תורה ומדע: פרשת כי תבוא

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תבוא. הצג את כל הרשומות

תמהון לבב

מאת: אורן סעיד

אחת המחלות שנזכרו בתוכחה, מזוהה עם אוטם הלב, היינו התקף לב

נאמר בתוכחה בפרשתנו: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כח, כח). רבי אברהם אבן עזרא, מציין ש"תִמְהוֹן לֵבָב" הוא מחלת לב ואף מציין ששתי המחלות שנזכרו בסמוך "שִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן" אף הן מחלות לב: "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". מבאר רש"י מהו "תמהון לבב": "ובתמהון לבב - אוטם הלב אשטורדישו"ן בלע"ז". מהו אוטם הלב?

רש"י התכוון במילים "אוטם הלב", ע"פ המילה הלועזית שמציין בפירושו הנ"ל 'אשדור"דישין' (estordison), שפירושה[1]: עילפון הלם ומבוכה. יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם והתעלפות[2]; ויתכן שהכוונה להתקף לב, וכך כותב ד"ר דוד מרגליות[3]: "תמהון לבב – בְשַׁעְמְמוּתָא דלִיבָּא, אוטם הלב, משמע: הפרעות בנשימה, היינו התקף לב INFARCTUS ". כך גם כותב פרופ' אברהם שטינברג[4]: "אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב". ברצוני להתייחס לאוטם שריר הלב - התקף לב, והקשר שלו ל'תמהון' ול'שגעון'. ראשית אתייחס לגורמים לאוטם שריר הלב.

טרשת חריפה של אבי העורקים.
דוגמה שנפתחה לאורך בניתוח שלאחר המוות.
רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים.
מתוך ויקיפדיה

התקף-לב, או אוטם שריר הלב, מתחולל בעת שפיסה של שריר הלב גוועת לחלוטין. רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים. טרשת עורקים מתרחשת עקב פגיעה ברפידה השבירה של אחד העורקים. הטסיות (תאי דם קטנים) מתקבצות לשקם את הרקמה הניזוקה, ותוך כדי כך הולכות ומתקרשות בסביבה טיפות זעירות של כולסטרול (=אחד החומרים השומניים הצפים בנוזל הדם), עד שנוצר קריש, וזה הולך ומתעבה ללוחית החוסמת את זרם הדם, ויכול לחסום את זרימת הדם לחלקים חיוניים של רקמת הלב, ואז השריר עשוי למות.

מחקרים מודרניים מראים, שבני אדם תוקפניים להוטים להישגים וחסרי-סבלנות לוקים בהתקפי-לב בתדירות גבוהה פי שניים או פי שלושה מבני אדם רגועים יותר.

מערבולות רגשיות חמורות יכולות גם הן להביא לדום-לב. כמה חוקרים הקדישו את עתותיהם לאיסוף ממצאים בקשר לאישיות של קרבנות התקפי-לב ולאירועים שקדמו להתקפים עצמם. בני אדם יכולים למות משברון-לב, או לחוש שהם מתים מכך. סיכוייהם של אלמנים ואלמנות למות ממחלה כלילית (=מחלה בעורקים הראשיים של הלב) בששת חודשי השכול הראשונים גדולים בהרבה מעבר לערך הממוצע, המתחייב ממדרגת הגיל הרלוונטית. דיכאון בלתי-פוסק נראה גם הוא כאחד המחוללים של תמותה פתאומית.

במחקר משנת 1996 שבדק את הקשר שבין דיכאון לאירוע של אוטם שריר הלב בקרב 1,551 מתושבי העיר בולטימור ושנמשך 13 שנים, נמצא כי מי שהיו במשך שבועיים או יותר במצב רוח ירוד, היו בסיכון מוגבר פי שניים ללקות באוטם שריר הלב בהשוואה למי שלא היו בדיכאון. מי שסבלו מדיכאון קשה היו בסיכון של פי 4.5 !

כיום אנו יודעים איך רגשות משפיעים על הלב. חולי-לב נוטים להגיב על מצוקה בשחרור כמויות גדולות של אדרנלין ונוראדרנלין, יותר מאלה שמפרישים בני אדם אחרים. העצבים הסימְפָתֶטיים[5], המפרישים אדרנלין, משתמשים בעיתות חרום בשומן הגוף כחומר דלק. כך קורה שרמות גבוהות של שומנים מופיעים בתנאי מצוקה בדמם של בני אדם מסוימים, וגם הסתימות בעורקיהם הולכות ומחמירות. העצבים הסימפתטיים גם מעוררים את הטסיות לפתוח בתהליך הקרישה. ברגעי פחד, זעם או מצוקה, נראה שהטסיות ותאי הדם נצמדים יחדיו ביתר קלות, עובדה שמגדילה את הסיכויים להיווצרותו של קריש פטלי. אבל הראיות הנחרצות ביותר, הקושרות את העצבים הסימפתטיים ואת האדרנלין למוות פתאומי בגלל בעיות לב, נוגעות למערכת החשמלית של הלב. אדרנלין מאיץ את פעימות הלב בתנאי עקה, כך ששרירי הלב צריכים לכלות יותר חמצן כדי לעמוד בקצב. כאשר פעימות הלב המואצות גוברות על אספקת החמצן שלו, התאים מאבדים את יציבותם החשמלית ומתחילים לפרפר. פקק-תנועה יכול לגרום לליבו של נהג, שבריאותו תקינה בדרך כלל, להלום בצורה בלתי סדירה. מחקרים מראים שהתקפי-לב שכיחים במיוחד בבוקר, בעת שהעקה הגופנית והנפשית מצויה בשיאה[6].

דברינו אלה, מזכירים את פרוש רש"י לביטוי "וּמֵחֲדָרִים אֵימָה": "כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה" (דברים לב, כה). מחמת פחד רב, יכול אדם חס ושלום לקבל התקף לב או דום לב ולמות.

אם כן, מחלת "תמהון לבב" היא אוטם הלב. הביטוי "תמהון לבב" מתאים לתיאור המחלה, מאחר ואוטם הלב שכיח יותר במצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון; ואפשר לפרש את המילה "תמהון" – השתוממות, פליאה הנגרמת כתוצאה ממצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון. כמו כן היא מוזכרת בסמיכות למחלת ה"שגעון" – מצב נפשי לא נורמלי. אולי גם בכך יש רמז לקשר בין מצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון - העשויים לגרום ל"שגעון", לבין התקפי לב[7].

[1] על פי הספר 'אוצר לעזי רש"י' , מאת הרב משה קטן, מילה מס' 3251, ירושלים, תשס"ו.

[2] על כך דיברנו בפרשת ויגש, עיין שם במאמר על "ויפג ליבו - תעתועי הלב".

[3] בספרו, "דרך ישראל ברפואה" (עמ' 30 בהערה), הוצאת האקדמיה לרפואה, 1969.

[4] באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "לב וכלי דם", חלק העוסק ב"גורמים ומחלות המפריעים בתפקוד הלב"ת, עמ' 217. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[5] מערכת העצבים הסימְפָתֶטית היא חלק ממערכת העצבים המכוונים את האיברים בגוף הפועלים באופן אוטומטי, שלא בתחום רצונו החופשי של החי, כגון: העצבים המכוונים את מחזור הדם, הנשימה, העכול וכדומה.

[6] ע"פ הספר "גוף האדם - המכונה שלא תיאמן", ספריית מעריב, 1989, בקטע העוסק ב"תפקידם של הרגשות", עמ' 153-154.

[7] ראה גם במאמר "הכעס מידה רעה גם מבחינה רפואית", פרשת מטות, בבלוג זה.

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת כי תבוא

מאת: אורן סעיד

בתיאור הזית של שבעת המינים, חז"ל פירשו שמדובר ב- "זית אֲגוֹרִי". נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי זית זה.

פרשתנו פותחת במצוות ביכורים אשר בני ישראל התחייבו לקיימה לאחר כיבוש וחלוקת הארץ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... " (כו, א-ב). רש"י מבאר בד"ה "מראשית" שהאות מ"ם במילה "מראשית" באה למעט ולומר, שביכורים מביאים רק מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעה מינים בלבד; נאמר כאן 'אֶרֶץ' ['אַרְצְךָ'] ונאמר להלן 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה...', מה להלן משבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינים".

זית אגורי

רש"י מוסיף ומבאר (ע"פ מסכת ברכות לט, ב) מהו הדבש והזית המוזכרים בפסוק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח): " זית שמן - זית אֲגוֹרִי, ששמנו אגור בתוכו; ודבש - הוא דבש תמרים" (שם). מהו זית אֲגוֹרִי?

