תורה ומדע: פרשת עקב

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת עקב. הצג את כל הרשומות

יורה ומלקוש

מאת: אורן סעיד

זמני גשמי היורה היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול.

בפרשה השנייה של קריאת שמע, המוזכרת בפרשתנו, נאמר בהקשר של ברכה, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (יא, יד). רש"י מבאר מהו היורה המוזכר בפסוק: "יורה - היא רביעה[1] הנופלת לאחר הזריעה, שמַרְוָה את הארץ ואת הזרעים" (שם).

ההסבר שרש"י מביא לשם 'יוֹרֶה', קושר את המילה לפועל הִרְוָה. היורה שבא בעיתו, מרווה את האדמה היבשה, ומאפשר את נביטת זרעי הבר, ואת זרעי התבואה בשדות.

בתלמוד בבלי מסכת תענית, מבואר שיורה מלשון הוראה, כלומר, היורה, הגשם הראשון, מלמד להתארגן לקראת החורף, לשים טיח בגגות, לסתום את נקודות התורפה הרטובות שדרכם יטפטפו הגשמים לבית - התראה ראשונה לקראת החורף: " תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן וּלְהַכְנִיס אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן וְלַעֲשׂוֹת כׇּל צׇרְכֵיהֶן" (ו, א).

שדה נוריות בישראל. גשמי היורה והמלקוש היו
גורם מכריע להצלחת היבול.
מתוך ויקימדיה

רש"י מבאר מהו המלקוש המוזכר בפסוק: "מלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקַשֶּׁיהָ. ולשון מלקוש - דבר המאוחר, כדמתרגמינן 'וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן' (בראשית ל , מב): 'לַקִּישַׁיָּא'. דבר אחר: לכך נקראת 'מַלְקוֹשׁ' , שיורדת על המלילות ועל הקשין" (שם). מקור דברי רש"י, הוא בתלמוד בבלי מסכת תענית: "דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ; בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין" (ו, א). המילה 'מלקוש' נוצרה מצירוף שתי מילים: 'מילוי' [או 'מלילות'[2] לפי הפירוש השני] ו-'קשין'. במילוי קשי התבואה - הגבעולים, יש יתרון לגשם האחרון לעומת הראשון. לאחר שעוררו הגשמים את הזרעים והביאום לידי צמיחת הגבעול, הרי המלקוש בא בסוף וממלא את ראש הגבעול. כלומר, גשם זה גורם לגרעיני התבואה להיות עתה מלאים וטובים, כשהם על הקש - הגבעול שלהם.

אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). ניסן זהן החודש בו יורד המלקוש (תענית, שם). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב). כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד[3].

יורה ומלקוש וחקלאות

בתלמוד בבלי מסכת תענית מוגדר הזמן של היורה ושל המלקוש: "תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה בִּמְרַחְשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן" (ו, א).

זמני גשמי חשוון וסדריהם היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול, כי בכסלו אין השעה כשרה ברוב השנים לזריעה בשל ירידת הטמפרטורה וריבוי הגשמים והסגריר. מחמת קוצר הימים וריבוי הרפש באזורים כבדי הקרקע אי אפשר להספיק לזרוע את כל שטחי המזרע. על האיכר היה להחיש ולגמור את הזרע לפני בוא תקופת הקור של כסלו טבת. חשוון היה אפוא עונת הזרע הנאותה ביותר.

טעם נוסף היה לזריעה המוקדמת בחשוון, או בראשית כסלו, זריעה מאוחרת עשויה לאחר גם את הבשלת היבול, היינו לדחות את צמיחת השיבולים והתמלאות גרעיניהם בעונה מאוחרת, כלומר בראשית עונת הקיץ, שעה שהלחות בקרקע מתמעטת מחמת השרב ונמצאת התבואה לוקה, בייחוד אם נעדר המלקוש, כפי שזה קורה לעיתים קרובות[4].

בנבואת הנביא עמוס נאמר: "וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ" (עמוס ז, א). המלבי"ם מבאר, שהתבואה הגדלה ע"י גשמי המלקוש מכונה 'לֶקֶשׁ': "בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש" (שם). מכאן, שגשמי המלקוש מועילים לתבואה הנזרעת במאוחר. באזורים מדבריים, כדוגמת הנגב, ישנה חשיבות רבה לגשמי המלקוש. ללא מלקוש טוב בסוף החורף אי אפשר לזרוע את תבואות־ הקיץ, שאף אותן זורעים הבדווים[5].

הפולקלור הפלחי בארץ ובארצות השכנות מגלה יחס רציני לגשמי המלקוש והם מציינים את המלקוש בשם מיוחד: "מטר ניסאן", על שם חודש ניסן בו יורד המלקוש.

כיום, נשתנו כידוע התנאים והחקלאות המודרנית שוב אינה תלויה כל כך בגשמי המלקוש כבימי קדם. אם נעדר המלקוש מספקים לשדות התבואה באזורים העשירים במי נהר או מעיין השקאה מלאכותית פעם או פעמיים ומצילים על ידי כך את היבול[6].

יורה ומלקוש – הגדרה מטאורולוגית

תופעת היורה ייחודית לאקלים ים-תיכוני, שרק בו אין גשמים במשך עונת הקיץ. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה, ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשם הראשון שמבשר את תחילת עונת גשמי הסתיו. ההגדרה המטאורולוגית ליורה בישראל היא הגשם הראשון היורד כתוצאה מהשפעת שקע ברומטרי (מסוג שקע חזיתי), לאחר עונת הקיץ (שנמשכת בדרך כלל בין החודשים יוני לספטמבר).

מבחינת הלוח העברי היורה המוקדם ביותר התרחש כבר בי"א אלול תרצ"ב (1932) ובשלהי אלול תשמ"ו (1986) אף הגיע שקע קפריסאי שהמטיר עשרות מילימטרים. היורה המאוחר ביותר נמדד ב-א' בטבת תשע"ד (2013) וכשבוע בלבד לאחריו ההרים כוסו שלג[7].

מלקוש הוא הגשם האחרון שיורד בעונת הגשמים, לקראת האביב. תופעת המלקוש ייחודית לאקלים הים תיכוני, שרק בו יש עצירת גשמים במשך עונת הקיץ[8]. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשמים האחרונים באביב[9].

[1] הכוונה לגשם, והוא מכונה בלשון חז"ל "רביעה", כי הגשם הוא שמפרה את האדמה ובועלה כבעל לאשה (תענית ו, ב).

[2] ראשי שיבולי תבואה שהבשילו וניתן להפריד את גרגריהן בידיים (רש"י, תענית, שם).

[3] ראה גם במאמר "התפתחות התבואה", פרשת ויקרא, בבלוג זה.

[4] "הטבע בחשוון", אמוץ כהן, מחניים נא, תשכ"א.

[5] "אדוני המדבר - תולדות הנבטים וממלכתם", אברהם נגב, הוצאת כתר, 1983, עמ' 203.

[6] "מראה הכוח בניסן", אמוץ כהן, מחניים, גיליון לח, 20 באפריל 1959, ערב חג הפסח התשי"ט, צה"ל, הרבנות הצבאית הראשית. החברה המאוחדת להדפסה, ת"א.

[7] "מתי יגיעו גשמי היורה", ד"ר נועם חלפון, אוקטובר 2022, אתר השירות המטאורולוגי הישראלי.

[8] להרחבה ראה מחקר שפורסם לניתוח אופן הופעת תחילת העונה הגשומה, סיומה ואורכה לאורך חתך אקלימי מהים התיכון לאזור הצחיח.

Yaakov Aviad, Haim Kutiel, Hanoch Lavee, Analysis of beginning, end, and length of the rainy season along a Mediterranean–arid climate transect for geomorphic purposes, Journal of Arid Environments, Volume 59, Issue 1, 2004,Pages 189-204,

[9] ראה גם "מיהו 'היורה' ופריחת סתוונית היורה", אבי שמידע, "כלנית", כתב עת מקוון לצמחי ישראל, מספר 8, דצמבר 2021.

הזיכרון

תוויות: פרשת עקב, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

חז"ל למדו מפסוק בפרשה, שאדם צריך לשמור שלא ישכח את דברי התורה שלמד. חז"ל נתנו לנו מספר עצות לכך.

בפרשתנו נאמר: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ" (יא, כב). מבאר רש"י: "אם שמר תשמרון – אזהרת שמירות הרבה להיזהר בתלמודו שלא ישתכח". במדרש ילקוט שמעוני אנו למדים שכשם שאדם צריך להיזהר בממונו שלא יאבד כך צריך להיזהר בתלמודו שלא ישכח: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף - מגיד הכתוב שכשם שאדם צריך ליזהר בסלעו [=מטבע שהשתמשו בו בזמן הקדום] שלא יאבד כך צריך ליזהר בלמודו שלא יאבד" (משלי ב, רמז תתקלב). התורה מצווה לא לשכוח את מעמד הר סיני: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט). חכמים למדו מפסוק זה שיש איסור לשכוח דברי תורה: "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים, שם) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ' (דברים, שם). יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (שם), הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו" (אבות ג, ח).

