תפוח בדבש

 מאת: אורן סעיד

מספר תשובות ניתנו לשאלה, מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה.

בליל ראש השנה נהוג לטבול תפוח מתוק בדבש. לאחר טבילת הפרי בדבש נהוג לומר "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מנהג זה מבטא את התקווה שהשנה החדשה תהיה מתוקה. המנהג נזכר לראשונה בכתבי המהרי"ל[1], שבהם נאמר: "מנהגא הוא לאכול אחר הקידוש בליל ראש השנה תפוחים מתוקים בדבש והוא היה מברך בורא פרי העץ על התפוח ולא יותר" (הלכות ראש השנה סימן ו). המנהג מובא בהגהת הרמ"א על השולחן ערוך : "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים 'שתחדש עלינו שנה מתוקה' (אבודרהם). וכן נוהגין" (אורח חיים, תקפג, א). מדוע נבחר דווקא התפוח לאכילה בראש השנה?

פריו קודם לעליו

בתלמוד בבלי מסכת שבת נאמר שבני ישראל נמשלו לתפוח, כי הקדימו "נעשה" ל"נשמע", כמו שעץ התפוח מקדים את העלווה ("הנשמע") לפריו (שהוא העיקר, המעשה): "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב 'כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר' (שיר השירים ב, ג)– למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע[2]" (פח, א).

תפוחים בצבעים שונים.
מתוך ויקימדיה

תיאור זה הולם היטב את הזנים הקיימים באזורנו, משום שבארץ ישראל התפוחים נמצאים בחורף בשלכת ולאחריה הראשונים להתעורר הם הפרחים. העלווה מתחילה ללבלב רק לאחר שחלה עיקר הפריחה, ההפריה וחנטת הפרחים. כאשר העץ עומד עם מלוא כסות העלווה, הפירות כבר ניכרים היטב[3].

המחקרים האחרונים מורים שהתפוח כן גדל בארץ ישראל הקדומה. בתקופת המקרא גידולו היה מוגבל, והוא הפך לנרחב יותר בתרבות החקלאית באגן הים התיכון רק בתקופות הקלאסיות. בימי הביניים הייתה ארץ ישראל מפורסמת בתפוחיה המשובחים[4].

טעם ומראה וריח

רבינו יוסף חיים בספרו ה"בן איש חי" כותב טעם אחר לאכילת התפוח בראש השנה: "ונראה לי בסיעתא דשמיא, טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות: טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתנו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה" (בן איש חי, הלכות שנה א, נצבים ד). אנו אוכלים תפוח שנשתבח בטעם ערב, צבעים שונים, וריח טוב, ומבקשים שבאכילתנו את התפוח, נזכה לשפע כללי כמו התפוח. גם בזוהר מצוינת העובדה שהתפוח משובח בטעם, מראה וריח: "אֲבָל הוֹאִיל וּכְתִיב תַּפּוּחַ, בְּכֹלָּא הִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ, בִּגְוָונִין, בְּרֵיחָא, וּבְטַעְמָא" (ספר הזהר, אחרי מות עד, א).

התפוח הוא עץ פרי חשוב ביותר באזורים הקרים והממוזגים של העולם בעבר ובהווה, הגדל היטב בהרים ובאזורים קרים. פריו חמוץ עד מתוק וצבעו ירוק עד אדום.

ריחו של התפוח היה טוב ומיוחד מן האילנות האחרים, על הפסוק: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" (בראשית כז, כז), מפרש רב בתלמוד בבלי: "כריח שדה של תפוחים" (תענית כט, ב). בהשוואה לזני תפוח התרבות המצויים בהווה אין ריחם ייחודי ומיוחד, אך ככל הנראה זני העבר שהיו קרובים יותר לתפוח הבר  שבו ריח הפריחה הוא מתקתק ומושך. בתקופה המוסלמית הראשונה הסופר הערבי ת'עאלבי (961 – 1038 לספירה) ציין את תפוחי 'אלשאם'; הוא ציין במיוחד את הזן שאמי שהיה נפוץ, והיה ידוע במעלותיו השונות. מין זה היה ריחני במיוחד ובעל גוונים שונים כגון: אדום, חום, צהוב, ורוד עם זהוב.

תפוחי הבר וזני התפוחים המבויתים הראשונים היו ירוקים וקטנים (כגודל דובדבן). עם השנים, טעמם של התפוחים הפך מחמוץ לחמצמץ ולמתוק, ובמקביל לתהליך זה גודל זני התפוחים גדלו בהתמדה. בחלק מהזנים המתוקים גם צבעם הפך מירוק לאדמדם ואף אדום.

כיום, קיימים בעולם אלפי זנים של תפוחים מתורבתים, השונים זה מזה בצבע, בטעם, במרקם, בצורה, בעמידותם למחלות ובאורך חיי המדף, ובאקלים אליו הם מותאמים. בצפון אמריקה נפוצים תפוחים מתוקים-חמצמצים, בעוד שבאסיה התפוחים המועדפים הם  מתוקים במיוחד[5].

סגולות רפואיות

תפוחים עשירים במגוון רב של פיטוכימיקלים (תרכובות אורגניות שמקורן בצמחים) שלחלקם יש השפעות אנטי-דלקתיות ואנטי-סרטניות. השפעות אלה נמצאו הן במחקרים ביולוגיים על תרביות תאים והן במחקרים אפידמיולוגיים שמצאו קשר בין תזונה עשירה בתפוחים ובין הפחתת הסיכוי לחלות בסוגים מסוימים של סרטן. אחד הפיטוכימיקלים שמעורב בתהליכים האלה הוא קוורסטין (quercetin) השייך למשפחת הפלאבונואידים. זהו נוגד חמצון שעשוי למנוע נזקים שנגרמים לתאים על ידי רדיקלים חופשיים, דרך מסלולי אותות תאיים שיוצרים תהליכים דלקתיים ותהליכים סרטניים. הקוורסטין אף הוא מפחית תגובות אלרגיות[6].

---

[1] רבי יעקב הלוי בן משה מולין (1355 - 1427). היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'.

[2] ראה פירוש על התורה של ר' צדוק הכהן מלובלין ,"פרי צדיק", ראש השנה, ב, שמביא מדרש זה לביאור הטעם שאוכלים תפוח בדבש בראש השנה.

[3] אמנם ר"ת הקשה "שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות" (שבת, שם, תוספות ד"ה פריו קודם לעליו) ולכן טוען שהתפוח כאן הוא האתרוג. שאלתו של ר"ת עשוייה לנבוע מכך שאולי הכיר זנים שונים שבהם הלבלוב והפריחה מתרחשים בו זמנית או שהתיחס לפרי המפותח ולא לחנטה.

"למה נמשלו ישראל לתפוח – תפוח תרבותי", ד"ר משה רענן, פוקטל הדף היומי, שבת (פח, א).

[4] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב. עמ' 123 – 122.

[5] אנצ' הלכתית-חקלאית, בערך "תפוח-עץ", מכון התורה והארץ.

[6] "אוכלים תפוח ביום ונפרדים מהרופא לשלום?", ד"ר שקד אשכנזי, פברואר 2017, באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר