תורה ומדע: פרשת שופטים

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שופטים. הצג את כל הרשומות

עגלה ערופה וגילוי הרוצח

מאת: אורן סעיד

אחד הטעמים למצוות עגלה ערופה, היא פירסום הרצח וסיוע לגילוי הרוצח. בתרגום יונתן מצויין, שהרימה סייעה בגילוי הרוצח.

דין עגלה ערופה הוא אחד מדיני החוק הפלילי שבתורה. התורה קובעת מה חייב הציבור לעשות כאשר מתגלה הרוג בשדה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ;וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (כא, א-ב). אסור לציבור לעבור בשתיקה על מקרה הריגה. ראשית, חייבים לחקור מי הפושע. אם יימצא הפושע, יובא כמובן, לפני בית דין. ואם לא יימצא - גם אז אין הציבור פטור בכך שיקבור את הגופה, חייבת להיעשות פעולה פומבית גדולה, שאחת ממטרותיה להביא לידי גילוי הרוצח ע"י הפרסום הרב של העניין, וזוהי עגלה ערופה, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהטעם למצווה זו, היא להביא לגילוי הרוצח על ידי פרסום הדבר: "אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב, ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם[1]" (מאמר ג, פרק מ).

המשנה במסכת סוטה אומרת (פרק ט, משנה ט): "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה". מזמן שרבו הרוצחים[2], בטל הדין של עגלה ערופה, כי כתוב "כִּי יִמָּצֵא חָלָל", ודרשו פרט למקום שהרצח הוא דבר מצוי.

רימה. מסייעת בגילוי הרוצח.
יוצר: Paul venter
מתוך ויקימדיה

בספר "מעם לועז"[3] מביא שהיה נעשה נס מיוחד בעגלה ערופה:

"וכבר מסרו חכמים ז"ל שהיה נעשה נס גדול בעגלה ערופה, שלאחר כמה ימים שנערפה העגלה היתה יוצאת ממנה תולעת גדולה, ואותה תולעת היתה הולכת אל הרוצח ונדבקת בבגדו ואין שום בריה יכולה לעוקרה מבגדו, עד שהיו האנשים רואים אותה ותמהים, והדבר היה מתגלגל לידי כך שהרוצח היה בא לבית דין והיו דנים אותו; ויש אומרים שהיתה [התולעת] הולכת עד לביתו; ויש אומרים שהתולעת היתה הורגת לרוצח. וסופי תיבות 'וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי' (כא, ט), רימ"ה, רמז לתולעת היוצאת מן העגלה והורגת לרוצח". מקור דברי "המעם לועז" הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל (כא, ח). אנו רואים שבאמצעות התולעת הצליחו לגלות את הרוצח. התולעת כאן, היא הרימה – המתפתחת בגופה לאחר המוות (להלן), כמו בפסוק בספר איוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (כה, ו), כפי שפירש ה"מצודת דוד" במקום : "כפל הדבר במילות שונות" (שם) ואם כן, התולעת היא הרימה.

הרימה וריקבון הגופה

ריקבון גופה הוא תהליך המתרחש לאחר המוות. הריקבון אחרי המוות משותף לגופות אדם ובעלי חיים אחרים בממלכת הטבע. חקר ריקבון הגופה ברפואה ובזיהוי פלילי נקרא טפונומיה[4] (Taphonomy).

התהליכים הרגילים הבאים מיידית בעקבות המוות הם: אוטוליזה (Autolysis) - התפוררות הרקמות כתוצאה מפעילותם של אנזימים וכימיקלים של הגוף עצמו. האנזימים מייצרים גזים רבים, הגורמים לשינוי בצבע העור ולהתנפחות הגופה. כמו כן מתחיל תהליך של ריקבון, כתוצאה מפעילות של חרקים ומפעילות חיידקית.

קיימים מיני זבובים מסוימים המטילים ביצים בבשר ובדרך כלל ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך הריקבון. הרימה מופיעה החל מהיום השני אחרי המוות[5].

מהי רימה[6]?

הרימה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב. גודל הרימה נע בין 2 עד 12 מילימטר בהתאם לשלב הגדילה בו היא נמצאת. צבען של מרבית הרימות משתנה בטווח של לבן כבוי (Off-White) עד חום בהיר, אף על פי כן חלקן יכולות אף להיות בצבע צהוב או אדמדם. הן בעלי זוג גפיים דקים דמויות קרס המשמשות לאכילה אך חסרות רגליים.

מחזור החיים של הזבוב מורכב מ-4 שלבים: ביצה, רימה, גולם ובוגר (זבוב). הביצים יכולות להיות מוטלות בכל מקום בו יש די מזון עבור הרימות ובתנאי שהוא לח במידה מספקת. בין מקומות אלו נמנים צואת בעלי חיים, דשן, בריכות מים אך בעיקר בבשר נרקב. הביצים בוקעות בתוך 8-20 שעות מרגע הטלתן, מיד עם הבקיעה מופיעה הרימה המאביסה עצמה בבשר עד שהיא מוכנה לעבור לשלב הגולם. בשלב זה עוזבת הרימה את מקור המזון ועוברת למקום לחלוחי יותר על מנת להפוך לגולם. לאחר 14–12 ימים בוקע מן הגולם זבוב בוגר.

שימוש בחרקים לפענוח פשעים

חוקרי זיהוי פלילי בוחנים לעיתים רימות, הנמצאות בגופות, על מנת לקבוע את שעת המוות. הפירוש הנ"ל, שבאמצעות הרימה היוצאת מגופת הנרצח, תופסים את הרוצח, הזכיר לי את הדרך שבה משתמשים החוקרים בימינו בחרקים לצורך זיהוי פלילי, על כך בקטע שלפנינו.

בעשורים האחרונים, למדו החוקרים שחרקים יכולים לספק ראיות רבות ערך. הם שימושיים במיוחד לקביעת שעת המוות של הקרבן. מינים מסוימים של זבובים[7] מטילים את ביציהם ברקמת הגופה, בפצעים וכן בפתחי הגוף, כגון: עיניים, אף ופה, מספר שעות לאחר המוות. כמה ימים לאחר מכן, אלפי רימות בוקעות וניזונות מרקמת הגופה וגדלות בכל יום שעובר[8]. כאשר מוצאים רימה בשלב מסוים של התפתחות בזירת פשע, ניתן להסיק בת כמה ימים היא, וכתוצאה מכך לדעת מתי הביצים הוטלו – דבר המגלה את שעת המוות בערך. הידע הזה, בחקירת רצח, הוא לעיתים קרובות מכריע כאשר באים לאשר או לשלול את האליבי של חשוד.

שיטה זו פועלת במשך כחודש; לאחר מכן, הרימות יהפכו לזבובים, ויש להשתמש בשיטה אחרת. לאחר מכן ניתן להיעזר בסוגי החרקים השונים בזירת הפשע, כמו חיפושיות שונות, המופיעות רק בשלב מאוחר יותר של פירוק גוף המת. נוכחותם של מינים מסוימים בזירת הפשע, מסייעת לחוקרים להעריך, כמה שבועות או חודשים קודם לכן התרחש המוות. סוגי החרקים בזירת הפשע משתנים מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו[9].

גורמים המשפיעים על מהירות התפתחות הרימות ברקמת הגופה: טמפרטורה, לחות, הרכב הקרקע ועונות השנה. בקיץ למשל, שהטמפרטורה גבוהה יותר, התפתחות הרימות מהירה יותר ולפיכך גם הגופה נרקבת מהר יותר[10]. בחדרי המתים בבתי החולים נשמרת טמפרטורה המונעת את תחילת תהליך הריקבון.

לעתים, תרופות או סמים הקיימות בגוף בזמן המוות, יכולות להשפיע על מהירות התפתחות החרקים בגופה וזה משפיע על קצב פירוק הגופה על ידם. הקוקאין יכול להאיץ את התפתחות החרקים (כולל רימות) בגופה. לעומת זאת, תרופות המכילות ארסן מאטות את קצב התפתחות החרקים. חוקרים אחרים מפתחים טכניקות לגילוי ומדידת רמת התרופות בגָּלְמֵי[11]-זבוב מבוגרים. מחקר זה מועיל לקביעת סיבת המוות, בגופות שנמצאות בשלב מתקדם של תהליך הריקבון[12].

אנטומולוגים (=חוקרי חרקים) משפטיים למרות שהם ידועים בעיקר בהקשר של פענוח מקרי רצח, הם יכולים לסייע בפענוח מגוון פשעים נוספים. לדוגמה, האנטומולוג עשוי להתבקש לבדוק אם משלוח מריחואנה הגיע מדרום אמריקה או מאסיה, לפי החרקים שנמצאו על הסמים[13].

[1] הרמב"ן השיג על דברי הרמב"ם: "והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו" (דברים כא, ד). וראה גם את ההתייחסות של האברבנאל, לפירוש הרמב"ן ולהשגת הרמב"ן, בפירושו לנושא זה (דברים, כא, א).

[2] מזמן אלעזר בן דינאי, שהיה רוצח מפורסם בימיהם; כתובות כז, א.

[3] דברים חלק ב עמ' תשפב. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ ויקיפדיה בערך "ילקוט מעם לועז).

[4] Taphonomy . World of Forensic Science. Encyclopedia.com. 9 Jan. 2025

[5] Shrestha R, Kanchan T, Krishan K. Methods of Estimation of Time Since Death. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2025 Jan-.

[6] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "רימה".

[7] למשל, נקבת זבוב הבית מטילה עד 500 ביצים במשך 28 הימים בהם היא חיה.

[8] במקביל חיידקים במערכת העיכול מתחילות לפרק רקמות בחלקים אחרים בגוף.

[9] “When maggots solve a murder“, Julia Weiler, March 2022, Ruhr University Bochum, Germany

[10] ‪Washburne‏, ‪S‏. (2017). ‪Clues in Corpses: A Closer Look at Body Farms‏. Britain: ‪Greenhaven Publishing LLC‏ pages 43-53.