מהו הזיכרון וכיצד לשמור עליו[1]?

הזיכרון הוא הכושר לאגור מידע ולשוב ולהעלותו. תכולת הזיכרון אינה נשמרת בעינה במרוצת הזמן. לא זו בלבד שפרטים הולכים לאיבוד ומיטשטשים, אלא שלעיתים קרובות נמוג הזיכרון לגמרי. נופים או מראות של ערים וכפרים, שביקר בהם אדם בשנים קודמות, עלולים להתערבב. כן גם אפשר שמיני רעיונות ותמונות דמיוניים יוספו על מכלול הזיכרון.

מיקום ההיפוקמפוס במוח האנושי -
יש לו תפקיד חיוני ביצירת חלק מהזיכרונות
מתוך ויקימדיה

החוקרים מבחינים בכמה סוגי זיכרון. סוג אחד הוא הזיכרון המיידי (פריט-מידע הנשמר בזיכרוננו במשך כמה שניות או דקות), והזיכרון לטווח קצר-היכולת לזכור למשך זמן קצר כמות מסוימת ומוגבלת של מידע. אם לא תיעשה בקשר לזיכרון זה פעולה של שינון ולמידה, יעלם וימחק מתודעתנו. סוג שונה הוא הזיכרון לטווח ארוך, מאגר הזיכרונות האצור במוחו של האדם. מאגר זה מכיל מקטעי-מציאות, מידע, חוויות והתרחשויות שנצברו במשך כל החיים.

לפנים חשבו שהזיכרון עשוי כעין מגירות, וכל מגירה מכילה נתונים הדרושים לעניין זה או אחר. כיום אנו יודעים שאין זה כך: הזיכרונות סדורים במוחנו בהקשרים (אסוציאציות), ודבר אחד מזכיר לנו את משנהו, הדבר השני את השלישי וכן הלאה.

החוקרים מניחים, שהיכולת לאחסן מידע וחוויות נמצאת בכל אזורי המוח, וכאשר נפגע אזור מסוים במוח, והמידע שנאגר בו נמחה, יכול האדם, בדרך כלל, תודות לאימונים ולתדרוך מקצועי, לרכוש את המידע הזה מחדש. על יכולת זו מבוסס שקומם של נפגעי-מוח.

המוח והזיכרון

גם כיום, ולמרות ההתפתחויות הרבות במדע הרפואה וחקר גוף האדם, איננו יודעים היכן בדיוק מאוחסן הזיכרון במוחנו, ומהי השיטה הטכנית שבה הוא נשמר בתוכו. רוב החוקרים תמימי דעים על כך שהזיכרון מאוחסן בחומר האפור - שכבת רקמות אפורה המהווה את "גוף" המוח - והוא נוצר כתוצאה מזרמים חשמליים משתנים. קיימת שורה ארוכה של תיאוריות מפורטות המתייחסות כל אחת לשלבים שונים של תהליכי העיבוד, האחסון והשליפה של המידע האצור בזיכרון, ולמרות שחלק מהתהליכים מוכרים ומתועדים מזה עשרות שנים, הבסיס הטכני-מכני להתרחשותם רחוק מלהיות ברור ומובן.

הצד הכימי של הזיכרון

כאשר חולדות נמצאות בסביבה המשתנה בהתמדה, ועשירה משום כך בגירויים, חלה עלייה במשקל קליפת-המוח שלהן ועובייה גדל, וכן גדלה תכולת החלבונים והאנזימים של המוח[2].

גם בבני האדם אובחנה קליפת מוח גדולה יותר עקב למידה וזיכרון; נהגי המוניות של לונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות – ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם[3]. אחד המחקרים הראה כי חלק מההיפוקמפוס (=חלק מקליפת המוח) גדול יותר בקרב נהגים אלו, בהשוואה לציבור הרחב, וכי לנהגי מוניות מנוסים יותר יש היפוקמפוס גדול יותר[4].

שתי תאוריות הועלו לגבי השינויים בתאי-העצבים האחראיים, כנראה, לאגירת ידיעות בזיכרון: האחת טוענת, שהזיכרון קיים בתאי העצבים בצורת מולקולות מיוחדות של חומצת גרעין (RNA). השניה טוענת, שהאגירה מושפעת מקשרים משתנים בין תאי-העצבים, אלה הקרויים המגעים התפקודיים.

הזיכרון והסינפסות[5]

במוחו של אדם בוגר יש כ-86 מיליארד תאי עצב, שמתקשרים אלה עם אלה דרך נקודות מפגש בין-תאיות שנקראות סינפסות. בצד אחד של נקודת המפגש נמצא הקצה של תא עצב שהעביר מידע, ומעבר לה נמצא תא אחר שמקבל את המידע ומצרף אותו לאותות דומים שקיבל מתאי עצב אחרים.

התחזקות או היחלשות של החיבור בין שני תאי עצב – סינפסה – תבוא לידי ביטוי בשינויים במאפייניו. למשל, ייתכן שהתא שמעביר את האות העצבי יפלוט כמות גדולה יותר או מעטה יותר של מוליכים עצביים, או שכמות הקולטנים בתא המקבל תעלה או תרד. כשסינפסה מתחזקת, ייפלטו לתוכה יותר מוליכים עצביים, שייקשרו ליותר קולטנים בצד המקבל, וכך יגבר הסיכוי ליצירת אות חשמלי שיוביל את המסר העצבי הלאה.

שינויים במאפייני הסינפסה משפיעים עלינו מאוד. למשל, בזיכרון, סינפסות שנחלשו או התרופפו שקולים לשכחה. בכל פעם שאנחנו חוזרים על פעולה, אנחנו מחזקים את הקשרים בין תאי העצב המעורבים בה, ולכן גם זוכרים אותה טוב יותר. כך אנחנו יכולים לשלוט במה שקורה בתוך המוח שלנו, ולבחור אילו קשרים נרצה לחזק. למשל, כדי להתמחות בתחום כלשהו עלינו להתאמן בו שוב ושוב, וכך לרכוש את המיומנות ולחזק את הקשרים בין תאי העצב המעורבים בו.

זיכרונות יכולים גם להשתנות, דרך תהליך של התגבשות מחדש (re-consolidation). כשאנחנו שולפים זיכרון, הוא נפתח במידה מסוימת לשינויים. כך זיכרונות מתעדכנים ונוספים להם הקשרים חדשים, ולפעמים הם עשויים אפילו לעבור שכתוב שמשנה את תוכנם.

תפקיד ההיפוקמפוס

ההיפוקמפוס, מבנה במוח שגודלו כגודל אגודל וצורתו כשל סוסון ים, הוא אזור של קליפת המוח, הממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדדית הסמוכה לעצם הרקה). לבני אדם יש שני היפוקמפוסים, אחד בכל צד של המוח. ההיפוקמפוס אחראי על תהליכי למידה וזיכרון. בתוך ההיפוקמפוס ישנו מעין פיתול שנקרא 'פיתול דנטייט' ויש לו תפקיד חשוב ביצירת הזיכרונות[6].

מתברר כי בגילים מבוגרים, מעל גיל 60, יש ירידה בנפח ההיפוקמפוס בסדר גודל של כ-1.5% בשנה. דבר זה הוכח לראשונה בבעלי חיים, אבל עם פיתוח שיטות כמותיות חדישות של הדמיה בתהודה מגנטית (MRI), נמצאה הירידה בנפח ההיפוקמפוס גם באדם. אפשר למנוע את ההצטמצמות בנפח ההיפוקמפוס גם במבוגרים באמצעות התעמלות אירובית, אשר לה השפעה חיובית על כושר הלמידה והזיכרון[7].

אמצעי-עזר לזיכרון

1. בניית אסוציאציה: חוקרי הזיכרון משערים כי המידע מאוחסן במאגרי הזיכרון ברשתות אסוציאטיביות. לפיכך כל למידת מידע חדש שתשלב בניית אסוציאציה, או התייחסות למידע ידוע קודם, תהיה יעילה יותר מלמידת מידע שיוצג בצורה בדידה ולא מקושרת. למשל, כדי לזכור שמות, פשוט המצא קשר בין שמו של האדם ותכונות גופניות שלו. למשל, אם עליך לזכור שם כמו "אורן זהבי" תוכל לדמיין עץ עשוי מזהב, ולשחזר את הדמות שיצרת כדי לזכור את שמו[8].

2. במחקר[9] שנערך על 37 אנשים נמצא, שמי שצרך משקה קקאו עם מינון גבוה של פלאבנולים - תרכובת של נוגדי חמצון שנמצאים בפולי קקאו וגם בתה ובפירות ובירקות מסוימים, כעבור שלושה חודשים הזיכרון שלו השתפר פלאים והיה כמו אדם בגיל 30 או 40.

עצות לזיכרון ע"פ חז"ל

1. זכירה בראשי תיבות: התייחסות מפורשת לראשי תיבות כעזר זיכרון מופיעה בהגדה של פסח: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב", כאמצעי לזכירת עשר המכות לפי סדרן (דם, צפרדע, כינים, - ערוב, דבר, שחין - ברד, ארבה, חשך, בכורות).

2. לימוד בקול רם: "תנא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלוש שנים שכח תלמודו" (עירובין נד, א).

