תורה ומדע: פרשת נשא

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת נשא. הצג את כל הרשומות

שעורה - מאכל בהמה

מאת: אורן סעיד

בתקופת המשנה והתלמוד קטן ערכה של השעורה כמאכל אדם. שעורים נחשבו כמאכל בהמה, ולחם המופק מהן נחשב למאכל עניים.

בפרשתנו אנו קוראים על מנחת סוטה שמביא בעלה של אשה סוטה כקרבן: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן" (ה, טו). מבאר רש"י "שערים - ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה". מקור דברי רש"י הוא במשנה מסכת סוטה: " כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים; מִנְחַת הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים, הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה" (פרק ב, משנה א). אם כן, מנחת סוטה באה מן השעורים הנחשבים כמאכל בהמה.

גם בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים שהשעורה נחשבת כמאכל בהמה: "אלא של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה" (ירושלמי סנהדרין פרק ב, הלכה ה); וכן בספר מלכים: "וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן, לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ... " (מלכים א ה, ח). לסוג שעורה יש כ- 30 מינים מהם גדלים 6 מינים בארץ ורובם נחשבים "עשבים רעים", או צמחי מרעה כגון: שעורת הבולבוסין ושעורת התבור. השעורה הירוקה משמשת למרעה ולחציר (הן כמזון והן כמצע ריפוד). כיום מגדלים את השעורה בעיקר למאכל בהמות.

מיני שעורה.
לחם המופק משעורה היה נחשב
למאכל עניים .
מתוך ויקימדיה

בתקופת המשנה והתלמוד קטן ערכה של השעורה כמאכל אדם. פת שעורה נחשבה למאכל עניים: "משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים ? מפני שאין לי פת חיטים ! "(ספרי בהעלותך כד, ב). בבבל סברו כי קמח שעורים גורם למחלות תולעים (ברכות לו, א). בשל הכמות המועטה של הגלוטן בגרגירים, אין קמח השעורה נוח להכנת לחם. קמח השעורה אינו תופח בקלות, ויש צורך במיומנות מיוחדת, כדי להתפיחו ולאפותו. לכן הלחמים הלבנים (שהופקו מחיטה) נחשבו למשובחים ביותר, כי היה יותר קל לאפות אותם. לחם לבן מחיטה, היה יקר בהרבה מלחמים שנאפו משעורים או מדגנים אחרים[1]. אם כן, מובן מדוע לחם משעורים שימשו בעיקר עבור העניים. היו מאכילים שעורים אסיר חסר תקנה: "וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת[2]" (סנהדרין פרק ט, משנה ה).

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 נתגלה על ידי מדענים כי לחם העשוי קמח מלא בריא יותר מלחם העשוי קמח לבן. לגרגירי השעורה ערך תזונתי גבוה. כיום, לחם שעורים הינו מבוקש בקרב שוחרי המאכלים האורגניים, ומחירו יקר יחסית למיני לחם אחרים[3]. השעורה היא הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים. השעורה מכילה 17% סיבים תזונתיים. גרגירי השעורה מכילים וויטמינים מקבוצת B וכן את חומצת האמינו טריפטופן[4]. הם עשירים במינרלים, כדוגמת סלניום, נחושת, מנגן וזרחן. מינרל חשוב נוסף המצוי בשעורה הוא הכרום, שעוזר לאזן רמות גלוקוז בדם[5].

בזני התרבות כיום, קיימת שונות בין הזנים השונים, השונות נובעת ממטרת השימוש בגרעין למאכל אדם או למאכל בהמה וכן תנאי הגדול, כמות המים שהצמח קיבל, תזמון הזריעה, הימצאות מזיקים בקמה, ועוד[6].

השעורה היא אחד המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, כפי שנאמר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח). שיבולי השעורים וגרגיריהן נמצאו בפירמידות במצרים ובמצדה. השעורה הייתה נפוצה באזור לפני יותר מ-5000 שנה. ביות השעורה החל בארץ ישראל באזור הגליל. כך עולה ממחקר של צוות חוקרים בינלאומי, בראשות חוקרים ישראלים, שערכו מיפוי ראשון של גנום השעורה מלפני כ- 6,000 שנה, ממערה במצוק מצדה[7]. ממחקרים שנעשו בממצאים הארכיאולוגיים השונים עלה, כי המבנה הגנטי של גרגרי השעורה בעבר, דומה למבנה הגנטי של גרגרי השעורה של ימינו וכי אין הבדל מובהק ביניהם.

בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה במרץ-אפריל, לפני החיטה אשר מבשילה יותר מאוחר. לכן מובן מדוע הקרבת קורבן העומר - אשר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים - פתחה את עונת הקציר. השעורה זקוקה לפחות מים מאשר חיטה. השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם[8]. גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות ומשקלות תורניים[9].

[1] במקורות אחרים מצאנו עדויות, שהחיטה נתפסה כבעלת ערך כפול מזה של השעורה. כך במקרא - "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב, ז, א). ובדברי חז"ל: "אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וקב שעורין" (משנה, פאה פרק ג משנה ח), "המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחית לה משני קבין חיטים או מארבע קבין שעורין" (משנה, כתובות פרק ה שמנה ח). ראה גם במאמר "סלי חורי" בפרשת וישב, בבלוג זה, שלחם לבן נחשב כ"לחם המלך".

[2] לדעת מ. רענן יכולת ספיחת הנוזלים על ידי השעורה גבוהה יותר משאר מיני הדגן משום שהיא מכילה אחוז גבוה של סיבים תזונתיים המצויים בכל חלקי הגרעין (הן הקליפה והן רקמת המזון – האנדוספרם). יתכן שעובדה זו גם מבארת את אופן ההמתה של אדם שבית הדין מעוניין להרגו, אך מסיבות שונות הדבר לא מתאפשר. אופן המתה זה הוא האכלת 'לחם צר ומים לחץ' ולאחר שהמעיים מתכווצים מאכילים אותו בשעורים, שמתנפחות במעיו וגורמות לו למות. להרחבה ראה במאמר "מפני שהשעורים שואבות – שעורה תרבותית", פורטל הדף היומי, פסחים (עו, ב).

[3] ע"פ האתר "צמח השדה" בערך "שעורה תרבותית".

[4] טריפטופן היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע, תאי גוף האדם אינם מסוגלים לסנתז טריפטופן ולכן היא מהווה חומצת אמינו חיונית, אותה יש לקבל דרך המזון.

[5] ע"פ מאמרו של ד"ר משה רענן "חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא – שעורה", בפורטל הדף היומי, נדרים (מא, ב)

[6] אנצ' הלכתית חקלאית, מכון התורה והארץ, ערך "שעורה".

[7] "מיפוי ראשון של גנום השעורה", פרופ' אהוד ויס, המכון לארכיאולוגיה והמחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, אוקטובר 2017, באתר הקרן הלאומית למדע.

[8] "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, בערך "שעורה", עמ' 146-147, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, 1968.

[9] 1 שעורה = 0.044 גר' לפי הגאונים והראשונים; 1 שעורה = 0.05 גר' לפי הגר"ח נאה ובשם החזון איש.

החומץ

תוויות: כימיה / החומר, פרשת נשא, תזונה

מאת: אורן סעיד

החומץ שהקדמונים השתמשו היה חומץ יין, שנוצר מיין שהתקלקל והפך לחומץ כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות.

בפרשתנו אנו קוראים שעל הנזיר אסור לאכול או לשתות כל דבר המופק מענבים: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (ו, ג). מבאר המלבי"ם: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה - שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו, כמו שלא נאסר לעובד, שכתוב בו רק 'יין ושכר אל תשת' (ויקרא י, ט), לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור" (שם). התורה מציינת שגם יין שהחמיץ או שכר[1] שהחמיץ גם כן אסור בשתייה לנזיר.