פירושים שונים[1] ניתנו לזיהוי 'זית אֲגוֹרִי':

1. ע"פ המשנה במסכת כלים, במילה 'אֲגוֹרִי' הכוונה לזית בינוני: " 'כַּזַּיִת' שֶׁאָמָרוּ - לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטֹן, אֶלָּא בֵינוֹנִי, זֶה אֲגוֹרִי" (פרק יז, משנה ח).

פרי עץ הזית כשהוא בשל.
יוצר: Rainer Deml
מתוך ויקימדיה

2. רבי אבהו במסכת ברכות (לט, ב), מפרש שזית זה נקרא בשם 'אֲגוֹרִי' משום "ששמנו אגור בתוכו" (רש"י: ששמנו מזומן לצאת, ואינו נבלע בתוכו). בפירוש "תפארת ישראל" למשנה במסכת כלים (שם), ביאר שהכוונה לזית בשל: "אולם מרש"י ברכות (לט, א) משמע דפירוש אגורי היינו, שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו" (שם). רבי אבהו מציין שמות נוספים לזית האגורי: "ואמר רבי אבהו: לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי לה: סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי - ששמנו אגור בתוכו". בפרסית וביונית, יש מילים דומות שמשמעותן הוא "בשל"[2].

3. בתלמוד ירושלמי (ביכורים פרק א, הלכה ג) אמרו: "כל הזיתים - הגשמים יורדין עליהן, והן פולטין את שמנן; וזה (זית 'אֲגוֹרִי') - הגשמים יורדין עליו, והוא אוגר את שמנו לתוכו". ככל שהטמפרטורות יורדות והגשמים מתרבים, אחוז השמן בזיתים יורד ואיכותו נפגעת בגלל עליית החומציות. לעומת זאת בזן ה'אֲגוֹרִי', גם כאשר נמשכה עונת הגשמים, איכותו וכמות שמנו לא נפגעו. ע. לונדון סבור[3], שזן ה'אֲגוֹרִי' היה מוכר היטב בתקופת המשנה, אך נשכח במהלך השנים בעטיין של מלחמות החורבן או בגלל איבוד התכונות הראשוניות של הזן, כתוצאה מריבוי על ידי זרעים ולא על ידי גרופיות (חוטרים).

4. הרב ש. י. ל. רפפורט בספר "ערך מילין" (ערך "איגר"), סבור שהזית ה'אֲגוֹרִי' נקרא על שם מקום מפורסם שממנו הוא הגיע. הוא מזהה את המקום כתחנת מסחר נבטית שנקראה Eger הנמצאת על חופי מפרץ אילת[4].

זית אגורי – הזן הסורי

כאמור, רבי אבהו ציין שאחת הכינויים לזית האגורי הוא 'אברוטי' (ברכות, שם). מסתבר שבמאה העשירית עדיין היה ידוע הזית השכיח באזור ירושלים בשם 'אברוטי'[5]. פרופ' מרדכי כסלו הציע שמדובר בזן הסורי, השכיח ביותר בעבר ובהווה במסורת החקלאית הארץ-ישראלית. במחקר בוטנו-ארכאולוגי שבחן את זני הזיתים שהיו שכיחים בארץ ישראל, הסתבר על פי בדיקה של אלפי גלעינים, שבתקופת המשנה והתלמוד היו שכיחים כמה זנים הדומים לאלה המקובלים בימינו במשק המסורתי. שלושת הזנים העיקרים הם, מהגדול לקטן: נבאלי, סורי ומאליסי. ייתכן שהזן ה'בינוני' הנזכר בספרות חז"ל בגודל ובנפח הממוצע (כ-3 סמ"ק) מקרב הזנים המקומיים של ארץ-ישראל והשכיח ביותר ועתיר שמן – הוא הזן הסורי[6].

הזן סורי נחשב לאחד מזני הזית העמידים ביותר בעולם ליובש ולקבוצת הזנים עם תכולת השמן הגבוהה ביותר בפרי. תכולת השמן הגבוהה בזן סורי רומזת על כך שהוא הזית האגורי. כאמור, בתלמוד ירושלמי אנו מוצאים תאור של "אגירת" השמן בזית האגורי: "זית שמן - זה אגורי. רבי אמי בשם רבי יוחנן זה אווריסי ולמה נקרא שמו איגורי שהוא אוגר שמנו לתוכו. וכל הזתים מאבדין שמנן. אמר רבי חנינא כל הזתים הגשמים יורדין עליהן והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו" (ביכורים פרק א, הלכה ג).

שיעור "כזית"

בתלמוד בבלי מסכת ברכות דורש רבי יוסי בן רבי חנינא את הביטוי 'אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן' לעניין שִׁיעוּר כַּזַּיִת: "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן - אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כׇּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ [=עולה על דעתך] ?! וְהָא אִיכָּא הָנָךְ דַּאֲמַרַן [=הרי יש אותם שאמרנו - שאין שיעורם כזית] ! אֶלָּא אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים" (מא, ב). שִׁיעוּר כַּזַּיִת הוא שיעור מפתח בהלכות רבות.

שִׁיעוּר כַּזַּיִת הוא אחד משיעורי תורה, המגדיר נפח מינימלי של דבר מאכל בתחומים הלכתיים רבים. על פי המובן המקורי שיעור כזית שווה לנפח פרי הזית. כאמור, ראינו שהזית הבינוני, הזן הסורי, נפחו הממוצע 3 סמ"ק. ישנן שיטות הסוברות כך[7], ששיעור 'כזית', הוא נפח ממוצע של זית, בימינו הוא נפח של 3 סמ"ק. ברם, כיום מקובל לחשב שיעור 'כזית' על פי שתי שיטות עיקריות[8]: לפי הרב חיים נאה – כ-27 סמ"ק, ולפי ה'חזון איש' – כ-50 סמ"ק. יוצא אפוא שקיימים פערים גדולים בחישוב שיעור הנפח בין הזיתים שהיו בארץ ישראל ובין החישובים המקובלים בהלכה.

פרופ' זוהר עמר מספר[9]:

"בסיור שערכתי באי רודוס בעונת המסיק בחודש מרחשוון תשע"ז, התוודעתי לזן זיתים מקומי, גדול במיוחד. מדובר בזן יווני הנקרא מאמוט (mammoth). להלן הנתונים שעולים מתוך מדגם שערכתי לחמישים פירות: אורך הפירות נע בין 51–38 מ"מ; הרוחב נע בין 28–23 מ"מ; המשקל נע בין 19–16 גרם; הנפח נע בין 20–14 סמ"ק, הממוצע 17 סמ"ק. גודלו של הפרי הגדול ביותר שדגמנו הוא 27 X 51 מ"מ, משקלו 18.8 גרם ונפחו 20 סמ"ק. מידות הגלעין 12 X 33 מ"מ. ייתכן כמובן שישנם אף פרטים גדולים יותר".

יתכן שחז"ל ידעו על שיעורם של זיתים גדולים במיוחד, כמו של זן המאמוט, ועל פיהם הם אפשרו להעריך את השיעור הבינוני. נתון זה יכול לצמצם את הפער בין המציאות לחישוב ההלכתי המקובל כיום, וכן להתאים לשיטת הרמב"ם הסובר ששיעור 'כזית' הוא 16 סמ"ק[10] או קרוב לשיטת הרשב"א הסובר ששיעור 'כזית' הוא 12.5 סמ"ק[11].

[1] להרחבה ראה מאמרו של פרופ' אברהם גרינפלד "הקשר בין שיעורי כזית וכביצה", תחומין כרך יד עמ' 396.

[2] ראה מהדורת הרב עדין אבן ישראל - שטייזלץ, ברכות, שם.

[3] ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק הזית. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

[4] "לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו – זית אירופי", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, ברכות (לט, א).

[5] מוקדסי, אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, ליידן 1906, עמ' 188.

[6] מ' כסלו, 'כזית – פרי הזית כמידת נפח', תחומין, י (תשמ"ט), עמ' 437–427, על זנים אלה ראו א' גור, פ' שפיגל וח' גרטש, הזית, תל אביב תש"ך, עמ' 44–41.

[7] הגר"ח מוואלז'ין ובעל אבני-נזר.

[8] ראו בהרחבה ר' חיים בניש, מדות ושעורי תורה, בני ברק תשמ"ז, עמ' רמו, רנז.

[9] במאמר "שיעור הזית הגדול; בין מציאות לחישוב הלכתי", כתב העת "אֱמוּנַת עִתֶּיךָ", 114, תשעו, מכון התורה והארץ. המאמר המקוון באתר "למעשה – מכון התורה והארץ".

