ופירש את מעשה המשכן (שמות כז, ט) ואת האורים והתומים (שמות כח, ו) כתבנית המזלות לקבל בעזרתם רוח עליונה. והעיר הרמב"ן עליו (שמות כח, ל) : "סבר ר' אברהם להתחכם בעניין האורים והתומים... כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום". בדרכו של האבן עזרא, פירש גם הרלב"ג, וכן כתוב בקדמוניות היהודים (להרחבה ראה "תורה שלמה", כרך ו, מילואים עמ' קעה).

[7] ר' חסדאי בר אברהם קרשקש, מגדולי חכמי ספרד, פילוסוף ומנהיג יהודי, 1412-1340.

© כל הזכויות שמורות למחבר

כלחוך השור

 מאת: אורן סעיד

המואבים מתארים את חששם מבני ישראל בתיאור מעולם החי, המציין את האופן בו השור תופס וחותך עשבים בעזרת לשונו הגמישה.

בני ישראל חונים בערבות מואב והמואבים חוששים מפניהם: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (כב, ד). דברי מואב מתארים כיצד בני ישראל ישמידו אותם, תוך שימוש במשל: "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".  מה פירוש התיאור "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר"?

פר מלחך עשב.
יוצר: Rex
מתוך ויקימדיה

ר' יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" מבאר מהו המשל, ומתאר כיצד השור לוחך בלשונו את האוכל:  "כל ימי הייתי קוהה (=מתקשה) בזה המשל, עד שראיתי פרות רועות באפר וידעתי כוונתו: דרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה ביותר ולשלחה לארכה סביבות פניו ובשעירותה, שהיא נעשית כמגל , הוא תולש כל ירק עשב אשר לנכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה, וחוזר ומוציאה, וחוזר ומוציאה ועושה כן תמיד. והנה מקום תנחת פיו הוא בטוח, וסביביו נשערה מאוד, והוא עצמו המכוון, כי אף שיובטחו שלא יתגרו בהם, מכל מקום יגורו שיקרה לסביבותם, מה שיקרה לסביבות פי השור" (שם).  ר' יצחק עראמה מדמה את לשון השור לפעולת קצירת תבואה באמצעות מגל, התופס את התבואה וחותך אותה, כך לשון השור תופסת את המזון וחותכת אותו. פעולת חיתוך המזון היא חיונית לצורך עיכול המזון. המואבים פחדו שבני ישראל ישמידו אותם, כמו שהשור אוכל את כל מה שסביב לשונו.

בפירוש "שפתי חכמים" מציין שהשור עוקר בלשונו את הצמחים מן השורש [1], כך פחדו המואבים שבני ישראל לא ישאירו להם שריד: " לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב 'עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד' (במדבר כא, לה)" (שם, אות ז). פרות ושוורים חובקים אגודות עשב בעזרת לשונם הגמישה, ומנתקין אותן בתנועות ראש חדות. הדבר גורם לעתים קרובות לתלישת הצמחים על שורשיהם. אם כן, הבקר חותך את העשב בעזרת הלשון. לעומת זאת, הכבשים חותכים את העשב, לא בעזרת הלשון, אלא בעזרת לחיצת המשטח הסחוסי בלסת העליונה אל החותכות התחתונות. לכן הכבשים, מסוגלים לנגוס עשב, סמוך יותר לקרקע מאשר בקר [2].

העדר חותכות בלסת העליונה בבהמות הטהורות

ה"חזקוני" מבאר: "כלחוך השור – בלשונו שהוא כמסרק, לפי שאין לו שיניים למעלה, כמו בהמות טהורות" (שם). ה"חזקוני" מציין שהשור אוכל בעזרת הלשון, מאחר ואין לו שיניים למעלה – כפי שאין לכל הבהמות הטהורות ובכללן השור. ה"חזקוני"  מציין, שלשון השור דומה למסרק, כלומר, כמו ששיני המסרק אוחזות בשערות, כך לשון השור אוחזת בעשב ואף חותכת אותו.

