זיהוי ה"שֵש"

 מאת: אורן סעיד

בין הדברים שנצטוו בני ישראל לתרום עבור מלאכת המשכן הוא ה"שֵש". נחלקו הפרשנים האם מדובר בפשתן או במשי או בפתילת המדבר.

פרשתנו פותחת בעניין התרומה למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו בני ישראל לתרום למשכן הוא ה"שֵש": "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (כה, ד). רש"י במקום מסביר: "השֵש - הוא פשתן". יריעות המשכן נעשו  מה"שֵש": "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי" (כו, א).  גם חלק מבגדי הכהונה: הכתונת, המצנפת האבנט והמכנסיים היו עשויים מפשתן [1]. חכמים למדו מפסוקי התורה, שכל מקום שנאמר בו 'שֵש' או 'שֵׁשׁ מָשְׁזָר' צריך שיהיה כל חוט עשוי משישה חוטים דקים שזורים, שאם לא כן - הבגד פסול [2]. המלב"ים מציין שלכך נקרא הפשתן בשם 'שֵש' בשל המנהג לכפול את חוט הפשתן בעת האריגה כפול שש: "ויקרא שֵש על שהיה דרך לכפול חוט הפשתים בעת האריגה לששה..." (ויקרא ו, ג).

הגמרא ביומא (עא, ב)  לומדת  ש"שֵש" הוא פשתן, כי בפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול (שמות לט, כז-כח),  כתוב גם "שֵש" וגם "בַד", ודורשים: "דבר העולה מן הקרקע בד בד";  בצמח הפשתן  כל גבעול צומח לבדו כלומר,  אין לו בדים וענפים כעצים, אלא עלים ופרחים.

הפשתן הוא ממשפחת הפשתיים. הסוג "פשתה" כולל כ-200 מינים, הגדלים באגן הים התיכון, במערב אסיה ובצפון אמריקה. בארץ ישראל גדלים כתריסר מיני פשתה; הפשתה השעירה, בעלת הפרחים הוורודים והגדולים היא הנפוצה והבולטת שבהם.

צמח הפשתן. אחד הפירושים ל"שש".
מתוך ויקימדיה

הפשתה היא מצמחי התרבות העתיקים וגידולה היה נפוץ במצרים העתיקה; בעיקר היו ידועים אריגי הפשתן המצריים, הדקים והאווריריים[3]. עד כמה היה הפשתן דק, זאת אנו למדים מהגמרא בגיטין (נט, א)  המספרת, שהעשיר הגדול ששמו "בוניים בן בוניים", שיגר לרבי ארבעה בגדים עשויים  פשתן דק וטוב: אחד הבגדים היה טלית גדולה, שלאחר קיפולה היה נפחה תופס כאגוז וחצי!

גם בארץ ישראל יצרו בגדי פשתן עדינים. המדרש בבראשית רבה, מלמד אותנו כי תעשיית האריג, שהיו מייצרים בבית שאן אריג, הצטיין בעיבודו העדין: "ר' יוחנן אמר: "כלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן אם מתפחמין קימעא הן אבודין" (בראשית רבה פרק יט, אות א). על פרט אחר עמד ר' זעירא, בתלמוד הירושלמי, שאמר: "כלי פשתן הדקין הבאין מבית שן, ככלי צבעונין הן" (ירושלמי כתובות פרק ז, הלכה ט).

עיקר שימושו של הצמח הוא בסיבים המצויים בגבעולו שמהם מכינים את חוטי הפשתן. מזרעי הפשתה  ניתן להפיק שמן משובח. הפשתן בלשון המקרא וחז"ל קרוי גם "פשתים", "בוץ" ו-"כיתנא"[4] (בארמית).

הסיבים מרוכזים בעיקר בקליפת הגבעול והם עשויים בעיקרם תאית. לאחר שיבשו הגבעולים מוציאים מהם את הסיבים בתהליך ממושך הכולל השריית הגבעולים עד לריקבונם, לאחר מכן חוזרים ומייבשים את הגבעולים ומנפצים אותם ע"י הכאה ואח"כ סורקים אותם במסרקות מיוחדים מן הנעורת.