[10] למעשה הרמב"ם לא התייחס במפורש לשיעור 'כזית' והוא על פי הלימוד של מגן אברהם ומשנה ברורה לשו"ע, שם. לפי הר"י קאפח שיעור 'כזית' על פי חכמי תימן נע בין רבע לשליש ביצה ועומד על כ-15 גרם, ראו הרב אביעד אשואל, ברכת משה, קריית אונו תשס"ז, עמ' כז-כח.

[11] משמרת הבית, בית ד, שער א.

אבק ועפר מן השמים

תוויות: מדעי כדור הארץ, פרשת כי תבוא

מאת: אורן סעיד

באחת הקללות שנאמרו בפרשתנו מתוארים "גשמי חול ואבק" היורדים מן השמים.

בפרשתנו נאמרה הקללה: "יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָך" (כח, כד). הפרשנים נחבטים בקושי , כיצד יתכן שהמטר יהפוך לאבק ועפר?

הרוח שאחרי המטר

רש"י ותרגום יונתן בן עוזיאל פירשו, ע"פ התלמוד בבלי (תענית ג, ב), שאין הכוונה שהמטר עצמו יהפוך לאבק ועפר, אלא מדובר ברוח הבאה אחרי המטר, המעלה אבק מן האדמה על הצמחים, ובכך גורמת להם נזק. רש"י מציין, שמדובר ברוח שבאה אחרי שירד גשם קל, באופן שהאדמה לא נעשתה בוצית, ולכן הרוח יכולה עדיין להעלות אבק מן האדמה על הצמחים: "מטר ארצך אבק ועפר - זיקא דבתר מיטרא (ראה תענית ג , ב); מטר יורד ולא כל צורכו , ואין בו כדי להרביץ העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסֶה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים ונדבק בהן, ונעשה טיט ומתייבש, ומרקיבן" (שם). הסיבה לריקבון היא, שהאבק ספח את המים שהיו על פני הצמח ונעשה בוצי, ומכסה את העלים, דבר המפריע לתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה) והנשימה של הצומח. בתנאים כאלה הצמחים צומחים פגועים וכמושים[1].

סופות חול ואבק

שכבת אבק עבה שהגיעה מערב הסעודית לאיראן,
שהתערבבה עם העננים.
מתוך ויקימדיה

הרשב"ם פירש: "הרוח במקום שרגיל להמטיר מטר, ימטיר לך מן השמים אבק ועפר, כלומר מגובהי הרים שהן יבשים מאין מטר, ירד אבק ועפר שינקרו עיניכם". באופן דומה פירש החזקוני: "הרוח הרגיל להביא מטר השמים, יבוא בחוזק ויוריד אבק ועפר מעל ראשי הרים ויהפוך שרשי האילנות למעלה". הרשב"ם והחזקוני, מבארים שהקללה היא שבמקום גשמי מים יבואו "גשמי אבק ועפר". הרשב"ם והחזקוני מתארים "גשמי אבק" יבשים וסופות חול ואבק.

ההבדל בין חול ואבק הוא בגודל הגרגרים. גרגירי החול הכבדים שוהים רק מספר שניות באוויר ונישאים למרחק של קילומטרים ספורים ואילו גרגרי האבק נישאים לגובה של קילומטרים אחדים ונסחפים למרחקים של מאות ואף אלפי קילומטרים.

האבק מורכב בד"כ מעפר או משחק סלעים, וכן חלקיקי חומר הנפלטים מהתפרצויות הרי געש.

הקטע בתורה בו מוזכר הפסוק הנ"ל, מתאר בין היתר מכת בצורת קשה. תקופות בצורת גרמו לאורך השנים בין היתר גם לסופות אבק וחול. מאחר ובתקופת בצורת האדמה יבשה מאד, וחשופה – בהעדר צמחיה, קל יותר לרוח להרים את גרגירי החול והאבק. הקשר בין האבק לרוח והיובש מוזכר בפירוש רבי אברהם אבן עזרא: "אבק ועפר – ברוב החורב וכח הרוחות" (שם) וכן בפירוש השד"ל: "יתן ה׳ את מטר וגו׳ – על ידי החורב השרב והרוח" (שם).

לסופת חול יש מספר תנאים על מנת שהיא תיווצר, חלקם הוזכרו ע"י החזקוני והרשב"ם:

1. החול צריך להיות דק, כמו במדבריות, על מנת שהרוח תוכל להסיע אותו.

2. החול חייב להיות יבש כדי שהרוח תוכל לשאת אותו. אם למשל, ירד גשם ואחר מכן נושבת רוח לא תתחולל סופת חול.

3. הרוח צריכה להיות חזקה מספיק על מנת שתוכל להרים את גרגירי החול.

4. כאשר הקילומטרים התחתונים של האטמוספירה אינם יציבים, נוצרים זרמי אוויר אנכיים אשר מסיעים את החול והאבק כלפי מעלה.

בישראל נפוצות סופות חול ואבק, כשמקורותיהן מירדן, הנגב, או מדבר סהרה[2].

רוחות חזקות הנושאות גרגירי חול ואבק גורמות לשריטות בפני העלים של הצמחים, כתוצאה ממכות של גרגירי חול ואבק הנישאים ברוח. כאשר מדובר, בצמחים הגדלים עשרות מטרים מחוף הים, החשופים לרסס של טיפות מי ים מלוחים, חדירת מים מלוחים דרך העלים השרוטים עלולה לגרום להמלחה של העלים. צמחים אלו מתמודדים עם המלחים שכבר חדרו לתוכם, על ידי עלים בשרניים, בהם תאים המסוגלים לספוג כמות מים גדולה. בתאים אלו יימהלו המלחים שחדרו לצמח במים לרמה בלתי מזיקה[3].

במחקרים שונים נמצא, שלסופות החול והאבק יש תפקיד אקולוגי חשוב: כשהחול והאבק שוקעים, הם משמשים מקור חשוב מאוד של מינראלים לצמחים הגדלים ביערות-העד של ברזיל (שכן האבק מכיל ברזל, מגנזיום, אשלגן ומינראלים נוספים).במחקרים אחרים נמצא שהאבק השוקע באוקיינוסים משמש מקור של מזון ומינראלים לבעלי חיים ולצמחים זעירים (פלנקטון) החיים במי האוקיינוסים[4].

"גשמי אבק"

הרלב"ג פירש: "וזכר עוד על צד הקללה, שיהיה מה שירד בארצם מהמטר, הויה תתהוה מהאד הקיטורי, הוא עשן עב, והוא כמו אבק ועפר, ניביי"ה בלע"ז. והיא רבת הפסד לבעל חי ולצמחים". ככל הנראה הרלב"ג מתאר "גשמי אבק" היורדים עם גשמי מים.

באפריל 1955 ירד על תושבי אזור סטלינגרד ברוסיה "יום לבן", שנמשך שלוש יממות רצופות. בשמים נראו עננים לבנים וצפופים, וקרני השמש לא יכלו לחדור דרכם. העננים נפלו לאיטם על האדמה, וכעבור שעה קלה הלבין כל האזור. הרחובות כוסו אבק לבן שחדר לפה, לנחיריים ולעיניים. נתברר אח"כ שהאבק הרב הגיע מהרי גיר באסיה המרכזית ע"י רוחות. ב-11 במאי 1934 ירדו "גשמים לבנים" דומים במדינת אריזונה באמריקה הצפונית שמקורם מהרי גיר . באזורים הטרופיים על חוף אפריקה המערבית, שכיח "גשם אבק" הידוע בכינויו "גשם דם", המוסע ע"י הרוחות ועשוי גרגרים מינרליים, אפר וולקני וחומרים אורגניים.

באטליה, בדרום צרפת ובבלקאנים יורדים לעיתים גשמים אדומים, שצבעם בא להם מגרגירי חול. גרגירים אלה מקורם במדבר סהרה, השופע חולות מכל הצבעים – לבנים, צהובים וגם אדומים. רוח המדבר נושאת מטעני חות צבעוניים אלה אל אזורי הים התיכון. החול מתערבב עם רסיסי המים בעננים, וכך ממטירים הללו גשם אדום.

בחודש פברואר 1959 ירד שלג שחור על הרי הקוקז, שמקורו בחלקיקי פיח הנפלטים מארובות בתי החרושת או מהרי הגעש, התערבבו בעננים, וקפאו בין רסיסי המים[5]. שכונות הסמוכות לאזור תחנת הכח בחדרה, סובלות מגשם של "אבק פחם", כתוצאה מהעשן שחור שפולטות ארובות תחנות הכוח[6].