בנוסף, ה"חזקוני" מציין שלכל הבהמות הטהורות אין שיניים בלסת העליונה. על פי התלמוד בבלי: "כל בהמה שמעלה גרה בידוע שאין לה שיניים למעלה וטהורה" (חולין נט, א).  אכן העדר חותכות בלסת העליונה ובמקומן הימצאותו של לוח סחוסי, הם סימנים אופייניים למעלי גרה. הבהמות הטהורות כוסחות את העשב, באמצעות חיכוך החותכות התחתונות בסחוס העליון; לאחר מכן, הן בולעות את העשב במהירות להמסס – אחד מאברי העיכול של הבהמה - בו מאחסנים מעלי הגרה את מזונם בעת רעיה בשדה; אחר כך הן פורשות למקום בטוח, ולאט לאט מעלות חזרה גושי עשב לפה, ורק אז לועסות אותם היטב בטוחנות. אלה שאינם מעלי-גרה, כחמור וכסוס למשל, מוכרחים לנגוס מעט עשב וללעסו היטב טרם היבלעו - ולכן הם זקוקים לחותכות בלסת העליונה [3].

---

[1] השווה לפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות: "כלחך השור, מתוך שאין לו שנים למעלה ואינו יכול לחתוך בעשבים כמו סוס וחמור וכחו גדול עוקר העשבים והשרשים" (שם).

[2] by Ray Herren, Cengage Learning, 2011, page 211 "Science of Animal Agriculture"

ראה גם  במאמר "כלחוך השור את ירק השדה" מאת ד"ר משה רענן, עלון "שבת בשבתו", פרשת בלק תשע"ג, יוני 2013. העלון המקוון באתר "צומת".

[3] ע"פ כתב העת "לדעת" כרך יט גיליון 9-10, "לדעת" כרך יד גיליון 7, מדע לנוער המתבגר, הוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שתום העין

 מאת: אורן סעיד

בשני הנאומים האחרונים של בלעם מופיע הביטוי "שתום העין", שבא לבטא את אופן הראייה של בלעם, בניסיונו לקלל את ישראל.

בפרשתנו אנו קוראים על ניסיונות בלעם לקלל את עם ישראל. בשני הנאומים האחרונים של בלעם מופיע הביטוי: "וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (כד, ג;כד, טו). מה פירוש הביטוי "שְׁתֻם הָעָיִן" ?

אונקלוס פירש "שְׁתֻם" מלשון פתוח: "דְשַׁפִּיר חָזֵי", רואה היטב, בעל ראייה.   גם רבינו עובדיה מברטנורא מבאר ש"שְׁתֻם" מלשון פתוח, כמו לשון המשנה "כדי שיִשְתֹם ויִסְתֹם ויִגֹב [1]": "ישתום – יפתח. כמו 'שְׁתֻם הָעָיִן' (במדבר כד) שעינו פתוחה" (עבודה זרה פרק ה,  משנה ג); וכן  הרשב"ם מבאר [2]: "שתום העין - פתוח עין,  רואה מראות אלהים כמו ששנינו: 'עד שישתום ויסתום' (עבודה זרה פרק ה,  משנה ג)" (שם). רבינו סעדיה גאון מבאר: "שתום העין – חד הראות". לפי  פרשנים אלו, "שְׁתֻם" זה מלשון פתוח, והכוונה שהיה בעל ראייה חדה או  רואה מראות אלוקיים. לעומת זאת, בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, פירשו ש"שְׁתֻם" מלשון סתום, ובארו שבלעם היה עיוור בעין אחת: "בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר (במדבר כד, ג) שתום העין" (קה, א).

רש"י, בתחילת דבריו, פירש: עין פתוחה – עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח. לאחר מכן מביא את דברי חז"ל, שבלעם היה עיוור בעין אחת, כלומר, שתום העין פירושו סתום העין. בסוף דבריו, רש"י מיישב הסתירה בין הפירוש האומר שבלעם היה סתום עין לפירוש שהיה פתוח עין, ומסביר, שבלעם היה פתוח עין  - רואה היטב, כמו שפירש אונקלוס, אבל זה שאמר "שתום העין" – ולא שתום העיניים, למדנו, שבלעם היה עיוור בעין אחת. כלומר, היתה לו עין אחת פקוחה ועין אחת סתומה[3].