חומץ יין אדום.
יוצר: Susan Slater
מתוך ויקימדיה

חומץ נמצא בשימוש מזה אלפי שנים. העדות המתועדת הראשונה לייצור ושימוש בחומץ הייתה על ידי הבבלים הקדמונים, בסביבות 3000 לפני הספירה. הם הכינו בעיקר חומץ מתמרים, תאנים ובירה והשתמשו בו למטרות קולינריות ורפואיות כאחד. עקבות חומץ נמצאו גם בתוך כדי אפר מצריים המתוארכים לשנת 3000 לפני הספירה[2]. כשיין מתקלקל לא חייבים לזרוק אותו - הוא הופך ל"חומץ בן יין" - שהולך ותופס מקום חשוב במטבח עם השנים גם בימינו.

אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית. מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ[3]" (ב, יד).

חומץ בהגדרה הוא נוזל שמקורו בפרי ויש בו 5% חומצה אצטית. חומצה אצטית נוצרת על ידי חיידקים, אחרי שהשמרים סיימו את התסיסה האלכוהולית הרגילה. חומץ יכול להיות מופק בתהליך מהיר של 1-3 ימים, באמצעות הוספת חומר המכונה "אם החומץ", המורכב מתאית וחיידקים המחמצנים כוהל לחומצה אצטית, המזרז את התסיסה האלכוהולית.

ישנם שני סוגים של חומץ: חומץ סינתטי וחומץ טבעי. חומץ טבעי נוצר בתהליך החמצון של היין או של בירה או של שיכר או כל נוזל אחר המיכל אלכוהול. בחומץ יין למשל, ישנם סוגים שונים - תלוי בסוג היין ואיכות היין ממנו נוצר את החומץ. כמו כן, בחומץ טבעי, ישנם חומרי טעם וריח שהיו מהנוזל ממנו הפיקו את החומץ. בחומץ סינתטי הנוזל המוסף הוא מים טהורים ללא כל טעם חומץ סינתטי.

בספר משלי מוזכר החומץ כחומר חומצי המסוגל למוסס אדמה המורכבת מאבני גיר: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר" (משלי כה, כ) וביאר רש"י "נתר - מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א [=גיר[4]] והיו חוקקים אותה ועושין כלים ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת" (שם). האבנית המצטברת בתחתית הקומקום, מקורה בסלע גיר שהומס על ידי הגשמים ועשה דרכו למי התהום ומשם למי השתייה. את האבנית ניתן להסיר על ידי חומר חומצי כדוגמת חומץ.

החומץ מוזכר במשנה כחומר המשכך כאבי שיניים: "חוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ" (שבת פרק יד, משנה ד).

בתלמוד בבלי מסכת תענית מסופר, שבתו של רבי חנינא בן דוסא היתה עצובה, כי בטעות בערב שבת הדליקה נר שבת עם חומץ במקום עם שמן. אמרה לה רבי חנינא בן דוסא: "אל תיעצבי! מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק!" ונעשה נס והנר היה דולק כל הלילה וכל היום, עד שהדליקו ממנו נר להבדיל עליו (תענית כה, א). משמע מן הסיפור ששמן והחומץ הם שני חומרים מנוגדים בתכונותיהם; השמן דליק ומשמש חומר בעירה ואילו החומץ מכבה את הבעירה. אכן הקדמונים בתקופות שונות היו משתמשים בחומץ-יין כאמצעי לכיבוי אש[5]. חומץ-יין אינו מורכב רק מחומצת חומץ (חומצה אצטית), אלא ייתכן שיש בחומרים הנוספים שביין תכונות המכבות אש[6].

[1] יין ישן (רש"י), יין ללא מים (מלבי"ם) או כל דבר שאדם יכול להשתכר ממנו (רבי אברהם אבן עזרא).

[2] ויקיפדיה האנגלית בערך "vinegar" (=חומץ).

[3] מתוך המאמר "נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה" לפרשת נשא, פרופ' זוהר עמר, באתר "קדמוניות הטבע והראליה בישראל".

[4] על פי אוצר לעזי רש"י לתנ"ך, מאת הרב משה קטן, ירושלים, תשס"ו.

[5] חשוב להדגיש שמדובר רק בחומץ-יין אמיתי-טבעי, שלא עבר תהליך של זיקוק. לעומת זאת, החומץ השולחני הנמכר כיום בחנויות הוא למעשה תמיסה מימית (10%-6% ) של חומצת חומץ, ואי אפשר להתייחס אליו כאל חומר כיבוי.

[6] להרחבה ראה במאמר "החומץ והגפן כאמצעים לכיבוי אש – תופעה המצפה להסבר", פרופ' זהר עמר, "על אתר", גיליון ו, שבט תש"ס, הוצאת תבונות מכללת הרצוג.

תגלית ברכת הכהנים על לוחיות הכסף

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת נשא

מאת: אורן סעיד

באחת ממערות הקבורה בכתף הינום, נמצאו שתי לוחיות כסף, ששימשו ככל הנראה כקמיעות, כשעליהן רשומים, בכתב העברי העתיק, פסוקי ברכת כהנים.

בפרשתנו כתובה ברכת כהנים, במסגרת הציווי על הכהנים לברך את בני ישראל. הברכה מורכבת משלושה פסוקים ועל כן נקראת גם "הברכה המשולשת": "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ; יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ; יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר, ו, כד-כו).

כתף הינום

כתף הינום הוא אתר ארכאולוגי ובו מערכת מערות קבורה המתוארכות לימי בית המקדש הראשון. האתר שוכן בירושלים, למרגלות הכנסייה הסקוטית, כנסיית אנדראס ה"קדוש", בצמוד למרכז מורשת בגין. את השם לאתר, בחר הארכאולוג גבריאל ברקאי מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שצרף את המושגים המקראיים "כֶּתֶף הַיְבוּסִי" (יהושע טו, ח) עם "גֵּי בֶן הִנֹּם" (שם) [1].

באחת המערות נמצאו כאלף ממצאים קטנים: תכשיטים רבים, יותר ממאה מהם עשויים מכסף או מזהב. רוב התכשיטים, חרוזים, טבעות, עגילים ועוד עשויים ברונזה וברזל, ואבנים יקרות בדרגות שונות. תכשיטים אלו מקורם בכל העולם העתיק של שלהי ימי הבית הראשון, שלנקברים במערות היו קשרים שונים אתם, מקשרי מסחר ותרבות ועד, אולי, קשרי נישואין וקרבה משפחתית. לפיכך, יש חוקרים הסבורים שהמערות שימשו לקבורה של אחת המשפחות העשירות בעיר. לדעת החוקר זאב ח' ארליך [2] נקברו במערות קבורה אלו, מלכי יהודה בשלהי ימי הבית - אותם מלכים שלא זכו להיקבר במערכת הקברים המיוחסת בעיר דוד, בה נקברו המלכים מדוד, הראשון בשושלת ועד חזקיהו, המלך ה-14 בה. אלו היו המלכים הבאים: מנשה, בנו של חזקיהו, ואמון נכדו [3]. לדעתו, מערכת זו נחצבה בגן ביתו של מנשה מלך יהודה ונקראה "גן עוזא": "וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּגַן-בֵּיתוֹ בְּגַן-עֻזָּא..." (מלכים ב כא,יח).

לוחיות ברכת כהנים (לוחית II). יוצר: Tamar Hayardeni .
מתוך ויקימדיה

קמיעות וברכת הכהנים

באחת ממערות הקבורה באתר זה, נמצאו שתי לוחיות כסף, ששימשו ככל הנראה כקמיעות, כשעליהן רשומים, בכתב העברי העתיק, פסוקי ברכת כהנים בנוסח הדומה לנוסח המקרא; בלוחית אחת רשומים שני הפסוקים הראשונים של ברכת כהנים ואילו בלוחית השנייה רשומים הפסוק הראשון ושילוב של הפסוק השני והשלישי בברכת כהנים: " ה' יְבָרֶךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ; יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". שם הוי"ה חרוט על הלוחיות, בפסוקי ברכת כהנים, כפי שמופיע בפסוקי התורה.