3. לימוד בהבנה: "הסובר בתלמודו (המבין סברת לימודו) לא במהרה הוא שוכח" (ירושלמי ברכות פרק ה, הלכה א).

4. מילות מפתח וחרוזים: נתקבל בתפוצות ישראל ששה עשר מילות מפתח לזכירת ליל הסדר וההגדה ("קדש ורחץ וכו' "), שיהוו ראשי פרקים קלים לזכירה, והם מודפסים בתחילת ההגדות. מילות מפתח אלו בנויות בחרוזים: קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה. מחבר סימני הסדר הוא כנראה רש"י או אחד מבעלי התוספות[10] (ר' שמואל מפאליזא).

[1] ע"פ אנצ' רפואית למשפחה, בערך "זיכרון", רביבים – הוצאה לאור, ת"א, עורך: יהודה שיף.

[2] ראה גם במאמר "מדעי העצב – המוח האימהי", מאת קרייג הווארד קינסלי וקלי ג' למברט, סיינטיפיק אמריקן ישראל, גליון אפריל-מאי 2006. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.

[3] להבדיל מנהגי המוניות הישראלים, עמיתיהם הלונדונים נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון לנהוג באחת המוניות הלונדוניות המפורסמות.

[4] Maguire EA, Gadian DG, Johnsrude IS, Good CD, Ashburner J, Frackowiak RS, Frith CD. Navigation-related structural change in the hippocampi of taxi drivers. Proc Natl Acad Sci U S A. 2000 Apr 11;97(8):4398-403.

[5] "גלגוליו של המוח", רותם מיקה, יולי 2024, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] "מסע אל מסתרי המוח – ההיפוקמפוס", ד"ר ארז גרטי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, נובמבר 2009, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[7] "סוסוני ים והתעמלות אירובית לשיפור הזיכרון", יצחק פרנס (פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים), סיינטיפיק אמריקן ישראל, יוני 2011.

[8] "זיכרון גורלי: טיפים לשיפור הזיכרון הסטודנטיאלי", רונית מנדלבליט, מרכז האקדמי פרס.

[9] "שכחת איפה המפתחות? אולי קקאו יעזור", ד"ר דנה פלורנטין, ינואר 2018, אתר קופת חולים כללית.

[10] ראה גם במאמר "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים", חג הפסח, בבלוג זה.

ברכה במעיים והשמנה

תוויות: פרשת עקב, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

הברכה "ואכלת ושבעת", יכולה להתייחס למנגנונים במוח השולטים על השובע והתאבון, הגורמים לכך שנהיה שבעים.

בפרשה השנייה של קריאת שמע, המוזכרת בפרשתנו, נאמר בהקשר של ברכה, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (יא, טו). מבאר רש"י מהי הברכה "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ": "ואכלת ושבעת - הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים ואכלת ושבעת" (שם). ואכלת ושבעת, אומר רש"י איננה ההבטחה והתוצאה של כל הברכות הקודמות, של השפע החקלאי, אלא היא עצמה ברכה. שתהיה שביעה באכילה. שתהיה אכילה מבורכת ומשביעה.

התורה מציינת את השכר על קיום דיני שמיטה ויובל: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא כה, יט). מבאר רש"י: "ואכלתם לשבע - אף בתוך המעיים תהא בו ברכה" (שם). הספורנו מציין, שהפירוש של ברכה זו, שאדם יהיה שבע מאכילה מועטת: "וַאֲכַלְתֶּם לָשׂובַע - שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרות רַבִּי הַמָּזון, כְּעִנְיַן שֶׁהָיָה בָּעמֶר שֶׁהָיָה מַסְפִּיק לְגָדול כְּמו לְקָטָן, כְּאָמְרָם ז"ל: אוכֵל קִמְעָא וּמִתְבָּרֵךְ בְּמֵעָיו (תורת כהנים בחוקותי כו, ה), וְיַסְפִּיקוּ פֵּרות הַשִּׁשִּׁית גַּם לַשְּׁבִיעִית. וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְלא תִשְׂאוּ חֶרְפַּת רָעָב בַּגּויִם, שֶׁלּא תִּצְטָרְכוּ לָלֶכֶת בְּאַרְצותָם לִקְנות הַתְּבוּאָה" (שם).

הורמון הלפטין - ממלא תפקיד חשוב בויסות התאבון במוח.
יוצר: Vossman
מתוך ויקימדיה

השמנה – גורמים ומחלות

בעשורים האחרונים נצפתה עלייה משמעותית בשכיחות ההשמנה לא רק במבוגרים אלא גם בילדים. השמנה בגיל הילדות וההתבגרות בפרט, הפכה בממדיה למגפה בעולם המערבי. למשקל יתר ולהשמנה בילדים השפעה רב תחומית על בריאות הציבור ובריאות הילד והמתבגר בתחומים רפואיים, חברתיים ונפשיים. יש הרואים בהשמנה את המחלה הכרונית השכיחה ביותר בילדים בעולם המערבי.

בין הסיבוכים והמחלות להן עלולה ההשמנה לגרום[1]: סוכרת מטיפוס 2, אבני כיס המרה, דום נשימה בשינה, יתר לחץ דם, מחלות לב ועוד. חז"ל ראו בציון מידת כמות המן "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז, לו), שהתורה ביקשה להורות, שיש לאכול במידה הדרושה: "האוכל כמדה זו הרי הוא בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו"(עירובין פג, ב).

ההשמנה נובעת מהשפעת הסביבה: כיום המזון זמין מאוד ואורח חיינו פעיל פחות בהשוואה לעבר. ההשמנה נובעת גם מהשפעות גנטיות, למשל, מוטציות בגן לפטין שגורם לחסר בהורמון הלפטין הגורמים לאכילת יתר ולהשמנה קשה.

רקמת השומן משחררת את ההורמונים לפטין ואדיפונקטין המשדרים למוח על מצב מאגרי האנרגיה בגוף. הלפטין הוא אחד ההורמונים העיקריים במערכת זו. הלפטין נקשר לקולטנים בבלוטת תת-הרמה (היפותלמוס) במוח, ושם גורם לדיכוי תיאבון. למרות שלפטין מפחית את התיאבון, ידוע שרמות הורמון זה בדמם של אנשים שמנים גבוהות במיוחד, מה שנראה לכאורה כדבר והיפוכו. נראה לכאורה שאנשים שמנים מגלים תנגודת (resistance) ללפטין, בדומה לתנגודת שמגלים בחולי סוכרת מסוג 2 להשפעת אינסולין. נראה שבאנשים שמנים, האופן בו לפטין מפקח על תחושת הרעב והשובע פגום באופן כלשהו, וכך הגוף אינו מקבל באופן ראוי את תחושת השובע לאחר אכילה[2].

תזונה עתירת שומן לפרק זמן קצר מובילה גם לעלייה בפעילות של החלבון MMP-2, שיכול "לחתוך" חלבונים אחרים. מחקר הראה, שעלייה בפעילות של החלבון הזה אצל אנשים שאוכלים מזון עתיר שומן מביאה לחיתוך הקולטנים ללפטין. כשאלה מפסיקים לתפקד, אובדת גם תחושת השובע ואין מה שיעצור אותנו מלאכול עוד[3].

חוקרים מסוגלים להבחין בהפרעה ברשתות העצבים במוח, השולטות על השובע והתיאבון, הגורמות להשמנה[4].

המעיים מוזכרים בתנ"ך הן כחלק אנטומי של מערכת העיכול, למשל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא" (יחזקאל ג, ג) והן כסמל לרגשות[5], למשל: "מֵעַי מֵעַי אחולה אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי" (ירמיה ד, יט) וכן "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ" (ירמיה לא, יט). לפיכך הברכה שהאכילה תהיה מבורכת במעיים, יכולה להתייחס למנגנונים במוח השולטים על השובע והתאבון, הגורמים לכך שנהיה שבעים.

[1] על פי ויקירפואה בערך "השמנת יתר – הנחיה קלינית".

[2] על פי ויקירפואה בערך "לפטין".

[3] "החלבון שמעודד השמנה", ד"ר עידו מגן, אוקטובר 2018, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] Brain reveals the risk for developing obesity", University of Turku, November 2021, sciencedaily."

[5] אמנם ראה במורה נבוכים חלק א פרק מו, שמעי כאן הכוונה ללב. וראה עוד בפירוש רס"ג תהלים מט, ובאמונות ודעות מאמר ב פרק י. ראה באתר ויקישיבה בערך "מערכת העיכול".

חקלאות מצרים מתנת הנילוס

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת עקב

מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שארץ מצרים תלויה בנילוס בכך שמקור המים שלה הוא הנילוס.

בפרשתנו אנו קוראים על שבחה של ארץ ישראל, שמקור המים העיקרי שלה הוא הגשמים שה' משפיע עליה, לעומת ארץ מצרים התלויה במים שבנילוס: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (יא, י). מסביר רש"י : "והשקית ברגלך - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחת". התורה מציינת את ההבדל בין ארץ ישראל למצרים, כדי להראות שארץ ישראל משובחת ממצרים. בארץ ישראל אין צורך לעמול ולעשות תעלות מים כמו שעושים במצרים תעלות מהנילוס. בארץ ישראל, הגשם משקה מקום גבוה ומקום נמוך, ובמצרים הנילוס משקה רק מקום נמוך. במאמר זה נעסוק בתלות שבין מצרים לנילוס.