[11] גֹּלֶם - אחד מגלגולי החרקים, שבין שלב הזחל לשלב הבוגר בעל הכנפיים.

[12] Introna F, Campobasso CP, Goff ML. Entomotoxicology. Forensic Sci Int. 2001 Aug 15;120(1-2):42-47

[13] להרחבה: מדע פופולרי/ספטמבר 97, עמ' 50-56. ראה גם מדע פופולרי/אוקטובר 2002, עמ' 28. באחרון מומלץ לקרוא גם את המאמר בעמ' 22 העוסק בחקירת מיקרי רצח ע"פ גופות. כתב העת "Popular Science" העולמי מקבוצת Time-AOL יצא לאור בעברית משנת 1994 תחת השם "מדע פופולרי".

קולות של צמחים

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת שופטים

מאת: אורן סעיד

המדרש מציין שעץ פולט קול כאשר כורתים אותו. על פי מחקרים מדעיים, צמחים משמיעים קול, בפרט כאשר הם במצוקה.

ב"פרקי רבי אליעזר" נאמר, שעץ פרי משמיע קול בשעה שכורתים אותו: "בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרק לד).

האם צמחים משמיעים קולות?

נר-הלילה החופי.
יוצר: Ariesaada
מתוך ויקימדיה

חוקרים באוניברסיטת תל אביב הצליחו לראשונה בעולם, להקליט ולנתח קולות ברורים המושמעים על ידי צמחים, בתדרים גבוהים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט.

החוקרים הכניסו את הצמחים לקופסה אקוסטית במרתף מבודד ונטול רעשי רקע, ולצידם, במרחק של כ-10 ס"מ, הציבו מיקרופונים אולטרה-סוניים שקולטים צלילים בתדרים שבין 80-40 קילוהרץ (אוזן של אדם בוגר קולטת עד כ-16 קילוהרץ). הממצאים היו מרתקים: צמחים שלא היו במצוקה השמיעו בערך צליל אחד בשעה, ואילו הצמחים שיובשו או נחתכו השמיעו בממוצע עשרות צלילים בשעה.

החוקרים מצאו, שצמחים משמיעים קולות בעיקר כשהם נמצאים במצוקה, ולכל צמח ולכל סוג של מצוקה יש צליל אופייני הניתן לזיהוי. קולות הצמחים נשמעים כמעין קליקים, כמו פופקורן, בווליום דומה לדיבור אנושי אבל בתדרים שמעל טווח השמיעה האנושי, והם עשויים להיקלט על ידי בעלי חיים שונים, כמו עטלפים, עכברים וחרקים. ככל הנראה, שדה אידיאלי של פרחים יכול להיות מקום רועש למדי, רק שאנחנו לא שומעים את הקולות[3].

צמחים פולטים גלי קול, בקצה התחתון של טווח תדירויות הקול, בין 10-240 הרץ (אוזן האדם יכולה לשמוע החל מתדירות 20 הרץ) וכן בטווח תדירויות הקול העל-שמעיים (אולטרא סאונד), שאוזן האדם אינה חשה בהם, בטווח בין 20 ל-300 קילו-הרץ. במהלך השנים האחרונות, פליטות אקוסטיות אלו, נמדדו ותוארו מספר פעמים. המכניקה של איך צמחים מפיקים צלילים עדיין לא ידועה. אחת ההשערות היא, שצמחים מפיקים קול כתוצאה מתנועה פעילה של אברונים מסוימים בתוך התא. תנועה זו גורמת לגל רטט, המועבר כגלי קול לתאים השכנים[4].

האם צמחים שומעים קולות?

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב מצאה, שריכוז הסוכר בצוף של פרח נר הלילה (Oenothera drummondii) עולה כאשר הוא "שומע" דבורה מתקרבת. החוקרים מצאו, שעלי הכותרת של פרחי נר הלילה רוטטים כאשר משמיעים להם הקלטה של צלילי דבורה.

כאשר איכות המזון או כמותו גבוהה יותר, ישנו סיכוי גבוה יותר שמאביק, דבורה במקרה הזה, יאריך את ביקורו בפרח או יחזור לפרח מסוג דומה בעתיד הקרוב. על ידי העלאת ריכוז הסוכר בצוף, אם כך, הפרח יכול לפתות דבורים ומאביקים אחרים, וכך להגדיל את סיכויי ההאבקה שלו ואת סיכוייו להתרבות[5].

כמו כן, ידוע על צמחים בעלי מנגנוני הגנה כימיים, המופעלים כתוצאה מתנודות בעלים, שמתחוללות כאשר חרקים לועסים אותם[6].

[1] הרמב"ן מציין, על פי חז"ל (בבא קמא צא, ב), שמותר לכרות עץ לצורך המצור, אלא שיש להשתמש בעצי סרק קודם לעצי מאכל, והאיסור הוא לעשות זאת דרך השחתה ושלא לצורך המצור: "...פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות" (שם). לפי זה, ברור שהאיסור להשחית עצי מאכל, הוא בעת מלחמה, וכל שכן בעתות שלום.

[2] הרא"ש מרחיב את ההיתר אף במקום שהתועלת בקציצת העץ אינה בגוף העץ: "אם היה מעולה בדמים מותר... וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר" (רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו).

[3] "פריצת דרך עולמית קובעת: צמחים משמיעים קולות", אתר אונ' תל אביב, מרץ 2023.

[4] “Green symphonies: a call for studies on acoustic communication in plants” by Gagliano M., Behav Ecol. 2013 Jul-Aug; 24(4): 789–796.

[5] "פרחים קשובים", יפתח דיבון, אוגוסט 2019. המאמר המקוון באתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] “Plants respond to leaf vibrations caused by insect herbivore chewing” by Appel HM and Cocroft RB, Oecologia. 2014; 175(4): 1257–1266.

ראשית הגז

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, חקלאות, פרשת שופטים

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. זאת על מנת שהכהן יוכל להכין בגדים מן הצמר שקיבל.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות נתינת "ראשית הגז" לכהן: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (יח, ד), ומכאן, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. התורה זיכתה לכהן מתנה זו, כדי שהכהן יוכל להשתמש בצמר שמקבל לצורך עשיית בגדים ללבושו. לכן חיוב ראשית הגז הוא דווקא בסוג צמר רך שראוי לעשות ממנו בגדים.

חכמינו קבעו[1] מהו השיעור של ראשית הגז ומתי חייבים במצווה זו: ראשית הגז נותנים מכבשים דווקא, בין זכרים ובין נקבות. אם יש לאדם חמש כבשים בשעת גזיזה, הוא מתחייב בראשית הגז, בתנאי שיוכל להוציא מכל כבש לפחות 240 גרם צמר. חז"ל שיערו שמכמות זו של צמר, יכול הכהן לעשות לו בגד קטן, כגון: אבנט (=חגורה) לעבודתו בבית המקדש[2].

ה-240 גרם צמר שמפרישים, צריכים להיות צמר מלובן[3], כלומר צמר נקי ומכובס, שהרי הצמר שגוזזים מן הצאן מלוכלך ומטונף. כמות הלכלוך בצמר משתנה מכבש לכבש. לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. לכן לדוגמא, אם נניח, שבתהליך הליבון פוחתת כמות הצמר בכחצי, צריך שיהא לכבש צמר במשקל 480 גרם לפחות, על מנת שלאחר הניקוי וכיבוס הצמר יישאר לכהן 240 גרם צמר. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן.

משקל הצמר הנגזז מכבש ממוצע מהגזע האוואסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג (ראה להלן). כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז[4].

כאמור, מצוות "ראשית הגז" הוגבלה לכבשים בלבד וגם בהם רק לזנים בעלי צמר הראוי לטוויה (צמר רך ולא קשה), באיכות הראויה להכנת בגדים. לעומת זאת, שיער הבקר והעיזים איננו ראוי לטווית חוטים להכנת בגדים, בגלל מבנהו הגס יותר והעדר פיתולים במבנה הסיב[5].

גזיזת צמר כבשים.
מתוך ויקימדיה

הגז

בדרך כלל גוזזים לאחר תום עונת הגשמים, כשמזג האוויר נעשה חם ויציב, כלומר בעונת האביב. יש שגוזזים את צמרו של הכבש על מנת להקל על הכבש מהחום הכבד בחודשי הקיץ[6].

בתחילה האדם הקדמון השתמש בזכוכית או במתכת חדה לחיתוך סיבי הצמר מעל הכבש; ולאחר מכן האדם המציא כלים שונים הדומים למספריים לצורך כך. באתר קומראן (מאה ראשונה לפני הספירה – המאה הראשונה לספירה) נמצאו מספריים לגזיזת כבשים, העשוי מברזל וברונזה[7]. מכונת-גז חשמלית, המשמשת עד היום לגזיזת כבשים, הומצאה בראשית שנות ה-80. בניו זילנד משתמשים עדיין במזמרה מיוחדת הדומה למספריים לגזיזת הצמר, על מנת להשאיר על הכבש שכבה עבה יותר של צמר, המגנה עליו מפני מזג האוויר הקשה והסוער. בנוסף, הצמר צומח בחזרה מהר יותר לאחר גזיזה במזמרה מאשר גזיזה במכונה חשמלית[8].

הצמר

צמר כבשים היה חומר הגלם לאחת התעשיות הראשונות של האדם. כבש בר מכוסה בעיקר בשער ולא בצמר. האדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנות צמר לפני אלפי שנים.

טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים כשהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש הנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם. גזעים שטופחו במיוחד לצמר הם למשל, המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל[9].

ככל שקוטר השערה (של הצמר) קטן יותר - היא עדינה יותר. את מידת העדינות של הצמר אפשר להעריך ע"פ מספר הסלסולים: ככל שהצמר גס יותר - הוא פחות מסולסל. צמר גס מתאים להכנת שטיחים, כסויים למיטות, מפות לשולחן ושמיכות. צמר עדין מתאים להכנת בגדים ואריגים עדינים[10].

משקל הגיזה משתנה בין הגזעים השונים של הכבשים ובין הזכרים והנקבות, ונע אצל הנקבות בין 2 ק"ג ל-6.8 ק"ג ואצל הזכרים בין 2.5 ק"ג ל-10 ק"ג. בישראל רוב הכבשים משתייכים לגזע האוואסי. משקל הגיזה של כבשה מבוגרת נע בין 2 ל-3 ק"ג ושל הכבש בין 2.5 ל-3.5 ק"ג[11]. כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם (לאחר ליבון), ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז.

הגיזה מכילה, מלבד סיבי הצמר ושומן הצמר, גם כל מיני לכלוך (זבל, אבק, חול, חלקי צמחיה מהמרעה ומהמספוא). לכן כמות הצמר הנקי פחותה בצורה משמעותית ממשקל הצמר הגולמי.

גז ללא גזיזה[12]

מדענים אוסטרלים המציאו, לראשונה בעולם, תהליך של גז ללא גזיזה. השיטה משתמשת בחלבון טבעי שגורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר בעצמן.

הכבשים מקבלות זריקה אחת של החלבון, ואח"כ מולבשת עליהן "רשת שיער". החלבון גורם לנתק טבעי בסיבי הצמר. שבוע לאחר ההזרקה משילה הכבשה את כל הצמר שלה בבת אחת לתוך הרשת – ממש כאילו הסירה את מעילה.

שיטה זו, נוסתה כבר על יותר מ-15,000 כבשים, ביניהן עדר ב"ניו סאות' ווילס" שבאוסטרליה, שטופל מידי שנה במשך שבע שנים, מבלי שנצפה נזק כלשהו לכבשים עצמן. יום אחד לאחר הטיפול חוזרת רמת החלבון של הכבשה למצבה הנורמלי, וצמר חדש מתחיל לצמוח על גופה.

שיטה זו מפחיתה את השוני באורך בין סיבי הצמר ומגדילה את התפוקה. כמו כן, שיטה זו מקטינה את הלחץ על העובדים. במהלך עונת הגז עשוי גוזז לגזוז עד 500 כבשים ביום. גם גוזזים מיומנים מתעייפים, דבר שעלול לגרום לפגמים בצמר או לפציעת הכבשים.

[1] משנה מסכת חולין פרק יא.

[2] תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קלז ,עמוד א.

[3] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ג, סעיף יג.

[4] ע"פ הספר "פניני הלכה", מאת הרב אליעזר מלמד, כרך ליקוטים א, פרק יג - מתנות מן החי, ראשית הגז, סעיף ח – פרטי דיני ראשית הגז, בהוצאת מכון הספרים של ישיבת הרב ברכה.

וכן בספר "גז צאנך" על שו"ע יו"ד סימן של"ג הלכות ראשית הגז, מקורי הדינים וטעמם, מאת מנחם רוזנר, 1990, ירושלים, תשס"ד (2004), עמ' מד – מז.

[5] "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים – כבש", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי (חולין קלז, א).

[6] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Sheep shearing" (=גז כבשים).

[7] "Sheep-shearing scissors", באתר של מוזיאון ישראל, ירושלים.

[8] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Blade shearing" (=גזיזת להב).

[9] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "כבש הבית".

[10] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות, עמ' 780-785.

[11] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות, עמ' 766.

[12] "Revolutionary Wool Harvesting Takes Off", CSIRO Australia, june 1998, sciencedaily .

כושר על חושי במקרא

תוויות: פרשת קדושים, פרשת שופטים, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על איסור מעשי כישוף או הגדת עתידות. התורה מפרטת צורות שונות של מעשי כישוף או הגדת עתידות.

בפרשתנו התורה אוסרת מעשי-כישוף: "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (יט, כו) וכן "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יט, לא). בחומש דברים מופיע פירוט רחב יותר של סוגי הכישוף האסורים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף; וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח, י-יא). נבאר כל אחד מסוגי הכישוף הנזכרים[1].

קוסם קסמים

רש"י מבאר: "איזהו קוסם ? האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך וכן הוא אומר (הושע ד, יב) 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' " (דברים יח, י). לדעת רש"י, הקוסם הוא זה המפיל גורל, כדי לדעת את העתיד לבוא. הקוסם מחזיק במקל (בקיסם) בהציגו את שאלתו, ולפי אופן נפילת המקל, או שבירתו, הוא קובע את תשובתו. כך לפי פירוש חז"ל[2]: "איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר: אם אלך, אם לא אלך". לפי פירוש זה נגזרת המילה קסם מ"קיסם", או מהמילה הערבית הדומה שמשמעותה גזירה וחתיכה ואף שבירה. אף הרמב"ן מפרש כי הקסם הוא "מחשבה בעתידות", ולדעת רבי אברהם אבן עזרא (שם) ייתכן שמשמעו "הֹבְרֵי שָׁמַיִם" (ישעיה מז, יג) - מגידי עתידות לפי מצב הכוכבים בשמים. הרמב"ם פוסק[3], כי אסור לקסום וכן אסור לשאול בקוסם. קוסם שעשה מעשה-דינו מלקות, ואילו מי שנשאל בקוסם, מכין אותו מכת מרדות.

מעונן

במסכת סנהדרין (סה, ב) פירש רבי עקיבא, כי המעוננים "אלו נותני עונות, שאומרים: עונה פלונית יפה להתחיל[4]". הרמב"ם מציין ש"נותני העונות" הם מגידי עתידות על פי הכוכבים, אסטרולוגים: "איזהו מעונן, אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות (=אסטרולוגיה) יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ט). לדעת חכמים (שפתי חכמים, שם) הכוונה לאוחזי-עיניים: "שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום". לדעה זו נגזרה אפוא המילה מעונן מהמילה "עין" (ראה גם פירוש המלבי"ם, שם). דינו של מעונן בסקילה, אף אם לא עשה מעשה (רמב"ם, שם ט).

האבן עזרא פירש (שם) כי המילה היא מגזרת "ענן", שכן יש החוזים עתידות לפי דמות העננים ותנועתם. אווירומנסיה היא ניחוש המתנהל על ידי פרשנות של צורות העננים, זרמי רוח ואירועים קוסמולוגיים כגון שביטים, כדי לנסות לחזות את העבר, ההווה או העתיד. סבורים כי כהני דת בבלים קדומים השתמשו בצורת ניחוש זו[5]. לפי פירוש רבי אברהם אבן עזרא, כי "מעונן" – המוזכר בפרשתנו ובחומש דברים - הוא ניחוש על פי צורות העננים, אזי זהו האזכור הקדום ביותר של צורת ניחוש זו.

להקת יונים בתעופה.
בעולם הקדום, היה נוהג מקובל
של ניחוש ע"פ מעוף הציפורים.
יוצר:Toby Hudson
מתוך ויקיפדיה

מנחש

לדעת חז"ל המנחש הוא זה הקובע עתידות, לפי מאורעות מיקריים שאירעו לו: "עורב קרא לו, כלב נבח לו, צבי הפסיקו בדרך" (סנהדרין סה, ב); וכן: "תנו רבנן 'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' (ויקרא יט, כו) כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" (סנהדרין סו, א), ומבאר רש"י: "המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר" (שם). לא מקרה הוא, שכל המאורעות המפורטים כאן אירעו בבעלי-חיים. מסתבר כי הניחוש הוא קביעת עתידות בעיקר על פי תנועת בעל חיים, ושורש המילה נובע כנראה מהשימוש המרובה בנחשים (או לחשים?) שעשו המכשפים לשם הגדת העתיד.

בעולם הקדום, היה נוהג מקובל של ניחוש על פי מעוף הציפורים. למשל, בדת הרומית העתיקה, נהגו לפרש סימנים על פי התנהגותם הנצפית של ציפורים[6]. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יח, ט) מזכיר את חכמי העופות וטוען כי הניחוש על פי העופות הוא אמיתי, כי אין טעם להתכחש לעובדות מובהקות, הגלויות לפני הכל, בדבר כושר על חושי זה; ומסמיך את דברי הפסוק "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ) לאומנות זו של ניחוש בעופות (וכן בויקרא רבה לב, ב).

מכשף

המונח מכשף בא מהשורש "חשף" (בערבית גם בכ"ף), היינו: חישופו וגילויו של הנסתר. נראה שביטוי זה הוא שם כללי לכל סוגי הכישוף, שעניינם מגע עם העולם הנסתר וחשיפת סודות הזמן והמקום. כנראה כולל המונח אף פעולות המאגיה למיניהן, כלומר ההשפעה באמצעות כוחות נסתרים על כוחות הטבע (ראה טור יורה דעה, קעט). מכשף שעשה מעשה-כשפים חייב סקילה, אך אם רק אחז את העיניים כאילו עשה מעשה, והוא לא עשה-לוקה מכת מרדות (רמב"ם, שם טו).

חֹבֵר חָבֶר[7]

חובר חבר הוא קוסם המסוגל להרגיע ולהשקיט בעלי חיים ולהביאם למצב של קיפאון וחוסר-תנועה, כאילו חיבר וקישר יחד את כל איבריהם. כושר זה ידוע כיום מן המחקרים בהיפנוזה של חיות, כתופעה טבעית שאין בה כל כוח מיסטי או מאגי, ואכן הרש"ר הירש בפירושו על התורה (דברים יח, יא), מסביר את התופעה של 'חֹבֵר חָבֶר' כהיפנוזה של חיות. וייטצהופר, המסכם ומנתח את עשרות המחקרים על היפנוזה של חיות, קובע כי אפשר לומר שכל בעל-חיים, למן האדם ועד לחרקים, ניתן ל"היפנוט" ואף אריות בכלל זה.

רש"י פירש: "וחובר חבר-שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד" (דברים, שם). אולם לא מצאנו עדות על כושרו של החובר לאסוף חיות אל מקום אחד.

