הפַּיִס של יום הכיפורים

 מאת: אורן סעיד

המונח "פַיִס" שבלשון המשנה, אשר פירושו גורל, מקורו כנראה מן היוונית psefos שפירושו אבן קטנה.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שביום הכיפורים אהרון הטיל גורלות בין שני השעירים, כדי לקבוע איזה שעיר יהיה להשם ואיזה שעיר ילך לעזאזל: "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד;  וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם  גרילות, גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז, ז-ח). המשנה ביומא (פרק ג, משנה ט) מתארת את אופן ביצוע ההגרלה בקלפי: "... וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם, וּבָהּ שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת. שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח". הגורל הוכרע בקלפי. המאירי כתב, שהקלפי עשוי מעץ: "קלפי הוא כלי עץ חלול" (יומא לד, ב).  הכהן השתמש להגרלה בשתי חתיכות עץ אשכרוע: הוא שם אותן בקלפי  ונענע וערבב את הגורלות שבקלפי, ואז שלף במהירות את שני הגורלות, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, ונתנן על שני השעירים.

בתלמוד בבלי מבואר, שגם הקלפי וגם הגורלות היו עשויים מעץ מיוחד הנקרא "אשכרוע". אשכרוע (Buxux sempervirens) הוא שיח המגיע לעיתים לגובה של עץ (עד 9 מטר) ירוק עד, שעליו מארכים ומבריקים מצדם העליון. הגזע דק כרגיל עד קוטר 20 ס"מ. העץ הוא מובחר ביותר, עוד מימי קדם וצבעו זהוב כאש[1]. כאמור המשנה מציינת: "וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח" (שם). מלכתחילה הוכנו הגורלות מעץ אשכרוע בגלל יופיו ובגלל היותו עץ יוקרתי. רק מאוחר יותר תרם בן גמלא גורלות עשויים זהב שכמובן הייתה יוקרתית יותר.

עץ אשכרוע,
ממנו עשו את הגורלות של יום הכפורים.
מתוך ויקימדיה

במקרא משמש הגורל כמה פעמים כאמצעי-עזר לזיהוי פושע או אשם (יהושע ז, יד-יח; שמואל א יד, מא-מב; יונה א, ז). רוב החוקרים קושרים את המונח "גורל" עם השם הערבי ג'רל שפירושו (בערבית של א"י) אבנים קטנות. נראה שבהן היו מפילים את הגורל. גם המונח "פַיִס" (וכנראה אותה מילה פֵיסָא בארמית, שפירושה פיסת עפר, ששימשה לגורל) שבלשון המשנה, אשר פירושו גורל, מקורו כנראה מן היוונית psefos שפירושו אבן קטנה. דבר זה מעיד על ריבוי השימוש באבנים  בימי קדם  לביצוע הגרלות[2]. למשל, עוד בתחילת המאה העשרים, בקרב כמה משבטי הערבים, היו משתמשים באבן קטנה לביצוע גורל על חלוקת הקרקע[3].

סמוך לשביל שהוביל אל שער המים הצפוני של מצדה נמצאו אחד עשר חרסים קטנים (אוֹסְטְרָקוֹנים), שכל אחד מהם נשא שם יחיד של אחד מלוחמי מצדה. יגאל ידין סבור, שייתכן שבאמצעות חרסים אלו הפילו אחרוני הלוחמים במצדה את הגורל, מי יישאר אחרון[4].

ביום הכיפורים כמו בכל יום ויום במקדש[5], היו ארבע הגרלות נוספות, וכלשון המשנה: "אַרְבָּעָה פְּיָסוֹת הָיוּ שָׁם" (יומא פרק ב, משנה ב). הגרלות אלו נועדו לקבוע מי מהכהנים יבצע עבודות מסוימות במקדש. ארבע ההגרלות הן: הגרלה להרמת הדשן מעל המזבח, הגרלה להקרבת קרבן התמיד, הגרלה לעבודת הקטורת והגרלה להעלאת האברים מן הכבש למזבח. ברם, הגרלות אלו לא בוצעו באמצעות אבנים או חתיכות עץ, אלא באופן אחר כפי שמתואר בתלמוד בבלי מסכת יומא[6]:

הממונה על הגורלות אומר לכהנים העומדים סביבו בעיגול "הוציאו אצבע", כדי למנות את האצבעות, לפי שאסור למנות את האנשים[7]. הממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד הכהנים, להודיע שממנו הוא מתחיל למנות, והוא נוקב במספר מסויים הגדול הרבה ממנין הכהנים, ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך ומונה את האצבעות וחוזר חלילה עד שמגיע למספר שנקב בו, ואותו כהן שהמספר כלה בו, הוא הזוכה. בהצבעה זו שבמקדש היו חששות לזיופים ולכן המשנה מציינת: "אֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ" (פרק ב, משנה א), ומבואר בגמרא (יומא כה, א) שהחשש הוא "מפני הרמאים", שבשעה שיתקרב המנין לסיומו, יחשבו במי המספר יסתיים, יוציאו אגודל, עוד אצבע רחוקה ממנו, כדי שהממונה יטעה וימנה אותן כשתיים, ועל ידי כך יקרבו את המנין שיסתיים בהם.

---

[1] להרחבה על האשכרוע, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "ובה שני גורלות. של אשכרוע היו – אשכרוע", יומא לז, א, ד"ר משה רענן.

[2] ראה מאמרו של אבי עציון "גלגולי גורל", בכתב העת הוירטואלי  לספרות ואמנות  "מעמקים", גיליון  33, אב תש"ע, יולי 2010. המאמר המקוון באתר "דעת".

[3] "הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות", עלי מרצבך, הוצאת ראובן מס, תשס"ט -2009, עמ' 23.

[4] רפפורט, א. (1998). יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 81.

[5] ראה בפירוש "קהתי" למשנה ביומא פרק ב, משנה ב, שישנה מחלוקת האם ארבע ההגרלות היו בכל ימות השנה חוץ מיום הכיפורים או גם ביום הכיפורים.

[6] יומא כה, א; רש"י יומא כב ,א ד"ה  הצביעו.

[7] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד: "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? -לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר 'ויפקדם בטלאים' (שמואל א פרק טו פסוק ד) ".

© כל הזכויות שמורות למחבר

איזה דג גדול בלע את יונה?

 מאת: אורן סעיד

ביום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה, בו מסופר שדג גדול בולע את יונה הנביא והוא ניצול מן המוות.

בתפילת מנחה  של יום כפור אנו קוראים את ספר יונה. יונה הנביא נשלח לנינוה[1] להכריז על רעתם של יושביה ועל העונש הצפוי להם, אם לא ישובו ויתקנו את מעשיהם. יונה מסרב לשליחות ובורח בספינה לתרשיש.  ה' מטיל סערה גדולה אל הים והספינה עומדת להיטרף. ע"י הפלת גורלות וע"י הודאת יונה עצמו נודע לאנשי הספינה שבעטיו של יונה באה עליהם הצרה. הם משליכים את יונה אל גלי הים. דג גדול בולע אותו והוא ניצול מן המוות. ברור שלפנינו מעשה הצלה ניסית, מן המעשים שבהם משופע המקרא.

הכתוב מספר שדג גדול בלע את יונה: "דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה" (ב, א) וכן בתרגום יונתן מתרגם: "נוּנָא רַבָּא" - דג גדול, וכך מתרגמים  בתרגומים נוספים, ללא הגדרת מינו של הדג שבלע את יונה. התרגום היווני, תרגום השבעים, בוחר במילה קטוס (‏tosẽ‏k),מילה המשמשת בשפה היוונית לתיאור מפלצת ים או חית ים גדולה.

קישור בין הלוויתן לבין הדג שבלע את יונה אנו מוצאים כבר בפירושו של רבי
אליעזר מבלגנצי (צרפת, המאה ה-12), המזהה את הדג ב"בליינא וכיוצא בו[2]", כאשר "בליינא" הוא ‏baleine -לוויתן[3].

הכריש הלבן - הדג שבלע את יונה?
מתוך ויקימדיה

הפרשנים מציינים שמדובר בנס, שהרי גם במקרים שאנשים יצאו מבטן הלוויתן (כפי שנראה להלן) הם היו ללא הכרה וכאשר עורם אכול ממיצי הקיבה של הלוויתן ואילו על יונה מספר הכתוב: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אלוקיו מִמְּעֵי הַדָּגָה" (ב, ב), וכפי שמבאר הרד"ק שמדובר בנס: "ויתפלל יונה - נס גדול היה שהיה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות והוא חי ועוד נס אחר שלא נדהם אלא עמד בדעתו ובשכלו והתפלל" (שם).

ד"ר מנחם דור כותב[4]: "הדגים המפורסמים, הבולעים בני אדם, הם רק כרישים. גם בחופי הארץ נמצאים כרישים כאלה. אין ספק שבזמן הקדום קרו מקרים כאלה". הוא מביא את דעת החוקרים הטוענים, שע"פ נפח החזה של הכריש  הלבן (carcharodon), הוא הדג הגדול שאיחסן את יונה. כמו כן, הוא מדגיש שרק כרישים מסוגלים לבלוע בני אדם, ולא לוויתנים ולא תנינים.

מתוך 90 מיני לווייתנים הידועים על פני כדור הארץ, לוויתני זרע (נקרא גם ראשתן גדול-ראש) הם המינים היחידים, בעלי גרונות מספיק  גדולים, כדי לבלוע בני אדם. אורך גופם עשוי להגיע ל-18 מטרים ומעלה, ויש להם ושט גדול, המאפשר להם לטרוף בעלי חיים גדולים כמו דיונונים ענקיים, שהם לפעמים בולעים בשלמותם. דיונונים ענקיים - שאורכם יכול להגיע ל-14 מטרים - נמצאו בתוך קיבה של לוויתני זרע. אמנם, בליעת בן אדם על ידי לוויתני זרע, אפשרית מבחינה פיזית, אבל זה נדיר מאוד שלווייתן זרע יבלע בן אדם, בין היתר, בגלל שהמפגש עימם מאוד נדיר[5].

היה מקרה אחד של אדם בשם ג'יימס בארטלי, שלכאורה נבלע על ידי לוויתן זרע מול איי פוקלנד (ליד הקצה הדרומי של דרום אמריקה) בזמן ציד לווייתנים,  בסוף המאה ה-19. בארטלי שרד את הנפילה ואת תהליך הבליעה, ומאוחר יותר אף הוצא מתוך הקיבה על ידי עמיתיו שהפשיטו את עור הלוויתן. העובדות בסיפור זה, נחקרו בקפידה על ידי ההיסטוריון אדוארד בי דייוויס, שהצביע על חוסר עקביות רב בסיפור, ולפיכך אמיתות הסיפור מוטלת בספק[6].

נביא כאן את הסיפור של ג'יימס בארטלי,  המזכיר את מעשה יונה הנביא, שכאמור, טען שנבלע על ידי לוויתן זרע וכן את ההסבר להצלתו מבטן הלוויתן[7]:

לוויתן שנתפס בצלצל (=מכשיר לדיוג דגים גדולים), הפך במכת זנב את סירת הדייגים ובלע אחד מאנשי צוותה. הלוויתן הומת ובותר, וביום השלישי נמצא המָלַח בתוך קיבתו של הלוויתן כשהוא מקופל ובלא הכרה. רחיצה במי ים החיתהו במהרה, אך עור פניו, עורפו וידיו, שהיו גלויים לפעילותו של מיץ קיבתו של הלוויתן, הולבן ללובן מזעזע ומראהו הטבעי לא חזר אליו עוד; מלבד זאת לא היתה לחוויה האיומה הזאת כל השפעה שלילית על בריאותו.

ג' מקלוסקי מאוניברסיטת פרינסטן טרח להוכיח, כיצד יתכן שאפילו לוויתן רגיל יציל אדם מטביעה. הוא מצביע על כך שהלוויתן, שהוא בעל חיים נושם אוויר, חייב להוציא מחלל פיו כל מים מיותרים מיד לאחר שקיבל את אוכלו. על כן, אם יצור נושם אוויר אחר יוחדר לפיו יחד עם אוכלו, ויובל ע"י המים הנכנסים בין לסתותיו של הלוויתן, הרי יועבר "פולש" זה מן המים שבהם היה טובע, לתוך מערכת אספקת האוויר של הלוויתן. הוא לא יוכל להיכנס לתוך קיבתו של הלוויתן משום הפתח הצר, אך הוא יוכל להגיע אל שקיק הגרון הגדול, שמתחיל למטה ולפני הגרון ומגיע מחזית העורף עד לחזה. דפנותיו של שקיק זה הן עבות וגמישות, ויש בו חלל שהנו גדול במידה מספקת, כדי לקבל גופו של אדם ולספק לו אוויר לנשימה[8] ".  

למרות הסברים אלו, אין לראות בסיפור יונה מעשה טבעי, אלא נס שנעשה לו כדי להצילו מן המוות.

---

[1] עיר קדומה באשור, ישבה על הגדה המזרחית של נהר החידקל.

[2] "פירוש על יחזקאל ותרי עשר", רבי אליעזר מבלגנצי, חברת מקיצי נרדמים ,וורשא ,התרע"א.

[3] ראה גם בספר "ספר יונה : פירוש ישראלי חדש : מסעות יונה בים הספרות היהודית לדורותיה", יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, קרן אבי חי, 2015, עמ' 62.

[4] בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", מנחם דור, הוצאת  גרפאור־דפטל, 1997, עמ' 179.

[5] Melissa Hobson, Humpback whales can’t swallow a human. Here’s why, june 2021, national geographic.

[6] Edward B. Davis, Perspectives on Science and Christian  Faith. 43: 224–237, 1991, American Scientific Affiliation.

[7] בהקדמה לפירוש "דעת מקרא" על ספר יונה, עמ' 5 בהערה. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1990.

[8] ע"פ מאמרו של אמברוז ג'ון וילסון, Princeton Theological Revue, משנת 1927.  

© כל הזכויות שמורות למחבר

שיעור ככותבת הגסה

 מאת: אורן סעיד

יחידת המדידה לאיסור אכילה ביום הכיפורים, מבוססת על זן תמר שפירותיו גדולים.

ביום הכיפורים, אנו מצווים להתענות, ולכן התורה אוסרת עלינו אכילה ושתייה ביום זה. המשנה במסכת יומא, מלמדת אותנו, מהי הכמות האכילה המינימלית שחייב על אכילתה[1] ביום הכיפורים מן התורה: "הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה כִּמְלֹא לָגְמָיו, חַיָּב" (יומא פרק ח, משנה א). בתלמוד בבלי במסכת סוכה מוסבר, ששיעור זה, ככותבת הגסה,  הוא הלכה למשה מסיני, ויש לו אסמכתא מן הפסוק המונה את שבעת המינים - "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח):  "דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים" (סוכה ו, א). ומסביר רש"י: "דבש – כל מיני מתיקה קרויין דבש[2], ותמרים מיני מתיקה הן; ככותבת: תמרה; ביום הכפורים - דלא כתיב ביה אכילה, אלא אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה (ויקרא כג, כט): מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי". אם כן, שיעור ככותבת הגסה הוא נפח של תמרה גדולה (=הגסה). רש"י מבאר (שם), שבכל איסורי התורה השיעור הוא ב'כזית', זה דווקא בכל יתר האיסורים כיון שכתוב בהם 'אכילה', אך ביום הכיפורים שלא כתוב 'אכילה' אלא 'עינוי' כדכתיב "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה" (ויקרא כג, כט), ידעו חז"ל שבפחות מככותבת הגסה אין דעתו של אדם מתיישבת עליו. ולכן חייב דווקא אם אוכל שיעור של ככותבת הגסה. יש לציין, שאסור לאכול ביום הכיפורים גם פחות משיעור זה[3], אך לא חייב על אכילה זו.

מהו שיעור ככותבת הגסה?

יש מחלוקת בגמרא בתלמוד בבלי מסכת יומא (דף עט, ב) בשיעור ככותבת; דעה אחת סוברת שהוא יותר משיעור ביצה[4] ודעה נוספת סוברת שהוא פחות משיעור ביצה. למסקנה הגמרא מסיקה, ששיעור ככותבת הוא פחות מכביצה וכך נפסק בשולחן ערוך: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שווה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן" (הלכות יום הכפורים, סימן תריב סעיף א).

תמר מזן מג'הול.
נחשב בעבר כזן התמר הגדול ביותר.
יוצר: J.P.Lon
מתוך ויקימדיה

להלכה למעשה, נפסק כך ב"ילקוט יוסף": "החולה שיש בו סכנה, או היולדת תוך שלושה ימים שאסור להם לצום, אוכלים פחות פחות מכשיעור, ששיעור האוכלים לחיוב כרת הוא ככותבת הגסה (תמרה גדולה), שהשיעור הוא כשני שלישי ביצה בינונית, שהיא שיעור שמונה עשר דרהם. ולמעשה נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול כשיעור שלשים גרם[5] לחמניה עם ליפתן (ששוקלים ומכינים אותם מערב יום הכיפורים)... ויפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור כדי אכילת פרס, לבל יצטרפו יחדיו" (סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים, סעיף ד-ה). הרי מי שאסור לו לצום מבחינה רפואית, יכול לאכול  בנפח של שני-שלישי ביצה, שהוא פחות משיעור "ככתובת הגסה".

כאמור, רש"י ציין ששיעור ככתובת הגסה הוא נפח של תמר גדול (סוכה, שם).  איזה זן של תמר מתאים לשיעור ככותבת הגסה?

זן "הכותבת"

בזמן שבית המקדש היה קיים,  היו מביאים לבית המקדש, ביכורי פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בבית המקדש, הכהן לוקח את הטנא, מניף אותו ומניחו לפני המזבח. האדם שהביא את הביכורים, קורא את פרשת הביכורים – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה). המשנה במסכת ביכורים מציינת שבמצוות ביכורים, יש להביא משבעת המינים רק פירות משובחים ומובחרים (פרק א, משנה י). בתוספתא מציין רבן שמעון בן גמליאל שבתמרים, הזן המובחר הראוי למצוות ביכורים הוא מזן הכותבת, הגדלים באזור יריחו, ורק עליו ראוי לקרוא פרשת ביכורים בבית המקדש: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מביאין בכורים מתמרים חוץ מן התמרים שביריחו ואין קורין אלא על הכותבות בלבד" (ביכורים א, ח).  ממקור זה וממקורות נוספים, נראה כי התמרים מזן "הכותבות", נחשבו לזן בפני עצמו והיו מובחרים מאוד.

ראינו  לעיל, שלהלכה נפסק, ששיעור פרי הכותבת הוא מעט פחות מכביצה, כלומר, בסביבות ה-50 גרם. דבר זה מלמד על משקלה של תמרה זו, ואכן הוא מרשים ביותר. משקל של כ-50 גרם לפרי תמר בודד מחייב גם נפח רב להכלתו. קרוב לוודאי כי גודל הפרי הבודד של ה"כותבת" היה סביב 10 ס"מ ואולי אף מעט יותר. לשם השוואה, משקלו של פרי ה'מג'הול', הגדול מבין זני התמרים המסחריים הידועים היום[6], עומד על 25-28 גרם,  ואורכו 4-5.5 ס"מ. באמצעות דילול נמרץ של הפירות על הסנסן, ניתן להגיע לתמרים גדולים יותר. ד"ר עקיבא לונדון מספר, שהוא ערך ניסיון בזן 'המגהול' עם אחד מחקלאי בקעת הירדן במושב משואה,  ובאמצעות דילול קפדני של הפירות על הסנסינים (הסנסן הוא הבסיס של כפת התמר), חלק מהתמרים שקלו כ-43 גרם לתמר בודד[7] !