לעיני המשקיף מחלון המטוס הטס בשמי מצרים, נגלית רצועה ירוקה, ברוחב ממוצע של עשרה ק"מ המתמשכת לאורך כ-1200 ק"מ, מסכר אַסְוַּאן עד לקהיר ולדלתא. הצבע הירוק מתבלט במיוחד על רקע הקרקע המדברית החשופה, המשתרעת עד לקו-האופק, משני צידי הרצועה. הנילוס הוא עורק חיים של העמק הירוק והארוך הזה ומימיו קיימו שם ציויליזציות קדומות ביותר. לחקלאות המצרית היסטוריה ארוכה מאוד והיא מהמוצלחות ביותר מבין המערכות החקלאיות בעולם. היא אחת היחידות שלא כשלה עקב בעיות מליחות וניקוז, אשר מוטטו את מערכות ההשקיה הגדולות של העולם, והצליחה לעמוד במשימה של סיפוק צרכי המזון של אוכלוסיית מצרים. פוריותה הרשימה את מבקריה לאורך כל ההיסטוריה הכתובה, מאז בני ישראל לפני גלותם ואחריה, ועד מסעם של מלומדי נפוליון לפני כ-200 שנה[1].

מסלול הנילוס ומקורותיו.
מתוך ויקיפדיה

הנילוס הוא הנהר הגדול שבנהרות אפריקה ואחד משני הנהרות[2] הגדולים ביותר בתבל. שמו המקראי "יְאוֹר". מי השטפונות של הנילוס, הנושאים עמם סחף דשן, משקים ומזבלים מידי שנה בשנה את העמק בו הנילוס זורם למן חודש מאי ואילך, והגיאות מגיעה לשיאה בחודשים ספטמבר-אוקטובר[3].

ההיסטוריון היוני הרודוטוס (485 לערך לפנה"ס עד 420 לפנה"ס) אמר שמצרים היא ''מתנת הנילוס''. הוא צדק, כי מדי שנה הנילוס מציף את השטחים שלידו. מצרים היא ארץ מדברית, ולכן כמות הגשמים במצרים קטנה מאוד. ההצפות הן שמשקמות את אדמתה. טין פורה, שנסחף מהנהר אל השדות הסמוכים, מעשיר את הקרקע ומשביח את היבולים החקלאים. נהר הנילוס הוא מקור המים העיקרי של מצרים. 90% מאוכלוסייתה של מצרים חיה לאורך נהר הנילוס ובדלתה[4].

החקלאות במצרים מבוססת על אדמות המושקות ברשת תעלות מן הנילוס, כפי שרש"י מציין: "על היאור - כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות" (בראשית מא, א).

ממשלת מצרים עושה מאמצים רבים להגדיל את שסחי העיבוד מעבר לרצועה הצרה שלאורך הנילוס. לצורך זה בעקר הוקמו הסכרים על הנילוס, ובראשם הסכר הגדול ליד אַסְוַּאן, נמשכו תעלות מן הזרוע המזרחית של דלתת הנילוס אל האזור שליד תעלת סואץ, והונחו צינורות גדולים בקרקעית התעלה אל עברה האחר ומשם הלאה לרצועת החוף של חצי האי סיני. כל החקלאות המצרית קמה ונופלת אפוא עם הנילוס.

הגידולים העיקריים של החקלאות המצרית הם כותנה, המיועדת מקצתה לתעשיית הטקסטיל המקומית ומקצתה ליצוא, וכן תירס, חיטה ואורז[5].

סכר אַסְוַּאן, אשר נבנה על הנילוס סמוך לעיר אסואן שבמצרים, שינה בצורה משמעותית את פני החקלאות במצרים וסייע להרחבת השטחים החקלאיים לתפוקה חקלאית גבוהה יותר ולאפשרות גידול גידולים שלא היו קודם לכן. ברם, הסכר גרם למספר בעיות אקולוגיות: הסחף שמביא הנילוס נעצר ובכך נמנע דישון השדות בסחף והוגברה צריכת הדשנים המלאכותיים הגורמים לזיהום כימי במי הנילוס; הדיג בנילוס נפגע וההשקאה המלכותית גורמת להמלחת השדות[6].

הנביא ישעיה חזה פורעניות קשות למצרים: הנילוס ושאר מימי מצרים יבשו, הדגים ימותו והצמחים ייבלו, ותתקפח פרנסתם של הדייגים והאורגים (ישעיה יט, ה-יז). מבחינה היסטורית ידועות כמה שנות רעב במצרים, ובכלל זה גם מקרים, אמנם בודדים, של התייבשות הנילוס. היעדר גשמים במרכז אפריקה - המזינים את הנילוס - הביא לייבוש הנילוס, ועמו קמלה החקלאות במצרים. לדוגמה, בשנת 1815 הייתה התפרצות געשית אדירה בהר טמבורה שבאיי הודו המזרחית (היום: אינדונזיה), ובשל כך הייתה התקררות גלובלית, עד ששנת 1816 נחשבה ל'שנה ללא קיץ'. כאשר שמי האוקיאנוס ההודי היו מכוסים אפר במשך כמה חודשים, קטנה קרינת השמש, המים לא התאדו, ומקורות הנילוס לא קיבלו מים[7].

בשנת 2011 אתיופיה החלה בבניית סכר לצורך הפקת חשמל, במעלה הנילוס הכחול - אחד ממקורות הנילוס - בשטחה של אתיופיה. בשל חיוניות הנילוס עבור המצרים, ניתן להבין מדוע בניית הסכר עוררה התנגדות עזה במצרים, השוכנת במורד הנילוס, מחשש שיגרום להפחתה משמעותית בכמות המים המגיעה לשטחה[8].

מצרים היא ארץ חקלאית, שבה כ-40% מבין המתפרנסים עובדים בענף החקלאות, אך הארץ מייצרת רק כ-16% של התוצר המקומי הגולמי[9], בעיקר מפני שרבים מבין איכרי מצרים, הפלאחים, עובדים עדיין בשיטות מסורת אבותיהם, בכלים חקלאיים מיושנים ופרימיטיביים. כמעט כל השטחים המעובדים מתרכזים בעמק הנילוס ובדלתא.

מצרים שהיתה תלויה תלות מוחלטת בנילוס הצליחה במאמציה להקטין את התלות הכלכלית בנילוס. עיקר ההכנסות של מצרים הם נפט, עובדים בחו"ל, תיירות ותעלת סואץ[10].

[1] ראה בספר "מצרים חברה מתהווה והסכם השלום עם ישראל", משה גבבי, הוצאת מכון ללימודים ערביים, 1980, בפרק העוסק על חקלאות מצרים החל מעמוד 25.

[2] שני הנהרות הארוכים בעולם הם הנילוס הנשפך לים התיכון, והאמאזונס, הנשפך לדרום האוקינוס האטלנטי. איזה הוא הארוך מבין שניהם, זהו כבר עניין של הגדרה ולא של מדידה. תלוי איזה שפך מוגדר כשפך האמאזונס. להרחבה ראה באתר של שיאי גינס במאמר "longest river".

[3] ראה גם בפרשת ויגש במאמר על "גאות הנילוס".

[4] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "נהר" בפיסקה "הנהר והאדם".

[5] "אביב חדש : האנציקלופדיה הישראלית לנוער", כרך 12 , בערך "מצרים", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[6] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "סכר אסואן".

[7] "הרעב בארץ מצרים", פרופ' מאיר בר אילן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, הדף השבועי, פרשת ויגש, מספר 734, י' טבת תשס"ח, הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר אילן.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "סכר הרנסאנס האתיופי הגדול".

[9] תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא "מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל‏ של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים (לרוב מדובר על מדינה) במהלך תקופה נתונה (לרוב מדובר על שנה), לפני הפחתת הבלאי. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף (ע"פ ויקיפדיה בערך זה).

[10] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "מצרים" בקטע העוסק ב"כלכלה".

השקיה ברגל ובדלי

תוויות: פרשת עקב, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

על מנת לייעל את תהליך העברת המים לאזור ההתיישבות על ידי נשיאת דלי אחד, בנו אֵסֶל - מוט ארוך, כאשר בכל אחד מקצהו מחובר דלי, כך שהאדם המשתמש באסל מסוגל להחזיק שני דליים בו זמנית.

בפרשתנו אנו קוראים על שבחה של ארץ ישראל, שמקור המים העיקרי שלה הוא הגשמים שה' משפיע עליה לעומת ארץ מצרים התלויה במים שבנילוס: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (יא, י). מסביר רש"י : "והשקית ברגלך - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחת". התורה מציינת את ההבדל בין ארץ ישראל למצרים כדי להראות שארץ ישראל משובחת ממצרים. מצרים היא ארץ מדברית, ולכן כמות הגשמים במצרים קטנה מאוד. ההצפות מהנילוס הן שמשקמות ומשקות את אדמתה במקומות הנמוכים הסמוכים לנילוס. על מנת להוביל את המים למקומות רחוקים יש צורך לעמול ולעשות תעלות מים מנהר הנילוס[1]; ומשם היו שואבים בכלי להשקות את השדות למקומות הגבוהים. לעומת זאת, בארץ ישראל, אין צורך בעשיית תעלות כי הגשם משקה אותה הן במקומות הנמוכים והן במקומות הגבוהים – מקומות שקשה להגיע אליהם על ידי תעלת מים או באמצעות שאיבה בכלי[2].

