הר המלך

 מאת: אורן סעיד

מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר: "בָהָר - זה הר המלך" (שם). מקור דברי רש"י הוא במדרש סִפְרֵי על חומש דברים:  "בָהָר - זה הר המלך" (א, ו). הר המלך, בארמית "טוּר מַלְכָּא" (גיטין נז, א) ורש"י מפרש: "מדינה ששמה הר המלך" (שם).

היכן הוא "הר המלך"?

יש מן המקורות הקוראים את השם הר המלך על כל ההר של ארץ ישראל המערבית, למשל, בפרשתנו "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה... (שם) - זה הר המלך" (ספרי, שם), כלומר כל ההר של מערב ארץ ישראל; יש הקוראים בו רק את הרי יהודה, למשל: בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית, נאמר שהר המלך נמצא בחבל ארץ יהודה[1]: "איזהו הר שביהודה, זה הר המלך" (פרק ט, הלכה ב); ויש שמציינים בו את הרי יהודה ואת החלק הדרומי של הרי אפרים - אזור בית-אל, למשל, "אוכלין מבית המלך (= הר המלך) עד שיכלה מבית-אל" (תוספתא שביעית פרק ז, הלכה יב). מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים[2].

מבט-על של הרודיון.
אחד הזיהויים להר המלך.
מתוך ויקימדיה

על הפסוק "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה), מתרגם יונתן: "בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא" (שם), ואילו בכל המקומות האחרים, שנזכר בהם "בהר אפרים", שלא בקשר עם בית-אל, מתרגם הוא: "טוּרָא דְאֶפְרַיִם" או "טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם"; וכך גם רש"י בפירושו לפסוק זה, הוא כותב: "תחת תומר...בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא". גם בדברי המשנה: "וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ [=של שפלת לוד] כְּהַר הַמֶּלֶךְ" (שביעית פרק ט, משנה ב), מרמזים על הר המלך שהוא בהרי אפרים, שהרי אלה הם ההרים הנשקפים על שפלת לוד ממזרח.

הר אפרים, במשמעותו הגיאוגרפית, מכוון להר המרכזי, המשתרע בין יהודה בדרום עד לרצועת העמקים בצפון, כשהכוונה לעמקי זבולון, יזרעאל, חרוד ובית שאן. לדעת רוב הפרשנים ניתן השם להר אפרים, שהתנחל בחלקו הדרומי ובמובלעות שבחלקו הצפוני, המכונות בספר יהושע "הֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (טז, ט) ואשר נפלו בנחלת אחיו הבכור – מנשה. אחרים סבורים שהשם ניתן להר על שם פוריותו[3], דבר המודגש גם בברכות יעקב ומשה[4] (בראשית מט, כה; דברים לג, יג-יד).

מי הוא 'המלך'?

על פי מסורת חז"ל מדובר בינאי המלך, כפי המסופר בתלמוד בבלי מסכת גיטין: "שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" (גיטין נז, א). לפי מסורת זו, היו שם לינאי עיירות רבות, ולפיכך נקרא האזור על שמו, הר-המלך.

יש הסבורים כי מדובר במלך מבית תלמי, אשר שלט גם בארץ -ישראל, והמונח 'הר המלך' מציין את אדמות המלכות[5].ידוע כי חבלי-ארץ נרחבים, נמצאו בידי המלך תלמי כ'אדמת המלכות' והאיכרים שישבו על אדמת אלו נחשבו כאיכרי המלך, כלומר אריסים.

הר המלך - הרודיון[6]

יש הסבורים, כי מדובר במלך הורדוס, והמונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון - הר הורדוס בשוליו של מדבר יהודה[7]. על-אף מעמדו המיוחד וחשיבותו הרבה, הרודיון איננו נזכר במפורש בספרות התלמודית. יתכן כי הדבר נובע מכך שהפרושים לא אהדו את הורדוס, ולפיכך כאשר רצו להתייחס להר של הורדוס, הם הסתפקו במונח 'הר-המלך' והכל ידעו למה הכוונה[8]. מטבע לשוני זה עבר גם לספרות חז"ל.

אחד המקורות הקדומים המזכירים את הר-המלך מצוי בתוספתא: "אילים ממואב עגלים משרון כבשים ממדבר גוזלות מהר המלך" (מנחות ט, ג). התוספתא, מונה את המקומות שסיפקו קרבנות למקדש, מציינת בהם גם את הר-המלך. מסתבר, שגם בארמונו של הורדוס שבהרודיון, גדלו יונים[9], והמקום סיפק גוזלות לקרבנות המקדש. במקומות שונים בספרות המשנה והתלמוד מופיע המונח 'יונים הרדסיות'. בתלמוד בבלי מסכת חולין נחלקו רבי חייא ורבי שמעון במקור השם: "חַד תָּנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת וְחַד תָּנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת; מַאן דְּתָנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס וּמַאן דְּתָנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת עַל שֵׁם מְקוֹמָן" (חולין קלט, ב). רש"י מסביר, שיונים אלו נקראו על שם הורדוס, "שהתחיל להתעסק בגידולן" (שם, ד"ה הורדוס).

המונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון, והתמורות שחלו בהיקפו של הר-המלך מקבילות להתפתחות שהיתה במעמדו של הרודיון.  בתולדות הרודיון אפשר להבחין שלושה שלבים. בראשונה מציין השם את המבצר המלכותי של הורדוס ואת העיר שנבנתה לרגליו. מתוך מקורות של סוף תקופת הבית למדים אנו כי להרודיון ניתן מעמד של טופארכיה (=מונח יווני למחוז),  כלומר העיר הופכת למרכז של טופארכיה והשם הרודיון נקרא על כל המחוז מעמד אדמיניסטרטיבי. זה נשמר להרודיון לפחות עד מרד בר-כוכבא. יותר מאוחר בטלה הטופארכיה הרודיון, ומסתבר כי מיד לאחר המרד סופחה טופארכיה זו לירושלים על-ידי אדריינוס. בדומה לכך אנו מוצאים בספרות התלמודית את התמורות במונח 'הר-המלך' . בשלב הראשון הר-המלך מציין את העיר ואת הטופארכיה, ואילו בשלב האחרון בסוף המאה השלישית ותחילת הרביעית, כאשר הרודיון איננה משמשת עוד כטופארכיה ומעמדה נשכח, איבד גם השם הר-המלך את משמעותו הראשונית, והוא חל על אזור נרחב שכלל שטחים הן בהרי יהודה הן בשומרון.

---

[1] ארץ יהודה הוא באזור מרכז ארץ ישראל, הנכלל בתחומי יהודה ושומרון.

[2] אנצ' יהודית דעת, בערך "הר המלך", מכללת הרצוג.

[3] למשל, פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת שביעית: "בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל" (פרק ט, משנה ב).

[4] "כיבוש הר אפרחם וירושתו", יהודה קיל, "הגיונות במקרא ובחינוך", משרד החינוך, תשנ"ח.

[5] " ארץ יהודה : מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד",  שמואל קליין, תל אביב : דביר, עמ' 41.

[6] רפאל ינקלביץ, ‏הר-המלך - הרודיון, קתדרה 20, יולי 1981

[7] כיום הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים בספר מדבר יהודה. האתר כולל מבצר, העטוי בגבעה מלאכותית, חומות, מגדלי שמירה ולמרגלותיהם עיר קטנה ("הרודיון תחתית") ובה בריכת מים וארמון רחב ידיים שבנה המלך הורדוס בין השנים 22 לפני הספירה ל-15 לפני הספירה, עבורו ועבור אנשי חצרו.

[8] בדומה לכך אנו מוצאים כי כאשר רצו להזכיר את ההיפודרום (מסלול מרוצי סוסים ומרכבות) שבנה הורדוס בירושלים, אין חז"ל מזכירים את שמו של הורדוס, אלא משתמשים במונח 'איסטרטית של מלך' (תוספתא עדויות ג, ד).

[9] "ארץ ישראל ושכנותיה", ישראל זאב בן פינחס הורביץ, ירושלים, תש"ל, ערך הרודיוס.

© כל הזכויות שמורות למחבר

גובהו של עוג

 מאת: אורן סעיד

התורה מספרת לנו התורה מספרת לנו שמיטתו של עוג היתה באורך תשע אמות וברוחב ארבע אמות. מכאן דנו הפרשנים בגובהו של עוג מלך הבשן.

נאמר בפרשתנו: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ, בְּאַמַּת אִישׁ" (ג, יא). התורה מספרת לנו שמיטתו של עוג היתה באורך תשע אמות וברוחב ארבע אמות – "בְּאַמַּת אִישׁ". רש"י מפרש "בְּאַמַּת אִישׁ": באמת עוג. כלומר שהיה אורכה כגודל האמה בגופו של עוג (אמה = המרחק מן המרפק ועד ראשי האצבעות). מסביר ב"שפתי חכמים" מה הכריח את רש"י לפרש שמדובר באמת עוג ולא באמה רגילה של כל אדם ממוצע: "רצה לאמר לפי דאמרינן בגמרא (ברכות נד, ב): 'עוג עקר טורא בר תלתא פרסי' [=עוג עקר הר בקוטר שלוש פרסאות], משמע שגדול מאד היה, וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש, ואי קאי באמת איש אכל אדם (=ואם מדובר באמה של כל אדם), נמצא שלא היה גובהו אלא שמונה אמות דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה, ואם כן איך היה יכול לעקור ההר לכך פירש באמת עוג" (שם).

על פי פירוש זה, מה שהכריח את רש"י לפרש שמדובר באמת עוג, הוא המדרש שמופיע במסכת ברכות (שם), שם מסופר, שעוג עקר הר בקוטר שלוש פרסאות כדי להטילו על מחנה ישראל ולהשמידו, אלא שנמלים ניקבו את ההר וירד לו על כתפיו מבלי שיוכל להשתחרר, כי שיניו גדלו פתאום ולא יכול היה להוציאו מעל ראשו. ברור, שמדובר בתיאור פיוטי, כי לא ניתן לעקור הר ונמלים אינן עושות "חור" בהר. לכן לא ניתן להבין את המדרש כפשוטו, כי הפשט אינו עולה בקנה אחד עם ההגיון והמציאות הפשוטה. אך רש"י הבין את המדרש כפשוטו[1]. גם פרשנים אחרים כגון: ספורנו ואונקלוס הבינו כך ולכן פירשו שמדובר באמת עוג[2].

מטתו של עוג על פי ציור מן המאה ה-18.
מתוך ויקימדיה

 הרשב"ם פירש בדרך אחרת, שמדובר שעוג בהיותו קטן הערש שהיה שוכב עליו היה ערש ברזל, ואורך הערש הזה היה תשע אמות (באמת איש של כל אדם) ורוחבו ארבע אמות. הרמב"ן מפרש שמדובר באמת איש, הגדול בבני אדם כמו בפסוק "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א, ב, ב) והכוונה לגדול שבאנשים ; ומשמע שזו היתה מיטתו הרגילה (לאו דווקא כשהיה קטן).