זיהום אוויר פוגע גם בצמחייה, בעיקר בעצים. האבק המרחף, המכיל ברובו חלקיקים של פיח ושל זיהום, שוקע על העלים ומפריע לתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה) והנשימה של הצומח. בתנאים כאלה הירקות והפירות צומחים פגועים וכמושים. גידולים חקלאיים גם עלולים לספוג לתוכם חומרים רעילים דרך האוויר, ואלה נכנסים לגופנו כאשר אנו אוכלים את הצמחים – ירקות ופירות[7].

בהקשר זה יש לציין, שגשם שמעורב בו חלקיקים מזוהמים קרוי "גשם חומצי" (בשל דרגת החומציות שלו), וגורם לפגיעה בצמחיה ובבעלי חיים[8].

[1] "זיהום אוויר -סכנה לבריאות", אתר "סבבה – שומרים על הסביבה", המשרד להגנת הסביבה.

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "סופת חול".

[3] "החי והצומח במישור החוף", גילה זוהר; רות פלג, תשנ"ח, ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים; יד יצחק בן צבי. המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה. היחידה לתכניות לימודים. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[4] "כדור הארץ והסביבה : ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה", עקיבא פלכסר, חנן גינת, זאב שטסל, בילי סביר, יהודה דינר, מוסטפה עספור ויואב יאיר; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים, תשע"א, 2010, עמ' 221.

[5] ע"פ הספר "מפלאי הטבע", י.רונאי, הוצאת א.זלקוביץ, תל אביב,1964, עמ' 50-53, 69-70. על "גשמי אבק" ראה גם באנצ' העברית בערך "אבק".

[6] "דברים שרואים משם: מחקר חדש למדידת זיהום תחנות כוח באמצעות לוויינים", אוקטובר 2016, באתר סוכנות החלל הישראלית.

[7] "זיהום אוויר -סכנה לבריאות", אתר "סבבה – שומרים על הסביבה", המשרד להגנת הסביבה.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "גשם חומצי".

דבש תמרים וארץ ישראל

תוויות: פרשת כי תבוא, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

לפי מסורת חז"ל 'דבש' שנמנה בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל - מתייחס ל'תמר'. לגבי דבש שבכתוב "ארץ זבת חלב ודבש" יש החולקים וסבורים שמדובר בדבש דבורים.

"ודבש" – דבש תמרים או דבש דבורים?

בפרשתנו מופיע הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, ט) המופיע בעוד 15 מקומות אחרים בתורה ו-4 פעמים בשאר ספרי התנ"ך. בדברים (ח, ח) אנו קוראים על שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". מהו הדבש המוזכר בשני הכתובים? האם הכוונה לדבש דבורים או למשהו אחר?

דבש שבפסוק על שבעת המינים

עץ תמר עמוס בפרי.
צילום משנת 1964, ישראל.
מתוך ויקימדיה

לפי מסורת חז"ל 'דבש' שנמנה בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל - מתייחס ל'תמר':

בספרי דברים (פיסקא רצז) נאמר: "ודבש - זה דבש תמרים"; וכן תרגם יונתן "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ": - "אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח (=עושים שמן) וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ (=ומן התמרים עושים דבש)" (שם). הפוסקים קבעו את ההלכה[1] באופן חד-משמעי, כדעת מסורת חז"ל המזהה את הדבש שברשימת שבעת המינים עם התמרים או עם דבשם, ולפיכך לאחר אכילתם יש לברך ברכת 'מעין שלוש'. אם כן, מוסכם ש"דבש" האמור לגבי שבעת המינים הוא דבש תמרים. כמו כן נקבע "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים, לא מתמרים שבהרים" (כי אם שבעמקים; ביכורים פרק א, משנה ג). אפשר שבכוונה לא שנה הכתוב 'תמר', שהרי תמרים יש גם במצרים בשפע, אלא שהם קשים ויבשים, בעוד שתמרי ארץ ישראל הם עסיסיים ומלאים דבש, וכפי שפירש הרשב"ם "גפן ותאנה ורמון וגו' ודבש תמרים, שהם מתוקים[2]" (דברים ח, ח).

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

בדיון על "ארץ זבת חלב ודבש" שבפרשתנו, בפרשת בכורים, נאמר בירושלמי (ביכורים פרק א, הלכה ג): "ודבש - אלו תמרים". ושואל התלמוד: "יכול דבש ממש"? על כך משיב ר' תנחומא, שהכתוב אומר שהביאו לבית ה' מעשרות: "רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ" (דברי הימים ב, לא, ה'); ואם נאמר שהכוונה לדבש ממש, קיים הקושי: "ודבש חייב במעשרות"? - הרי שהכוונה לתמרים[3]. לכתוב הנ"ל בדברי הימים מתייחס האבן עזרא, בפרשו את הכתוב: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה ל-ה' " (ויקרא ב, יא). הוא מפרש: "שאור - דבר המחמיץ, גם כן הדבש. ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים. וכן כל 'ארץ זבת חלב ודבש', ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא" (הכוונה לכתוב בדברי הימים, שלפי חז"ל עזרא כתבם). לעומת זאת רש"י פירש 'דבש' שבכתוב האחרון: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"; וכן פירש רש"י ש'דבש' של שבעת המינים הוא התמר, וכך פירש במסכת ברכות (לז, א) ד"ה כותבות: "הם תמרים, הוא דבש האמור בשבעת המינין, שהדבש זב מן התמרים".

פרופ' יהודה פליקס כותב, שבסיכום הדברים לגבי דבש שבכתוב "זבת חלב ודבש" שבתנ"ך, יש לומר[4] שהמקראות וודאי לא נתכוונו לשפע של דבש דבורים, קרוב לוודאי שבתקופת המקרא עדיין לא גידלו בארץ בקנה מידה ראוי לשמו את הדבש, מקורו של הדבש היה בעיקר בדבורי בר, המתרבות באזורים עזובים, ואינן כלל סימן ברכה. כל אותם מקראות על "זבת חלב ודבש" מדברים בשבח אדמתה ויישובה של ארץ ישראל, וכוונתם לפירותיה המתוקים והעסיסיים. דבש שנמנה בין שבעת המינים מתייחס לתמר, שממנו היו מכינים דבש.

עם זאת, יש לציין את דעת רבי עקיבא, החולק והסבור, ש"דבש" שבכתוב "זבת חלב ודבש" שבתנ"ך, הוא דבש דבורים המצוי באופן טבעי ביערות ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש... דבש - זה דבש היערות וכן הוא אומר וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ (שמואל א, יד, כו)" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרשת בא, פרק יג פסוק ה). ככל הנראה, דבריו של רבי עקיבא נאמרו על רקע התפשטות גידול הדבורים בתקופת המשנה. משפשט ענף זה בכלכלת ארץ ישראל, החל המונח 'דבש' להשתרש בלשון העם בהוראה של דבש דבורים[5]; וכך שנינו: "הנודר... מן הדבש מותר בדבש תמרים" (נדרים פרק ו, משנה ט).

לטענה, שבתקופת המקרא לא גידלו דבורים לייצור דבש, בקנה מידה משמעותי, מציין ד"ר יצחק מייטליס, שבחפירות שנעשו בתל רחוב, יישוב גדול מתקופת המקרא המצוי בעמק בית שאן, התגלתה מערכת ענקית של כוורות לגידול דבורים ולרדיית דבש, המתוארכת לימי שלמה או לימי ירבעם בן נבט. על פי שרידי הרגליים והכנפיים, של שרידי הדבורים וחלות דבש שהתגלו בכוורות, התברר שדבורים מסוג זה אינן נמצאות בארץ כלל אלא רק בטורקיה. הדבורה הטורקית רגועה יותר מהדבורה הארץ־ישראלית, ומפיקה פי 5 עד 8 דבש מהדבורה המקומית, המכונה במחקר 'הדבורה הסורית'. כיוון שמדובר במין דבורה רגוע, מובן כיצד גידלו אותו בתוך העיר עצמה. גילוי זה מלמד על יבוא דבורים מטורקיה בתקופת המלוכה, או לחילופין על תפוצה רחבה יותר של מין זה באותן תקופות, שהגיעה אף לארץ ישראל[6].

[1] ראה שלחן ערוך אורח חיים, סימן רח סעיף א.