צמצם המצלמה.
ככל שהצמצם סגור יותר,
כך עומק השדה בתמונה גדל.
מתוך ויקימדיה

בלעם "סתם" את עינו האחת

הרב יצחק פחה זצ"ל מציין, שבלעם הסתכל בעין אחת דווקא, על מנת שיוכל להזיק יותר [4]: "וכך גם הסבירו חז״ל, מדוע נקרא בלעם בן בעור (שהיה המומחה הגדול לעין הרע) בשם ״שתום העין״, מפני כשרצה להזיק לישראל בעינו הרעה, צמצם ראייתו בעין אחת בכדי שיוכל להזיק יותר , ועונשו היה שפקעה עינו ונעשה 'סתום העין' ". ה"אור חיים" פירש שבלעם היה סותם (פיזית) את עינו האחת לבל יזיק: "... שהיה ניכר במעשה עיניו, שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה [ניזוק], ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק, ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיוחדת לזה" (שם). על פי פרשנים אלו, שני הפירושים של "שתום העין" מתקיימים: מצד אחד – היה סותם את עינו, על מנת שיוכל להזיק יותר (או לבל יזיק לפי ה"אור חיים") ומצד השני, בעינו הפקוחה, היה רואה ומנסה להזיק יותר לישראל.

עקרון צמצם המצלמה

ברצוני להציע פירוש נוסף המיישב את  הסתירה בין הפירוש ש'שתום' מלשון פתוח לפירוש ש'שתום' מלשון סתום. להבנת הדברים ברצוני להקדים ולהסביר על עקרון צמצם המצלמה.

אם ניקח ריבוע קרטון, וננקב בו במחט נקב זעיר, ונחזיק את הריבוע בסמוך לאחת העיניים, ונסתכל דרך הנקב על הכתב בעיתון או ספר, נראה להפתעתנו, שהכתב ייראה הרבה יותר גדול וברור. מדוע?

חדותה היתרה של התמונה מושגת – כמו במצלמה, תודות להשפעתו המצמצמת של הנקב הזעיר, הבולם את חדירתן של חלק מקרני האור, שעשויות היו לטשטש את התמונה[5].

ה"לשכה אפילה", או בשמה המקורי "קמרה אובסקורה", היתה כפי הנראה, המצלמה הראשונה, המיתקן הראשון ששימש ליצירת דמות של נוף, או של כל דבר אחר שצפו בו.  היא מורכבת מקופסא סגורה, אפילה, כאשר בחלקה הקדמי יש נקב זעיר. בתוך הקופסא, ממול הנקב, יש נייר חצי-שקוף (נייר שרטוט או ניר פרגמנט) או סרט צילום, עליו ניתן לראות את הדמות. כך בעצם דואגים, שלכל נקודה על פני הנייר יגיעו קרני אור רק ממקום אחד בנוף, דרך הנקב. לפי חוקי הפיסיקה אור העובר דרך נקב קטן יוצר דמות הפוכה ע"ג משטח הניצב לנקב [6] (בהערת אגב יש לציין שגם בעין, התמונה המתקבלת על הרישתית היא הפוכה, והמוח מתרגם והופך את התמונה). עד לנקודה מסוימת, ככל שהנקב קטן יותר, כך התמונה חדה יותר; עם זאת, נקב קטן מאוד, יכול ליצור תמונה פחות ברורה בשל תכונות הגל (עקיפה) של האור [7].

בלעם כשהיה מנסה לקלל את ישראל, היה מסתכל עליהם ממרחק; למשל, "וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן " (כג, כח) וכן "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (כד, ב). כנראה שבלעם היה "סותם" ומצמצם את ראיית אחת מעיניו, כדי לכוון למקום בו נמצאים בני ישראל, וכדי לראות את בני ישראל באופן יותר חד. ע"י הסתכלות דרך נקב, או ע"י הסתכלות באמצעות עין אחת, מרחיקים "חלקי-נוף" תפלים, תוך התמקדות במטרה.