אדם נושא מים בעזרת אסל.
מתוך ויקימדיה

בהמשך רש"י מבאר כיצד משקים את "גַן הַיָּרָק" - גינת ירקות: "כְּגַן הַיָּרָק - שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף" (שם). רש"י מציין, שגינת הירקות, הזקוקה להשקאה כל ימות השנה, אין די לה בגשמים, ומשקים אותה על ידי הליכה ברגל ובנשיאת כלי המים על הכתף. מהי דרך ההשקיה ברגל ודרך ההשקיה בכתף?

כבר בתקופת בראשית התורה מספרת: "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י). מי הנהר משמשים גם להשקאה מלאכותית. בתחילה היו מעלים את המים בדליים בעזרת כוח האדם. מאוחר יותר הומצאה מכונה, הממשיכה בתפקיד זה עוד בימינו בארצות הנחשלות והנקראת "שאדוף". היא פועלת לפי עקרון המנוף, והוא עמוד קבוע באדמה עליו מתנופפת קורה ארוכה מחולקת באופן לא שווה. אל הצד הקצר הפונה לעבר המים קושרים חבל עם דלי. המים מועלים ביתר קלות הואיל וחלק הקורה הארוך מכביד מהצד השני ומקל על הדליה. יש הסבורים שה"שאדוף" זהה עם הקִּילוֹן המוזכר במשנה[3]. ברור שההשקאה המלאכותית נצטמצמה אז לסביבת מקור המים, כגון המעיין, הנהר, לטווח המרחק שהדלי יכול היה לספק את המים[4].

הדלי היה בשימוש עוד בתקופת העת העתיקה, ושימש בעיקר כאמצעי להעברת מים מנהרות, נחלים ובארות מים, לאזור ההתיישבות. בעבר, על מנת לייעל את תהליך העברת המים לאזור ההתיישבות על ידי נשיאת דלי אחד, בנו אֵסֶל - מוט ארוך, כאשר בכל אחד מקצהו מחובר דלי, כך שהאדם המשתמש באסל מסוגל להחזיק שני דליים בו זמנית. הדלי היה נתלה לקצה המוט באמצעות חבל, אך ניתן לתלות את הדלי ישירות על קצה המוט, ללא חבל. את מרכז מוט האסל, משעין האדם על עורפו ועל שתי כתפיו – כאשר דלי אחד נמצא לימינו והדלי השני לשמאלו, או על כתף אחת – כאשר דלי אחד נמצא מאחוריו והדלי השני מלפניו; בכל אחד באופני השימוש הנ"ל, מרכז הכובד נמצא באמצע, וכך נוצר איזון המאפשר ללכת בנוחיות. האסל ניתן לשימוש גם על ידי שני בני אדם, כאשר המוט מונח על כתפיהם והדלי תלוי במרכז המוט. האסל נמצא עדיין בשימוש נרחב באזורים לא מפותחים במזרח אסיה. האסל שימש בעבר גם להובלת חלב ולנשיאת מטענים מסוגים שונים[5].

האסל, מוזכר במשנה[6] במסכת פרה לגבי מילוי מים להכנת מי חטאת (מים עם אפר פרה אדומה לצרכי טהרה) : "הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת, מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרוֹ בָאֵסֶל וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת" (פרק ז, משנה ה); ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא: "באסל - במוט. ודרך שואבי מים שנותנים מוט על כתפם וכד מלא תלוי בראש המוט מלפניו וכד אחד מאחריו" (שם).

מחקרים הראו, שנשיאת משאות על הכתף באמצעות אסל, בהשוואה לנשיאת משאות בשיטות אחרות (במגש, על הראש, בתרמיל ועוד) צורכת מעט מאוד אנרגיה מטבולית (הנוצרת כתוצאה מחילוף חומרים מגוף האדם). ניתוח המכניקה של הרמת משאות באמצעות האסל, מראה כי כלי פשוט זה, מחייב את הנושא לשמור על איזון המוט במהלך ההליכה[7].

[1] על פי רש"י לבראשית, בתחילת פרשת מקץ: "על היאור - כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות" (מא, א).

[2] בישראל היו בתקופת המשנה והתלמוד ברכות מים רבות, ששימוש כמקורות מים להשקיה, עבור גינות ושדות, שאין די להם מי הגשמים, הזקוקים להשקיה בכל ימות השנה.

[3] משנה מועד קטן פרק א משנה א: "אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלא מִמֵּי הַקִּילוֹן". ראה פירושו של ר"ח אלבק למשנה, המזהה את הקילון עם השאדוף.

[4] על פי מאמרו של ד"ר יהושע בראנד "השקאה בתקופת המקרא", "מחניים" תשי"ז. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית. למאמר המקוון באתר "דעת" (מכללת הרצוג),

[5] על פי המכלול – האנצ' היהודית, בערך "דלי" ובויקיפדיה האנגלית בערך "Carrying pole" (=מוט נשיאה).

[6] האסל מוזכר במשנה במקומות נוספים, למשל: פרה פרק י, משנה ד; כלים פרק יז ,משנה טז.

[7] Understanding the mechanics and balance control of the carrying pole through modeling and simulation","

by Tong Li and Qingguo Li and Tao Liu, Published in PloS one june 2019 .

הבצק שברגליים

תוויות: פרשת עקב, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

על פי חלק מהפרשנים, התורה מעידה שלבני ישראל לא היו יבלות ברגליים כתוצאה מההליכה 40 שנה במדבר!

בפרשתנו משה מזכיר את ניסים שנעשו לבני ישראל במדבר. אחד הניסים הוא: "...וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (ח, ד). בתרגום אונקלוס מפרש שהנס הוא, שהנעליים של בני ישראל לא בלו במשך ארבעים שנה במדבר[1]: "וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ" (שם); פירוש זה מתאים לפסוק המקביל: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר ... וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ" (דברים כט, ד). לעומת זאת, רש"י מבאר: "לא בצקה - לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות" וכן השד"ל מסביר: "לא נתקשה עור רגלך כבצק היבש" (שם). לפי זה, נעשה לבני ישראל נס[2] שהם לא סבלו מיבלות כתוצאה מההליכה הרבה במדבר. על נושא היבלות נעמוד בשורות הבאות.

התקשות העור כתוצאה מהליכה היא דוגמא למה שמכונה יבלת [ויש להבדיל בינה לבין צמיחה חולנית של העור הנגרמת ע"י נגיף, המכונה אף היא יבלת, ראה להלן]. יבלות נוצרות לרוב על פיסות הידיים והרגליים, האצבעות (למשל, על אצבע האמה כתוצאה מלחץ העפרון/עט) והבהונות. יבלות הן תגובה טבעית של העור על חיכוך או לחץ. תפקידן של היבלות בד"כ הגנתי: הן מונעות נזק לעור ולרקמות שמתחתיו. בדרך כלל יבלות לא מזיקות, אבל פעמים והן יכולות לגרום לבעיות אחרות, כיבי עור או זיהומים[3].

חולה מטפל ביבלות שלו אצל רופא, מהמאה ה-17.
מתוך ויקימדיה

יש להבדיל בינן לבין מסמרות שגם הם נגרמים ע"י לחץ, אך הם ממוקדים יותר ובהם פונה חוד העור המעובה כלפי פנים. כתוצאה מכך נגרם כאב, הדומה לזה שנגרם ע"י "מסמר". מסמרות נוצרות לרוב בבהונות הרגליים, כאשר האדם נועל נעליים צרות או קטנות מידי.

בדרך כלל אין צורך לטפל ביבלות כי הן מגינות ואינן מכאיבות. לעומת זאת, במקרה של מסמרות דרוש לפעמים טפול של פדיקוריסט. הוא יכול לסלק יבלת במכשיר ליטוש המסתובב במהירות. אולם אם היבלת מגורה, או אם הזדהמה בגלל אי הקפדה על ניקיון, מן הראוי שיטפל רופא בסילוקה[4].

הכתוב מעיד שלבני ישראל שהלכו 40 שנה במדבר לא היו יבלות ברגלים כתוצאה מהליכה!

יבלות ומסמרות בתורה ובחז"ל

"יבלת" מוזכרת בתורה כמום הפוסל את הבהמה להקרבה: "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת – לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה ל-ה', וְאִשֶּׁה, לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ ל-ה' " (ויקרא כב, כב). כאן התורה התכוונה לגידול החלק העליון של העור ממקור נגיפי בין בגוף ובין בעין, ולא להתקשות העור שאינה מום. אולם המלבי"ם פירש, שהכוונה ליבלת דווקא בעין, אבל יבלת בגוף אינה מום "כי זה דבר המצוי מאד" (שם). גם הרלב"ג פירש שהכוונה למום בעין. ברם, לאור דברינו, שישנם שני סוגים של יבלות, יבלת-נגיפית והתקשות העור, הראשונה מום (בין בגוף ובין בעין) והשנייה, התקשות העור - המצויה מאד - אינה מום, ובכך מתורץ הקושי שמעלה המלבי"ם (שיבלת אינה מום כי זה דבר המצוי מאד).