[2] וכמו שנאמר בספרי דברים (פיסקא לז) על הכתוב "ארץ זבת חלב ודבש": "פירות ארץ ישראל קלים לאכול מכל הארצות. או 'קלים' - לא יהיו שמנים? תלמוד לומר 'ארץ זבת חלב ודבש' - שמנים כחלב ומתוקים כדבש".

[3] לגבי דבש תמרים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה, שרבי אליעזר סבור שחייב במעשרות ולפי ר' יהושע פטור (תרומות יא, ב).

[4] מתוך: עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1997, עמ' 113-130. ראה גם "טבע וארץ בתנ"ך - פרקים באקולוגיה מקראית", מאת יהודה פליקס, ירושלים תשנ"ב, עמ' 76-81.

[5] להרחבה ראה מאמרו של אברהם אופיר שמש "ארץ זית שמן ודבש: תמרים, דבש תמרים או מוצר אחר?", בכתב העת "על-אתר" - ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורות, גיליון י, עמ' 97-109, אלול תשס"ב, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג.

[6] מתוך ספרו של יצחק מייטליס "פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע", בקטע העוסק "באיזה דבש נתברכה ארץ ישראל - דבש תמרים או דבש דבורים?" הוצאת מגיד,ירושלים, 2014.

שבעת המינים

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת כי תבוא, תזונה

מאת: אורן סעיד

ביכורים מביאים מפירות שבעת מינים בלבד. בפירות אלו נשתבחה ארץ ישראל, אשר היו עיקר מזונם של תושבי ארץ ישראל, ויש להם גם מעלה מבחינה בריאותית.

פרשתנו פותחת במצוות ביכורים אשר בני ישראל התחייבו לקיימה לאחר כיבוש וחלוקת הארץ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... " (כו, א-ב). רש"י מבאר בד"ה "מראשית" שהאות מ"ם במילה "מראשית" באה למעט ולומר, שביכורים מביאים רק מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעה מינים בלבד; נאמר כאן 'ארץ' ונאמר להלן 'ארץ חטה ושעורה...', מה להלן משבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינים.

רש"י מוסיף ומבאר (ע"פ מסכת ברכות לט, ב) מהו הדבש המוזכר בפסוק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח): "ודבש - הוא דבש תמרים" (שם). לפי מסורת חז"ל 'דבש' שנמנה בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל - מתייחס ל'תמר': בספרי דברים (פיסקא רצז) נאמר: "ודבש - זה דבש תמרים"; וכן תרגם יונתן "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ": - "אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח (=עושים שמן) וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ (=ומן התמרים עושים דבש)" (שם). מה מיוחד ומשובח בשבעת המינים?

שבעת המינים מספקים את מאכליו העיקריים של האדם בכל עונות השנה[1]

שבעת המינים היו עיקר מזונם של תושבי ארץ ישראל בתקופת התנ"ך. בתקופה ההיא לא היו בידי האנשים אמצעי השימור שיש לנו היום, כגון מקררים. החקלאי היה מגדל את גידוליו, קוצר את החיטה, בוצר את הענבים, מוסק את הזיתים או גודד את התמרים, ומן היבול שאסף היה עליו להתקיים במשך כל ימות השנה. חשיבות ראשונה במעלה הייתה אפוא לגידולים שיכלו לספק את מזונו, ואכן – שבעת המינים נתנו לו את הדרוש:

עץ תמר עמוס בפרי בשל (בתמונה זן חיאני) .
בשבעת המינים פרי התמר מכונה "דבש".
מתוך ויקיפדיה

החיטה והשעורה נתנו לו את הקמח למשך כל השנה. הגרעינים שלהן יכולים להתקיים שנים על שנים, וכך פיתח האדם מן הקמח את הלחם, המקור הראשי לפחמימות, לא רק בעונת הקציר, אלא בכל עת, ואם נותרה בידו חיטה היו לו קמח ולחם אפילו בשנת בצורת.

הזית שימש כמקור לחומר החשוב השני – השמן, הן למאכל והן למאור. מכל סוגי השמנים שהאדם ייצר, היה שמן הזית המבוקש ביותר, וגם הוא נעצר (הופק) במשך עונה קצרה, ונשמר למשך שנים. פרי הזית ניתן לשימוש לזמן ארוך גם בצורות אחרות – זיתים כבושים, או זיתים בשלים שיובשו בשמש.

התמר והתאנה נתנו את הטעם המתוק, וגם הם שימשו כפחמימות בעלות ערך תזונתי הניתנות לשימור למשך כל השנה, בצורת דבלים (תאנים מיובשות) או כתמרים יבשים.
פרי הגפן שימושי ביותר, כי הענבים, שהאדם אוכל אותם בהנאה כפרי טרי במשך עונה ארוכה, ניתנים לעיבוד בדרכים שונות: מהם עושים את היין - שהוא משקה חשוב בכל הדורות. הצימוקים, שמייצרים מהענבים, ניתנים לשמירה זמן רב.

הרימון אף הוא משמש מקור ליין, והניסיון מלמד כי רימונים שלמים ניתנים לשימור למשך חודשים רבים, עד שנה, וכל הזמן הזה הם שומרים על איכותם ועל טעמם.

שבעת המינים – לבריאות!

הפירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל משובחים אף ברמה התזונתית שלהם:

· תאנה: עשירה בברזל וסידן[2], מרכיב חשוב בתפריט של חולי אנמיה ובמיוחד לאלה שאינם צורכים מוצרי חלב. התאנה - מקור לאספקת אנרגיה מהירה, וממתק טעים ובריא לכל.

· זית: עשיר בסידן ובברזל[3] ומכיל חומצות שומן לא רוויות. ידוע ששמן זית מועיל כנגד מחלות לב[4].

· תמר: הוא עשיר במיוחד בברזל וסידן[5], ומהווה ספק אנרגיה מיידית. התמר טוב למסעות ולטיולים. מומלץ במיוחד לספורטאים, רוכבי-אופנים ולכל המרבים בפעילות גופנית.

ממחקר[6] שערכו חוקרי הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, עולה כי אכילת 100 גרם תמרים ביום לא רק שאינה גורמת לעליית רמות הסוכר בדם אלא גורמת לירידה של רמות השומנים (טריגליצרידים) בדם וכן לירידה של מידת החמצון של השומנים בדם וע"י כך התמר מגן מפני טרשת העורקים. מחקרים קודמים הראו כי הפירות היעילים ביותר לעיכוב בהתפתחות מחלות לב וכלי דם הם: הרימון, היין האדום (הגפן) ושמן הזית, מתוך עשרות פירות וירקות שנחקרו.

· ענבי-מאכל: הענבים ספקי אנרגיה מיידית. מומלצים במיוחד לילדים, לחולי שיגרון ולסובלים מאנמיה-בעיקר לילדים ולנשים הרות. היין - אותו מפיקים מהענבים - הוכח[7] כמועיל כנגד מחלות לב (אבל שתייה מופרזת עשויה לגרום נזקים לכבד).

· רימון: מכיל ויטמין B ו-C. למיץ הרימון מייחסים תכונות מרפא רבות ובניהם מניעה ועיכוב של תאים סרטניים בכמה סוגי סרטן[8]. במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה מצאו שמיץ רימון מונע התפתחות של טרשת עורקים[9].

עלינו להודות לה' אשר נתן לנו את ארץ ישראל המספקת פירות אשר יש להם רמה תזונתית גבוהה דבר שהוא משובח לגוף האדם.

[1] "שבעת המינים", עזריה אלון, הוצאת הקבוץ המאוחד, 2006. לקוח מהספר "מילה טובה מאוד : עברית לכיתה ה2 - לחינוך הממלכתי", תל אביב, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תשע"ה – 2015, עמוד 127.

[2] ע"פ משרד החקלאות האמריקני פרי התאנה מכיל 35 מ"ג סידן ו-0.37 מ"ג ברזל לכל 100 גרם תאנה.

[3] ע"פ משרד החקלאות האמריקני פרי הזית (ירוק כבוש) מכיל 52 מ"ג סידן ו-0.49 מ"ג ברזל לכל 100 גרם זית.

[4] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "olive oil" (שמן זית), בפסקה " Potential health effects: fat or polyphenol composition" [אפקטים פוטנציאליים בריאותיים: שומן או תרכובת הפוליפנול (נוגד חימצון)].

[5] ע"פ משרד החקלאות האמריקני פרי התמר, מזן מג'הול למשל, מכיל 54 מ"ג סידן ו-0.90 מ"ג ברזל לכל 100 גרם תמר.

[6] מתוך אתר הטכניון, במאמר "מחקר: אכילת תמרים מגנה מפני טרשת העורקים ואינה מעלה רמת הסוכר בדם" ספטמבר 2009.

