מאת: אורן סעיד
מן התורה יש איסור לבנות רצפה, כפי שהיתה בבית המקדש, ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים. במקדש השני הרצפה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות.
התורה מצווה בסוף פרשת בהר: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ" (כו, א). יש מבארים שטעם האיסור הוא משום עבודה זרה; שהגויים היו נוהגים לשים אבן לפני העבודה זרה שלהם, והיו משתחווים על האבן לפני העבודה זרה שלהם; לכן אסרה התורה לעשות רצפה של אבנים ולהשתחוות עליה. כך למשל מבאר הרמב"ם: "...וכן אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחווה עליה לַשֵּׁם לוקה, שנאמר 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' (ויקרא כו, א), מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה לפיכך אין עושין כן לה' "(הלכות עבודה זרה, ו, ו). ההשתחוויה האסורה כאן, היא שהפנים דבוקים לרצפה וידיו ורגליו פשוטות, כאופן ההשתחוויה בבית המקדש[1].
בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" פירשו שאבן משכית היא אבן מצוירת : "אבן משכית - אבן שיש בו צורה ובני אדם מסתכלין בה ומשתחווים עליה ודומה שמשתחווה לצורה. ומשכית לשון שכיה שהכל סכין ביופיה" (שם). גם האבן עזרא פירש שאבן משכית היא אבן מצוירת. אמנם, לכל הפירושים אין משמעה של אבן משכית אלא אבן העשויה לשם השתחוויה. כאמור, האיסור מן התורה לעשות רצפה כפי שהיתה בבית המקדש, הוא רק אם משתחווים עליה בפישוט ידיים ורגליים כהשתחוויה בבית המקדש[2].
|
|
פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי מהתקופה הרומית מתוך ויקימדיה |
רש"י בפירושו לתלמוד בבלי למסכת מגילה מסביר טעם אחר לאיסור זה: "לא אסרה תורה – בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפה של אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש" (כב, ב). מן התורה יש איסור לבנות רצפה, כפי שהיתה בבית המקדש, ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים.
איזו רצפה היתה בבבית מקדש?
במשכן לא היתה רצפה כלל. בבית ראשון הרצפה היתה עשויה מעצי ברושים (מלכים א, ו, טו; אך לדעת המלבי"ם היו חלקים שהיו מרוצפים אבן). בבית שני הרצפה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות[3]. יש לציין, שבמהלך פרויקט סינון עפר הר הבית, הצליחו מומחים וחוקרים להרכיב מהממצאים שפונו מהר הבית חלקים מרצפת הר הבית כפי שהייתה בזמן הורדוס. הרצפה, לפחות בחלקה, הורכבה מלוחות לוחות רבועות, בהן שובצו אבני פסיפס צבעוניות בשילובי צורות הנדסיות[4].
רש"י בפרשתנו מבאר "ואבן משכית - לשון כסוי כמו (שמות לג, כב) 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי', שמכסין הקרקע ברצפת אבנים" (שם). רש"י בפרשתנו לא מציין באלו אבנים מדובר, אבל רש"י על הפסוק "וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם" (במדבר לג, נב) מציין שמדובר ברצפה העשויה מאבני שיש: "מַשְׂכִּיֹּתָם - כתרגומו: 'בֵּית סִגְדַּתְהוֹן', על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפישוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' " (שם).
שיש הוא סלע מותמר[5]. השיש נוצר כאשר סלע גיר או דולומיט עבר שינוי בהשפעת חום ולחץ והפך לסלע עמיד מאוד. סלע המקור של השיש, סלע הגיר, מופיע בצורות שונות ובצבעים מגוונים ולכן גם תוצרה התמרה שלו יופיע בגוונים שונים[6].
אבן משכית – רצפת פסיפס
כאמור, רש"י פירש שאבן שמשכית היא אבן שיש העשויה לשם השתחוויה. בערוך[7] פירש בערך "רצף" שרצפת העזרה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות: "ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים מגוונים הרבה והיו רצופים ונראים כאחד". אם כן, מאחר והאיסור הוא לעשות רצפה כפי שהיתה בבית המקדש, יוצא שבאבן משכית הכוונה לרצפה העשויה פסיפס, כלומר, ריצוף עשוי אבנים קטנות, לעתים קרובות מאבנים בצבעים שונים. ר' מתתיהו שטראשון כותב[8]: "וכן עשו לתפארת בית מהודר את הריצפה באבני משכית (מאזאייק) מצבעים שונים ומתחלפים"; וכן במדרש שמות רבה נאמר: "בתיהם של גדולים שהיו עשויים בשיש ובפסיפס" (פרשה י, סימן ג).
בבתי כנסת עתיקים שנמצאו בארץ ישראל הרצפה עשויה פסיפס. למשל, בבית הכנסת בציפורי נתגלתה רצפת הפסיפס, שכיסתה את האולם המרכזי ואשר עוצבה כשטיח מאורך והכוללת כתובות הקדשה בארמית כנראה של התורמים להקמת בית הכנסת[9].