באבן עזרא מפרש: "באמת איש - באמת כל אדם. והנה הוא כפול, ולא יתכן להיות באמתו, כי מה בא הכתוב ללמד. ועוד שלא יהיה בצלם אדם כלל". לפי האבן עזרא המידות שמובאות בפסוק על מיטתו של עוג, הן באמה המקובלת של כל אדם ממוצע, שהיא מידה ידועה. ועוג היה כפול באורכו מכל אדם, אם כן גם אמתו היה כפולה. ולא יתכן שמדובר בפסוק באמת עוג, באמה כפולה, כיוון שאמת עוג אינה ידועה, מה בא הכתוב ללמד לפיה את ארכו של עוג. סיבה נוספת: אם נשער ארכו לפי אמת עוג הכפולה,  לא יהיה לו צלם אדם, בגלל הפרופורציה המעוותת שהרי אדם שהיחס בין אורך אמתו לגובהו הוא 1:9, צורתו מעוותת. על גלית הפלישתי שגם הוא היה מן הרפאים (דברי הימים א, כ, ד-ח) נאמר: "גבהו שש אמות וזרת" (שמואל א, יז, ד) והוא בערך כפול של אדם ממוצע. א"כ לפי האבן עזרא, גובהו של עוג, היה כפול מגובה אדם רגיל. באופן דומה ביאר זאת בבהירות ובהרחבה גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שני, פרק מז):

"...ואין ערש האדם כפי מידתו בשווה, לפי שאינו בגד שלובש אותו, אלא הערש יהיה תמיד גדול מן האדם הישן עליו, והנוהג הידוע שהוא יהיה יותר ארוך מן האדם בכדי שליש ארכו, ואם היה אורך הערש הזה תשע אמות יהיה אורך הישן עליו כפי הנוהג ביחס המטות שש אמות או יותר מעט, ואמרו באמת איש, רוצה לומר אמת אדם בינוני, כלומר משאר בני אדם, לא שזה באמת עוג, לפי שכל אדם איבריו יחסיים על הרוב, והרי הוא אומר כי אורך עוג היה פי שנים באורך אחד משאר בני אדם או יותר מעט, וזה בלי ספק נדיר באישי המין, אלא שאינו נמנע בשום אופן". גם הרלב"ג מזכיר את פירוש הרמב"ם במורה נבוכים, וכך הוא כותב: "תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה באמת איש, הנכון לפי הפשט כמו שזכר הרב המורה. והוא מבואר, כי אמרו "באמת איש" ירצה בו באמת האנשים והיא האמה הנהוגה, שהיא אמת איש בינוני. ולזה יהיה גובה עוג כמו שש אמות בינוניות או שבע או יותר מעט, לפי הנהוג מאורך המיטה יותר מאורך השוכב בה. ואולם לרז"ל בזה המאמר על צד ההפלגה והגוזמא. ויש לו פנים, זולת מה שיובן ממנו להמון, כמו שביארנו בביאורנו במסכת ברכות על מה שאמרו רבותינו ז"ל עקר טורא בת תלתא פרסי". אם כן דעת הרלב"ג, שהסיפורים במסכת ברכות, המפליגים בגובהו של עוג, הם על דרך הגוזמא והאגדה.

לפי הרמב"ם (וכן דעת הרלב"ג), אורך עוג היה בסביבות שש אמות שהם כ-2.7 מטרים (לפי 45.6 ס"מ לאמה, שיטת הרמב"ם[3]). וזה אפשרי, כי לפי ספר השיאים של גינס, הגובה המקסימלי הוא של: רוברט ואדלו (1940-1918), ארה"ב - 2.72 מטרים.  הוא גם מחזיק בשיא של  הנער הגבוה ביותר אי פעם (זכר)  כשנמדד בגיל שבע עשרה בגובה 2.45 מטרים[4].

וויליאם פרס מאוניברסיטת הרווארד, טוען, שיש חסם עליון לגובהו של יצור הולך על שתיים, שכן אם יהיה גבוה מדי, תסתיים כל נפילה מקרית שלו כתוצאה ממעידה, עילפון וכדומה במוות, כתוצאה מעוצמת החבטה של הראש או עמוד השידרה בקרקע. עוצמת החבטה היא פונקציה של שדה הכבידה ושל גובה היצור[5].

עמידותו של היצור מפני חבטה בקרקע קשה לחישוב, אך על סמך הנחות שונות, כגון צורתו הכללית של היצור (גלילית, עם ראש כדורי פחות או יותר) וחוזק המבנה שלו, בהנחה שהוא עשוי מחומר אורגני, הגיע רוברט מאתיוס (עיתונאי בריטי בעל רקע מתמטי) לביטוי מתמטי שמייצג את הגובה המרבי האפשרי של הולך על שתיים. על כדור הארץ מגיע ערכו של הביטוי לכשלושה מטרים. לכן אי אפשר לפרש שגובהו של עוג, היה בשיעור רב מעל לשלושה מטרים, כפי שמסופר במסכת ברכות (שם) שאורך רגליו עד קרסוליו הגיע ל-30 אמה, וכ"ש שלא מספר קילומטרים.

כנראה גובהם של הענקים והנפילים (בראשית ו, ד) וכן של ענק ובניו - אחימן ששי ותלמי, שהיו בחברון (במדבר יג, כב), היה גדול באופן יחסי לאדם רגיל, אך לא יותר מכשלושה מטרים, כפי שהסברתי לעיל, לגבי גובהו של עוג.

לגבי גובהו של אדם הראשון, שקומתו הגיעה, כביכול, עד לשמים ואף לאחר החטא ש"גדעה קומתו של אדם הראשון ונעשית 100 אמה" (בראשית רבה יב, ה). אין אנו יודעים מה היה טבע העולם בימי אדם הראשון, ועל אחת כמה וכמה שאין אנו יודעים מה טבעו של העולם לפני החטא. לכן לא נוכל להתייחס לגובה זה, יחסית לשיעור הגבהים האפשריים של בני אדם כיום.

לסיכום: לפי האבן עזרא, הרמב"ם והרלב"ג גובהו של עוג היה דומה  לגובהו של גלית - כפול מגובה אדם רגיל. לפי זה, גובהו של עוג היה בסביבות שלושה מטרים, שזה אינו חורג כמעט מהשיעור הקיצוני שאליו יכול להגיע גובה אדם, לפי הידוע לנו כיום.

---

[1] בהקשר המדרש על גובהו של עוג כמלך גדול ממדים, ניתן להבין את הכינוי "אצבע עוג מלך הבשן" שניתן לעמוד אבן הנמצא בכיכר מוסקבה, מגרש הרוסים בירושלים, בסמוך לכניסה לבית המעצר. אורך העמוד הוא כ-12 מטרים, קוטרו הממוצע מגיע ל-1.75 מטרים ומשקלו המשוער הוא כשישים טונות.

[2] מטרת הדרשה היא בדרך כלל ללמדנו מסר רעיוני או לקח מוסרי ולאו דווקא להשלים את התמונה הריאלית-היסטורית. הרמב"ם בפתיחה לספרו "מורה נבוכים", מתייחס למדרשי חז"ל:

"גם ראינו שאם יתבונן בדרשות אלה בור מהמון הרבנים לא יקשה עליו דבר מהן, שכן בעיני הבור הכסיל, המשולל ידיעת טבע המציאות, אין הנמנעות בלתי-סבירות. אך אם יתבונן בהן השלם, איש המעלה, מוכרח הוא לנהוג באחת משתי דרכים: או שיפרשן כפשוטן, ואז תהא לו דעה רעה על האומר ויחשבנו לבוּר - ובכך אין כדי למוטט את יסודות האמונה - או שייחס להן משמעות נסתרת, ואז הוא נחלץ ותהא לו דעה טובה על האומר, בין אם התבררה לו המשמעות הנסתרת של אותה אִמרה, בין אם לא התבררה". היוצא מהדברים הנ"ל, שאיש חכם, אינו חייב לקבל את דברי כפשוטם כאשר הדברים אינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון והדעת, אלא יש לומר שבוודאי יש רמז וסוד בדבריהם למעלה מהשגתנו והבנתנו.

להרחבה על היחס למדרש תמוה זה על עוג מלך הבשן, ראה במאמר "דמותו של עוג בפרשנות האגדה של ימי הביניים", מאת ד"ר אדמיאל קוסמן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מספר 399, פרשת חוקת תשס"א. 

[3] ראה מאמרו של דרור פיקסלר, "מדות ושיעורי תורה בפרוש המשנה לרמב"ם",  באתר "דעת".

[4] ע"פ האתר של שיאי גינס (guinnessworldrecord) בערך "tallest man ever" (=האדם הגבוה ביותר אי פעם). ראה גם בספר "שיאי גינס 2005", מהדורה עברית, כרטא, ירושלים, 2005, עמ' 16-17. רוברט מת בגיל צעיר, בגיל 22, ביולי 1940, בשל זיהום קטלני בכפות רגליו הענקיות.

[5] ראה גם

. “A Mathematical Nature Walk”, by John A. Adam, Princeton University Press, 2011,pages 17-18

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנהר הגדול - נהר פרת

 מאת: אורן סעיד

נהר הפרת מכונה "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר מדוע התורה מכנה את נהר פרת בשם "הנהר הגדול": "עד הנהר הגדול -  מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך. 'הִדַּבֵּק לְשַׁחוָר וְיִשְׁתַּחווּ לָךְ' (= התקרב לשֹר - ויכבדוך) 'קרב לגבי דהינא ואידהן[1]' (=אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו)". התורה מכנה את נהר פרת בתואר "הנהר הגדול", בגלל שהוא נזכר כאן כגבול של ארץ ישראל; ומאחר וארץ ישראל היא חשובה וקדושה, לכן התורה נותנת חשיבות גם לנהר פרת.

נהר פרת מוזכר כגבולה של ארץ ישראל, גם בהבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים, וגם שם התורה מכנה את הנהר בתואר "גדול": "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח); וכן בספר יהושע: "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת..." (יהושע א, ד).

מסופוטמיה.
יוצר: Goran tek-en
מתוך ויקימדיה

יש שפירשו[2] שנהר פרת הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל, למשל, האבן עזרא: "גם פרת כן, והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח" (בראשית ב, יא) ויש שפירשו שהכוונה לגבול הצפוני, למשל, בספר הכוזרי כותב: "הנהר - הוא נהר פרת גבולה הצפוני" (מאמר שני, יד). למעשה הפרת זורם צפונית מזרחית לארץ ישראל (באלכסון, כפי שניתן לראות בתמונה): הפרת נוצר משני נחלים גדולים, שראשיתם בהרי ארמניה, דרך סוריה ומשם דרומה לעיראק ומתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי ונשפך למפרץ הפרסי.