הלוחיות מתוארכות לשנת 600 לפנה"ס בקירוב, שלהי תקופת בית ראשון, והן למעשה, מכילות את העותק הקדום ביותר של טקסט מקראי שהתגלה עד כה, קדום בכ-500 שנה למגילות מדבר יהודה. הלוחיות מוצגות כיום במוזיאון ישראל.

שתי לוחות הכסף נמצאו מגוללות בדמות מגילות זעירות. פתיחת הלוחיות התעכבה במשך שלוש שנים עד שנמצאה טכנולוגיה מתאימה לפתיחת הלוחיות מבלי שייגרם להן נזק. מידות הלוחית הראשונה 9.7 על 2.7 ס"מ ומידות הלוחית השנייה 3.9 על 1.1 ס"מ. הלוחיות נמצאו פגומות וסדוקות ושולי הלוחיות מימין ומשמאל חסרים, כתוצאה מבלייה כימית ומכנית ועל כן התחלות השורות וסופיהן חסרות; דבר זה הקשה על פיענוח הכתב בלוחיות והצריך שימוש בשיטות מתקדמות של צילום.

שתי לוחיות הכסף מכתף הינום עשויות כסף כמעט טהור. השימוש במתכת יקרה – כסף – כחומר כתיבה נעשתה בוודאי מתוך רצון להדגיש את ערך תוכנן של הלוחיות ולתת יתר תוקף לטקסט הכתוב עליהן, וגם מתוך ידיעה שמתכות אצילות משתמרות טוב יותר.

הכתיבה נעשתה ככל הנראה, במכשיר מתכת המכונה במקרא "עֵט בַּרְזֶל" (ירמיה יז, א; איוב יט, כג-כד). כלומר היו עטים מיוחדים לחריתת כתובות על לוחיות מתכת שונות. מכשיר כתיבה נוסף, הנזכר במקורות ועשוי להיות קשור לזה שבו נעזרו לכתיבת הלוחיות הוא ה"חֶרֶט" (שמות לב, ד; ישעיה ח, א). מכשיר הכתיבה היה בעל קצה מחודד ודק, שאפשר את השריטה העדינה והרדודה של האותיות [4].

כאמור, לוחיות הכסף אלו היו מעין קמיעות, גלולות ותלויות על הצוואר או על הזרוע, שכללו את ברכת-כהנים. אנו אומרים "קמיעות", כי הברכות אינן כוללות את כל מרכיביה של הברכה. שינוי-הנוסח של הברכה מן הנוסח המקודש שבספר התורה, בפרשתנו, פרשת 'נשא', הפקיע מן הכתוב את קדושתו ועל-כן יש להגדירו כ"קמיע" דווקא, וכך להסביר את הימצאו במערת קבורה דווקא [5].

[1] להרחבה ראה בהמכלול – האנציקלופדיה היהודית, בערך "כתף הינום".

[2] ארליך זאב ח', "'אל נכון', גורן נכון ומקום גן עוזא", מגדים כו, תשנ"ו, עמ' 27-47. ארליך זאב ח', "'גן עוזא' בכתף-הינום", מחקרי יהודה ושומרון, ה', אריאל תשנ"ו, 61-79.

[3] מנשה (מלכים ב כא,יח. דברי-הימים ב לג, כ). אמון (מלכים ב כא, כג-כו. דברי הימים ב לג, כד).

[4] על פי מאמרו של גבריאל ברקאי, ‏"ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים", קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 37-76.

[5] על פי אנצ' יהודית דעת בערך "ברכת כהנים בקברי בית דוד".

זיהוי התחש

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת נשא

מאת: אורן סעיד

יריעות תחשים שימשו כמכסה העליון של המשכן וככיסוי למספר כלים במשכן. נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי התחש.

נאמר בפרשתנו, בתיאור משא בני גרשון: "וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ד, כה). יריעות תחשים שימשו כמכסה העליון של המשכן (שמות כו, יד). כמו כן נאמר שאת המנורה, הארון, השולחן, מזבח הזהב, כלי השרת ומזבח העולה כיסו במהלך המסעות ב"כסוי עור תחש" (ד, ו-יד).

קיימת מחלוקת בחז"ל לגבי מהותו של התחש. יש שפירשו ש'התחש' הוא מין חיה ויש שפירשו שה'תחש' הוא סוג של עור שעובד בצורה מיוחדת או נצבע בצבע מסויים: "עורות תחשים מה הן? ר' יהודה אומר: אלטינון, ר' נחמיה אומר: גלטינון [=שני סוגים של עורות חשובים ויקרים]. רבי יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה" (קהלת רבה א, א). רס"ג תרגם לערבית את המילה 'תחש' ל"דארש"[1] ופירש הרב יוסף קאפח במהדורתו שפירוש המילה הוא עור הצבוע שחור.

החד-שן חד-קרן - אחד הזיהויים המוצעים לתחש.
מתוך ויקיפדיה

זיהוי החיה הקרויה תחש

הגמרא במסכת שבת דנה בזיהוי החיה הקרויה 'תחש' :" מאי הוי עלה בדבר התחש שהיה בימי משה ? אמר ר' אלעא אמר ר' שמעון בן לקיש: אומר היה ר' מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא החליטו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ותחש זה לפי שעה רק אז נזדמן לו למשה בשעת עשית המשכן ועשה ממנו כיסוי למשכן ונגנז, ואין מוצאים עוד מין חיה זה (עיין להלן). ומעירים כי מן הנאמר שקרן אחת היתה לו במצחו אפשר ללמוד שטהור היה, שבדומה לזה אמר רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון כקרבן תודה על חייו קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: " וְתִיטַב לה' מִשּׁוֹר פָּר; מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים סט, לב), ומקרין פירושו-בעל קרן. ומקשים: הלא "מקרין" תרתי משמע [=שתי קרניים] ? ומשיבים: "מקרן" כתוב (כתיב חסר), כלומר להדגיש שהיתה לו רק קרן אחת. ושואלים: א"כ שיפתור ממנה מאותה ברייתא שכשם שלמדנו משור של אדם הראשון שבעל חיים שיש לו קרן אחת במצחו טהור הוא, מדוע לא נלמד שהוא מין בהמה ? ומשיבים: כיון שיש "קרש" [2], שמין חיה הוא, ואין לו אלא קרן אחת, אפשר לומר שגם התחש מין חיה הוא, ואין ראיה האם תחש הוא מין חיה או בהמה" (כח, ב, בצירוף פירוש שטיינזלץ – אבן ישראל).

על פי גמרא זו, התחש הוא בעל חיים שנברא "לפי שעה" והוא בעל קרן אחת. גם דעת רבי נחמיה במדרש תנחומא, שהתחש הוא בעל חיים שנברא לפי שעה: "וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר [3]: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת, בָּהּ בַּשָּׁנָה נִגְנְזָה " (מדרש תנחומא, תרומה, סימן ו). לפי שיטה זו, שהתחש נברא "לפי שעה" במעשה ניסים, אין טעם לנסות לזהות את התחש בימינו, בגלל שאינו קיים. אולם אם אנו מבינים, את הביטוי "לפי שעה", שהקב"ה עשה אז נס, וזימן את התחש, אע"פ שכרגיל אינו מצוי וקשה להשיגו, יש מקום לנסות לזהות את התחש, ע"פ התיאורים בתלמוד; ויתכן שפירוש "נגנז" - נשתכח, כמו שרש"י מסביר בפסחים (סב, ב): "מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים..."; ורש"י מפרש בד"ה נגנז: "נשתכח". כמו כן ניתן לפרש "נגנז", כמו שפירשו תוספות (בבא מציעא, כט, ב) את האימרה ש"בטלה זכוכית לבנה" שהכוונה היא שאינה מצויה כמקודם. א"כ עלינו לזהות את התחש שנשתכח, או שאינו מצוי כפי שהיה מצוי בתקופת המשכן.