לפי עקרון הצמצם המצלמה, ניתן לבאר, שבלעם היה מביט בעין אחת דרך נקב (אולי דרך אמצעי תצפית מיוחד קדום המצמצם את שדה הראייה) או ע"י הסתכלות באמצעות עין אחת בלבד, כדי לכוון למקום בו נמצאים בני ישראל, וכדי לראות את בני ישראל באופן יותר חד. א"כ שני הפירושים של "שתום העין" מתקיימים: מצד אחד – היה סותם את עינו האחת או מצמצם את השדה הראייה על הבטה דרך נקב, ומצד השני, היה רואה בצורה יותר חדה. עכשיו מובן, מדוע דווקא בשני הנאומים האחרונים של בלעם מופיע הביטוי "שתום העין", כי בהם היה צורך לכוון לנקודה מסויימת ב"נוף": " וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (כד, ב), " וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר..." (כד, כ), " וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר..." (כד, כא).

---

[1] המשנה שם דנה, בפועל גוי ששכרו ישראל להעביר עמו חביות יין סתומות ממקום למקום, ולפעמים היה הישראל הולך ומשאיר את הגוי לבדו עם חביות היין. הדעה הראשונה במשנה היא:  שאם הגוי נשאר לבד כשיעור שיוכל הגוי בזמן היעדרו לעשות נקב במגופת הכד (=שיִשְתֹם) ויסתום את הנקב בטיט ויתנגב הטיט יפה, שלא יכיר הישראל שפתחו, היין אסור (מתוך פירוש "קהתי" למשנה זו).

[2] דברים דומים כותב הרמב"ן במקום: "ואונקלוס אמר: דשפיר חזי, כמו פתוח העין, לשון חכמים (עבודה זרה סט, א): כדי שישתום ויסתום, כלומר שיפתח הנקב" (שם).

[3] כלומר, רש"י סבור שהמילה "שתום" פירושה פתוח ולא סתום. רש"י מבאר כך גם את דברי חז"ל במסכת סנהדרין: "שתום העין - שתום פתוח כמו שתומו ניכר, כלומר עינו אחת פתוחה מכלל דהאחרת סתומה, והכי נמי מתרגמינן דשפיר חזי; אית דמפרשי שתום כמו סתום ולאו מילתא היא" (קה, א).

[4] "עולי עין: מכיל כל עניני עין הרע ...", יצחק פחה, המכון לחקר הרפואה בהלכה, 1989, עמוד 9.

[5] ראה בספר "נסה ודע שעשועי מדע" מאת ה. יורגן פרס, ניסוי 173 – "הגדלה מוזרה", מהדורה שמינית, 1974, בהוצאת ניצנים.

[6] להרחבה ראה בויקיפדיה  בערך "קמרה אובסקורה".

[7] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Pinhole camera" (=מצלמת חריר).

© כל הזכויות שמורות למחבר

כוכבי שביט

 מאת: אורן סעיד

במשלו האחרון של בלעם נאמר "דרך כוכב מיעקב". ע"פ הפרשנים מדובר על כוכב שביט.

במשל האחרון שנשא בלעם, על ישראל והאומות באחרית הימים נאמר: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" (כד, יז). רש"י מפרש בד"ה דרך כוכב מיעקב: "שהכוכב עובר כחץ". תיאור זה מתאים לכוכב שביט,  כי יש לו זנב ולכן דומה לחץ.

רב האי גאון (939-1038) מפרש, מהמשך הפסוק "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", שמדובר על כוכב שביט, כפי שמובא בפירוש הגהות מיימוניות על הרמב"ם: "...או כמו כוכבים שיש להם זנב" (רמב"ם הלכות ברכות י, יד);  ומבאר בפירוש הגהות מיימוניות: "כן פירש רב האי גאון, דשביט מלשון שבט, כדכתיב: 'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל' (שם), וכן בערוך משמו בערך כוכב" (שם). פירוש זה מתאים לפסוקנו כי "וקם שבט מישראל" הוא בתקבולת ל"דרך כוכב מיעקב" וא"כ, שבט הוא כוכב; וכך רש"י מפרש בעצמו במסכת ברכות (נח, ב): "כוכבא דשביט - כוכב היורה כחץ ברקיע ממקום למקום, וארוך כשבט שהוא יורה, ונראה כמו שפותח הרקיע". יתכן שפירשו 'שֵׁבֶט' מלשון שביט – כוכב שביט ואז ניתן לומר עליו וקם – מלשון זוהר – יעלה זוהרו.