בעיר מסכנה, 85 ק"מ דרום מזרח לעיר חלב, פונה הפרת לכיוון דרום-מזרח, ובקרבת חורבות תפסח הוא נכנס לעירק במרחק 250 ק"מ מזרחה לעיר תדמור. מסתבר, כי קטע זה של הנהר, הפרת התיכון, המפריד בין צפון מזרח סוריה לבין ארם נהרים, הוא המסמן במקרא את גבול היעוד של ארץ ישראל, שהובטח לאברהם למשה וליהושע[3].

פרת – הארוך ביותר במערב אסיה

הפרת נזכר בתורה כנהר רביעי מארבעת הראשים של "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים... וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית ב, י, יד). לדעת חז"ל, "הוא פרת דמעיקרא", הוא הוא הנהר העיקרי היוצא מעדן[4] "שהשלשה נפרדין ממנו" (בכורות נה, ב, ובפירוש רש"י שם). בגלל גדלו וחשיבותו, מכנהו המקרא בשם "הנהר הגדול".

נהר הפרת הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה (מזרח התיכון). אורכו של נהר פרת הוא כ-3,000 ק"מ, עד לחיבור עם נהר חידקל, מתוכם 1,230 ק"מ בטורקיה, 710 ק"מ בסוריה ו- 1,060 ק"מ בעיראק[5].

נהר פרת – סימן לריבוי גשמים בארץ ישראל

כאמור, הפרת מתחבר עם נהר חידקל בשאת אל-ערבי. 450 ק"מ מצפון למקום ההתחברות, ליד ימת הבניה (75 ק"מ צפון מערב לבגדד) מתקרב הפרת אל החדקל עד כדי יצירת "מיצר" ברוחב 50 ק"מ. ב"מיצר" זה, הנמשך לאורך 100 ק"מ מבגדד עד חורבות בבל הקדומה, עמדו לפנים מרכזי התורה המפוארים של יהודי בבל, נהרדעא וסורא ופומבדיתא, מקום מושבם של ראשי הגולה והישיבות הגדולות שבהן נוצר התלמוד ומהן יצאה תורה לכל תפוצות ישראל[6]. שמו העתיק של אזור זה, נקרא מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו, ארץ בין נהרות, והכוונה לנהרות פרת וחידקל. זהו שטח פורה מאוד ומישורי.  האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. הסהר הפורה הוא אזור במזרח התיכון, המצוי כיום בשטחי ישראל, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח טורקיה ומצרים. אזור הסהר הפורה הוא אזור פורה המוקף מדבריות. צורתו - צורת סהר, והוא מוזן על ידי נהרות הנילוס, הפרת והחידקל ובמידה סמלית הירדן[7].

נהר פרת זורם מכיוון צפון-מערב לדרום-מזרח. הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו כאמור, גם את נהר הפרת,  אזורים מיושבים ופוריים בהם יש מים. לכן במסע מבבל לארץ ישראל היו צריכים לעלות לכיוון צפון מערב, ולהיכנס לארץ ישראל מכיוון צפון ארץ ישראל, כדי לעקוף את המדבריות[8]. 

נהר הפרת מקבל את רוב מימיו בצורת גשמים והפשרת שלגים, וכתוצאה מכך, כמויות שיא של מים הם בחודשים אפריל עד מאי. בבבל השתמשו במי הפרת (והחידקל), שהגיעו מכיוון הדרך לארץ ישראל, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל, לכן אמרו בגמרא, ש"מִטרָא במַערָבָא סַהֲדָא רַבָּה פּּרָת" (בכורות נה, ב), כלומר, כשיורד הרבה גשם בארץ ישראל, רואים זאת בכמות המים הזורמת בנהר פרת המגיעה לבבל; וכך מסביר רש"י: "סהדא רבה פרת - פרת יורד מארץ ישראל לבבל וכשהגשמים יורדין בארץ ישראל, סהדא רבה הוי פרת בבבל, שירדו גשמים במערבא, לפי שגדל מחמת הגשמים" (שם).

בביאור הרב שטיינזלץ – אבן ישראל כותב: נראה כי מקורה של אמרה זו, הוא בהקבלה הקרובה בין מזג האוויר בצפון-מערב בבל, בהרי ארמניה וסביבתם - מקורות נהר הפרת, עם מזג האוויר שבארץ ישראל. משום כך, כאשר היו מי הפרת גואים כתוצאה משפע הגשמים בהרי ארמניה וסביבתם (שהרי בבבל עצמה מועטים הגשמים יחסית), הרי זה סימן שגם בארץ ישראל יורדים גשמים עזים[9]. באופן דומה, פרופ' מיכה קלייו מציע[10], שהזיקה בין גשמי ארץ ישראל למאפיין הזרימה בפרת הוא שארץ ישראל (בעיקר בצפונה) ומזרח טורקיה (אגן ההיקוות העילי של הפרת) ניזונים בעיקר ממשקעים שמקורם בשקע הקפריסאי. שקע קפריסאי הוא שקע ברומטרי הקשור למוקד לחץ נמוך, לרוב בעל מאפיינים חזיתיים המביאים לירידת משקעים. לכן המתאם בזמן בין גשמי ארץ ישראל לגשמי מזרח טורקיה הוא גבוה.

לסיכום, נהר הפרת מכונה  "הנהר הגדול" כי לדעת חז"ל הוא הנהר הראשי שיצא מעדן. אכן, נהר הפרת הוא באמת "גדול" באזור, כי הוא הנהר הארוך ביותר במערב אסיה. כמו כן, התואר "גדול", מראה על חשיבות הנהר, בגלל שהוא אחד מגבולות של ארץ ישראל המובטחת, החשובה והקדושה. בנוסף, הדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך אזור 'הסהר הפורה', הכולל בתוכו גם את נהר הפרת, ומכאן סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל.

---

[1] על פי תלמוד בבלי שבועות מז, ב.

[2] להרחבה ראה במאמר "מיקום נהר פרת" מאת הרה"ג חיים שטיינר, באתר "ישיבה".

[3] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[4] הלשון שבה נמנה הפרת שונה מהלשון שבה נמנו שלושת הנהרות האחרים. הלשון שבה נמנו האחרים: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן... וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל..." (בראשית ב, י-יד). לעומתם הפרת מנוי בלשון: "...וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (שם, פסוק יד). הלשון השונה בפרת נדרשת כמתייחסת לנהר שהוזכר לפני כן (פסוק י) בלא שם שיוצא מעדן: "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (שם, פסוק י). הכתוב "הוּא פְרָת" מבאר שנהר זה היוצא מעדן הוא פרת (ראה רש"י, ורבינו גרשום ותוספות ד"ה הוא פרת דמעיקרא, בכורת נה, ב).

[5] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Euphrates" (=פרת).

[6] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג,  בערך "פרת [נהר]".

[7] "המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "הסהר הפורה".

[8] להרחבה ראה במאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" בפרשה זו.

[9] ע"פ שטיינזלץ, מסכת שבת (סה, ב), במדור "העולם". ראה גם ירחון "האוצר" - גיליון טו: אייר תשע"ח, עמודים קעא-קעג, במאמר "האם אפשר הטביל כלים בירדן" מאת הרב יואל שילה. 

[10] "נשאו נהרות קולם – סוגיות בהידרולוגיה תלמודית", פרופ' מיכה קליין, מכללת שאנן, חיפה, תשע"ח – 2018, עמ' 28.

ראה גם בספר "גשם ורוח – מטאורולוגיה ומזג האוויר לאור היהדות", פרופ'  פנחס אלפרט, הוצאת ראובן מס, תש"ע, ירושלים, עמ' 19-21 בנושא "קורלציה עתיקה בין זרימת הפרת וגשמי ישראל".

© כל הזכויות שמורות למחבר

ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות

 מאת: אורן סעיד

חז"ל לומדים שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. ניתן לבאר שארץ ישראל גבוהה יחסית מהארצות מצרים ובבל, מהן עלו לארץ ישראל.

בפרשתנו בסיפור המרגלים נאמר: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ" (א, כה). רש"י מבאר: "ויורדו אלינו  - מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות". מאחר ובפסוק נאמר הפועל "ירד" לציין שהמרגלים יצאו מארץ ישראל למדבר פארן, מכאן שארץ ישראל גבוהה. המקור של רש"י הוא מהספרי: "ויורדו אלינו - מגיד הכתוב שארץ ישראל גבוה מכל הארצות כעניין שנאמר: 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ' (במדבר יג, ל) ואומר: 'וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ' (במדבר יג, כא), ואומר: 'וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן' (בראשית מה, כה)" (דברים כג). מאחר ובפסוקים נאמר הפועל "עלה" לארץ ישראל, מכאן שארץ ישראל גבוהה.

כולנו יודעים, שארץ ישראל אינה המקום הגבוה ביותר בעולם. אם כן מה כוונת המדרש? עיון במספר מקורות ונתונים טופוגרפיים יבהיר ש"ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" הכוונה שארץ ישראל גבוהה יחסית לבבל ומצרים, אותן הכירו חז"ל.  כך גם פירש הנצי"ב  בספרו "מרומי שדה"[1] על הש"ס: "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות - נראה דלאו דוקא, אלא מארצות שסביב ארץ ישראל;  והכי דייק קרא שהביא הגמרא ' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא... מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם' (ירמיה כג,  ח), הרי על כל הארציות כתיב אשר הביא" (קידושין סט, א). הגמרא במסכת קידושין[2] מביאה ראייה לכך שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות מן הפסוקים בירמיה: "אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה (= בבל, רש"י), וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיה כג,  ז-ח). הרי שנאמר הפועל "עלה" לארץ ישראל, יחסית לבבל ומצרים.

ארצות חצי הסהר הפורה.
הנהרות פרת וחידקל עוברים דרכו.
יוצר: Itzuvit
מתוך ויקימדיה

כך גם מבאר רבי אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח[3]", שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, זה יחסית למצרים ובבל: "שאין ספק שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות... וזה, של צפון הוא ארץ בבל וכדאיתא מסכת גיטין[4] (ו, א), ומסכת סנהדרין (ה, א) אמרינן בן אחותי יורד לבבל, וכן (קידושין סט, ב) לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה; לצד הדרום הוא ארץ מצרים וכתיב (בראשית יב, י) 'וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם'..." (פרק שישי).

בבל ומצרים "נמוכים"

א. במסכת תענית (י, א) מבואר שבבל היא נמוכה יחסית לארץ ישראל:

רש"י מבאר שבבל נמוכה מכל הארצות: "מים רבים  - שמשקין שדותיהן דבבל עמוקים מכל הארצות וגשמים מטפטפין ויורדין שם" (שם). בהמשך רש"י מציין שבבל היא נמוכה יחסית לארץ ישראל: "תתאי לא בעו מים  - שמתכנסין כל מימי ההרים לבקעה...וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" (שם). הגמרא אומרת, שרב שהיה מארץ ישראל, אמר שביום השישים לתקופה שואלין את הגשמים, כי בארץ ישראל, שהיא גבוהה, בהרים צריך יותר מים. ואילו שמואל שהיה מבבל, אמר שביום השישים לתקופה אין שואלין את הגשמים (אלא ביום ה-61), כי בבל נמוכה ואינה זקוקה להרבה גשמים כמו בארץ ישראל.