זן ה"נקליבס"

במקורות קדומים מוזכרים זני תמר גדולים. יתכן ו"ככתובת הגסה", מתייחס לאחד מזנים אלו. אחד מהזנים בעלי פירות גדולים, המוזכר במקורות קדומים הוא הזן "נקליבס", שגידלו בארץ בתקופה הרומית והביזנטית. זן זה מוזכר על ידי פליניוס (23-79 לפנה"ס) בספרוNaturalis Historia . הוא תיאר פרי שאורכו 11 – 10 ס"מ. קדם לו תאופרסטוס שחי במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה שתיאר זני תמר הגדלים בבקעת הירדן וביניהם תיאר זן "אשר ארבעה תמרים באורכם יעניקו "cubit (כ – 18 אינץ' = 45.72 ס"מ) כלומר כ – 11.4 ס"מ לתמר בודד.

מכלל העדויות שהובאו לעיל, ומעדויות נוספות, עולה כי ה"נקליבס" היה אחד מזני התמר הידועים והמפורסמים בארץ ישראל ומחוצה לה. תמרים מזן זה היו ייחודיים לבקעת הירדן וניתנים היו לשימור. אורכו של הפרי היה יוצא דופן כ-11 ס"מ, ויש להניח כי גם משקלו, בהתאמה לגודלו, היה גבוה מהמקובל כיום[8]. יתכן כי זן זה, מתאים לזן "הכותבת" שצויין לעיל ויתכן שגודל פרי זה זהה לשיעור 'כותבת הגסה' המופיע בחז"ל.

זן ה"ענברה"

דוגמה נוספת לזן תמר גדול מיוחד, הוא ה"ענברה" שהובא לארץ רק בעת האחרונה. התמרים מזן ה"ענברה" גודלו ב"חוות עדן", חוות הניסיונות של המועצה האזורית עמק המעיינות, על פירות תמר מזן ניסיוני "ענברה". מקורו של הזן מנאות המדבר בערב הסעודית ופריו גדול במיוחד. אורך הפרי הבודד מגיע לכדי 8 ס"מ ולעתים אף יותר.

במדידה שערכו פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן[9], נמצא שהנפח הממוצע של הפירות הוא כ – 34 סמ"ק. נפח זה קרוב למדי לנפח ביצה בינונית בת ימינו והוא גדול באופן משמעותי מפרי הזן מג'הול, שנחשב בעבר כזן התמר הגדול ביותר. פרי ה"ענברה"  הוא בעל חלל סביב הגלעין, כפי שציין הירושלמי על שיעור ככתובת הגסה: "אמר רבי יוסה זאת אומרת שצריך למעך את חללו דל כן ניתני כמוה וכגלעינתה וכו' " (יומא פרק ח, הלכה ב). נפח החלל של פרי ה"ענברה"  הוא 4 סמ"ק ומכאן שנפח תמר זה ללא החלל הוא 30 סמ"ק בממוצע. כאמור, שיעור זה מתאים למה שנפסק להלכה (לעיל), שניתן להאכיל חולה ביום הכיפורים עד שיעור 30 סמ"ק. לכן תמרים מהזן ה"ענברה", מתאימים לשמש כיחידת המדידה המתאימה לשיעור האכילה המותר לחולים ביום הכיפורים[10].

---

[1] אם אכל במזיד, חייב עונש כרת (משנה מסכת כריתות, פרק א, משנה א) ואם אכל בשוגג חייב קרבן חטאת.  "כרת" - על עבירות מסוימות במזיד נענש בידי שמיים בכך שימיו מתקצרים. להרחבה על עונש "כרת", ראה באתר ויקישיבה בערך זה.

[2] על ה"דבש" בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש"  ובשבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ראה במאמר "שבעת המינים", בפרשת כי תבוא.

[3] ילקוט יוסף, אורח חיים, סימן תריב, איסור אכילה ביום הכיפורים,סעיף א.