[7] ראה בהמכלול - האנצ' היהודית בערך "הפרדוכס הצרפתי", וכן במאמר "לחיים" מאת רן קורנובסקי, מנהל המערך הקרדיולוגי ומכון הצנתורים-מרכז רפואי רבין, בתי החולים בילינסון והשרון-פתח תקוה, באתר של האיגוד הקרדיולוגי בישראל.

[8]להרחבה ראה המכלול – אנצ' יהודית בערך "רימון מצוי".

[9] אתר הטכניון, "רכיבים ברימון ובתמר מספקים הגנה מירבית מפני התפתחות טרשת העורקים", אפריל 2015.

כתיבת התורה

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת כי תבוא, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

כאשר יהושע עבר את הירדן, הוא בנה מזבח בהר עיבל וכתב את התורה, בכתב העברי הקדום, על אבנים המצופים בסיד - חומר העמיד למים.

בפרשתנו מצווה העם לכתוב את כל דברי התורה על 12 אבנים בעברו מעבר הירדן לארץ ישראל: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ" (כז, ב-ג). ואכן, כאשר יהושע עבר את הירדן, וכבש את יריחו והעי הוא בנה מזבח בהר עיבל וכתב את התורה על האבנים: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ ל-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (יהושע ח, ל-לב). נחלקו המפרשים מה היה כתוב על האבנים. רש"י פירש ע"פ הגמרא במסכת סוטה (לב, א) שכל התורה היתה כתובה על האבנים בשבעים לשון (כז, ח) ; וכן לדעת הרלב"ג [1] התורה כולה היתה כתובה על האבנים. לשאלה כיצד יתכן שכל התורה כולה תיכתב על 12 אבנים, מתרץ הרמב"ן שמדובר באבנים גדולות מאוד או בנס: "ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד, או שהיה ממעשה הנסים" (כז, ג). לעומת זאת, האבן עזרא בשם הרס"ג, וכן החזקוני סוברים שעל האבנים היו כתובות רק תרי"ג מצוות, כעין האזהרות או מנין המצוות שאנו קוראים בחג השבועות, וכפי שהביא הרמב"ן: "אמר רבי אברהם (=אבן עזרא) בשם הגאון (=רב סעדיה גאון), שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות" (שם). רבי יוסף אבן כספי, בן המאה הארבע-עשרה, בפירושו לתורה (שם), "משנה כסף" פירש שעל האבנים היו כתובות רק עשרת הדברות וכן סבור הרב ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942) בפירושו לתורה "תורה תמימה" (פרק כז, אות ו)

מפתח של הכתב העברי הקדום.
יוצר: תמר הירדני
מתוך ויקימדיה

באיזה כתב נכתבו הדברים על האבנים?

ע"פ המסורת, תקופת הכיבוש של הארץ ע"י יהושע בן נון החלה במאה ה-12 לפנה''ס, אז בני ישראל עברו את הירדן וקיימו את הציווי של כתיבת התורה על האבנים (יהושע ח). עד לאחרונה החוקרים סברו שהכתב העברי הקדום – המכונה – כתב דַעַץ – התפתח רק במאה העשירית לפנה''ס [על-פי כתובת גזר], או במאה התשיעית לפנה''ס [על-פי כתובת מישע]. האפשרות שהכתב היה נפוץ קודם לתאריכים הנזכרים, מתבררת מכיוונים שונים. על שבר חרס שנמצא בחפירות בעִזְבְּת צַרְטַה - יישוב קדום קטן ואתר ארכאולוגי ביער ראש העין [2], נמצאו חמש שורות הכוללות שמונים ושלוש אותיות, הכוללות את כל אותיות האלף-בית בכתב עברי קדום, בשלב מוקדם של התפתחות כתב זה מאלפבית פרוטו-כנעני [3]. לדעתו של הארכיאולוג אדם זרטל, אם בכפר קטן כעזבת-צרטה היתה קיימת ידיעת האלפבית העברי הקדום, הרי שידיעה זו היתה נחלת רבים. בסקר הר מנשה נמצא כלי חרס שעליו חריטה (=חרותת) עם האותיות 'שמנ' או 'נמש' באתר מתקופת ההתנחלות (ח'ירבת תנין), שתוארכה על-ידי החוקר אנדרה למר למאה ה-11 או ה-12 לפנה''ס [4].

וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד

בני ישראל נצטוו לשים על האבנים סיד [ַשִּׂיד]. נחלקו המפרשים לשם מה היה צורך לשים סיד על האבנים. החזקוני מפרש: "וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד, להשכיב הסיד בין שורה לשורה לחברן זו לזו, כענין בנין שאר האבנים" (שם). לדעת החזקוני [5] הסיד שימש מעין מלט או טיט שמניחים בין האבנים לחבר אותן יחד ולהקים מהן מבנה או קיר. לעומת זאת, הרלב"ג מפרש: "וצוה לשדותם בשִּׂיד, כדי לכתוב עליהם כל דברי התורה הזאת באר היטב ,כמו שאמר אחר זה; והנה הרצון באומרו באר היטב הוא שיהיה הכתב מבואר וניכר" (שם). לדעת הרלב"ג מטרתו של השִּׂיד לשמש רקע לכתיבה על גבי האבנים כדי שהכתוב עליהן יהיה בולט, מובן וקריא – "בַּאֵר הֵיטֵב" (כז, ח).

הסיד - המופק ע"י שריפה של אבן גיר, שימש הן כמלט והן כחומר צביעה לבן. כדי להשתמש בסיד כמלט היו מערבבים אותו עם חול או חצץ. מלט הסיד הוא אחד מחומרי המליטה הראשונים בהם בוצעו עבודות בניה בתרבות האנושית ונעשה בו שימוש כבר בעת העתיקה. השימוש הידוע הראשון לסיד הנו אטימת בורות מים [6]. מכאן גם נובעת האימרה "בּוֹר סוּד [=סיד] שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה" (אבות פרק ב, משנה ח). "רבינו בחיי" עמד על כך, שהתורה ציוותה לכתוב את התורה דווקא על הסיד, חומר העמיד במים: "ושדת אותם בשיד - לא אמר בגיר כענין (ישעיה כז, ט) 'כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת', אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים מה שאין כן בגיר הנימוח, ולכן אמר בשיד למען יעמדו ימים רבים" (כז, ב).

בארץ ישראל נתגלו בורות (או משריפות) ששימשו לייצור הסיד בתקופות שונות; למשל, באזור שכם (בו נמצאים הר עיבל והר גריזים) נמצאו בורות סיד בהר כביר המצוי מצפון לאלון מורה [7]. יש לציין, כי ממצא של חתיכות או כתובות סיד, מהתקופה בה נבנה המזבח של יהושע בהר עיבל, נחשב לנדיר, לא משום שלא היה בשימוש אלא משום שעל פי רוב לא נשתמר עד ימינו. בהקשר זה, יש להזכיר את "כתובת בלעם" שנמצאה במבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם" [8].

[1] דברים כו, א, דיבור המתחיל: "התועלת הששית".

[2] יש המזהים את עזבת צרטה עם היישוב אבן העזר המוזכר במקרא ולכן מכנים את הכתובת שנמצאה באתר (להלן) בשם "כתובת אבן העזר". להרחבה ראה באנצ' יהודית – המכלול בערך "עזבת צרטה".

[3] נקרא גם פרוטו עברי. כתב בו כל ציור מייצג את העיצור הראשון במילה המהווה את פירוש הציור.

[4] בספר "עם נולד: המזבח בהר עיבל וראשית ישראל", מאת אדם זרטל, עמ' 161, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.

[5] אפשרות זו מובאת גם בירושלמי סוטה פרק ז הלכה ה'.

[6] ראה גם מאמר בפרשת יתרו "כבשן סיד".

ראה גם בהמכלול - האנציקלופדיה היהודית בערך "סיד".

[7] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלון מורה", בפיסקה "אתרי טבע ונוף".

[8] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "כתובת בלעם".

וכן מאמר בפרשת בלק, "כתובת בלעם".

בגדים חסיני-אש

תוויות: כימיה / החומר, פרשת כי תבוא, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

המדרש על הביטוי המופיע בפרשתנו "לא בלו שלמותיכם" (כט, ד) מציין שישנו בגד שאינו נשרף באש. החומר הנזכר במדרש, שאינו נשרף באש מזוהה עם האזבסט.