מסתבר כי בימי קדם, כאשר היוו חיות רעות אחד האיומים הנוראים ביותר לשלומו ולחייו של האדם-באשר כלי הנשק שהיו בידיו עוד לא הספיקו להגנה מפני פורענות קשה זו-ייחסו חשיבות רבה לאנשים שניחנו בכושר זה של הרגעת חיות ושליטה עליהן. בהשפעת ההשקפות ששררו באותם ימים, תלו זאת בכוח כישוף ולחש; לפיכך ייחסו לאנשים אלו כוחות עליונים. התורה, שאסרה על כל דרכי הכישוף-באשר אלה היוו אמצעי השכנוע העיקרי של עבודת האלילים-אסרה מטעם זה עצמו אף על אותו כישוף הקרוי 'חֹבֵר חָבֶר', ואפילו תכליתו למנוע סכנה מבני-אדם. ברם, אין האיסור חל כאשר הסכנה ברורה ומיידית. יש עוד להוסיף, כי האיסור אף אינו חל על עריכת ניסויים מסוג 'חֹבֵר חָבֶר' שמגמתם "להבין ולהורות", שכן כך נקבע במסכת סנהדרין (סח, א) לגבי הכישוף בכלל:"...אבל אתה למד להבין ולהורות".

אוב וידעוני

חז"ל מבחינים בין אוב וידעוני, כשתי דרכים שונות להתקשרות עם המתים. המשנה, במסכת סנהדרין (פרק ז משנה ז) מפרשת: "בַּעַל אוֹב, זֶה פִּיתוֹם הַמְּדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי, זֶה הַמְּדַבֵּר בְּפִיו". התוספתא (סנהדרין י, ו) מוסרת תיאור יותר רחב: "בעל אוב-זה הפיתום המדבר בין פרקיו ומבין אצילי-ידיו, ידעוני-זה השם עצם של ידעוני בפיו". יוסיפוס פלביוס, בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר שישי, עמ' 330), מבאר כי "הקוסמים ממין האובות, מעלים את נשמות המתים, ומגידים על-ידם לשואלים את העתיד להתרחש".

פיתום, הוא כנראה ונטרילוקוויסט (VENTRILOQUIST) שבכוחו לדבר בלי הנעת שפתיים, כך שהדיבור נשמע כאילו יוצא מבטנו או ממקום אחר; אך האמת היא שהמילים מבוטאות כרגיל, אלא שהמדבר מוציא את האוויר באיטיות רבה, תוך כיווץ והרחבה של פי הקנה, הלשון מוכנסת פנימה ורק ראשה נע. הלחץ על מיתרי הקול משנה את הקול, וככל שגדל הלחץ-כן גדל הרושם כאילו בא הקול ממרחק. הוונטרילוקוויזם היה ידוע ביוון וברומא ובכל המזרח הקדמון, הוא רווח עד היום בחלקים שונים של העולם.

ההלכה אוסרת את ההתקשרות עם רוחות המתים בדרך של אוב או ידעוני. המכשף העובר על איסור זה באורח פעיל דינו בסקילה, ואילו הנשאל אל בעל אוב או ידעוני, העבריין הסביל, אינו אלא באזהרה ומכין אותו מכת מרדות (מדרבנן). אך אם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרם-לוקה (רמב"ם, שם יד).

דורש אל המתים

זהו סוג שלישי של אומנות ההתקשרות עם המתים. המכשף אינו עושה מעשה פולחני כלשהו, אלא צם והולך ללון בבית הקברות "ורואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו" (פירוש המשניות להרמב"ם, סנהדרין פרק ז משנה ז). התוספתא בסנהדרין (י, ז) מפרשת: "דורש אל המתים-זה אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת". ברם, לא רק צורת התקשרות זו עם המתים אסורה אלא אסור לנסות ליצור כל קשר עם המתים במטרה לקבל מהם מידע וכפי שהכליל וכתב הרמב"ם: "איזה הוא דורש אל המתים - זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו; ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו - לוקה" (הלכות עבודה-זרה, פרק יא, הלכה יז). בהקשר זה יש לציין, שהרמב"ם עצמו בכלל לא הזכיר את כל "סיפורי המתים" המופיעים בתלמוד[8] ולא ניסה לתרצם ולהסביר איך הם מתיישבים עם האיסור "דורש אל המתים". הסיבה לכך ראויה לדיון נפרד[9].

השולחן ערוך פסק: "דורש אל המתים, זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה" (יורה דעה, סימן קעט, סעיף יג); ומוסיף הרמ"א (בסעיף יד): "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר. ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו[10]" . דעת המחבר [=מרן, רבי יוסף קארו] היא, שאכן יש איסור מוחלט. אך הרמ"א מחלק בין פנייה לגוף שאסורה לבין פנייה לרוח שמותרת. דברי הרמ"א מסתמכים, על מה שכתבו הגהות מיימוניות שם (רמב"ם, שם, אות ח) בשם רא"ם (יראים סימן שלד-שלה), שמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוחו, והרוח אינו נקרא מת. אך הרב קוק כתב (שו"ת דעת כהן סימן סט) שמדובר כאן בספק לאיסורא. לכן יש לאסור לתקשר עם המתים בכל צורה שהיא, כולל ב"סיאנס"[11] ובמקרים מיוחדים (כגון: חולה מסוכן) שיש צורך לתקשר עם המתים יש להיוועץ במורה הוראה מוסמך.

[1] רוב החומר לקוח מתוך הספר: "למעלה מן החושים - על תופעות על חושיות במקורות היהודיים ובמחקרי ימינו" מאת השופט בזק, הוצאת יבנה, תל אביב,1985, להרחבה עיין שם.

[2] ילקוט שמעוני, פרשת שופטים, רמז תתקיח.

[3] הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ז.

[4] וכך פירש רש"י ויקרא יט, כו.

[5] ויקיפדיה האנגלית בערך "Aeromancy".

[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Augury".

[7] ראה מאמרו של יעקב בזק על "חובר חבר", סיני סב, תשכח, באתר דעת.

[8] למשל, הסיפור עם המארחת שנפטרה שגילתה לו היכן הכסף (ברכות יח, ב) ועוד.

[9] להרחבה ראה מאמרו של אראל סגל "פנייה אל המתים לאורך הדורות".

[10] כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף.

[11] ראה למשל מה שפסק הרב יובל שרלו, על "סיאנס", באתר מורשת.

על הלחיים

תוויות: פרשת שופטים, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

הלחיים ניתנו לכהן, כי הם חלק עיקרי מראש הבהמה או כי הלחיים מסייעים בהיגוי המילים.

התורה מצווה לתת לכהן את החלקים: זרוע, לחיים וקיבה מבהמות טהורות, מסוג הבקר והצאן, שנשחטו כהלכה: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (יח, ג).. מפרש רש"י: "הזרוע - מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שקורין אשפלדו"ן [עצם השכם]; הלחיים – עם הלשון" (שם). הזרוע - היא הרגל הקדמית הימנית של בהמות טהורות[1]. הלחיים הם הלסת התחתונה[2], עם הלשון. הקיבה ניתנת כמות שהיא בשלמותה[3]. במאמר זה, נתמקד בהגדרת הלחיים ובתפקידם.

הגדרת הלחיים

על פי המשנה במסכת חולין, הגדרת הלחי היא: "מִפֶּרֶק שֶׁלַּלֶּחִי עַד פִּיקָה שֶׁלַּגַּרְגֶּרֶת" (פרק י, משנה ד), והיינו מהעצם הקדמית הנמצאת בצד פני הבהמה, ממנה מתחיל הלחי ועד ל"פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת". מהי פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת[4]?

לחיים של כבש עם הלשון.

הגרגרת (Trachea) היא קנה הנשימה בבעל חי, הנמשך מן הגרון עד הריאה. הגרגרת עשויה טבעות טבעות מראשה לסופה. מעל מהטבעת הראשונה כלפי הפה, יש עיגול אחר - והוא סחוס לבן בצורת כובע מעל הקנה, ומאמצע העיגול כלפי מעלה באלכסון הוא נעשה מחודד בראשו כעין קולמוס, ונקרא שיפוי כובע. בשיפוי הכובע נמצאים מיתרי הקול והוא ממלא תפקיד חשוב בנשימה ובבליעה[5].

יש אומרים שפִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת הוא שיפוי הכובע (רש"י חולין קלד, ב, ד"ה הפרק) שהיא פתח הגרגרת[6], ויש אומרים, (תוספות שם ד"ה פיקה) שפִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת היא הטבעת העליונה העשויה בצורת "פִּיקָה" – כדור עגול הנקוב באמצע, שתוחבים בו האורגים את הפלך כשרוצים לטוות ("תפארת ישראל", משנה חולין, שם).

הלחיים- חלק מאברי ההגוי

הלחיים מורכבות משרירים רבים המשפיעים על הדיבור ולפיכך הלחיים הם חלק מאברי ההיגוי. הקושי של ילדים הלוקים ב"דיספרקסיה", הוא ביכולת של אזורים מסוימים במוח, לשלוח את הפקודות המתאימות, שיניעו את שרירי אברי ההיגוי (שפתיים, לחיים, לשון, חך, מיתרי הקול), בצורה מתואמת ומדויקת להיווצרות דיבור[7].

רש"י מבאר, על פי התלמוד בבלי (חולין קלד, ב), כי הבחירה בזרוע, הלחיים והקיבה דווקא, כגמול לדורות על מעשהו של פינחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור כשהוא אוחז ברומח, מתפלל בפיו ומכה את האשה 'אֶל קֳבָתָהּ': "דורשי רשומות היו אומרים: זרוע תחת יד, שנאמר 'וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ' (במדבר כה, ז), לחייםתחת תפילה, שנאמר 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל' (תהילים קו, ל) והקבה תחת 'הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ' (במדבר כה, ח)" (שם).

רבי אברהם אבן עזרא סבור שמתן האיברים הללו הוא שכר על פעולות הכהן בעבודת הקודש הנעשית בידיים, בברכת כהנים הנאמרת בפה[8] ובדיקת איבריהם הפנימיים של הקרבנות - ובהם הקיבה. כמו כן, הוא מוסיף נימוק פשטני לפיו בשר האיברים הללו טוב יותר: "ודרך הדרש: כי הכהן הוא שוחט השלמים הזרוע שכר זרועו בשחיטה והלחיים שכר הברכה, והקיבה שכר הבדיקה. ועל דרך הפשט, כי אלה טובים משאר הבשר" (יח, א).

בביאור "שפתי חכמים" מבאר על דברי רש"י (דברים, שם), מדוע נותנים את הלשון עם הלחיים: "דאם לא כן למה לו העצם של לחי אלא ודאי עם הלשון ועוד נראה לי כיון שהלחיים נותנים לו תחת התפלה כמו שפירש"י משום הכי נותנים להם גם הלשון שהוא עיקר כלי הדבור" (שם, אות א). כאמור, רש"י והאבן עזרא מציינים, שהסיבה לכך שנותנים את הלחיים לכהן, בשכר עבודתו של הכהן בפה (ברכת כהנים) או כנגד תפילתו של פנחס. לפיכך נותנים לכהן הלחיים (עם הלשון, שאף לה תפקיד חשוב בדיבור), המשמשים תפקיד חשוב בהגיית המילים.

הלחיים – מסמלים את הראש

הרמב"ם במורה הנבוכים כתב, שהזרוע, הלחיים והקיבה, הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו הביכורים וראשית הגז: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול: "וכן זה העניין בעצמו בלקיחת ה'כהן' 'זרוע ולחיים וקיבה' - ש'לחיים' מראשית הגוף בעל החיים וה'זרוע' הוא הימין והוא תחילת מה שיסתעף מן הגוף גם כן ו'קיבה' ראשית בני המעיים כולם" (ג, לט).

מבחינה אנטומית, הלחיים נמצאות בין עצם הלחי לבין הלסת התחתונה. הן נמצאות מתחת לארובת העין ובין האף והאוזן הימנית או השמאלית, בכל אחד מצדי הפנים. בבסיס לפעולת הלחיים שריר, שריר המחצצר, המסייע בפתיחת וסגירת הפה ובלעיסה. השריר מכוסה בעור כלפי חוץ; וכלפי פני הפה בקרום רירי של חלל הפה.

הלחיים מורכבות משרירים רבים, כריות שומן, בלוטות ורקמות המשפיעות על הבעות הפנים, האכילה ועל הדיבור. הבעות הפנים השונות נובעות מהתכווצויות שרירים ושינויים בזרימת הדם המתבטאים פיזית דרך הלחיים. הלחיים מסייעות לעיכול, על ידי הפרשת אנזימים המסייעים לעיכול המזון. בזמן העיכול המיכני, הלחי מסייעת בשמירה על המזון בפה כך שניתן ללעוס ולבלוע אותו[9].

אצל בעלי חיים בעלי חוליות, סימנים על הלחי יכולים לשמש להבחנה בין מין למין ובין יחידים בתוך אותו מין[10].

כאמור, הלחיים תופסים מקום מרכזי בפנים שלנו, וכן משפיעים על ההבעות שלנו. מובן אם כן, מדוע הלחיים מסמלים את הראש – ולפיכך ניתנים לכהן.

[1] להרחבה על הזרוע, ראה מאמר בפרשת צו "החזה והשוק".

[2] על אף שנותנים רק את הלסת התחתונה בלבד, זה נקרא "לחיים" בלשון רבים, כדי לכלול לחי ימין ושל שמאל (מלבי"ם, דברים, שם).

[3] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "זרוע לחיים וקיבה".

[4] להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית בערך "גרגרת".

[5] המכלול – האנצ' היהודית בערך "גרגרת".

[6] ברש"ש הסביר פיקה מלשון "פְקיעָה", דהיינו פתח יציאה (חולין, קמד, ב).

[7] המכלול – האנצ' היהודית בערך "לקות שפה".

[8] השווה לפירוש ה"כלי יקר": "וזה יהיה משפט הכהנים - וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו" (שם).

[9] "Anatomy, Head and Neck, Cheeks",

by John D. Nguyen; Hieu Duong, StatPearls Publishing LLC, 2021.

[10] המכלול – האנצ' היהודית בערך "לחי (איבר)".

"צדק צדק תרדוף" - הטכנולוגיה!

תוויות: פרשת שופטים, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

השופט נדרש להרבות בדרישה וחקירה, כולל באמצעים טכנולוגייים, על מנת למצוא את הצדק, שאם בא לפניו דין, עליו לחקור ולדרוש בעדות עד שימצא את האמת.

נאמר בפרשתנו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לָךְ" (טז, כ). רש"י ביאר, שבעלי הדין צריכים לחפש בית דין עם הדיינים הטובים ביותר[1]: "הלך אחר בית דין יפה" (שם). ריש לקיש, מאמוראי ארץ ישראל, פירש[2] שהציווי התורה "צדק צדק תרדוף" מתייחס ל"דין מרומה", כלומר, מתייחס למשפט שבו הצדדים לא מסכימים על העובדות, והשופט חושד שאחד משני הצדדים מנסה לרמות; במצב זה, הצדק כביכול "בורח" - אחד הצדדים מנסה להסתיר אותו. במצב זה, תפקידו של השופט הרבה יותר מורכב - הוא צריך לחקור בקפדנות את שני הצדדים, ואף להשתמש באמצעים מתוחכמים, כדי לברר את העובדות הנכונות, ורק אז לפסוק את הדין; זוהי המשמעות של "תרדוף" - תעשה כל שביכולתך כדי שהרמאי לא יצליח "להבריח" את הצדק.

אם כן, ע"פ ריש לקיש, בציווי זה נדרש השופט להרבות בדרישה וחקירה כדי למצוא את הצדק, שאם בא לפניו דין, עליו לחקור ולדרוש בעדות עד שימצא את האמת. בימינו השופטים והשוטרים מסתמכים על נתונים, שאילולא הטכנולוגיה הם לא היו משיגים אותם, ולכן גם את הצדק. לכן השימוש באמצעים טכנולוגיים לשם זיהוי האמת, כלול בציווי התורה "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", כמו גם בציווי "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב" (דברים יט, יח) ובציווי[3] "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו).

בקטעים הבאים נתמקד בחלק מהאמצעים הקשורים לזיהוי פלילי.

הפוליגרף

אחת השיטות הקדומות לגילוי שקר, המבוססת על שינוי פיזיולוגי המתרחש בגוף אדם כשהוא משקר, היתה בסין העתיקה, בסביבות שנת 1000 לפני הספירה. האדם החשוד בשקר, נדרש למלא את פיו בחופן אורז יבש. כעבור זמן מה, הוא נדרש לירוק את האורז. אם האורז נשאר יבש, נמצא החשוד אשם בהונאה. שיטה זו התבססה על העיקרון הפיזיולוגי ועל ההנחה שחווית פחד וחרדה מלווה בירידה בריר ובפה יבש. כעבור כמה מאות שנים ארסיסטרטוס, פיסיקאי ורופא יווני (300-250 לפני הספירה), ניסה לגלות הונאה על ידי מדידת הדופק[4]. אותה טכניקה הופיעה מחדש כחלק מבדיקה בפוליגרף בשנת 1921.

הפוליגרף (מכונת-אמת) מבוסס על ההנחה שכאשר אדם משקר, מתרחשים בגופו שינויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים כגון: עלייה בלחץ דם, שינוי בקצב הדופק ושינוי במוליכות החשמלית של העור. הפוליגרף משמש את המשטרה וחוקרים פרטיים לבדיקת אמינותם של חשודים, כאשר משקר הנבדק בהשיבו על שאלות חוקריו, הוא נעשה חרד ומתרגש למרות רצונו, ובלי שיהיה מודע לכך. הקושי בהסתמכות על ממצאי הפוליגרף הוא, שגם מי שאינו משקר עלול להתרגש בעת החקירה[5].

טביעת אצבע - אחד האמצעים לזיהוי פלילי.
מתוך ויקימדיה

זיהוי ביומטרי[6]

חלקים מסוימים מגופך מהווים הוכחה שאתה אכן מי שאתה טוען. הטכניקה הזו, המכונה ביומטריה, מוגדרת כזיהוי אוטומטי של הפרט, המבוסס על תכונות פיזיולוגיות ייחודיות.

כיום מחשבים יכולים לבצע התאמות תוך שניות, וכתוצאה מכך נוצר מגוון חדש של שיטות זיהוי ביומטרי. בעזרת עוצמת העיבוד ההולכת וגדלה של המחשבים הללו, ניתן לבצע חיפוש במסדי נתונים של זיהוי, על מנת למצוא התאמה של תווי פנים, גיאומטריית כף היד, קשתית העין והתאמות אחרות.

לטכנולוגיות אלו שימושים אפשריים רבים: יכולת זיהוי מדוייקת של אנשים בזמן תשלום, זיהוי אנשים המגיעים לקבלת טיפול רפואי ללא אמצעי זיהוי כלשהו, זיהוי אנשים המבקשים הטבות סיעודיות, זיהוי דורשי עבודה המבקשים לקבל תשלום חודשי ממשרד העבודה, ביקורת במעברי גבולות, זיהוי מוחלט לצורך שימוש בחתימה אלקטרונית או לצורך כניסה מאובטחת לרשתות מחשבים או כניסה למבנים ממודרים.

על הזיהוי הביומטרי הייחודי לכל אדם ואדם, באו דברי חז''ל: ''להגיד גדולתו של הקב''ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב''ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו'' (סנהדרין לח, א).

טביעת אצבעות[7]

רישום תבליטי-העור של אצבעות האדם. שטח-הפנים של עור כפות הידיים והרגליים מצוין בצורת התקמטויות אופייניות; הדגם הייחודי של טביעות האצבע נקבע בחודש הרביעי להתפתחות העובר ונשארות קבועות כל הימים עד להתפוררותו של העור. פרטי התבליטים העדינים מיוחדים לכל אדם, ואין שני בני אדם בעלי אותו סימון, אפילו תאומים זהים, שיש להם פרופיל גנטי זהה, שונים ביניהם בטביעת האצבעות. דבר זה משמש יסוד לשיטת-זיהוי יעילה ביותר.

הטבעת תבליט זה - באצבע שטבלה בדיו או בצבע - על דבר שבכתב דינה כדין חתימה בכתב-יד, והיא מקובלת במדינות רבות לגבי אנאלפאביתים. נמצאו טביעות אצבע על לוחות חרס של חוזים עסקיים מתקופת בבל העתיקה (1913 - 1855 לפני הספירה), ששימשו כחתימות[8].

כמו כן עשויה טביעת אצבעות שמשאיר אדם שלא מדעתו בעצמים שנגע בהם-משום הפלסטיות שלהם או מחמת החלב הדביק הנמצא תמיד על פני העור-לשמש אמצעי לזיהויו. המדע העוסק בטביעת האצבעות הוא הדאקטילוסקופיה. טביעת האצבעות מוכרת כיום במשפט כעדות מוחלטת לזיהויו של אדם. ישנם אזכורים מעידן המלך הבבלי חמורבי (שלט בשנים: 1792 – 1750 לפני הספירה), על לקיחת טביעת אצבע של אנשים שנעצרו[9].

חוקרים מהמחלקה לכימיה באוניברסיטת לסטר, בשיתוף פעולה עם המדענים במשטרה פיתחו את השיטה המאפשרת לחוקרים "לצפות" בטביעת-האצבע גם אחרי שהיא נמחתה לחלוטין מהמשטח[10].

פקודות המטה הארצי מחייבת אדם שנחשד בביצוע עבירה, ונתון עקב כך במעצר, להיענות לדרישה למסור את טביעת אצבעותיו, ו/או טביעת כפות ידיו. לקיחת טביעת האצבעות נעשית ביחידה החוקרת בידי או חוליית הזיהוי הפלילי המקומיות.

האוסף הגדול ביותר של טביעת אצבעות במשטרת ישראל הוא זה של הרישום הפלילי, המנוהל על ידי מחלקת עיבוד נתונים אוטומטי במטה הארצי בירושלים. תחילתו בתקופת המנדט הבריטי, החל בשנת 1918.

טביעת עין

א. רישתית העין: רשת כלי הדם המספקים דם לרישתית העין מאורגנת בדגם אופייני וייחודי לכל אדם כמו טביעת אצבעות. מידע זה נוצל בארה"ב לפיתוח סורק רישתית.

המכשיר מקרין על רישתית העין קרן אור באורך גל תת-אדום. הקרינה נקלטת בחלקה ע"י כלי הדם של הרישתית. חלק הקרינה שלא נקלט, מוחזר לתוך המכשיר. הקרינה המוחזרת מתורגמת בסורק לנתוני מחשב. בשיטה זו ניתן לזהות פרט בצורה יותר מדויקת מאשר ע"פ טביעת אצבעות שכן טביעת אצבעות ניתן לשנות ע"י טיפול כירורגי, אך את תבנית כלי הדם של הרישתית קשה לשנות[11].

ב. קשתית העין: קשתית העין עשויה רקמה סיבית מורכבת, הנמתחת עם השינוי בקוטר האישון. תהליכים אקראיים המתרחשים לפני הלידה יוצרים פרטים במרקם. לא קיימות שתי קשתיות עין בעלות דוגמא זהה, אפילו בשתי עיניו של אותו אדם. תמונה של קשתית העין שלך מתורגמת למחרוזת של קוד דיגיטלי תוך שימוש בטכניקה מתמטית בשם ניתוח גלים זעירים. בקשתית העין כ-266 תכונות הניתנות למדידה, בהשוואה ל-40 תכונות כאלה בטביעת אצבעות. היום ניתן לזהות את התכונות הללו באמצעות מצלמה הממוקמת במרחק של עד 90 ס"מ. מספר הדוגמאות השונות של קשתיות העין הוא כה גדול עד שהמערכת מסוגלת לבצע זיהוי בטוח גם אם שגתה בהתאמה של שליש מהמידע המאוחסן כקוד קשתית העין. סריקות קשתית העין הן המערכות הביומטריות הבטוחות ביותר, אפילו יותר מטביעת אצבעות[12].

"טביעת אצבע" של דנ"א-לזיהוי מוחלט[13]

בפני רנדל ג'ונס מפלורידה, ארה"ב ניצבה בעיה: מכוניתו נתקעה בבוץ והוא נזקק לגרירה. הפתרון שמצא עתיד היה להכניסו לתא הנידונים למוות. ג'ונס ניגש לטנדר שחנה בקרבת מקום, צעיר וצעירה נמו בו את שנתם. הוא ירה בשניהם מטווח קצר והרגם. אח"כ השליך את הגופות בחורשה סמוכה וחילץ את מכוניתו בעזרת הטנדר. כעבור 40 דקות חזר אל הנרצחים ובעל את גופת האשה המתה. בעשותו כך הותיר דוגמת זרע ובה כמות מספקת של דנ"א שסייעה בהרשעתו.

שיטת הזיהוי החדשנית שהובאה בפני בית המשפט קרויה "טביעת-אצבע" של דנ"א. גילה אותה הגנטיקאי אלק ג'פריס כיום פרופ' באוניברסיטת לסטר, אנגליה. השיטה מבוססת על העובדה שלכל אדם יש קטעים מסוימים בדנ"א שלו החוזרים על עצמם מספר פעמים, והשונים מאדם לאדם[14]. בשיטה זו, די בדוגמות-רקמה זעירות: טיפת-דם, כתם זעיר של זרע, או שורש של שערה בודדת.

הדנ"א היא מולקולת ענק הנמצאת בכל תא בעל גרעין שבגופנו (למעשה - כל תאי הגוף, מלבד תאי דם אדומים בוגרים). לכל תאי גופו של אדם מסויים, בכל הרקמות, הרכב הדנ"א זהה[15]. לכן ניתן להשוות בין דנ"א מרקמות שונות – דם, זרע, תאי אפיתל, שער, עצם, רוק – שנמצאו בזירת הפשע, לבין דגימות דם או רוק של החשודים.

מולקולת הדנ"א משמשת כתוכנית הכוללת את המידע התורשתי המכתיב את פעילויות החיים בגופנו. היא בנויה כשרשרת ארוכה המורכבת מארבע אבני יסוד המכונות נוּקלֵיאוֹטידים של דנ"א. סדר הנוקליאוטידים לאורך שרשרת הדנ"א נקרא רצף.

הרכב הנוקליאוטידים בדנ"א הוא קבוע – 99.9 אחוזים מרצף הדנ"א דומים בכל בני האדם, כך שכל ההבדלים בין בני האדם מתמצים רק באלפית (0.1%) מן הדנ"א. פרט לשני תאומים זהים, אין שני אנשים שהרצף השלם של הדנ"א בהם זהה. באופן מעשי לא ניתן לבדוק את הרצף השלם של הדנ"א כדי לעמוד על כל ההבדלים. בבדיקות דנ"א המבוצעות לצורך זיהוי פלילי מתמקדים לפיכך במספר אזורי דנ"א הידועים בשוֹנוּתם הרבה יחסית בין בני אדם שונים. לכן אם אין התאמה בין מאפייני הדנ"א שנלקח מזירת הפשע לבין מאפייני הדנ"א של חשוד מסויים, אזי ניתן לנקות אותו מחשד. אבל אם יש התאמה בין מאפייני הדנ"א, אזי יש לבדוק מהי ההסתברות שאדם שנבחר באקראי מן האוכלוסיה יהיה בעל פרופיל דנ"א זהה.

בדיקות דנ"א יכולות לסייע רבות גם בשלבים שבהם אין עדיין בידי המשטרה חשודים. תוצאות בדיקת דנ"א שהופק ממוצג שנמצא בזירה יכולות להצביע על מהלך הפשע. למשל, האם הרוצח נפצע במהלך הקטטה שקדמה לרצח? האם כתמי הדם יכולים לרמז על מסלול בריחתו? מציאת פרופילי דנ"א זהים בזירות שונות יכולה להצביע על פושע סידרתי; ועוד: תערובת של פרופילי דנ"א יכולה ללמד על מעורבות של יותר מאדם אחד באירוע. וכמובן, בבדיקה ניתן לזהות את מינו (זכר, נקבה) של מי שהותיר שרידי דנ"א בזירה.

זיהוי פנים

על ייחודיות דפוס הפרצוף של כל אדם, ידוע מאמר חז"ל: "כשם שאין פרצופיהן [=של בני אדם] שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס, י). בתלמוד בבלי מסכת יבמות, נאמר שלצורך זיהוי המת ב"טביעת עין", הנעשה בסמוך למיתתו, צריך זיהוי לפחות של המצח והאף של פני המת (קכ, א).

בזיהוי פנים, סכום החלקים גדול מהשלם. במקום לצלם תמונה של כל הפנים, המערכות הללו מבצעות ניתוח של כ-50 נקודות סביב האף, הפה, הגבות, הלסת ואזורים אחרים בפנים, שם קיימים שינויים בעקמומיות העצם. הנקודות הללו מסודרות כך שהן יוצרות תבנית. המחשב מתוכנת לפצות על תנודות זעירות בהבעת הפנים. מערכות מתוחכמות במיוחד יכולות לחוש אוטומטית את נוכחותו של אדם, לעקוב אחר תנועות ראשו, ולהשוות את התמונה למסד נתונים, אפילו כאשר קיים שוני בין תנאי התאורה בשתי התמונות. תצורה של מצלמה סטריאוסקופית תסכל כל ניסיון של אדם שינסה להציג תצלום לפני העדשה כדי להתגנב פנימה. תאומים עדיין מהווים בעיה, כמו גם אנשים שמגדלים זקן או משמינים בשלב מאוחר יותר[16].