יבלות ומסמרות מוזכרות בדברי חז"ל גם לגבי נגעים. במסכת נגעים: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה" (פרק ו משנה ז); וכן בתוספתא מסכת נגעים: "המסמרות והיבלות והתלתלין[5] אינן מטמאין משום מִחְיָה" (ב, יב). המשנה מציינת (שם) שנגע צרעת בגוף האדם[6], אינו מטמא משום "מִחְיָה", אם הוא נמצא בראשי איברים צרים ובולטים כגון: ראשי האצבעות בידיים או ברגליים, בראש החוטם או בראשי האוזניים (=כל שפת האוזן סביב). "מִחְיָה" הוא נגע הצרעת בעור האדם, שבמרכזו יש עור בריא[7] (הנגע בצורת טבעת). רבינו עובדיה מברטנורא מסביר, שהסיבה לכך היא, שיש לראות את הנגע בבת אחת מכל הצדדים ואילו באיברים הבולטים צריך להסתכל מספר פעמים – כל פעם מצד אחר של האיבר המוקף בנגע: "דכתיב 'וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן' (ויקרא יג, ג), בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד" (שם).

רבי אליעזר מוסיף שגם אם ה"מִחְיָה" נמצאת בראש ה"יבלת" אינן מטמאת מאותו הטעם, ומבאר הברטנורא: "יבלות - לשון 'אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת' (ויקרא כב, כב)" (שם). הברטנורא ציין את הפסוק המציין ש-"'יַבֶּלֶת' היא מום הפוסל את הבהמה להקרבה; וכבר ציינו לעיל שהכוונה לגידול החלק העליון של העור ממקור נגיפי[8] ולא להתקשות העור שאינה מום. גם לגבי נגעים מדובר בגידול החלק העליון של העור ממקור נגיפי, ולא להתקשות העור; זאת משום, שמדובר במשנה על חלקי-איברים בגוף האדם שהם צרים ובולטים, שבהם מופיעה נגע צרעת בצורת טבעת, המקיפה עור בריא, ולא על התקשות העור שהיא בדרך כלל שטוחה או חלק מעובה וצר של העור. מכאן, נראה שגם ה"מסמרות" המוזכרות בתוספתא (שם) אין הכוונה להתקשות העור כלפי חוץ[9], מאחר ואינה כל-כך בולטת אלא ל-מום אחר בעור, כגון, כפי שפירש בספר "קרבן אהרן": "המסמרות הם המורסות היבשות שנתייבש קרום המכה כמסמר" (מובא בפירוש "מלאכת שלמה" על המשנה, שם).

[1] השווה לתרגום יונתן: "וְסַנְדְלֵיכוֹן לָא אִיטָלְעוּ מֵעִילַוֵי רִיגְלֵיכוֹן" [=הסנדלים שלכם לא בלו מעל רגליכם] (דברים כט, ד).

[2] ברם, לפי רבי אברהם אבן עזרא לא מדובר בנס אלא שה' הוליך את בני ישראל לאט: "כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב , שיתנפחו רגליו. ויתכן שנתן להם כח, או הוליכם לאט" (שם) והרמב"ן במקום משיג עליו וכותב שאכן מדובר בנס.

[3] להרחבה ראה באנצ' רפואית למשפחה, בערך "יבלת", רביבים הוצאה לאור, תל אביב, 1981.

[4] על יבלות ומסמרות ראה בספר "עור בריא שיער יפה : תשובות רפואיות ל-400 שאלות על הטיפול בעור ובשיער", פול לזר, לינדה אלן שון, הוצאת כתר 1995, עמ' 156-157. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך callous (יבלת).

[5] רבינו עובדיה מברטנורא, על המשנה הנ"ל ביאר: "דילדולין - בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה" (שם). לפי הגירסא בתוספתא הנ"ל, מסתבר שבמשנה גורסים "תלתולין" ולא "דלדולין" והכוונה לחלקים בעור שהתנפחו ולא חתיכות עור או חלקי איברים המחוברים רק מצד אחד והם תלויים ומטלטלים לצדדים (חתיכות בשר מדולדלות יכולות להיגרם ע"י מכה מחפץ מסויים, בדומה לנגע שחין ונגע כוויה הנגרמים ע"י מכה). לפי זה, הן ה"תלתולין" והן ה"יבלות" (והן ה"מסמרות" המוזכרות בתוספתא הנ"ל), הן סוגים שונים של גידול של החלק העליון של העור ממקור נגיפי. על טיפוסים שונים של יבלות ממקור נגיפי ראה בויקיפדיה בערך "יבלת עור".

[6] על זיהוי הצרעת ראה מאמר "הצרעת וזיהויה" בפרשת תזריע.

[7] כך מגדיר הרמב"ם את ה"מחיה": "אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה; וכמה שיעורה--כדי צמיחת ארבע שערות, שתיים אורך ושתיים רוחב: והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת, והבהרת מקפת אותה מכל צד; והיא יתרה על המחיה, רוחב שתי שערות מכל צד או יתר" (הלכות טומאת נגע צרעת, פרק ג, הלכה א).

[8] בפירוש "תפארת ישראל" כותב: "ר' אליעזר אומר אף היבלות – רוצה לומר, אם המחיה היא בראש, ווארצע, בולטת" (שם). ווארצע = wart = יבלת עור ממקור נגיפי.

[9] שלא כמו שפירש יוסף אבן אודם בספרו "ילקוט קצר", חלק 1, 1951, עמ' 216, ש"יבלת" היא מום מובהק ואילו "מסמר" זה התקשות העור.

יטבתה - ארץ נחלי מים

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת עקב

מאת: אורן סעיד

אחת התחנות בה חנו בני ישראל במדבר הוא יטבתה. בפרשתנו מתואר המקום כעשיר במים. נחלקו החוקרים בזיהוי המקום.

בפרשתנו מתואר האתר יטבתה, בו חנו בני ישראל, כמקום עשיר בנחלים: "מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן-הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם" (י, ז). בפעם הראשונה, יטבתה נזכרת בפרשת מסעי, כאחת התחנות של בני ישראל במדבר: "וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה; וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה" (במדבר לג, לג-לד).

האבן עזרא בפרשתנו מבאר, שהמקום הנקרא "יטבתה" בפרשתנו, איננו זהה עם המקום "יטבתה" הנזכר בפרשת מסעי [1]: "ויטבתה –הוא המקום הנקרא באר, כי כן כתוב 'וּמִשָּׁם בְּאֵרָה' (במדבר כא, ט) וזה טעם ארץ נחלי מים, כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים" (שם). האבן עזרא מבאר, שיטבתה בפרשתנו, זהה עם המקום הנקרא "באר" בחומש במדבר – שם חפרו ומצאו בני ישראל באר פילאית שהוציאה מים רבים [2]. הרמב"ן דוחה את דברי האבן עזרא ומציין בנוסף, שכל האזור מחור הגדגד עד יטבתה עשיר במקורות מים: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - ... ועוד שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שווים... וספר הכתוב משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים, להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים. וקצר במסעיהם, שכבר באר אותם, אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה " (י, ו). גם הספורנו מציין שיטבתה שוכנת באזור עם נחלים - "וּמִן הַגֻּדְגּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי-מָיִם - שֶׁכָּל אותָם הַמְּקומות הַנִּזְכָּרִים עַתָּה הָיוּ אֶרֶץ נְחָלִים, נְכונִים לְמִרְעֵה הַצּאן".

נווה "עין ע'צ'יאן" .
אחד הזיהויים ליטבתה המקראית.
מתוך ויקימדיה

התיאור של יטבתה כ"אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם", מקשה על החוקרים המנסים לאתר את מיקומו המודרני של האתר; הלא בכל דרכם של בני ישראל במדבר לא נמצאו נחלי מים מרובים. עם זאת, בספר במדבר נאמר שלאחר שנסעו מיטבתה המשיכו לעברנה, ולאחר מכן לעציון גבר. עציון גבר זוהתה בידי חלק מהחוקרים עם תל אל ח'ליפה, בין אילת לעקבה בתחומי ירדן. אם הטענה נכונה, הרי שהיא מצמצמת את טווח החיפושים אחרי יטבתה.

החוקרים הציעו מספר זיהויים ליטבתה המקראית, תוך התאמה לתיאור שמדובר במקום שיש בו מים [3]. חלק מהזיהויים המוצעים נמצאים באזור קיבוץ יטבתה כיום. יטבתה הוא קיבוץ בדרום הערבה, כ-45 ק"מ מצפון לאילת. הקיבוץ ידוע בעיקר בשל המחלבה שלו, המייצרת מוצרי חלב. מדרום לקיבוץ יטבתה ובתחום שמורת יטבתה נמצאת מלחת טאבה (שמה הערבי: סבח'ת א-טאבה).