[4] נפח של 57.6 סמ"ק לדעת רבי חיים נאה ו-99.53 סמ"ק לדעת ה"חזון איש".

[5] הכוונה ל-30 סמ"ק, אלא שנעזרים במשקל על מנת לחשב את הנפח, וכך כותב ב"ילקוט יוסף" (סימן קפד - לברך ברכת המזון במקום שאכל, והמסופק אם בירך ברהמ''ז, סעיף יא):

"נהגו למדוד שיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לפיכך נהגו לשער כזית כביצה ורביעית במשקל. שמן המשקל נדע בערך את שיעור הנפח. [הרב המגיד בשם הגאונים (פ''א דעירובין הי''ב). משפטי צדק גרמיזאן, בית דוד, זבחי צדק, פתח הדביר, בחזו''ע א' סי' כח, עמ' תקיח]. ובמקום שיש הבדל בין המשקל לנפח, יש ליזהר להחמיר בדברים של תורה, כמו באכילה ביוהכ''פ או בספק ברכת המזון וכדומה". [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד שה].

[6] המג'הול שמוצאו מנווה המדבר הגדול תאפיללת בדרום-מזרח מרוקו על גבול הסחרה, הגיע לארץ בשנה 1949 ובעזרת חקלאות התמרים המודרנית פותח למימדים גדולים במיוחד והפך לזן המבוקש ביותר בארץ ובעולם.

[7] ע"פ עבודתו של עקיבא לונדון "מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד", אונ' בר אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, רמת-גן, תשס"ג, עמ' 143-146.

[8] להרחבה ראה במאמר "שאור בכזית, וחמץ בככותבת – תמר מצוי" (ביצה ב, א), בפורטל הדף היומי, מאת ד"ר משה רענן.

ראה גם ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע, שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37-41.

[9] ראה במאמר "שיעור ככותבת הגסה"  מאת מ' כסלו, א' שמחוני וג' זיו, בד"ד 22, כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע, תש"ע, הוצאת אונ' בר-אילן עמ' 73-63.

ראה גם בהרצאתם של פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, "על הקשר בין תמר מן הזן ענברה לבין כותבת גסה" בכנס "התמר במסורה ולאורך ההיסטוריה" שנערך בח' בטבת תשע"ה, 30 בדצמבר 2014.

[10] ולא לשיעור "כותבת הגסה", המצוינת במשנה, כשיעור שחייבים על אכילתה כרת ביום הכיפורים, הזהה לנפח מעט מפחות מכביצה (לפי שיטת רבי חיים נאה שנפח הביצה הוא 57.6, אז מעט פחות זה בסביבות 50 סמ"ק) , ע"פ מסקנת הגמרא, כפי שצויין לעיל.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הקיקיון

 מאת: אורן סעיד

המסורת התלמודית מזהה את עץ הקיקיון הנזכר בספר יונה, עם העץ המוכר לנו כיום בשם זה, בעל העלים הגדולים והמֵצַלים, שייחסו לו תכונות רפואיות.

בתפילת מנחה  של יום כפור אנו קוראים את ספר יונה. לאחר שיונה ניבא על חורבנה של נינוה, נבואה שלא נתגשמה, ישב יונה הנביא מחוץ לעיר בצל הסוכה שבנה לו, ואז ה' נתן לו קיקיון - עץ בעל עלים רחבים - כדי שיצל ויגן עליו מהשמש[1], וזמן קצר לאחר מכן שלח תולעת שהפילה את הקיקיון: "וַיְמַן ה' אלקים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַיְמַן האלקים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת, וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אלקים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. וַיֹּאמֶר אלקים אֶל יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה לִי עַד-מָוֶת. וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה " (יונה ד, ו-יא).

המסורת התלמודית מזהה את הקיקיון עם הצמחRICINUS COMMUNIS  זיהוי זה מבוסס על הפילולוגיה[2] ועל עדות הגאונים כי צמח זה נפוץ בבבל-סביב נינוה. זרעיו נמצאו בקברות המצריים. שמו במצרית ק'ק', בקופטית וביוונית-KIKI ובלשון המשנה קיק (ארמית: 'צְלוֹלִיבָא'; ערבית: 'אל-כרוע'). התלמוד מזהה אותו עם 'צְלוֹלִיבָא', שמו הסורי והארמי של ה-RICINUS.