כשעלה יוסף לגדולה, הלבישו אותו "בגדי שש" (מא, מב). בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" כותב: "בגדי שש – פירש רש"י דבר חשיבות הוא במצרים, ויש מקשים ממה שפירש בפרשת בראשית: 'פישון –  הוא נילוס ונקרא על שם שמגדל פשתן' (בראשית ב, יא), מכלל דפשתן היה מצוי במצרים. ונראה לומר דודאי מגדל פשתן והיה חשוב יותר מכל הארצות ומתוך חשיבותו היה יקר וזה שאמר רש"י ז"ל חשיבות הוא במצרים; ועוד יש לומר דפשתן דקאמר התם היינו קנבוס, כמו "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו) דפירש רש"י קנבוס, ושש דהכא היינו כיתנא (=פשתן), והא לא היה מצוי במצרים" (שם). "בעלי התוספות" מקשים, אם הפשתן היה כל-כך מצוי במצרים, אז הוא היה דבר זול, וא"כ איך הלבישו את יוסף המנהיג, בבגדים זולים עשויים מפשתן? הם מתרצים שני תירוצים:

תירוץ ראשון: הפשתן שגידלו במצרים היה חשוב ומיוחד ולכן היה ראוי להלביש את יוסף בבגדים העשויים מפשתן מיוחד זה. כפי שציינו לעיל, במצרים העתיקה, היו אריגי פשתן דקים ואווריריים.

תירוץ שני: הפשתן שרש"י ציין שגדל בסביבת הפישון (=הנילוס), הכוונה לקנבוס [5] ולא לפשתן, כפי שרש"י פירש  את הפסוק: "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו) שהכוונה לקנבוס. הקנבוס הוא זה שהיה מצוי במצרים, אבל הפשתן לא היה מצוי, ולכן הלבישו את יוסף בגדי פשתן. הסיבה להחלפה של הפשתן בקנבוס היא משום שבתקופות מסוימות הפשתן לא היה  כל כך מצוי ולכן  השתמשו בקנבוס כתחליף לפשתן.

אף כי גידלו פשתן בארץ בתקופת המשנה, נראה כי יבולו לא סיפק את צרכי הישוב[6]. המשנה מציינת (כלאיים, פרק ט, משנה ז) כי בגדים גסים ונעליים שהובאו מ'מדינת הים' היו עשויים קנבוס. הירושלמי מעיר בקשר לכך הערה על מצב האמוראים שעה שהפשתן דחק את רגלי הקנבוס: "בראשונה שלא היתה הפשתן מצויה בכל מקום (השתמשו בכלי קנבוס), אבל עכשיו שהפשתן מצויה בכל מקום (חזקתם שהם מפשתן)" (ירושלמי כלאיים, פרק ט, הלכה ד).

ה"שש" הוא המשי?

ה"שפתי חכמים" (שם) מביא פירוש שה"שש" שממנו היו עשויים בגדי יוסף הוא המשי: "והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי השש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן".

האברבנאל לפרשתנו מסביר בניגוד לרוב הפרשנים, ש"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" (כה, ד) - הם כולם ממשי[7] (ולא צמר).

האם היה המשי ידוע בתקופת שלטון יוסף במצרים ובזמן הקמת המשכן[8] ?

מולדת המשי היא סין, וכבר בימי קדם, באלף השלישי  לפני הספירה, ידעו הסינים להפיק את קוריו של זחל טוואי המשי ולטוות מהם חוטים. הם שמרו בקנאות על סוד ייצורם של בגדי המשי הססגוניים, הרכים והמבריקים, אך במשך הזמן למדו לייצר משי גם בהודו ובפרס.

בספרות המערב נזכרת לראשונה ע"י אריסטו טווית המשי באי היווני קוס במאה הרביעית לפני הספירה. בשנת 140 לפני הספירה הועברו ביצי טוואי המשי וזרעי התות למדינת KHOTAN  דרומית לסין, משם להודו, דרך קשמיר ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרס. במשך מאות שנים, הפיצו את המשי שיירות של סוחרים (בעיקר מפרס) מסין לאזורים אחרים.

לגבי גידול המשי בארץ ישראל, קשה לקבוע את תחילתו, הוא תלוי בגידולו של עץ התות, אשר תולדותיו אינן ידועות.

במשנה ובגמרא מוזכרים כמה מיני משי:

1. כלך (משנה שבת פרק ב, משנה א) וגושקרא (שבת כ, ב) שהם מיני משי גרוע או פסולת משי.

2. שירא, שיראה ושיראין (שם)  - הוא מין משי טוב.

3. מטכסא (בבא קמא קיז, ב) - הוא משי מובחר.

4. פרנדא (סוטה מח, ב) - הוא משי יקר שמבריק ביופיו.

5. סיריקון (יומא עב, ב) - הוא משי מצוייר ברקמה.

אם כן,  ברור שלחכמי המשנה והתלמוד היה ידוע המשי. אם כי אפשר שאחדים מאותם שמות (המוזכרים בחז"ל, לעיל) מתייחסים למשי שהופק מפקעות משי של מיני זחלי טוואים אחרים המצויים באזורנו, ולא למשי שהופק מזחל טוואי המשי הסיני[9].

לעומת זאת, לאור הידוע לנו,  לא ברור כל כך  שהמשי הסיני היה נפוץ  באזורנו כבר בתקופת יוסף ובתקופת המשכן. יתכן שגם בתקופות אלו מדובר במשי שהופק ממיני זחלי טוואים אחרים ולא למשי שהופק מזחל טוואי המשי הסיני.

פתילת המדבר עם פשתן

ברצוני לסיים בדעה נוספת לגבי זיהויו של ה"שש" - דעתו של ד"ר זוהר עמר, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן[10].

פרופ' זהר עמר מספר: "יום אחד קראתי את תרגומו הערבי של רס"ג (ר סעדיה גאון) לתורה. כשהגעתי לפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול, ראיתי שבכל מקום שכתוב 'שש' או 'בוץ' הוא מתרגם 'עשֻׁר'. ניסיתי לאתר את מקור המלה, ופתאום נזכרתי כשהייתי מדריך טיולים באזור ים המלח נתקלתי בצמח בשם זה, מה שנקרא היום 'פתילת המדבר' [11]. 

פתילת המדבר הגדולה בעין פשחה.
יוצר: י.ש.
מתוך ויקימדיה

חפשתי בספרים מתקופת רס"ג, ושם תיארו את 'עשֻׁר' כצמח שהכינו ממנו בדים, שתיאורו דומה להפליא לפתילת המדבר. זו היתה תגלית, שכן עד אז סברו החוקרים ופרשני המקרא שבוץ ושש הם פשתן! פרופ' פליקס אמר שזו אכן תגלית יפה, אך בלתי אפשרית ; הוא אמר שאי אפשר ליצור מזה חוטים ואריגים.

פניתי למומחית  לטוויה, טוני פרידמן, וביקשתי שתנסה להכין לי אריג מפתילת המדבר. היא הסכימה, ויצאתי לקטיף מרוכז של הצמח. כל הבית התמלא לי בפקעות של פתילת המדבר. הבאתי לה אותן, ואחרי ארבעה חודשים היא התקשרה ואמרה: 'בחיים לא ראיתי חומר כזה, הוא כל כך חלק שבלתי אפשרי לטוות ממנו חוטים. אני מרימה ידיים'. ובכל זאת, היא המשיכה לנסות. מוצאי שבת אחד היא התקשרה ואמרה: 'הצלחתי'. הכנו את האריג בשילוב עם פשתן, מה שנתן לו חוזק. התוצאה היתה אריג מבריק ומלכותי, שללא ספק מתאים להיות בגד של הכהן הגדול. בסיום הפרויקט הרגשתי שסגרתי מעגל גדול".

יש לציין,  שלפי רס"ג לא הייתה סתירה בין מסורת חז"ל הרואה בשש את הפשתן ובין זיהוי העשֻׁר (תפוח סדום), שהרי לפי פירושו [12] הוא נכלל במיני הפשתן, ובלשונו: "כל שש וכל בד הוא סוג של פשתן, שקוראים לו אלעשר".

---

[1] למדים זאת מהמילה 'בד' הנזכרת בעשיית בגדי כהונה, כגון: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד" (שמות כח, מב)  - הוא פשתן. ראה יומא עא, ב; זבחים יח, ב וברש"י שם.

[2] יומא עא, ב וכן רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יד.

[3] ע"פ אנצ' לנוער, הוצאת יבנה, תל אביב, 1995, בערך "פשתן".

[4] המונח 'כותנה' (Cotton) בא משמה של הפשתה בארמית - 'כיתנא', והשתרש בכל השפות.

[5] צמח שסיביו חזקים, ומכינים מהם חבלים, מפרשים ואריגים. השרף המופק מחלקיו השונים משמש כסם משכר - הוא ה"חשיש".

[6] ע"פ "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, הוצאת מסדה בע"מ, 1968, עמ' 284.

 [7] ועיין תורה שלימה פרק כה אות מז מה שהקשה עליו.

[8] ע"פ ספר "סדר הדורות", תקופת שלטון יוסף היה בסביבות שנת 2250 ליצירה, והקמת המשכן היתה בשנה השנייה ליציאת מצרים, 2449 ליצירה.

[9] "החי בארצות המקרא", ש. בודנהיימר, חלק ב, תשט"ז, עמ' 313. ראה גם בספר "חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה והתלמוד", חלק ראשון: הארג ותעשיית הארג,  א.ש. הרשברג, ורשה תרפ"ד, עמ' מב-מז.

[10] כפי שהובאה בעיתון "בשבע" בתאריך יג בשבט תשס"ד (5.2.04). ראה במאמר "זיהוי השש על פי רב סעדיה גאון", ד"ר זהר עמר, בדף השבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אונ' בר-אילן, מספר 588, פרשת תצוה, תשס"ה.

[11] הצמח עשֻׁר ידוע בספרות הערבית לדורותיה ומזוהה עם הצמח הנקרא בימינו בשם "פתילת המדבר הגדול" (Calotropis procera)  או בשם העממי הראוי לו יותר: "תפוח סדום".

[12] י. רצהבי, פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' קנב.

© כל הזכויות שמורות למחבר