ב. הארצות שבהן נוסדו ממלכות גדולות (ובפרט הישיבות סורא פומבדיתא ונהרדעא שבבבל) ישבו ברובן באזור ששמו העתיק מסופוטמיה (ארץ בין נהרות: פרת וחידקל). זהו שטח בין הנהרות פרת וחידקל הזורמים במרכזה של עירק כיום. זהו שטח פורה מאוד, מישורי, שגובהו נע בערך בין  100 מטרים מתחת לפני הים ל-200 מטרים מעל פני הים.

אם נחבר במפה את מסופוטמיה וארץ ישראל , נקבל חבל ארצות נושבות, היושבות מן המפרץ הפרסי ועד לחצי האי סיני, מעין רצועה דמוית חצי-מעגל. מכיוון שרוב הארצות הנושבות הללו מצוינות בפוריותן, המובלטת על רקע המדברות התוחמין אותן, כינו חוקרים את הרצועה בשם 'הקשת הפוריה'[5].

ג. מצרים היא בעצם רצועה צרה בלב המדבר. רק כ-5% משטחה של מצרים ראוי לעיבוד חקלאי. רוב השטח המעובד משתרע מדרום לצפון כרצועה צרה (שרחבה אינו עולה בד"כ על 20 ק"מ) על שתי גדותיו של נהר הנילוס (ה"יאור"). רצועה זו הולכת ומתרחבת (עד לרוחב מרבי של 150 ק"מ) בדלתא הענקית של הנילוס[6].

כמעט כל אוכלוסיית מצרים בימי קדם, כמו בזמנינו,  מרוכזת על פני כ-3.5% משטחה[7], בדלתא ולאורך הנילוס. גם בעבר התיישבו בשטח זה, שטח פורה מאד, מישורי, שגובהו נע בערך בין  100 מטרים מתחת לפני הים ל-200 מטרים מעל פני הים.

"עלייה" ו"ירידה" לארץ ישראל

כאמור, עיקר ההתיישבות היתה באזורים הנמוכים והפוריים, במסופוטמיה ולאורך הנילוס ובדלתא במצרים. הדרכים מבבל לארץ ישראל וממצרים לארץ ישראל, בהחלט הראו שארץ ישראל גבוהה יחסית אליהן; וזאת מכיוון שהדרכים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל, היו דרך נהר-פרת, דרך אזור 'הקשת הפוריה', אזורים מיושבים ופוריים בהם יש מים[8]. לכן במסע מבבל לארץ ישראל היו צריכים לעלות לכיוון צפון מערב, ולהיכנס לארץ ישראל דרך צפון.  לכן כשרצו לציין תנועה מבבל לארץ ישראל, קראו לה עלייה (למשל, "העולה מבבל לארץ ישראל" ברכות כד, ב); וכשרצו לציין תנועה בכיוון ההפוך, מארץ ישראל לבבל, קראו לה ירידה, כי היו צריכים לרדת לכיוון דרום-מזרח (למשל, "היורדים מארץ ישראל" ברכות לח, ב). מכאן גם השורש "עלה", שפירושו בא לארץ. בעבר זו היתה עלייה ממש, משום שארץ ישראל  גבוהה ממצרים ומבבל.

כך גם פירש הרד"ק על הושע: "ועלו מן הארץ - מארץ גלותם יעלו לארצם, והמפרשים זה העניין על הגלות איננו נכון, כי מה עניין ושמו להם ראש אחד למי שילך בגלות, וגם 'וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ' כי היה לו לומר וירדו או ויצאו, כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והבא אליה יעלה ומי שיצא ממנה ירד…" (הושע ב, ב).

כנראה כך גם פירש אבן עזרא: "ויורידו – בעבור גובה העץ, והאמת בעבור היותם בנגב" (דברים א, כה). ומסביר בפירוש "אבי עזר" את האבן עזרא[9]: "כי נאמר 'עלו זה בנגב' – והולך מעמו נקרא יורד". כלומר, המרגלים ירדו (בדרך חזרה) מהנגב שבארץ ישראל לכיוון מצרים (מדבר סיני).

לפי זה מובן הפירוש של "דעת זקנים מבעלי התוספות" מדוע כתוב כשיוסף בא לראות את אביו יעקב "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל": "… לכן נאמר ויעל, לפי שארץ גושן גבוה מארץ מצרים, לפי שהיא עומדת בגבו לארץ ישראל" (בראשית מו, כט).

הגמרא בתלמוד בבלי מסכת בבא-בתרא לומדת שבבל נמצאת לצפונה של ארץ ישראל: "ומנא לן דבבל לצפונה דארץ ישראל קיימא? דכתיב: 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ' (ירמיה א, יד)" (כה, ב). התוספות במסכת בכורות (נה, ב) מעירים שבבל נמצאת צפונית-מזרחית לארץ ישראל. אבל לפי דברינו מובן, מדוע מצפון תפתח הרעה, מאחר והדרך של צבאות אשור לארץ ישראל היתה דרך צפון ארץ ישראל, וכן הדרך מבבל לארץ ישראל היתה דרך צפון ארץ ישראל. 

במאמר המוסגר יש לציין, שגם אבותינו הגיעו לארץ ישראל מכיוון צפון ארץ ישראל:

א. אברהם אבינו בדרכו מאור כשדים[10] לארץ ישראל, הלך דרך הקשת הפוריה: מאור כשדים לעיר חרן[11] בארם-נהרים - הנמצאת צפונית-מזרחית לארץ ישראל - ומשם לארץ ישראל[12].

ב. רש"י על החומש (בראשית לה, יח) פירש שהשם בנימין – אותו נתן יעקב לבנו  – הוא מלשון "בן ימין[13]" – בן דרום. כלומר, בנימין נולד בדרום, בארץ ישראל, הנמצאת דרומית לחרן – ממנה בא יעקב לארץ ישראל. חרן, כאמור, שוכנת צפונית-מזרחית לארץ ישראל. לכן מובן, שיעקב אבינו בדרכו מחרן לארץ ישראל, הלך לכיוון דרום-מערב[14] והגיע לארץ ישראל דרך צפון-ארץ ישראל. גם ביציאתו מארץ ישראל לחרן הלך דרך צפון ארץ ישראל, שהרי הלך צפונה, מבאר שבע לבית אל.

"ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" – הכוונה רק לארצות שהכירו חז"ל, בעיקר: בבל וארצות נוספות באזור מסופוטמיה, ומצרים.  העולם בתקופת חז"ל[15] היה אפריקה אסיה ואירופה, וישראל במרכז, מרכז העולם דאז. בעבר האמינו שארץ ישראל היא במרכז מבחינה רוחנית, וירושלים במרכזה, ואבן השתיה מרכז העולם. ברור שחז"ל לא הכירו את כל העולם. יחסית לבבל ומצרים, אותן הכירו חז"ל, ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. הדרכים לארץ הקודש הראו שארץ ישראל  גבוהה מכל הארצות לא רק רוחנית אלא גם טופוגרפית[16].

ברצוני להדגיש, שאין אני פוסל ח"ו את מי שמפרש את האימרה שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות מבחינה רוחנית, שהרי 70 פנים לתורה. ואני לא באתי אלא לבאר את דברי חז"ל ע"פ פשוטו של המקרא לאור המציאות בתקופתם, ולאור ההשקפות שרווחו בזמנם.

---

[1] מאת נפתלי צבי יהודה ברלין (1893- 1816) מוולוז'ין.  תשט"ז, ירושלים.

[2] "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות" (קדושין סט, א; סנהדרין פז, א).

[3] פרק שישי, עמוד קיח, בהוצאת בית במדרש להלכה בהתיישבות, בעריכת הרב אברהם יוסף חבצלת, תמוז תשס"ד.

[4] שם מפורש שבבל לצפונה של ארץ ישראל.

[5] "אטלס דעת מקרא", "על מעמדה הגיאו-פוליטי של הארץ", עמ' 24, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1993.

[6] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "מצרים" בפיסקה "גיאוגרפיה".

[7] אנצ' בריטניקה החדשה לנוער, ערך "מצרים", כתר הוצאה לאור בע"מ, 1996.

[8] מסלול זה היה נוח ובטוח בהרבה מאשר הדרך הקצרה יותר אך המסוכנת, דרך המדבר הגדול המשתרע מירדן מזרחה.

[9] השווה גם לדברי אבן עזרא (במדבר טז, יב) ד"ה "לא נעלה". יש לציין גם את דברי האבן עזרא לבראשית (לח, ב) ד"ה איש כנעני: "וחכמינו ז"ל אמרו כי 'וירד יהודה' שירד מגדולתו, וזה דרך דרש, כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד ואנשי המחקר יבינו כי זה האמת". לפי האבן עזרא ההולך מצפון לדרום, יורד מבחינה טופוגרפית; אולי בגלל השימוש הנפוץ במקרא, בפועל "ירד" ביחס להליכה מארץ ישראל: ההולך מארץ ישראל לבבל או לחרן, הולך מצפון לדרום (לאחר שיוצא מצפון ארץ ישראל), וכן ההולך מארץ ישראל למצרים, הולך  מצפון לדרום, ושניהם אכן יורדים מבחינה טופוגרפית.

כדאי לציין גם את דברי רש"י: "עולה תמנתה – ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן" (בראשית לח, יג) – שוב רואים שהפועל "ירד" ו-"עלה" – מתייחסים לירידה או עליה מבחינה טופוגרפית.

[10] אור כשדים מזוהת עם העיר אוּר, שישבה ממערב לפרת בדרום מסופוטמיה.

[11] חרן יושבת בצפון מסופוטמיה, בארם נהרים (בראשית כד, י), על שפת הנהר בליח, לא הרחק מאירופה של ימינו, על גבול תורכיה-סוריה.

[12] ראה מפה  בחומש "דעת מקרא" לבראשית (יא,לב).

[13] על הסיבה שימין הוא דרום ראה בפרשת במדבר במאמר על "המצפן המקראי".

[14] זוהי שיטת רש"י. אולם הרמב"ן במקום חולק עליו וסבור שיעקב חזר מחרן לארץ ישראל דרך אדום, הנמצאת בדרום ארץ ישראל [משתרעת בצפון מואדי אל-חסא, המשתפך בקצה הדרומי-מזרחי של ים המלח בגבול מואב, ובדרום היא משתרעת עד בואכה ים סוף. נקראת ע"ש הגוון האדום של הסלעים שבתחומה (בראשית רבה סג, ל)]. הרמב"ן סבור שחרן היא מזרחית לארץ ישראל (ולא צפונית-מזרחית), ולכן יעקב אבינו היה חייב להגיע מכיוון מזרח  דרך אדום לדרום ארץ ישראל. ברם, לפי דברינו, מובנית היטב שיטת רש"י: שהרי חרן ע"פ  המפות בימינו נמצאת צפונית-מזרחית לארץ ישראל, ויעקב אבינו הגיע לארץ ישראל  מצפון. ראה גם פירוש הרא"ם לבראשית (לג, ג), וכן ראה מפת הליכותיו של יעקב, דעת מקרא, בראשית כרך ב עמ' תצא.