זיהוי כף היד

מערכות של גיאומטריית כף היד מודדות בשלושה מימדים, לפי נוסחא מיוחדת, את הגודל והצורה של כל האצבעות ופרקי האצבעות בנוסף לגודל הכולל של היד. כאשר לוחצים באמצעות כף היד על הסורק, מתבצעת השוואה של התמונה המתקבלת למסד נתונים של משתמשים מורשים. למרות שתהליך קבלת תצורת כף היד הוא מהיר, היא אינה מהווה אמצעי זיהוי מדויק כמו קשתית העין, טביעת אצבע, או פנים - למרות שהסורקים מתוחכמים מספיק כדי לא להתבלבל בגלל טבעת, לדוגמא[17].

[1] ע"פ תלמוד בבלי, סנהדרין לב, ב; וכן ביאר הרמב"ן במקום.

[2] ע"פ תלמוד בבלי, סנהדרין לב, ב.

[3] וכפי שרש"י מציין במקום שפסוקים מתייחסים לבדיקות וחקירות שעל השופטים לבצע: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב - מכאן למדו שבע חקירות מריבוי המקרא: כאן יש שלושה: דרישה וחקירה והיטב, ושאלת אינו מן המניין, וממנו למדו בדיקות ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) 'וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב ' ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) 'וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב' ולמדו היטב היטב לגזירה שווה ליתן האמור של זה בזה" (יג, טו).

[4] Historical Techniques of Lie Detection, Martina Vicianova, Eur J Psychol. 2015 Aug

[5] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "פוליגרף".

[6] ראה גם: "מדע פופולרי", ינואר 99, עמ' 39-37, בנושא: "זיהוי ביומטרי"; וכן בויקיפדיה בערך "זיהוי ביומטרי".

[7] ראה במאמר "חוקיות השימוש במאגרי טביעות אצבעות" מאת עו"ד צבי א. רוטנברג, כתב העת "רפואה ומשפט", גליון 33, דצמבר 2005.

[8] Fundamentals of Fingerprint Analysis, Second Edition, Hillary Moses Daluz,CRC Press, 2018, page 16

[9] ויקיפדיה האנגלית בערך "fingerprint" (= טביעת אצבע).

[10] "New Fingerprint Breakthrough By Forensic Scientists", scienceDaily, University of Leicester, june 2008

[11] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "retinal scan" (סריקת רשתית העין). קיים גם זיהוי ביומטרי לפי תבנית כלי הדם בגוף האדם (ולא רק בעין), להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Vein matching" (התאמה לפי כלי הדם)

[12] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Iris recognition" (זיהוי ע"פ קשתית העין).

[13] להרחבה ראה "גלילאו", גליון 45, מאי-יוני 2001, עמ' 33.

[14] להרחבה על הדנ"א ראה במאמר בפרשת ויקרא, על גנטיקה של כהנים.

[15] יוצאים מן הכלל הם תאי מערכת החיסון, התאים יוצרי הנוגדנים – לכל "שבט" של תאים אלה יש גן ייחודי ליצירת הנוגדן הייחודי של השבט.

[16] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Facial recognition system" (זיהוי ע"פ תווי הפנים).

[17] , by Stephen Crosier and Charles A. Shoniregun, Springer, 2008, ‏ "Securing Biometrics Applications"

pages 37-41.

"כי האדם עץ השדה"

תוויות: בוטניקה / הצומח, זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת שופטים

מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת על כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה על מנת לא להרוס את יחסי הגומלין בין הצומח לחי.

בפרשתנו אנו קוראים על איסור כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה, עת מטילים מצור על עיר האויב [1]: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע, כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (כ, יט-כ). נחלקו הדעות באשר לדרך שבה יש להבין ולקרוא את המשפט "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". יש שפירשו שיש כאן שאלה רטורית שתשובה שלילית בצדה, הבאה דווקא להצביע על הניגוד שבין האדם לעץ; כך למשל פירש רש"י: "הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו", כלומר, יש כאן שאלה רטורית: האם עץ השדה הוא כאדם שגם הוא צריך לסבול מהמצור?!

יש הרואים בו משפט חיווי, המצביע על הקשר שבין האדם והעץ. כך למשל פירש האבן עזרא: "וטעם כי האדם עץ השדה, כמו 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל' (דברים כד, ו)"; וכן בספרי: "כי האדם עץ השדה - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן. רבי ישמעאל אומר: מכאן חס המקום על פירות האילן, קל וחומר מאילן – ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה" (ספרי דברים, פיסקה רג). לפי פירוש זה, ברור שלפנינו דוגמה מובהקת להוראה אקולוגית במקרא. חייו של האדם אינם אלא מן האילן, והאילן חשוב כל כך לקיום העולם עד שחכמים תקנו ברכה מיוחדת ליוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, שמברך "שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם".

על מנת להבין היטב את הקשר בין האדם לאילן עלינו ללמוד על "שרשרת המזון".

שרשרת המזון[2]

"שרשרת המזון" זהו מונח המבטא יחסי-גומלין בין הצומח לחי. כל שרשרת-מזון מורכבת משלושה גורמים יסודיים: היצרנים, הצרכנים והמפרקים. היצרנים הם הצמחים הנוטלים מים ומינרלים מן הקרקע או מן המים שבהם הם חיים וכן פחמן דו-חמצני מן האוויר, ובעזרת תהליך המכונה פוטוסינתזה הם מיצרים את החומרים האורגניים הבונים את גופם.

המבנה הבסיסי של שרשרת המזון.

בעלי החיים הם הצרכנים האוכלים את הצמחים או בעלי חיים אחרים וניזונים בדרך זו. המפרקים הם חיידקים שונים ובעיקר חיידקי ריקבון. הללו ניזונים מהפרשות בעלי חיים ומפגריהם של בעלי חיים וצמחים. בדרך תזונתם הם מפרקים את החומרים האורגניים שבמזונם לחומרים אי-אורגניים פשוטים. חומרים אלה מגיעים אל הצמחים-היצרנים ומאפשרים את התפתחותם ואת המשך קיומה של שרשרת המזון.

בכל מערכת אקולוגית (=מערכת שלימה של גורמים סביבתיים מן הצומח והחי) מצויות שרשרות-מזון שונות המצטלבות זו בזו ויוצרות ביחד את מסכת המזון הכוללת של המערכת האקולוגית ("מארג מזון"). בעולם אנו מוצאים מספר מערכות אקולוגיות גדולות: ים, מדבר, יער, סוונה, ביצה, אגמי-מים מתוקים ועוד. לכל מערכת אקולוגית בעלי חיים וצמחים המיוחדים לה ומותאמים לחיים בתוכה, וכן מערכת מזון טיפוסית השונה במרכיביה ממערכות-מזון אחרות.

חיסול של מרכיב אחד בשרשרת המזון פוגע בכל מי שנמצא מעליה. למשל: הקטנת כמות הדגה בעולם עלולה להוות איום על חייהם של אוכלי הדגים (דובים, ציפורים) עד כדי סכנת הכחדה.

בנאמר בתורתנו "כי האדם עץ השדה", ניתן לראות כאן שהתורה ציוותה עלינו-בני-האדם, לשמור על קיומה של שרשרת המזון, כי ברגע שחסרה חוליה אחת בשרשרת, הכול מתפרק. לכן אסור לנו לכרות עצים ללא סיבה משמעותית, כי זה הורס מערכות אקולוגיות. אנו תלויים ביצרנים-הצמחים ובכללם העצים, המספקים לנו מזון, ולכן עלינו לדאוג לקיומם.

שרשרת המזון ומצוות ביעור[3]

נושא זה של איסור השחתה ודאגה לשרשרת המזון, מוצא את ביטויו גם במצוות ביעור בשנת השמיטה. רש"י על הפסוק "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ז), מביא את הכלל של מצוות ביעור בשמיטה: "ולבהמתך - ...מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית". כל זמן שיש מאותו מין בשדה, שחיות בר יכולות ליהנות (לאכול) ממנו, מותר לאכול ולהאכיל את בהמתו בבית. ברגע שאותו מין כלה מן השדה, ואין עוד לחיות בר אפשרות ליהנות ממנו, גם אם יש מין אחר של פרי או צמח בשדה, אסור לאדם ליהנות ממנו וחייבים לבערו. ההלכה היא [4], שאין הכוונה לביעור מן העולם אלא לביעור מן הבית החוצה. זוהי סיבה אקולוגית מובהקת, כפי שאנו יודעים היום, אין התחרות בין בעלי חיים משני מינים על אותו סוג מזון. כל מין וסוג מזונו. ברגע שאזל סוג מזון מסוים בשדה, נפגע מכך מין מסוים של בעלי חיים. כדי לשמור על איזון אקולוגי זה, שלמעשה יש לו השפעה הדדית רבה על כל המינים, חייבים לבער אותו מזון שסוגו כלה מן השדה.

בשל דיני שמיטה, שכל שנה שביעית הושבתה האדמה, היתה צפויה סכנה לחוסר מזון לחיות בר, לכן היה צורך במצוות ביעור, כדי לשמור על האיזון האקולוגי. בתנאים רגילים - ללא השבתה מכוונת - קיים איזון טבעי. למרות שמדובר באקולוגיה, הדאגה רק לבעלי חיים שבארץ ישראל, כיוון שהשמיטה חלה רק בארץ ישראל, ולכן גם מצווה זו מחייבת רק את עם ישראל.