שביט האלי. כוכב היורה כחץ ברקיע.
מאת: NASA/W. Liller.
מתוך ויקימדיה

גם המהר"ל מציין שהפסוק מדבר בכוכב שביט: "ועוד יש לך לדעת, כי הכוכב הוא מושל בכל העולם כולו, כאשר הוא מסבב את כל העולם, ולכך מדמה מלכות המשיח שתשלוט בכל העולם, כמו שאמר אחריו: 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' (במדבר כד, יז), ולכך מדמה אותו לכוכב. ואמר לשון ' דָּרַךְ כּוֹכָב', כי נראה כאילו היה דורך בשמים, והוא נקרא כוכב דשביט, שהוא דורך במרוצה, וזה שאמר אחריו 'וְקָם שֵׁבֶט' שניהם ענין אחד, שהרי נקרא כוכבא דשביט, ושניהם באים בחוזק ובתוקף גדול מאד , וכן יהיה מלכות המשיח..." (נצח ישראל פרק ס).

הגמרא במסכת ברכות (שם) מביאה את דברי שמואל, המצהיר: "נהירין לי שבילי השמים כשבילי נהרדעא (עירי) מלבד כוכב השביט שאין אני יודע מהו". כלומר, ידועים לי שבילי הרקיע וחכמת הכוכבים, כשבילי עיר מולדתי נהרדעא (עיר בבלית ידועה),  חוץ מכוכב שביט, שאיני יודע מה הוא. גם האבן עזרא בפרשתנו תמה על כוכבים אלו: "יש דמות כוכבים דורכים ברקיע, שלא היו בתולדת (מעשה בראשית), ולא נודעו (במסלולם ובמהותם)" (שם). מדוע כוכבים אלו מעוררים תמיהה לשמואל והאבן-עזרא?

עדויות על שביטים שחלפו מעל כדור הארץ קיימות כבר אלפי שנים. בעבר הופעה של שביט נחשבה כאות מבשר רעות וזאת משום שהשביטים לא נהגו לפי הכללים של שאר גרמי השמים. השביטים לא היו בעלי תנועה אחידה וסדירה, ולא היה ניתן לצפות את בואם ואת מראם[1].

בתקופה הקדומה היתה חשיבות רבה לפענוח מסלולי גרמי השמים כך שיהיה ניתן לחזות את הופעתם. את הופעת השביטים לא היה ניתן לפענח ולחזות ולכן הם נחשבו כמבשרים ומתריעים על התקרבות מאורע חריג. למשל, ר' דוד גנז (1541-1613), בעל "צמח דוד", מראשוני אנשי המדע היהודים בעת החדשה, היה משוכנע, שלאסונות גדולים מתלווה הופעת כוכבי-שביט[2].

כמו כן, זנב השביט דומה ל"חרב" ולכן חשבו כי הוא מבשר רעות; וכך כותב יוסף בן מתתיהו הכהן בספרו "מלחמת היהודים" (ספר ו, פרק ה) על ההתעלמות מן התופעות המשונות שקרו בטבע לפני חורבן הבית השני וכלשונו: "וכנגד זה לא שמו לב ולא האמינו לאותות המוקדמים והברורים של חורבן הממשמש ובא וכאילו היו מוכי-רעם ונטולי עיניים ונפש – התעלמו מאזהרותיו הברורות של ה'. זה היה בשעה שעמד מעל לעיניהם כוכב שהיה דומה לחרב ושביט שהיה כל השנה ואף זה ארע לפני המרד, ולפני שקמה התנועה שהביאה לידי מלחמה".

בגמ' (שם) מוזכרת האמונה, שאם כוכב שביט נראה בשמים, עובר דרך קבוצת הכוכבים כסיל (=אוריון) יחרב העולם[3]. לעומת זאת בפרשתנו, במשל בלעם,  כוכב השביט לא מבשר רעות, אלא מבשר את בא המשיח ואת הניצחון על אויבינו.

אולם, השביטים הם בעלי תנועה ומסלול קבוע וניתן לחזות את הופעתם. האסטרונום האנגלי אדמונד האלי (1656-1742), גילה על סמך חישובים, שהשביט שהופיע ב-1682 וב-1607 וב-1531 הוא אותו שביט. האלי הסיק ששביט זה נע במסלול של אליפסה ארוכה מאד ולכן השביט מתגלה רק כל 75 שנה בערך, כאשר הוא מגיע לקצה הקרוב של האליפסה. האלי קבע כי השביט יראה שוב בשנת 1758, תחזית שהתאמתה, ומאז השביט נקרא על שמו "שביט האלי", ומועדי הופעתו בשמים היו ידועים[4].

