מאת: אורן סעיד
עושר רב הושקע בבניית בית המקדש השני שבנה הורדוס. על בנין זה אמרו חז"ל: ”מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו”.
בפרשתנו נאמר: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (לח, כד). מבאר "הספורנו", שלמרות שבמשכן כמות הזהב, הכסף והנחושת שהושקעו בבנייתו, היה יחסית קטן לעומת בית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך, ועוד יותר מועט, יחסית לעושר הרב שהושקע בבניית בית המקדש השני שבנה הורדוס, עם כל זאת דווקא במשכן השכינה שרתה בהתמדה יותר מאשר בבית המקדש הראשון והשני: "כָּל הַזָּהָב - הֵעִיד עַל קִצְבַת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְהַנְּחשֶׁת שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה דָבָר מוּעָט מְאד בְּעֶרֶךְ אֶל הָעשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבַיִת רִאשׁון, כַּמְבאָר בְּסֵפֶר מְלָכִים (מלכים א, ו, כ-לה; ז, מח-נ), וְיותֵר מִמֶּנּוּ הָעשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבִנְיַן הורְדוּס. וְעִם כָּל זֶה, יותֵר הִתְמִיד מַרְאֵה כְּבוד ה' בַּמִּשְׁכָּן שֶׁל משֶׁה, מִמַּה שֶּׁהִתְמִיד בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁון, וְלא נִרְאָה כְּלָל בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבָזֶה הורָה, שֶׁלּא קִצְבַת הָעשֶׁר וְגדֶל הַבִּנְיָן יִהְיוּ סִבָּה לְהַשְׁרות הַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל רוצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו וּמַעֲשֵׂיהֶם לְשָׁכְנו בְתוכָם" (שם). במאמר זה נעסוק במספר נקודות, המראות את העושר שהיה בבית במקדש שבנה הורדוס.
בניין הורדוס הוא כינוי לבית המקדש השני שהורדוס מלך יהודה בנה מחדש[1] ברוב פאר והדר, תוך הרחבת שטח הר הבית, במאה השמינית לאלף הרביעי. על מקדש זה אמרו חז"ל בתלמוד בבלי: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס לֹא רָאָה בִּנְיָן נָאֶה [מִיָּמָיו]" (בבא בתרא ד, א; סוכה נא, ב).
|
|
דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס), מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני מתוך ויקימדיה |
הרחבת שטח הר הבית
הורדוס פרץ את חומות ההר והכפיל את שטח הרחבה שבראש ההר. הורדוס שינה לחלוטין את הטופוגרפיה של אזור הר הבית לצורך הרחבת בית המקדש. קודם לכן היה הר הבית רבוע וממדיו היו 500 אמה על 500 אמה (250 על 250 מטרים). בדרום הר הבית עמדה מצודה (כנראה החקרא). הורדוס הרחיב את שטח הר הבית משלוש רוחותיו[2]. הורדוס שיטח את ההר שהיה צפונית להר הבית וגבוה ממנו, ואפשר בניית רחבה ישרה לכיוון צפון. כמו כן הרס הורדוס את מבנה המצודה הדרומית להר, ובנה על גבי קשתות את הרחבה הנרחבת[3].
הורדוס בנה את רחבת המקדש החדשה בסגנון הרומי המקובל באותה עת - מערכת של ארבעה סטווים (=סטיו הוא אכסדרה, מבנה מוקף עמודים) המקיפה חצר שבמרכזה המקדש[4]. בחפירות ארכיאולוגיות לגילוי שרידים קדומים של מפולות החורבן הרומי, התגלו למרגלות הכותל הדרומי, חוליות של עמודי הסטיו ושברי כותרות שפארו את עמודי הסטיו[5].
אבנים צבעוניות
חז"ל מלמדים אותנו, שהורדוס השתמש באבני שיש צבעוניות בבניית קירות בית המקדש: " בְּמַאי בַּנְיֵיהּ [במה בנה אותו]? אָמַר רַבָּה: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא [שיש לבן וירוק]. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש שאומרים]: בְּאַבְנֵי כּוּחְלָא, שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא [שיש כחול, לבן וירוק]. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּנְקַבֵּיל סִידָא [הוציא קצת משפת האבן והכניס קצת משפת האבן, כדי שיוכל לקבל עליו את הסיד]. סבר למשעייה בדהבא [רצה לטוח אותו בזהב], אמרו ליה רבנן [לו חכמים]: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי [הנח אותו ואל תצפהו, שכך הוא יפה יותר], דְּמִיחְזֵי כִּי אִידְווֹתָא דְיַמָּא [שנראה כמו גלי ים]" (בבא בתרא, ד, א; סוכה נא, ב).