קיקיון מצוי.
מתוך ויקימדיה

במשנה נזכר 'שֶׁמֶן קִיק' כשמן שאין מדליקים בו נר של שבת מחשש שלא ידלוק היטב : "אין מדליקין (נר של שבת)... לֹא בְזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק" (שבת, פרק ב, משנה א). בתלמוד הבבלי נחלקו בזיהויו של 'שֶׁמֶן קִיק', ואולם אמוראי ארץ ישראל קבעו את זיהויו הנכון: "ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה".  רבה בר בר חנה מספר: "לי נראה קיקיון דיונה הדומה ל-'צְלוֹלִיבָא'. הוא גדל בביצות ומדלים אותו על פני החנויות ומזרעיו מכינים שמן ובענפיו שוכבים כל חולי ארץ ישראל" (שבת כא, א; בתרגום מארמית). כדרכו של אמורא זה באגדה, הוא מתאר את ה'קיקיון דיונה' בדרך ההפלגה והגוזמא, אבל יש בה את היסוד הריאלי שהמדובר ב'צְלוֹלִיבָא', עץ הקיקיון, בעל העלים הגדולים והמֵצַלים, שייחסו לו תכונות רפואיות.

בארץ הוא נפוץ במיוחד בעמק הירדן ובשפלת החוף. זה שיח או עץ קטן, הגדל מהר בסמוך למים ובחולות, ומתחיל להניב פרי כבר בשנתו הראשונה. עליו הגדולים שסועים ככף היד, לשבע עד תשע אוּנוֹת. הזרעים מכילים עד שישים אחוז שמן, הידוע כחומר משלשל. יש לציין, שהזרעים מכילים גם חומרי רעל הגורמים להצמדת כדוריות הדם. מטעם זה רצוי למנוע את גידולו במקום הישג ידם של הילדים, שלא יאכלו את זרעיו (היפים).

לאור כך שהזרעים והעלים של הקיקיון רעילים נמנעים זחלי פרפרים ("תולעים") מלאכול אותם ולכן סיפור אכילת הקיקיון על פי זיהוי זה היה תמוה. רק לפני כ – 10 שנים מצא החוקר ד"ר גונטר מילר זחלים של עש ממשפחת ה- Arctiidae שניזונו על קיקיון בנחלים שבאזור הדן. עש זה היה מין חדש למדע ובניסויי מעבדה התברר שהוא ניזון על הקיקיון בלבד. לדעתו מסוגלים זחלים רבים של עש זה לחסל עץ קיקיון תוך לילה[3].

כיום המילה "קיקיוני" היא מטבע לשון המתאר דבר ארעי, שהגיע לגודל מלא תוך זמן קצר ועתיד להעלם באותה מהירות בה הופיע, בדומה לקיקיון המתואר בספר יונה[4].

---

[1] בפירוש "מצודת דוד" מסביר מדוע ה' היה צריך לתת ליונה קיקיון לצל, הרי יונה כבר ישב בסוכה בצל: "וימן - הצמיח עשב קיקיון וגדלה למעלה ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל להצילו מזריחת החמה הרעה לו, כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד, כי הולך ומתייבש מחום השמש ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ" (ד, ו).

[2] חקר הטקסטים הכתובים ובכלל זה קביעת הנוסח – בעיקר של ספרים עתיקים – והבנתם.

[3] להרחבה ולמסורות נוספות בזיהוי הקיקיון, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי – קיקיון" (שבת כא, ב), ד"ר משה רענן.

[4] מתוך "עולם הצומח המיקראי",מאת יהודה פליקס, עמ' 136-138, מסדה, רמת גן, 1968 ; ו-"עצי בשמים יער ונוי",מאת יהודה פליקס, עמ' 228-230, ראובן מס, ירושלים, 1997.

© כל הזכויות שמורות למחבר