אך הפחד בימינו מכוכבי שביט לא פסק, הפעם משום  החשש שאולי אחד מהם יתנגש בכדור הארץ, בדומה לשביט שומייקר-לוי 9 שהתנגש בכוכב הלכת צדק בתאריך 17.7.94.

א"כ, כוכבי השביט מקיפים את השמש כפי שעושים זאת כוכבי הלכת אך במסלול אליפטי מוארך מאד המביאם אך לעיתים רחוקות למרחק המאפשר לצפות בהם מכדור הארץ. גרעין השביט הוא בעצם גוש מוצק המורכב מקרח ואבק. גרעין זה מסתובב סביב צירו.

מהם הכוחות הפועלים על כוכבי שביט [5] ?

הכוח העיקרי הפועל על כוכב שביט והקובע את מסלולו הוא כוח המשיכה. היות וכוכבי השביט זעירים יחסית לשמש, הופכת זו לגורם המרכזי לגבי כל כוכב שביט; היא קובעת את מסלולו וע"י קרינת החום שלה היא מפשירה את הגזים הקפואים המהווים חלק ממנו. סילוני הגז מתפרצים באותו צד המופנה אל השמש. הגז המתפרץ יוצר "עטיפות" גז, ההולכות ונקלשות ככל שהן מתרחקות ממקורן-הגרעין.

אך נוסף לשני הכוחות האלה (כוח המשיכה וכוח פליטת הגזים) מפעילה השמש כוח שלישי ע"י "רוח השמש" (=זרם של חלקיקים זעירים ביותר הנפלטים כל הזמן מן השמש במהירות עצומה לכל הכיוונים). כיצד פועל כוח זה על כוכב השביט? כוכב השביט מורכב מגזים ואבק קפואים. כאשר השביט מתקרב במסלולו אל השמש, הוא מתחמם. הגזים הקפואים הופכים לאדים. קרני השמש עוברות דרך הגזים ויוצרות עטרה בוהקת סביב הכוכב. כיוון שהגזים קלים מאד, הם נדחפים ע"י רוח השמש. חלקיקי רוח השמש פוגעים בזנבו של השביט ודוחפים אותו הלאה מן השמש. כך נוצר השובל הזוהר של השביט, הפונה תמיד בכיוון המנוגד לשמש.

מהו המוצא של כוכבי השביט?

כיום התאוריה הרווחת שישנם שני מקורות לכוכבי-שביט[6]:

עננת אורט - היא האזור העוטף את מערכת השמש שלנו כקליפה כדורית ומשתרעת על פני שטח עצום של כ-10% עד 20% מהמרחק שבין מערכת השמש לבין הכוכב הקרוב ביותר - היא המקור לכוכבי השביט ארוכי המחזור (יותר מ-200 שנה); וחגורת קוּיפֶּר, המצויה מעבר למסלולו של כוכב הלכת נפטון, שם מקורם של השביטים קצרי-המחזור (לרוב עד 20 שנה). 

 

---

[1] ראה מאמרו של ד"ר נ.וידאל, "יהדות ואסטרונומיה מודרנית" באתר "הידברות"

[2] להרחבה ראה מאמרו של מרדכי ברויאר, "קווים לדמותו של ר' דוד גנז, בעל "צמח דוד": ב. נושאי מחקריו של ר' דוד גנז ותחומי התעניינותו", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח – מתוך כתב העת "ספר השנה למדעי היהדות והרוח של אוניברסיטה בר-אילן", תשל"ג , גליון יא.

[3] על השפעת הכוכבים ראה מאמר "אסטרולוגיה" בפרשה זו.

[4] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "שביט היילי".

[5] להרחבה ראה מאמרו של  אילן מנוליס, ‏"טבעם הפיזיקלי של השביטים", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח - מתוך פי האטום ג-2, אפריל 1986.

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "עננת אורט".

© כל הזכויות שמורות למחבר