נאמר בפרשתנו, שארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ולא היו צריכים להחליף את בגדיהם: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ" (כט, ד). במדרש דברים רבה, דורשים על הבגדים שלבשו בני ישראל כך: "לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם - רבי אליעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי שמעון בן יוסי חמיו … אמר לו (רבי אליעזר): ולא היו צריכין [הבגדים של בני ישראל] תכבוסת ? אמר לו (רבי שמעון): הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו (רבי אליעזר): ולא היו נשרפים מן הענן שהוא אש? אמר לו (רבי שמעון): אל תתמה על זו, אסיטון הזה אין מגהצין אותו אלא באש אף בגדיהם שהיו מעשה שמים היה הענן שף בהן ואינו מזיקן" (פרשה ז, יא). ממדרש אנו למדים שהעננים היו מכבסים את בגדיהם של בני ישראל בתקופת נדודיהם מדבר.

המדרש מציין בגד המכונה "אסיטון", שהוא חסין אש. מהו אותו בגד "אסיטון" שמגהצין אותו באש ואינו נשרף? בספר "מוסף הערוך [1]" מבאר בערך "אמיינטון": "במדרש שיר השירים פסקא נפת תטופנה, צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באוּר; פירוש בלשון יווני ורומיי מין אבן הניטווית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצים אותה באור". לפי זה, מוכח, שהגירסא הנכונה היא "אמיינטון" ולא "אסיטון", מהמדרש בשיר השירים רבה, שהוא זהה בעניינו לזה שהובא לעיל, אלא שהגירסא בו שונה: "אמר ליה ולא היו צריכין תכבוסת? אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצן. אמר ליה ולא היו נשרפים? אמר ליה צא ולמד מן אַמִיינְטוֹן הזה שאינו מתגהץ אלא באוּר" (שיר השירים רבה, פרשה ד, ב). מהו "אמיינטון" והאם הוא לא נשרף באש?

מינרל אזבסט - חומר חסין מאש.
מתוך ויקיפדיה

בספר ה"ערוך החדש[2]" פירש: "אמיינטון - amiantos (אזבסט ביוונית), מין אבן שמפרידין אותו לחוטין והבגד הנעשה ממנו כשהוא מלוכלך מגהצים אותו באוּר (=אש) וטהר". א"כ האמינטון הוא אחד ממיני האזבסט, עליו נרחיב בשורות הבאות.

האזבסט – חומר חסין אש

אזבסט הוא שמה של קבוצת מינראלים המצויים בצורת עורקים בתוך סלעים אחרים. חומר האזבסט מכיל לרוב גם חומרים זרים, כתחמוצות של מגנזיום וסידן ולעיתים גם ברזל. את האזבסט חוצבים מתוך בורות גדולים ופתוחים. החומר המתקבל אינו קשה ומוצק כמו חומרים מינראליים אחרים, אלא הוא עשוי סיבים רכים, המזכירים משי. אורכו של סיב כזה יכול להגיע ליותר מ-60 סנטימטרים. כיוון שהאזבסט עשוי סיבים, אפשר לארוג ממנו יריעות, כאילו היה צמר או כותנה.

לסיבי האזבסט צרוף של תכונות מכניות וכימיות שאינו מצוי במחצבים אחרים. סיבי האזבסט הם בעלי חוזק מכני ניכר, אינם נשרפים והם מגלים כוח בידוד לגבי חשמל, חום וקול. האזבסט יכול לעמוד גם בטמפרטורות שבין 1,000 ל-1,500 מעלות צלזיוס. סוגים מסוימים שלו יכולים לעמוד אפילו בטמפרטורות של 2,500 מעלות[3].

האזבסט משמש לאדם לצרכיו כבר מאות שנים. במקדשים קדומים היו משתמשים בו להתקנתן של פתילות ללפידים. שלא כפתילות רגילות, העשויות כותנה, פתילות האזבסט אינן נשרפות. הקדמונים הכינו מאזבסט מטווה בלתי נשרף; אצל פליניוס הוא מוזכר ששימש להכנת תכריכי גופות מתים נשרפים[4].

מחירו של האזבסט היה יקר מאוד ורק במאה ה-19 ירד מחירו בצורה משמעותית, כך שניתן היה לנצלו בכמויות גדולות גם בתעשייה, לצורכי כיבוי אש או מניעתה. כיום משתמשים באזבסט להתקנת אותם חלקי מכוניות, המתחממים מאוד בשל החיכוך, כגון רפידות הבלמים והמצמד. מאזבסט מתקינים גם ציפויים לדוודים, לוחות חסיני-אש לציפוי בניינים וגגות[5], ותלבושות-מגן.

כאמור, בחז"ל האזבסט מוזכר בעיקר בשם "אמיינטון", ממנו הכינו מטווה חסין-אש [6]. כנראה, הרבו להשתמש בו בימיהם, עד כי בררו את דינו, אשר השורפו בשבת חייב משום מלבן [7], אחרי כי שריפתו זו היא כביסתו ולבונו: "רב כהן בשם רבנן דקיסרין: המיינטון חייב משום מלבן" (תלמוד ירושלמי, שבת ז, ב). הירושלמי מחדש, שכיבוס בגדים אסור בשבת, לא רק על ידי מים אלא גם באמצעות האש. ירושלמי זה, הובא ב"ביאור הלכה" [8], כראייה לכך, שבגדים שדרכם להתנקות על ידי האש, אם עושה כן בשבת, חייב משום מלבן.

"צמר סלמנדרות" חסין אש

"צמר סלמנדרות" הוא כינוי לאזבסט. האזבסט מכונה כך, בשל המיתוס שגופה של הסלמנדרה הוא חסין אש, עד כדי כך, שאם אדם סך את גופו עם דמה של הסלמנדרה הוא הופך להיות חסין אש. מיתוס זה רווח אצל אומות העולם והוא מובא גם בספרות חז"ל [9]. בפירוש "מתנות כהונה" (דברים רבה, סוף פרשה ז) הסביר ש"אסיטון" הוא "בגד עשוי מצמר סלמנדרא, שהוא מין חיה שנבראת במקום שבוערין בו אש שבע שנים [10]". כאמור, ה"אסיטון" הוא ה"אמיינטון" והוא האזבסט החסין אש [11]. מקורות רבים מציינים את העובדה שהסלמנדרות אינן מקור של סיבים חסיני אש אלא של חומר אותו ניתן להפעיל על סיבים אחרים על מנת להעניק להם עמידות בפני אש.

מה שהביא כנראה למיתוס זה, הוא כנראה ההרגל של הסלמנדרה לנוח ביום בתוך בולי עץ. תארו לעצמכם שאתם יושבים מול אש הרוחשת בקורות עץ, ומוסיפים עוד בול עץ שזה עתה הובא, ואז, דקות מעטות לאחר מכן, רואים מחזה מדהים - סלמנדרה מגיחה מן הלהבות. יש שהסבירו, שהנוזל הלבן שסלמנדרה פולטת כאשר היא פוחדת והופך את עורה להיות לח, עורר את הרעיון שהסלמנדרה יכולה לעמוד בכל חום ואפילו לכבות שריפות[12].

[1] בספר "מוסף הערוך" - תוספות והגהות מרבי בנימין מוספיא (1606-1675) לספר הערוך לרבי נתן בן יחיאל מרומי, אמשטרדם, [תט"ו 1655], בערך "אמיינטון". ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[2] ספר המשביר או ערוך החדש: אוצר כולל כל המלים שבתרגומים ש"ס, בבלי וירושלמי ומדרשים, יוסף בן בנימין דב שינהק

דפוס נ. שריפטגיסער, וורשא, 1858, חלק ראשון, אות א, ערך "אמיינטון", דף טז עמוד ב.

[3] ע"פ האנצ' הבריטניקה החדשה לנוער בערך "אזבסט", כתר הוצאה לאור בע"מ, 2002.

[4] ראה גם אנצ' העברית בערך "אזבסט".

[5] על מחלות הנגרמות ע"י אזבסט, ראה בויקיפדיה בערך "אזבסט" בפיסקה " מחלות הנגרמות ע"י אזבסט".

[6] בספר "מעם לועז" מובא מדרש מעניין שמקורו: "ספר חוט של חסד בשם ספר שהובא מקרוב מנהר סמבטיון":

"יש מקומות של הרים גבוהים ובראש ההר יש מין עוף קטן. מה עושים בני המקומות האלה, הולכים לשם ומבעירים אש בתחתית ההר, ומתוך החמימות יורדים העופות האלו שם בתחתית ההר, ומקננים שם ואורגים יריעות גדולות של כל מיני גוונים כדרך שעושה השממית, ומהם לבושים למלכים. וכשרוצים ללבן אותם מעבירים אותם באש ושורפים אותם היטב עד שמתלבנים וחוזרים כבתחילה. וזהו נס שעשה ה' לבני ישראל במדבר".