דעת פרשנים נוספים בזיהוי התחש

רש"י ביאר: "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם 'סַסְגוֹנָא', שֶשָשֹ ומתפאר בגוונין שלו" (שמות כה, ה). רש"י פירש על פי מסכת שבת (שם) שהתחש נברא "לשעה" וכן ביאר על פי תרגום אונקלוס שתירגם "תחש - סַסְגוֹנָא", שהתחש היא חיה בעלת הרבה גוונים.

רלב"ג מעלה אפשרות שתחש הוא התיש: "אחשוב כי הם תיישים גדולים ועורותיהם יותר חזקים וקשים ויותר נבחרים מהאילים, על כן כתוב 'וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ' (יחזקאל טז, י) שהוא הנבחר שבעורות, לעשות מנעלים" (שמות כה, ה).

בספר שו"ת הרשב"ן שכתב הרב שלמה צבי שיק[4] מביא דעה, שהתחש היא הג'יראפה: "תחש היא... בלשון ערבי ג'יראפה, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה".

דעת החוקרים בזיהוי התחש [5]

בזיהויו של התחש נחלקו חוקרים רבים ולא הגיעו לכלל מסקנה. ע"פ הערבית נראה שהתחש הוא סוג של יונק ימי, פרת הים (Manatees). דעה אחרת סבורה שמדובר ביונק הימי Dugong dugon, הקרוב ביותר לפרת הים. לאור מסקנה זו כינה חוקר הטבע הגרמני אדוארד ריפל את החיה (Dugong dugon) בשם הלטיני "Halicore tabernaculi", ומשם הגיע השם גם לעברית - תחש המשכן.

החוקר יוחנן אהרוני סבור כי התחש הוא ה"חד-שן חד-קרן" (Monodon monoceros). בעל חיים זה הוא יונק ימי הקרוב ללוויתנים, ונודד בחבורות קטנות באוקיינוסים, בעיקר במימי הצפון. אורכו מגיע עד לששה מטרים, צבעו היסודי לבן-צהבהב וטלוא בכתמים כהים מרובים (היחיד בין חיות אלה שעורו מנומר). מצד אחד של פיו צומחת שן ארוכה (עד לשלושה מטרים) ומפותלת מאד (אשר נחשבה במשך ימים רבים כקרנו של החד-קרן). אולי אירע שלהקה של יצורים אלה התקרבה לים סוף והושלכה ליבשה או נלכדה שם. תיאור זה מקביל במידה רבה לתיאורים שבתלמוד: היצור הזה נזדמן לו למשה לפי שעה (שכן כרגיל אינו מצוי בחופים), ולא הספיקו חכמים להכריע בו מה טיבו המדויק, אם חיה ואם בהמה אם טמא ואם טהור. הוא טלוא כ"תלא אילן" המוזכר במסכת שבת (כח ,א): "ר' נחמיה אומר: מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן" ומפרש רש"י: "תלא אילן - חיה טמאה היא, ומנומרת בגוונין" (שם).

[1] כמו: שמות כה, ה; שמות לה, ז.

[2] בערוך על הש"ס בערך "קרש" מביא את דעת אחי"ה [=אמר חנוך יהודה אלכסנדר קאהוט (1842-1894) ;נולד בהונגריה וכיהן כרב בניו-יורק. היה בלשן ומזרחן, חיבר את ספר "הערוך השלם" המתבסס על ספר הערוך עם מוסף הערוך- בתוספת הערותיו שלו], שביאר כי הכוונה היא לקרנף שלאחדים מסוגיו רק קרן אחת. הקושי זיהוי ה"קרש" עם הקרנף הוא שבמסכת חולין (נט, ב) נאמר שה"קרש" הוא חיה טהורה וכידוע הקרנף איננו טהור משום אינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. רש"י בחולין (שם) מפרש: "קרש. דיי"ן בלע"ז". ודיי"ן ביוונית זהו יחמור- שלו 2 קרניים. ותמה בעל אוצר לעזי רש"י שהוא לא כתב "חדקרן" כמו מהמיתולוגיות של הגויים.

ר' בנימין מוספיא [=ר' בנימין מוספיא- מוסף הערוך, הוציא לראשונה את הערותיו על ה"ערוך" בשנת 1477] מסביר (מובא בערוך על הש"ס): שקרש פירושו ביוונית- קרן. וכנראה מתכוון לחד-קרן.

[3] רבי נחמיה, סובר שהתחש היה מעשה ניסים, שהרי המכסה העליון של הגג המשכן שהיו עשוי תחש, היה באורך שלושים אמות וברוחב עשר אמה ולא ניתן להשיג יריעת תחש אחת באורך כזה באופן טבעי: "וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת, בָּהּ בַּשָּׁנָה נִגְנְזָה . וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, לָמָּה? דִּכְתִיב: 'אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִים בָּאַמָּה' (שמות כו, ח). מִי מֵבִיא לְךָ יְרִיעָה שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה. אֶלָּא מַעֲשֵׂה נֵס, לְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת נִגְנְזָה" (מדרש תנחומא, תרומה, סימן ו). לשיטתו, גם יריעות העיזים הם מעשה ניסים ולא רק יריעות התחשים, שהרי גם אורך יריעות העיזים הוא שלושים אמות.

רבי נחמיה, לשיטתו, שמכסה התחשים למשכן היה באורך 30 אמה, וכפי שמציין רש"י: "מכסה לאהל - לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג ארכן ל' ורחבן י' אלו דברי רבי נחמיה ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים" (שמות כו, יד).

[4] חלק אבן העזר סימן סד. יצא לאור במונקאץ', תר"ס, 1900.

[5] מתוך פירוש שטיינזלץ מסכת שבת (כח, ב). ראה גם בהרחבה ב"המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "תחש (תנ"ך)".

אשה סוטה וההשפעות של מי המרים המאררים

תוויות: פרשת נשא, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

אין "מכנה משותף" בין דין סוטה ל-"משפט אלוקים". דין סוטה מטרתו לשמור על קדושת חיי המשפחה ואחדותה

סוטה הוא כינוי לאשת איש שבעלה חושד בה בניאוף, לאחר שהוזהרה על ידו שלא תסתתר עם אדם מסויים. דיני אשה סוטה כתובים בפרשתנו, בדין ששמו "תורת הקנאות" (במדבר פרק ה). דין תורת הקנאות נותן לבעל המקנא, החושד באשתו בניאוף ואין לו עדים, את הרשות להביא את אשתו לפני הכהן לשם בירור שאלת אשמתה. כוונת החוקים שבפרשה זו לשמור על טוהר חיי המשפחה ועל אחדותה.

חכמינו למדו מהפסוקים, שאין האשה נעשית סוטה אלא בשני דברים: בקינוי ובסתירה. קינוי הוא שהבעל התרה באשתו והזהירה, שלא תיכנס עם איש פלוני למקום סתר. סתירה היא שהאישה נכנסה עם האיש, שבעלה "קינא" לה עליו, למקום סתר, ושהתה עמו כדי טומאה, כלומר, כשיעור זמן שיש לחשוד בה שזינתה עמו, אבל אין עדים שנטמאה. לאחר הקינוי והסתירה, הבעל מביא את אשתו אל הכהן, יחד עם קרבנה הקרוי "מנחת סוטה". הכהן משביע את האשה: "אם לא שכב וכו' " (ה, יט-כג), וכותב את השבועה על מגילה (קלף). לאחר מכן, הכהן לוקח את המגילה, מטבילה ב"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" עד שנמחק הכתב, ואח"כ משקה אותה ממים אלו (ה, כג-כד). אם היא זינתה המים גורמים לה לנפיחות בבטן ולנפילת הירך; ואם היא לא זינתה, אזי המים לא משפעים עליה לרעה והיא יוצאת והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה (רמב"ם סוטה ג, טז). אם היא טהורה, אזי המים משפיעים עליה לברכה, שנאמר "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (ה, כח): יש אומרים שאם היתה עקרה – נפקדת; ויש אומרים[1] "שאם היתה יולדת בצער יולדת בריווח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים" (תלמוד בבלי סוטה כו, א).