מלחת יטבתה היא שקע רדוד חסר ניקוז, הקולט מי שיטפונות של הנחלים היורדים לכאן מהרי אילת ומהרי אדום. בגלל מליחותה הרבה אין אדמת המלחה מסוגלת להצמיח דבר, ורוב שטחה צחיח לחלוטין. בשוליים המזרחיים והמערביים של המלחה מצויים מי תהום עיליים, וכאן יש צמחייה צפופה של סמר, ינבוט, הגה, ימלוח ודקלי תמר [4]. המלחה חצויה כיום על ידי הגבול עם ירדן. בגבולה הצפוני-מערבי של המלחה נמצא נווה "עין ע'צ'יאן" (כיום אתר ארכיאולוגי בשם עין יטבתה), ובשוליה המזרחיים, בתחום ירדן, נמצא נווה המדבר ביר טאבה.

חלק החוקרים מזהים את יטבתה המקראית עם מלחת טאבה (שמה הערבי: סבח'ת א-טאבה), הנמצאת כ-35 ק"מ מהמיקום המשוער של עציון גבר ושבה ישנו מעיין בשם "עין א-טאבה" (כיום בשטח ירדן), וכן בשוליה המזרחיים של מלחת יטבתה (בתחום ירדן), ישנו באר-מעיין בנווה המדבר "ביר טאבה", המתאים לתיאור של "ארץ נחלי מים". חפירות שנערכו באזור אכן חשפו שרידים של יישוב. השם "טאבה" משמר אולי את השם העתיק "יטבתה". חוקרים אחרים מזהים את יטבתה המקראית עם נווה "עין ע'צ'יאן" (קרי: רדיאן) כיום אתר ארכיאולוגי בשם עין יטבתה. נווה "עין ע'צ'יאן" נקרא כך כנראה על-שם שיחי הפרקרק הפרסי (ע'צ'א בערבית), הנפוצים עד היום בחולות שבסביבה [5]. יש המזהים אותה עם "ואדי טאבה" הנמצא בסיני, שהמים שבו נשפכים למפרץ אילת. שני המקומות האחרונים, עשירים במים יחסית. עם זאת, חפירות שנערכו בשני האתרים לא חשפו שרידים המתאימים לתקופה.

[1] לדעת האבן העזרא, גם המקומות הנקראים 'בארות בני יעקן', 'מוסרה' ו'גודגדה' אינם זהים למקומות הנקראים 'בני יעקן', 'מוסרות' ו'חור הגדגד'.

[2] האבן עזרא חולק על הפרשנים הסוברים שמדובר בבאר מרים. השווה לדברי האבן עזרא, במדבר כג, טו ד"ה ונשען לגבול מואב.

[3] ראה גם ה"מכלול – אנצ' יהודית" בערך "יטבתה (אתר מיקראי)".

[4] על פי אתר "מפה" בערך "מלחת יטבתה".

[5] להרחבה ראה ב"אריאל" - כתב עת לידיעת ארץ ישראל, במאמר "נווה יטבתה : נופיו ואתריו" מאת זאב משל, הוצאת ספרים אריאל, גיליון 78, תשנ"א – 1991.

ברזל ונחושת בארץ ישראל

תוויות: ארכיאולוגיה, מדעי כדור הארץ, פרשת עקב

מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שארץ ישראל נתברכה במחצבים של ברזל ונחושת. לברכה זו קיימות גם עדויות ארכיאולוגיות.

בפרשתנו משה משבח את ארץ ישראל העשירה במחצבים של מתכת: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת " (ח, ט). גם בברכת משה לשבט אשר מוזכר שבח זה: " בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" (דברים לג, כה), מסביר רש"י: "ברזל ונחשת מנעלך - ארצכם נעולה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחשת". רבינו בחיי [1] מבאר, מדוע ארץ ישראל נתברכה דווקא במחצבי נחושת וברזל ולא במחצבי כסף וזהב: "לפי פשוטו כי העדר הברזל והנחשת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ, ועל כן שבח הארץ במה שהוא עיקר התשמיש והם הברזל והנחשת שיהיה העדרם חסרון גדול בארץ ולא שבח אותה בכסף וזהב, וכן הזכיר משה בוזאת הברכה בברכת אשר בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ (דברים לג, כה)" (שם). ארץ ישראל נתברכה דווקא במחצבי נחושת וברזל, כי מהם ניתן ליצור את הכלים החיוניים לאדם. במאמר זה נדון, כיצד ארץ ישראל נתברכה במחצבי ברזל ונחושת.

אבני ברזל

אבני צור.
מאבנים אלו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון.
מתוך ויקיפדיה

לביטוי " ארץ אשר אבניה ברזל" מצינו שני פירושים:

א. הברזל הוא מאוצרותיה של ארץ ישראל. עפרות ברזל נתגלו בארץ, בחלקן על פני השטח, בהר רמים שבמערב עמק החולה: במכתש הגדול ובנחל פארן שבנגב, אולם בגלל כמה סיבות, כלכליות בעיקרן-אין מנצלים אותן[2].

ע"פ רוב הברזל אינו מצוי בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. את הברזל הפיקו מהעפרה בתערובת עם פחם עץ בתוך כורי היתוך שנחפרו באדמה.

ב. בתרגום ירושלמי מפרש: "אבניה ברזל – בְּרִירַן כְּפַרְזְלָא". כלומר, לא מדובר על מחצב הברזל, אלא על 'אבניה' שהן חזקות כברזל. את משמעותו של התרגום מסביר הרמב"ן: "הכתוב משבח את הארץ שנמצא בה מחצבות לאבנים יקרות, אבני גזית (=אבנים מסותתות לפי קווים ישרים) לבנות מהם חומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שוכני בתי החומר ונעשים ליושביהם קבריהם". כלומר, הארץ נתברכה באבנים חזקות מהן אפשר לבנות בתים, חומות ומגדלים. כך גם מבאר הספורנו: "אל ארץ טובה - ...החמישי הוא, ארץ אשר אבניה ברזל, שבה נמצא ריבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבניין" (ח, ז).

בארץ ישראל שכיחים כמה מיני אבנים קשות במיוחד, החשובות שבהם:

צור - שכיח מאוד בנגב, ובשכבות דקות בין סלעי גיר במרכז ובצפון הארץ. מאבן זו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון. כאשר מכים אבני צור זו בזו בחשכה ניתזים ממנה ניצוצות ולכן הצור שימש להדלקת אש [3].

בזלת – שכיחה בגולן ובגליל המזרחי. חומות טבריה וחלק מבתיה של טבריה בנויים מאבני בזלת מסותתות (אבני גזית) [4] . בשל תפוצתה הנרחבת על פני כדור הארץ, ובשל חוזקה, שימשה הבזלת חומר גלם לבנייה וליצירת כלים כבר בתקופות קדומות, החל בכלי נשק ובכלי עבודה (ראשי חניתות, קרדומים) וכלה בקישוטים ובחפצי אמנות (עמודים ופסלים) [5].

הנחושת

ישנן עדויות מקראיות וארכיאולוגיות רבות על הפקת בנחושת בארץ ישראל בכמויות ניכרות; על יציקת כלי המקדש בימי שלמה המלך נאמר: "וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים האהל [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט; בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן" (מלכים א, ז, מה-מו). את הנחושת יצקו בבקעת הירדן, ע"י יצירת דפוסים בבטן האדמה ליציקת הנחושת לכלים, כפירוש מצודת דוד: "במעבה האדמה – בעובי האדמה חפר צורת הכלים ההם, ושפך בהם את הנחושת לאחר ההתכה" (שם). יש המזהים את "מכרות שלמה המלך" עם המכרות בתמנע. משלחת של אוניברסיטת תל אביב בראשות ד"ר ארז בן יוסף הוכיחה באמצעות תיארוך בפחמן 14 של ממצאים חדשים שהיא חפרה בבקעת תמנע, שהפעילות במכרות הנחושת הגיעה לשיאה במאה ה-10 לפנה"ס, כלומר בימי ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה [6].

בשנת 1949 נתגלו בתמנע, כ-25 ק"מ מצפון לאילת, עפרות נחושת וכן כורים (תנורים) קדומים להתכת נחושת. בתמנע נתגלו שרידים ועדויות להתפתחות הכרייה וההפקה של הנחושת לכל שלביהן. אתר תמנע נקבע כאחד האתרים הקדומים ביותר בעולם מסוגו.

לאחר קום המדינה חודשה כריית הנחושת בתמנע. בשנת 1959 החלה חברת "מכרות נחושת בתמנע" בכרייה מסחרית של הנחושת, בעשרה מכרות פתוחים ותת-קרקעיים, באמצעות ציוד מכני כבד. המכרות ספקו בזמן הפעלתם 1.1 מיליון טון עפרה לשנה. בשנת 1984 נסגר המפעל סופית מסיבות כלכליות[7].

כמו כן, גם באזור באר שבע (ביר מטר) גילו בחפירות ארכיאולוגיות תעשייה קדומה של כלי נחושת.