[15] בתקופות: בית ראשון, בית שני עד לתקופת האמוראים והסבוראים במאה השביעית לספירה.

[16] ע"פ זה נוכל להבין את דברי הגמרא במסכת בכורות, הלומדת שנהר פרת גבוה מכל הנהרות, וכל הנהרות שבעולם מקבלים את המים שלהם ממנו: "דאמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות למטה משלוש נהרות, ושלוש נהרות למטה מפרת" (נה, א). ומסביר רש"י: "כל הנהרות - שבעולם למטה חוץ משלוש נהרות חדקל ופישון וגיחון שכל הנהרות שבעולם באים משם". כלומר פרת הוא הנהר הכי גבוה, למטה ממנו הנהרות: חידקל, פישון וגיחון (על זיהויים של נהרות אלו ראה "דעת מקרא" לבראשית ב), ומתחתם כל הנהרות שבעולם. ברור ש-'כל העולם' הוא העולם שהכירו חז"ל (בתקופות: בית ראשון, בית שני עד לתקופת האמוראים והסבוראים במאה השביעית לספירה), כפי שהסברנו לעיל. מאחר שהלכו מבבל לארץ ישראל דרך נהר פרת, ונהר פרת סמוך לארץ ישראל – שהיא גבוהה מכל הארצות, מובן מדוע חשבו, שנהר פרת גבוה מכל הנהרות. וכך משמע בתרוץ תוספות (בכורות, שם ד"ה אין המים): "וי"ל דאינהו סברי דהני ארבע נהרות מידליין (=גבוהים), דארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ואין נשארים שם מים".

 

© כל הזכויות שמורות למחבר

נחל זרד

 מאת: אורן סעיד

מעבר בני ישראל את נחל זרד מסמן את סוף תקופת הנדודים במדבר. נחלקו החוקרים בזיהוי נחל זה.

בדרך נחל זָרֶד נכנסו בני ישראל לעבר הירדן מזרחה, ועל כן מסמן מעבר הנחל את סוף תקופת הנדודים במדבר, כמוזכר בפרשתנו: "עַתָּה, קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד; וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד; וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה, שָׁנָה..." (ב, יג-יד). נחל זרד נזכר לראשונה בתנ"ך, בספר במדבר, בתיאור הגעתם של בני ישראל לתחום מואב: "וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ; מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד; מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי" (כא, יא-יג). לפי המקרא עברו אפוא בני ישראל במזרח מואב, עד הגיעם לנחל ארנון, שהיווה גבול האמורי. נחל זרד היה התחנה האחרונה במסעם של בני ישראל טרם הגיעם לתחום האמורי בעבר הירדן, שאותו הורשו לרשת.

האבן עזרא מבאר ש"נחל זרד" זהה עם "דִיבֹן גָּד" הנזכר במסעי בני ישראל (במדבר לג, מה): "ויחנו בנחל זרד - במקום אחר יקרא דיבון גד" (במדבר כא, יב). כך גם פירשו הגר"א (יהושע פרק טו) והמלב"ים (במדבר כא, יב).

מפל הגיר בוואדי חסא,
אשר זוהה בידי מספר חוקרים עם נחל זרד המקראי.
יוצר: Kerem bm
מתוך ויקימדיה

לפי תרגום יונתן נגזר השם זרד מן זרדים[1], והנחל נקרא כך על שם העשבים המרובים שבמימיו, ומטעם זה הריהו מתרגם: "בנחל זרד - בְּנַחְלָא דְמִירְבֵּי (שמגדל) חִילְפֵי וְגַלִי וְסִיגְלֵי [=מיני עשבים]" (במדבר כא, יב); וכן מבאר המלבי"ם: "ויחנו בנחל זרד - ...ובתרגום יונתן: 'וּשְׁרוֹ בְּנַחְלָא דְמִירְבֵּי חִילְפֵי וְגַלִי וְסִיגְלֵי', מפרש זרד לשון זרדים והוא מיני עשבים כמו דאיתא בסוכה" (שם).

הזיהוי המקובל – ואדי אל חסה

הזיהוי המקובל לנחל זרד  הוא עם ואדי אל חסא, שראשיתו בגיא עמוק ברכס ההרים שבגבול אדום ומואב המשתפך אל ים המלח בחלקו הדרומי מזרחי.  לפיכך, בתקופה המודרנית כונה ואדי חסה בשם העברי נחל זרד. תומכי זיהוי זה מסבירים את הפסוקים בספר במדבר ככוללים באזור ממזרח למואב גם את האזור מדרום מזרח, וכך הפסוקים תואמים את הזיהוי עם נחל זרד.

תמיכה בזיהוי זה נמצאה במפת מידבא - מפת הפסיפס היוונית המפורסמת מן המאה השישית לספירת הנוצרים, שהיא המפה הקדומה ביותר של ארץ ישראל הידועה לנו -  בה מופיע כיתוב הדומה לשם זרד ליד נחל הנשפך לים המלח ממזרח.

ואדי נחי'לה או ואדי טרפויה

החוקר יואל אליצור סבור[2], כי בהתאם לתיאור התורה, נחל זרד עובר ממזרח לארץ מואב, קרוב לנחל ארנון. אפשרות אחת, שנחל זרד מזוהה עם ואדי נחי'לה - נחל זורם העובר במזרחה של ארץ מואב מדרום לצפון ונשפך לארנון מתחת לערוער. הצעה אפשרית אחרת היא ואדי טרפויה, נחל אכזב ארוך, הנשפך לואדי נח'ילה; אפשרות זאת נתמכת בתרגום יונתן בפרשתנו, המתרגם "נחל זרד - נַחַל טַרְוַויָא" (דברים, שם). לגבי הכיתוב במפת מידבא, הוא סבור,  כי לא נכתב שם זרד בלטינית אלא ישנו שם בלבול בין אלפא לדלתא.

נחל זרד נזכר ב"ברייתא דתחומין" (הברייתא של התחומים)  -  ברייתא הנזכרת במקורות חז"ל[3], המגדירה את גבולות ארץ ישראל לפי תחום עולי בבל – כאחד האתרים בגבול הדרומי של ארץ ישראל. לפי מקור זה, נחל זרד משמש כקו גבול בין ארץ-ישראל לבין חוץ-לארץ.  מואב המקראית, מדרום לארנון, היא כולה חוץ-לארץ, ולכן נחל זרד שב"ברייתא דתחומין" אינו יכול לעבור בתוכה. לפיכך נחל זרד, צריך להיות בגבולה הצפוני של מואב, כחלק ממערכת היובלים המזרחיים של נחל ארנון[4].

---

[1] ע"פ אנצ' יהודית דעת, מכללת הרצוג – גוש עציון,  בערך "נחל זרד".

[2]  בספרו " מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא", הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 319-327.

[3] בתוספתא (שביעית ד,ה, דמאי א,ד), בתלמוד הירושלמי  מסכת שביעית, פרק ו, הלכה א, תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב, הלכה א, בספרי (עקב פיסקא נא) ובילקוט שמעוני (עקב רמז תתעד).

[4] ראה מאמרו של דוד בן-גד הכהן  "גבולה הדרומי של ארץ-ישראל בספרות התנאית ובמקרא", קתדרה 88, ניסן תשנ"ח  (אפריל 1998 ), הוצאת יד יצחק בן צבי.

© כל הזכויות שמורות למחבר

על "כפתור" ועל "כפתורים"

 מאת: אורן סעיד

מפרשי התורה נחלקו בזיהוי העם המכונה בפרשה "כפתורים" והאזור הגיאוגרפי ממנו הגיעו לארץ ישראל, וכן נחלקו מהו מוצא הפלישתים.

כחלק מתיאור המסע של עם ישראל במדבר וההתמודדות שלו עם עמים אחרים על ידי משה רבינו, נאמר בפרשתנו: "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (ב, כג).  מי הם "הכפתורים"?

רש"י במקום מפרש, ע"פ אחת הדעות בגמרא בחולין (ס, ב), שהעווים הם פלשתים; התורה באה לחדש, שאע"פ שהעווים הם פלשתים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (שהיה מלך פלשתים;בראשית כא), לא יכלו בני ישראל לכבוש את המקום שבו התיישבו העווים, לכן ה' הביא על העווים את ה"כפתורים", שאינם מפלשתים, שכבשו את העווים, וע"י כך בני ישראל יכלו לכבוש את השטח שבו התיישבו העווים מן הכפתורים. א"כ, לפי דעה זו הכפתורים אינם פלשתים.

הרמב"ן מקשה על פירוש מספר קושיות, שבעקבותן הוא מסביר את הפסוק לפי הדעה השנייה בגמרא בחולין (שם),  שהעווים אינם פלשתים, אלא הם כנענים; לראיה, השטח האמור "חֲצֵרִים עַד עַזָּה" (דברים, שם) הוא של כנענים שנאמר "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה" (בראשית י, יט). ברם, הכפתורים הם פלשתים. התורה באה לחדש, שאע"פ שה"כפתורים" אינם משבע האומות שנצטוו בני ישראל לכבוש בארץ ישראל, בכל זאת הותר לבני ישראל לכבוש את השטח שבו התיישבו הכפתורים. כמו כן לא היתה בעיה עם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, כי עבר זמן השבועה: "ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה, שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך" (רמב"ן, שם).

תבליט ממדינת האבו במצרים המציג
את גויי הים (הפלשתים) בספינותיהם
במהלך הקרב נגד מצרים העתיקה.
מתוך ויקימדיה

הפלשתים

כאמור, ע"פ אחת הדעות הכפתורים היו פלשתים. לפי זה מוצא הפלשתים הוא מ"כפתור". הפסוקים תומכים בדעה זו: "אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר" (ירמיה מז, ד); "וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר" (עמוס ט, ז). ברם, מהפסוק מבראשית משמע שמוצא הפלשתים הוא מהפתרוסים ומהכסלוחים, אשר נולדו למשפחת מצרים: " וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים, וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים" (בראשית י, יג-יד).

הרמב"ן תירץ שמוצא הפלשתים הוא מהכסלוחים שהיו חלק מארץ "כפתור": "ועל דעתי בדרך הפשט היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן, והייתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם, ויצאו משם מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלוחים והלכו לתור להם מנוחה והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת, ונקראו אחר כך פלשתים, על שם הארץ, והוא מה שכתוב (דברים ב ,כג): 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם', והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור" (שם). השד"ל תירץ שמוצא הפלשתים הוא הן מהפתרוסים והכסלוחים והן מהכפתורים: "לפי הטעמים יצאו פלשתים מפתרוסים ומכסלוחים יחדו, לא מכסלוחים לבדם, ועל כל פנים לא יצאו מכסלוחים לבדם, כי גם מכפתורים יצאו , ככתוב 'אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר' (ירמיה מז, ד), 'וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר' (עמוס ט, ז) וכתוב: 'וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם' ( דברים ב, כג), ומן הפסוק האחרון הזה נראה כי לא כל הפלשתים, אלא קצתם, יצאו מכפתור, ושאריתם ייתכן שהם מן הפתרוסים והכסלוחים " (שם).