דין סוטה ו"משפט אלוקים"

חולה במיימת עם בטן נפוחה.
יוצר: James Heilman, MD
מתוך ויקימדיה

הצורך לבחון את אמיתות דבריו של נאשם במעין מכונת אמת לא נולד בימינו. במזרח הקדמון לפני אלפי שנה, כמו למשל בבבל העתיקה - כפי שעולה מכמה מקומות בחוקי חמורבי ומאוחר יותר – באירופה בימי הביניים, ובין הבדואים ובעמים רבים באפריקה המערבית (מדרום לסהרה) גם בימינו, נהוגות שיטות שונות לאימות דבריו של נאשם ולבחינת אשמתו. המונח המיוחד לדרכי בירור אלו הוא 'אורדל' - מונח השאול מן הגרמנית העתיקה, שמשמעו 'פסק דין', וכוונתו ל"פסק דין אלוקי" או "משפט אלוקים".

הצורה הנפוצה של "משפט אלוקים" הייתה בדיקה באמצעות ברזל מלובן: החשוד נשא את מוט הברזל על כפיו, או דרך עליו ברגליו היחפות. בהוראות לביצוע "משפט אלוקים" נקבע כיצד לחבוש את הכוויה ולבודקה לאחר כמה ימים: אם הכוויה התחילה להֵרפא יפה - נמצא החשוד זכאי .צורות נוספות של "משפט אלוקים" היו שהחשוד נדרש להוציא חפץ ממים רותחים, או הושלך בעודו כפות למים עמוקים [2]. אצל הערבים בדיקת החשוד נעשית על ידי כך שעליו ללקק ברזל מלובן [3].

אין לנו עדויות מן המזרח הקדמון על משפט הדומה לדין הסוטה, אך ידועים שבטים באפריקה שהשקו חשוד בעבירה משקה רעל, וסבורים היו שהאשם ימות והנקי מאשמה יחיה. אחרת היתה ההשקפה ההודית. שם האמינו שהאל נכנס למים ומעניש את דובר השקר, על פי רוב במחלת ההִדְרוֹקָן (ראה להלן). עם זאת, יש לציין שישנם הרבה הבדלים בין דין סוטה למה שמכונה "משפט אלוקים" , ביניהם [4]:

א. בדין סוטה צריך "קינוי וסתירה" כדלעיל.

ב. בדין סוטה הבעל רשאי לומר "איני משקה", ומוציא אותה ונותן כתובה; וכן האשה רשאית לומר "איני שותה ואיני נוטלת כתובה" ועוד שורה של אפשרויות שבהן הנשים אינן שותות (משנה סוטה ד, ב-ג).

ג. בפרשתנו נאמר "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ" (ה, לא), ודרשו מכאן: בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו; אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו. לכן משרבו הנואפים - בגלוי, בבית שני (רמב"ם סוטה פרק ג, הלכה יט) - הפסיק רבן יוחנן בן זכאי את המים המרים, שנאמר: 'לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה' (הושע ד, יד); או לפי שנאמר: 'וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ' (במדבר ה כז), בזמן שעמה שלם, לא בזמן שעמה פרוצים (ירושלמי שם ט ט), ואף על פי שבזמן רבן יוחנן בן זכאי, היו אנשים כשרים שיכלו המים לבדוק נשותיהם, צריכים אנו שיהיה כל הציבור שלם ולא פרוץ בעריות[5]; ולפי שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעברות ורבו הנואפים (רמב"ן על התורה במדבר ה, כ).

מכאן שאין "מכנה משותף" בין דין סוטה ל-"משפט אלוקים". דין סוטה מטרתו לשמור על קדושת חיי המשפחה ואחדותה .

כמו כן יש לציין, שמשה רבינו גם בדק את בני ישראל כסוטות לאחר חטא העגל, והשקה אותם מים: מי שחטא בעגל – צבתה (התנפחה) בטנו. כך ידעו בני לוי, מי עובד ה' ומי עבד את העגל (שמות לב, כ). גם שם לא היה "משפט אלוקים", שהרי העובדים לעגל נענשו בדרך אחרת.

מהי אותה תופעה שגורמת לסוטה (במידה והיא זינתה) לנפיחות בבטן ולנפילת הירך?

תיאור האשה הסוטה לאחר שתיית המים המאררים, שגורמים לה לירך נופלת ולבטן צבה (במדבר ה, כא), מתאים לתיאור מחלת ההִדְרוֹקָן, וכן כתב יוסף בן מתתיהו[6], בהסבר הכתוב על ענשה של הסוטה, כי לקתה בהִדְרוֹקָן.

מחלת ההִדְרוֹקָן [7]

הגמרא במסכת שבת (לג, א) מבחינה בשלושה סוגי הדרוקן:

א. "של עבירה - עבה". רש"י: "הבאה בשביל עבירה - עבה. בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי".

ב. "ושל רעב - תפוח". רש"י: "נפוח עורו על בשרו ומים בינתיים, ונראה כזכוכית ורך מתוכו".

ג. "ושל כשפים - דק". רש"י: "בשרו דק וכחוש".

המהרש"א במקום, מציין (ע"פ הגמרא בברכות כה, א), שיש סוג רביעי של הדרוקן, הנגרם כתוצאה מעצירות.

סביר להניח, ש"הדרוקן" היא תיסמונת של בצקות כלליות, או מַיֶּמֶת (Ascites) - בצקת בחלל הבטן. בצקת (Edema) היא הצטברות חריגה של נוזל נסיובי בתאים, ברקמות ובחללי הגוף מחמת גודש בכלי הדם, דלקות בכליות ושינויים בהרכב הדם. בצקת יכולה להיגרם גם כתוצאה מרעב, תת-תזונה ממושכת (סוג שני של הדרוקן כדלעיל). גורמים נוספים לבצקת: אי ספיקת לב, אי ספיקת כבד וכן מתרופות מסוימות. הצטברות הנוזלים ברקמה התת-עורית, ניכרת מן החוץ בהתהוותן של נפיחות ובמצבו הספוגי-פלסטי של העור (במקום מצבו האלסטי התקין), באופן שלחץ האצבע משאיר בו שקע, שאינו מטשטש אלא לאט.

ישנן צורות שונות של הדרוקן, וכן מצבים דומים הבאים כתוצאה ממחלות אחרות, וכולן נכללות בגמרא תחת המושג "הדרוקן". עצירות אינה יוצרת אמנם הדרוקן בכל סימניו, אבל גם כתוצאה ממנה מתנפחת הבטן.

לגבי עונשה של אשה סוטה, כיצד המים בודקים את הסוטה שנטמאה, מתואר במשנה במסכת סוטה (פרק ג, משנה ד): "אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין (מתוך שבשרה מתנפח, נראית כולה כמלאה גידים)". רואים שיש סימפטום נוסף לתופעת התנפחות בטנה של אשה סוטה, הוא "ירוקת פנים" [8] וכנראה הכוונה לחיוורון [9].

ה"כלי יקר" מסביר (ה, יז) את העונש של הסוטה: "ולפיכך בטנה צבה וירכה נופלת, כי כך הטבע בכל חולי השתן, שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת, יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה, כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן או המשקה עושה לו דרך אחר הוא שנבלע בבשר הירך, ולפי שאין כאן מקומו, על כן בהכרח יפול בשר הירך, ובכלל חתיכות בשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם". א"כ ע"פ פירוש זה, נפיחת הבטן נגרמת בשל עצירת המים המרים בבטן, כמו זו הנגרמת ע"י עצירת השתן (סוג רביעי של הדרוקן כדלעיל). במסכת בכורות מסופר: "מעשה באחד שביקש להשתין – ולא השתין ונמצא כריסו צבה[10] [מפני ששלפוחית השתן היתה מלאה]" (מד, ב). עצירת השתן, יכולה להיגרם ע"י אחת משלוש סיבות: חולשת עבודת הלב, דלקת כליות ודלקת כבד.