אם באזור אקולוגי מסוים כלה סוג מסוים של מזון בשדה, אין בעל הבית יכול להסתמך על כך, שאותו סוג עדיין מצוי במרחקים. אין תושב בעמק יכול להסתמך על כך שבאזור ההררי מצוי עדיין אותו סוג של מזון, "לפי שאין חיה הולכת מהר לעמק או לשפלה או להיפך ואפילו ביהודה עצמה..." (ירושלמי שביעית פרק ט, הלכה ב). עובדה זו ידועה לכל חוקר טבע. באשר למרחקים כגון מיהודה לגליל אין החיה הולכת אפילו מהר להר ומעמק לעמק (שם, ברור שישנם יצורים הנודדים מרחקים עצומים כדי להשיג מזון, אך רובם אינם נודדים מעבר לסביבתם הטבעית). כיום יודעים אנו היטב, שאפילו בהר ישנם בעלי חיים שמקומם הטבעי הוא בגובה מסוים בלבד והללו לא יחליפו את מקומם אלא בתנאי לחץ קשים.

מצוות "שילוח הקן" ושרשרת המזון

אדם המוצא קן של ציפור, ובקן אפרוחים או ביצים, ואימם רובצת עליהם, אסור לו ליטול את האם מעל גוזליה או ביציה, וכן אסור לו ליטול את הציפור עם אפרוחיה או ביציה אלא עליו קודם לשלח את האם. הטעם במצווה זו על פי ביאור הרמב"ן [5], הוא לא לגרום להכחדת אחד ממיני הציפורים: "כי יקרא קן צפור לפניך - הטעם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא; והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא" (דברים כב, ו). הכחדת אחד ממיני הציפורים, פוגע בשרשרת המזון, שהרי אובדן צמח אחד או יצור אחד בשרשרת המזון משפיעה על כל שרשרת המזון.

[2] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "מארג מזון"; וכן בספריה הוירטואלית של מטח במאמר "שרשרת המזון" מאת חגית מאור.

[3] חלק זה, על מצוות הביעור, לקוח מכתב העת "שמעתין" יז 59, מתוך מאמרו של אברהם קורמן, "עקרונות אקולוגיים בטעמי המצוות" עמ' 53-54, חשוון תש"מ. "שמעתין" הוא בטאון איגוד מורים למקצועות הקודש, בהוצאת איגוד מורים למקצועות הקודש.

[4] ראה "כסף משנה" רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ז בשם הר"י קורקוס, שו"ת משפט כהן פ"ג, חזון איש סי' כא ועוד. למעשה יש מחלוקת האם יש לבער את הפירות מן העולם, כגון: ע"י שריפה, או שצריך להוציאם מרשותו ולהפקירם. להרחבה ראה "הלכות שמיטה" הרב שאול רייכנברג, פרק לא.

[5] וכן פירש האברבנאל במקום.

על הגרזן

תוויות: פרשת שופטים, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

בשני פסוקים בפרשתנו מוזכר הגרזן ככלי לכריתת עצים. הגרזן הוא כלי החיתוך בעל יכולת החיתוך והביקוע החזקים ביותר מכל הכלים בעלי הלהב.

הגרזן מוזכר פעמיים בכל התורה, ושני המקומות מופיעים בפרשתנו:

א. "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ , וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת"(יט, ה).

ב. כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (כ, יט).

בשני הפסוקים מוזכר הגרזן ככלי לכריתת עצים. בפסוק הראשון מדובר על מי שהורג בשגגה את חבירו כאשר הוא ביער כורת עצים בעזרת גרזן ו"וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ "; נחלקו חכמינו בפירוש ביטוי זה [1]: לדעה אחת הכוונה שהברזל של הגרזן (ראש הגרזן) נפל מהקת שלו, ולדעה השנייה הפירוש הוא שהגרזן השיל חתיכה מן העץ. הרלב"ג מציין, שאם חתיכה מן הברזל של הגרזן נפלה, אזי מדובר באונס, מאחר והדבר אינו מצוי כמו נפילת הברזל מן הקת. הפסוק השני עוסק באיסור כריתת עץ מאכל ע"י גרזן בזמן מלחמה, עת מטילים מצור על עיר האויב.

הגרזן היה אחד מכלי העבודה השימושיים ביותר במשך אלפי שנים. הגרזן שימש לחיתוך ולביקוע. הגרזן שימש גם לחפירה ולחציבה: ,וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל, לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ"(מלכים א, ו, ז); "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ"(ישעיה י, טו). הגרזן אף שימש ככלי נשק. במגידו, בתל קסילה, בתל זרור ובאכזיב נמצאו גרזנים כפולים – גרזן בעל להב כפול - ששימשו ככלי נשק [2].

בתנ"ך ובלשון חז"ל הגרזן נקרא גם 'קרדום': "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים"(שופטים ט, מח); "וּ בְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי עֵצִים (ירמיה מו, כב). הקרדום, בתקופה הרומית, היה בעל משמעות טקסית חשובה ומילא תפקיד בפולחנים פגניים. התוכן הפולחני של הקרדום בא לידי ביטוי למשל, בהקדשת קרדומות לכבוד אלוהויות פגניות, כפי שמשתמע ממקורות ארכאולוגיים וספרותיים רומיים; וכן כפי שמופיע בתוספתא נידה: "מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדומו לשמים, והביאו אביו לפני רבי עקיבא והיה רבי עקיבא בודקו אמר לו בני למי הקדשת, שמא לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות שהן יפין, אמר לו: לא הקדשתי אלא למי שהברזל שלו, ברוך הוא; אמר רבי עקיבא בדוק זה ומתוקן" (נידה ה, ז). האב חשש שמא בנו עבד עבודה זרה, מאחר שהקדיש את קרדומו לשמים, ורק בדיעבד נמצא "בדוק ומתוקן". נראה כי הנכרים הקדישו קרדומות לאלילים כדי להעניק להם את הכוח הטמון בקרדום [3].

הגרזן מורכב משני חלקים: ראש - גוש מחומר קשה, שמבצע את החיתוך או הביקוע, וידית – העשויה מעץ ומחוברת לראש של הגרזן. החומר ממנו היו עושים את הראש הגרזן היה: אבן, ברונזה, נחושת או ברזל. בפסוק הנ"ל בו נאמר: "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ" – הכוונה לחומר קשה ולאו דווקא לברזל [4] (ידוע שבתנ"ך ברזל הוא כינוי לחומר קשה).

בספר מלכים (ב, ו, א-ז) מוזכר נס הצפת הגרזן על ידי אלישע הנביא. במהלך חטיבת העצים, לצורך בניית מגורים, נפל גרזנו של אחד מבני הנביאים לנהר הירדן. אותו בן נביאים הביע את צערו בפני אלישע על כך שגרזנו, שהיה שאול, נפל ואין לו את האמצעים הכספיים לפצות על הגרזן השאול. אלישע לוקח חתיכת עץ וזורק למקום בו נפל הגרזן ובנס, צף הגרזן: "וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל" (שם, פסוק ו). בפירוש "מצודת דוד", מבואר שמדובר בגרזן: "ואת הברזל - הקורה נפלה אל המים ועם הברזל - הוא הגרזן" (שם, פסוק ה). לדעת הרד"ק קציבת העץ והשלכתו למים נועדו להתקין ל"ברזל" – ראש הגרזן, עוד בהיותו במים, ידית חדשה, במקום הידית שנפלה [5]: "ויקצב עץ - להיותו יד הברזל שנפל. ונכנס העץ בנקב הברזל" (שם, פסוק ו).

הגרזן הוא כלי החיתוך בעל יכולת החיתוך והביקוע החזקים ביותר מכל הכלים בעלי הלהב. הסיבה לכך היא עיצוב ראש הגרזן. ראש הגרזן הוא גוש מתכת כבד שמסתיים בלהב שהולך ונהיה צר ככל שמתרחקים מבסיס הגוש. קצה הלהב (שמבצע את החיתוך/ביקוע) הוא צר יחסית ולכן הכוח הרב שנצבר, עקב משקל כל הגוש, מופעל על שטח פנים קטן מאוד וכתוצאה מכך הגרזן מפעיל לחץ רב, שמרבית החומרים דאז (בשר ועצמות, עץ ואף לוח מתכת דק) לא יכלו לעמוד בו[6].

הידית של הגרזן, הורכבה לראש הגרזן בשיטות שונות[7]:

1. בראש הגרזן היה חריץ המקיף את גופו (360 מעלות). את ידית העץ היו חורצים ומעצבים בצורה המתאימה לחריץ שבראש הגרזן. פעמים שבנוסף, היו מהדקים את הידית לראש הגרזן בעזרת רצועות עור. טכניקה זו היתה בשימוש בעיקר בגרזני-אבן[8].

2. ראש הגרזן עוצב כטריז, דמוי משולש, כאשר עליו היתה מעין תושבת אליה הורכבה הידית.

3. בגוף ראש הגרזן עוצב חור, אליו הורכבה הידית. בצורה זו, הידית הודקה בחוזקה אל ראש הגרזן מבלי אפשרות להסתובב. טכניקה זו היא הרווחת עד היום.

[1] תלמוד בבלי מסכת מכות, דף ז עמוד ב.

[2] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1989, עמוד 64.

[3] על פי מאמרו של עמנואל פרידהיים, "הקדשת קרדום לעבודה זרה", קתדרה, 95 (ניסן תש"ס), עמ' 25-36, אוניברסיטת בר אילן.

[1] ראה למשל רמב"ן ותרגום ירושלמי על הפסוק "ארץ אשר אבניה ברזל" (דברים ח, ט) שפירשו שמדובר על אבנים חזקות כברזל.להרחבה ראה במאמר ברזל ונחושת בארץ ישראל.

[5] להרחבה על נס זה, ראה בפרשת בשלח במאמר "חוק ארכימדס וארון יוסף"

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "גרזן".

[3] ע"פ Ancient Northern European Axes , Gränsfors, Bruks.

[8] ויש להבדיל בין "גרזן-אבן" – שהיתה מחוברת לו ידית, כאמור לבין "גרזן-יד" (handaxe) או "אבן יד" – אבן מסותתת בעלת חוד, שהמשתמש החזיק אותה בכף ידו ותפקידה היה ככל הנראה כמכשיר רב-שימושי לחיתוך וניפוץ. להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "אבן יד".