אבנים ולבנים[10]
בפרוש "תורה תמימה" מסביר (ויקרא כו, א, אות ב), שהאיסור הוא דווקא ברצפה עשויה אבנים ולא ברצפה עשויה לבנים; ומוכיח ממספר מקורות שהתורה הבחינה בין 'אבן' ל'לבנה'.
האבנים הופקו ממחצבות אבנים, המצויות לרוב בארץ. בימי קדם, החוצבים היו חורצים חריצים לאורך כל צדדיו של הגוש שביקשו לעקרו מן הסלע שבמחצבה, ולאחר מכן היו קודחים טור של חורים לא עמוקים לאורך כל חריץ וחריץ, ותוקעים בהם יתידות עץ ומרטיבים אותן; עם תפיחת היתידות היה הסלע מתבקע והגוש הנחצב נפרד מעליו. בשיטה אחרת, היו עוקרים את הסלע באמצעות מוטות מתכת עבים.
את הלבנים היו מכינים מעיסת-טיט, אותה היו לשים ברגליים, וממנה היו קורצים גושים גושים בצורת מלבנים. בתחילה היו לובנים את המלבנים הללו בידיים, ולפיכך היו קטנים, וגם קיבלו צורה אופיינית. צידם התחתון, שהיה מונח על כף היד היה שטוח, ואילו צידם העליון, שהיו כובשים אותו ככל הנראה בכף היד השנייה, נעשה קמור קמעה. לאחר זמן השתכלל תהליך עשיית הלבנים, ולימים הומצא גם דפוס העץ לעיצוב צורת הלבנה, הקרוי "מלבן" (נחמיה ג, יד;שמואל ב יב, לא). לאחר מכן היו שוטחין אותן לייבוש.
רצפת אבנים היתה עמידה יותר מאשר רצפת הלבנים הקדומה, שכן הלבנה פעמים שהיתה מתפוררת עם הזמן לפירורים[11].
במקומות שונים נמצא שהרצפות בבתים או פני הרחובות רוצפו מין מלט קשה. במקומות מסוימים נתגלו שני רבדים של רצפות כאלו, זה על גבי זה, ופעמים נמצאה בין שני הרבדים שכבת עפר. על פי רוב אין אלה אלא תיקונים שתוקנו ברצפות שנשחקו או שקעו או נתבקעו.
[1] מסיבה זו פורסים שטיחים או בד על רצפת בית הכנסת ביום הכיפורים, כדי שהמשתחווים בכריעות ב"עלינו" ו"בעבודה" לא ישתחוו מול אבנים מרוצפות.
[2] להרחבה ראה ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בויקישיבה, בערך "אבן משכית". עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.
[3] תלמוד בבלי בבא בתרא (ד, א); סוכה (נא, ב). ראה גם "הבית השני בתפארתו"/ הרב אלחנן אייבשיץ, פרק ג.
[4] על פי המאמר "שיחזור הרצפות הצבעוניות של חצרות בית המקדש בשלהי ימי הבית השני", פרנקי שניידר, גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה- מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה - כרך11 (2016). המאמר המקוון באתר "מגלים – עיר דוד ירושלים הקדומה".
[5] כלומר סלע שעבר תהליך שינוי כימי או מינרלוגי עקב תנאים סביבתיים קיצוניים.
[6] "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור", פרופ' מיכה קליין, כתב העת אבן השתייה, מכללת שאנן, תשפב.
[7] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי (1035 - 1110), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.
[8] בבא בתרא, פרק א, דף ב, ד"ה במסיפס בעלמא.
[9] שבא, ש'. (2001). זכורים לטוב. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן־יהודה.
[10] ע"פ אנצ' מקראית בערך "בניה", בסעיף העוסק בנושא "חומרים ותהליכים טכניים", עמ' 179-183, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.
[11] בתלמוד בבלי (נדה כז, ב) מובא לגבי דין טומאת רקב של מת [רקב - בשר מת שנימוח, או מוהל שיצא מן מת ונקרש], שאם מעורב בו חומר אחר, אינו מטמא. לכן רקב של מת המונח על רצפת אבנים מטמא ואילו מת המונח על רצפת לבנים לא מטמא; ומבאר רש"י, שרצפת לבנים מתפוררת עם הזמן וחלקים ממנה התערבבו עם רקב המת לעומת רצפת האבנים שהיא עמידה: "על גבי רצפה של אבנים: דהשתא אין תערובת ברקבוביתו"; "על גבי רצפה של לבנים: שעפרן נמחה" (שם). מכאן, שרצפת לבנים היתה עמידה פחות מרצפת אבנים לאורך זמן.
© כל הזכויות שמורות למחבר