הרמב"ן (ה, כ) לעומת זאת, מפרש שעונשה של הסוטה, שבטנה צבה (=מתנפחת) וירכה נופלת, זהו נס גמור: "...והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה זאת כיתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם...". צריך לומר, שמדובר במחלה טבעית, אלא שהיא נגרמת בזמן ובעיתוי מיוחד - שהוא הנס [11]; וכך כנראה גם הכוונה בפירוש ה"כלי יקר" הנ"ל.

[1] במדרש במדבר רבה נאמר כך: "...ואם לא נטמאה האשה לשעבר וטהורה היא לעתיד לבוא, אותה שעה ונקתה מן האלות ומן השבועה ונזרעה זרע...שאם היתה יולדת בצער היתה יולדת ברווח, נקבות יולדת זכרים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, יולדת לשתי שנים יולדת בכל שנה, יולדת אחד יולדת שניים" (במדבר רבה, פרשה ט סימן כה).

[2] זהו ה"משפט אלוקים" הקבוע בחוקי חמורבי, והוא נקרא "הליכה אל הנהר". מתעודה שהתפרסמה ב1965- נתברר שמי שהנהר 'אחזוֹ' (סחף אותו) הוכר כאשם (פירוש על ספר במדבר, פרופסור יעקב ליכט ז"ל , ירושלים תשמ"ה, עמ' 168 והערה 14). מעניין שבאירופה בדקו על ידי השלכה לנהר בעיקר חשודות בכישוף, ומי שצפה על פני המים נמצאה דווקא אשֵמה, שהרי ניצלה בעזרת כשפיה (שם, עמ' 166).

[3] להרחבה ראה במאמרו של אלחנן סמט, לפרשת נשא, עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד. המאמר המקוון באתר "דעת".

[4] ראה ב"דעת מקרא", במדבר, הערה לפסוק טו (פרק ה), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1988. ראה גם אנצ' מקראית ערך "סוטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968. ראה גם במאמר "המבחן בתעודות המזרח הקדום" מאת פרופ' משה ויינפלד, אונ' העברית, ב"עולם התנ"ך", במדבר, פרק ה, עמ' 40, הוצאה לאור בע"מ, ת"א, 1999.

[5] עמק הנצי"ב לספרי נשא יד.

[6] קדמוניות היהודים ספר ג, פרק יא, 6.

[7] ראה אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "מחלות" לגבי הדרוקן עמ' 567; מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק.

[8] וכנראה הכוונה לחיוורון; פני האדם בזמן פחד או מוות, שאז הוא מחוויר ומלבין.

[9] ראה אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, לגבי ירקון והתינוק הירוק, ערך מילה עמ' 687; מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)].

[10] ע"פ זה מעיר י.ל.קצנלסון, בהערותיו לספר "מדרש הרפואה" מאת משה פרלמן, על דברי רשב"ג: "רשב"ג אומר: עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון" (מדובר על סימפטומים כתוצאה מאי-עשיית צרכים; ברכות כה, א), כך: "אולי צריך להיות ההיפך: במחלת הירקון רואים אנו עצירת נקבים גדולים ("עמוד החוזר"), ובמחלת ההדרוקן אנו רואים עצירת שתן ("סילון החוזר") ".

[11] כפי שכתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים: 'זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו'(מלכים א יג, ג), כי מדרך הבניינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל; והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם. ואמנם יהיו העניינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכולם: האחד מהם - בוא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשווה... והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה: 'ולפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן' (שמות י, יד)... והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות... ".

כיצד העגלות נשאו את קרשי המשכן ?

תוויות: פיזיקה, פרשת נשא, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

התורה מספרת כיצד משה חילק את עגלות והשוורים, ששימשו לשאת את מעטפת וקרשי המשכן, בין בני לוי, גרשון ומררי. חישוב פשוט של משקל הקרשים מעלה שאלה מציאותית.

בפרשתנו אנו קוראים שביום חנוכת המשכן הביאו הנשיאים נדבה למשכן: "שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד, וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (ז, ג). מהן "עגלות צב"?

בתשובה לשאלה זו נחלקו הפרשנים: יש שפירשו ע"פ הפסוק בישעיה: "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה ל-ה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת" (סו, כ), שהוא אחד ממיני הרכב שהיו מקובלים בזמן המקרא. ע"פ מדרש רבה (פרשה יב, סימן יז) עגלות אלו היו מכוסות (וכן פירש רש"י), בדומה לבעל החיים הקרוי בימינו 'צב' שהוא הולך ועל גבו שריון, הדומה לכיפה, אוהל המכסה את גופו. רמב"ן מפרש שאלו עגלות גדולות ומלאות ["צב" מלשון גדול, כמו הנאמר בפרשתנו "בטנך צבא"=נפוחה (ה, כא)]. רבי אברהם אבן עזרא מפרש ש-'צב' הוא מין ממיני השוורים.

שוורים נושאים קני סוכר על עגלה.
מתוך ויקימדיה

התורה מציינת כיצד משה חילק את עגלות בין בני לוי, גרשון וקהת ומררי: "אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן: כְּפִי, עֲבֹדָתָם; וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן, לִבְנֵי מְרָרִי, כְּפִי עֲבֹדָתָם, בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (ז, ז-ט). לכל עגלה היה זוג בקר המושכים אותה. משה היה נותן לכל אחד מספר עגלות לפי סוג עבודתו. לבני גרשון שעבודתם לא היתה קשה כל כך, שנשאו את המעטפת של המשכן - יריעות המשכן, האוהל והמכסה וקלעי החצר, נתן להם שתי עגלות וארבע בקר, אבל לבני מררי שמלאכתם היתה קשה, שהם נשאו את הקרשים והעמודים והאדנים, נתן להם ארבע עגלות ושמונה בקר.

כאמור, בני מררי בעיקר נשאו בארבע העגלות שקבלו את הקרשים. רש"י במסכת שבת (צט, א) סובר שהיו מניחים 12 קרשים על כל עגלה בודדת. לעומת זאת, רבינו תם המובא בתוספות סובר שהיו מניחים 24 קרשים על כל 2 עגלות מחוברות (שם ד"ה "למה לי באמתא ופלגא סגי").

מה המשקל של כל קרש?

אורך כל קרש: עשר אמות; ועובי הקרש: אמה וחצי (שמות כו, טז); רוחב הקרש: אמה (שבת צב, א). אם ניקח שאמה היא 48 ס"מ (שיטת הגר"ח נאה), חישוב פשוט [1] יראה לנו, שלשיטת רש"י שהיו 12 קרשים על כל עגלה, יוצא שעל כל עגלה היה משא הקרשים במשקל של כ-10 טון! [אם לוקחים משקל סגולי של השיטה המלבינה - זיהויו של פרופ' יהודה פליקס ל"עצי שיטים עומדים" - 0.52 סמ"ק, זהו המשקל הסגולי של העץ היבש [2]]. כל שני שוורים היו צריכים לסחוב משא עצום זה!!!

בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מציינים שמשקל עץ השיטה חייב להיות נמוך, כדי שהשוורים יוכלו לסחוב את קרשי המשכן: "...והוא עץ קל מאד וחלק, ותדע שהוא קל, שהרי 48 קרשים ואדניהם 96 ועמודים ואדני החצר ותשעה עמודי המשכן חמש של מסך וארבעה של פרוכת ויתדותם ואדניהם, כל זה מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי, כמו שמפורש בפרשת נשא, ואע"פ שהקרשים גובהן עשר ורוחבן אמה וחצי ועוביין אמה, אלא שמע מינה כי עץ קל מאד ודומה לעץ שקורין מדר"א בלע"ז שעושין ממנו כוסות [3]" (שמות כה, ה).

איזה כוח מספק השור בעבודה [4] ?