יש מהקדמונים שחשבו שמקורו של האזבסט הוא מעופות מיוחדים [אולי בשל תכונותיו המיוחדות?] בעוד שבמציאות הוא מופק מסלעים בהרים. האזבסט קרוי גם בשם "פשתן ההרים", ויש מינים הקרויים בשמות: "עור ההרים", "שעם ההרים" ו"עץ ההרים" .

[7] מלאכת הליבון היא מלאכת ניקוי הצמר או הפשתן והלבנתם כדי לעשות מהם בגדים. תולדת מלאכה זו היא כיבוס בגדים כדי לנקותם (רמב"ם שבת ט, י-יא).

[8] משנה ברורה על אורח חיים שב, סעיף ט ד"ה מותר.

[9] בין המקורות: תלמוד בבלי חגיגה כז, א; חולין קכז, א; ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-12, גרמניה) סימן אלף יד.

[10] אמונה זו, שניתן לעשות מסלמנדרה בגד חסין אש, מופיעה כבר בילקוט תהלים (רמז תרצא) ובזוהר ויקהל (דף ריא, ב) וכנראה מהם לקח בעל "מתנות כהונה" את הרעיון לפירושו הנ"ל.

[11] ע"פ "מבחר כתבים" מאת רבי מתתיהו שטראשון, במאמר על "אמיינטון" עמ' רנ-רנב, הוצאת מוסד הרב קוק, 1969.

[12] ראה במאמר "ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – סלמנדרה כתומה" (חגיגה כז, א) מאת ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי.

ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Salamanders in folklore" (=סלמנדרה בפולקלור).

אקוסטיקה בהר גריזים ובהר עיבל

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת כי תבוא

מאת: אורן סעיד

אחת הסיבות שהר גריזים והר עיבל נבחרו לאמירת הברכות והקללות, היא בשל תכונות אקוסטיות הקיימות באזור שהם שוכנים.

בפרשתנו (פרק כז) אנו קוראים, על הברכות והקללות, שמצווים הלוויים לומר על הר גריזים והר עיבל ,לאחר שבני ישראל יעברו את הירדן כדי לרשת את ארץ ישראל. המשנה במסכת סוטה (ז, ד) , ראשית, מציינת את המיקום של הר גריזים (881 מטר) והר עיבל (940 מטר); שני ההרים שוכנים ליד שכם, זה מול זה: "ברכות וקללות" כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שאצל אלוני מורה, שנאמר (דברים יא, ל) "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה, מוּל הַגִּלְגָּל, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה ", ולהלן הוא אומר (בראשית יב, ו) "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה " מה "אֵלוֹן מוֹרֶה" האמור להלן - שכם, אף "אֵלוֹן מוֹרֶה" האמור כאן – שכם" . א"כ ע"פ המשנה, הר גריזים והר עיבל שוכנים בשכם ליד אלון מורה.

ממשיכה המשנה ומתארת את מעמד הברכות והקללות: "ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלווים והארון עומדים למטה באמצע [בין שני ההרים] הכהנים מקיפים את הארון, והלוויים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן [על ההרים]… הפכו [הלוויים] פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה' [שכל 'ארור' האמור בפרשתנו (פרק כז) פתחו בברכה תחילה כלפי הר גריזים] ואלו ואלו [כל ישראל שבהר גריזים והר עיבל] עונים אמן, הפכו [הלוויים] פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה' (דברים כז, טו) ואלו ואלו עונים אמן, עד שגומרים ברכות וקללות" (שם).

מבט על שכם ממזרח כאשר הר גריזים מימין והר עיבל משמאל.
יוצר: Asad112. מתוך ויקימדיה.

רק פעם אחת נוספת נזכר במקרא הר גריזים[1] שבשכם, כאשר בעלי שכם המליכו את אבימלך, בא יותם: "וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר-גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ, וַיִּקְרָא..." (שופטים ט, ז), והמשיל להם את המשל המקסים על העצים שהחליטו למשוח עליהם מלך (שופטים ט). הצד השווה בין שתי התופעות האלו, קבלת הברכות והקללות אחרי שעברו את הירדן, והנאום שנשא יותם לבעלי שכם, הוא, שבשתיהן הקולות היו צריכים להישמע להמון הגדול.

מדוע נבחרו הר גריזים והר עיבל לאמירת הברכות והקללות?

הפרשנים ציינו מספר טעמים. אנו נביא כאן את דברי הרד"ק, שמבאר את החשיבות של העיר שכם. כאמור, הר גריזים והר עיבל שוכנים ליד שכם. בסוף ספר יהושע (פרק כד) מסופר, שבסוף ימיו, אסף יהושע את בני ישראל לשכם, וכרת אתם שם ברית לעבוד את ה' (שם, כה). כתב על כך הרד"ק: "ואספם יהושע שכם ולא שילֹה שהיה הארון שם, אולי על פי הדיבור עשה זה שיכרתו הברית בשכם:

א. כי בו נתעכב אברהם אבינו תחילה כשנכנס לארץ, כמו שכתוב: 'וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה' (בראשית יב, ו).

ב. ועוד כי שם נעשה נס גדול ליעקב אבינו לבדו [נראה שכוונת הרד"ק לנאמר בפרשת וישלח: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אלקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה)] ושיזכרו אותו וידבקו בה' לבדו.

ג. ועוד כי תחילת הנחלה אשר היה ליעקב בארץ ישראל - בשכם היה, שקנה חלקת השדה מיד בני חמור אבי שכם[2]".

א"כ, גם אברהם אבינו וגם יעקב אבינו בעת כניסתם לארץ ישראל, ראשית, מתעכבים בשכם; כך ששכם הופכת לנקודה שמחברת את עם ישראל לכיבוש הארץ[3].

סיבה נוספת, לאמירת הברכות והקללות במקום זה, גילה החוקר אדווארד רובינסון[4]:

לפני כמאה וחמישים שנה ביקר אדווארד רובינסון, אחד מהחוקרים הראשונים של התנ"ך מאנגליה בארץ ישראל, והוא מספר סיפור מעניין. כאשר הלך על שיפוע הר גריזים הוא שמע קולו של נער ערבי רועה צאן, שקרא לעזים שלו. הוא הסתכל סביבו כדי לאתר את רועה הצאן הצעיר על ההר, אך לשווא. ופתאום הוא ראה אותו. הנער לא עמד על הר גריזים אלא על הר עיבל מול הר גריזים, ולמרות המרחק הרב קולו נישא בלי קושי מהר אחד לשני. רובינסון הרים את קולו וקרא לנער הזה, והלה שמע אותו בלי קושי. רובינסון הכיר תיכף ומיד שבשני ההרים האלה ישנה תכונה מיוחדת של אקוסטיקה שמאפשרת נשיאת הקול באופן יוצא מהכלל. הוא עשה ניסיונות שונים ונוכח לדעת שאמנם כך הדבר, וכתב בספרו שהוא בטוח שזה אחד מהמקומות הנדירים בעולם, אם לא המקום היחידי, שקולותיהם של שני אנשים העומדים בגיא בין שני ההרים יכולים להישמע באזני אנשים העומדים על שני ההרים[5].

[1] על המחלוקת בזיהוי הר גריזים, ראה "המכלול – אנציקלופדיה יהודית" בערך "הר גריזים".

[2] להרחבה ראה מאמרו של הרב איתן שנדורפי, "הברכה והקללה בהר גרזים ובהר עיבל", ניצני ארץ יז, מרכז הרב, תשע"ב. המאמר המקוון באתר "ספריית אסיף" - ספריית כתבי עת מבית המדרש הדתי-לאומי.

[3] יש להעיר, הר גריזים והר עיבל נבחרו להשמעת הברכות והקללות, לא בשל קדושתם ולכן הם לא נזכרים יותר בקשר לכל דבר שבקדושה. רק השומרונים הפכו את הר גריזים להר הקדוש להם. על השומרונים, ראה מאמר בפרשת ויגש "מוצא השומרונים".

[4] ע"פ מאמרו של פרופ' ל.י. רבינוביץ, מחניים קטז עמ' קסב-קסג. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית. בבטאון תורני זה פורסמו מאמרים ומחקרים בתחומי היהדות וההיסטוריה היהודית.

[5] ראה גם, "The Bible cyclopædia: or, Illustrations of the civil and natural history of the sacred writings" by William Goodhugh and William Cooke Taylor, 1841 , בערך "ebal, mount".