כדאי לציין, את האתר "פונון" - עליו אנו קוראים בפרשת מסעי בני ישראל במדבר: " וַיִּסְעוּ מ ִפּוּנֹן, וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת (לג, מג). את פונון רגילים לזהות עם חירבת פינאן, בשיפולי גבעת אדום, כ-35 ק"מ מדרום לים המלח, וכ-9 ק"מ דרומית מזרחית לחירבת נחאס. מן כמות סיגי הנחושת שנמצאו בה מסתבר, שפונון היתה באדום המרכז החשוב ביותר להתכת נחושת [8]. יש הסוברים כי האתר פונון מזוהה עם "מכרות שלמה המלך" [9]. על אף שאתר זה, וכן אתר תמנע (המצוין לעיל) היו שייכים בתקופת שלמה לממלכת אדום, באדום היו נציבים שמינה דוד המלך, דבר שאיפשר לשלמה המלך לנצל את המכרות באדום והערבה, כפי שמציין הכתוב: "וַיַּעַשׂ דָּוִד, שֵׁם, בְּשֻׁבוֹ, מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף. וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב, ח, יג-יד).

ע"פ רוב הנחושת אינה מצויה בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. תחילה אוספים את העפרה מפני השטח וגם מעומק האדמה על-ידי פעולת כרייה, לאחר מכן מפיקים את הנחושת הטהורה מן העפרה בכורי היתוך.

[1] רבינו בחיי בן אשר אבן חלואה (1340 – 1255). השווה לדברי הרמב"ן על פסוק זה: "כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ" (שם).

[2] ראה בספר "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזר, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1994, עמ' 321.

[3] שם, "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", עמ' 42-43 ועמ' 377.

[4] שם, "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", עמ' 345. ראה גם בויקיפדיה בערך "בזלת".

[5] ראה גם "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", האוניברסיטה הפתוחה, ישראל, 1989 , עמודים 144-145.

[6] ראה גם המכלול - האנצ' היהודית בערך "בקעת תמנע" בפסקה "סוף האלף השני לפני הספירה".

[7] להרחבה על המכרות בתמנע ראה בויקיפדיה בערך "בקעת תמנע".

[8]יתכן שבפונון או בסביבתה אירע מעשה הנחשים ומעשה נחש הנחושת (במדבר, כ, ה-י). וכן פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל וראה דברי הרמב"ן שם.

[9] קידר י. החקלאות הקדומה בחבל עבדת, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כ"ב תשי"ח, 1958 עמודים 68-70. ראה גם באתר "דעת" במאמר של מ. הראל "מושבם של איוב ורעיו".

הבגדים המופלאים של בני ישראל

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת עקב, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ולא החליפו את בגדיהם. באורח ניסי, הבגדים גדלו עימם ולא היה בבגדים ריח זיעה.

נאמר בפרשתנו בפרק ח פס' ד: "שמלתך לא בָלְתָה מֵעָלֶיך...זה ארבעים שנה" . מסביר בספר "מעם לועז" [1] את גודל הנס שנעשה לבני ישראל במדבר:

"ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ולא החליפו את בגדיהם. לא היה להם צורך לכבס את הבגדים, כי העננים היו נושפים בהם ומכבסים אותם כאילו נתכבסו באותה שעה. ועוד, שבכל אותו זמן שלא החליפו בגדים, לא היה בהם ריח של זיעה ; והיו הבגדים גדלים עמם כשושנים וכעשבים נותני ריח, והשיבו לבם בריחות אלו; וזהו שאומר הכתוב: 'וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן' (שיר השירים ד, יא), שהיה ריח בגדיהם כריח סממני הקטורת שהיו מקטירים בבית המקדש הנקרא לבנון; ואפילו התינוקות שיצאו ממצרים לא החליפו בגדיהם בגלל גדילתם, לפי שעשה הקב"ה נס שהבגדים היו גדלים עמם".

חלזון הגפן - הקונכיה גדלה עם גדילת החלזון.
מתוך ויקימדיה

השבלול

כאמור, בני ישראל לא נזקקו ללכת לתופרת כדי להרחיב או להאריך את הבגדים, כדי שיתאימו לגוף, כי הבגדים גדלו יחד איתם!

רש"י מפרש: "...כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עימהן כלבוש הזה של חומט שגדל עמו". לדעת רש"י חומט הוא שבלול (חלזון), וכן תרגם רש"י "והחומט"(ויקרא יא, ל), לימצ"א בלעז שפירושו חלזון [2].

מחלקת החלזונות היא הגדולה שבמערכת הרכיכות, וכוללת כ-90000 מינים. גופם של רוב החלזונות, הנקראים בטעות בשם "שבלולים", נתון בתוך קונכייה קשה, העשויה שתי שכבות: מבחוץ שכבת קונכיאולין, שהוא חומר קרני, ומבפנים שכבה סידנית. לקונכייה כמה פיתולים לולייניים, הנוספים וגדלים יחד עם גדילת גופו של החלזון. בשעת סכנה, או למניעת התייבשות, מתכנס החלזון בתוך קונכייתו [3].

ריח הזיעה

כאמור, ריח זיעה לא נדף מבגדי בני ישראל, למרות שהלכו עם אותם בגדים במשך 40 שנה.

הזיעה נפלטת מבלוטות הזיעה. בגוף האדם קיימים שני סוגים של בלוטות זיעה. הסוג הראשון – בלוטות אפוקריניות, ממוקמות במפשעה ובבתי השחי. בלוטות אלו מייצרות זיעה שבה קיימים חומרים שומניים. הסוג השני - בלוטות אקריניות, פרוסות על רוב אזורי הגוף, ומייצרות זיעה המורכבת בעיקר ממים ומספר סוגי מלחים.

נושא רגיש במיוחד, בעיקר בארצות החמות הוא ריח הזיעה. הזיעה שמפרישות בלוטות הזיעה שבעור היא כשלעצמה חסרת-ריח. פעילות הבלוטות האפוקריוניות היא שגורמת בעיקר לריח הגוף הנובע מהזעה, בגלל חיידקים המפרקים את החומריים האורגניים המצויים בזיעה[4].

כדי למנוע את התפרקות הזיעה ואת ריחה, יש להקפיד על רחצה לעיתים קרובות, על אוורור הגוף ע"י לבישת בגדים המתאימים לאקלים ולעונות השנה, ואפשר גם להיעזר בתכשירים המנטרלים את ריח הזיעה[5] (דיאודורנטים). בני ישראל במשך 40 שנה לא נזקקו לזה, ואפילו ריחות בשמים נדפו מבגדיהם!

בדרך אגב, ברצוני להתייחס לשתי עניינים נוספים בנושא הזיעה:

1. המלח שבזיעה: הזיעה מכילה כ-חצי אחוז מלח [6]. זיעה שמתנדפת, משאירה מאחוריה שאריות מלח, שריכוזם הולך וגובר ככל שכמות הזיעה רבה יותר. הסיבה שבזיעה נפלטים מלחים היא, ככל הנראה, שמאחר ונוזלי הגוף מכילים מלח, לא קיימת אפשרות להפריש נוזלים, שמטרתם קירור הגוף, מבלי שיכילו מלח. אילו כן היה ניתן, היה זה כאילו לגוף יכולת ליצור מים מזוקקים. הבלוטות האפוקריוניות מפרישות זיעה בריכוז מלח גבוה יחסית לסוג השני של הבלוטות - הבלוטות האקריניות - אשר פרוסות על רוב אזורי הגוף [7].

2. הזעת-יתר [8]: הזעת-יתר נגרמת מפעילות יתר של מערכת העצבים בחלק הגוף המזיע. האזורים בהם מורגשת בעיקר הזעת-יתר הם הרגליים, הידיים, הפנים ובתי השחי. ההזעה מחריפה במצבי לחץ, מצוקה נפשית וכמובן – כשהחום עולה. הזעת-יתר לא גורמת לבעיות בריאות או לאובדן משמעותי של נוזלים. הבעיה היא בעיקר אי הנוחות והמבוכה הנגרמים מפלגי הזיעה הניגרים. כ-5% מאוכלוסייה סובלים מהזעת-יתר והתופעה פוגעת באופן שווה בגברים ובנשים. כיום ניתן לטפל בבעיה בשני אופנים: זריקה חדשנית או ניתוח.

[1] דברים חלק ב, עמ' תל-תלא. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז").

[2] ע"פ "אוצר לעזי רש"י", הרב יואל קטן, ויקרא יא, ל.

[3] ע"פ האנצ' לנוער "יבנה" בערך "חלזון", הוצאת יבנה, 1995. ראה גם בויקיפדיה בערך "קונכיה".

[4] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "זיעה".

[5] ע"פ האנצ' לנוער "יבנה" בערך "זעה ובלוטות זעה", הוצאת יבנה, 1995.

[6] מגזין Popular Science, ינואר 2000, , "why does sweat contains salt" מאת telney archer, עמוד 84.

[7] ע"פ המאמר "מדוע בזיעה נפלטים גם מלח", דניאל בן-הלוי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי.

[8] מתוך העיתון של קופ"ח לאומית "בריאות לכל", גליון 11, יוני 2002.