באופן כללי, הכוח שבעל חיים יכול לספק בעבודה הוא 10% ממשקלו בקירוב. שור יחיד עשוי לספק כוח של כ- 80 קילוגרם-כוח (קג"כ) [5]. כאשר שני שוורים, בעלי אותו כוח, רתומים ביחד, אזי הם מסוגלים לייצר כוח עבודה רב יותר, פי 1.9 מהכוח של שור בודד. שלושה שוורים מסוגלים מייצרים כוח פי 2.5, ארבעה שוורים פי 3.1 , חמשה פי 3.5 ושישה פי 3.8 מהכוח שמספק שור בודד. כך שאם שור בודד מספק כוח של 80 קג"כ, שני שוורים רתומים מייצרים כוח של 152 קג"כ, שלושה 200 קג"כ, ארבעה 248 קג"כ, חמישה 280 קג"כ ושישה 304 קג"כ. על מנת ששוורים רתומים יוכלו לספק כוח יחד בצורה אופטימלית, הם צריכים להיות מאותו זן, ובעלי אותו גיל, כושר גופני ואותה הכשרה.

מה משקל המשא על עגלה שהשור מסוגל למשוך, כשהוא רתום אליה [6] ?

המשקל שהשור מסוגל למשוך על עגלה, תלוי בעיקר בשיעור כוח החיכוך שבין גלגלי העגלה והמשטח עליו נוסעים. שיעור כוח החיכוך תלוי בסוג החומר ממנו עשוי המשטח עליו נוסעת העגלה, סוג החומר ממנו עשויים גלגלי העגלה וגודל גלגלי העגלה. ככל שכוח החיכוך גדול יותר, צריך כוח גדול יותר על מנת למשוך את העגלה. למשל, בעגלות שוורים מסויימות [7] הנוסעות על דשא, שור אחד מסוגל למשוך עגלה עם משא של טון אחד, בכוח של 74 קג"כ, במהירות 2-3 קמ"ש; בעוד שאת אותו משא על עגלה הנוסעת על חול רפוי, נדרש כוח פי 6, על מנת למשוך את העגלה, בשל כוח החיכוך הרב בין גלגלי העגלה לחול.

א"כ, שני שוורים הרתומים יחד, מספקים כוח עבודה של 152 קג"כ (כאמור לעיל), ולכל היותר מסוגלים למשוך משא של כשני טונות על עגלה (בתנאים אופטימליים של כוח החיכוך), בעוד ש-12 הקרשים שהיו על כל עגלה שקלו כ-10 טון!

בפירוש ה"חזקוני" מציין שבני לוי יכלו להוסיף עגלות ושוורים לפי הצורך: "וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתו - לפי טורח משאו, הירבה לו עגלות להקל ממשאו. אם הוצרך להוסיף, הוסיפו כל הצורך, שהרי שנים עשר בקר לא יוכלו למשוך 48 קרשים, והאדנים, והעמודים, והיריעות, והקלעים, והמסכים, והמיתרים, והיתדות" (במדבר ז,ה). לפי זה, בני לוי הוסיפו עגלות ושוורים על מנת לסחוב את הקרשים ואת שאר חלקי המשכן.

אם לא נבאר כך, שהוסיפו עוד עגלות ושוורים - כדעת ה"חזקוני", נצטרך לומר בוודאי שזה היה נס [8]! וכמו שעל הארון נאמר (תלמוד בבלי, סוטה לה, א) שהארון נושא את נושאיו, כך על הקרשים (ושאר חלקי המשכן שהיו על העגלות) נזדקק לומר שהם סוחבים את סוחביהם (השוורים)...

[1] זה לפי השיטה שעובי הקרשים היה אחיד לכל אורכם. לפי הדעה שהיו "הולכים וכלים עד כאצבע" (שבת צח) משקלם היה כחצי מזה.

[2] בעוד ששיטת הנגב (ע"פ זיהויים אחרים לשיטה) משקלה הסגולי הוא למעלה מ-0.8 סמ"ק. אחת הסיבות שפרופ' יהודה פליקס מזהה עצי שיטים עם השיטה המלבינה, היא בשל משקלה הסגולי הנמוך: "עובדה זו יש בה כדי להסביר את הנאמר שארבע עגלות בלבד הובילו את קרשי המשכן" – כך כותב פרופ' פליקס, בספרו " עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, בערך "שיטה" עמ' 236-242.

[3] בפירוש "בכור שור" גורס שהעץ בלע"ז הוא מזר"א: "ועצי שיטים... אלא ודאי עץ חשוב וקל היו דוגמת מזר"א שעושין ממנו כוסות " (שמות כה, ה). מזר"א בצרפתית העתיקה וכן בגרמנית הוא סוג של עץ מייפל וכן כוסות העשויות מעץ המייפל (ע"פ Wiktionary האנגלית בערך "mazer").

עץ המייפל הוא עץ אדר (Acer). הוא נקרא כך, משום שמין מפורסם של האדר, הנפוץ בצפון אמריקה, נקרא באנגלית מייפל (Acer saccharum). זהו עץ בעל שיפה מתוקה במיוחד שממנה מפיקים סירופ סמיך ומתוק.

בתלמוד מזוהה האדר (Acer) עם אחד ממיני הארז ולא עם העץ המודרני הנקרא בשם זה. האמורא רב זיהה את האדר עם העץ הנקרא "קתרוס" בלשון חז"ל (מסכת ראש השנה, כג, א).

משקלו הסגולי של עץ האדר (Acer) הוא 0.63 – 0.46 סמ"ק (תלוי מין). ע"פ

Specific Gravity and Other Properties of Wood and Bark for 156 Tree Species Found in North America""

U.S. Department of Agriculture, Forest Service, Northern Research Station, 2009, page 23.

[4] “Dibble Sticks, Donkeys, and Diesels: Machines in Crop Production”, by Joseph K. Campbell,Int. Rice Res. Inst.,1990, pages 11-12.

[5] משקל הוא כוח הכבידה שמפעיל גרם שמים על עצם שנמצא בסמוך אליו. במערכת יחידות "מטר-קילוגרם-שנייה", משקל נמדד ביחידות ניוטון. כיוון שהוא סוג של כוח, לפעמים מודדים משקל גם בקילוגרם-כוח (קג"כ). קילוגרם-כוח (קג"כ) אחד הוגדר ככוח שאיתו כדור הארץ מושך מסה של קילוגרם-מסה אחד, קרי 9.81 ניוטון (ע"פ ויקיפדיה בערך "קילוגרם" ובערך "משקל").

[6] “Dibble Sticks, Donkeys, and Diesels: Machines in Crop Production”, by Joseph K. Campbell,Int. Rice Res. Inst.,1990, page 283.

ראה גם

"Performance evaluation of bullock cart on various roads using various loading materials", by D.S. KARALE, U.S. KANKAL, S.H. THAKARE AND V. P. KHAMBALKAR,

RESEARCH PAPER

Volume 9 | Issue 1 | April, 2016 | 62-68

[7] עגלה עם 2 גלגלי צמיגי מתכת (טבעת מתכת ומעליה הצמיג) 36X4 . הכוונה למשא ברוטו של 1000 ק"ג (טון אחד). החישוב מניח, שצירי הגלגלים משומנים היטיב, שהעגלה נוסעת על משטח ישר וכן לא ניכלל הכוח הנדרש לתחילת התאוצה של העגלה.

[8] לגבי משקל הקרשים, יש כאן תמיהות נוספות וכנראה ניסים נוספים:

לפי משקלו הסגולי של עץ השיטה (0.52), כל קרש שקל כ-862 ק"ג:

נפח כל קרש (עשר אמות גובה, כפול עובי אמה וחצי, כפול רוחב אמה) = 480 * 48 * 72 = 1658880 סמ"ק שהם 1658.880 ליטר.

נכפיל במשקל הסגולי (0.52) נקבל שמשקל כל קרש הוא 862.6176 ק"ג.