ע"פ הפסוק בבראשית (שם), מוצאם הקדום של הפלשתים קשור למצרים. האבן עזרא ציין שע"פ הפסוק בבראשית "אף כפתורים ילדם מצרים" (שם). הערה חשובה זו על מוצאם הקדום של הפלשתים מתנגשת לכאורה, עם המקובל כיום על הארכיאולוגים, על יסוד תעודה מצרית המזכירה פלשתים בתוך גויי הים [1] (=קבוצה של עמים המוזכרים ברשומות המצריות), שנלחמו במצרים בימי רעמסס השלישי בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס. יש שמציעים פשרה בעניין חשוב זה [2], והיא שהפלשתים באו לארץ כנען בשלשה גלים. הראשונים באו שבטי פלשתים-פלסגים (אוכלוסיה פרי-הלינית שהיוונים קראו להם פלסגים) שיצאו מן כסלוחים, והתישבו בארץ הנגב, הם הם אותם פלשתים הנזכרים בימי האבות ובימי יציאת מצרים. השניים היו כפתורים שיצאו מכפתור והתישבו מדרום לעזה. השלישיים היו שבטי פלשתים פסלגים שעלו בימי רעמסס השלישי במאה ה-12 לפנה"ס, לאחר שישבו זמן מה בכפתור התישבו ברצועת החוף ויסדו מדינה שבראשה עמדו חמשה סרנים [3].

היכן שוכנת "כפתור"?

השד"ל פירש: "כפתור - כנראה האי כרתים" (בראשית י, יד).  לפי זה, "כפתור" מזוהה עם האי כרתים או לכרתים יחד עם האיים הסמוכים לו [4]. התרגומים על התורה (אונקלוס, יונתן בן עוזיאל וירושלמי) מתרגמים כפתורים בשם "קַפּוּטְקָאֵי". הכוונה לאנשים שגרו במדינת קפוטקיא היא קפדוקיה בתורכיה של היום [5]. יש שזיהו את קפוטקיא במצרים; למשל,  הברטנורא פירש: "קפוטקיא - היא כפתור, וקורין לה בערבי דמא"ת " (כתובות יג, יא). הכוונה לדמיאט [6] (Damietta),  עיר נמל בדלתה של נהר הנילוס, בירתו של מחוז במצרים הנושא את אותו שם.

כפתור – ארץ הגמדים

בבראשית רבה דורשים "אמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון (=גנבים), היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו מה יצא מהן פלשתים גבורים, כפתורים ננסים " (פרשה לז, ה). ע"פ מדרש זה הכפתורים היו אנשים ננסים. אסמכתא למדרש זה, אנו מוצאים בספר יחזקאל נאמר: "בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְ גַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ" (כז, יא) ותרגום יונתן מתרגם : גמדים = קפוטקאי; כבר ציינו שקפוטקאי זה התרגום של כפתורים. אולי בעבר גרו ב"כפתור" אנשים ננסים,  גמדים.

ננסות [7]

ננסות (או גמדות) היא פיגור בהתפתחות הגופנית. צמיחתו של הננס יכולה להיות פרופורציונית בכל הגוף, כך שמראהו "נורמלי" אולם הוא קטן מאד (ננסות פרופורציונית). במקרים אחרים מפגרים חלקים שונים של הגוף בהתפתחותם (ננסות דיספרופורציונית) למשל: הגֵו והראש הגיעו לגודל התקין, ואילו הגפיים קצרים מאוד. הננסות נגרמת עקב עיכוב בגדילת השלד. הסיבות השכיחות ביותר לננסות הן הפרעות בבלוטות ההפרשה הפנימית, ובעיקר בלוטת יותרת המוח המפרישה את הורמון הגדילה, ובלוטת התריס. גמדות באדם יכולה להיות תוצאה של אחת ממאות מחלות, חשיפות לזיהום או לקויות גנטיות שונות.

אינו יודעים לשם מה נוצרו מומי הננסות, מכל מקום עלינו לדעת, שהכל נעשה מאת ה' לטובה; ועל כן תיקנו חכמים לברך ברכה בעת שאנו רואים אדם ננס (רק באופן שלא נגרם לו עלבון): "מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת" (שולחן ערוך, אור החיים, רכה, ח).

---

[1]  על תיאוריות למוצאם של גויי הים, ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "גויי הים".

[2]ראה מאמרו של אשר וייזר "מצרים במקרא", מחניים קה (תשכו), המופיע באתר "דעת". ראה גם במאמר "מי היו פלישתים" מאת יצחק מייטליס באתר "דעת", מכללת הרצוג.

[3] יש לציין, שיש חוקרים הטוענים, שיש ראיה גנטית להגירת הפלישתים; חוקרים אלה מזהים שינוי גנטי בין תקופות שונות, על סמך עשרה שלדים, שנמצאו בתל אשקלון, משלוש תקופות שונות. את הממצאים יש כמובן לסייג בכך שמדובר במעט מאוד שלדים שהצליחו להפיק מהם DNA ויש גם מעט יחסית דגימות DNA קדום להשוות אליהן. להרחבה ראה במאמר "הצופן הגנטי של הפלשתים", יעל ארליך, יולי 2019, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4]   הגמרא במנחות אומרת: "כפתורים למה הן דומין? כמין תפוחי הכרתיים" (כח, ב). אפרים הראובני הגיע למסקנה במחקר מקיף שערך, כי התפוחים הכרתיים הללו אינם אלא עפצים של מוריה הגדלה בכרתים. לפי זה, הוא מעלה השערה כי שם האי כפתור הוא על שם הכפתורים שבצמח זה. ראה בחוברת של נגה הראובני "סמל המדינה – שרשיו בטבע הארץ ובמורשת ישראל", 1988, נאות קדומים. לחוברת המקוונת

[5] להרחבה ראה באנצ' יהודית "דעת" בערך "קפודקיא", מכללת הרצוג.

[6]  הרמב"ם בפירושו המשנה כתב: "קפוטקיא הוא כפתור ונקרא בלשון ערבי טמיאטי" (כתובות יג, יא). טמיאטי (בערבית) היא דמיאט.

[7]  ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "גמדות".

© כל הזכויות שמורות למחבר

ככוכבי השמים

 מאת: אורן סעיד

משה רבינו מברך את בני ישראל שיהיו ככוכבי השמים. מסתבר, שדימוי זה בא לציין, שבני ישראל יהיו רבים מאוד, ואינו בא לציין מספר מדוייק.

משה רבנו מברך את בני ישראל שיהיו ככוכבי השמים: "ה' אלוקיכם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (א, י). מבאר רש"י את הדימוי של בני ישראל לכוכבים: "והנכם היום ככוכבי השמים - וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים ריבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים" (שם). רש"י מסביר, שמשה מדמה את בני ישראל לכוכבים לא לעניין מספרם, אלא לעניין שבני ישראל יהיו קיימים לנצח כמו הכוכבים. רש"י מציין, שלא ניתן לבאר שהדימוי של בני ישראל הוא לעניין מספרם הרב, שהרי מספר בני ישראל (הגברים מגיל 20) הוא שישים ריבוא [1] (שש מאות אלף), ולא כמספר העצום של הכוכבים. בנוסף, רש"י מציין שגם השמש והירח קיימים לעולם [2].

רבי אליהו מזרחי מציין שלדעת רש"י, לעתיד לבוא, מספר בני ישראל יהיה עצום כמספר ככוכבי השמים: "ככוכבי השמים - כאילו אמר: הנכם כיום; ופירוש "לרוב", שיבא זמן שתהיו כמותם גם לרוב, אבל עכשיו אתם קיימים כיום, דהיינו, כחמה וכלבנה וככוכבי השמים, אבל לא לרוב" (שם). לעומת זאת, רבי אברהם אבן עזרא מבאר, שהדימוי של מספר בני ישראל למספר הכוכבים, הוא משל להפלגה, ולא להיות בדיוק כמספר הכוכבים: "הרבה אתכם - במצרים ונתקיימה הברכה שברך אביכם; וטעם ככוכבי השמים – דרך משל" (שם).

ברכת "ככוכבי השמים" ניתנה כבר לאבות, בהבטחה לאברהם: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" וכן לאחר העקידה: "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כב, יז), וכך גם ליצחק, בעת שהוא מצטווה לא לעזוב את הארץ ולהיאחז בה גם בשנות רעב: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו, ד). לא בכדי משתמש משה במטבע לשון זו, כשהוא מזכיר את זכות האבות אחרי חטא העגל: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם" (שמות לב, יג).

התמונה המעמיקה ביותר של היקום
כפי שצולמה על ידי טלסקופ החלל האבל.
כל גרגר אור בתמונה הוא גלקסיה בודדת.
מתוך ויקימדיה

מספר הכוכבים ביקום

כמעט כל הכוכבים שאנו רואים נמצאים בקבוצות הקרויות גלקסיות. גם השמש שלנו נמצאת בגלקסיה שנקראת שביל החלב. בגלקסיית שביל החלב יש עוד כ-100 מיליארד כוכבים (זה המספר 1 עם 11 אפסים אחריו). לפי כמות הגלקסיות שאנחנו רואים קרוב אלינו, ובהנחה שהיקום הנראה הוא פחות או יותר אחיד, משערים שביקום הנראה יש עוד כ-200 מיליארד גלקסיות כמו שביל החלב. אם נכפיל את מספר הכוכבים בגלקסיה אחת כפול מספר הגלקסיות, נקבל שמספר הכוכבים ביקום הנראה (=הגלקסיות ושאר החומר אשר אנו יכולים עקרונית לצפות כעת מהארץ)  הוא כ-22^10*2 (המספר 2 ועוד 22 אפסים אחריו). זה מספר ענק! אבל סופי. [3] נדגיש, שמדובר בהערכה בלבד, שאינה מדויקת כלל, מכיוון שהמספר בנוי על מדגמים של חלוקת השמים לאזורים קטנים בחלל.

מעניין שגם חז"ל, בתלמוד בבלי מסכת ברכות, הציעו הערכה למספר הכוכבים שביקום: "[אומר בורא העולם לעם ישראל]: שנים עשר מזלות [קבוצות כוכבים היוצרות צורות שונות: מאזנים, עקרב, דגים וכו'] בראתי ברקיע. ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל [כנגד כל מזל משנים עשר המזלות נבראו שלושים צבירי כוכבים] ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון [כל צביר משלושים הצבירים הללו מורכב מ-30 לגיונות של כוכבים] ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון [כל לגיון מורכב משלושים רהטוני (גדודי) כוכבים], ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון. ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא. ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי 365 אלפי ריבוא [4] כוכבים [= 3,650 מיליון (3,650,000,000) כוכבים] כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך" (לב, ב).  