בהקשר זה, של שימוש באבנים צבעוניות לבניית המקדש, יש לציין, שבמהלך פרויקט סינון עפר הר הבית[6], הצליחו מומחים וחוקרים להרכיב מהממצאים שפונו מהר הבית חלקים מרצפת הר הבית כפי שהייתה בזמן הורדוס. הרצפה, לפחות בחלקה, הורכבה מלוחות לוחות רבועות, בהן שובצו אבני פסיפס צבעוניות בשילובי צורות הנדסיות. מדובר בשיטת ריצוף, שלעיתים אף עיטרה קירות, בדגמים גיאומטריים או ציוריים, באמצעות אריחי אבן צבעוניים חתוכים ומוחלקים באופן מוקפד. אריחים אלו עוצבו, עובדו והותאמו בדייקנות רבה, כך שגם להב דק של סכין לא הצליח לחדור ביניהם[7].
יוסף בן מתתיהו תיאר את הרצפות ברחבת הר-הבית כך: "[החצר] הלא-מקורה היתה מרוצפת כולה באבנים מסוגים וצבעים שונים" (מלחמות היהודים ה 192).
אבנים גדולות[8]
הורדוס השתמש בידע הנדסי שהיה קיים בימיו, לצורך חציבת אבנים ענקיות ושינועם לבית למקדש וכן לצורך בניית עמודים המתנשאים לגובה של עשרות מטרים. למשל, הגובה הפנימי של ההיכל – מקרקעית הבית עד התקרה – היה 40 אמה (כ-20 מטרים) ואילו גובהו החיצוני של ההיכל – היה 100 אמה (כ-50 מטרים, מדות פרק ד משנה ו).
נעשה שימוש באבנים גדולות מאוד עם סיתות, במידות אורך של עד 12 מטרים, 1.5-2 מטרים גובה, וכ-1.5 מטרים עובי. אבנים כאלה ניתן לראות במקומות אחדים בקירות התמך ובפינות הכותל הדרומי. משקלן מגיע לכ- 50-60 טון ויותר (יש גם אבנים במשקל של כ-200 טון). להרמתן ולהעברתן נדרשו אמצעים והיערכות מיוחדים, כגון: מנופים עגלות וגלגלות.
שיטת הבניה העיקרית היה בנייה יבשה בלי אף טיפת של מלט, משקלן העצום של האבנים ייצב אותן במקומן כאילו היו סלע אחד איתן. הנחת האבן במקומה נעשתה בדיוק מרבי. מה שאפשר זאת הוא פטנט ידוע באותה תקופה - "סיתות השוליים ההרודיאני" - באמצעות סיתות ברור של שולי האבן, היא חוברה במדויק עם הנדבך שתחתיה, ובקו ישר כמו סרגל עם שאר האבנים בשורה.
זהב נוצץ
יוסף בן מתתיהו שחי בימי הבית השני כותב, בעת שזרחה השמש על כתלי המקדש, היה אדם צריך לכסות את עיניו מפני הזהב הנוצץ: "ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העיניים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותו הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש" (מלחמות היהודים ספר ה, ה, ו). כמו כן, גפן עשויה זהב היתה תלויה על פתחו של ההיכל (מדות פרק ג, משנה ח).
גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מציפורים לקנן בו: "ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מיוחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום" (מלחמות היהודים, שם).
[1] את המקדש שנבנה בידי עולי בבל, שהיה פשוט יחסית.
[2] עיקר ההרחבה הייתה לכיוון דרום, וצפון, והרחבה מועטת הייתה לכיוון מערב.
[3] להרחבה ראה מאמר של רוני רייך ויובל ברוך, "על אודות הרחבת הר הבית בירושלים בשלהי ימי הבית השני", קתדרה 164, תמוז תשע"ז, 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה' שביד יצחק בן-צבי, עמ' 7-24.
[4] יתכן שהסטווים שבעזרה הגדולה נזכרים במסכת תמיד: "... ונחלקו לשתי כתות, אלו הולכים באכסדרה דרך המזרח ואלו הולכים באכסדרה דרך המערב" (פרק א, משנה ג).
[5] "הסטיו המלכותי בהר-הבית : הצעת שחזור", פלג-ברקת אורית, חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים. כרך ה, תשע"ב-2011, עמודים 38-51.
[6] להרחבה ראה באתר "פרויקט סינון העפר מהר הבית", מפעל סינון העפר מהר הבית.
[7] על פי המאמר "שיחזור הרצפות הצבעוניות של חצרות בית המקדש בשלהי ימי הבית השני", פרנקי שניידר, גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה- מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה - כרך11 (2016). המאמר המקוון באתר "מגלים – עיר דוד ירושלים הקדומה".
[8] להרחבה ראה במאמר, "הקמת מִתחם הר-הבית על-ידי הורדוס – הארגון והביצוע", אברהם ורשבסקי ואברהם פרץ, קתדרה 66, דצמבר 1992, עמ' 3-46.
© כל הזכויות שמורות למחבר