איך העמידו קרשים/עמודים כאלו בכל חניה ללא מנופים? בנוסף, עבור קרשים עצומים אלו היו צריכים להדק ולפלס את הקרקע לפני כל הקמה של המשכן.

ראה מאמרו של יצחק אלדרור "המשכן - מבט דתי והנדסי" בבלוג "סוגיות במקרא"

תבנית הארץ

תוויות: אסטרונומיה / אסטרופיזיקה, פרשת נשא

מאת: אורן סעיד

אחד המקורות לכך שחלק מחז"ל ידעו שצורת העולם היא כדורית נמצא במדרש רבה לפרשתנו.

בחלק האחרון של פרשתנו, אנו קוראים על הכלים והקרבנות שהביאו הנשיאים לכבוד חנוכת המשכן והמזבח. בתיאור הדברים שהביאו, נאמר: "מִזְרָק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש" (ז,יג). כל נשיא תרם 'מזרק' אשר משקלו - 70 שקל הקודש, ובתוך ה'מזרק' התנדבו סולת למנחה.

המזרק הוא כלי קיבול העשוי מתכת. בפרשתנו משמש המזרק כלי קיבול לקמח הסולת, שנועד למנחה. הכלי גם שימש כלי קיבול ליין (זכריה ט, טו), וגם שימש ככלי לזריקת הדם על קירות המזבח (שמות כז, ג). מה היתה צורתו של כלי זה?

כדור הארץ כפי שצולם ע"י החללית אפולו 17.
מתוך ויקיפדיה

על כך, מלמדנו המדרש: " מִזְרָק אחד כסף' - כנגד העולם שהוא עשוי ככדור הנזרק מיד ליד" (במדבר רבה יג, יד). ממדרש זה אנו למדים שצורת המזרק היא כדורית, כצורת העולם שצורתו כדורית.

צורת העולם

המשנה במסכת עבודה זרה (פרק ג, א), אומרת שאין צלם (=פסל) אסור בהנאה אלא אם כן מוכח שנעשה לעבודה זרה, כגון צורת אדם שבידו מקל או ציפור או כדור, שהם מסמלים שלטון ושררה. צלם האוחז בכדור מסמל שררה, כי כאילו הוא מחזיק את כל העולם בידו, ולכן אסור בהנאה. הגמרא בירושלמי אומרת (על משנה זו): "שהעולם עשוי ככדור". עוד נאמר בירושלמי (שם), שאלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפנה"ס) עלה למעלה לגובה רב, עד שראה את כל העולם ככדור ואת הים כקערה[1]. אנו רואים שחז"ל הכירו שתבנית הארץ בה אנו חיים היא כדור.

אולם לא כל חכמינו, סברו שהעולם צורתו ככדור, ויש שסברו שתבנית הארץ היא שטוחה והשמים מעליהם ככיפה או כאכסדרה (=בנין-עמודים מקורה המשמש מבוא לבית, כעין מסדרון; בבא-בתרא כה, ב).

כמו שהיתה בעבר מחלוקת בין התוכנים האם צורת הארץ היא כדורית או שטוחה, כך נחלקו גם חכמינו בנדון, ולכן יש סוגיות שמשמע מהן שחז"ל סברו שהארץ היא כדורית [2] ויש סוגיות שמשמע מהן שחז"ל סברו שהארץ היא שטוחה [3]. זאת אומרת, שחז"ל עשו שימוש בידע המדעי שרווח בימיהם.

אריסטו (384 – 322 לפנה"ס) היה הראשון שהעלה את טענה שצורת הארץ כדורית ולא שטוחה וגם גיבה אותה בהוכחה, לפני כ- 2300 שנה. במידה וכדור הארץ היה שטוח אוניה המפליגה בים הייתה קטנה יותר ויותר עד שהייתה הופכת לנקודה ונעלמת. בפועל הסביבה אומנם קטנה עם המרחק אך היא אינה נעלמת בבת אחת, קודם נעלמים הירכתיים אח"כ המפרשים ובסוף התורן הגבוה. מעובדה זו הסיק אריסטו כי הארץ כדורית - בגלל כדוריות הארץ הספינה נעלמת מאיתנו בהדרגה.

ברם, למרות טענותיו של אריסטו המשיכו אנשים הרבה שנים אחר כך, להשתמש עדיין במודל של ארץ שטוחה. הדבר בלט במפות שעדיין הראו עולם מישורי שטוח[4]. מובן א"כ, מדוע ישנן סוגיות מהן משמע שחז"ל סברו שהארץ היא שטוחה. חז"ל עשו שימוש בידע שהיה מקובל בימיהם, כאמור.

כיום, אנו יודעים שתבנית הארץ היא: כדור, ולכך מספר הוכחות:

1. בשנת 1520 הפליג מגלן מנמל פורטוגל, הקיף את העולם במשך שלוש שנים וחזר לפורטוגל. כיום בספינות הקפת כדור הארץ נמשכת שבועות אחדים, ובמטוסים בימים אחדים[5].

2. כשנעמוד על שפת הים, אנייה המתקרבת לחוף לא תתגלה לנו בבת אחת.

3. בשעת ליקוי ירח מטיל כדור הארץ תמיד צל עגול על הירח.

4. בפעם הראשונה צולמה רצועת כדור הארץ באורך 2240 ק"מ, באמצעות מצלמה שהוטסה ברקטה בשנת 1948. התמונה שהתקבלה הראתה באופן מוחשי את צורתו הכדורית של העולם.

[1] בפירוש "פני משה" על הירושלמי הנ"ל (ירושלמי עבודה זרה, פרק ג, א) מבאר: "עשה דבר אחד, יישב על הנשר, להגביה עצמו למעלה, ולראות על פני הארץ, ככתוב בדברי הימים שלהם". ע"פ פירוש זה, אלכסנדר מוקדון עלה למעלה לגובה רב באמצעות נשר, כאמור בספרי ההיסטוריה היווניים. ברם, על מנת לראות את צורתה הכדורית של הארץ, צריך לטוס לגובה רב, שם האוויר דליל וקר מאוד, ונשר לא יכול להגיע לשם. לכן נראה לענ"ד, שמקור דברי הירושלמי, הם ע"פ הידע שרווח בתקופתם, כולל אגדות של היוונים שרווחו בתקופת חיבור הירושלמי. התלמוד הירושלמי, בו צויין המעשה עם אלכסנדר מוקדון שראה את העולם ככדור, התחבר לכל המוקדם בשנת 270 לספירה (ע"פ ויקישיבה בערך "תלמוד ירושלמי" ); כך שיתכן שמקור דברי הירושלמי הם מספרי ההיסטוריה היווניים (או סיפורי השומרונים, שם גם מוכר סיפור זה; ראה אנצ' יהודית "דעת" מכללת הרצוג, בערך "אלכסנדר מוקדון" ) שרווחו בתקופת חיבור הירושלמי.

אלכסנדר מוקדון - אלכסנדר הגדול, למד חכמה יוונית מאריסטו (ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "אלכסנדר מוקדון" ). כפי שיצויין להלן, אריסטו היה הראשון שהעלה את טענה שצורת הארץ כדורית ולא שטוחה וגם גיבה אותה בהוכחה, לפני כ- 2300 שנה. יתכן שאלכסנדר מוקדון למד מאריסטו את העובדה שצורת הארץ היא כדורית.

[2] כמו המדרש רבה שהובא לעיל וכן הירושלמי במסכת עבודה זרה (פרק ג, א) שצויין לעיל וכן בזוהר ויקרא (דף י, א).

[3] כמו הגמרא במסכת בבא-בתרא (כה, ב) שצויינה לעיל; וכן הגמרא במסכת חגיגה "הארץ על מה עומדת על העמודים וכו' עמודים על המים וכו'" (יב, ב).

[4] להרחבה ראה במאמר ""מי אמר שהעולם הוא כדור?" שהופיע בכתב העת "כמעט 2000"

[5] להרחבה על הקפת כדור הארץ ראה בויקיפדיה בערך " הקפת כדור הארץ".