עתה נחשב מספר זה: את מספר הגסטרות ביקום, נקבל על ידי הכפלה פשוטה: 12X30X30X30X30X30 = 291,600,000  גסטרות. מספר זה יש להכפיל במספר הכוכבים בכל גסטרא וגסטרא (3,650 מיליון) ונקבל: 1,064,340,000,000,000,000. מספר זה הוא קצת יותר מ- 18^10 (1 ושמונה עשרה אפסים אחריו). מעניין שמספר זה, קרוב יחסית לאומדנים המקובלים היום של מספר הכוכבים ביקום. מה שכמובן מפליא מאוד, כיצד בימים בהם לא נראו לעין יותר מ-6000 כוכבים [5], תיארו חז"ל מספר כל כך אדיר, וכל כך קרוב (יחסית) לאומדן מספר הכוכבים, על פי המדע בימינו [6].

לאור העובדה שמספר הכוכבים ביקום אינו ידוע, כאמור,  אלא מתבסס על אומדן,  ולאור העובדה שמספר הכוכבים אינו קבוע, שכן במשך הזמן ישנם כוכבים ש"נולדים" וישנם כוכבים ש"מתים", מסתבר, שהדימוי לריבוי בני ישראל "ככוכבי השמים", בא לציין שמספר בני ישראל יהיו רבים מאוד, ואינו מציין מספר מדויק של בני ישראל כמספר הכוכבים, כפי שביאר האבן עזרא [7] (לעיל).

---

[1] שמות פרק יב פסוק לז. בשני המפקדים בספר במדבר, המספר הכללי של בני ישראל קרוב מאוד למספר זה (במדבר ב, לב; במדבר כו, נא).

[2] להבנת דברי רש"י, שהשמש והירח קיימים לעולם, לאור המדע, ראה מאמר "אחרית היקום" בפרשת ניצבים.

[3] על פי המאמר "האם יש סוף למספר הכוכבים ביקום?", יאיר הרכבי, דוקטורנט, המחלקה לפיזיקת חלקיקים ואסטרופיזיקה מכון ויצמן למדע, פברואר 2012, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] אלף ריבוא זה 10,000,000.

[5] ואכן העמים הקדמונים סברו כי זהו בערך מספר כוכבי השמיים, עיינו בספר האלמג'סט של תלמי.

[6] ראה גם במאמר "כוכבים, חול הים ועפר הארץ", פרופ' עלי מרצבך, בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות באונ' בר אילן, פרשת לך לך, תשע"ח, מספר 1242.

[7] בהקשר זה, יש לציין את פירוש רש"י בתחילת חומש שמות, שבני ישראל נמשלו לכוכבים, ולכן ה' מונה את בני ישראל, במספר ובשמות: "ואלה שמות בני ישראל - אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא' (ישעיה מ, כו) " (שמות א, א). מפירוש זה משמע, וכן מהפסוק בישעיה, שלכל כוכב יש שם, ולכאורה, מספר הכוכבים הוא מדוייק!  זה לשיטת רש"י, ש"כוכבי השמים", בא לציין מספר מדויק.  לעומת זאת, רבי אברהם אבן העזרא מבאר את הפסוק בישעיה כך: "...ומי הוא המוציא בכל יום במספר צבאם, וזה כנגד הרואים; גם יתכן להיותו רמז לכוכבי לכת, שיש מספר ידוע לכל אחד אצל השם, רק בני קדם וכל חכמי המזלות עד היום לא יוכלו לעמוד על אמונת מספר צאת כל אחד; או ידבר על מספר הכוכבים שהם בגלגל העליון, כי אין יכולת בחכם לדעת מספרם" (ישעיה מ, כו). כלומר, הפסוק בישעיה, מתייחס בעצם רק לכוכבים אותם ניתן לראות מכדור הארץ בעין בלתי מזויינת. כאמור, בימי קדם,  לא נראו לעין יותר מ-6000 כוכבים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ה"עווים" - בעלי חוש ריח מפותח

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכרים אנשי ה"עווים" שלפי אחד הפירושים הם מזוהים עם בני פלישתים. ע"פ חז"ל ה"עווים" ניחנו בחוש ריח מפותח כמו הנחש.

נאמר בפרשתנו: "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (ב, כג). רש"י מבאר, שהכתוב מודיע לנו, כי ה' הביא את אנשי ה"כַּפְתֹּרִים", כדי לכבוש חלקים מארץ הרפאים שהיו בידי ה"עַוִּים" – שהם מבני פלישתים; מאחר ואסור היה לבני ישראל לכבוש חלקים אלו מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך מלך פלישתים שלא ילחם בבניו (בראשית כא, כג-כד), כיבוש זה התיר לנו לכבוש חלקי ארץ אלו (שהיו שייכים לבני פלישתים) מידי ה"כפתורים".

הרמב"ן בפרשתנו [1], מבאר שהסיבה שהעוים נקראו כך, כיוון שהיו בקיאים בחוש הריח את טיב הארץ, איזה חלק מסוגל לגדל בו זיתים ובאיזה מקום טוב לטעת תאנה, כמו הנחש שמכיר טיב האדמה ע"פ הריח [2]. הגמרא במסכת שבת (פה, א) דורשת את הדרשה הנ"ל על בני שֵׂעִיר, בפסוק בבראשית: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (לו, כ);"יושבי הארץ" - מגיד שמריחים את הארץ (מסרסים את המילה "חורי"  ל-"ריח"). וכיוון שבני שעיר נקראו גם "חִוִי" (תוס' שם) - לכן דורשים שהם גם מריחים את הארץ כנחש (נחש בארמית – חִוְיָא). הרמב"ן מפרש בפרשתנו (ב, כג), שהחווים הם העַוִּים.

אף אנושי.
יכול להבחין בין אלפי ריחות שונים.
מתוך ויקימדיה

אכן, החוש המפותח ביותר אצל הנחשים הוא חוש הריח. האיבר שבו שוכן חוש זה נקרא איבר יעקובסון והוא מצוי בתקרת הפה של הנחש - הלה מוציא את לשונו המפוצלת והלחה אל מחוץ לפיו, קולט את פרודות הריח ומעביר אותן לאיבר יעקובסון[3].

לעַוִּים כאמור היה חוש ריח מפותח כמו זה של הנחש. גם לרבה בר בר חנה היה חוש ריח מפותח כדברי הגמרא בבבא-בתרא (פרק הספינה עג, ב), המספרת שרבה בר בר חנה, שהיה הולך במדבר ואבד את הדרך ולא ידע להיכן ללכת, לקח חופן עפר מן הארץ והריח בו, ואמר ממקום זה הולכים למקום פלוני וממקום זה למקום פלוני. זהו דבר פלא, כיוון שחוש הריח של האדם, אינו מפותח כלל, בהשוואה לחוש הריח של הכלב, למשל.

יש אנשים שיש להם זיכרון מפותח לריחות. יש אנשים האחראים לאיכות הסביבה מבחינת הריחות, והם מתמחים בהרחה, וכך הם יכולים להתריע על ריחות המסוכנים לאדם[4].

כיום עומדים לרשות המשטרה, כלבים בעלי חוש ריח מפותח ביותר שהיא אילפה לשם[5]:

1. זיהוי וחיפוש סמים מוסתרים.

2. זיהוי וחיפוש חפצים השייכים לאנשים. דהיינו, הכלב מסוגל להריח חפץ, ואח"כ להריח אנשים, ולסמן לאיזה מהאנשים החפץ שייך.

3. זיהוי וחיפוש חומרי נפץ מוסתרים.

ריח האדמה

לכל אדמה ישנו ריח מיוחד. הריח הייחודי נובע מכך שהקרקע אינה רק עפר. אדמה בריאה היא חיה והיא מערכת אקולוגית מורכבת עם שפע של מגוון ביולוגי. אם האדמה מריחה "טוב" או שיש לה ריח מועט, זה סימן שהאדמה בריאה ונקייה. לעומת זאת, אם האדמה מריחה כמו אמוניה או ישנו ריח רקוב, אזי זו אינדיקציה שהניקוז בקרקע לקוי או שחסר חמצן בקרקע[6].

לאחר רדת הגשם משתחררים ריחות רבים נוספים. חלקם ייחודיים למקום שבו הגשם יורד, לסוג האדמה ולאופי המערכת האקולוגית, אבל כמה מהם נפוצים במיוחד. לאחד הריחות הכי נעימים והכי חזקים הקשורים לגשם, ריח אדמתי ורך שמועצם באזורי חורש טבעי, אחראים דווקא חיידקי קרקע. שני חוקרים אוסטרליים, בר ותומס, בשנת 1964, מתארים כיצד נוצר הריח משמנים המופרשים על ידי צמחים מסוימים בתקופות יובש, ונספגים בקרקע ובסלעים. כשיורד גשם, החומרים מתפזרים באוויר יחד עם תרכובת אחרת, גאוסמין (Geosmin) – המיוצרת על ידי חיידקים מסויימים באדמה, היוצרת את הניחוח הייחודי. האף האנושי, רגיש מאוד לתרכובת זו (גאוסמין) והוא מסוגל לזהות אותו בריכוז נמוך של חמישה חלקים לטריליון[7].

ריחות נוספים נוצרים מהתגובה הכימית של מי הגשם, שבמקרים רבים הם חומציים מעט, עם חומרים ארומטיים שמצטברים בקרקע מהפרשות של חיידקים, פטריות, חיות קטנות וצמחים. בתגובות האלה נוצרים לעתים חומרים נדיפים שאנחנו מריחים. הריח שאחרי הגשם, אם כך, שונה ממקום למקום בהתאם למארג החיים: סוג האדמה, האורגניזמים שמתקיימים בה, הצמחייה ומזג האוויר האופייני לאזור[8].

חוש הריח

בחלל האף ישנם יותר מ-50 מיליון קולטנים, המצוידים בריסי חישה, והם המבחינים בריחות. חוש הריח של הכלב מפותח יותר משל האדם, כי שטח רקמת החיפוי (האפיתל) של האף, בה נמצאים קולטני הריח, היא גדולה יותר אצל הכלב וכן צפיפות קולטני הריח ברקמה אצל הכלב גדולה פי 100 מאשר ברקמת אף האדם[9].

אנו מסוגלים להבחין במספר רב של ריחות שונים, אולם כשם שהצבעים שאנו רואים מורכבים מכמה צבעי יסוד, כל ריח הוא כנראה, תערובת של כמה ריחות יסוד. בסך הכל יש 14 ריחות כאלה, ומובן שלא כל ריח מכיל את כל ריחות היסוד.

כיצד אנו יודעים להבדיל בין אלפי סוגים של ריחות שונים [10] ?

מחקרים שהתפרסמו בעת האחרונה מתארים "מפה טופוגרפית" של ריחות הקיימת באונות ההרחה במוח. כל ריח מפעיל אזורים שונים במפה זו, בדגם קבוע ואף זהה בין פרטים שונים, ודגם הפעלה זה הוא שמאפשר לנו לזהות ריחות שונים. ריצ'רד אקסל מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, הציג שיטה המאפשרת לעקוב אחר מסלולם של תאי עצב בודדים מן האף ועד לאונות ההרחה במוחות של עכברים, וניסיונות שנעשו בשיטה זו תומכים במודל המפה הטופוגרפית.

השלב הראשון בהרחה הוא קליטת חומרי הריח ברקמת החיפוי (האפיתל) של האף. בשנים האחרונות נמצא כי תאי העצב באפיתל נושאים כ-1000 סוגים שונים של קולטנים, האחראים "לתפוס" את חומרי הריח המגיעים לאף. כל סוג קולט חומרי ריח ייחודיים לו. כאשר חומר ריח נקשר לקולטן, הוא גורם להפעלה של תא עצב שעל פניו מצוי הקולטן. כל אחד מתאי העצב באפיתל נושא רק אחד מאותם 1,000 קולטנים, וכך, תא זה יופעל באופן ייחודי באמצעות החומרים שנקשרים לקולטנוֹ. כאשר חודר לאף חומר ריח, הוא נקשר לקולטן מסוג מסוים ומפעיל רק את קבוצת התאים שעליהם מצוי קולטן זה, המפוזרים ברחבי האף. אך כיצד מגיע המידע למוח, ואיך הוא הופך שם לתחושת ריח?

בשיטה שפיתח אקסל, אפשר לצבוע  בצבע כחול את כל תאי העצב הנושאים קולטן מסוג מסוים, אחד מ-1000 סוגים, ולעקוב אחר השלוחות ששולחים התאים לאונות ההרחה במוח. אקסל מצא כי אע"פ שהתאים שברקמת האפיתל (של האף), הנושאים קולטן מסוים אינם סמוכים זה לזה, השלוחות היוצאות מהם לכיוון המוח מתקבצות יחדיו, ומגיעות כולן לנקודה אחת באונת ההרחה. לכל קולטן יש נקודת התקבצות משלו. מיקום הנקודות באונת ההרחה הוא שמאפשר למוח לזהות את הריח הנקלט ולהבדיל בינו לבין ריחות אחרים. כל צירוף נקודות מסוים הוא, אם כך, "קוד" לריח מסוים!

---

[1] ראה גם בבראשית רבה פרשה כו אות טז.

[2] ישנם הסברים נוספים לשמם, ראה גמ' חולין (ס, ב).

[3] ראה בויקיפדיה בערך "נחשים", בפיסקה "אנטומיה".

[4] ראה למשל, במסמך של המשרד להגנת הסביבה "נוהל ביצוע בדיקת ריח בשטח באמצעות צוות מריחים",2010

[5] ראה בויקיפדיה בערך "בעלי חיים בשירות כוחות הביטחון" בפיסקה "כלבים".

[6] "The Smell of Living Soil", By Sheila Keeling, NRCS Natural Resource Planner in the Hopkinsville, KY Work Unit, United States Department of Agriculture

[7] ראה בויקיפדיה האנגלית בערכים: "Geosmin" (=גאוסמין) ו-"Petrichor" (=פטריכור).

[8] ראה במאמר "מה מקור הריח שאחרי הגשם?" מאת ד"ר איתן אוקסנברג, אוקטובר 2016, באתר של מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[9] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Olfaction" (=חוש הריח).

[10] מתוך "גלילאו" - כתב עת ישראלי שעוסק במדע פופולרי,  גליון 22 , מאי-יוני 1997, מדור "מדעי החיים",  מאת איתי בן פורת, במאמר "המפה הטופוגרפית של הריח".

© כל הזכויות שמורות למחבר

עוקץ הדבורה

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שהאמורי רדף אחרי בני ישראל, כמו שעושות הדבורים. הפרשנים ביארו באופנים שונים, את הדימוי של רדיפת האמורי אחרי בני ישראל לדבורים.

לאחר שמיעת העונש הקשה המושת על העם בעקבות חטא המרגלים, באים המעפילים - קבוצה קטנה מבני ישראל, ומנסה להתקדם ולהיכנס לארץ באופן עצמאי. המעפילים ניגפים ע"י האמורי, כנאמר בפרשתנו: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים , וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה" (א, מד). התורה מספרת שהאמורי רדף אחרי בני ישראל, "כמו הדבורים". מה משל הדבורים - "כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים"  - מוסיף להבהיר את העניין?

א. רש"י מסביר: " כאשר תעשינה הדבורים  - מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים" (שם). כלומר, האמורי לאחר שהיכו את ישראל  מיד מתו, כמו הדבורה לאחר שהיא עוקצת את האדם  מיד מתה. מדוע הדבורה כשהיא עוקצת את האדם - מיד מתה?

דבורה עוקצת. יוצר: Waugsberg.
מתוך ויקימדיה

נשקה של הדבורה הוא העוקץ. בעזרת העוקץ מגינות הדבורים על הכוורת ומניסות חרקים ובעלי חיים גדולים יותר שנפשם חשקה בדבש המתוק. העוקץ קבוע בחלק האחורי של בטן הדבורה - ארכו כשליש מאורך גופה של הדבורה. עוקצה של הדבורה ישר ובקצהו דוקרנים משוננים. דוקרנים אלה מונעים את שליפת העוקץ לאחר שנתקע בגוף רך. לאחר שדבורה עוקצת אדם היא מתה, משום שאיננה יכולה להשתחרר מקורבנה בלי שתקרע חלק מבטנה [1]. לעומת זאת, כאשר הדבורה עוקצת חרק, שגופו מכוסה כיטין קשה (החומר הנפרש מתאי העור של בעלי חיים שונים ומשמש קרום קרני להגנה), היא יכולה לשלוף את העוקץ מבלי להיפגע [2].

לזכרי הדבורים אין עוקץ. למלכת הדבורים יש עוקץ בעל דוקרנים חלקים, שיכולים להישלף החוצה מגוף הנעקץ.

ב. האבן עזרא מסביר: "כאשר תעשינה הדבורים – כי מי שיגע את ביתם מיד ירדפו אחריו וינשכוהו [3]" (שם). הדבורים עוקצות רק לעיתים נדירות אם לא התקפו הן עצמן או הכוורת שלהן. אצל הדבורים העקיצה היא איזשהו רפלקס של הישרדות. באופן עקרוני, אם לא מתגרים בחיה – היא לא עוקצת. אבל מכיוון שמדובר בחרק, זה יכול גם לבוא בהפתעה, בלי שהייתה קודם "התגרות". הדבורה עוקצת בגלל שהיא נבהלת. הילד או המבוגר מתחילים להשתולל ולנסות להרוג אותה, כמוצא אחרון – היא שולפת את העוקץ שלה [4].

ג. בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מסביר: "כאשר תעשינה הדבורים – שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין , כך ויכום ויכתום, שרדפו אחריהם בהכה ופצוע, אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל" (שם). כלומר, האמורי היכה ופצע את בני ישראל אך לא הרגם, כמו הדבורה שעקיצתה ע"פ רוב פוצעת את האדם ולא ממיתה.

כשהדבורה עוקצת היא מחדירה לגוף כמה טיפות של ארס. מידת השפעתם של מרכיבי הארס על הגוף תלויה, למעשה, בכמות הארס המוחדרת אליו. כמות הארס המוחדרת לגוף בעקיצה אחת, ואפילו בעקיצות אחדות איננה גדולה. החוקר פבלובסקי אמד את כמות הארס המסכנת חיי אדם במשך זמן קצר כשקולה ל-500 עקיצות דבורים. כוורנים, הנעקצים לעתים קרובות, מפתחים בדרך כלל אי-רגישות לעקיצות, אלא שאי-רגישות זו היא זמנית, ומשנפסק המגע עם הדבורים היא הולכת ונעלמת.

התגובה הרגילה לעקיצה היא, בדרך כלל, כאב, גרוי ותפיחה החולפים תוך שעות ספורות. רק במקרים נדירים, כאשר העקיצה היא במקומות מיוחדים, כגון בעפעף, עלולים להיגרם סיבוכים. עקיצה בגרון עלולה אפילו לגרום למוות מתוך חנק.

יתכנו מקרי מוות גם כתוצאה מתגובה אלרגית של הגוף לחלבוני הדבורה. במקרים כאלה די בעקיצה אחת, ולא חשוב מה מקומה, כדי לגרום לתוצאות קטלניות[5].

ד. בתלמוד בבלי מסכת סוטה (מח, ב), מציינת שרב ששת תירגם את הביטוי "כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" (שם) כך: "כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא", כלומר,  כמו שמתפזרות הדבורים ושטות ברום העולם ומביאות דבש מעשבי ההר.

הדבש הוא מקור המזון של הדבורים וצאצאיהן. חומר הגלם לייצור דבש הדבורים הוא הצוף שהפועלות אוספות מהפרחים מסביב לכוורת [6]. המשל לדבורים, לפי פירוש רב ששת הוא, כמו שהדבורים אוספות צוף גם מהפרחים הנמצאים בהרים, ואח"כ יורדות מההר עם הצוף שאספו אל הכוורת, כך גם האמורי ירד מההרים, על מנת להילחם בישראל, כפי שמציין הכתוב "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם" (שם).

ה. בפירוש ה"אלשיך [7]" מבאר: "תעשינה הדבורים - המבריחות רק בקול הברתן" (שם). כלומר, אף שלא עשו לכם כלום, ברחתם מקול האמורי, כמו שבורחים האנשים, כאשר ישמעו, רק קול נהימה, של הדבורים מחמת פחד, שמא יזיקו אותם בעקיצה [8].

בהקשר זה, יש לציין, שחוקרים מאוניברסיטת אוקספורד שפעלו בקניה גילו, כי כאשר משמיעים לפילים קולות של דבורים באמצעות רמקול לא עוברות שניות בודדות עד שהם נמלטים מהמקום. אמנם בני אדם יירתעו גם הם מדבורים, אבל לא מהר כל כך כמו הפילים[9].

 

---

[1] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "bee sting" (עקיצת דבורה).

[2] עכשיו מובן, שרש"י דייק בדבריו: שהדבורה מכה את האדם – מיד מתה – דווקא אדם ולא חרקים.

[3] השווה לפירוש "רבינו בחיי": "כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם" (שם).

[4] ע"פ המאמר של יואב גרשון "עקיצות דבורים: איך להיזהר, מה לעשות, מתי לדאוג", המוסד לבטיחות ולגהות.

[5] ע"פ המאמר "מבנה העוקץ ופעולתו" מאת  קוסטא, מ., "חרקים נגד אדם", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

[6] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "כל הנצוק טהור, חוץ מדבש הזיפים והצפיחים - דבורת הדבש", סוטה מח, ב.

[7] רבי משה אלשיך (1506/1507-1600), בפירושו לתורה "תורת משה".

[8] על פי דברי בעל "הכתב והקבלה", רבי יעקב צבי מקלנבורג (1865 - 1785), בפירושו לפסוק הנ"ל, בספרו "הכתב והקבלה".

[9] על פי נשיונל גיאוגרפיק " TIL: Bees Could Help Save Elephants—By Scaring Them "

© כל הזכויות שמורות למחבר